בשולי הספר:

הסיפורים המכונסים בכרך זה נתפרסמו לראשונה: “לחם וחזון” בהוצאת א.י. שטיבל בשנת 1933 בהמלצת אשר ברש; “נעליים” ב“גליונות” בעריכת יצחק למדן; “דובובקה” פרק מתוך “אוד מוצל” ב“התקופה” המחודשת בעריכת יעקב כהן; “הטוחן הזקן” ב“כנסת” לזכר ח.נ. ביאליק בעריכת יעקב כהן ופ. לחובר; “בסננוורים” ב“אורחה”, קובץ ספרותי בעריכת חברים; “ודוי” ב“כנסת” כנ“ל בעריכת יעקב כהן ופ. לחובר; “אצבע קטועה” ב”מאזנים" בעריכת יעקב פיכמן; “סירה ולא גונדולה” ב“טורים” בעריכת אברהם שלונסקי.

א

מחר אני יוצא את המושבה השומרונית נגידיה שנתחבבה עלי מאוד. עבדתי כאן בגני הנסיונות של חברה להתישבות. לפני חודש ימים ביקר אצלנו אחד הפקידים הבכירים, ואחרי שיחה קצרה – שהתנהלה בצרפתית עם האגרונום הממונה עלינו – נחתך גזר דיננו, דין עשרות פועלים, לפיטורין. בעצם לא תמהתי כלל וקבלתי הודעה זו באדישות גמורה, ידעתי כי לא תמיד קבועים ונהירים דרכיה של חברה זו, או ליתר דיוק: הלך־רוחו השגיוני של מנהלה, הגר לו על שפת הים שבכרך בחווילה מפוארת, והמשתמט משקול־דעת רציני, או קורטוב של חרדה לגורל האנשים המפוטרים.

עבודתי האחרונה בגן הפרחים היתה עקירת שיחי שושנים; עשרות דונם מרהיבי עין בשעת שיגשוגם המבושם באביב. ואין משתמשים בשטח הפנוי, הדשן והמזובל יפה, למרות שרבים עליו הקופצים מבין הרעבים לקרקע. לא אתמה, אם מחר תתקבל פקודה לשתול שושנים מחדש.

מחר אני יוצא לאחת ממושבות יהודה. אחדים מחברי שהתגוררו בתל־אביב עברו לשם לעסוק בעבודות כביש. הם משתוקקים לראותני שוב בחברתם, ואני תאב מאד להצטרף אליהם. למדתי להכירם בשעה שהמצוקה הכבידה עלינו את ידה המתישה באחד מצריפי הכרך. ידידותנו צורפה אז בכור המחסור והרעב. מחר אראה אותם. נפשי עורגת לשמוע את צלילי קולו של גדעון, וביחוד את צחוקו הצוהל מתוך בטחון והפקרות, כבז לקטנות; ואני ניכסף לשוחח עם יצחק הטוב, המכניס תוך־כדי־דבור את אצבעות ידו הענוגה לתוך בלוריתו הצהבהבה, הפרועה, והשוקל את דבריו לאור הגיון מוסרי.

חפצי המעטים חבושים וארוזים יפה במזוודתי. איני זקוק לסבל חלילה. די לי במטלטלי הספורים. אני לומד להסתפק במועט. גם ההכרח הוא המאלף להינזר ממותרות, והאמת ניתנה להאמר כי איני מרגיש כלל בהיעדרן. יש לי גם סיר קומקום ומכונת־בישול. אשת האכר שבביתה התאכסנתי – משתמשת בהם מזמן, וקנתה לה מעין חזקה עליהם, ואני מוותר עליהם לטובתה. יחסה אלי, בדרך כלל טוב היה, אם כי לפעמים תכופות היתה מפחיתה בחשאי מצרכי המכולת שלי… ברם, אני לא טמנתי יד בצלחת, ועם חשכה למדתי לנצל את ערוגות הירקות שלה…

קשה לי לשהות בחדרי. אני יוצא למושבה. רצוני ליטול ברכת הפרידה בחשאי. המושבה שרויה באותו השקט השכיח בצהרי יום, בשעה שאנשים טרודים בעבודות השדה. הבתים המוצפים אור מלבינים מתוך ירק הגינות; פרחי יסמין כמושים מתעלפים בגינות מחום השמש; נעירת חמור אדירה מרעידה לפתע את חלל האויר השקט, ומסתיימת מתוך גניחת־הקלה קטועה, ללא פשר וטעם; להקת יונים צונחות ארצה, מפחד נץ טורף החג למעלה, ומרקידה צללים על גבי קיר לבן, ובעקבותיהם פורץ קרקור עופות נבוך.

אני משרך דרכי לאטי ברחוב רצוף חול בין דקלים רכים ועצי שיטה וברוש. פני מועדות לשכונת הפועלים, לאותם הצריפים הדלים והאוהלים, שבמחיצתם בליתי שעות נעימות בשיחות ועגבים. קטעי זכרונות עולים, צפים במוחי ומגחיכים אותי. מכיר אני אוהל אחד, שבו התבודדתי ערב בחשכה בחברת צעירה לוהטת, אשר ביקשה לסתור לי על לחיי, ונתפייסה לבסוף, למרות זעפה. אני מסתכל במגדל המים הצחור המתנשא על אָשיות ביטון בטבור המושבה כגביע ברכה, ומעלה על זכרוני צעיר אחד שעבד במושבה, סעד אתנו במטבח הפועלים, יצא ונכנס בינינו מבלי שידע איש את מקום מגוריו.

תמהוני!

שואלים אותו – אין הוא עונה, ומפטר בבת־צחוק, כאומר: חפשני… מציקים לו בהפצרות והריהו עונה:

— אללה באערף… כלומר: לאלוהים פתרונים.

חמד לו לצון.

מתחקים בעקבותיו והוא מצליח להעלם, משל פצתה האדמה פיה ובלעתו חיים. במושבה מורגש חוסר בדירות, ופועלי המקום התחכמו לגור גם בלולים שהתקינום לתאי מגורים, ובחור זה – אין למצאו אפילו בלול… חבריו טורחים ומחפשים אחריו בכל מקום, אולם לשוא! הילד איננו.

יום אחד אני עולה על המגדל, מתוך סקרנות ורצון להשקיף על הסביבה. אני עולה ונפתע: בשקערורית שעל מכסה הבריכה פרושה שמיכה בלה ועליה סרוח מתחת ליריעת בד מתוחה מקצה לקצה, אותו עלם פלאי, והוא נוחר לו למישרים…

הרעמתי עליו מתוך חדוות נצחון:

– נתפשת!…

הוא נתעורר ונרתע. חכך את עיניו הנסוכות שינה, ומרוב תמהונו קרא תחנונים:

– אבל הריני משביעך! אל תגלה להם! הם יציקו לי…

— ואין אתה חושש מפני הקדחת?

— כבר קדחתי. אל תספר להם! הם ידריכו מנוחתי.

והוא גר שם עד עונת הגשמים. מכונאי היה ואיש לא חשד בו בטפסו על סולם המגדל. מין תמהוני שכזה!

אף אני קדחתי כאן. רגיל הייתי לעבוד בהשכמה עם האשמורה האחרונה, בשעה שהיתושים משתוללים לאלפיהם. קדחתי לסירוגין ובלעתי חינין כמומחה: מניח את הכדור על כף ידי הימנית, פוער את פי, מכה בשמאלית על אצבעות הכף המושטה, והכדור נקלע ישר לתוך הגרון. בכל זאת לא מנע הדבר ממני לפרפר תכופות בין צמרמורת לחום, אבל שרוי הייתי במצב־רוח טוב כשגרעון תקציבי המצומצם לא הכביד עלי את עולו.

בשכונת הפועלים אני מתעכב ביחוד בסמוך למקום אחד. יסוד אבנים נמוך שעליו יצוקה רצפת ביטון סדוקה. כאן עמד בית הפועלים שלנו. היה זה צריף עץ פשוט, ללא תואר והדר, שהשקענו בו עמל ובנינוהו במו ידינו, בכסף של תרומות חברים והתנדבות, מן המסד ועד הטפחות. זוכרני מה גדלה השמחה במחננו בליל חנוכתו, ומה מעודדים היו הערבים שבילינו בין קירותיו הערומים. אולם שמחתנו לא ארכה. גרם כנראה לכך מזלנו הדלפוֹני, והוא עלה בוקר אחד באש… לעולם לא אשכח אותו ערב, בשעה שנתאספנו על־יד האודים הפחומים־עלובים שנותרו לפליטה ממקדשנו הצנוע. בעיני רבים מאתנו התנוצצו דמעות: הערב הופיע ואנה אנו באים?… וזכור לטוב אחד, בחור צעיר ועליז, שעלה בקפיצה על הרצפה ושאג:

– אל יאוש, חֶברה! הורה!…

והקריאה עברה בנו וחשמלתנו, צלילי מפוחית סוערים נישאו מיד באויר. קפצנו. השתלבנו ברקוד אכסטזי מטורף עד טמטום החושים ודכוי הנשימה: למה?… למה?… לממממה?…

מחוץ למושבה אני הולך ומעפיל על ההר, במעלה מפותל בין שיחים וסלעים. לטאות מנתרות, וזוקפות־מפשילות ראש אחורנית כמסתכלות בי, במתבודד. לא פעם טיילתי כאן עם דמדומים לבדי בין עצי התאנה הֵענפים והסלעים. אני יושב על אבן ומביט סביבי. היום בהיר. שטוף אור. לרגלי ההר משתרעת המושבה על שדותיה ופרדסיה. באופק מכחיל הים שגליו מכורבלי צחור הקצף, ועל שפתו מזהיבות החולות. אזני קולטות דרדור עמום. הרכבת זוחלת־מתפתלת כצעצוע על גבי הפסים הצרים. הנוף בעתרת גווניו ניקלט בעיני. עוד מעט, וזרועותי הפרושות חובקות את כל מראה הסביבה, ושפתי לוחשות:

שלום…

קשה עלי הפרידה. קרעי־נפש אני משאיר במקום שבו אני גר. במוחי מיתווספים עוד לוחות מספר, חרותים זכרונות, אשר בהעביר עליהם הזמן את מחטו הם מנגנים בי רינת־עבר, המכה גלים מלבי לדמי, ומכבידה עלי את נטל הגעגועים המתרוצצים בנפשי, העורגת לבטוי, החותרת למשהו ברור־ולא־ברור לי…

אולם צו הגורל מחמיר ואינו שועה להרגשות. הוא פוקד בקפדנות:

— לך לך!…

ואני מציית ברצון. למרות הקושי שבפרידה, חביבים עלי נדודים מעודי; משום שניתנת לי ההזדמנות להתחיל הכל מחדש. והעתיד מצטחק בשלל צבעים. תשוקות ההווה מתנדפות. בקלות זו עוקר בודאי הבדואי את אהלו, כשהוא משקף בדמיונו כרי מרעה רעננים, דשנים ורחבי ידים.

ב

צהרים. אני משוטט ברחובות תל־אביב בדרכי הימה לשם רחיצה קלה. הדרך למושבה רָמיה, מחוז חפצי, אינה ארוכה ביותר, ויש את נפשי לנצל את ההזדמנות ולשהות שעות מספר בעיר הלבנה. לפעמים עולה ריחה באפי גם בהיותי בכפר, לדאבוני הרב. כנראה שטרם מאסתי בכרך לגמרי, אם כי מתאמץ אני להשתחרר מהשפעתו כליל.

בנין נהדר, בן שלוש קומות ומעוטר גזוזטראות, מצטחק שטוף שמש בקרן רחוב ראשי. אני מתעכב ממולו, מעיף עין, בוחנו ומחייך כלקראת מכר משכבר הימים. בחודש הראשון לעלותי ארצה טעמתי בין קירות בית זה טעמה של עבודת בנין, של עבודת חומר ולבנים, פשוטה כמשמעה. כפות ידי הענוגות התפצלו תוך מגע ממשי עם ביטון לח וצורב, החודר לבשר החי, וגבי להט תחת משא הלבנים, שהייתי מעלה להם, לטייחים היהירים העובדים בקבלנות. ברם אלה היו יסורים הבאים מתוך אהבה; יסורים חביבים וצרופים הנובעים מתוך אמון תמים, ונקיים מקורטוב של התקוממות כלפי ניצול.

את חפצי אני מפקיד בחנותו של מכר, ואני הולך ופוסע בדרכי הימה מתוך קלות יתירה. כנראה שמראי הוא מוזר במקצת, מפני שעוברים ושבים נותנים עיניהם בי; או יתכן מפני שאני מחייך בלכתי, ובני אדם טרודים וזעפנים תמהים על כך. הילוכי הוא הילוכו של קרתני המסתכל בפלאי הכרך. רגלי נתונות בנעלים מאובקות; מכנסי הקצרים והדהים משמש מגיעים לברכי השזופות; חולצתי פרומה (נקרעה בדרך) ובלוריתי פרועה. חדלתי להתהדר ואני מקפיד על פשטות גמורה. לפני ארבע שנים, ואני אז בן שמונה עשרה, לפני עלותי ארצה, ידעתי להתקשט בסמוקינג, להרתם בכותונת מוקשית עמילן, ולבקר נשפי ריקודים לאור נברשות מאירות, בטרקלינים שבנות ישראל שקדו לדבר אך ורק לועזית… וכעת – מה רחקתי מאותם ההבלים!

נגדי שוקקת כנופית תיירים עמוסת מצלמות וכלי דרך מובחרים. בוהק של עור ומתכת. ריח של עושר צעקני נודף מהם. צעירה אחת מסתכלת בי יפה, בחוצפה מיוחדת, משל נתקלה בדומם המוצג לראווה, ופונה לבן לווייתה בקרקור:

— לוּק אט דהעט מאדערן טראמפ!…

אני פורץ בצחוק, לתמהונה הרב של גברת נכבדה זו, שעטרתני בתואר מיוחד, כיד הפיוט הטובה עליה, ואני ממשיך את דרכי. טוב שלפחות לא עמדה לצלמני, כי בודאי שהייתי מתחצף לצחוק שנית הפניה.

גזוז! צנצנות הצבעונין המלאות מיני עסיס רומזות ומזמינות על כל צעד ושעל ממש. הוא קר, טעים וטוב. מעין משקה לאומי. בחוץ חם ואני לוגמו מתוך הנאה. לוח המודעות אף הוא מושך את תשומת לבי. עיני מתעכבות בעיקר על מודעות התיאטרונים. הצגות שטרם ראיתין. וספרים! הם מציצים אלי מתוך ראוָניה גדושה. שערים מגוונים שעליהם שמות ידועים לי וגם חדשים. חבל שהמחירים גבוהים במקצת. יודע אני כי יצחק להוט אחרי ספרים והריני נכנס לקנות לו שי. אני בוחר בספר חדש. אלמלי היה לי כסף בודאי שמוכר הספרים היה מנצלני בנקל. אני מדפדף בהם וקשה לי להפרד. יש לי חולשה לספרים, משום שאוהב אני לקרוא, ומשום שבמזוודתי מתגוללים דפים של כתב־יד…

בילדותי היתה לי ספריה קטנה. שוקד הייתי עליה, ומטפחה במסירות ועמל, עד שיום אחד הקיץ עליה הקץ באוקריאנה הארורה זבת הדם; הספרים – מהם שנשרפו, נדרסו ושימשו אסקופות לרגליים גסות של פורעים קטלנים. זה היה חורבני הראשון בחיי. העלבון הצורב, שתבע ממני בפעם הראשונה נקמה נוכח רצח והרס ותסס בי כרעל.

האח, מה טוב בימה של תל־אביב, ים שגיוני!

אני שוחה במתינות ומרכים ראשי לגלים המשתערים עלי. יש ואני שוכב אפרקדן כשפני מופנים כלפי השמים התכולים, מתנדנד עם תנודת הנחשולים, מתהפך ושוחה לעבר הסלעים התת־מימיים שאני מכירם יפה. הם משחירים מתחת למים. בזהירות אני מוצא לי עמדה כשקצות אצבעותי נוגעים ולא נוגעים בסלעים המחוספסים. כשאני תופס לי עמדה, הריני נח מתוך התנשמות עמוקה ומסתכל סביבי. איזה מין שכרון חושים מיוחד במינו, ולהט מהול באור מסמא שולט כאן. עיני ממצמצות לעבר הטיילים העוברים מנגד על המדרכה, ואני תמיה על שאינם מנשלים בגדיהם וקופצים צוהלים הימה להתפנק בחיק מים צוננים.

צעיר, שחיין יהיר, ניטפל אלי על גבי הסלעים:

— בוא למרחבי הים!

— לשם התחרות?

— כן. נראה מי יגיע ראשון בדרך חזרה.

— טוב. הבה וננסה.

אנחנו נוטשים את הסלעים ושוחים במתינות יד ביד לתוך הים. שנינו יחידים בתוך שטח מים רחב ידים. המיית הגלים בחוך כמעט שאינה מגיעה לאזנינו, ואנחנו שומעים יפה איש את דברי רעהו. ממולנו עוגנת אניה ובן לויתי מציע:

— הבה ונשחה לשם.

— לללללא…

אני פולט את המים המלוחים שנחשול פזיז כבדני בהם בפתחי את פי, ואני עונה לו בשלילה. אמנם המטרה מושכת, אבל אני אומד את המרחק בעיני ומכיר בקשיים. אגב נזכר אני מעשה בשני צעירים, שניתאוו להגיע בדרך זו לצי האיטלקי, שעגן יום אחד במימי יפו, וסוף דבר היה שצעקו לעזרה…

בדרך חזרה הוכיח יריבי כי שחיין מצויין הוא. הוא עברני מרחק רב והגיע ראשון לחוף, מצאתיו עומד ומשכשך בכפות ידיו על המים, שניו מצחירות והוא צוהל בנצחונו:

— אתה מפגר בשחייה!

— אין כמוך!

ברם, גופו השזוף כברונזה העיד על תרגיליו התכופים במים ושמש.

הוא עמד רגעים אחדים, ואחר פנה לצעירה אחת שעמדה על החוף ונפנפה אליו בזרועה:

— תיכף!

ואלי:

— אני מלמדה פרק בשחייה וב…

קרץ בעיניו ונזדרז לקראתה. פוחז בן כרך. ראיתים הולכים ושוקעים שלובי־זרוע המימה.

ג

למושבה אני בא עם חשכה. הולך ומגשש בשבילים המאובקים, בין גדרות צבר הסוככות על פרדס אפל, מנמנם. ריחות ליבלוב עזים ומשכרים נישאים מתוכו ומגרים את נחירי. עם כל נשיבת רוח קלה מכים הריחות גלי שכרון ובשורת אביב מבושמת; והגחליליות מתעופפות כשביבי קסם, להגדיל את המסתורין שבערב. אחר אני עולה במעלה כביש, המתבלט מתוך העלטה ומתפתל בין טורי בתים צנועים, הרומזים באורות קלושים. ממשעול צדדי מופיעה בריה נמוכה ופזיזה, ספק גבר ספק אשה. אנו מזדמנים יחד ואני מבחין באלמוני צורת גבר. הוא מפנה אלי את ראשו מתוך סקירה חטופה, ובפסיעות מזורזות הוא מוסיף להתקדם. אולם אני מעכב בעדו:

— תסלח לי, אדון, הן תו –

לא הספקתי לגמור. הלה הפסיקני מיד בהתרעמות גלויה:

— רק לא אדון!… אינני אדון לראשך!…

— אכן צדקת. לא כאן המקום לנמוסים מעין אלה. אך הרי איני מכירך, ובחושך איני יכול להבחין בין אדון ל…פועל.

— אין לך להתנצל, אולם כינוי זה מעליב, מרגיז.

אני מחייך לי בחשכה על התרעמות צודקת־מגוחכת זו, ואני שואלו שוב, והפעם בלי נימוסים:

— שמא ידוע לך מקום מגוריה של קבוצת “הסולל”?

— בודאי! –הוא נענה לי בהתלהבות – בחורי קבוצה זו הם שכני וגאוותי עליהם. צריפינו סמוכים זה לזה.

— מצוין.

— חבר אתה להם?

— כן.

— טוב. אובילך ישר למעונם. שמי בן יעקב והם מכירים אותי יפה, כי איני מוקיר את רגלי מצריפם. נעים לבלות שעה בחברתם.

— איך מצב העבודה אצלם?

— טוב, כולם עובדים. מזמן שאנו מצפים כאן למצב כזה. הלואי ויתמיד.

אנו סרים מן הכביש ויורדים לעמק מעולף עלטה. בן־יעקב – השבילים נהירים לו והוא נחפז בלכתו, אולם אני עוקב אחריו בזהירות, שלא להכשל באבנים הפזורות בדרך. כעבור שהות קלה אנו מימינים, ולעיני מופיעים אורות הרומזים ומנצנצים מצריפים הסמוכים זה לזה.

בן יעקב מתעכב, מצביע לעבר הצריף הגדול ואומר:

— תדרוש בשלומם, אולי עוד אסור הערב.

— אשמח לראותך!

הוא נחפז לעבר הצריף השני, שמתוכו עלה ובקע קולו של תינוק מתייפח.

קרבתי לצריף. קולות משוחחים וקשקוש כלים הגיעוני. בחיוך כבוש, הנובע מהנאה הנוצרת לקראת הופעה מרנינה, עמדתי על סף המרפסת המפולשה. מסביב לשלחן עץ פשוט ישבו צעירים אחדים לבושי גופיות, זרועותיהם חשופות־שזופות והם עוסקים באכילה. במדור צדדי, המשמש מטבח, כנראה, עמד אחד מסוּנר ובחש בסיר השפות על האש. כל זה סקרתי במבט חטוף, ומשנהו – וקול אדיר וידוע לי בקע את חללו של החדר בצהלה:

— ימח שמך, נדב!… איזו הפתעה!

וגדעון התרומם ממקומו, נחפז לתקוע לי כף ידו בלחיצה מצויינת. הזדרזתי לשחרר את כפי המסכנה מצבת ידידותית זו…הוא הניח את ידו על שכמי, הסתכל בי ופתח שנית בהתלהבות:

— טוב שבאת!

לחברים פנה והציגני בלי נימוסים:

— החבר נדב, אותו תכשיט שעליו דנתי בישיבתנו הקודמת. הוא ראוי למנות כפולות, כי כוחו במתניו.

החברים שהפסיקו לרגע את סעודתם והסתכלו בי – צחקו. גם אני חייכתי למראה גדעון שלא נשתנה: אותו הגוף החסון, הגרמי והגמיש כאחד; אותה הבלורית השחורה הגולשת על מצחו; והעיניים השחורות המבריקות בזעם תחת הגבות העבותות; האף השרוע קמעה וטורי שיניים צחורות. פרצוף – סמל הבריאות! ושריריו – עשת!

הוא מוסר לי כי יצחק יצא למושבה בעניני לשכת העבודה שהוא חבר לה. בינתיים הוא מזרזני לשולחן. חבר מגיש לי סלט ונזיד ירקות. אני אוכל, מסתכל בצעירים, שבחברתם עלי להסתופף במשך הזמן הבא, ומקשיב לגדעון הסח לי:

— הכל אצלנו כשורה. העבודה על הכביש תעסיק את כולנו במשך זמן מסויים. יצחק מנהל את ענייני העבודה שלנו בהצלחה. נוסף לזה חכרנו את המגרש המשתרע כאן, ואנו מגדלים עליו ירקות. משק עזר. ישנו בינינו גם אגרונום למחצה – והוא הצביע בידו על צעיר אחד שישב בקצה השולחן ועיין בירחון חקלאי, כמאַמת את דבריו. הלה, בשמעו את הדברים שנאמרו על חשבונו, הרים את ראשו והפטיר מתוך קור רוח:

— קשקשן.

— אבל אין טוב בלי רע. אין לנו צעירה הגונה שתפקח עין על המשק, ושתדע לבשל ארוחה טעימה. היתה אחת ולא הסתגלה.

— לא נכון! – התערב אחד בקורטוב של חוצפה – היא הלכה מפני גסותך.

— גדעון התרומם ממקומו וניגש לדובר:

— לוי, מה טיבה של גסות זו, שאתה תולה בה את הקולר?

פניו לבשו זעם ועיניו הישירו להביט בפני לוי כתובעות תשובה. לוי השיב כמהסס:

— אני מתכוון, רצוני לומר, שהציקו לה יותר מדי על שייכותה למפלגה הבלתי־ליגלית.

— הנך חמור, במחילה מכבודך! פעם שניה דוק בלשונך ואל תמיר גורם אחר בגסותי.

הם הביטו זה על זה בעינים שוטמות ואני הבינותי מיד, כי שניים אלה אינם הוגים חיבה איש לרעהו. זה לא מצא חן בעיני, והעכיר קמעה את מצב רוחי. הסתכלתי בגדעון במבט נוזף. הוא הצטחק כמבקש סליחה והמשיך:

— אנחנו סלקנוה משום שהיתה כקוץ בעינינו לאו דוקא בשל דעותיה הטפלות. אילו היתה לפחות בחורה בעלת השכלה, היודעת להסביר, ולא רק לצווח, כי אז בודאי שהיינו מוצאים גם ענין בחברתה; אבל זו היתה מחוסרת הבנה לגמרי, טרחנית סתם!

— נכון – נענה אחד.

גדעון הביט לעבר הצעיר שעמד במטבח, וברצו בעינו אמר:

— ועכשיו אנו מכריחים את ליבה’לה המסכן לעסוק בעינייני נשים למרות רצונו.

ליבה’לה – צעיר גוץ ועליז, ששמע את דבריו – קפץ מן המטבח וטען:

— ועדיין אתה בא בטענות כי איני מאכילך כהוגן, זולל שכמותך! בחיי! אם לא תשיגו בחורה במקומי, במשך שלושה ימים – הריני מודיע לכם בפירוש, כי יותר לא אוסיף להיצלות חי בכלא זה. חסל!

גדעון העיר בצחוק!

— אולטימטום שמאחורי הכיריים!

ליבה’לה שכנראה התרגז הפעם באמת, נגב את ידיו הרטובות בסינרו והסב לשולחן. אולם פתאום פנה לגדעון בפקודה, שהשרתה עליו מצב־רוח טוב והקרינה את פניו, שרק לפני רגע קדרו:

— ועכשיו,ר' גדעון, במחילה מכבודך – הערב תורך לשטוף את הכלים…

לוי צחק, אבל ליבה’לה הגדיל. כעבור רגעים אחדים עמד גדעון עסוק במטבח בשטיפת הכלים כשליבה’לה עומד עליו מתגרה ומנצח:

— ככה, ככה. שטוף ונגב. כהוגן. אל תתעצל. שטוף כל צלחת פעמיים!

— שמא תסתלק מכאן בעוד מועד?

— רצוני לראות אם אינך עושה מלאכתך רמיה.

— ואני מציע לך לסור מכאן.

— רשלן שכמותו! אינו מנגב! שטוף ונ – –

הוא לא גמר את דבריו, אגן מים הורד על ראשו לצהלת כולנו. הדבר קרה בן־רגע. ליבה’לה הנדהם במקצת, עמד עמידה עלובה כתרנגול שמשוהו ממים… ומתוך המטבח פרץ ודירדר קול צחוקו העז והבלתי־מרוסן של גדעון, צחוק הבא מתוך בטחון ולעג לתוצאות של סכסוך מעין זה. והצחוק דבק גם בנו.

הרגשתי את עצמי מיד בן־בית. המחיצה של הזרות נעלמה. חבר כיבדני בסיגריה וכולנו דיברנו על דא ועל הא. ליבה’לה רטן והלך להחליף את בגדיו. גדעון הציע לי ללכת למטבח הפועלים שבמושבה, לפגוש שם את יצחק. הסכמתי ברצון רב. גם אחד מחברי הקבוצה נספח אלינו. בדרך התלוצץ גדעון על חשבונו:

— ובכן, נחום, עדיין הנך כרוך אחרי אותה צעירה?

— וכי מה? אין היא מוצאת חן בעיניך?

— חס וחלילה! רעיון שכזה לא עלה כלל על דעתי. אבל אני מתכוון למשהו אחר.

— למה אתה מתכוון, איפוא?

גדעון הוציא מעין גניחה ופתח בדברים הולמים:

— חס אני עליך, מסכן שכמותך! בחור חוזר אחרי צעירה זה קרוב לשנה ועדיין הוא מהסס, אם להימין או להשמאיל; ואל־נא תנסה להתנצל לפני; בחור צעיר אל לו לאבד את אונו לריק… עליך להתחתן וחסל; לבנות בית בישראל.

נחום לא נפתע כנראה מדבריו והשיב:

— אל תקשקש, בבקשה! כנראה שאתה פותר את הכל על רגל אחת.

— אבל לאט לך עם הנערה.

— אל תדאג לה!

— כן. אבל הרי עליך לדעת, כי יש לנהוג זהירות בענינים כאלה. בימינו הכל עלול להתרחש למרות כל אמצעי הזהירות… ונוסף לזה – אל תאחר לשבת שם בנשפים, כי העבודה סובלת בגלל נדודי השינה שלך…

— לך לך לכל הרוחות, פרא־אדם שכמותך!

— מה הקצף הזה?

— הנך ציניקן!

נחום נטה מון הכביש והלך לו בכיוון אחר.

גדעון קרא אליו:

— דרוש בשלומה!

הלה לא השיב ונעלם בחשיכה.

— למה לך להרגיז אותו?

— סתם, לשם בדיחות הדעת. אבל בחור מצוין הוא. אין הוא מסוגל כלל לכעוס, והוא יודע שאני מחבבו.

— אבל אתה מגדיש את הסאה.

— שטויות. אין אנו צריכים לחטט ולמצוא דופי בשיחות הבאות להפיג את המרירות המצטברת. זה אצלי אמצעי בדוק ומנוסה, המאפשר לי להשתלט על הקדרות המעיבה לפעמים את חיינו בעבודה ותנאיה.

— מסכים אני לדעתך, כי יש להכניס הומור בריא, ולהנעים עובדות אפורות בבדיחות הדעת, אולם במה דברים אמורים? כשאין ריח ניבול־פה נודף מזה.

— שטויות.

— מלה, זו שמעתי כבר מפיך פעמים אין מספר. היא משמשת לך כסות ותשובה לכמה וכמה עניינים ובעיות.

— שטויות, נדב!

למרות רצוני פרצתי בצחוק. הוא לא נשתנה.

סרנו מן הכביש, ירדנו לעמק וקרבנו לגבעה שעליה עמד בית־הפועלים, והעפלנו בשתיקה. דרך החלונות זלף אורו הבהיר והנושף של “לוכס”. על יד הדלתות הפתוחות צבאו פועלים ושוחחו ביניהם. המלים “חצץ”, “סלול”, “יישור” נשמעו תכופות. על ספסל ישבה כנופיה להגנית, אשר מתוכה עלו קולות שני המינים: כבושים וצחקניים. נגדנו הלך זוג שלוב־זרוע שפסע ברגל ישרה ופזם זמר עממי.

נכנסנו פנימה. מן הקירות הציצו תמונות הציצו תמונות מנהיגי פועלים. על השולחנות הארוכים נמצאו בלי סדר ובערבוביה כלים שונים ופרורי לחם. פרוסות אין פועלינו משאירים. תאבונם מצוין והלחם עולה ביוקר. בקצהו של שולחן אחד ישבו חברים אחדים ופניהם שקועים בפנקס. טורחים על חלוקת העבודה. בודקים ושוקלים. כי שפע אין, ועיניים חשדניות מציצות לפעמים ומאיימות: בצדק! לא לקפח!

גדעון הצביע לעומתם ואמר:

— יצחק יושב ביניהם, נסה להוציאו מחבורה זו.

כאשר קרבתי לשולחן, שסביבו ישבו חברי הלשכה ודנו, שמעתי את יצחק במדברים. לא חפצתי להפריעו וסרתי הצדה עד גמרו דבריו. הסתכלתי בו. חולצה שחורה הבליטה יותר את חוורון פניו האציליים, המארכים קמעא, והם לבשו ארשת של הגות יותר רצינית, מהיום שנפרדתי ממנו. הוא גם צנם במקצת. בדברו פרח בלחייו סומק קל. הוא דיבר מתונות בלי להרים את קולו:

— חברים, אין אנו יכולים לחסום את הדרך בפני פועלים חדשים המחפשים יום־עבודה עלוב. אין לנו כל רשות מוסרית למנוע בעדם את החדירה למקום חדש. סדנא דארעא חד הוא. גם האסקימו, וגם הבדואי, שניהם מחפשים להם מקומות מחייה חדשים, בנודם ממקום למקום. צו החיים וההכרח. אמנם מצב העבודה קשה, וחלוקתה קשה שבעתים, אבל אסור לנו להתנכר לחדשים, ואל לנו ליצור מונופולין של התבצרות מקומות תוך התכחשות לחברינו. אנחנו יכולים לפרסם הודעה בעתונות ולהזהיר על המצב; אבל אם יוסיפו לבוא חברים, בלי להתחשב עם ההודעה – גם אז עלינו לקבלם. כולנו קורצנו מחומר אחד, ואיני מודה בזכות עדיפות… גורל אחד וחזון אחד הביאונו לכאן. נגול איפוא מעלינו את חרפת ההתנכרות ונעמוד על הגובה הדרוש.

בתנועת ראש הפשיל את בלוריתו הצהבהבה אחורנית וישב. פניו חוורו מהתרגשות.

חברי הלשכה שתקו כמהרהרים בדבריו.

לבי הלם לאמריו הכנים של חברי הטוב. נגשתי אליו:

— שלום יצחק!

הוא פנה אלי, ופניו הרציניים קרנו מעט בפגשו את מבטי. הוא קם, לחץ את ידי ואמר:

— תסלח לי, נדב, ותחכה לי עד גמרנו את הישיבה. השלום לך?

— שלומי טוב, אבל הזדרז.

מצאתי את גדעון יושב ומשוחח עם שומר המושבה על שמירה, נימוסי הערבים ומנהגיהם. נושאים המעניינים אותו תמיד. מאפס מעשה ישבתי על ידם והקשבתי. איש שיחו של גדעון – בחור בריא ושזוף, שעיניו אדומות מחמת נדודי שינה – סח וקפץ מענין לענין. כנראה שאהב לספר, כי בקָרבי – המשיך לדבר ופנה גם אלי. הקשבתי.

—… היתה לו סוסה לבנה ואצילה. הוא שוטט בכפרים שבסביבה והודיע למוכתרים, כי הוא קיבל עליו את השמירה במושבה, ואוי ואבוי יהיה לאותו פלח שיעז לחתור ולגנוב. לאחר מכן חזר ודרש מן האכרים, כי יתקנו את בריחי השערים ושיתקינו מנעולים טובים. אבל האכרים התרשלו והזניחו את הדבר, למרות הפצרותיו והתראותיו. הלה שמר את הדבר בלבו, ולילה אחד, בחשכה, קם והוציא סוסים אחדים ופרות, הובילם אליו לחצרו ויכלאם באורוה. למחרת בבוקר הבהילוהו האכרים בקולות צווחה וטענות. והוא, אטם את אזניו משמוע באמרו, כי אכן טוב ויפה עשו הגנבים, והוא הרי היתרה בהם מזמן כי יתקינו מנעולים… ואחרי שהיתל בהם כהוגן והעלה את חמתם – קם והסגיר את המיקנה ה“גנוב” בתנאי שימלאו את חפצו.

גדעון נהנה ומתמוגג ממש מהנאה:

— אכן, זהו ספורט!

— טרם נתיאשת משמירה? – פונה אני אליו – כסבור הייתי, שהזנחת מזמן את הרעיון הזה לגמרי.

— לא, חביבי. עדיין אני הוגה בשמירה, אולם לא בצורתה הנוכחית, גם איני שואף להחזיר את העטרה ליושנה, ולחדש את ימיה כבתקופת קדמותו של השומר. לא. זאת תהא דון־קישוטיות. אני מתכוון לשמירה אחרת לגמרי. אולם על זה לא נדון עכשיו, אלא בהזדמנות אחרת, כי איני אוהב לדבר על רעיוני השכם והערב.

—טוב. אין איש דורש זאת ממך כרגע. – אבל בהבחיני כי צל של עלבון חולף על פניו, על זלזלי ברעיונו המעורפל, הריני מוסיף – כשתספר לי, תמצא אוזן קשבת.

פרשתי מהם וקרבתי לפיתחו של המטבח מתוך כוונה להשיג כוס מים, כי צמאתי. כשעמדתי על הסף נתקלו עיני בצעירה ששטפה כלים. היא לא הבחינה בי מיד, ואני ביקשתי לי שהות להסתכל בה. היא עשתה עלי משום מה רושם חזק, ששבה את לבי והכה בי גלי התרגשות קלה. יתכן, משום שהגעתי לגיל שבו הריני נוטה להעריך מראה של צעירה נאה וחמודה. זו, שהתבודדה במטבח האפל למחצה, אחזתני בציצית ראשי והטילתני שנים אחדות אחורנית, לזמן שהייתי מסמיק בנוכחות אשה…

עמדתי והסתכלתי בה:

אור המנורה שנפל עליה האיר ראש בלונדיני; צואר ענוג; עינים בעלות ריסים ארוכים ופנים צחים בעלי שרטוטים ישרים, אבל נעימים, קפדניים במקצת, שהבעה שכלתנית טבועה בהם; גוף גמיש, רזה כמעט, אבל חטוב יפה. צעירה, שחוט של תוגה משוך על פניה, בעלת חן מרתק, ובעלת עצמיות משכנעת. בטפלה בכלים היו שפתיה מכווצות יותר, וזה הוסיף לה נעימת רוגז ילדותית. איני יודע מהי הרוח שעברתני, אבל תשוקה חזקה תקפתני לכבוש את לבה. הצצתי אליה כמן המארב.

היא הרגישה בי ותשאלני בבת־צחוק גלויה:

— מה אתה מסתכל בי כגולם?

כמעט שנתבלבלתי לצלילי קולה.

— חפצתי בכוס מים.

— ועכשיו אינך רוצה כבר?

— כן, אבל את בילבלת אותי.

— אני? במה?

— בפניך…

פרצה בצחוק:

— קשקשן!

היא הגישה לי כוס מים. שתיתי והרהרתי איך להמשיך את השיחה איתה. אבל היא הוסיפה לעבוד מבלי לשעות אלי. עמדתי והסתכלתי בה. היא נתרגזה לפתע ופקדה.

— צא וסגור את הדלת!

— הרי אן אני מפריע לך.

היא לא השיבה. מצאתי כי אם אוסיף לעמוד כך, בודאי שאתגחך בעיניה. חזרתי לאולם נבוך ונסער. שאלתי את גדעון עליה.

הוא צחק ואמר:

— רבים להוטים אחריה.

— אבל מי היא?

— שמה עדנה. בתו של סוחר עירוני. בעלת הכרה סוציאלית.

אותו ערב הירהרתי בה. היא ריפרפה בדמיוני והעסיקה את מוחי. “צא וסגור את הדלת!”… חייכתי ולבי נקפני. לא ידעתי את נפשי. חוצפנית חמודה!

ד

המחצבה שאנו מרטשים את קירבּה, וחוצבים בה כחתוך אבר מן החי – אינה ירושלמית, אף לא גלילית, אבל היא מספקת לנו כמות הגונה של אבנים הנחוצות לעבודות הסילול. בחלקנו נפלה העבודה הזאת ואני מוצא בה ענין רב. בוקר־בוקר אנו יוצאים אליה מצויידים בפטישים, דקרים, וחומר נפץ, על פי רוב אנו משתמשים בפוטאַש.

אני יושב על גבי סלע בולט, ובין רגלי הפשוקות אני מחזיק בשתי ידי את הדקר, שאני מסובבו ומכוונו לפי החור ההולך ומתעמק. לפעמים אני שופך מעט מים מכד המוכן על ידי, כדי להקשות את הברזל המתחמם, ולהרך את האבן. גדעון הולם בחזקה ומתוך בטחון גמור. בשעה שהוא מוריד את הפטיש איני חושש לגמרי. הוא לא יחטיא את המטרה ולא יפגע בידי. פניו רצינים ומתוחים. מטפחת אדומה קשורה לו על צוארו, וחזהו הרחב, השעיר מעורטל, זרועותיו חשופות־שזופות, ושריריו מתלכדים ושולטים בקורנס המורם ומורד בחן ועוז. רסיסי אבן ואבק לבן שחוּק, ניתזים עם כל מהלומה, והדקר מעמיק לחדור לתוך לב הסלע.

אני מנקה יפה את הנקב במין כפית ארוכה עשויה לתכלית זו, ממלאהו פוטש ושם לתוכו את הפתילה. אותה שעה גומרים שאר חברי את ניקוב החורים, ושלוש פתילות, רחוקות מרחק־מה זו מזו, מוכנות להדלקה.

יצחק מכנם: “נרות חנוכה”.

החברים מטילים את מכשיריהם ארצה ומסתלקים הרחק ממקום העבודה, בשעה שאני ניגש להצית את הפתילות. תפקיד זה נטלתי לי משום שאני קל־רגלים, ומפני שאני מחבב את עצם המאורע שבדבר:

לפוצץ!… אש ותמרות עשן!…

הרי זהו התענוג המתעורר בלב רבים למראה בערה האוכלת רכוש ועמל; או למראה שטפון עז הפורץ סכרים וגורף עמו רכוש ונפש. לא רק משום שהאדם אוהב לראות חורבן והרס, כי אם מפני שעינו המתענגת על הפעולה המגוונת מוצאת ענין בזה, ומסיחה לרגע את דעתו מן הנזק והתוצאות.

אני מצית סיגריה ונגש להדלקה, להבעיר את הפתילות בזו אחר זו. אחת מהן מתעקשת ומסרבת למלא שליחותה. בינתיים והשתיים האחרות אוצרות האש, הולכות וקריבות לעצם נקודת ההרס… אז אני מפקיר את השלישית. מפנה עורף ורץ. ובטרם הגיעי לחברי – קולטות אזני את הדי ההתפוצצויות, ואחר רואות עיני את מטר האבנים והרסיסים הניתך ארצה בזעף, כמלועו של הר־שרפה נעלם.

חברי הפועלים מסתכלים בתוצאות, בודקים את הסלעים שניסחו ממקומם ויושבים לנוח לפני גישתם להמשיך את העבודה. אולם גדעון אינו נח. הוא נוטל קורנס מיוחד וכבד משקל, עובר בין הסלעים, מפוצצם ומפוררם ממש. זוהי עבודת פרך, ואף אחד לא יצלח עליה כגדעון. הוא מכיר בכוחו ומוצא בכך סיפוק מיוחד.

ה

מדי בוקר, בצאתי לעבודת היום, אני עובר על יד מעונו של בן יעקב. צריף עץ קטן ודל מסוייד לבן ומוקף גינת ירק פוריה ונאה להפליא! הערוגות ישרות; משבצות־משבצות, מנוכשות יפה; בטבור הגינה סוכה מצילה אפופה מטפסים, החוסה בצל תות עבות; לצדי המשעול המוביל לסוכה משגשגות שתי שורות של ברושים רכים המבטיחים לעתיד שדרות זקופות. בכל ניכר טפול חרוץ ומסור של ידים עובדות.

ואמנם:

בין הערוגות נמצאת תמיד אשתו הצעירה של בן יעקב, המתכופפת פעם לכאן ופעם לכאן. יש ומעדרה בידה או הצנור הזולף מים בבוקר ובערב. ברשותה ובהשגחתה נמצאת הגינה. בן יעקב בעצמו אף הוא ידוע במושבה במרצו הרב ובקיאותו בכל. הוא מומחה לכל מיני עבודות, ואין הוא מתבטל אף יום אחד בחודש. אין הוא מזניח גם את משקו הדל, ועם השכמה או שקיעה אני רואה אותו עסוק ושקוע בעבודות שונות.

חן מיוחד שפוך על היקפו של מגרש זה. מכל שעל עולה ומבצבצת מסירות ואהבה לקרקע. איני גורע עיני מן המתרחש בפינה זו. כיניתי את המקום: קרן־שמן. לפעמים אחרי לכתי משם אני מהרהר לי בכברת אדמה, בית צנוע ואשה.

האשה בכלל התחילה מעסיקה את מוחי. גופי ערג לה ולהט בלילות. האירוטיקה הדליחה את הדם. הסעירה את הנפש.

ולילה אחד התעוררתי כשקורי חלום תמוה ומענג של גוף אשה בוהק נרקמו במוחי והסעירוני… נטלתי מגבת ובתוך החשכה מצאתי את דרכי למקלחת, ותחת זרם המים הצוננים נרגעתי ואטהר.

ו

באחד הימים באה אלינו חנה.

גדעון הצהיל פניו והמליץ עליה:

— צעירה – כפתור ופרח!

ביום הראשון לבואה הכניסה מיד זרם של חיים ועליצות בין כתלי הצריף, שצפרני השעמום כבר נתקעו בהם. היא חלפה בין החברים כנשיבת רוח קרירה ביום שרב לוהט.

בשבתנו לשולחן הסתכלתי בה:

בעלת קומה בינונית. בריאה. חזה מבליט חמדת עלומים. פנים ורדיים במקצת, ושערות מצבע הערמון הגזוזות א־לא גרסון; תסרוקת המשוה לתנועותיה ולדיבורה קונדסיות, ומעין פריצות הנשקפת מעיניה האפורות.

איזה הבל מגרה נשם ממנה. החברים הצמידו אליה את עיניהם, ובמבטיהם בלטו כסופי הגבר לאשה. גם יצחק השקט והמתון הראה לה תשומת לב ולא זז מן השולחן לשקוע בקריאה כדרכו.

הסתכלתי בה והרהרתי בעדנה…

עדנה וחנה. אף אחת מהן אינה משועבדה לי במדה מינימלית – ואני כבר עושה השוואות ובוחר… חוצפה מגוחכת. ובכל זאת אני מוסיף לנתחן בלי להכירן כהוגן.

אני מחפש באשה הרמוניה שכלית־גופנית.

חנה נראית לי גוף חי ועליז אך נטול רגש, ואני מבכר עליה את עדנה. אולם לא פעם הסתובבתי כבר על יד המטבח בתקוה לפגשה – וחרס העליתי. לא קם בי העוז לגשת ולפתןח בשיחה. חכיתי להזדמנות כשרה יותר, והימים ארכו בינתים.

ביום בואה של חנה עמל ליבה’לה, הבקי בנגרות, והקים מחיצה בצריף. בפנה של ד' על ד' הקצו לו מקום. לבקשתה קרע ליבה’לה בקיר צוהר מיוחד. אחרי שסידרה שם את חפציה והערב בא – הצטופפו כל החברים שמה וישבו, מי על המיטה ומי על הרצפה. אני לא נצטרפתי. התרחצתי, לבשתי חולצה לבנה ויצאתי למושבה. במטבח הפועלים מצאתי צעיר אחד, שחכה תמיד לעדנה, והוא מסתובב קצר־רוח וממתין לה כדי ללוותה הביתה, כדרכו תמיד. מי הוא ומה טיבו לא ידעתי. גם לא התענינתי. אבל קנאתי בו. יצאתי החוצה מבלי לדעת מה לעשות. ישבתי על יד הבריכה הסמוכה, ואקשיב לזרם המים הניתך לתוכה בלי הרף. דרך הדלת הפתוחה הצצתי למטבח ועיני צדו והתחקו אחרי תנועותיה של עדנה וחיוכה המקרין הבנה וחן. ראיתי בצאתה החוצה. הצעיר צץ על ידה ושניהם גלשו במדרון הגבעה בשקט. הלכתי בעקבותיהם. צער צבט את לבי. ניצני הקנאה נבטו בי. נזפתי בעצמי על לכתי בעקבותיהם. צער צבט את לבי. ניצני הקנאה נבטו בי. נזפתי בעצמי על לכתי בעקבותיהם כצל, אולם לא סרתי. כשנכנסו לחדרה עמדתי על יד הכביש וחיכיתי. ערגתי להיות אצלה. כעבור שעה קלה רווח לי בראותי את הצעיר יוצא משם. עיני נצמדו לאור חלונה. ראיתי בהתנועע צללית גופה שנצטיירה על הוילון, ואחר בהחשיך החדר לגמרי. נגנז האור. חזרתי הביתה.

ידעתי כי אני מתנהג כעלם תמים, שאין לו בטחון לגשת ישר לענין. הצטערתי ומצאתי בזה טען ותוכן. ידעתי כי עלי לפגשה בהזדמנות טובה, למצוא נתיב אל לבה.

הצריף המה עד שעה מאוחרת. חברי הצטופפו בחדרה הצד של חנה, דיברו ושרו. שכבתי, אולם לא יכולתי להרדם עד שהשתרר שם שקט גמור. אולם דממה זו נסכה בי געגועים והפעימה את לבי לקראת מעשים של מעוף. והמיטה הצרה, התקרה נמוכה ומעיקה, ואחד נוחר שם ומרגיז. אני מתהפך מצד לצד. המיטה חורקת כמתוך גניחה. מצוקת גוף ונפש.

למחרת היבהבו עוד בעיני חברי זהרורים מיוחדים, ומבטיהם היו מכוונים לתנועותיה של חנה ונתונים בהוויתה. הם דיברו על יד השולחן שלא כרגיל, התלוצצו והעיפו אליה מבטים שונים, כל אחד לפי מצב רוחו. רק ליבה’לה ישב בקרן זוית והציץ בה מתוך חשש… היא אמנם שיחררתו מעבודת המטבח, אולם הוא חשש להסתכל בה, פן יבוא במבוכה ויסמיק. חוסר־מנוחה מדביקה היא בעצם היותה.

מישהו טפח לי על גבי. החזרתי את ראשי ונתקלתי בלוי כשהוא מחייך ונהנה:

— סוף־סוף!

— מה?

הוא לא ענה ברורות ונהם במין שביעת רצון שהרגיזתני.

— מה השמחה?

הוא גחן ולחש בקריצת עין ניתעבה:

— הסתכל בה: בעלת שדיים…

ובכן? – עניתי יבישות.

— יהיה שמח.

— הומממ… שמח?

— אין לך עינים!

הוא סר ממני מאוכזב ובתנועת יד, כאומר לבטלני:

— מה הוא מבין בעניינים כאלה?

לוי זה אינו עושה עלי רושם טוב, וכמעט שאיני בא אתו במגע. הוא היחידי בינינו המדבר אידיש מתוך כוונה להרגיז את גדעון, הקנאי לעברית. לוי טומן בחובו מחשבות מעורפלות בדרך כלל. במשך ימים מועטים תכנתי את רוחו ומצאתיו נוכל ממדרגה ראשונה. מקרים שקרו בעתיד והשקפותיו הערומות אימתו את השערתי. ברם היות והקבוצה נוסדה אך ורק כגוף מאוחד באופן זמני, כקבוצת עבודה בלבד, ללא מגמה אחרת – לא הקפידו על בחירת האלמנט, וגם הוא נזדמן בינינו. אולם הוא יפה, גמיש, רקדן מצויין ובעל פנים עגולים עסיסיים, המזכירים תפוח נאה. הוא מסלסל בשערו, מקפיד על טיב בגדיו ומנבל תכופות את פיו.

הרגשתי כי מבטיה מכוונים אלי. היא חוננתני במבט ישר, בוחן וחצוף במקצת. אחר הצטחקה כאומרת: “הנני כאן. עובדה”. ואני הרהרתי: מאין נזדמנה זו לכאן? אין זה הטפוס הרגיל מסוג הצעירות העובדות במחנה החלוצי. אין היא מתאימה לנו וחוששני, כי משהו בלתי נעים יהיה כרוך בעקבותיה.

עם גמר ארוחת הבוקר, כשעמדנו לצאת לעבודה, ניגשה אלי:

— יש לכם סלק בגן?

— יש.

— תואיל להכניס לי סלקים אחדים.

הלכתי לערוגות ועקרתי אחדים על שרשיהם, נערתי מהם אדמתם וחזרתי למטבח. היא חכתה לי על הסף בחיוך:

— מצוין!

עמדתי להילוות לחברי שיצאו, אולם היא עצרתני.

— מה שמך?

— נדב.

— שמע נא, אותך לא ראיתי אתמול בחדרי.

— האם זה כה חשוב?

היא תפשה את זרועי ובקשתני בנעימה מתחטאת, כחברה המכירה אותי מזמן:

— אל תתחכם, ילדי. הגד לי!

צחקתי. יחסה הרגיזני.

— מה הצחוק? – תמהה.

— הכנוי “ילד” לא מצא חן בעיני.

— בן כמה הנך?

— בן עשרים ושתים.

— תינוק!

והיא פרצה בצחוק שהקניטני בהחלט. אבל פניה צהבו, ומתוך משובה אמרה:

— הנך בן גילי בדיוק! אולם בבחינת צעירה – קשישה אני ממך פי שניים!

היא הביטה עלי, ספק בהיתול ספק בגיחוך, וצחקה אגב מצמוץ עין אחת. היתה זאת קריצה משופרת!

— במה את קשישה ממני? בנסיון?

— לא לך לדעת…

מן הדרך הגיע אלי לפתע קולו של לוי:

— לעבודה, נדב!

רגזתי עליו. לא משום שהפסיק לי את השיחה.

ז

“אש להבה” היתה עצורה בקרבה ועודף של תיאבון החיים תסס בה.

כמובן שנשארה חברה בקבוצה, ולפי התנאים שהיא הציעה. היא משלה בחברים כנסיכה. מה שנוגע לעבודות המוטלות עליה – לא מילאתן בחריצות הדרושה, וגם התרשלה או התחלתה תכופות. בכל זאת לא הקפידו החברים, ביותר. העלימו עין וסלחו לה. אף אחד לא טען או העיר הערות. יצחק וגדעון אף הם היו כרוכים אחריה. אולם לוי דבק בה כצל, ודומני כי לא נימנה על המפגרים.

עם גמר העבודה, כשהיתה סרה לחדרה, היתה שוכבת במיטה מתוך ישיבה למחצה וספר בידה, אם כי לעתים רחוקות עיינה בו. על שולחנה הקט ועל אדן החלון עמדו צנצנות פרחים רעננים, שהובאו בידי חברים. הם כבר התחרו ביניהם. השתדלו לקלוט ולרכוש את תשומת לבה. היא קיבלה את כולם בחיוך, וביחוד כשהללו היו מתפעלים בחברתה, שמים יד על שכם ופורצים בהורה. ליבה’לה, שהיה נחבא אל הכלים על פי רוב – היה מוצא לו הזדמנות מיוחדת להראות לחנה את בקיאותו בנגנו על מפוחית־פה. הוא היה פורש הצדה, כדי לתת מקום לרוקדים, ובעצמו היה מסעיר ומפריח לחלל האויר נגונים שונים, כשהוא מתאדם בשעת מעשה ורגלו הימנית דופקת לפי הקצב. גדעון, יצחק, מחום, מאיר – כולם היו בין הרוקדים. גם בן־יעקב, שהיה נכנס לפרקים בשעה שהעבודה במשקו לא הטרידתו, אף הוא היה מצטרף לרוקדים, ומן הצד היה מעיף בחנה מבטים יוקדים. מצאה חן בעיניו.

אולם לא טוב היה כשביקשה חנה לצאת לטייל לרוח הערב. שנים היו מובילים אותה שלובי זרוע, והשאר היו הולכים בעקבותיהם… ותמיד נמצא אחד שרגז על שנתקפחה זכותו.

גדעון עומד ומכריז:

— רבותי! העולם הופך לתוהו ובוהו! והחזיקו שבעה אנשים באשה אחת… וי לנו…

בינתים וסכסוכים קטנים מתגלעים בגללה.

לוי בא בהצעה חדשה:

— לא נכון הוא הדבר, שתמיד מעסיקים את מאיר בגן. גם לי יש רצון לטפל בעבודה זו ולהתמחות בחקלאות. יש להנהיג חליפין.

— מה יום מיומים? – מביע יצחק תמהונו.

מאיר פונה אלי:

— מה דעתך?

— אני מתנגד להצעה זו.

— הנימוקים? – קופץ לוי ותובע.

— הנימוקים שניים הם.

— מה הם כי אדע?

— ראשית כל – מטפל מאיר בגן מתוך נסיון ובהצלחה, ושנית –

— כן, ושנית?

— ושנית, לוי, הן לא לחקלאות אתה מתכוון – רצונך להשאר יום בחברת חנה…

הוא הסמיק וצחוק אדיר פרץ והרעיד את חלל החדר. ליבה’לה קפץ וצוח:

— אי פקח שכמותו! ער מיינט ניט די הגדה נאר די קניידלאך… חה־חה־חה־חה…

ח

מעטפות לבנות, ורודות וירוקות ועליהן בולים עטורים בסמלי מדינות שונות. חברי מילדוּת פזורים על פני כל כדור הארץ. הם הוגים בארץ – אלה שלא עלו – וזוכרים אותי, ופוקדים אותי במכתביהם. מזוודתי מלאה מעטפות. הן מכילות מכתבים מהורי וממכרי. לחברי חדלתי לכתוב. הזמן הפריד. רבים מהם התבססו במקומות מיקלט כלכליים, מדברים גבוה על הכל, ואינם רואים צללים ומכשולים; רבים מהם נהו אחרי תרבויות זרות, ונפשם אינה סולדת, כנראה, בחברה נוצרית עויינת.

להורי אני עונה תכופות, אם כי מכתביהם מרגיזים אותי.

גורל בני משפחתי הוא יהודי טפוסי. יוצאי רוסיה. בילדותי, כשהיינו יחד, הייתי עד לבלהות המלחמה ופרעות אוקריאנה האיומות. אלה היו הגורמים שטיפחו בי את ההכרה הלאומית והיתוו לי את מטרת שאיפותי להבא. אחר הצליח בית אבי להמלט מתופת אוקראינה ומוראיה והגורל הטילנו לפולניה. כעבור שנים מספר, בעמוד בית אבי להגר לארצות הברית, עמדתי אני הצעיר והודעתי בכל תוקף כי הגענו לפרשת דרכים; אמרתי, כי אין את נפשי להיספח לנסיעה זו, כי איני רוצה להפסיק למודי וכי פני מועדות ארצה! לא הועילו הסברות, אף לא איומים. נתגלה בי השרטוט הגזעי של בן “עם קשה עורף” בכל תקפו – ואני ניצחתי.

כעבור זמן קצר הצלחתי להיספח, למרות רצונם, לצבא הכיבוש במולדת העברית. הם כינוני “בן סורר ומורה שיצא לתרבות רעה…” ובמכתביהם הם דורשים את טובתי ומציקים לי בחרדתם לשלומי. הם מדברים על “תכלית” ו“מה יהא בסופך?” שולחים לי כסף ואני מחזירו. והם כותבים לי כי מכינים עבורי את התעודות הדרושות לנסיעתי. לא פחות ולא יותר. טרם נולדה מחשבה זו במוחי. לא!

אני עומד בחצר ורואה בהשתלהב לשונות אש האוכלות את ערימת המכתבים. הם מאדימים, מחווירים, משחירים והופכים לאפר מתפורר. פיח. אפס. שרפתי את העבר ופני לעתיד. האם די בכך? אך זוהי הכמיהה לשינוי ערכין. גם לשם משפחתי התנכרתי. אל ילווני בחיי צליל של שם זר ונכרי. איני מתכחש, חלילה, לאבותי אך בורח מן העבר. עברי אנוכי.

בצהריים גבר החום ואזר אונים. שררה דממה ליאה. האויר רטט וזע כעין גלים־גלים לנוגה השמש הלוהטת. השמים התכילו עד בלי סוף. נץ בודד חג באויר ותר אחרי טרף, בהפריחו להקות יונים. שלט שרב צורב. חרכון. אולם לפנות ערב נשבה רוח מערבית והפיגה קמעא את החום. במושבה קמה תנועה. החלונות המוגפים נקרעו, וראשי נשים הציצו מתוכם כחורגות ממחנק לקראת אויר צח וצונן. חזרו הפועלים עם מכשיריהם תחת בתי שחיים; שבו מן הכרמים והפרדסים האכרים כשהם רכובים על חמורים. גם העדר חזר מן המרעה והרים תמרות אבק כבד. החיים רחשו בגלוי טרם התכנסם במחסה הבתים והעלטה.

אותו יום עבדתי קשה ביישור אדמת בור. עם גמר העבודה מהרתי לחזור הביתה, להתרחץ ולנוח. הה, – להתרחץ ולשטוף את הזיעה המלוחה, המכבידה; לחלוץ את הנעליים המעופשות, ולשחרר את הרגלים, להשתרע על המיטה לשעה קלה ולעצום את העינים. אולם כשעברתי על־יד קרן־שמן הופתעתי למראה עבודה חדשה שעסקו בה בן־יעקב וזוגתו. הוא עמד על־יד ערימת ביטון בלולה בזיפזיף, כשאשתו מרימה לסרוגין אֵת מלא ויוצקת לתוך תבניות של לבנים, והוא כובשן ומעתיקן הצדה טורים־טורים ליבוש. עמדתי והסתכלתי בבעל העומד ומנצח ואשתו המצייתת לו מתוך שקט וזרועותיה הערומות עובדות בזריזות. בן יעקב הרגיש כי אני מסתכל בו והוא פנה אלי:

— ובכן בחור? יודעת אשתי לעבוד? ־ דבריו נאמרו מתוך קורת־רוח ורצון לפצות את אשתו העובדת קשה…

— אכן, יודעת היא, אולם מה העבודה הזאת לכם?

— חה־חה־חה־חה… לשם מה העבודה הזאת? אדרבא נחש, בחור, אם יש מח בקדקדך!

אשתו הסתכלה בי מן הצד והסמיקה בגחנה על האת. בן־יעקב המשיך:

— חביבי – בית יבּנה! אבנה מן המסד ועד הטפחות. וכי מה? כסבור אתה כי אשב ואגור כל חיי בתבת נח זו? – והוא הצביע בידו על צריפו הדל – אבנה לאט־לאט בעזרת אשת־חיל זו העוזרת על ידי והבית יקום על תלו! ברם – עוד חזון למועד.

תמהתי למרצו הרב של גבר קטן־קומה זה והוא המשיך:

— חייב יהודי הבא להשתקע בארץ־ישראל לדעת ולהתמחות בכל המקצועות, אולם לפעמים – וזה מתרחש דוקא תכופות – אין כסף לרכישת חמרים. אז צר לי, כי רצון לעבודה ישנו ואפשרות אין.

כשהיפנה שוב את גופו לעבודה ושקע בה, עמדתי ותמהתי. הכרתי את המרץ הכביר החבוי בבר־נש־נמלה זה. ברכתיו בלבי. חלוץ במלוא מובן המלה. ואשתו – חברה מתאימה. מן הצריף נשמע פתאום קולו של תינוק בוכה. האֵם לא השגיחה בזה, אולם משהתייפח הפעוט, הפסיקה האשה את עבודת־הגבר שלה, ורצה בחפזון למעונה. כעבור רגעים יצאה עם הילד על זרועותיה וחלצה לו שד.

למרות ליאותי קרבתי ותפשתי את מקומה של האשה. בן־יעקב ביקש למחות, למראית־עין, כמובן. אולם לא שמתי לב לדבריו. עבדתי כשעה בחשק רב ומתוך סיפוק מיוחד. סיימנו את הערימה והטלנו את המכשירים ארצה. בן־יעקב הזדקף בהישירו את גבו ויאמר:

— מרץ ישנו, רק חמרים הב! – ולאשתו פנה: מחר, אהובה, תואילי לצבור את האבנים המוטלות על אם הדרך לערימה אחת. אבני־יסוד טובות הן.

— טוב, אם אספיק.

הדמדומים גברו. פרשתי מהם:

– שלום לכם ובנו בית לתפארת!

— שלום וברכה! סור אלינו…

טוב, אדון בן יעקב…

הוא צחק. נזכר בערב הפגישה, כשנזף בי.

כשבאתי ישבו החברים מסובים כבר לשולחן ואכלו בכל פה.

אחר כך התכוננה חנה לצאת לטיול והבחורים עמדו לשרותה.

מי היא? מאיזו ארץ היא? לא התעניינתי ביותר בזה. אך דבר אחד הוברר לי: אין היא מאותן החלוצות בעלות שאר־רוח שבאו לכאן, חדורות רוח האמונה באידיאלים ומפעליהם, שעל מזבחותיהם באו להקריב ולהקדיש את אונן ולשדן. היא הינה צעירה מסוג אחר לגמרי; צעירה עליזה, שבאקראי נזדמנה לכאן; צעירה, שמתוך שאיפה לתמורה עלתה ארצה, ושהיתה בודאי באופן דומה לזה מזדמנת למדינה אחרת. אולם ורצונה הטילה לארץ־ישראל דוקא, הרי שהסתגלה מיד לתנאי המקום בתכונת ההסתגלות המיוחדת בעיקר לנשים – למדה את השפה באופן שטחי רקדה הורה – וחלוצה!

לכן זרים היו לה רגשות הצעירים, ומאווייהם היפים נראו לה מגוחכים ופחותי־ערך. לא התחשבה ביותר בתשומת לבם, והכל נראה לה כעין מאורע ארעי – וחסל. היא היתה נתונה בהיקף מחשבתי צר ומצומצם. לא עלה על דעתה כלל, כי יש והאדם צריך לחיות לפעמים מתוך סבל ויסורים ושאיפות. היא צחקה לזה. כל מחשבותיה היו שקועות בניצול החיים ומנעמיהם. חייה בקבוצה – מעבר רומנטי, משעמם במקצת, למשהו יותר מעניין ותכליתי.

פעם אמרה לי מתוך פשטות גלויה:

— טוב להתעלס עם חלוצים באהבים, אך לא להתקשר איתם…

— אין הם לפי רוחך?

— בטלנים!

— הומממ…

— עובדים כחמורים בלי להרהר על חיים יפים יותר.

— מה הם חיים יפים יותר?

— החיים יפים כשהפרוטה מצוייה בכיס!

— ובכן, הגידי נא לי מה הענין שאת מוצאת בחלוצים? הניחי להם וצודי בעלי כסף. הזדרזי, פן תאחרי!

— אל תדאג לי. לעת עתה אני מוצאת ענין בחלוצים, אולם אני אמצא לי איזה כריסני קירח וזקן שימלא את כל מחסורי…

היא הצטחקה כמתלוצצת, אבל אני ידעתי כי למעשה היא מוכנה לעשות גם צעד זה. צעירה ללא צל של רעיון יפה. אני מסתכל בה ולפעמים תכופות תוקפני הרצון להתייחד אתה בחדרה. למרות כל מגרעותיה הרי היא די נאה ומושכת. יפה לחיבוק ולהתעלסות, חמודותיה, במראה, בתנועה, שופעות תשוקה. העין מתרפקת עליה בחמדה. מין יופי בריא, חושני, שאינו מצניע עצמו כל עיקר.

ט

עברתי על יד מגרשו של בן יעקב. סמוך לטורי הלבנים ביצבץ ועלה מתוך ירק דרוס וקרקע תחוח יסוד אבנים מרובע ואפור. משל, צץ בן לילה! אכן, הושקע בכך עמל רב ומשותף של זוג חרוץ, פעיל, שנמשך מזריחה ועד שקיעה, בכל עת מצוא. גם עכשיו עמדו וטרחו כנמלים ממש. זהו משפט הקן הנבנה מתוך עמל והתמדה. יום – נידבך.

כשחזרנו מן העבודה הציע גדעון ללכת להתרחץ בירקון. הצעתו נתקבלה ברצון רב, וכעבור רגעים מיספר פסענו בדרך הרצופה חול לירקון הקרוב, ולראשנו חבושות מגבות. לוי לא הלך אתנו. חנה עסקה בכביסה קלה והוא נשאר בגללה. יצחק ניטפל אלינו, אולם הוא הלך בלי רצון, שקוע בהרהורים שהרצינו את פניו. לבחור זה קשה להתחפש ולהעלים את מחשבותיו; פניו משקפים מיד את עגמימות נפשו והלך רוחו. לי הוא כספר הפתוח. לתמהוני ראיתי, כי מן הערב שחנה נטתה חסד ללוי וקירבתו אליה – ניכר ביצחק שנוי גמור. לא פיללתי כי כה ימהר להילכד ברשתה של צעירה זו. סבלותיו נתנו אותותיהם בפניו, ששופו ועטו קדרות. הוא היה טעון רחמים… יצחק הטוב והעדין לא עמד בפניה, וקסמי גופה של אשה בנלית לכדוהו, ונכשל; הציץ לתוך התאווה ונפגע. בעצם לא תמהתי, הן אין הוא ראשון אף לא אחרון. הוא מיעט לדבר אתי בזמן האחרון, היות וידע כי אני מבין, בוחן לבו ומנתח יפה את מבוכתו. רק פעם, בשעה שהסתכלתי בו והוא הבין למבטי ענני קצרות:

— היא מצאה חן בעיני וחסל.

שרכתי דרכי בעקבותיו ונדתי לו. ידעתי כי לא יצליח לחלוטין, מפאת אופיו הרך, ומזגו הטוב. יחסו לא ישפיע עליה. היא צוחקת, לועגת לו, והוא אינו מבחין בכך. טחו עיניו מראות עובדות. תמים הוא ואת חנה לא יוכל התרועע. היא לא תסבול גבר היושב על ידה כל הערב בלי לדעת איך לנגוע בה. הוא לא ידע זאת מפני שאין הוא מסוגל לחשוד; מפני שהוא נותן אמון באדם; מפני שהוא טוב, ישר.

גדעון הולך בראש, כשהוא מצוייד במקל ארוך, אשר קרס נתון בראשו, וסל־נצרים בידו השניה. משני צדי הדרך משתרעות גדרות צבר ושיחי שיטה דוקרניים. גדעון מתעכב מדי פעם, מושיט מקלו ומשיר בזהירות את פירות־הבּר הקוצניים לתוך סלו. בוחר לו את הבשלים, הורודים והעסיסיים למראה. הבעה של חשיבות לפניו שעה שהוא בוחן את המשוכות הירוקות של הצברים, שעליהם הירוקים והדשנים, דמויי צלחות סגלגלות דבוקות זו בזו, כצומחות אחת מרעותה ומזקירות קוצים צהבהבים כמחטים של פלדה. אין גדעון חושש להם, הגלויים לעין, ואילו זהיר הוא ביותר שלא לנגוע בפרי המכוסה קוֹציצים סמויים מן העין שפגיעתם רעה היא, ואוי לו לנוגע בהם. שוב לא ייפטר מהם על נקלה…

גדעון משתהה ליד הצברים ובינתיים חבריו מקדימים אותו. אין הם רוצים להמתין לו. הוא מתמרמר וצועק:

— בטלנים! חכו לי ותקבלו מנות הגונות לקינוח סעודה!

אולם אין משגיחים בו ובדבריו וממהרים לטבילה.

— ליב’לה, עזור לי ותקבל מנה כפולה!

— אין לי פנאי.

— ימח שמך, עפּשוֹן שכמותך! אני אלמדך במים את מלאכת הצלילה על בּוריה. תעלה לי דגים במקום צברים!

מתרחקים ממנו בצחוק ומשובה של עליצות.

החופים הירוקים והרעננים מהנים את העין. אנו מתפשטים וקופצים המימה. הרחיצה מצויינת, מפנקת. דומה כי כל האברים מתלכדים לתחושה אחת הרמונית בשעת השחייה. הרגשה נעימה, קונדסית, תוקפתנו. אנחנו משתכשכים במים וצוהלים בקול. במעלה הנהר מופיעה דוגית. פרחח ערבי בעל מכנסים נפוחות ושחורות, חגור אבנט אדום, עומד בקצה, משוטו בידו והוא מצטרח גרונית ומסלסל כיד השירה הטבה עליו. הסירה נישאת עם הזרם בקלות יתירה ונעלמת. מדרך המלך הקרובה מגיעות צריחות מכוניות וצליל אורחת גמלים. הללו נרתעים מאימת המכוניות העושקות מהן את מרחב הדרך ושלוותה. בהילות זו הצופרת בעורפה של האורחה משבשת סדר ומתינות שלה בפסיעה. אף אנו, מהרהר אני, משבשים לא מעט, ביודעים ובלא יודעים, אורח חייהם של שכנינו ומפקיעים אותם משלוותם לה הסכינו כל ימיהם.

אני פורש מן החברה ושוחה לי להנאתי לאורך החוף, בצל עצי ערבה כפופים המטילים צילם על פני המים ומשווים לו שחור של עומק. עיני נתקלת בשתי ערביות, עוברות־אורח היורדות לרחוץ. הן אינן מבחינות בי ואני מסתכל בהן מבעד לסבך של ענפי הערבה כמן המארב. שתיהן צעירות מכורבלות שחורים בעצם החום. הן נכנסות יחפות המימה, ואינן פושטות בגדיהן; הן מזכות את גופן רק ברחיצה חלקית… בכפות ידיהן הן שואבות מים ומעבירות אותן על חלקי בשרן מתחת ללבושן; שוטפות שדיהן מתחת לחולצות במין חפזון משונה; מרימות שולי שמלותיהן, רוחצות רגליהן, אין הן טובלות אף פעם – וחסל סדר הרחיצה. בנות ערב הזקופות, המסומאות למחצה, ונקיות למחצה… נוטלות חפציהן, מעמיסות על ראשיהן ומזדרזות להמשיך דרכן, בודאי לבעל האחד – המרשה להן לחמר אחרי בהמתו בשעה שהוא רוכב עליה.

מן החוף הגיעו אלי קטעי צחוק וצעקות. ראיתי את גדעון כשהוא עומד על יד ליב’לה המסכן ומלמדו בעל כרחו פרק בהלכות טבילה… עמד בדיבורו. הראשון יצא מן המים יצחק ואני הבינותי בשֶׁלמה. בשעה שהתרחצנו והשתוללנו לא נטל חבל בתעלולים. כשחזרנו ונכנסנו החצרה ראיתי מה קדרו פניו למראה מַצב־רוחו הצוהל של לוי.

— עזור לי לתלות את הכבסים – פנתה אליו חנה.

הוא נזדרז לשרתה בשתיקה.

סרתי הצדה. בדעתי לשוחח על כך עם יצחק. צר לי על חברי הטוב, ההולך ומסתבך ברשתה של אשה קלת־דעת שאין סבלו נוגע אל לבה. מתעתעת בו.

עם גמר ארוחת הערב הכניס גדעון את סלו וישב לקנח סעודתו בפרי הצבר, בטכס מיוחד, מבלי להנות אף אחד מאתנו. לוי ביקש להוציא אחדים בגניבה, אולם גדעון סטרו לו על כפו עד שהלה הסמיק מקצף. גדעון התלוצץ ולעג לכולנו על שלא חכינו לו, ואם כבר שבע דיוֹ, לא משך ידו מהם עד שכילה בהם את חמתו. אולם בלילה היינו עדים למירוצו התכוף והבלתי פוסק חוצה… הוא לקה בשלשול. צחקנו ולעגנו לו. לוי הגדיל ללעוג לו בכשרון מיוחד ושׂשׂ לאידו.

בין השמשות. הרוח המערבית הצוננת שנשבה מחיקו של הים, לטפה והזרימה געגועים כמוסים לעייפים מן העבודה, המשתוקקים למרגוע. על הדרך המאובקת חזר עדר כבשים מן המרעה, בעלי ראשים שחורים ולבנים, שנצטופפו, נתערבלו ודמו לקצף על פני מים שחורים וזועפים. הרועה הערבי הלך מאחריהם, נבוטו תחת בית־שחיו וחלילו בפיו. הוא הלך יחף, בראש מורד, וחילל בעצב טמיר ומושך את הלב, עד שהעדר הגדול נראה מיותם וטעון רחמים.

העדר עבר, והאבק שהתנשא והעכיר את האויר – שכך. בידואיות שחורות שחזרו מן העבודה חלפו להן כצללים בשורה ערפית. החשכה עבתה וירדה ארצה. רחצתי את פני באפלולית על יד הברז, הפשלתי את המגבת על כתפי ושמתי את פני לצריף. במשעול נתקלתי בחנה שחסמה לי את הדרך, עד שנגענו גוף בגוף, והבל חומה עלה באפי. איני יודע אם במקרה נזדמנה לי בדרכי, אולם היא פתחה:

— נדב?

— כן.

היא הניחה את כף ידה על שכמי (אודה: מגעה נעם לי) ושאלתני רכות:

— למה זה הנך מתחמק מפני? כלום אגרום לך אי־נעימות? ואם נתנשק במקרה, התפסיד בזה?

היא צחקה צחוק משובה.

מצאתי כי בדברים אלה משייכת היא את עצמה במקצת לרשותי. הרהרתי בערבים שאני מוציא לריק, בחפושי אחרי אותה צעירה ענוגה, שם במושבה, ותקפני רצון חזק להשקיט את רעבוני ולהשביח את סערת נפשי בחיקה של זו; ועם הרהורי אלה נתעצם רוני לשהות איתה.

— איני משתמט מפניך. אדרבה! חברתך נעימה לי מאוד.

— ובכן, לאן הנך נעלם ערב־ערב?

— אני יוצא למושבה.

— לשם מה?…

ידעתי כי גונבה אליה שמועה, כי אני חוזר אחרי “איזו צעירה” ולכן לא כחשתי לה:

— אני מתעניין שם בצעירה אחת.

— יפה?

— חמודה!

— אוהו! ואיך אני בעיניך?

— את?… נחמדה!

דממה. חשתי כיצד הפלואידום הנשיי אופף אותי. צעדים קרבים הפסיקו את השיחה בשעה שדמי התרונן במקצת וחבקתיה. אולם היא הספיקה ללחוש לי:

— הערב נטייל שנינו.

י

השתוקקתי להכנס אליה לחדרה הקט ולהצטרף לטיולה. במוחי כבר תכננתי לאן להובילה ואיך לבלות את הערב. אחוז תשוקה ביקשתי להתייחד איתה. חפצתי לנסות את כוחי. עם גמר ארוחת הערב הסתובבתי בחדר וחכיתי להזדמנות כשרה על מנת להכנס אליה ולהוציאה החוצה. אולם עיני נתקלו בלוי שהופיע על סף חדרה. פרשתי לקרן זוית והסתכלתי בו. הוא היה לבוש מכנסי־רכיבה נאים, שעליהם השתלשלה חולצה צחורה. על פניו המגולחים למשעי רחף חיוך עגב־חנף, תפל, מיוחד לו.

הוא אינו מן המפגרים. יש לו גישה בטוחה וקבועה. לא כשאר החברים המשתיקים רגשותיהם בחובם. גם הפעם עמד בוטח וזקוף. אחר ראיתי כשצץ יצחק על ידו… והוא לבוש חולצה נקיה; נעליו מצוחצחות והוא מגולח. יצחק התחיל מתגלח יום־יום.

למרות רצוני ויתרתי הפעם על חשקי. יצאתי את הצריף, ומתוך החלטה שמתי פעמי למושבה לראות את עדנה. כשעליתי על הגבעה קלטו אזני צלילי מפוחית קולניים שעלו מבית הפועלים. נכנסתי ומצאתי רבים מפועלי המקום רוקדים ושרים. באמצע האולם עמד בחור גבה־קומה בעל פנים סמוקים, והוא מתנועע לכאן ולכאן, כשמפוחית מתפתלת על בטנו ומצריחה נגינה סוערת. מסביב לו הצטופפו צעירים וצעירות כשכולם מזיעים ורוקדים עד לטירוף החושים. ועל כולם מנצחת עדנה. פניה משולהבים, עיניה מבריקות ושמלתה הצחורה מתבדרת ומגביהה להתנופף באויר, עד לחישוף רגליה הנאות והחטובות מעל לברכיה.

אל יבנה הגליל – – –

הגללללליל! – – –

ולפתע, עם גמר ההורה – והבחור בעל המפוחית פתח והסעיר פולקה, קפצתי לעדנה, מתוך חשש שמא יקדמנה אחר, התאמתי רגלי ותנועותי לצלילי הרקוד וקצביו, חבקתיה בזרוע הימנית ושנינו יצאנו ברקוד לתוך האולם, כחטיבה אחת.

הרגשתי בכל ישותי כי אני רוקד איתה – עם עדנה…

לבי הלם במקצת מהתרגשות. אולם חבקתי את גזרתה הגמישה, הצצתי ישר לתוך עיניה ושנינו רקדנו בהתלהבות והרמוניה כאחד. מצאתי ברקוד הפשוט הזה בפעם הראשונה – פולחן. רגלי קלו מאוד הפעם. אלה שלא רקדו, עמדו על יד הקירות, ועקבו אחר רקודנו הסוער, העז, המשכר. שנינו נהנינו מן הרקוד הזה ועם סיומו לחשה עדנה מתוך התפנקות:

— עייפתי

— עליך לנוח, איפוא.

— לא. אני רוצה לרקוד!

— בבקשה.

ואנחנו המשכנו לרקוד אותו ערב. אם כי רבו הקופצים לזכות בה, עלה בידנו להתלכד בריקוד פעמים אין מספר. החוטים הראשונים נרקמו. היה זה ערב מצויין. ואחרי כן, אם כי לא הצלחתי ללוותה יחידי הביתה – שבע רצון הייתי כי הסבירה לי פנים. לוינו אותה בחבורה. בלכתנו רעש הרחוב מקולות קשקושנו. ואחר – עם פרידה – חזרנו כולנו בשקט גמור, אם כי גם הפעם הלכנו בחבורה.

יא

גדעון התמחה בספורט חדש ומיוחד, המטיל אימה על רבים מאתנו בשעה שהוא עוסק בו. הוא עורך ציד נחשים ונותנם בצלוחיות וצנצנות מלאות ספירט למשמרת וראוה. אופיו ההרפתקני חסר המנוחה, מוצא לו ענין רב בזה וסיפוק. בצריף התקין לו מדף מיוחד לאורך כל הקיר, ועליו ערך שורה של בקבוקים וכלי זכוכית שונים, שבתוכם משומרים בכוהל ומקופלים כל מיני צפעונים ונחשים, אפורים, צהובים ושחרחרים, בעלי ראשים סגלגלים ומשולשים.

הוא אומר:

— חדרנו ריק מקשוטים ואני רוצה לפארו. ציידים רגילים לקשט את קירותיהם במרבדים, בעורות חיות, קרני צבאים ובכלי נשק. אני אקשט את חדרי בקשוטים מקוריים שאינם עולים לי בכסף.

אני מזהירו על הסכנה הכרוכה במשחק זה והוא עונה לי כדרכו:

— שטויות!

מכריז מישהו על נחש ומיד דולג־דולק גדעון בעקבותיו. מקל מיוחד לו לשם זה שקצהו שסוע לשנים. הוא רודף אחרי הנחש ונועץ את המקל בקרקע באופן שראשו של הנחש יימצא בין שני קצותיו המפורדים.

הנחש המפרפר והמוכן לזנק על אויבו אינו יכול להחלץ מן המיצר הזה, שהובא בו על ידי גדעון הזריז. לאחר מכן הוא מכניס את צוארו של הנחש לתוך אגרופו, משחררו מן המקל העשוי כצבת, והנחש המתפתל סביב ידו של כובשו האמיץ – שולח לשוא את לשונו הארסית השחרחרה לתוך האויר, ופוֹלטה־קולטה בקצף אין אונים.

בשעה שהוא מטפל בנחש – נרתעים החברים הצדה ומתרים בו שימשוך ידו מציד זה. אולם הוא צוחק וממשיך להתמחות בלכידת נחשים כבדבר־של־מה־בכך. הוא עוסק בזה בלמין בטחון מיוחד. אחר מתחילה פרשת נתינתו של הנחש השבוי לבקבוק. נסיון יותר מסוכן. אולם גדעון מראה גם כאן קור־רוח למופת. הוא יושב על גבי הקרקע ישיבה ישמעאלית, כשהנחש כרוך על זרועו. אחר הוא מכוון את ראשו לתוך פי הבקבוק ומפתהו רכות:

— הכנס, חביבי… אל תרא ואל תחת… שום רע לא יאונה לך חלילה…

ובהכניסו את ראשו של הנחש לתוך פי הכלי– הוא מרפה ממנו לפתע והנחש מזנק ישר לתוכו בתקוה להחלץ… את שאר גופו, או כמו שהוא מתבטא, את “הסרח העודף”, מכניס הוא בעל כרחו של השבוי וממלא את הכלי כוהל, פוקקו, והרי לך מספר נוסף לאוסף שלו.

החברים, וביחוד לוי, מוחים על בזבוז הספירט, והריהו קונהו על חשבונו. אבל כולנו נהנים כשאורחים מזדמנים לצריפנו והם מתפעלים למראה התערוכה המקורית הזאת.

יב

כוחנו חובבי ספר, חוץ מלוי. בחורינו שומעים בממוצע שלוש שפות, קוראים ומשתלמים. נחום, מאיר וליבה’לה חתומים על הוצאת ספרים עברית, והם אוצרים במזוודותיהם גם ספרות חקלאית. ליצחק ישנה ספריה הגונה, המכילה ספרי מחקר וספרות יפה. ברשותו של גדעון מצויה גם כן ספריה קטנה, אך מיוחדת במינה: הוא קורא ועוסק רק בספרי היסטוריה וביחוד של עמי הקדם. מקום בראש תופסים אצלו ספריהם של יוסף פלויוס, הרודוט ופלוטרך. הוא אינו פוסק מלקרוא בהם ומלהרהר בגבוריהם. הוא חי את חייהם בדמיונו ועוקב מחדש אחר השתלשלות המאורעות שחלפו עליהם לפני אלפי שנה. מוחו מלא כרמון עובדות ופרטים, ותמיד הוא מוכן לצטט איזו מימרא קולעת של אחד מגבוריו.

— היסטוריה, אומר הוא, שקולה כנגד הכל. היא מקנה לך ידיעות יסודיות בארצות תבל, המקבלות צביון ממשי; היסטוריה מאלפת ומראה על שגיאותיהם ומעלותיהם של העמים בצאתם ובבואם; היסטוריה מראה לך לדעת מה תרמו העמים לאנושות, והיא מקרבת אותך להלך דעותיהם של הוגיהם וחכמיהם; היסטוריה זוהי אספקלריה נפלאה המשקפת את פרצופו של העולם ועמיו. מימי לא מצאתי בלמודי ענין רב כמו בהיסטוריה.

— היודע אתה – הוא פונה אלי – אין אנו יודעים לכבד את פלויוס שלנו.

— משום שפלויוס בוגד היה.

— בוגד… כן. לדאבוני. אולם בקראי את ספרו על מלחמת היהודים עם הרומאים הריני מתמלא גאוה לזכר גבורינו הקדמונים, אשר ידעו להשיב מלחמה שערה ולהתנגש בלי פחד עם הלגיון העשירי!

— כבודו כהיסטוריון במקומו מונח.

— והוא הן לא נמנע מלפאר את גבורות הנצורים, אם כי כתב את ספרו ברומא תחת חסות המושלים הרומאיים מיטיביו!

— ובכן?

— אסור לנו לזלזל בו.

— אבל לפעמים קשה להבליג על רגשי הגועל. הוא הראה עצמו כפחדן ומוג־לב נתעב! הוא למד את דרכי הרומאים, אולם את תכונתם על שמירת כבודם עד הרגע האחרון לא סיגל לו ערום זה; הוא לא שלח יד בנפשו כדין ברוטוס קסיוס ורומאים אחרים לאחר תבוסה, או כדין שאול שלנו, הוא הסגיר את עצמו לחסד הכובשים מתוך תרמית והונאה; בפני המות נָשתה כל חכמתו וגבורתו.

גדעון כבש את ראשו בקרקע ושתק, צר היה לו על האישיות הרומנטית הזאת שנכתמה. הוא שקע בהרהורים קלים ומתוך גניחה קלה הפטיר:

— הוי, אלי.

יצחק פרץ בצחוק:

— היש לך אל? הרי כופר הנך!

גדעון הצטחק:

— שלא מהכרה. מתוך הרגל, כנראה. נוטה הייתי פעם לאמונה אולם מימי לא התפללתי. לא היו תפילות בלבי. מאמין אנוכי רק במוסר הישראלי ובנצחו שלא ישקר. אולם אלוהי ישראל הוא אל אכזרי, “אל קנא ונוקם”. אסור להרגיזו בתפילות כי אין הוא נענה. אין להתפלל אליו. סבורני כי אין אלוהים בכלל. בכל אופן אין הוא נותן אותות חיים… או יתכן שהוא משטה בנו. הוא רובץ לו עצום עין ברקיע השביעי, מסתכל בנו וצוהל. בחינת: “יקומו נא הנערים וישחקו לפני”. אחרי פרעות אוקריאנה פיהק לו שם בודאי משעמום למשמע פזמון ישן נושן זה. הוא כבר ראה הצגות שכאלה מיום קיום החי בכלל, והאומה הישראלית בפרט…

— אבל לשם מה השצף־קצף הזה?

— למה? עד היום נוקבות את אזני צריחותיהם ויללותיהם של השחוטים והמעונים באוקראינה! עד היום טרם שכחתי יום אחד מר ונמהר, שבו ראיתי בנות ישראל ענוגות אנוסות־רטושות בידי פראי אדם טמאים!… הוא היום שבו נתפקרתי ואמרתי: ארור יוצר האדם! שבע ביום אררתיו…

— הרי שאתה מודה במציאותו?

הוא לא השיב והמשיך:

— אחרי הפרעות אמרתי פעם בלבי: לוּ החריב אל את משכנות הפורעים ושפטם באש וגפרית כסדום ועמורה – אז, כדי לקדש את שמו ולהדיר את עצמי מכל תענוגות החיים, הייתי זוחל על ארבע למדבר יהודה ושורף את נפשי בתפילות והודייה. אולם הוא לא הופיע. כשם שלא הופיע להצלת הארמנים הטבוחים. ישנו חוק אחד בעולם שלו מצייתים ונכנעים כל אשר רוח חיים באפם, והוא: כל דאלים גבר!

— ואנחנו היהודים – עלינו לנשל את ידינו מאידיאלים כל־אנושיים; עלינו לשאוף לביסוס מדיני, ורק אחרי שנתחסן, ולו גם על חשבון אחרים – רק אז נוכל לדאוג ולדגול בשם המוסר…

הוא פסע בחדר ודבר בהתלהבות עד שלפתי הפסיקו יצחק…

— מה יהא בסופך, גדעון?

— סוף כל האדם!

— לא לזה התכוונתי, רצוני לדעת למה אתה שואף?

גדעון התעכב באמצע החדר ואחרי דומיה קצרה פתח:

— נתגלגלה בי נשמתו של סיקריק. אני אוהב את הלהט וההתענינות במאורעות בלתי שכיחים, שריח סכנה נודף מהם. אני אוהב מרחב וחופש בלתי מוגבל. לפעמים יש ואני תמיה על זה שאני יושב ביניכם ועובד עבודת יום ללא תמורה, ואני לא הסכנתי לזה, ואיני רוצה להסתגל לזה. אם כי אוהב אני את הטבע ועבודת שדה – האמינו לי, כי לוּ ניתנה לי כרגע ההזדמנות להתיישב – הייתי מוותר עליה… התישבות מיידית טובה בשביל בחורים שקטים כנחום ומאיר, העלולים להתחתן ולהתקשר לקרקע, לעבדה ולטפל בה בשקידה עד סוף ימיהם. כידוע לכם נתנסיתי בשמירה, אולם אין שמירה מספקת אותי כבר, היות ואין לה אותו הצביון והענין שהכתירו אותה בראשית היווסד התנועה. אני שואף למשהו אחר, לכר פעולה רחב יותר.

— מה טיבה של שאיפה זו, גדעון?

— אני חולם על גדוד של רועים זפורוז’יים בעבר הירדן…

— מה תהא תעודתם?

— עבר הירדן שייך לנו. אין לוותר עליו. חבל ארץ זה משמש סף למדבר הלוטש תמיד את עיניו לישוב. עם ראשית התישבות עולים חדשים, עלינו להבטיח את רכושם וחייהם. ולכן יש ליצור שם עמדות לאורך כל הארץ, שבהן תמצאינה פלוגת זפורוז’יים משלנו, שתפקידם יהיה לשמור ולהגן על הארץ מפני הוהאבים ושבטי המדבר בכלל, העלולים בשנת בצורת לשטוף את החבל הזה לשם ביזה ושוד. שומרי גבול אלה יעסקו בגדול צאן ובקר, ועל הישוב יהיה לתמוך בהם כבצבא לאומי קבוע. גם לשבטי ראובן וגד וחצי המנשה היה תפקיד זה. זה הרעיון שאני הוגה בו.

יצחק העיר לו:

— אבל הן זוהי שטות להגות ברעיון כזה בשעה שהעמדות שלנו בעבר הירדן המערבי מעטות הן. עלינו להבטיח את מפעלנו כאן ואחר אולי נוכל לחלום על התנחלות בעבר הירדן.

— ואחר אולי נוכל – חיקה אותו גדעון באירוניה ועיניו ירו זיקים – את ירושלים כבשו כעבור זמן בימי דוד, ואת שאר העמים לא הורישו בני ישראל בתקופה מאוחרת יותר. עבר הירדן אינו מיושב בחלקו הגדול, וחטא הוא הדבר להזניח את החבל הזה הנחוץ לנו כאויר לנשימה; על אף כל המכשולים המדיניים, עלינו לא להתיאש ולחתור בכיווּן זה. מוקדם או מאוחר רק אנו ניישבו. וחוץ מזה, הריני בטוח כי יבוא יום – והוא לא ירחק – אשר בו עלינו לעמוד כאן על נפשנו בכוחותינו אנו, היות ומעצמות אירופה, תהיינה אז רסוקות ומוכות שוק על ירך ממלחמה עולמית שניה ההולכת וקריבה; אז יתעורר גם המזרח המציית כיום רק לאגרוף, ואנחנו כבר נהיה חוליה בשרשרת…

הוא דיבר בהתרגשות רבה ולמרות שדבריו היו ילדותיים במידה גדושה, בכל זאת צילצלו כנבואה והטילו צל על העתיד.

— ובכלל – אומר גדעון – עלינו לפרוץ גדרים וחוקים. שערי הארץ נעולים, אבל אסור לנו להשלים עם המצב הזה ולראותו כעובדה ללא שנוי; על הנוער שלנו מוטלת החובה לסכן את נפשו, לגנוב גבולים ולעלות ארצה על אף כל המכשולים. זהו צו היסטוריה הקורא לנו לחיים ולבנין. כי אוי ואבוי יהיה לנו אם נחמיץ את השנים הבאות!

— לדרוש נאה אבל לקיים קשה.

— שטויות! ואיך עליתי אנוכי ארצה?

ידענו כי הוא חדר ארצה בעקיפין. הפעם סיפר לנו את הפרטים:

— לא הצליחו לשלחני לאיי גזירה, אף לא לסיביר. התחמקתי מידי אבירי הג. פ. או. נדדתי לדרומה של רוסיה המועצתית ופני לגבול הבסרבי. אחרי עמל אין קץ מצאתי את עצמי על חוף הדניסטר ועיני צופיות לאזור הרומני. בכיסי היו צרורים שטרות כסף שהקדשתים למבריחי־הגבול. יהודי אחד, סרסור לדבר עבירה, הביאני ערב אחד לביתו של אכר ושם באתי במשא ומתן עם שני נבלים, שהבטיחו להעבירני את הנהר בסירתם בחשכת הלילה. הם לא מצאו חן בעיני, אך כלום אפשר לצפות לטפוסים יותר הגונים ביניהם? בקיצור, הוסכם בינינו, כי אתן להם החצי מן המחיר הנקוב מיד, ואת החצי השני לכשיעבירוני את הדניסטר. בחצות נפגשתי איתם שוב. ישבנו בשקט בסירה והפלגנו לתוך הנהר האפל. הם חתרו בשקט במשוטיהם ומסביב שררה דממה איומה. כשהגענו ללב הנהר פלחו לפתע את חלל האויר יריות רובים. המבריחים חדלו לחתור במשוטים, התלחשו והקשיבו קשב רב. היריות חדלו לבסוף. איני יודע עד היום, אם הן היו מכוונות נגדנו או לא. אולם בני לווייתי הוסיפו להתלחש. הדבר לא מצא חן בעיני לגמרי. עתה נתגברו חשדי, וידעתי כי אני נמצא ברע. במוחי חלפו מחשבות שונות והלילה השחור הילך עלי אימים. לבסוף פנה אלי אחד מהם, קם ואמר:

— מסור את הכסף והתפשט…

— כוונתם היתה ברורה. ידעתי כי עלי לציית, או להפתיעם ולנסות את מזלי וכוחי במשחק המסוכן הזה. ידעתי כי הם מתכוננים לשדוד ולרצוח. ובכן מה היה לי להפסיד? ברגע תכנתי לי תכנית נועזה והוצאתיה לפועל. לא נתבלבלתי. ראיתי כי המרחק בין שני החופים שווה בערך. האורות שניצנצו משני עברי הנהר העידו על כך. קרבתי צעד אחד לנבל, שדרש את תביעתו הנבזית, והורדתי את מעילי למסרו לו, ( הכסף היה בכיס מכנסי). בשעה שאחז במעיל, ניצלתי את ההזדמנות, ובכל כוחי הפלתיו מתוך מהלומה המימה… אני קפצתי מיד והטלתי את עצמי לצד השני וחתרתי בכל כוחי לחוף הרומני. שני הנבלים נזפו, קיללו, וגם ביקשו כנראה לדלוק אחרי, אולם החשכה היתה לי למחסה והלילה בלעם. ניצלתי מידיהם. הבגדים והנעלים הכבידו עלי את השחייה. פחדתי שמא לא אעצור כוח להגיע לחוף… התאוששתי, הבלגתי על הפחד, ואחרי התאמצות, וקרוב לאפיסת כוחות הגעתי לחוף, אין אונים כמעט. יצאתי וצנחתי ארצה רטוב ונושם. שכבתי כחמישה רגעים עד ששבה אלי רוחי.

קרבתי לכפר מבלי לדעת מה לעשות ולאן עלי ללכת. קר היה לי. רעדתי מצנה ואני חפשתי לי מחסה. בכפר קדמוני כלבים בנביחות, שצרמו את אזני ובדמיוני ראיתי את האכרים קמים עלי במקלות ומסגירים אותי לרשות. אולם כשעברו כמה רגעים, שארכו בעיני כנצחים, ואני הצלחתי להמלט מהם, נזדמנתי לאורווה שעמדה בתוך שדה. מצאתי ערימת שחת. התפשטתי וסחטתי יפה את בגדי למען יתיבשו עד אור הבוקר ושכבתי לישון. כשהקיצותי כבר עלה עמוד השחר ודרך הסדקים חדר אור הבוקר. מהרתי ללבוש את בגדי, שנתיבשו כמעט, ובזהירות התחמקתי ואלך לכפר. בדרכי פגשתי אכרים ונשים, בני רומניה כשהם מסתכלים בי בחשד. הכירו בי כי פליט אנוכי. פחדתי והלכתי מבלי לדעת מהו המעשה אשר עלי לעשות והנה אורו עיני פתאום; נתקלתי בדמות מוכרת, טפוסית: לפני ברייה לבושת־שחורים, שפאות לה וזקן… בחיי, יהודי! מעודי לא שמחתי לפגוש ר' יהודי כשם שצהלתי לקראת זה שנזדמן לי כמו מן השמים. קרבתי אליו ונתברר לי, כי הוא סוחר זעיר הסר לכאן מן העיר הקרובה לרגלי עסקיו. עמדתי מיד וסחתי לו את כל פרשת הענין. הוא התגרד רגע, כבא במיצר, אולם לנפשי לא עזבני. דבקתי בו כעגל בפרה… אכלנו יחד פת שחרית בביתו של אכר אחד ממכיריו, וכעבור שעה קלה ויתר היהודי על עסקיו הפרטיים, כי לא רצה להתמהמה ולסכן את חירותי, ושנינו יצאנו העירה. שם הציגני לפני ציוני אחד, שעזר לי בסידור התעודות, וכעבור זמן־מה עליתי דרך קונסטנצה לבירות ומשם – ירדתי ארצה…

יג

עבדנו במחצבה. לפני יומים פצעתי את רגלי בעבודה ולא יכולתי להצית את הפתילות. לוי סרב למלא את מקומי באמתלה, כי אינו יודע לרוץ. פחדן! יצחק הלך במקומי, הדליק את “נרות החנוכה” וירץ אלינו. אולם, הוא נתקל באבן והשתטח מלוא קומתו ארצה. הרימוני זעקה שיזדרז לרוץ ולצאת מתחום הסכנה, אולם הוא נתבלבל כנראה, נכשל שנית ונפל… כאשר התרומם והמשיך לרוץ, הידהדו ההתפוצצויות בעקבותיו, ומתך האבנים שנתך ארצה השכיבו בשלישית…

מיהרנו אליו.

הוא שכב פצוע וזב דם. הבגדים היו קרועים במקומות שונים. פניו חורו כסיד. הוא לא הוציא אף הגה מפיו. נטלנוהו מיד, כתפנוהו ונמהר לרופא שבמושבה. הזדרזנו מאוד ואנשי הרחוב שהובהלו נהרו בעקבותינו:

— נהרג?

— נפצע.

— מכונית עברה עליו.

— מי הוא הנהג הנבזה?!

— הפראים הללו!

— מריצים את המכוניות כשדים!

אחרי שרחצו את בשרו וחבשו את פצעיו הודיע הרופא כי בעוד ימים מספר ישוב לאיתנו. לאשרו פגעו בו רק רסיסי אבנים, והם שרטו קלות את פניו. גם הבגדים הגנו עליו. יצחק נרגע וחייך. ביחוד קרנו פניו כשגם חנה הופיעה על ידו והעבירה בחבה את כף ידה על מצחו. רגע זה לא ראיתי בה את האשה; ראיתי בה את האם; את הרחמנות המפעפעת לפעמים בכלל באשה.

חזרנו שמחים שהענין לא נגמר בתוצאות יותר רציניות. נגשנו להמשיך את העבודה.

— הביטו – קרא נחום – גם נחש נפצע והוא מתבוסס בדמו. קרבנו וראינו נחש, הוא כולו פצוע ומרוסק, ממש ללא מתום.

— כנראה שנהרג בתוך מאורתו.

אולם גדעון שהסתכל אף הוא, אמר:

— הנחש אמנם נרצח במאורתו, אבל לא ההתפוצצות היתה בעוכריו.

—?…

גדעון התקדם צעדים אחדים ובעט ברגלו בקפוד שניתכּדר:

— הרי לפניכם רוצחו של הנחש… הוא עוקב אחריו במאורתו. לחצו אל הקיר ללא מפלט ובהדרגה המיתו בשריונו המחוּט, מבלי שיריבו יוכל לפגוע בו בארסו…

— הפלא ופלא!

— לא יאמן…

— רצח במחתרת!

הנחש הפצוע ניסה לזחול ולהמלט אולם לשוא. כחו תש. הוא פירפר וגסס.

ואני הרהרתי: האדם, החי והשרץ – גורל אחד לכולם. כל אשר רוח חיים באפו צפוי לאסון ואבדון; החיים והמות הולכים יד ביד, ורק כפשע בין האחד לשני. היום אני דורך בעקבי על נמלה ומשמידה בלי היסוס כלשהו – ומחר נעקר סלע מן ההר ומרטשני. היינו הך. אך הגרוע מכל יד אדם באדם!

יד

ערב אחד חשף לוי את פרצופו האמיתי מתוך ציניות מובהקת. חנה נסעה אותו יום העירה ואנחנו מסובים היינו לשולחן במרפסת. לוי גהר בפנה על מגפיו ועמל לצחצחם ולתת להם ברק. הולמים הם את מכנסי הרכיבה שלו, ולמרות החום אין הוא משגיח בכך ונועלם.

— יש לך מגפים נאים – מעיר לו נחום.

הוא ישב, שילב רגל על רגל, הסתכל בצחצוח שעלה יפה, והפטיר כלאחר יד:

– חייב אני לסנדלר במושבה נחלה אי אלו פרוטות בעד חידוש הסוליות.

— הוא תיקן לך בהקפה?

— לא… עשיתי עסק בלי לשלם פרוטה.

— כיצד?

— פשוט. סידרתי אותו. הבה ואספר לכם איך קרה הדבר. בעצם רימיתי את שניהם, כלומר, את הסנדלר ואת בתו. ומעשה שהיה כך היה: יום אחד לקחתי אופנים אצל צעיר אחד שאיני מחבבו ביותר, משום שאף פעם לא ניאות לתתם לי לשעה קלה –

— מפני שהוא מכיר אותך יפה.

— הקשב ושתוק, ליבה’לה! בקצור, הפעם נתן לי את האופנים ואני רכבתי ונסעתי ישר למושבה. בדרך תארתי לי את קצפו הרב של אותו בחור בחכותו לי לשוא. אני צחקתי. סידרתי לו ספורט! האופנים היו נחוצים לי. אלמלי אמרתי לו כי אני לוקחם ליום תמים, בודאי שהיה מסרב. לשאלה ישנה, כידוע תשובה.

— אכן – מתערב יצחק – בעל המצאה הנך.

— הרי אמרתי לך פעם: כאן בעולם זה אין לך דבר טוב יותר ומועיל מהונאה; הבריות מרמות אותי ואני מרמה אותן. זוהי מלחמת הקיום!

הוא פלט פילוסופיה זו כאחד שמצא ופתר שאלה מסובכת בכי טוב.

גדעון הציץ בו וקרא בקול רם:

— אל ירבו כמוך בישראל!

— אין כל רע בכך…

— תמיהני על שאיפשרו לך כניסה לארץ!

— זה לא חשוב. העיקר הוא, שהנני כאן, בחברתך אתה!

— נעים לי מאוד…

— גדעון! – מתערב נחום – אל תפריע לו, ונשמע מה בפיו.

ולוי ממשיך. מתוך רצון לקנטר את גדעון, הוא מפליג בתאור מגונה:

— באתי לשם בצהרים, בלי פרוטה בכיס. כמובן שלאכול הלכתי מיד לחבורת הפועלות. אמנם, המזונות אינם משובחים ביותר, אבל בדלית ברירה טוב לסור לשם. אגב – ישנה שם אחת הסבורה, כי אני סר לשמה. היא מקבלת אותי בסבר פנים יפות, מאכילתני, משקתני ומוכנה להכניסני לתוך מיטתה, אבל אני מצפצף עליה –

יצחק לוחש:

— מנוול…

גדעון יושב ושותק, אבל פיו קפוץ.

אני מקשיב לראות עד כמה ירחיק הלה לספר בגנותו הוא מבלי להשגיח בכך שהוא מעטה עליו חרפה. אולם הוא אינו מתפעל כלל וממשיך:

— עובר אני על יד סנדלריה, ונזכר כי מגפי טעונים סוליות חדשות. אני סר לשם ומוצא, כי הסנדלר הוא יהודי קטן וצנום, מאותן הבריות העלובות, שאינן יודעות לנגוע בזבוב שעל גבי הקיר.

— שלום ר' יהודי! אני פונה אליו מתוך גדלות, ובקול רם של תקיף. הוא מגיש לי מיד כסא ואני חולץ את מגפי ומוסרם לו. הוא בוחנם, בודקם, ונוקב את מחירו. אני מסכים מיד, כי בין כה וכה הרי אין לי אף פרוטה בכיס… הוא יושב לעשות את מלאכתו, ואני מביט סביבי, והנה נתקלות עיני בבחורה נאה, המציצה אלי מן החדר השני. בתו של הסנדלר. צעירה יפה, אבל ביישנית. אני קורץ אליה בעיני, והיא מסמיקה ונרתעת פנימה. בחורה תמימה, שאפשר לספר לה כי תינוקות מובאים בלילה על ידי חסידות… חה־חה־חה־חה־… בכל זאת היא מופיעה כעבור כמה רגעים ואני רואה, כי החליפה את שמלתה לכבודי. אני מחייך אליה, והיא משפילה עיניה וצוחקת. חבל שהסנדלר היה בחדר! לבסוף, כשגמר את מלאכתו ומסר לי את מגפי חדשים ומתוקנים יפה אני נועלם ושם את ידי לתוך כיסי הריק:

— יש לך עודף מחמש לירות?

— לא – משיב הסנדלר ומתגרד בגבחתו.

— ובכן – אני אומר לו – תואיל בטובך לשמור על האופנים שלי עד שובי ואביא לך את הכסף, כי עלי עוד לסדר כמה עניינים כאן.

— ואני יוצא החוצה, יושב מנגד לביתו של הסנדלר ומחכה. מוחי עסוק וטרוד: איך מוציאים ממנו את האופנים?… לבסוף החלטתי לשבת ולחכות, עד שיצא הסנדלר מביתו, ולוּ גם לזמן מה. כשלוש שעות היה עלי לחכות, עד שהואיל מר סנדלר לנטוש את נוהו. המתנתי עד שנתרחק, כנראה בדרכו לתפלת המנחה. מהרתי לחזור וקדמתי את פניה של בתו בשלום רם ונישא. ישבתי לעשן והושטתי לה סיגריה, אם כי ידעתי מראש כי היא תסרב. וכמובן שהיא ממש נבהלה וענתה בהסמיקה:

— תודה. איני מעשנת.

— למה?

— ככה…

לוי מסתכל בגדעון הנוהם־זועם, והוא ממשיך:

— פרווינציאלית גמורה! אני פותח איתה בשיחה והיא עונה לי אחרי שהתאוששה והבליגה על מבוכתה. היא כנראה נפתעה למחמאותי, שפיזרתי לה בזהירות, לפי תכנית ערוכה מראש. ובינתים, חששתי שמא יחזור הסנדלר והכל ילך לטמיון. לבסוף אני נגש לעצם הענין.

— וספורט את מחבבת?

— כן.

— בעלת ספורט! ולרכוב על אופנים את יודעת?

— לא.

— לא, האומנם? טצצ… הרי זהו ספורט חביב ומצוין!.בימינו כל בחורה שאינה יודעת לרכוב על אופנים, לחרפה יחשב לה הדבר… ההיית בעיר? כל הצעירות יודעות לרכוב!

היא מתנצלת לפני כאשמה:

— לא היתה לי הזדמנות ללמוד.

— אין זה תרוץ!

— ואני קם ואוחזה בידה, נוטל את האופנים ופוקד עליה:

— בואי ונצא לחצר, תכף ומיד אלמדך פרק בהלכות רכיבה.

— אבל אלה הם אופנים של גבר.

— אין בכך כלום.

— היא אינה מעיזה להתנגד ויוצאת אתי החצרה. בלי שהיות יתירות, אני מושיבה על האוכף, תומכת ומחבקת בידי האחת, אגב – אלמלי לא הייתי שוהה שם כעל גבי גחלים לוהטות – הייתי יכול לתיתה בידי כחומר ביד היוצר; היה לה גופון נחמד! אולם שעתי לא היתה פנויה לכך. ובכן, אני מסתובב אתה בחצר ונותן לה שעור. לבסוף אני הודף את האופנים ונותן לה לרכוב בעצמה. כמובן שהיא נופלת, מגלה את שוקיה, תחתוניה, ומסמיקה כאשמה בכל… ואז אני מנצל את ההזדמנות, את מבוכתה ואני אומר לה רכות: הסתכלי בי ותראי כי פשוט הדבר וקל ללמדו. ואני יושב על האופנים, עושה הקפה אחת לאטי בחצר, עושה הקפה שניה, מתקרב לשער, מפנה אליה את ראשי ובבת־צחוק על שפתי:

— שלום לך סנדלרית נעימה!…

— אני יוצא לדרך המלך וכחץ מקשת¹ – העירה!

איש לא צחק בגמרו את דבריו.

גדעון התרומם ונגש אליו כשהוא נועץ בו עיני זעם מאיימות:

— הריני מתרה בך, שלא תעז לספר להבא מעשיות כאלו בנוכחותי!

— לא סיפרתי לך.

— דום, מנוול!…

פניו אדמו מרוב כעסו שתסס בו והסעירו.

לוי ביקש לענות לו, אולם, משהסתכל בפניו המבעיתים של גדעון, ניטל ממנו הדיבור.

גדעון סר ממנו ויצא החוצה זועף ומגדף.

— מה הוא רוגז? הן אשלם לו לסנדלר.

— שתיקה. איש לא השיב.

טו

החברים ישבו מסביב לשולחן והתווכחו. מאיר שנפשו קצה בוכוחים עזב את השולחן ןיצא החוצה. פתאום וקריאה מחרידה התמלטה מפיו:

— עקרב!

פניו נתעוו והוא קפץ והטיל את עצמו לתוך מיטה. ידיו לפתו את רגלו הנשוכה. הוא פירפר מעוצמת הכאב ולא מצא לו מנוחה. גניחות ויללות קטועות, הרטיטו את גופו. בתוך המהומה לא הסיח גדעון את דעתו מן העקרב גופא. הוא יצא החוצה עם פנס המרפסת ולאורה תפשו, ונתנו באחת מן הצלוחיות השמורות אצלו תמיד.

מאיר הוסיף לגנוח וליילל ממש.

היינו אובדי עצות. נקודת הנשיכה העלתה גוונים והרגל צבתה. הייתי מוכן להבהיל את הרופא. אולם, אותו רגע כבר חזר ובא גדעון מחנות מכולת קרובה ובידו בקבוק ערק:

— תרופה בדוקה. עלינו לשכרו עד אבדן החושים!

הוא קרב למאיר ששכב תקוף־עוית, תחב הבקבוק ופקד:

— שתה!

הלה סירב.

— שתה אני אומר לך!

מאיר העיף בו מבט מוזר, מפקפק, שנשקף מתוך קלסתר ניבעת. אולם, מיד תפש את הבקבוק בשתי ידיו, כמתוך יאוש, ולגם מתוכו בנשימה אחת, כסובא מובהק. אחר הפך את פניו אל הקיר וגנח. את רגלו הנשוכה הניע וטלטל בלי הרף. אולם לבסוף השפיע עליו היין, שהלמו ושלל ממנו את החושים. הוא נרדם ונאנח.

— מסכן שכמותו.

עם בוקר לא ירגיש כאב, הארס יפוג – אמר גדעון – ועכשיו, בואו ואראה לכם מה דינו של עקרב ארסי הנושך פועלים ישרים.

— העקרב טעה בשליחותו… – מעיר לו לוי.

— אל תדאג. בפעם השניה יפגע בך אחיו.

יצחק נוזף בהם:

— כבר נצים השנים! כתרנגולים ממש!

גדעון החזיק בעקרב בשתי אצבעות, סמוך לזנבו הארסי, והסתכל בו יפה. זה היה עקרב מגודל, צהוב, כשיעור האצבע. מן המסוכנים.

— מה תעשה בו?

לוי קופץ ועונה במקומו:

— הוא יכבוש אותו בכוהל כמנהגו.

— הגש לי את הכוהל.

לוי צהל:

— הרי אמרתי לכם!…

גדעון לא שעה אליו:

— ועכשיו אראה לכם כמה מר־נפש הוא השרץ הזה! הוא יאבד את עצמו לדעת!

—?…

גדעון שפך מעט מן הכוהל על הרצפה בצורת עגול, הדליקו והטיל לתוכו את העקרב. העקרב ניסה לעמוד על נפשו ולחרוג, אך בראותו כי אין מוצא, כי סגרה עליו האש – מיד זקף את זנבו, כפפו מול גבו בחצי קשת, ונעץ לקרבו את ארסו… לאחר מכן ניסה לפרוץ את מעגל האש אולם כבר איחר.

ליבה’לה התלוצץ:

— טרף נפשו בזנבו.

— גם נחשים מאבדים עצמם לדעת לפעמים בכלאם.

ויצחק העיר:

— כאדם, כחי, כשרץ. מתי מאבד האדם את עצמו לדעת? כשהוא מציץ ביאוש וניתפס בתוך מלכודת התלאות ללא מוצא, ללא מפלט; האדם.

טז

עבדנו על הכביש, לא רחוק ממטבח הפועלים, ובצהרים עלינו לשם לסעוד. אני הלכתי בין הראשונים, כי השתוקקתי לראות את עדנה. כאשר נכנסנו לאולם האוכל כבר ישבו רבים מפועלי המקום מסובים לשולחנות ואוכלים. כדי המים עוברים מפה לפה. שקשוק כלים. קולות ורעש. מצאנו קצהו של שולחן פנוי. לוי נדחק וישב לו דוקא סמוך לגדעון, והצר לו את המקום. שניים אלה מזדמנים כמו להכעיס – יחד. בפתע הופיעה עדנה כשהיא חבושה סינרה הצחור וזרועותיה לופתות את מגש העץ הרחב. חששתי שמא תגש צעירה אחרת לשולחננו, אולם היא הלכה הלוך וטפוף לשרותנו, ואני הרגשתי כי דמי פורץ לפני. ברכתיה לשלום, והיא ענתה לי במנוד־ראש קל.

— מה בשבילך גדעון? – היא פונה אליו – מנה ראשונה?

גדעון נתקל במבטה של עדנה והוא עונה בשקט, לא בהתאם לקולו:

— בשבילי מנה בשר.

— ומנה ראשונה מה תהא עליה? – פונה אליו לוי.

גדעון פורס פרוסת לחם הראויה להתכבד ועונה בסבלנות:

— את התבן הזה איני לועס. מנות ראשונות הן בבחינת חריקת השער וקריאת התרנגול, בשר – שאני! אתה אוכל ונהנה!

— הידד קטר! – צווח לוי.

— נכון טרקטור!

— צודק!

לוי טופח לו על גבו ומחייך נתעבות:

— ניכר בך כי בשר מוסיף אומץ ולשד…

— ניכר, ניכר!

— ויתכן כי אני טועה – פותח שוב לוי וקורץ בעיניו כלפי גדעון,– הסתכלו בו וראו מה כחשו פניו… מיסכן…

צוחקים

גדעון מתרגז:

— מספיק, חבריא! הן לא במסבאה הנכם! מצאו להם ענין לענות בו. אכול, לוי, ותן גם לי לאכול. חסל!

משתתקים. כל אחד שקוע בצלחתו.

עדנה הולכת וקריבה שוב. הנני פזור נפש בהחלט. כמעט שאיני אוכל וקשה לי לגרוע את עיני ממנה. המבחינה היא בי? השמה היא לב אלי? קשה לי להגיד. היא מגישה לי מנה שאיני מחבבת ביותר, אולם אני מקבלה ואוכל.

— מה לתת לך? פונה היא שוב לגדעון.

— יש עוד משהו מזין?

— יש דיסת גריסים, שעועית – בחר לך.

גדעון פותח כשוקל בדעתו וגומר לתמהון חבריו:

— תני עוד מנה בשר. הצלי טעים הפעם והמנות קטנות…

— הא־הא־הא־הא… צוחק לו לוי צחוק מלאכותי, מזויף, מתוך כוונה לשימו ללעג.

פני גדעון מתקדרים. הצחוק מקניטו. הוא כובש ראשו בצלחת המוגשה לפניו ומתחיל לועס לתאבון.

אולם לוי אינו מרפה ממנו וקולו מנצח שוב:

— שתי מנות בשר! הרי אפשר להתפקע! הראיתם מימכם אכילוּלוּ שכזאת? איך הוא טוחן ומזיע – ובאיזו התפעלות!…

נענים לו בצחוק קלוש. החברים מרגישים כי הוא מפריז וגודש את הסאה. אין דעתו של לוי נוחה מאי הצלחתו; הוא מתעקש להמשיך את המישחק הטפשי הזה; הוא מקרב את פיו לאזנו של גדעון ותוקע ממש:

– זולל וסובא!

כאן הוגדשה הסאה. גדעון החזיר לו פנים חיוורים מקצף, וסטרו אחת על פניו בכפו הרחבה; הלה התמודד, נתקל בספסל וגהר על הרצפה. השתרר שקט לרגע. הצדקתי את מעשהו וגם נחום אמר:

— הרי לך, לוי, לקח!

גדעון פרש מן השולחן בקראו כלפי לוי:

— מנוול שכזה! תמיד הוא מתגרה בי ומעלה את חרוני. לסמרטוט זה די בחרוב ליום, ואני באכלי מנות כפולות, המשלו אני אוכל?

הוא יצא נרגז מן האולם.

שמחתי כי עדנה לא נוכחה בשעת מעשה. לא חפצתי שתראה אחד מאתנו בקלקלתו.

הלכנו מן העבודה. חברי הלכו בראש והתוכחו ביניהם על נושא שהיה לי לזרא. הלכתי בעקבותיהם שקוע בהרהורים קלים וראשי מורד ארצה. בלכתי, נקשתי בנעלי אבני חצץ שנתקלו לי בדרכי. אולם לפתע וקול רן באזני כמנגינה ערבה:

— לאט לך… הן עוד מעט ופגעת בי!

פגשתיה בשעה שהלכה למטבח לעבודת הערב.

— שלום, עדנה!

— שלום. מן העבודה?

— כן. הביתה.

— איפה אתה גר?

— בצריף, מחוץ למושבה.

— לא משעמם שם?

— לא.. כשאני מרגיש שעמום, אני עולה לכאן – ופתאום המשכתי – וכשאני בא לכאן אני מתקנא בצעיר אחד אחד…

היא הסתכלה בי במבט תמוה ופניה לבשו רצינות קלה:

— מי הוא זה אותו צעיר?

— איני מכירו אך הוא לובש חולצות אוקראיניות והוא מלווך תכופות הביתה…

היא הצטחקה:

— שמו לובה’קה, אבל מנין לך זאת?

באתי במבוכה קלה, אולם מיד הבלגתי ועניתי:

— ראיתיו פעמים אחדות בחברתך. הוא מחכה לך תמיד על סף המטבח ממש.

— אתה שם לב לפרטים.

היא הסתכלה בי במבט בוחן. הסתכלה בחיוך קל. ברגע זה נחרץ כנראה “גורלי” בעיניה; זאת היתה הסתכלות חטופה, אולם השוקלת־בוחנת יפה… לבסוף אמרה:

— ובכן?

— רצוני למלא הערב את מקומו.

— רק הערב… – והיא צחקה בהטילה את שערותיה היפות אחורנית – מה גלוי אתה!

— מנין לך שאני גלוי? יתכן כי את טועה הפעם.

— לא חשוב. אולם אתה עושה עלי רושם של אחד הניגש לענין ישר, בלי עקיפין. ובכלל – הוסיפה בקורטוב של גנדרנות – מסוגלת אני להגדיר את תכונותיהם של מכירי.

בדברה הרצינו פניה והעלו את החותם וההבעה הניכרים בעיקר באנשים ענוגים, בשעה שחן והשכלה מתמזגים ילד ומכלים סיגי בערות. ארשת פנים זו משכה את תשומת לבי בראותי אותה בפעם הראשונה. אבל הפעם הבחנתי כי במבטה מבליח שביב רע לפעמים; רשף, המופיע כנצנוץ חשמלי ונעלם מיד, אבל המעיד, כי נערה ענוגה זו יכולה גם להתאכזר; גם שני קמטמטים ראיתי במצחה, המעידים כי לילדה זו יש תביעות משלה…

הסתכלתי בה מבלי לדבר. באמצע הרחוב.

— במה אתה מהרהר?

— בדבריך. להיות גלוי לב – זאת אומרת להיות ישר?

— בלי ספק. אבל אל תעמוד. רצונך ללוותני למטבח?

פנינו לדרך העולה ואני המשכתי.

— ואין את מוצאת, כי זוהי חולשה או איולת להיות גלוי לב?

— לא. זוהי תכונה אמיצה, נעלה וטבעית מאוד. רק האנשים, שניערו מעליהם את כבלי הנימוסים פרי תרבות מלומדה, יכולים להיות גלויי לב. גם התמימים ביותר הינם גלויי לב. אולם בדרך כלל – הן טוב ומועיל יותר לבחור בשתיקה ולהבליע מחשבות…

— זאת אומרת, כי לא תמיד יש לו לאדם האומץ להיות גלוי־לב וישר?

— על־פי־רוב לא. ביחוד כשמזדמנים שניים משני המינים. אז הם בוחרים להם לרוב דיבור מחושב ושקול מראש. בוחנים דבריהם, וטומנים בחובם את מחשבותיהם הכנות.

— ואיך את נוהגת?

היא הצטחקה:

— שאלה זו אינה לענין… אולי תלמד במשך הזמן.

— אדרבא! תני לי הזדמנות. רצוני למלא הערב את מקומו של אותו לובה’קה.

— טוב. אבל הוא יחכה לי בודאי.

— אם את רואה חובה להצטרף אליו – הרי שאני מוכרח לוותר.

— לא. אין כאן חובה. פשוט, לא נעים לי להשתמט.

— הכָרַתְּ ברית אתו?

— אל תקשקש, אני רק יוצאת מהמטבח ומיד הוא ניטפל אלי.

— שמעי, אני אחכה לך הערב בשעה שמונה ליד הבריכה. את יכולה לצאת דרך הפתח השני, לא דרך זה שאת רגילה לעבור…

היא צחקה:

— טוב. נתראה הערב, נוכל שכמותך.

אמרתי לה שלום ורצתי חוגג הביתה. השגתי מכיר שדיבר אלי. אולם אני פזור נפש הייתי. הסתכלתי בדובר, אולם הבטתי ממנו והלאה. לא ראיתיו ולא הקשבתי לו. הייתי נתון בנקודה אחת. דמי – תכף מרוצו בעורקי והייתי נרגש.

הרהרתי בהתרגשות זו ואדע: חולשה בטרם בגרות. אופיי טרם חושל בנסיונות של תוגה ואכזבות, אולם מבוכה זו בפני צעירה נאה בת גילי – תפוג ותצעיד אותי לקראת כובד־ראש ושקול־דעת להתגבר אם רק אדע לרכוש את לבה.

יז

בשבע וחצי עמדתי ליד הבריכה וחיכיתי לה. הרגעים ארכו לי כנצחים. היה זה ערב שוקט על קרירותו הנעימה שנדפה מן הים. מתוך החשכה עלו אלי הדי צעדים של הולכים ושבים. לפעמים נשמע צחוק צוהל של אשה צעירה ונדם. מישהו קרא. מישהו נזף. למטבח לא קרבתי, בחששי שמא יראני אחד מן המכירים ויחמיץ לי את ההזדמנות שכה ציפיתי לה. חפצתי להיות יחידי, לצפות לה לבדי.

הבטתי לבית הפועלים וחלונותיו המוארים. דלת המטבח היתה פתוחה לרווחה, עמוד אור פרץ דרכה והציף את המבוא ואת לובה’קה, אשר באותו רגע הופיע מוכן על משמרתו. הוא הסתובב וחכה. נרתעתי אחורנית כאחד שנתפש בקלקלתו, ונשכתי קלות את שפתי בשיני. מעין מוסר כליות תקפני. אולם מיד התאוששתי והבלגתי על חולשה מוסרית זו. ושוב ארכו לי הרגעים. קרבתי בזהירות למטבח ואראה כי לובה’קה מסתובב עדיין. היא טרם יצאה משם. חזרתי ושקעתי בהרהורים קלים. אולם מיד נתקתים: היא פלחה את העלטה והופיעה במרוצה חסרת נשימה. נחפזתי לקראתה. אותו רגע מעדו רגליה שנגפו באבן, והיא צנחה ישר אל זרועותי. תמכתי בה וחבקתי את גופה הרוטט והחם:

— מה קרה?

היא נחלצה מזרועותי וצחקה חרש:

— רצתי, וזה הכל.

— הרדף אחריך?

— שטויות. הוא לא רדף, אבל חששתי שמא ירגיש בצאתי.

— בודאי שיצטער.

— יצטער לו.

אחר הוסיפה ביהירות:

— כסבור אתה שראשון הוא? ובכלל איני כפותה לחוקים ונימוסים. אני עושה כל מה שעולה על דעתי, והמעשה המוצא חן בעיני – הוא ישר וכשר!

— ואין את מתחרטת לפעמים?

— על־פי־רוב לא. כשאני עושה שגיאה – איני משתדלת לתקנה, כי עלי לפתור אותה שעה בעיות אחרות. בכלל מוצאת אני, כי חיים ללא שגיאות הם חיים ללא ענין.

שלבתי זרועי בזרועה וזזנו בשקט.

— לאן?

— נעלה במעלה הגבעה הקרובה. משם נוכל להשקיף על העיר.

העפלנו בשתיקה למרום הגבעה. במרחק, לרגלי הים, הבריקה העיר העברית במאות אורות החשמל, כרובצת על סף אופק מעוטף עלטה. עדנה השטתחה, התפרקדה ושלבה את זרועותיה מסביב לצוארה. ישבתי על ידה, גחנתי והסתכלתי בה. לאט לאט הסכינו עיני בחשכה ואראה את שרטוטי פניה שנתבהרו, את צחות קלסתרה המישיר אל על, ואקשיב לנשימותיה הקצובות. היא התרוממה, משכתני אליה ואת ראשה הניחה על חזי, כדבר המובן מאליו. “כך נוח יותר” אמרה. אבל זה לא היה כלל נוח בשבילי, כי הכבידה בזה במקצת על נשימתי. אולם לא מחיתי… הנטל שהכביד עלי נעם לי. כעבור רגעים מספר, כשכבדה נשימתי, עשיתי מאמץ קל לנשום לרווחה. היא הרגישה בזה.

— מכבידה עליך?

— במקצת… כובד של נועם.

— מיסכן שלי – אמרה רכות והניחה את ראשה על ברכי – עכשיו טוב לך?

— מצוין.

— ובכן, ספר משהו. אני אעצום את עיני ואקשיב.

— על מה לספר לך?

— ספר ככל העולה על רוחך.

הירהרתי רגע אחד במקרה שלא שכחתיו ואמרתי לה:

— שלשום הייתי בחדרך.

היא נפתעה. הפסיקתני מיד בתמהון:

— בחדרי? מהו הענין שהביאך לשם?

— פשוט, לראות ולהסתכל בחדרך.

היא צחקה:

— מוזר הדבר ומצחיק כאחד! מצא לו ענין לענות בו. איך תסביר לי זאת?

— הרהרתי בך ורגלי הובילוני לחדרך…

— ההנך מהרהר בי?

— כן. מן הערב שראיתיך בראשונה במטבח. ומאז – זוכר אני, כי פעם עברת על יד הכביש החדש. אני הנחתי אז את מכושי והבטתי אחריך עד שנעלמת. לבושה היית שמלה לבנה ומגבעת קש בעלת שוליים רחבים. ואחר עליתי תכופות בערבים למטבח, מתוך תקוה לפגשך…

רגע אחד שררה דממה. שתקנו והסתכלנו זה בזה באפלולית. לא גרעתי את עיני ממנה. היה זה מעין דו־קרב חרישי… את הרהורינו הזרמנו איש לרעהו בצנורות הדומיה.

— ואיך נזדמנת לחדרי?

חכיתי לכך.

ספר!

— הדבר היה לפנות ערב. חזרתי אותה שעה מן העיר. בעברי ברחוב נתקלו עיני בוילון הצחור, שהתבדר ונתנפנף בעד חלון חדרך. והוא גרה את סקרנותי, העלה אותך בזכרוני. נגשתי לחלון והצצתי פנימה. יש ואני עושה דברים מבלי לחשוב מראש על תוצאותיהם וכך עשיתי גם הפעם. זה נראה לי פשוט מאוד. אם כי ודאי הדבר, שהייתי בא במבוכה אלמלי נתקלתי בך… אולם את לא היית. החדר הקט והצר היה שרוי בשקט וצחור. המפה שעל השולחן, הקירות הלבנים, הסדין שעל המיטה – היווּ מזיגה צחה ושקטה שהזמינתני פנימה… ואני נכנסתי.

— אבל הן הדלת היתה נעולה!

— נכון. הדלת היתה נעולה. אני חדרתי דרך החלון, באופן רומנטי למדי. ברחוב שרר שקט גמור ואנשים לא נראו. נצלתי את ההזדמנות וקפצתי פנימה. פיתני גם החלון שהיה נמוך למדי. מושיט רגל והרי אתה בפנים…

שתקתי רגע, אולם היא תפסה את ידי ולחצתה:

— המשך, חוצפן!

— ישבתי על הכסא. לבי דפק. הן עשיתי מעשה גנב. כששקטה סערת רוחי והסתכלתי בחדר. הכל מצא חן בעיני. איני רוצה לפזר לך מחמאות, אולם חוט של חן צנוע מתוח על החדר וכליו. אחר נגשתי לקיר והסתכלתי בצלום התלוי מעל למטתך. כנראה בחברת חברה. הסתכלתי בצלום הזה כמה רגעים בעיון רב. אחר חזרתי והסתכלתי בו שוב. קלסתר פניך שבו – לא מצא חן בעיני. יש לך שם הבעה קפואה ואכזרית.

— וחברתי?

— טיפוס. פניה מזכירים לי פני זאבה.

— חה־חה־חה־חה… זאבה? – דעתי שעשעה אותה – משום מה פניה דומים לפני זאבה?

— פרצופה מסמל; שרטוטי פניה החדים מוארכים קמעה וזעומים; סנטרה המחודד, עיניה החצופות ובכלל קלסתר פניה המשולש, ודומני כי עיניה אפורות הן. לא כך?

— כן. ומה מביעים פניה?

— פניה מביעים: הסתכל בי ואל תקרב! שיני אחשוף – וגורה לך גור!

עדנה צחקה ונלחצה אלי מתוך חופש גמור. דברי מצאו חן בעיניה ואני עלזתי.

— המוצא אתה ענין בחכמת הפרצוף?

— כן. זה מענין. פרצופו של אדם אינו סלע שחוק סתם. זהו כתב מיוחד שיש ללמדו, לחקרו יפה, אבל כתב קשה הוא, העלול להטעות גם את הבקיאים ביותר. יש ונשמה עדינה ורכה מוצאת לה מחסה תחת מגן נוקשה וגס למראה; ויש ונשמה עדינה ורכה מוצאת לה מחסה תחת מגן נוקשה וגס למראה; ויש אשר נשמת עריץ נתעבה מוצאת לה קן בכלי נאה ונחמד למראה, המקרין זוהר ויופי, וזהו מה שאמרו חז“ל: " אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו”.

— המנסה אתה את כוחך גם בתורת הנפש?

— לפעמים. יש אשר אצליח ויש שאטעה. גם זהו דרך עקלתון מלא אבני־נגף ומראות־שרב מתעים; לפעמים נידמה לך כי אתה מגיע למחוז חפצך, אבל המטרה עדיים ממך והלאה. קשה לחדור לתעלומת מסתרי הנפש, ולבחון לבבות.

עדנה התרוממה, תמכה את ראשה בידה ואמרה:

— אתה בורר לך מלים בדברך, ומשתדל כי יהא סגנונך מלוטש; סבורה אני, כי בזה אתה מאפיל לפעמים על רעיונך…

— אין את יכולה לשלול ממני את זכות בחירת ניבי. כל אחד מבטא את מחשבותיו כפי יכולתו: הצייר במכחולו, הפסל בחרטו והמנגן בכנורו. אחרים מבטאים את הגיגם בפיהם.

— המנסה אתה את כוחך בספרות?

היא נגעה בסוד צנוע, שעמלתי להעלימו מעיני זרים. אולם הפעם נעניתי לה ועניתי ברורות, גם משום שראיתי בכך מעין התגנדרות:

— כן. אני מנסה.

— פיוט או פרוזה?

— פרוזה.

— הפירסמת משלך?

— מעט מאוד…

— למה?

— הרשימות ששלחתי מצאו מקלט בסלי המערכות…

גיליתי לה רז כאוב. התערטלתי מבלי להתבייש. באותם הימים נסיתי לכתוב והצלחתי מעט. התלבטתי וחתרתי לקראת בטוי. אולם טרם מצאתיו. יתכן כי גילי הצעיר, וחוסר נסיון, או היעדר כשרון היה בעוכרי. אולם האכזבה בעינה עמדה וכרסמה את נפשי.

היא הסתכלה בי ושאלתני:

— לשם מה אתה כותב ולמה?

לאחר שהחשיתי גיליתי לה את סודי:

— אני כותב מפני שיש ברצוני לתת בטוי לסבלות חברי העובדים ומתלבטים בשטח הכיבוש. הנני אחד מהם, את חייהם אני חי ומרגיש אני במאוייהם ובשאיפותיהם; אני קרוץ מאותו החומר המשיחי, המהווה את חיל החילוץ, ואני מבקש להיות להם לפה. אין הם צעקניים; כבדי־פה הם, אם כי שיריהם נלהבים; נפשם לוהטת ומפרפרת ביסורי מציאות קשה, המטפחת בפניהם ללא רחמים; הם מהווים עדה היסטורית מיוחדת במינה, הנושאת בחובה שליחות משיחית. ואני רוצה להציב להם ציון. זהו נטל המעיק עלי ודורש ממני פירוק. אולם יש ונדמה לי, כי בשעה שאני מנסה לפרקו ולהקל ממני את המשא הזה – הריני מוצא כי הוא הולך ונכפל, הולך ומכביד שבעתים. אפשר והרומנטיקון שבי, התמים, הוא הפוגם. דומה אני לצייר המבקש להעלות את רעיונו על הבד, ושפע הצבעים שהוא גודש ללא מידה – מעכירו ומטשטשו.

— המוצא אתה את עצמך מוכשר למטרה זו? התוכל לתת ניב הולם לפעלם של אלה אשר בשמם הנך דוגל?

— איני יודע… לפני זמן קצר עברתי על רשימות וסיפורים שכתבתי ונוכחתי כי כתבתי שטויות על מצע תמים למדי. קרעתי את הכל לגזרים ועמל לילות זריתי לרוח. אולם לא הצטערתי וברכתי את מעשי זה; ראיתי סימן טוב, ראיתי בזה את ראשית גילוייה של הבקורת העצמית, של הבגרות המתפתחת. והפעם, דומני כי אדע להבחין בין טוב לרע, בין תפל לעיקר.

— זה טוב. עליך קודם כל להיות חדור בטחון. אחרת לא תצליח. עליך להאמין בכוחך ואסור לך לפקפק. אולם עליך לעבוד ברצינות וללמוד!

— כמובן.

— נדב.

— כן.

— תרשה לי להיות המבקר שלך.

— אם לא תבקרי קשה…

— את זה נראה אחר כך. תכין לי רשימות אחדות.

— טוב.

— וראה לא לשקר. נפשי סולדת מכזבים ספרותיים!

שתקתי והסתכלתי בה. הרגעים האלה קרבנו והמחיצה שהיתה בינינו קודם לכן – נעלמה. כמו בלי משים היו כפות ידינו נתונות ושלובות אחת בחברתה. היא שכבה על ידי ואני התרוממתי קמעה וגחנתי להסתכל בה. היא נשמה, וחום גופה הלוהט נשף ועלה באפי. עיני ריפרפו על מצחה הענוג, עיניה ושפתיה. גחנתי נבוך ונפעם, מתוך כוונה לנשקה ישר על פיה. אולם רק גהרתי – והשתמטה תחת רפרוף שפתי ממש, שעברו ונגעו בלחיה.

— נדב, עזוב שטויות והרגע.

היא נזפה בי, אולם את ידה לא השמיטה, ובקולה נשמעה נעימה כבושה אצילית. היא לא רגזה כדין אחרות. התחמקה בנועם ובשליטה של אשה הקובעת את השעה לכך. כאשר התרפקה כפי על עורפה הפטירה חרש:

— המשך… זה מרדים אותי…

— נולדת לפינוקים.

— המממ…

— עדנה…

— מה יש?

— אני שמח שנפגשנו הערב.

— הנך קשקשן כילד.

חוטי ידידותנו הולכים ונרקמים. ידעתי כי לא בנקל אשתחרר ממנה, ושנינו ננסה ללכת בשביל אחד. כי יש ושני אנשים מרתקים גורלם איש לחברו מתוך מבטים חטופים ושיחה קלושה. אבל איזו הרגשה שמתחת להכרה עולה ומזהירתני, כי אין היא מסוגלה לשמור אמון וחסד ידידות. אני חרד להרגשותיה כדאוג הילד לבועות סבון צבעוניות שהוא מפריח לחלל האויר, והעומדות להתפקע בן רגע… והרהורים אלה צצים במוחי נגד חוסר הודאות ביחסה אלי להבא. ואילו עתה – מה טוב ונעים לידה.

— מה השתיקה?

כיחשתי לה:

— אני מקשיב לילל התנים.

— מה הם מעלים בדמיונך?

— יללות טף ונשים.

— ולמה לא תצרף גם יללות גברים?

— מפני שגברים אינם מיללים. הם בוכים בחשאי…

— הבכית מימיך?

— לא. אבל זוכר אני כי דמעות עמדו בעיני עד למחנק. היה זה בשעה שנטלתי ברכת פרידה מסבא־סבתא זקנים לפני עלותי ארצה. הייתי שקט, אבל בראותי את עיניהם הדומעות, ואת סנטריהם הנעים מתעווים כאצל ילדים – נכמרו רחמי עליהם. כמעט שפרצתי בבכי. ראיתי, כי אנשים אלה באו לברכני לפני עלותי ארצה ובלבם ההרגשה, כי חורף החיים מדרין את חייהם לתהום הנשייה… ביחוד צבטני העצב למראה סבי, יהודי שנשא על גבו את עול הגלות בכל כבדו, ובלבו טיפח את חלום שיבת ציון. הזקן, שהיה חניך דור ההשכלה, קרא גם את הספרות העברית החדשה וידיעות על ארץ ישראל בלע כבכורות בטרם קיץ; אף את הידיעות הלקוניות וכרוניקה יבשה עיכל… ואני יקרתי לו מכל נכדיו. כי בי ראה נין ונכד לחשמונאים. ובהיפרדו ממני שמח על שזכיתי לעלות ארצה, אבל לעולם לא אשכח את עמידתו הכפופה והעלובה בשעה שהרכבת זזה ממקומה, והשלג שירד הלבין את ראשו וגבו הכפוף… זו העמידה מנגד – – –

— אכן טרגי הוא גורלם של אלה השואפים ואינם זוכים לראות בהתגשם חלומם.

אזני קלטו הדי צעדים בהינגפם באבן. החזרתי ראשי וראיתי צללית של גוף כפוף במדרון הגבעה. בראשונה לא יחסתי לזה חשיבות יתרה, אולם אחר כך, בהזדקף הגוף הכרתי בו את לובה’קה.

— הוא התחקה על עקבותינו – לחשתי והתחרטתי מיד על שאמרתי לה.

— מי?

— אם איני טועה – לובה’קה.

—?… טפש שכזה.

לא הסכמתי לדעתה, אולם בחרתי בשתיקה.

קרוב לחצות ירדנו למושבה. שלובי זרוע הלכנו והתרוננו מתוך קשקוש עליז. עמדנו בנסיון של פגישה ראשונה, ואפשר היה לפטפט בלח לחשוש, ובלא בחירת ניבים מיוחדים. היה כבר בינינו מן האמון ההדדי והחבה המתפתחת. על סף חדרה נפרדתי ממנה.

— שלום, עדנה!

— להתראות!

קולה התנגן בהבטחה נעימה.

לא הזדרזתי בלכתי הביתה. אם כי השעה היתה כבר מאוחרת למדי. הלכתי לאטי ושרוי הייתי במצב רוח מצוין. יחידי בתוך דממת הלילה, שרכתי רגלי במעלה הכביש, בחולות, בדרך העפר בסמוך למשוכת השיטה עד הגיעי לצריף. מצאתי את הדלת פתוחה. גדעון התעורר:

— גם אתה חולית כמונו, אלינו נמשלת… מי היא?…

— נחמדה.

— מה שמה?

— שושנת העמקים…

— אולי תבלמו את פיכם ותתנו לי לישון!

לוי, תמיד הוא מתערב ולשונו – לענה.

התפשטתי ושכבתי, בשלבי את ידי מתחת לראשי, והרהרתי בעדנה ובפרשת הערב. הרהורי הנעימים זרמו אליה באישון לילה – הרהורי אהבה וכסופים לאשה; בטויי נפשו של גבר העורגת לאשה כערוג־דאוג דבורה למיץ הפרח.

אולם זוכר אני גם מה שהרופא אמר לי:

— לגבי בחור בריא הרי זו תופעה טבעית. אם יכול אתה להתקשר לאשה – מוטב, ולא – שכב על משכב קשה; מדי בוקר שטוף גופך במקלחת קרה והסח דעתך מנשים. הרהר בהן פחות…

מין רופא פיקח שכזה!

יח

למחרת קמתי עם בוקר השכם. אם כי ישנתי רק שעות מיספר הרגשתי את עצמי טוב מאוד. חברי ישנו עדיין את שנתם. מצב רוחי היה מצוין. קרני השמש החלו רק זה לפזז מעל לראשי גבעות מחותלות אדים לבנים. מתרוממים ונמוגים. הטל הבריק והתנוצץ כספירים על כל עשב ופרח. נגשתי לברז ורחצתי את פני במים הצוננים. תקפני רצון להתעמל ולהתגושש. עשיתי תרגילים שונים והתלהבתי, עמדתי על ידי ורגלי למעלה… התהפכתי ועשיתי מעשה מוקיון ואקרובט יחד. פני להטו, ולפתע גם צעקתי: עדנה!…

מועקה שהעיקה עלי פרצה מחזי כפרוץ צפור מכלוב. הייתי שרוי במצב רוח בלתי רגיל.

— מה אתה צווח שם כפרא אדם? היצאת מדעתך?

נגדי יצא גדעון כשהוא מחכך את עיניו וצוחק:

— מה קרה?

— נסים ונפלאות!

— הנשקת לה?

— לך לעזאזל!…

— אל יתהלל חוגר כמפתח… עוד תנהם באחריתך! היא בחורה פקחית, ולא אחד נכשל בה…

צחקתי. הייתי מאושר. גיל תסס בי.

הלכתי מערוגה לערוגה. הסתכלתי בנביטה, בגדול הירקות, בפרחים. אחר עמדתי להזליף עליהם מים ולהשקותם. חברי התפלאו כשמצאוני ער בין הראשונים וחנה לא גרעה עין ממני. בלי משים עוררתי בה קנאת אשה, בלי שהתכוונתי לכך. בינתיים נוכחתי כי חברי ניכוו בה.

שלושה היו כרוכים אחריה: לוי, יצחק וגדעון. לוי נטפל אליה בבטחון וקביעות. גדעון שהה גם כן בחברתה, אולם דוקא ביחס לנשים הפגין חולשה ופקפוק. לא היתה לו אותה גישה בטוחה ואמיצה כמו לעינינים אחרים. להפך – בחברתה היה גם מסמיק לפעמים… הוא אמנם לא הושפע ביותר ממנה, אולם בכל זאת היו עיניו מתנוצצות בנוכחותה. יתכן כי היה מנסה להתקרב אליה יותר, אולם החיבה שהיא הראתה ללוי שנוא נפשו – מנעה ממנו לעמוד אתו בשורה אחת. אבל הוא חמד בה. בחברתה סח במתינות, ולא הרים את קולו ביותר. יצחק התהלך סביבה כצל. ערג אליה ולא הביט עליה כעל אשה. למרות חולשותיה הבולטות והלך רוחה הפשוט – היה מוכן לדבוק בה. צר היה לי עליו, כי ראיתיו בחולשתו. לאחר מכן ראיתיו מנסה כוחו במישחק ישן־נושן: הוא השתדל לא להבליט לה תשומת לב והיה אדיש לה, למראית עין כמובן; הוא חשב להרגיזה בשלוות רוחו, ולהכשיר על ידי זה יותר את הקרקע להתקרבות; הוא נמנע מלהמצא במחיצתה ובחר להתבודד, אם כי זה עלה לו בקושי. אבל הוא העלה חרס בידו. היא לא הרגישה כלל בהיעדרו… להפך: הכירה לו טובה על שהטריחה פחות…

בינתיים – וחנה התרשלה בטיפולה בעניני המשק שנמסרו להשגחתה, ולא היה מי שיקפיד, לא היה מי שיעיר, כולם הוכו בסנוורים. עם רדת הלילה גבר שלטונה, ובהבהיק צחור שמלתה באחד ממשעולי הגן – ויך המראה את לב רואיה בטירוף־חושים ותשוקות עד שהלכה ונמוגה כמעבר לאפקים נסתרים.

עבודת הכביש היא בעצם תקפה. מכבש עצום מתנהל לו לאיטו, נוהם וכובש את הזפת השחורה ומלכדה עם האבנים למיקשה אחת. במרחק מה מלבינים קטעי כביש, שאך זה נגמר סילולו וטרם נתלכלך בזפת. לצדי הכביש יושבות על גבי ערימות אבנים בחורות סמוקות פנים, כשהן מזיעות מן החום ומנפצות אבנים לחצץ.

הפטישים מונפים ומורדים:

נפץ! נפץ!

האבן – שנה…

החצץ – ימים…

והרסיסים – רגעים…

אלה תולדות החיים. הכל הולך ומתפרק לאפס. העינים מנצנצות תחת שולי המגבעות וחומדות את הבחורים החסונים, העובדים ומשוטטים הנה והנה. אולם הזמן עובר. העבודה קשה וההרפתקאות מדכאות. הפנים מעלים קמטים. נסים אינם מתרחשים. אחת נישאת לאיש וזוכה לחיבוקי גבר, להריון, לילד; ושלוש נמקות בכסופיהן בלילות, במיטות הצחורות מצחור, וממתינות לשוא לגבר השעיר, שיבוא ויביא בהלוכו המגושם את אונו, ויקמט את הסדין המגוהץ…

צעירה אחת מעוררת תשומת לבי. רכה וענוגה. זרועותיה החשופות לבנות. אף פניה צחים. רגליה הנאות פשוקות והיא מכה בפטישה על האבן בידיים לא אמונות. היא מבחינה כי אני מסתכל בה. מסמיקה ומורידה את מטפחתה מעל מצחה הלוהט מן השמש. לפעמים משמיטה היא את הקורנס מידה הליאה, משפילה את ראשה הצדה ונחה רגע בעינים עצומות, מול הבוהק העז, המסנוור. אני מסתכל בה בלי גרוע את עיני ממנה. משום מה צר לי על הילדה הענוגה הזאת, המתגוששת בחום עם האבנים הקשות וידיה כה ענוגות. אני מתקרב ומבחין כי אצבעותיה פצועות וכף ידה נתבעבעה מניצב הפטיש הצורב. איני יכול לעבוד. איני יכול. צר לי עליה… והשמש קופחת ללא רחם. מכה ויוקדת. וזרועותיה הלבנות מתאדמות. פרח ענוג מתעלף בשמש. אני מטיל את מכושי ונגש אליה:

— תסלחי לי, אבל דומני כי את הנך יום ראשון בעבודה זו?

— כן…היום הראשון.

היא מעיפה בי עינים שחורות. בבת־צחוק רפה, כדי לחפות על מבוכתה תוסיף:

— חם היום.

— ובכן, דעי לך כי נגשתי להזהירך. זרועותיך וצוארך חשופים לעין השמש, וכן לא יעשה בפעם הראשונה. עוד מעט ותקבלי דלקת העור ותסבלי נוראות. לא תוכלי לישון ולא תוכלי לעבוד.

— פניה נתעוו קצת, כמיאוש, וצל כעין הבכי חלף והעיב לרגע את קלסתר־פניה הצח, הילדותי:

— מה עלי לעשות, איפוא?

— קודם־כל עזבי את הערימה וסורי לחסות בצלו של אותו בית. אחד נראה.

— מי אתה? מנהל עבודה?

— לא. הנני פועל. חבר בקבוצה העובדת פה.

היא לא שאלה שאלות נוספות ושמעה בקולי. היא קמה ועברה לחסות בצל. עקבתי אחריה וראיתי בגשתה ובשבתה לקיר. הורידה את מטפחתה מעל ראשה ושאפה רוח לרווחה. מעולפת מעמל ולהט.

חזרתי לעבודה. זה שבועיים שאנו עובדים ביישור ומכשירים את הקרקע להמשך הכביש. אני מחבב את העבודה הזאת. בכלל אני מחבב את העבודות בקבלנות, שאין נוגש ממונה עליהן. אני עובד לי במנוחה גמורה בלי התרעמויות ונח בשעה שאני רוצה בכך. כפות ידי נתיבלו ונתקשו למדי. כשאצבעותי לופתות מכשיר – אין הן מכאיבות. ואני אוהב לעבוד במכוש. לחתור בחודו המבריק ככסף צח תחת שכבת האדמה, ואחר למוטט אותה מתוך מכה אחת על גבה. העבודה במריצות אף היא חביבה עלי. אני מסיע את המריצה ישר על גבי הקרשים המונחים כפסים ולא אכשל.

לוי מתרשל בעבודתו. כל אחד מבחין בכך. אולם אין מעירים לו, פרט לגדעון. כשהוא מסיע מריצה – מזדרז גדעון לגדוש אותה עד אפס מקום. לוי מוחה וצועק:

— די! המריצה מלאה!

גדעון עונה לו בקרירות:

— השד לא יקח אותך, חלילה!

ואנחנו צוחקים בשעה שעליו להריק את המריצה. הוא מתנודד לכאן ולכאן, ותמיד הוא שומטה על צדה האחד. אולם רק שעה קלה אנו שוחקים למישבתו. הזמן יקר ומתעלולים בטלים לא נשתכר. אנו מוסרים לו עבודה מתאימה יותר, כלומר יותר קלה, והעבודה נמשכת.

יום שרב מעין כמוהו. החרכון, הנישא מחיק מזרח מידברי לוהט, צורב ומכביד על הנשימה. העבודה מתנהלת בקושי. הזיעה ניגרת על גופנו בלי הפוגות; שוטפת מן המצח וחודרת לעינים, לפה, ואתה מרגיש טעם מלוח. החולצות רטובות ומתדבקות. מדי פעם אנו מתעכבים למחות את הזיעה מפנינו. נחום מוריד את גופייתו מבשרו, מקפלה וסוחטה כאחרי כביסה, והזיעה שוטפת ארצה…

הצמא הולך וגדל.

אין חשק לעבוד.

מים! הבו לנו מים…

יצחק מסתכל בנו, משמיט את מכושו ומכריז:

— הפסקה לשעתיים!

— הידד!

— דבר בעתו!

— מה טוב…

פקודתו מתקבלת ברצון רב. אנו נוטשים את הכלים והולכים להשתטח בצל בית קרוב. אני וגדעון משתרעים איש על יד חברו. יצחק נוטל את הכד והולך להביא מים. גדעון פונה אלי:

— אתה נפגש עם עדנה?

— כן. למה לך לדעת?

אבל הוא מוסיף לשאול:

— המסבירה היא לך את פניה?

— כן. אל תדאג לי.

— פניך כחשו מאוד.

— מפני החום, חביבי.

אותו רגע מבחין לוי כי פתחנו בשיחה – והוא מתקרב על גחונו ממש, כלתומו, על מנת להקשיב… אני קורץ לגדעון והוא מכבדו מיד:

— הסתלק מכאן!

— הצר לך המקום?

— בחברתך צר לי תמיד! – הוא התרומם כעומד לגשת אליו ולהראותו נחת זרועו. לוי סר מיד הצדה כשהוא מרטן:

— פרא אדם שכזה…

— מה אמרת?

הוא שתק. פחד לדבר.

אנחנו ממשיכים לשוחח ואני שואל את גדעון:

— ואיך מתייחסת אליך חנה?

— אני מצפצף עליה!

— למה?

— מפני שלדעתי היא נפקה משופרת ותו לא. גם בעיר סיפרו לי מכירים שלה, כי בדרכה ארצה היתה מבלה לילה־לילה עם הקצינים שבאניה. מרננים אחריה. גם עכשיו, בבואה העירה, היא נפגשת עם רווק עשיר אחד; היא נפגשת אתו במוצאי שבתות והיא מחכה רק להסכמתו. אבל צר לי על יצחק שנפל ברשתה. לוּ באו וספרו לי, כי יצחק מסוגל להתאהב בצורה זו – לא הייתי מאמין!

הפסקנו את השיחה מפני שיצחק ניגש לכבדנו במים קרים.

לקחתי את הכד ועברתי לעבר הפועלת, שיעצתיה לעזוב את העבודה. היא קיבלתני בחיוך ובאמון גמור, משום שלא ראתה בי את הגישה אליה כאל אשה; היא ראתה כי אני נגש אליה כגשת אדם לעמיתו. בזה קניתי את אמונה מיד.

— מה שלומך?

— טוב.

— הרואה את, בצל אפשר כבר לראות כמה האדימו זרועותיך. יכולת לקבל מכת שמש. לוא ישבת עוד מעט – בודאי שהיית סובלת מאוד.

— אבל הן אפסיד את יום העבודה שלי?

— עליך לגשת הביתה ולהחליף את שמלתך בארוכת שרוולים. עוד תהא לך הזדמנות לשזוף את גופך בהדרגה.

— אבל לדאבוני גרה אני בעיר לעת עתה, ועלי לנסוע לשם…

— למה, איפוא, אין את עוברת לכאן?

— הן זהו יומי הראשון. אם תהא לי כאן עבודה בודאי שאעבור.

— מזמן הנך בארץ?

— לא. אתמול מלא לי חודש ימים.

והיא מספרת וחיוכה מלבב מאוד. רגילה היא לחשוף את שיניה הצחורות, עד לחניכיה הורודים. ועיניה השחורות שופעות בינה ועליצות. גלי תום ואמון מפכים מדבריה. נעורים.

בוגרת גמנסיה עברית. עלתה ארצה ומגששת דרכה. היא שואפת לקבוצה, אולם בינתיים נזדמנה לה עבודה בחצץ ויצאה לכאן. אין היא קובלת חלילה, אולם עבודה זו משעממת וקשה… אבל בודאי שהיא תתרגל. בודאי שתגולל מעליה את חרפת הבטלה. והיא הן שואפת מזמן לחיים אחרים, לחיי עבודה.

אני מקשיב לדבריה של הצעירה ומעודדה בדברים, אם כי יודע אני גם יודע, מה רבות האכזבות האורבות כאן בארץ קטנה זו. אולם איני מעז להעכיר את רוחה בתאור אפור. ואולי יפסח עליה שוט החיים, כי רכה היא וענוגה… רק זה יצאה מהשגחת אמא, ומי הוא אשר יעז לפגוע בה?…

היא לא עבדה היום. לא המשיכה. אי אפשר היה. אולם למחרת חזרה לבושה שמלה מתאימה יותר, וגם כובע קש רחב שוליים השיגה לה. ידה היתה חבושה מחמת הבעבועות, אולם עבדה. גל החצץ שלרגליה הלך וגדל. הסתכלתי בה והיא הצטחקה אלי. שוב לא דאב לבי עליה, אולם הגיתי לה חיבה. ובעברי על ידה לפנות ערב – נעים היה לי לקרוא לה, ולבטא את שמה:

— שלום לך, זהבה!

— שלום.

העניקה לי מבט חם.

יט

גדעון נכשל היום, כשעמד להכניס נחש לתוך בקבוק: הלה זנק מעל לכלי דוקא, חמק ועבר. אירע הדבר בצריף. ניתרנו ממקומותינו בבהלה. אחדים פרצו וברחו דרך הפתח, לוי עלה על גבי השולחן וצוח ככרוכיא, אני קפצתי דרך החלון כאחד הצולל המימה…

רצתי סחורנית, ועל הסף נתקלתי בגדעון, שנשא בידו את הנחש רצוץ ראש!

הוא היה חיוור במקצת, אך עיניו התנוצצו בברק נצחון:

— הראית מימיך מוגי לב שכאלה? פרצו בצווחה כעל פיתחו של גיהנום!

— כסבור אתה שזהו מישחק?

— שטויות!

הוא היה היחידי שלא נתבלבל בהשתחרר הנחש. הוא הרים את הבקבוק, קלעו והטילו ישר בראשו של הצפעוני שטפס על הקיר. הוא לא החטיא את המטרה ורצץ את מוחו.

יצחק הסתכל בו מתוך חיות והתפעלות:

— שד ולא בחור!

ולוי רטן ונהם:

— מנוול ולא בחור…

כ

עדנה איננה הערב, נסעה העירה. בעיני נתרוקן המטבח. אני פונה ויוצא לטייל. יש ואני בוחר לטייל לבדי בחשכת הערב ללא מגמה וכיווּן. סתם, להתבודד ולהרהר. טיולים כאלה חביבים עלי. זוכר אני, כי בילדותי אהבתי להתבודד ולהרהר. טיולים כאלה חביבים עלי. זוכר אני, כי בילדותי אהבתי להתבודד על ספה בחדר אפל לגמרי, ולשקוע בעולם הדמיון במשך שעות רצופות. לא פעם הרגשתי אחר כך בידי אם, שהיו נוטלות אותי בזהירות ומשכיבות אותי לישון. ונטיה זו להתבודדות לא נטשטשה בי עד היום הזה, להתבודד מחוץ למגעם ושאונם של האנשים. כאן, במושבה, רגיל אני לטייל בשדה. יש שם סלעים שטוחים וחלקים. אני אוהב להשתרע עליהם ולהתמכר להרהורי.

גם הפעם אני יורד בשביל מן המטבח ופני מועדות לשדה. אולם בדרכי אני מתעכב בחורשה של אקליפטוּסים הנטועים על שפת ואדי. תמיד עולה משם טרטור בלתי פוסק של מנוע המים. יומם ולילה הוא מהדהד בחללה של הסביבה: עוד־עוד־עוד… ביחוד בלילה בוקע טרטורו מבטנה של איזו תהום מסתורית. בין האקליפטוסים בנוי בית אבנים קטן. מתוך חלון מנצנץ אור כהה. ומשם בא הקול. מסביב אין נפש חיה, עצים דוממים, חשכה וטרטור בלתי פוסק. האין איש שמה? אגש נא ואראה. ומה אם איזה קוסם יצא נגדי וירעים בקול מהלך אימים:

– זה זמן רב שאני מחכה לך, המשתמט! הכנס ותפוש מקומי, כי עיפתי!…

עוד־עוד־עוד־עוד…

ואני נגש בשקט בלאט, על בהונות רגלי ממש; אני קרב לחלון ומציץ פנימה. רצועת העור סובבת ומניעה את גלגל המנוע, על הקיר מכשירים, על הרצפה פחים ריקים ומלאים של חמרי דלק, באמצע החדר מיטה, ועליה סרוח ומעיין בספר לאור עששית־נפט כהה – בן יעקב…

אני מסתכל בו היטב: כן, זהו, הוא ולא אחר. או שמא לבש הקוסם את דמות דיוקנו למען הוליכני שולל?…

אצבעותי מתדפקות על הזגוגית.

הוא מזדעזע קצת כנבהל ופניו מביעות תמהון:

— מי שם?

— חד מחבריא!

אני נכנס פנימה.

— זה אתה, נדב? שלום לך! איך נזדמנת לכאן?

— עברתי כאן במקרה, אבל מה מעשיך אתה פה?

בן יעקב חושף את שיניו הלבנות וצוחק:

— אני עובד פה באופן זמני. המכונאי חלה ואני ממלא את מקומו.

פשוט, ידו בכל. לכשתרצה הריהו גם מכונאי!

הוא מפנה לי מקום על המיטה:

— שב.

הגיש לי ענבים ששטפם יפה במים, וטרח לכבדני. אף הוא לא משך ידו מהם. בלענום בשקט עד גמירא.

— מה טיבה של חנה זו העובדת בקבוצתכם?

— בחורה ככל הבחורות. אין היא יוצאת מן הכלל.

— בחורה יפה, לא כך?

— כדבריך.

הוא הסתכל בי במבט ממושך:

— יש לה בחור?

— כמדומני שלא.

— ולוי?

— איני יודע.

— ובכן מה ידוע לך? – רגז בן יעקב.

— מה זה עניינך?

— מפני ששכני אתם, וחוץ מזה דע לך, כי במושבה מרננים אחריכם. אומרים כי הכנסתם יצאנית לצריפכם והפכתם אותו לבית זונות!

— ובכן?!

— עליכם לבער את הרע מקרבכם…

— הרגע, בן־יעקב! קודם כל – זה לא נכון, ושנית – אנחנו מצפצפים! אין זה נוגע אף לאחד! השמעת?! אף לאחד, וגם לא לך… כל אחד נוטל רשות לעצמו לבחוש בקדרתו של השני!

— לא נתכוונתי להרגיזך, אף לא להעליבך… הן רק את טובתכם אני דורש.

— אל תדאג לנו!

יצאתי ממנו נרגז. רגילים בני אדם לראות בגנותו של חברם וללכת רכיל. אולם בעצם הן ישנו יסוד לפריצותה של חנה. אלא מה?… הן יכולים אנו להעסיק צעירה הגונה יותר במקומה, ולא להטיל סכסוֹכת בין החברים.

החשכה הדחוסה מבליטה גם את הכוכבים המתרשפים הרחוקים ביותר אי־שם בחלל. שביל החלב מלבין. מרחוק מנצנצים אורות מבתי המושבה. פתאום פולחת יללת תן בודדה את דומית הערב, ואחריה עשרות יללות המתלכדות יחד במקהלה פרועה, המרגיזה בתאנייתה המבעיתה, נושאת בשורת רעב ועיי שממה. ואני כאן בודד פתאום בלב הלילה. רטט חולף בי, ועצב, לא ידעתי שחרו, צובט את לבי ודולה מתחת להכרתי את הפחד מחדלון היש. ומעל לראשי פורחים עטלפים בנפתולי מעלה־מטה; מגיחים מחוג העלטה כהרהורים שחורים, ומקדירים, מעכירים את האויר. אך לא הם הגורמים לדכדוכי הפעם. דבריו של בן־יעקב העכירו את רוחי.

כא

עמדנו על אחד ממורדות הגבעות שכולה אדמת טרשים, ובמכושים שבידינו פירקנו אבנים ושברי סלעים. אחר ינפצון לאבני חצץ. והאבנים בולטות כאן לרוב על פני השטח. בהבחיני זיז כלשהו – אני נועץ בצדו במכה אחת את קצהו של מכושי, מנענע את הידית לכאן ולכאן והאבן זזה ממקומה. נחום מציע להטיל את האבנים למטה למדרון, כי שם יקל לצברן לערמה, ואנו עושים כדבריו. יש ואני פוגע במכושי באבן מכוסה קרקע, ואז המכשיר ניתר ממקומו ומרעיד את היד עד לכאב.

גדעון קורא לי למטה ושנינו עומדים לערום את האבנים. פתאום הוא מפסיק וקורא בשמחה:

— הרי צב!

איני יודע איך נזדמן לו צב לסביבה חריבה זו. בודאי ישנה איזו ביצה בקרבת מקום. גדעון חש להרימו כמוצא שלל רב. הזוחל אוסף מיד את רגליו וראשו, ומתכנס תוך שריונו האפור־צהבהב. צב רגיל. לא גדול ביותר. גדעון מסתכל בו ואומר:

— עלי לשמור עליו שלא ימלט עד גמר העבודה.

— לשם מה הוא נחוץ לך?

— תראה אחר כך.

— מוטב שתעזבהו לנפשו.

— לא, חביבי.

וכשגדעון אומר “לא” – הרי שאין להפציר בו עוד.

הוא מתחכם לשמור עליו. מפשפש בכיסו ומוצא שרוך. אחר הוא עונב עניבה ומניח את הצב על גבי הקרקע. הוא בעצמו משתטח בערפו של השרץ ומחכה. כעבור רגעים מספר, החולפים בדומיה גמורה, מוציא הצב את ראשו בזהירות, פושט את רגליו ומתחיל לזחול כשצוארו מזדקף. אותו רגע מזדרז גדעון ובתנועה מהירה הוא משחיל את העניבה על ראשו של הזוחל. הצב ממהר להתכנס שוב לתוך שריונו, אולם איחר כבר. העניבה נכנסת אף היא וקצה הפתיל בידו של גדעון. והוא צוחק:

— שוב לא תימלט, חביבי. הנך בשבי ותמתין לי בעל כרחך.

הוא קושרו לאחד המכשירים והצב לא יברח עוד.

— מה אתם מתבטלים שם?

גדעון משיב:

— אם לא תבלום את פיך, לוי, הריני מבטיח להרביץ בך כהנה וכהנה!

— אתם מתרפים בשעה שאנחנו כאן מזיעים!

יצחק מתערב:

— עבוד, לוי, ואל תשגיח באחרים.

— הוא משתוקק למהלומות – מעיר גדעון.

— אל תקמץ לו – מוסיף אני מתוך הסכמה גמורה.

שנינו עויינים אותו. הוא יודע זאת יפה, ואף על פי כן אינו נמנע מלקנטרנו. אני איני רוצה לנגוע בו, אולם גדעון – שאני! הוא מסוגל להפכו יום אחד לגל של עצמות… מכיר אני זאת בעיניו השוטמות בשעה שהוא מסתכל בו מן הצד.

עם גמר ארוחת הערב שם גדעון את הצב על השולחן. מפצירים בו להגיד מהו מתכוון לעשות, אך אין הוא מגלה. הוא מסרב וצוחק. חנה מנסה את כוחה והוא משיב לה:

— זה יהיה כלי.

— כלי? נשתגעת? חה־חה־חה־חה־…

גדעון אינו שם לב ושופת סיר מים על האש.

— מרק צב! – מכריז מאיר.

— גועל נפש!

— פוי!

לוי קופץ וטוען בשם הכלל:

— אנו לא נרשה לך!

— שתוק, חמור!

בינתים הוא מביא פטיש, משׂור ושאר מיני מכשירים, כמתכונן לנתוח. הכל תמהים ומצטופפים סביבו בסקרנות. המים רותחים. גדעון נוטל את הצב ומטילו לתוכם. יצחק מתקצף, אולם הוא מתנצל:

— אמנם דנתיו ברותחים, אבל זוהי מיתת נשיקה…

— צער בעלי חיים… – מוסיף יצחק.

— הנך פרא אדם! קטלן! – קורא לוי בבוז.

גדעון מרכין אלי ראשו ולוחש:

— כסבור אתה שבאמת צר לו על הצב? לא מניה ולא מקצתיה…פשוט, מתכוון הוא להקניטני ולהבאיש ריחי בעיני החברים. מכיר אני את נכליו.

בינתים התבשל הצב, המים הפכו עינם ודמו לנזיד בשר. כששפך גדעון את המים מן הסיר – הופיע השריון כמעט נקי ומצוחצח מבשר, כולו עצם אחת. גדעון נטל את השלד, ניסר באמצע בין השריון העליון והתחתון, והפרידם, נקב נקב באמצעיתם, באופן ששקערורית החלק העליון תפנה כלפי חוץ. אחר הכניס בורג קטן שהכין לשם זה, ובחברו את שני החלקים – סיים² את מלאכתו להציג את הכלי לעיני כל:

— מאפרה נאה!

חנה חשקה בה, אולם גדעון סרב, למרות הפצרותיה:

— מאפרה זו הולמת אך ורק את שולחני.

כב

ערב אחד ניתנה לי שהות להתבודד איתה בחדרה. התנאים היו יפים לכך, והיא עשתה הכל כדי למשכני אליה. לא החמצתי הפעם את ההזדמנות ונכנסתי אליה, איש לא היה אותה שעה בצריף. סגרתי את הדלת אחרי היכנסי, זרקתי מבטים לעבר המחיצה והחלון. נוכחתי כי התריס היה מוגף יפה, ולכן לא מצאתי לנחוץ לכבות את המנורה הקטנה, שדלקה בפינה והאירה באור כהה. גהרתי עליה לחבקה. שכבתי לצדה. היא גיחכה ולא מחתה. אדרבה!

היא להטה וחומה דבק בי. נפתלנו שנינו ברשתה של תאות בשרים פרוזאית. לא שוחחנו בינינו. שכבנו שנינו לוהטים ודוממים בחדר הצריר. והיא תבעה כדין רעבה. אשה בכל אבריה. גופה נתערטל וגלי חום וכוחות יצרים בלתי כבושים זרמו לתוך האפלולית. חייכתי חרש לעצמי, ובהסבי את פני לקיר עברתני צמרמורת קלה, כי עיני נתקלו במראה מוזר ונתעב:

לתריס, שהיה מוגף קודם, לא היה זכר, ובמקומו, במסגרת החלון נצמד לזגוגית פרצוף חיוור, מפיץ זוועה, שמתוכו הציצו עינים נפחדות, יוקדות זיקי קנאה־שנאה לעבר המיטה…

כל זה ארך רק רגע. אחר נעלם הכל והזגוגית עטפה כסות שחורה, אפילה, אולם פניו של המסתכל, ומבטיו שארבו באימה, ועצם העובדה הנתעבה של התחקות ובילוש – עוד רחפו בחלל האויר; העובדה הנתעבה של התחקות ובילוש – עוד רחפו בחלל האויר; העובדה המציאותית נעלמה, אולם במקומה רחפה הלוצינציה מדויקת…

חנה הרגישה כי משהו התחולל:

— מה קרה?

שתקתי רגע, ואחר החלטתי להכותו מכה אחת:

— יש להגיף את התריס.

— הן הוא היה מוגף!

— כן, אבל לוי פתחו והציץ פנימה.

— מלים אלו פעלו את הפעולה הרצויה. היא ישבה במיטה, ומוזרה היתה דמותה: שדיה מגולים, פניה סמוקים, ראשה הפרוע לפות בידיה, וכולה שצף־קצף…

— הן הוא מנוול! מנוול…

גז הקסם. המעין נדלח; מעין שלא העטה משום מה את סביבתו כרי דשא רעננים, למען ישתטח עליהם העייף וינוח אחרי רוותו את צמאונו…

כג

במושבה סמוכה התכוננו לחגיגה חשובה, חנוכת אמפיתיאטרון בבקעה תחת כפת השמים. הפתיחה נועדה להיות לפנות ערב. עמדנו ללכת לשם. כרגיל, כשהיינו הולכים לאיזה מקום – לא חכינו איש לחברו. מי שהזדרז – הקדים, אולם הפעם לא מיהרו החברים והמתינו: חנה טיפלה עדיין בתלבשתה. מובן כי גם יצחק המתין, ולוי לא זז מסף חדרה. אני נשתהיתי הפעם, מפני שחפצתי לדבר אל יצחק. החלטתי לדבר אתו הערב דברים כהוויתם ולהסביר לו, כי לא כדאי הוא הדבר שיטרח כה, עד כדי פיקוח נפש.

עברתי על ידו. הוא כמעט שלא שעה אלי, כל כך היה שקוע בהרהוריו. הוא ישב על ספסל סמוך למרפסת ועישן. נגשתי אליו ונתקלתי במבטיו הקודרים. על פניו הופיעה בת־צחוק רפה שלא שיותה רוך לפניו הזעומים. הוא התחיל לדבר אתי על המצב בעבודה ההולך ורע ומתרופף. הוא השתדל לא להבליט חולשה בפני וגם ביקש להתבדח, אך לא הצליח ביותר.

— לשם מה מחכים? – שאלתי כמיתמם.

הוא סקרני במבט תמוה ושאלני:

— ולמה אתה ממתין?

— אני מוכן ללכת, בוא!

הוא קם והלך אתי בעל כרחו, כי בעצם הרי המתין לה, אולם אי אפשר היה לו להשתמט מפני באמתלה, שיש בה כדי להעמידו במצב מגוחך. הוא קם, איפוא, והצטרף אלי בלי רצון. לוי הביט אחריו בתמיהה: היאך? הולך ואינו ממתין לה…

הלכנו ושתקנו. לבסוף פתחתי:

— מה דעתך על חנה?

הוא נפתע:

— מה פתאום? הן לא תמול באה אלינו.

— אבל זה כבר חפצתי לדבר איתך אודותיה.

— לשם מה?

— יצחק, עזוב את ההתנכרות הזאת. אתה יודע יפה כי נהירים לי דרכיך, ואני רוצה לברר ולהסביר לך דברים אחדים. אני שואלך שנית: מה דעתך עליה?

— אין לי דעה קבועה עליה…

— מה הענין שאתה מוצא בה?

— אני מוצא בה את האשה.

— המוצאת היא בך את הגבר?…

הוא שתק, נמנע מלענות. שאלתי הרגיזתו. ברם, אני המשכתי:

— ואני כבר הספקתי לתהות על קנקנה. אני אנתחה. אני אבקר אותה, ואתה יצחק הוה ישר והגד לי אם צדקתי או לא.

— דבר!

— יחסה לחברים אינו הגון כלל. אין היא בעלת הכרה עד כדי להעריך את שאיפותינו הצנועות, ואין היא מחשיבה אותנו בתורת גברים ההולמים אותה מבחינה כלכלית. בדמיונה היא רואה חיים אחרים, מגוונים יותר ומשוללי עמל. היא שטחית בדעותיה. אין היא רצויה לנו. נוכחותה מזיקה לנו בהחלט, בעטייה, הולכים ונרקמים תככים בין החברים, שגורמם העיקרי הוא – קנאה… אתמול, למשל, לא יצא לוי לעבודה. הסיבה? כאב ראש. זה לא נכון, הוא ביקש להשאר בחברתה. אתה התרגזת והתקצפת. את המשק היא מזניחה, ואף פעם אינה מטפלת כראוי בעבודותיה. החברים אינם מקפידים, כי הם נמצאים תחת השפעתה כמו במעגל קסמים. הרי ראית: כולם מחכים לה עכשיו… ושמא סבור אתה שבחרה בלוי? אינך אלא טועה, היא תתנכר לו בהזדמנות ראשונה. היא, פשוט, מנצלת אותו.

— באיזה מובן?

— במובן ידוע… לא כשר ביותר.

—?…

— כן.

— מנין לך כל זאת?

— המקור אינו חשוב.

יצחק הניע את ראשו ואמר בשקט, בקול ספוג עצב:

— לא, איני נוטה לחשוד, אני בוחר להאמין בטוב ולא ברע, ובכלל לא נאה להוציא דיבה על צעירה – על צעירה ישרה. גם אם גועשת היא וסוערת – אין זה סימן…

— אחת אמרתי ולא אשנה: אין היא הגונה כלל, אלמלי נפגשה עם לוי על מצע של אהבה והבנה הדדית – הרי שזה טבעי מאוד ואפשר לסלוח לה, אבל עד כמה שאני מכיר אותה – ברור לי, כי התנהגותה זאת היא פריצות פיסית פשוטה, תאוונית, ואין היא רואה בלוי את האדם, את החבר לעתיד, אף אין היא משתדלת למצאו; אין זה מענין אותה, היא מוצאת בו מכשיר לסיפוק גופני ותו לו. יזדמן לה אחר – ותתמסר גם לו באותה התלהבות.

יצחק הפסיקני וקולו רעד מהתרגזות:

— אתה מפיח כזבים!

שתקתי כי לא רציתי להדאיב את רוחו. חיוורון פניו נגע ללבי. ברגע זה הרגשתי כי סובל הוא. אולם הוא הוסיף לדרוש כנעלב:

— רוצה אני בעובדות. הרשות בידי לא להאמין לך.

— כמובן שהרשות בידך לא להאמין לי, ידידי, אולם, לדאבוני, הריני מדגיש כי כל דברי אינם פרי דמיון סתם – ואני התאכזרתי רגע – ידוע לי כי חוץ מלוי בא איתה לפחות עוד אחד ביחסים. את שמו לא אגלה לך.

פניו קדרו, הלך בראש מורד, כנדון ההולך למערפת.

לבסוף אמר:

— הן תסלח לי, נדב…

— כמובן, יצחק. כוונתי לא היתה רעה. הן תדע ותבין כי תמהתי לראותך הולך ומסתבך באינטריגה מעורפלת, שסופה להעכיר את רוחך. לכן החלטתי להעיר את אזנך. לאחרים איני חושש, אולם לא כן אתה. מאורע מעין זה מכניס בך רעל. לדאבוני, הרעפתי בעצמי טפות אחדות לנפשך בשיחתי זאת. אבל הן תבין לרוחי.

— שמא תוכל להסביר לי את הסתירה שאיני יכול לישבה. אני מתכוון להתנהגותך אתה – – אני משער כי אתה הוא השני – – לא כן?…

שתקתי והוא המשיך:

— איך אתה יכול בעת ובעונה אחת לבוא ביחסים עם פלונית ולהקדיש את זמנך לחיזור אחרי אחרת…

את המילה “חיזור” ביטא בהדגשה אירונית.

— הרשיתי לי להתייחד עם חנה – משום שחדרתי לנבכי נשמתה, ושנינו הבינונו איש את רעהו, וידענו כי אין מקום לתביעות; עשינו מעין מכר־סחר חשאי מתוך כוונה ברורה. גם ידענו כי אין אנו עומדים לגרום זה לזה כל אכזבה. באתי אליה כאל… כאל אשה. והן לא הייתי הראשון. שנינו פרענו שטר אחד ונזדמנו, בלי חשש למסקנות מוסריות. אבל – עדנה שאני! היא מכניעתני במבט עיניה בלבד, כהדביר חיה בקרקס. היא מגלמת את האידיאל הנשיי שאליו אני מתפלל. אני חרד לה ועלי לשקול בחברתה כל תנועה ומעשה, כי ביחס אליה – הגישה היא אחרת, והאחריות גדולה. הן תבין. וזהו ההבדל.

יצחק שתק רגע. הירהר בדברי ושקלם. אחר העיר:

— חבל לי על חנה…

— אל תנוד לה ולגורלה. אין היא מצטערת כלל, ואין היא סבורה שהיא טעונה רחמים, חלילה. שטות מעין זו אינה עולה כלל על דעתה. היא מצפצפת ולועגת לטוב והגון. יש לה השקפות ומוסר משלה. החיים אינם מעורפלים עבורה. היא רואה הכל דרך משקפת אופטימיסטית, וגם תינשא ל“בחיר לבבה” בלי טכסים יתירים ובלי פקפוקים, הנופלים בגורלן של נשים אחרות. הכל אצלה בבחינת הרפתקאה. היא מוכנה לחדשה במקרה שהראשונה אינה מצליחה. אין זה עולה לה בדמים וסבל, ובזה כוחה.

הגענו לגבעות שסגרו על בקעת האמפיתיאטרון. קהל לבוש בגדי חג נהר דרך כל המשעולים והכביש לשער היה מקושט ירק ודגלים. מסביב בחצי גורן הוכנו ספסלים ומדרגות. מעל ליסוד הבמה הבנויה אבנים פשוטות, מחוספסות כמדרגה בצלע הר, התנוססה בימה צרופת קרשים וירק. לרגליה על הרחבה עמדו מסודרים על דגליהם פלוגות צופים ומתעמלים. רעש. המולה. תנועה. סדרנים ענודי סרטים התרוצצו טרודים ומשולהבים. מרחוק דירדר תוף; חצצרה חצוצרה צרודה ונוספה עוד פלוגת צופים כשהיא מישירה צעד. הופיעו גם אורחים מן העיר. צלם התרוצץ בזריזות מלצרית וידיו מלאות עבודה. נשים מטופלות בטף נחפזו ופניהן קורנות. גם יהודי זקן שירמולקה חבושה לראשו גלש לו לאטו ובזהירות למטה אל החוגגים וכנפי קפוטתו התבדרו לפתע בתנועה מגחיכה במקצת, בהכשלו באבן למרות זהירותו. חג במושבה. השמש נטתה לערוב ועמדה לשקוע, האויר התקרר והיה ספוג רוך, והשמים עדיין הבהיקו בתכלתן.

— בוא ונרד למטה – אני מציע.

— לא כדאי, אני אוהב להשקיף מלמעלה.

ניתכוון להמתין לה… בכל זאת.

— אבל הן לא תשמע.

— אין דבר, אתה תמסור לי מה ששמעת ואני אמסור לך מה שראיתי.

עמדתי להיפרד ממנו ולרדת למטה, אולם אותו רגע הופיעה חנה במעלה הגבעה והיא צוהלת בחברתם של הבחורים. בעברה הסבה אליה את תשומת לב הגברים ועיניהם תרו אחריה בתשוקה. היה בה תמיד מו הגירוי הנשיי והמובלט כלפי גברים, הן בתנועותיה המציגות את גופה המתחמד לראווה, והן במבטה המחוצף.

החשיך. על הבמה עלו אורות. על ראשי הגבעות הוצתו לפידי אש, ששלחו את לשונותיהם המאירות ומעלות עשן לתוך העלטה; עם נשיבת הרוח נעו כרבולות האש לצד אחד, ויהי הדבר כאילו זעו הגבעות לרגע ממקומן, והן מתאמצות לחרות בעטים־לפידים איזה כתב עתיק ללא פתרון על לוח הלילה; מלמטה התעמלו צעירים כצללים, לפי פקודה. על הבמה הציגו ושעשעו את הקהל שרחש מסביב כגוף אחד. אולם אני לא שמתי לב לכל התכונה הזאת. התהלכתי ותרתי בעיני אחרי עדנה. כמהתי לה וכולי הייתי אכול קוצר רוח והתרגזות. אולם פתאום הרגשתי זרועות לטפניות שהתרפקו עלי, ואני הכרתי את מגען מיד: עדנה. היא צחקה, ושנינו פלסנו לנו דרך בין הקהל החוגג להתייחד עם עצמנו ואשרנו.

בדרך נתקלנו בחנה, שהלכה שלובת־זרוע עם בן־כרך אחד מעונב ולבוש חליפה הדורה. את מלוויה הקודמים ניערה מעליה כנשל עץ עלי סתיו בלים וכמושים. אולם מעיני לא נסתרה גם קומתו הכפופה של יצחק, אשר עקב אחריה בדחילו ורחימו. הבינותי אותה שעה פירושו של דמוי מקראי עתיק: שואף צלה…

כד

מצאתי מנוחה ושקט בחדרה של עדנה. לא נתתי לה להעלות אור. היא השתטחה על מיטתה. נלחצתי אליה וחבקתיה. את פני הלוהטים כבשתי בחיקה. ביקשתי לשכב על ידה, אולם היא הניאתני:

— שב במנוחה. מכירה אני אתכם הצעירים כשאתם מתלהבים.

— מנין לך?

— מנין? מיין! – והיא צחקה.

— אין את רוצה להגיד?

— אין כאן מה להגיד. אפשר להכיר זאת בעיניהם ובדיבורם. אגב – פעם קרה לי מקרה כזה: עבדתי אז במושבה בעונת הקטיף. עבודתי הראשונה. הכרתי שם צעיר אחד זקוף ויפה, אבל שטחי מאוד. בכל זאת התידדנו, בגלל אופיו המצוין, והוא סר אלי תכופות. פעם ביקרני בחדרי. אותו ערב ירדו גשמי זעף ובחוץ השתוללה סערה איומה. הצריפים חרקו וגגות הועפו. שמחתי לשבת בחדר החם והמואר. הצעיר קשקש וסח על דא ועל הא. נקפה שעה אחרי שעה והנה – חצות. והסערה בחוץ משתוללת עדיין, והגשם ניתך ארצה בלי הפסק. הצעיר קם ללכת. צר היה לי לשלחו מעל פני בליל סגריר זה. הוא גר רחוק, בקצה המושבה. הרהרתי רגע והצעתי לו ללון בחדרי, על הספה, משכבה של חברתי שלא היתה אותו שבוע במושבה. כמובן שניאות ברצון. כיביתי את האור ופרשנו, אני למיטה והוא לספה. התפשטנו, ואחרי ששכבנו הוספנו לפטפט. צחקנו בלי הרף. הוא לא עניין אותי כגבר. יפה היה, אבל שטחי, נבוב, וזה מה שדחה אותי. אבל הוא חשב כנראה אחרת, והאמין כי מצב־רוחי טוב הוא בגללו. הוא פתח פתאום:

— האם לא משעמם ככה?

— אמרתי לו: הרדם וחסל!

והוא עונה לי:

— איני יכול, מפני שאת שוכבת כה קרוב…

חוצפה שכזאת! ותאר לך, כי הבחור לא התעצל, נטש את משכבו, קרב וישב על ידי. נבהלתי ונזפתי בו:

— חזור בבקשה למקומך, ותיכף ומיד!

אבל הוא רטט ממש והתחיל מדבר על אהבה, סבל, לילות ללא שינה וכו'. הן תבין. ספרות שלמה! ניסיתי להרגיעו ולהשפיע עליו שלא ישגה בהבלים ויחזור למקומו. אבל הוא התעקש וסרב. חשב שעליו לכבוש אותי בהסתערות…חיבקני וניסה לנשקני. ידיו הגרמיות בגיפופן העז הטילו עלי פחד. כולו לוהט היה ונרגז. בקושי עלה הדבר בידי, אחרי נזיפות והשבעות, להחזירו למקומו. איימתי עליו כי ארים צעקה, וכי לעולם לא אוסיף דברו לשלום. תגובתי השפיעה והוא חזר לספה. עם דמדומי בוקר קם ועזב את החדר. ועוד באותו יום קבלתי ממנו מכתב התנצלות. ביקש לפגשני שוב, אבל סרבתי.

— בודאי שאהב אותך מאוד.

— כך, לפחות, סבורה הייתי אף אני. אבל, תאר לך מה מוזר היה הדבר: כעבור שלושה חדשים הספיק הצעיר הזה להתחתן… הרי לך אהבה!

— אגב, עדנה, איך נזדמנת לבין פועלים? הן אביך סוחר הוא.

— וגם פרדסן! – הוסיפה עדנה בצחוק קל. השתררה לרגע דממה. לבסוף פתחה שוב:

— עזבתי את בית אבי משום שרבתי אתו… בוקר אחד עברתי ברחוב ונתקלתי באחדים מחברי שלמדו אתי, וראיתים מתלהבים ודנים זה עם זה. זאת היתה קבוצת חברים שנטו למרכסיזם והשפיעו גם עלי. מפיהם למדתי, כי במושבה אחת הוכו פועלים עברים ונפצעו קשה על ידי שוטרים. הפרטים שסיפרו לי, החרידוני וזעזעו את נפשי. לאחר־מכן קראתי את פרשת המאורע בעתון ונדהמתי: המאורעות היו קשורים גם בשמו של אבי ופרדסו…בשער פרדסו של אבי הוכו ונרמסו פועלים עברים כנבלים גמורים. רצתי חיוורת הביתה. כסבורה הייתי שכל העוברים ושבים מסתכלים בי ומצביעים: “הנה היא בתו של אותו פרדסן”… כשבאתי הביתה הייתי כה מרוגזה, שאמי הכירה בי מיד את מבוכתי ושאלתני לפשר הדבר. סחתי לה. נאנחה אמי הטובה ושתקה. אמרתי לה, כי אני אדבר הערב עם אבא בענין עבודה עברית. היא אמרה לי לא להתערב, פן יצחק לי. בערב, כשחזר אבא מבית־מסחרו וסעד פת ערבית, פניתי אליו:

— אבא, רצוני לשאלך שאלות אחדות.

— שאלי, בתי.

— מעודי לא דברתי אתך על הנושא הזה אבל הפעם אדבר.

— בבקשה.

— אבא – הציוני אתה?

— בודאי! אחרת הן לא הייתי בא לכאן.

— וחייב ציוני לעזור לבנין הארץ בכל המובנים?

— בלי כל ספק.

— ובכן, למה אתה מעסיק רק פועלים ערבים בשעה שחלוצים משלנו רעבים ללחם?…

— עדנה, לא לך לנגוע בשאלה זו.

— יש לי הרשות הגמורה. אדרבא, מה דעתך על המאורעות שארעו בפרדסך?

— עדנה! עדיין את מתחברת לאותם האדומים!?

— כן. אבל אין הם נופלים בלאומיותם מאחרים. הם דבקים³ בציונות ושאיפותיה יותר מפרדסנים בורגנים שעינם רק לבצע כסף…

וכאן נפסק הויכוח שלנו. הוא לא נתן לי להמשיך. התקצף ופקד עלי לעזוב את הבית. וגם גדף אותי בפעם הראשונה בחיי. הוא התחרט אחר כך על קצפו ששפך עלי, אבל אני החלטתי אותה שעה לעזוב את הבית ולעמוד ברשות עצמי. להכיר את הפועל ואת הבעיות שלו מקרוב, למעשה ולא להלכה. ועוד באותו שבוע ארזתי את חפצי למרות הפצרותיה ודמעותיה של אמא ועברתי למושבה לעבוד בקטיף. עבדתי שם כל העונה, ועם גמר העבודה קיבלתי כאן עבודה במטבח. אולם אני שונאת עבודה זו ואיני סובלת אותה.

— ומה את חושבת לעשות בעתיד?

— יש לי נטיה לגננות. אני אוהבת לטפל בפרחים ושיחים. יש בדעתי לנסוע לצרפת הדרומית ולהשתלם שם במקצוע זה. אחד מחברי הטובים, המשתלם שם באגרונומיה, יעזור לי להגשים תכנית זו במקרה שאבא יסרב לתמוך בי.

— המבקרת את את בית אביך?

— כן. אבי התפייס וגם ביקש את סליחתי, כי הן אוהב הוא אותי. עפיס א קלייניגקייט*⁴ – בתו היחידה! הוא מדבר על לבי שאחזור הביתה ולא אצא ל“תרבות רעה”, אבל אני אמרתי לו, כי בחרתי להיות עומדת ברשות עצמי, וכי אני אודה בציוניותו לכשיעסיק פועלים עברים!

פזמון ישן־נושן!

כעבור רגע הוסיפה בצער:

— אולם סבורתני, כי עלי יהיה לחזור בקרוב הביתה. אמא חולה, ואין מי שישגיח עליה. גם הסכסוך הזה הרע לה. וחוץ מזה, אם לא אשוב – לא אוכל לקבל תמיכה כשאסע ללמוד.

— מתי את חוזרת?

— בעוד שבוע. אל תשכח לבקרני!

— בודאי שאסור לראותך. מדי שבת.

— מצוין.

כשרק חזרתי ושכבתי לישון והנה שבה חנה בחברת אותו העירוני. היא קראה ליצחק והתלחשו חטופות. תוכן השיחה נתברר לי מיד. יצחק עבר אלי למיטתי ואת שלו פינה לאורח. זזתי לקיר ויצחק שכב על ידי בשתיקה. לא ישנו.

כה

זה ימים אחדים שחתול שחור ניטפל אלינו. גדעון מבריחו בהיתקלו בו ומאיים לרצחו, אם לא נעזור לו להיפטר ממנו. טוען כי הוא מפחד מפני החתולים בכלל וזה מעיר את צחוקם של החברים:

— גדעון מפחד מפני חתול? לא ייתכן!

מוזר הדבר, אולם זוהי עובדה. הוא מפחד מפני החי הקטן הזה.

הערב כששכבנו לישון הקפיד גדעון וסגר את הדלת.

— למה לך?

— אני חושש שמא יכנס החתול בלילה.

— ואם יכנס?

— איני רוצה בזה וחסל!

צחקתי. הוא שכב, הצית סגריה ופתח פתאום:

— אין לך מושג עד כמה שנוא עלי החתול. שנאתי לבעל חי זה עוברת אצלי כל גבול. בטוחני כי זו היתה איבה ראשונה שלי. חצרו של סבי ברוסיה שימשה אכסניה נאה ומצוינת לבעלי חיים ביתיים מכל המינים, ומובן כי גם מקומו של החתול לא נפקד. וכשזרקתי אבן בפעם הראשונה – מוזר הדבר – הטלתיה בלי רחם בחתול שנזדמן לי, וכמעט שרוצצתי את גולגלתו. היה זה חתול מגודל וצהוב – נמר בזעיר אנפין. הטינא שהיתה שמורה בלבי לחתול היתה אינסטינקטיבית. שנאתיו בשל הערמומיות, רתיעתו מפני ותכונתו הפוחדת־חושדת, כאשם המרגיש תמיד בחטאו. כל הקוים האלה הובררו לי. אותה שעה למדתי לאהוב את הכלב, הישר בטבעו והשונא את החתול כמוני. ביחוד גדלה שינאתי לחתול בלמדי לפחד מפניו. אותו החתול, שבו הטלתי את האבן, ושאהבתי לכבדו בכל הזדמנות – היה אורב לי ממש, ויום אחד התנפל עלי בצפרניו ושניו. ואלמלא בני הבית שחשו לעזרתי – בודאי שהיה עושה בי כלה! הייתי מכוסה שריטות ונשיכות… לאחר, מכן נזדמן לי לקרוא “החתול השחור” של אדגאר פו, והוא הוסיף להשניא את החתול בעיני, אם כי ידעתי יפה שיסוד הסיפור הוא בדמיון.

הוא מצץ את עשן הסיגריה והמשיך:

— ההסתכלת פעם בחתול בשעה שהוא מזדקף, מתגבן, מבליט את שיניו, צפרניו השנונות, מתנשף ומוכן להשתער על אויבו?… ברררר… אולם אני ראיתי פעם חתול בצחקו. אבל צחוק זה הפיל עלי פחד, ומעשה שהיה כך היה: בשנאתי לחתול שיתפתי גם את אחי. ילדים היינו, אבל קונדסים כהלכה. החצר רחבת הידים היתה ברשותנו, ואנחנו שלטנו בגבולה שלטון בלי מצרים. בוקר בהיר אחד עמדנו להרוג חתלתול. פשוטו כמשמעו. הענין נראה לנו פשוט מאוד, וגם התחלנו לממש אותו. הטלנו את החתול הצעיר חליפות, בזה אחר זה למעלה, עד שכמעט פרחה נשמתו. הוא ניסה לשרוט ולנשוך. עמד על נפשו. אבל אותנו תקף בולמוס הרציחה. הבאנו את המסכן במיצר: בין קורות עץ שהיו מוטלות על יד קיר האורווה. משם לא היה לו מפלט. עמדנו, רצחנים קטנים, ובמקלות שבידינו חבטנו ודשנו בו…בראשונה ילל נוראות, אבל לפתע הנמיך קולו – מאפיסת כוחות, כנראה – וכעין צחוק אילם ומעוות, כלועג לנו, הופיע על פרצופו. היתה זאת עווית־מות. הטלתי את מקלי וברחתי…

הוא שתק רגע והוסיף:

— אמיץ־לב אני מטבעי, אבל לעולם לא אשכח אותו רצח ארור, והוא מבעיתני גם בשנתי, ועכשיו הן תבין, למה איני רוצה לראות בעל חי בחדר.

— כן. אבל עליך להבליג על פחד זה, שאין לו יסוד.

— אחת אבקשך: אל תשכח לנעול את הדלת באחרך לבוא.

— טוב.

מעבר למחיצה, מחדרה של חנה, עלה קול צחוקו של לוי. שוב נתפייסו. השעה היתה מאוחרת, דרך סדקי המחיצה הסתנן ופרץ אור קלוש. הקשקוש שעלה משם גבר, כי גם מאיר נצטרף אליהם.

גדעון התמרמר:

— אין הם נותנים לישון!

יתכן כי הקנאה דברה מגרונו. כעבור רגע פתח שוב:

— מקשקשים בלי הרף! איני יכול לעצום עין – הוא התרומם ממשכבו וצווח לעומתם:

— הואילו להשתתק שם!

לוי התחצף:

— אין זה נוגע לך. אני יכול להפוך כאן את כל החדר!

— ואני מתרה בך, שתבלום את פיך!

כנראה שקולו הזועם השפיע. תחילה ציחקקה חנה אך לבסוף השתרר שקט. גדעון שהיה מרוגז משום מה קרא:

— לוי לא יתחמק מידי.

כו

שבת בעיר. הרחובות מלאים טיילים וכולם נוהרים הימה. לשאוף רוח צח ולהתענג על מראה הים, מרחביו וגוניו. על המדרכות שוררת צפיפות. אני מנסה ללכת עם העוברים ושבים ואיני יכול, הילוכם אטי הוא, חגיגי. ורבים מסיעים בידיהם את עגלות הילדים ומכבידים על התנועה עוד יותר. ואני נחפז. עדנה חזרה העירה ואני הולך לבקרה. דמי מתרוצץ בעורקי ואיני יכול בשום אופן להאיט את מהלכי וללכת בשקט. אני פורש מן המדרכה והולך לי בשולי הרחוב, כך טוב יותר. עכשיו אני צועד בהתאם לקצב דמי.

על יד הבית אני מתעכב רגע כמהסס. אני מסתכל בקירות הלבנים, בגינה הנאה, מעיף עין בחלונות, שוילאותיהם מתנפנפים ברוח, ואזני תאבות לקלוט צלילי קול ידועים לי. אולם בבית שורר שקט גמור. מנוחת השבת חופפת על הכל. אני ניגש אט לדלת הזכוכית ומתדפק חרש.

— יבוא!

חדר מרווח, רהיטים נאים, שולחן מכוסה מפה צחורה וסביבו כסאות מרופדים קטיפה. בראש השולחן יושב יהודי לבוש מעיל קיץ בהיר, נאה, כפה לראשו, עתון פרוש לפניו וכוס תה מבריקה לצדו. אשה ענוגה כבת ארבעים וחמש, ששיבה זרקה בה בלא עת, מקדמת פני. אני שואל על עדנה. האם מציעה לי לשבת ואומרת, כי עדנה תחזור תיכף. האב מעיף עלי מבט מן הצד, על מכנסי הקצרים, ומעיין שוב בעתון.

אני יושב ורגעים אחדים משתררת בחדר דומיה בלתי נעימה. אני מסתכל בתמונות שעל גבי הקירות. מקרן זוית עולה תקתוקו של שעון. עקרת הבית מגישה לי כוס תה. אני מודה לה במנוד ראש קל, ושוב דממה מעיקה במקצת. תיק־תק־תיק־תק… אני מקשיב לאורלוגין, כמעמיק לחשוב…

האשה מסתכלת בי ופותחת:

— מן המושבה?

— כן.

— מה נשמע שם?

— עובדים.

— איזו עבודה?

— כל מיני עבודות.

— גם עדנה’לה שלי, בולמוס העבודה תקפה. היתה ילדה שקטה ומסוּרה, ופתאום בילבלו לה את המוח והילדה יצאה מכליה: לעבוד! טוענים אנחנו שנינו, אני ובעלי, ושואלים אותה: ‘עדנה, למה לך לעבוד? כלום חסר לך משהו בבית?’ והיא באחת: לעבוד! איזה דבוק נכנס בה ר"ל!…

אני מחייך לשמע ה“דבוק” הזה והאשה ממשיכה:

— הבה ואשאלך: האם צריכה היא ללכת ו“להשחיר את פניה” אי שם בין זרים בעבודה קשה? האם צריכה היא ומחוּייבת להמיט עלינו חרפה כזאת?

קולה של האם רעד במקצת, ואת עיניה היא תולה בי כמצפה לתשובה.

— לא, גברתי. השקפתך אינה צודקת. העבודה אינה משחירה את הפנים ואינה ממיטה חרפה. להפך: העובדים מתגאים בזה שהם עובדים, יוצרים ומרוויחים את לחמם בכבוד. לפנים בישראל היו רבים מתנאינו סנדלרים ונפחים, והעם ידע לכבדם.

בעל־הבית מרים את ראשו מן העתון ומשיב לי:

— זה היה לפנים. כיום נשתנו התנאים. החכימו האנשים. כיום שולט הדינר ולו סוגדים. העני חשוּב כמת, ומצבו של פועל גרוע הוא מזה של עני!

בּא! המוח עבד והפה טחן… הפיק מרגליות…

לא פיללתי לשמוע פילוסופיה כה יבשה, אכזרית, חסרת בושה. במאמר אחד הבליט את כל האידיאולוגיה שלו והדגיש את כל חומריותו. אין לי להתוכח עם בן אדם זה. ללא הועיל, זה ידוע לי מן הנסיון. לא אמצא אוזן קשבת, היות ואנשים אלה אוטמים את אזניהם לשמע רעיונות סוציאליים, ולוּ גם מבוססים על דעותיהם והשקפותיהם של חז"ל. שתקתי, איפוא, אולם הוא המשיך:

— בחורים יהודים מתעקשים וחפצים להיות דוקא פועלים. אחרת לא. הנה, למשל, בחור כמוך – למה לא תסע להשתלם במקום לעבוד כאן עבודת פרך? הן עשבים יעלו בלחייך ואתה אינך זוכה לשעל אדמה!

אני מבליג על רגש הבוז התוסס בי ומרסן זעמי. אני עומד להסביר לו, כי בין היהודים שורר עודף של בעלי אומנויות חפשיות, וכי נוער יהודי בגולה נידון לכליון משום שאין לו בסיס כלכלי, וכי אנחנו משתדלים ליצוֹר בארץ מקלט להמוני פועלים יהודים, ושבלי המונים לא תתכן מדינה יהודית, כי הארץ תהפך למרכז של אפנדים יהודים וערבים, ובנין הארץ לא יתגשם בלי יסודות חברתיים צודקים. ואני מוסיף להפליג בפרטי רעיונות העבודה ושאיפות העובדים, אולם הוא מפסיקני באמצע:

— אתם שוֹגים בהבלים! ארץ נבנית אך ורק ברכוש, והשאר – פירוש. אתם תשארו בטלנים בעלי הלכה. למעשה לא תצליחו!

— זאת אומרת, כי כל העמק מיושב על ידי בטלנים?

— ומה? לקחו אדמה פוריה וחילקוּה בין אנשים המזלזלים בערכי החברה והדת; יסדו להם קבוצות ומושבים, שרק אלוהים הוא היודע איך חיים שמה ומה מעשיהם של האנשים הללו!

— הן האנשים האלה יוצרים חברה חדשה ללא ניצול ושעבוד, ללא סחר־מכר. הם פרקו מעליהם את כבלי הגלות והחברה הישנה; את הנימוסים הטפלים ואת המנהגים שהעלו חלוּדה השליכו מאחרי גוום, גואלים אדמת שממה; והם צועדים לקראת עתיד יפה יותר, אנושי יותר –

— אֶט… פנטסיה!

נאלמתי דום.

בעלת הבית זירזתני לשתות את התה, שנצטנן בינתים.

לבסוף הופיעה עדנה. היא קיבלתני ב“ברוך הבא” והאירה לי פניה:

— זמן רב שאתה מחכה?

— לא.

היא פנתה להוריה והצביעה עלי:

— זה חברי.

האב פלט:

— ניכר שהוא מן החברה שלך – כלומר מן האדומים…

עדנה פרצה בצחוק:

— מנין לך?

— כבר התוכחנו, והוא טוען בדיוק אותן השטויות, שאַת משמיעה לפעמים באזני.

— שניהם ילדים – אמרה האם רכות – יגדלו ויחכמו.

— הטרם גדלתי, אמא? – קפצה עדנה וחיבקה אותה – לא עוד תינוקת היא בתך… במשך הזמן שיצאתי לעבוד – למדתי הרבה דברים בחיים, וההשקפות שלי מבוססות על עוּבדות.

אנחנו מתכוננים לעזוב את הבית. אביה מסתכל בי לפתע ופולט:

— שמא תגיד לי, מר צעיר, למה לך ללכת בקצרות, ומה עוד בשבת?

הסתכלתי בו רגע ביהודי זה, המחשיב פועלים כמתים והמחטט בעניינים של אחרים בגסוּת, ועניתי לו:

— משום שאין לי כסף די לקנות חליפה כזו שאדוני לובש; מכנסים קצרים עולים בזול, וכחום היום נעים מאד ללכת בקצרות.

— הנך חוצפן! – מעיר הוא לי, ספק בהיתול ספק ברצינות.

— האמת גובלת בחוצפה!

אנו יוצאים. עדנה פונה אלי:

— אין לך להתוכח עם הורי, כי השקפתם היא אחרת. קבלו חנוך כזה ואנו לא נוכל להחזירם למוטב. זוהי התהום הקיימת תמיד בין אבות לבנים. ומאוד אני רוצה לדעת, אם בינינו והדור הבא יורגש גם כן קרע מעין זה.

—מי יודע? אולי לא במידה כזו.

הלכנו לים. פגשנו אחדים מחבריה של עדנה אשר ניטפלו אליה והצרו לי את המקום. פני קדרו ואני קנאתי. ראיתי מה רבים מוקיריה ושמחתי כשהבליטה לי תשומת לב. בערב הלכנו כולנו לראינוע. עדנה הזמינה אותי על חשבונה. היא הצליחה לסדר שאשב על ידה, ועם התחלת התמונה, כשהסרט העביר לפנינו איזו מסכת חיים מדומה שנוצרה על האבניים בהוליבוד, שלבתי את כפי בכפה.

קרוב לחצות אני מלוה אותה הביתה והיא פונה אלי:

— איפה תלון הלילה?

לא חשבתי על זאת ולא דאגתי, אבל עניתי לה:

— יש לי מכיר ואליו אסור.

— בהיותי בבית אבי הריני כבולה, ועלי לציית לחוקים ידועים שמרניים. מה טוב לוּ הכנסתיך הביתה והצעתי משכב מצוין. אבל ההורים אינם מסוגלים להבין דבר אלמנטרי כזה ויכולים להביט עלי כעל פורצת גדר ובת סוררה…

— אין דבר עדנה.

אני הולך יחידי ברחוב ומהרהר. לחזור למושבה ברגל בשעה זו – לא כדאי, ולהטריד אותו מכר גם כן אין ברצוני. בחצר אחת נתקלות עיני באוטובוס צבורי. בלי שקלא וטריא מרובה אני נכנס, משתרע על הספסל המרופד עור ואבק ומנסה להרדם. אולם הטל יורד והקור חודר לעצמותי. שיני זו לזו נוקשות. אי אפשר לישון. אני קם, יוצא ומשוטט בעיר ללא מטרה.

בקרן אחד הרחובות אני נתקל במטורף פרוע בלורית ויחף, היושב על המדרכה ומשתעשע בפחיוֹת של דגים משומרים. הוא מחייך נגדי ופולט:

— טוב? לא כך?

— איפה אתה ישן?

— איני ישן…

מרים את הפחיות המבריקות ולוחש בשקט:

— זהב אופיר… הסתלק מכאן!

כז

בן־יעקב פיקח ויודע להפיק תועלת מכל דבר. היום הזמיננו לחנוכת הבית שלו. בית קטן וצנוע שהקימו הוא וזוגתו במו ידיהם. הוא עומד ומכבדנו בפירות ויין. אשתו עוזרת על ידו כדרכה ופניה מצהיבות. היין ניתן לנו ביד רחבה, מה שמפליאני במקצת. אנחנו שותים וגדעון מנצח עלינו. יודע בחור זה ללגום כדבעי ולא להשתכר. אף יצחק שותה במתינות קמעה־קמעה, אבל שאר החברים אינם מדירים עצמם מלגימה הגונה. ליבה’לה מוציא את המפוחית שלו, פורש לקרן זוית ופותח בהורה עליזה. מיד נוצר מעגל, יד על שכם והמחול הולך וסוער, הולך ומתלהב בעצם תקפו. גדעון תופס בזרועה של האשה ומכניסה בעל כרחה לתוך המעגל. היא מסמיקה ורוקדת. הילדה שלה עומדת יחפה בפתח, מציצה בפנים נפחדים באם שנשבתה לבין בחורים ועושה תנועות משונות…

הנעלים המסומרות הולמות על גבי המרצפות המחשבות להשבר ולהבקע תחת לחץ המהלומות הקשות. ואמנם, אחת מהן נסדקה באמצעיתה. בן יעקב מבחין בזה, מתגרד ושותק. לדעתי – דברים בגו, כי אין הוא מעיר אף הערה קלה. חשדי מתגברים ואיני טועה. שעה קלה אחר כך, כששאר החברים עדיין מיטיבים את לבם ביין ושמחים, מטייל בן יעקב ארוכות עם יצחק ושניהם דנים בנוגע לאיזה ענין. אחר הם חוזרים, והוא פונה אלינו בלשון רכה, דיפלומטית:

— שמעוני נא, בחורים כארזים! רצונכם לחלצני מן המיצר? אקוה כי כן. כידוע לכם יש לי חלקת אדמה בת חמישה דונם. אדמת בור הטעונה “בחר”. עבודה זו איני יכול לעשות בעצמי, וגם אין באפשרותי להעסיק פועלים בשכר הגון… היות ואתם עומדים להתבטל בקרוב – הריני מציע לכם לבוא לעזרתי. אני מקבל הלואה קטנה, אבל אני אוכל לשלם רק החצי משכר העבודה הנקוב במקום… מובן כי אני מציע לכם עבודה זו רק בשעה שתתבטלו…

הוא גמר את דבריו והביט כמתאמץ לקרוא את דעתנו. יצחק, כמנהל העבודה, קם והשיב לו:

— הערב אצלנו אספה. נדון בשאלה הזאת ונודיעך דבר.

בצאתנו נתקלנו מבטי בשיחי “חושחש” ששיגשגו במשתלה, בעציצים, שורות־שורות. ידעתי כי בן יעקב הוגה בפרדס והייתי בטוח כי יוציא את תכניתו לפועל. הוא מממש תמיד את רעיונו. הגיתי לו חיבה בשל מרצו הרב שלא ידע ליאות, ובערב כשהעלו את השאלה על הפרק תמכתי בהצעה, אם כי לא היתה מעשית כלל, וגם ידעתי כי ביקש להערים עלינו במשתה שערך לנו… אולם אני מברך תמיד מאמצי איש מישראל במולדת באשר הוא, הכובש לו נחלתו שעל־שעל. אחרי שקלא וטריא החלטנו לתמוך בו. לוי התנגד והעלה את חרונו של גדעון:

— לך לך לכל הרוחות!

הלכתי מיד לבשר לבן יעקב את תוצאות האספה. הוא שמח מאוד וטפח לי על גבי טפיחת חנף:

— ידעתי, כי הנכם בחורים מצוינים!

עניתי לו:

— עוד מעט ופועלי המקום יפנו אליך: “אדון בן יעקב”, ואתה לא תתרעם…

עבודת הכביש שלמה.

שריונו המזופת משחיר ומבריק לעין השמש. הוא מתפתל בין גבעות ופרדסים. בעלי המגרשים שעל ידם עובר הכביש ששים ושמחים: מחיר קרקעותיהם עלה פי שבעה! מכוניות מצוחצחות נישאות על גבו במרוץ של טרוף. קו של חיים ותנועה. קמוץ בזמן והובלה נוחה יותר. במפה יסומן קו חדש, קטע בלתי ניכר כמעט מאותם החשוקים המקיפים כביכול את כדור־הארץ.

ואנו הפועלים – הן את שלנו גמרנו. אספנו את הכלים וכפות ידינו מצפות שוב לעבודות חדשות. אולם המלאך הממונה על העבודה הוא קפדן וקמצן; אין הוא מזדרז להלעיטנו מן העמל. הוא מעלים מאתנו עין לזמן מה, ומפקירנו לשיני הבטלה והמחסור. כמעט שאין לנו אף פרוטה מן המוכן, וידידנו הרעב כבר מציץ מן החרכים ומתדפק בדלת… לעת עתה מזדמנים לנו עוד ימי עבודה ספורים, וגם את גן הירק אפשר לנצל עוד, אולם החבילה מתפרדת במהירות מפתיעה שלא פיללתי לה; כעכברים החשים למצוא להם מפלט מספינה העומדת לטבוע.

חנה עוברת העירה, כי הבטיח לה עבודה אותו רווק בבית החרושת של דודו, ובודאי שהיא תנשא לו לרווק קשיש זה. הוא ילַוֶנה לנשפי רקודים, או שישתעמם בלילות ויפהק במיטתו הצחורה, ללא הבל חומה של האשה המשרכת דרכיה. גם לוי עובר העירה, אולם את חנה לא ידבר: בגוד בגדה בו… מאיר עובר כגנן למשק הפועלות שבמושבה. ליבה’לה נוסע ירושלימה. איזה קרוב מבטיח לו עבודה. נחום מתעתד להתחתן ולהשאר במושבה. אני, גדעון ויצחק מחליטים להשאר בצריף ולנסות להחזיק מעמד.

בינתיים אנו ממעטים לצאת לעבודה, שפחתה. אנו שוהים בין קירות הצריף ומטפלים בעבודות שונות. קוראים וכותבים מכתבים רשלניים הביתה, או למכירים שכבר נואשו לקבל מכתב. ובלילות אנו מקשיבים לרוחות המבשרות את קרבת הגשמים. הן נוהמות ומיללות לפעמים כמתוך בטן של איזו תהום מסתורית וזו לשונן: בראשית השתוללו הרוחות נפקוד גם את שטחי האחרית!

כח

נשארנו שלשתנו בצריף שנתרוקן משאונו ומקולה של חנה, שהכניסה בכל זאת זאת תסיסה ועליצות. על־פי־רוב קראנו הרבה, כי עבודה לא היתה. והחורף בא. זועף. הרוחות השתוללו. הגשמים ירדו בזעף. בישלנו במטבח לפי התור, ואני למדתי להכין סלטים ולבשל נזיד. קוינו לקבל עבודת קטיף במקום, אולם הפּרדסים הספורים והרכים העסיקו מספר מצומצם מפועלי הסביבה הקבועים, ואנו נאלצנו לותר.

וכשפורענות מתרחשת לבוא על מישהו – היא מופיעה ומדהימה באכזריותה.

יום אחד קם יצחק ויצא למושבה הגדולה, לראות אם יש תקוה להשיג שם עבודה. הוא נזדמן לבין הפועלים שצרו על פרדסיהם של יהודים ותבעו עבודה, כי מצבם היה רע. אולם הפרדסנים הזמינו אותה שעה אירלנדים ושוטרים ערבים, שהתנפלו על הפועלים השקטים ויכום באלותיהם מכות רצח. יצחק הוכה נוראות, התעלף והובא לבית־החולים שבעיר במצב אנוש. מצאנוהו מוכה, פצוע, והוא גונח ומשתעל…

הוא לא דיבר. רק הביט ושתק. לא התאונן ולא קיטרג כמשלים עם הגורל. אולם פעם אחת לא התאפק ונשמתו הדוויה והסובלת נתערטלה לעינינו: שני סילוני דמעות פרצו מעיניו וניגרו על לחייו הרזות. קודם התיפח בשתיקה, כמתוך אונס, ופתאום גם געיה – געית חיה פצועה – התמלטה מגרונו ונחנקה מתוך שעול ממושך ומבשר רע.

גידיו התנפחו ועיניו בלטו מחוריהם.

האחות הזדרזה אליו.

סרנו מדוכאים.

הדבקנו במסדרון את הרופא הטרוד ושאלנו אותו על יצחק. הוא התעכב והשיב יבשות:

— אותו פועל, יש לשמור עליו. ריאותיו לקויות…

לא פחות ולא יותר.

כשעזב יצחק את בית החולים חזרנו גם אנחנו העירה. מצאנו לנו חדר על שפת הים, שבניינו נפסק משום מה. הוסכם בינינו ובין בעל הבית לגור שם בשכר השמירה והפיקוח על החמרים.

החורף טרם בא לקצו ומחוסרי העבודה לא פחתו.

כט

עם רדת היום, עת פרכוסי שמש אחרונים גוועים בכסות שלל צבעים, מגוללה לאורך מימי המערב, מביא הערב בכנפיו צינה, החודרת בין קפלי הבגדים ומרטיטה מעט את הגוף החם. זרועות לוהטות, שידעו להחשף כלפי שמש לוהטת – נתכרבלו. לפרקים נאחז מישהו ברשת הצינה והריהו משתעל אף מתעטש. הכרך הלבן מוצף כולו עילופי קסם, ומשתרע כלפי ירח מלא, שהגיח מחיק מזרח הררי ומנסר לו בוטח בכיפת הכחול. כבהרות שחורות חולפות כרכרות, ולעומתן מתחצפים אורות מכוניות, הצורחות בהתנשאות. לצדי כבישים משחירים עצי אשל נמוכים ומזדקרים ברושים זקופים. ריח צלוי של ערמונים מתפשט סביב. על פתחי חנויות וסוכות רוכלים מזהיבות ערימות תפוחי־זהב ואשכולות בננות דשנות. אבלים מוכרי הגזוז. מוגפים תריסי סוכותיהם. הבחורים בגדו במשקה הקר הזה, ובבתי הקפה מרבים להג על תה מהביל.

ובחצות, עת הקור גדול, בצאת הקהל מבתי השעשועים הריהו מחיש, מרחיב צעד, אין רצון לשהות בחוץ בחיק לילה צונן, וחולות הים – ערש הרומנטיקה – שוממים, אבלים מאפס טייל. נוגה מראה הספסלים שבעתים בשוטט ביניהם כצל ערטילאי מטורף המדקלם על ים, כוכבים ולחם – – –

אולם הימים – רובם ימי שמש מלטפים. נפלאים. אורחות גמלים, טעונות שפעת תפוחי־זהב, נהוגות בידי ערבים יחפים, משרכות דרכן בשקט לנמל יפו. קרני השמש, שהיו כל כך אכזריות, עתה הן מלטפות, מפייסות את המטיילים הצפופים על המדרכות ופניהם לחוף.

והים סוער ומכה גלים מעלי קצף, שעינם כעין הקרח הירוק והשלג הלבן. דרומה מתנשא גוש יפו האפור, שלרגליו מתנדנדת על גבי המים ספינה גדולה, הפולטת עשנה וצורחת בצפירתה כזועקת חמס כלפי סיעת הסירות־קליפות שעיטרוה…

ועת השמים מתערפלים, ומשפולי המערב נישאים דחופים עבים שחורים; עת צמרות העצים נכפפות בהכנעה וגשמי זעף ניתכים בעוז; עת ככר לחם מונחת על גבי השולחן – מה טוב להכלא בחדר ולהשקיף בעד החלון לשמי עופרת ארעיים אלה ולהרהר: חליפות ותמורות לטבע, אור וערפל, קור וחום, המשמשים בערבוביה – אך אשרי הארץ שהזוהר החם מרובה בה על העלטה הקרה; אשרי הלב שגם התקוה מחממת אותו.

אולם ימים מרים ללא חפץ אורבים לנו. ימים של דכדוך נפש והלך רוח סגרירי, רעב ומחסור. בני משפחתי בארצות הברית מגרים את יצרי בצלומי משפחה מדושני עונג ושובע, ומענים אותי, הרעב, בהזיות מגוונות לאשליות המדריכות מנוחתי… הו, הרעל התוסס הזה! יודעים הם שם, כי ספינת חיי חותרת לחוף בכבדות, מתוך הרפתקאות; כאחרי סערה ששדדה ממנה את המפרשים, רעצה את התורן ומיגרה את ההגה… והם מחכים שם ל“ס.או.ס” שלי… שאעמוד ואאותת להם: הגיעו מים עד נפש…

לא!

הצילני, אלי, מידי אוהבי – – –

ל

מסביב לבית העם רעש וצווחה. בילבול לשונות וצריחות מכוניות המתאמצות להבקיע דרך. ומתוך השאון בוקעים ומנצחים קולותיהם של הרוכלים למיניהם, ומכריזים על עוגות, גרעינים חמים ומשקאות. מסביב לגדר העץ הגבוהה והמגושמת, דבוקים לסדקים וחורים, כעלוקות, ילדים מתגנבים מבתי הוריהם, מציצים בעין אחת לקסמי הבד, ונפשם לוהטת ומפרפרת בנתיבי חיים מגוונים, אי שם במרחקים. הקטנים שבהם מגבבים ערמות אבנים זו על גבי זו, מזדקפים על ראשי אצבעותיהם ומצטרפים אף הם. הפעם קונצרט – אבל הילדים אינם מוותרים.

אני וגדעון עומדים שנינו על יד שער הכניסה לבית העם. השקטנו את רעבוננו בארוחת-ערב דלה ויצאנו בלי שום מטרה מסויימת. יצחק לא נטפל אלינו, נשאר להתבודד ולקרוא, יש והוא מרים את ראשו ושוקע במין נירואנה פסימית, כשוכח עולם ומלואו. באותם הרגעים אין להטרידו בכלל, איזו מרה שחורה קפצה עליו ופניו הולכים ורזים. אנו מפצירים בו שיגש לרופא ויימלך כדין מה לעשות, כי עניני הבריאות שלו אינם כשורה, אולם הוא מסרב.

תאב אני מאוד להיכנס ולהסעיר את הנפש תחת צלילי סימפוניות; ללבות מאויים כמוסים הלוהטים עדיין בחביון הלב; להינשא על כנפי ההזייה ולחרוג לשעה קלה מן המסלול האפור שבו נוסרים חיי. אולם הכיס ריק, אין הפרוטות הדרושות להשגת כרטיסים. אני נאלץ לוותר על תשוקתי. ברם, דעתו של גדעון אחרת היא. הוא אומר כי ינסה דבר לסדרן הממונה על הכניסה. על סמך הצעה מסופקת זו אנו מתקרבים שנינו לסדרן העומד הכן על משמרתו, בחור אלים והוגן למישרתו. בקרבנו הריהו מבחין מיד כי אין לנו כרטיסים, והוא מקדם את פנינו:

– הסתלקו הצדה, בחורים, ופנו דרך לבאים!

והנעימה שבדבריו מרגיזה. פני גדעון לובשים רצינות והוא פונה אליו בנימוס:

מחוסרי עבודה אנחנו, שמא תואיל בטובך להכניסנו?

הסדרן צוחק צחוק מלאכותי ומשיב ביהירות מקניטה:

– אינכם היחידים, ברוך השם!

– נכון – אין אנו היחידים – אבל כרגע שנים מהם עומדים לפניך ומבקשים ממך שרות חבר.

– יש לי אחריות ואל נא תקשקש.

– אבל לפעמים נוהגים גם לפנים משורת הדין – אני מעיר לו.

– שטויות!

גדעון מתקרב אליו כשהוא מבליט את חזהו וסנטרו קפוץ תחת פיו ההדוק:

– ובכן?

– כבר אמרתי: לא!

– תתחרט.

– סור הצדה!

גדעון מבליג רגע על קצפו. הוא מבקשהו רכות:

– הן מקומות פנויים שם למאות, הוה חבר ואל תתאכזר.

ותך כדי דבור הוא מתקרב ועומד על הסף, כעומד להכנס, ומסתכל בסדרן כמצפה להסכמה.

אותו אגע זנק עליו הסדרן והדפו בגסות.

פני גדעון קדרו. ראיתי כי הוא מסבך עצמו בתגרה ובקשתי להניאו, אולם הוא לא שעה אלי. ברגעים כאלה הוא נמצא מחוץ להשפעה; הוא דומה אז לאמוק; אין הוא מסוגל לכבוש את יצרו. הוא קרב לסדרן וכבדו במכת אגרוף הגונה. יריבו התמוטט והשתטח. זה היה אגרוּף מוצלח. אנשים התעכבו לראות בסכסוך. הסדרן התאושש וקם. פניו האדומים העידו על קצפו הרב, ובכל זאת שלט ברוחו ופנה אלינו בבת צחוק נוטרת:

– היכנסו!…

היתה זאת אפתעה גמורה. לא חשבנו הרבה ונכנסנו, למרות החשד שנתעורר בנו. גדעון קרץ אלי בעינו. אולם לא הספקנו לצעוד צעדים אחדים פנימה – ושריקה מבשרת רע פלחה את האויר. סדרנים אחדים הופיעו מיד מבוהלים:

– מה יש?

– מה קרה?

הסדרן, שהערים עלינו, הצביע ברשע:

– הם התפרצו בלי כרטיסים!

גדעון חרק בשיניו, שהשמיעו דרדור ממש, בקפיצה פתאומית נמרצה השתער על הסדרן והתחיל מעניק לו מהלומות, כשהוא קורא בשעת מעשה:

– הרי לך מנוול!

הסדרנים אף הם לא עמדו בחבוק ידיים ותריסר אגרופים הומטרו עליו. חשתי מיד לעזרתו וקבלתי מהלומות כאלה, שמעולם לא חלמתי עליהן, ושהרשיפו את האור בעיני… סרתי מוכה הצדה כשאני מחפש לי מקלט-מפלט בין הקהל שנתאסף. אולם גדעון לא חת ולא נרתע אחורנית. הוא התלהב וחלק סטירות ומהלומות לסדרנים שעטרוהו מכל צד. עמדתי נושם ומסתכל, פעור פה, בחברי. ראיתי כי הוא קולט מכות מכולם, אולם אלה שזכו לקבל ממנו מהלומות – פורשים ממנו בגניחות. כותנתו נקרעה, פניו נשתלהבו והוא עמד איתן בפני מנין בחורים. מתוך טכסיס והבנה נסוג אחורנית, עד שקרב לקיר ונסמך עליו בגבו, באופן כזה לא נתן אפשרות למתנגדיו להכותו מחוץ לגבול ראייתו. הפעם הראשונה בחיי שראיתי אחד נגד רבים במלוא מובנו של המושג הזה!

לעזור לו לא יכולתי, עמדתי איפוא בצד וצוורתי:

– להפריד ביניהם! הפרידו!

תוך-כדי-כך נתעצם הרעש. הקהל קם ממקומו, קול התזמורת נדם כמעט. שוטרים הופיעו והתערבו בתגרה. הם שלבו זרועותיהם באלו של גדעון והובילוהו החוצה מוקף קהל סקרנים. מיהרתי בעקבותיהם ושמעתי בנזוף בו השוטרים. אולם הוא פסע ביניהם זקוף, קרוע בגדים והשיב בבת צחוק:

– בטלנים שכאלה! רצו לשטות בי – הא?

ברחוב שרר שקט. נורות החשמל נצנצו בחלונות הראווה. חלפה לה כרכרה בודדה, ובתוכה איזה אפנדי כרסני מיפו. מאחד הבתים נישאו צלילי פסנתר. גדעון ושני השוטרים מלויו צעדו כשלשתם כמטיילים לתומם, כשפתחתי בשיחה לא הקפידו השוטרים.

– איך אתה מרגיש את עצמך?

– מצוין! בך לא נגעו לרעה?

– לא!

– הרבצתי בהם כהוגן!…

שתיקה. נעלינו המקישות על גבי המדרכה מפריעות את הדממה. אנו עוברים כך שקועים בהרהורים ומתקרבים לתחנת המשטרה. אני פונה לגדעון:

– עסק ביש, חביבי…

הוא מפנה ראשו ומצטחק:

– שטויות. מסור שלום ליצחק!

שרכתי רגלי הביתה בלי רצון ובלא מגמה…

לא

כעבור יומים נוכחנו שנינו, אני ויצחק, באולם בית המשפט, כשהוכרז פסק דינו של גדעון למאסר שבוע על הפרת הסדר הצבורי. כמובן, ששנינו הצטערנו. אולם גדעון חייך כדרכו, ובעברו על פנינו אמר:

– לוּ רק יאכילוני כהוגן!… להתראות בחורים!

– להתראות!

יצאנו נוגים לתוך רחוב שטוף שמש ומלא צהלת חיים ותנועה. הלכנו בשתיקה. עלבון עכור העיק על נשמתנו מבלי לדעת ממי לתבעו… איש לא שלחנו לחזית זו. מתוך הכרה וברצוננו הטוב הלכנו ועלינו לכאן. אולם מה טוב לדעת כל זה כשהבטן מלאה… ובכן, אנו הולכים שוב לשם, לבית הפועלים, לחקור בעניני עבודה. יום-יום אנו סרים לחדר אחד שעל דלתותיו אנו מתדפקים ביותר: לשכת העבודה.

כל אותם הימים המה הבית מהמוני הפועלים שקבלו שם לואי: מחוסרי-עבודה. שתי המלים הללו, שהנן לכאורה כה פשוטות ומובנות, מצאו להן הד לפרקים בעתונות ופעם באיזו הרצאה פומבית משעממת, מרגיזה. אולם רק אנחנו הצעירים הרגשנו טעמו של מושג זה, אשר מאפס מעשה טיילנו והתרוצצנו ברחובות הכרך לבושי חג, וכפות ידינו מפונקות מבטלה ממושכה; עינינו תעו במבטים רעבתניים עגומים על שולחנות של מסעדות רוויות דשן ובחלונות מוצפי חשמל של חנויות מכולת; עינינו חדלו להשהות מבטן בראווניות של בתי מסחר לספרים; המבטים עממו לפעמים. כשם שהברכים כשלו תחת להט החמה, ואת יבובי בני המעים שבבטן הפרוליטרית השקועה – לא שמעו זרים!

אולם יש ובערבים אלה התאספנו והתלכדנו אי-שם בחדר אחד מחברינו, בצענו וברכנו על הפת בצרוף איזה פרי או כוס תה מתוק למחצה, ומן החלון הפתוח היו בוקעות ופורצות לתוך הרחוב השקט הלמויות רגלים:

…טַ- טַ- טַ- טַ- טַ- טַ- טַ- טַ-!

בר יוחאי, בר יוחאי!!

בר יוחאי אשרי—–ך!

טַ- טַ- טַ- טַ- טַ- טַ- טַ- טַ-…

אותה שעה דמעו עינינו, לבותינו הרגישו בפוגת הלחץ וכעין הזדככות היתה מתפשטת בגופות הנענים. רגעים מעדנים אלה שימשו לנו אפיקים להעברת המים, שהגיעו לפעמים עד הנפש… שכן באותם הימים יש והיה פורש לו אחד מן החבורה, ואכול יאוש היה מכוון מכשיר פלדה קר לרקתו ו…סליק!

לב

גדעון לא יצא מבית הסוהר ביפו ביום הקבוע. לא נתנו לנו לראותו, מפני שהוסיפו לו ימים מספר בתורת עונש בעוון תגרה עם שוטר. לא הצטערנו שלא הצלחנו לראותו, כי בין כה וכה הסתגפנו ובידים ריקות לא כדאי היה להטרידו. אבל חכינו לשחרורו.

בוקר אחד חזר. הוא צחק והכה באגרופו על השולחן:

– נתכבדתי, איפוא, בפרס נוסף!

הוא כחש ופניו העלו חתימת זקן. ביקש לאכול. הגשנו לו לחם ואני עמדתי להרתיח תה. הוא לעס בתאבון, הסתכל בנו וצחק. אחרי שאכל שתה השתרע על מטתו ושבע רצון פלט:

– אוף! מה טוב כאן…

– למה זה הוסיפו לך מאסר נוסף?

גדעון סיפר:

– אין ברצוני לתאר לכם את תנאי בית הסוהר וחוקיו. זהו פרק מיוחד בפני עצמו. תאים צרים, זוהמה ואוכל נתעב שבעתים, ופושעים נתעבים שבעים ושבעה! נבזים שכאלה! התדעו! מנוולים אלה ניסו להתעלל בי… חכמת ישמעאל… איזו כוונה נבזית!

הוא שתק רגע והמשיך בצחוק:

– אבל משעמדתי וכבדתים כהוגן, כּיבוד שלא חלמו עליו מימיהם, – עמדו הללו להתרפס בפני, והכנוי חוג’ה לא פסק מפיהם. ובל מרגיז היה שוטר ספרדי, שלא היפלה ביני לבין פושעים אלה והכריחני לנקות מחראות. טפוס נבזה, האוהב להמציא תעלולים ולהשתרר. עלה לגדולת שרד וכפתורים ובועט! חמור שכזה! אני מדבר אליו עברית ומפציר בו: “עזוב אותי בבקשה. למה לך לסחוב אותי דוקא לעבודות אלו? החסר פושעים הנך?” והוא מסתכל בי בבוז ועונה לי דוקא בערבית. מתאנה להרגיזני. מילא, אני כובש את כעסי בתוכי ושותק. אולם הוא מוסיף בשלו והערבים מתלוצצים בי: ‘יהודי ומתאכזר לך’… יום אחד נפלו דברים בינינו בשעה שנכנס למיפקד. והרי ידוע לכם, רבותי, כי ישנם רגעים שבהם איני יכול לרסן את עצמי… והנה זנקתי עליו ובמכת אגרוף אחת הפלתי לו, לדאבונו, שן… אני לא נתכונתי למכה מעין זו, אולם בדיעבד – טוב שכך יצא. הוא עמד והחזיר לי, ואני – מכיוון שהותרה הרצועה – לא קמצתי משלי והוספתי לו כהנה וכהנה, עד שעמד הבחור והתחיל צווח נוראות. הערבים עמדו וצחקו בכל פה למשבתו של השוטר; אחדים קפצו וטפחו לי על גבי וכנוני “ג’ידה”. בקצור – נכנס קצין ועשה חקירה ודרישה. דומני, שאף הוא נהנה למראה השוטר המוכה, כי לא נזף בי ביותר.

יצחק מסתכל בו במנוד ראש קל ושואלו:

– מה יהא בסופך? עליך לשלוט ברוחך!

וגדעון עונה לו:

– זהו הלקח שאני אוהב לתת לפושע ישראלי מסוג זה. יזדמנו לידי תימנים, אשכנזים כאלה, ואעשם גלי עצמות!

הוא קפץ ממיטתו ועמד להתגלח. אחר כך מיהר למקלחת:

– עלי לקבל רחיצה כפולה ומכופלת!

הלכנו שלשתנו ללשכה. הפעם שיחק לנו מזלנו והובטחה לנו עבודה לשבועים – לשבועים ימים! מאות מחוסרי עבודה הסתכלו בנו בקנאה:

– תורם הגיע. ואנחנו?

לג

רק לאחר שהתחלתי לערוך טיולים בארץ, רק אז למדתי לחבב עלי את נופה הפראי, החבוי בסתר שבילים בנחלים לרגלי הרים קרחים וצוקיהם; במזיגת צבעים מנוגדים של זריחה ושקיעה; במישחק צללי עננים שעה שאתה מתבונן בהם מראש הר; בחמדת עמקים מוריקים באביב שאודם הכלניות מציפם, ופרחי-בר רבים מצהיבים ומזהיבים בשולי הדרכים; בשיחי הצבר והשיטה הסוגרים על אפלולית פרדס וזוהב תפוחיו; כחסד שאין כמותו בתוך הלהט והבוהק, גילוי של פלג מים דל מרנין את הלב, ובתוך זה, לאחר היכרות, במראה, בצליל, ברחש, בתוך עוגמת ילל תנים וכיסופים של צלצול אורחות גמלים, לאור סהר, ונאקת חמור ביקוד יום, ריחות של ארץ שמבלי משים חודרים הם לתוך נפשך, ואתה קולט צביונה האמיתי. דומה, נקנית היא ארץ זו לא רק מתוך יסורי הסתגלות בלבד, כי אם שעה שאתה משכים ומעריב איתה, עונה-עונה נושם אוירה, ניזגה וחינה הסמוי והגלוי.

והספורט החביב עלי ביותר הוא טיול ברגל. מה רב הטוב הצפון בו! למוד גיאוגרפי בלבד אינו מספיק וטיסת-טיול במכונית – זוהי ברכה לבטלה. בצאתי לדרכי אני לובש חולצת אריג פשוט, מכנסים קצרים ורגלי הנתונות בנעלי עור פשוט וגס אינן יודעות ליאות. ביחוד הריני מקפיד על בחירת הנעלים, כי בהן תלוי סוד הצלחת הטיול. במרחב, בחיק הטבע החפשי, הנני פורק מעלי כל עול; הרהורי קלים, ואני חוזר תמיד בריא, מלא מרץ וחיים. את פרוטותי האחרונות אני מוציא לתכלית זו.

אבל הפעם איני יוצא בגפי. עדנה מחבבת אף היא טיול ברגל, ואנו נוסעים ירושלימה על מנת להיספח לשיירה היוצאת ברגל לערבות יריחו וים המלח. זה כבר שהתפללתי לטיול זה, והפעם גדלה שמחתי כפלים: עדנה אף היא הולכת, ובחברתי.

עם צנת-בוקר ירושלמית, כשהתנומה מפרפרת עדיין בריסי העינים, עמוסי תרמילי גב ומתרוננים, אנו עוברים ברחובות העיר הנמה את שנתה. רבים אנחנו. מאות איש. ארוכה היא השורה ורב השאון בעברנו: הד שירה בוקע בחלל האויר, והלמות רגלים עלי קרקע. דרך אשנבים, דלתות פתוחות למחצה, וחרכי תריסים מוגפים, מציצים פנים אחוזי שינה, התמהים למראה תהלוכה בדממת הבוקר.

עדנה לבושה שמלה כחולה, לראשה חבושה כפיה לבנה ותרמילה על גבה. היא הולכת ומתרוננת. בכל פעם היא מרימה את עיניה, מסתכלת סביבה, ודולגת בגמישות מעל לאבנים המזדמנות לה בדרכה. אנו הולכים איש על יד רעהו, אולם כמעט שאין אנו מוציאים הגה מפינו. לא משעמום חלילה. השיירה מתקדמת בצעדי און והעין עסוקה בקליטת רשמים. אבל ההכרה כי אנו נמצאים יחד, משרה עלינו רוח טובה.

השמים מתערפלים ועבים דחופים נישאים ברוח. אולם על הר הצופים הם נמוגים, ואת פנינו מקבלת השמש העולה באלומות קרני זוהר ואור. אנו מעפילים. מישהו פותח במפוחית ושני צווח ככרוכיא, בלי הרף: שמאל! ימין! הרגלים נושאות, דורכות בקצב, והרי לך גדוד המסתגל להליכה צבאית. סמוך לקיר מצטופף עדר כבשים על רועהו העומד עם מקלו, לועס פיתה מתובלת בזיתים, ונועץ בשיירה עינים תמהות, מזרות להט.

ירושלים משתרעת לרגלינו. הגגות אדומים, הכפות, חודי המגדלים על בתי כנסיותיה מוצפים אור שמש בהיר. חורשות זיתים מכסיפות ונראות זעיר פה וזעיר שם. מחוץ לעיר מובילה הדרך בין הרים. בצדי המשעולים פוערות מערות לוע שחור. על גבי ההרים נראים כפרי פלחים על בתיהם הדלים, המגובבים, הדומים בצבעם לסלעי הסביבה.

והנה גם הכפר ענתות. לפנים – כפר כוהנים, מכורתו של הנביא ירמיהו – כיום, כפר מוסלמי דל, מזוהם. סמטאות צרות, ערימות זבל וחמורים. נשים מלוכלכות עדויות תכשיטים, תינוקות יחפים, מזוהמים הנטפלים לטיילים ובפיהם צרוף: סעידא-בקשיש…

צנור משחיר לצד הדרך ומוביל לעין-פארה – נחל פרת של ירמיהו. מעין המתאבק לספק מים לתושבי הבירה. פלח חורש בצמד שוורים, מכשיר את הקרקע לתבואות קיץ. במעלה גבעה מלבין קברו של קדוש המשמש גם מסגד. צלילי מפוחית עונים לקצב הרגלים. מישהו פוזם לו פזמון ונשמעות הלצות.

לפתע הופר הסדר. מורה הדרך נטה מן השביל הכבוש. התעוררה בו הנטיה להליכה פראית גאה, חודרת ופורצת סייג! והריהו דולג קדימה בראש ואין שני לו. זרועותיו חשופות-שזופות, משכמו ומעלה גבוה מכל המטיילים, כוחו במתניו וקפיצותיו מדודות ושקולות, נהירים לו כל השבילים.

המדרון תלול, זקוף ונהדר. הזריזים שבטיילים נוהרים בעקבותיו ומתאמנים בקפיצות אקרובטיות. גם צעירות בודדות משנסות מתנים ואינן מפגרות. אולם מעצורים רבים. סלעי מגור גבוהים מגובבים מכבידים על הירידה. עדנה מתקדמת בפנים משולהבים ועיניה בוערות.

– איך את מרגישה את עצמך?

– מצוין!

– וכשתתעיפי?

– לא אתבייש לנוח.

– השיירה לא תחכה לך!

– ואתה?

– אם תפצירי בי.

– אל תדאג, נדב. טרם עיפתי!

השמש מחממת והנשימה כבדה. למטה רועש המנוע של תחנת המים. הזריזים אשר הקדימו, מתנפלים על ברזי המים, מרווים את צמאונם, ממלאים מימיות וצונחים, משתטחים לנוח בצל הר-סלע המטיל צל הגון. רוב המטיילים מוצא לו מחסה ולי מיתחוור פירושו של הפסוק “בצל סלע כבד…” משמעותו הנפלאה של מעט רוגע בתוך הלהט הבוהק סביב סביב.

ישבנו שנינו ופקחנו עינינו לרווחה; כי לאור השמש מצמצנו-צמצמנו אותן. הסתכלנו זה בזה בחיוך. עדנה הורידה את הכפיה מעל ראשה ותלתליה הצהבהבים גלשו על ערפה ומצחה הצח. היא נתנה עיניה בברכיה המעורטלות:

– נשתזף כהוגן!

– בודאי.

עזרתי לה לחבוש את תרמילה במצב נוח יותר, וביקשתי להכניס חפצים אחדים שלה לתוך תרמילי, כדי להקל עליה, אבל היא התנגדה ומחתה:

– לא. איני אוהבת להיות למשא. התרמיל אינו כבד ביותר, ואני יכולה להמשיך את דרכי בנקל.

לד

הוד וגאון לואדי-כּלת הנהדר!

על שפתו מלמעלה אנו פוסעים בזהירות איש בעקבות רעהו. עמוק ומפותל הוא אפיקו. עד שמונים מטר יגיע עמקו. קירותיו סלע – זקופים, וכמורכבים מנדבכי אבני-גזית כבדות. קוים מקבילים נמשכים ומסומנים לסירוגין, לאורך הואדי – פעולות המים שגרפו מבין חריצי הסלעים הקשים את אבן-החול הרכה והסיד. תביט למטה – והראש סחרחר. אחדים נרתעים הצדה בפחד והולכים בזהירות. שקט. נדם קול שיר, נשמעות רק נקישות הרגלים ולפעמים גם הד עמום של אבן בהתגלגלה לתהום, זה מושך את תשומת לבה של עדנה והיא מתעכבת. אחר היא גוחנת, מרימה אבן, מטילה אותה למטה וקופאת אלכסונית מתוך הקשבה, והיא מטילה שניה ושלישית.

– הזהרי, עדנה!

– ואם אפול?

– אז תפרי את שמחת הטיול.

היא קבעה בי מבטים מתוך צפיה לתשובה אחרת:

– וזה הכל?

– את תשביתי את חגי אני…

היא צחקה:

– טרם קצתי בחיי.

כעבור שעות מיספר אנחנו יורדים לתוך אפיקו של הואדי. קרקעיתו מורכבת ומרוצפה אבנים לבנות וחלקות למשעי, כי המים החליקו פניהן ולטשון למדי במשך אלפי שנים, שעת-צהרים מגיעה והחום בין “קירות” הואדי מחוממי השמש – הוא חומו של כבשן לוהט, מהביל. שורת הטיילים אינה צפופה. בודדים-בודדים. לא רבים המה המתקדמים. יש כושלים ומפגרים. הצמא מציק אף הוא, כי המים אפסו מן הכלים.

צוקי סלעים קודרים, אפורים, מתחת לשמי-תכלת בהירים. החום הולך וגדל. עדרי כבשים מזדמנים לפתע בדרך. לוחכים את מעט העשב הדל המבצבץ בין הסלעים. היש מים בסביבה? מורה-הדרך אינו מרבה בתשובות בשעת הליכה. הוא צועד בראש בסבלנות ומתקדם בצעדי און. ובסוף הוא מתעכב:

מים ומנוחה!

ואמנם: מעין מים חיים, זכים וצלולים… מי בדולח!

עדרי צאן ורועים משוטטים בסביבה.

אלה הם בדואים מבני השבט הקדוש המכונה: “בני הנשר”. אין לו לשבט זה שטחי מרעה מסוימים כלשאר השבטים; אין לו חלק ונחלה בין שבטי קדר, אולם הרשות בידם לרעות את בעירם בכל מקום. קדושים הם. בחינת כוהנים ולויים.

בצל הסלעים לרגלי המעין, מוצאים הטיילים שנית מנוחה שלמה ונחים מעצבם ורגזם בדרך. אני יורד למלא את המימיות ובחזרי אני מוצא את עדנה, שהזדרזה וערכה על מפית צחורה שפרשה על גבי סלע – סעודה צנועה. אנחנו פותחים באכילה, עדנה משגיחה עלי:

– בלי נימוסים. אכול כהוגן ואל תפגר בדרך.

– וכי מפגר אנוכי?

– כלל לא. לצון חמדתי לי.

אני אוכל בתאבון ואת עיני איני גורע ממנה, מתלבשתה הפשוטה ומתנועותיה. זה הגוף הענוג שעלומיו מרמזים על נשיות בשלה, עליו תתרפק עיני לצוד כל ניע וחישוף בצואר, בצחות זרוע וכתף, במאור הקלסתר ובעצם ישותה המתחמדת. היא צוחקת ומצב רוחה מצוין. גם רוחי טובה עלי, שכן מזמן לא חגגתי שעות טובות בחברת צעירה כה קרובה ללבי.

– את שרויה במצב אוח מצוין.

• הטיול משפיע עלי לטוב, וחוץ מזה קבלתי אתמול הפתעה נעימה.

– מהי, כי אדע?

– קבלתי מכתב מחברי האגרונום המתעתד לבוא בקרוב.

כעין חרדה קלה עברתני.

– זה זמן רב שאת מכירה אותו?

– כן, למדנו יחד. חברי הטוב ביותר.

ידיעה זו לא נעמה לי כלל. בכל זאת – או משום כך – חפצתי להמשיך את השיחה. אולם היא הפסיקתני, בהצביעה בידה לעבר קבוצת טיילים:

– מהו מספר שם, מורה הדרך?

– תיכף אודיע לך.

קרבתי והקשבתי. הוא דיבר על חיי הבדואים שבסביבה החרבה הזאת וסיפר אגדה על המעין. כשגמר חזרתי לספר את תמצית השיחה לעדנה. מצאתיה שוכבת אפרקדן ועיניה עצומות. חפצתי לגהור עליה ולנשקה על פיה. כסבור הייתי שהיא נרדמה. אולם היא פקחה את עיניה והתנצלה:

– החום הזה מרדים…

– עייפת, כנראה.

– לא, אני מוכנה ללכת שוב, אבל לא הייתי מוותרת גם על שינה חטופה.

היא ישבה, חלצה את עצמותיה והבליטה את חזה הקטן, ערה וחייכנית:

– מה סיפר מורה הדרך?

– הוא סיפר על המעין. שמו: “עין פואר”. מימיו זורמים בואדי, נעלמים ומתגלים חליפות לפי טיב הקרקע ומבנהו הגיאולוגי. אולם בפי הבדואים שגורה אגדה, המפרשת את תכונתו של המעין בלשון זו: שנים הם השדים שברשותם נמצא המעין, אחד טוב ואחד רע, האחד מבקש להיטיב לרועים, להשקות צאנם ולספק להם מים בשפע. אך לא כן השד הרע. רצונו להכרית מים מפי הרועים ועדריהם, ולכלותם בצמא. ואין שלום בין השדים. נלחמים הם ביניהם על המעין מקדמת דנא. כשידו של הטוב על העליונה – שוטפים המים מלמעלה, על פני הקרקע, לעין השמש; וכשהרע מתגבר – זורמים המים מתחת לקרקע, עמוק, באפלה…

– יש להם דמיון לבדואים.

– כן, בלי שום ספק. תמיד שגורה האגדה אצל בני האדם הקשורים לטבע. בכרך קשה ליצור אגדות מעין אלו, כי הסביבה פרוזאית, כובלת, ואינה נותנת מעוף לדמיון. לזה דרוש הטבע, מרחביה! הן לא יפלא הדבר, למשל, אם רועים אלה, בשנתם לילה-לילה סביב המדורה, בתוך הדומיה, מפתחים את כוח דמיונם ומהנים איש את חבריו בספוריהם. ואכן, יודעי שיחות ואגדות הם. כדאי לשמוע אגדות מפיהם.

– בודאי מתהלכות ביניהם אגדות מדור-דור.

– אפשר. עדנה, מתי יבוא מכירך האגרונום?

– כאשר יבוא – יבוא!

– ואז?…

נתנה בי מבט מהורהר. ולא השיבה.

איש בעורף חברו. צעד צעד. השבילים צרים ומפוּתלים. מעלות ומורדות. הרים מתנשאים והם חשופים, קרחים. בעמק משחירים אהלי קדר, ונביחות כלבים חורצי לשון פולחות את האויר. אחרי שעות הליכה הגונה מזדמן שוב מקום מים, כחזון שרב במדבר: בית אבנים בן שתי קומות מחוסר חלונות ודלתות, בצלע ההר. מוקף דקלים עצי רמונים, חורשות בננות ואמת-מים זכה המזרימה מימיה בתעלה.

מנוחה. רחיצה.

הורה, מפוחית, שירה.

ולפתע – המשרוקית:

ללכת!

ושוב עלה ורד. כתת רגלים ואל לפגר!

בסמוך לכביש יריחו מופיע ברומו של הואדי מנזר יווני. בנוי תחתיים, שניים ושלישיים – תאים-תאים. מראהו מרחוק דומה לקן נשרים דבוק בנס לקיר זקוף.

עדנה פונה אלי:

– לפעמים עולה הרהור במוחי על החיים במנזר. יש ואני משתוקקת לחיים מעין אלה. אבל אני מתכוונת רק לזמן מה. להינזר מן החיים וטרדותיהם, מן הרעש, ולהכלא בין קירות מנזר. להתבודד. ולהרהר על – איני יודעת בעצמי על מה.

– אפשר להתבודד גם בלי להכנס למנזר.

– כן. אבל לחיים במנזר יש צביון מיוחד ותנאים אחרים. טפוסים אחרים. יתכן כי לוּ נזדמנתי לשם – הייתי רוצה להמלט משם למחרת היום… אבל עצם הרעיון, המרתק אנשים לנקודה אחת, מאלפם להינזר מן החיים, ולהדיר את עצמם ממותרות ותענוגות – עצם הרעיון הזה והגשמתו – יש בו משום גבורה ויופי.

–ובכן, בואי. אני אעזור לך ואלווך בדרכך לשם, אולם את הסף לא אעבור… אם כי גם אני אוהב להתבודד לפעמים, כדי לגבש את מחשבותי ולהרהר בלי מפריע, ואני מוצא ברכה בבדידות – אבל למנזר אין את נפשי ללכת; רחוק אני מרעיון זה כרחוק מזרח ממערב.

– הייתי הולכת לשם, אבל אני מפחדת… אני יריאה את הצלב… לוּ היו מנזרים בלתי דתיים, שיתנו מקלט לאנשים עייפים ותאבי בדידות ושקט – הייתי הולכת, לפחות, לשנה אחת, חה-חה-חה-חה… ואהיה לנזירה מודרנית. מה דעתך? מדי נזירה יהלמו אותי?

– יש לראות קודם אם קלסתר-פניך הוא צנוע.

היא הרצינה פניה, כיווצה שפתיה והרימה ראשה כלפי מרום וכולה תחינה ותפילה…

נחמדה היתה אותו רגע וצחקתי.

ושוב משמיעה המשרוקית צפצופה.

– הזדרזי, עדנה, השיירה מתקדמת!

היא עייפה במקצת.

ההליכה על הכביש נוחה יותר. הולכים בסדר ובקצב. אך יש גם מפגרים וכושלים, המקדירים פניהם למראה מתקדמים בחפזון. השמש מעריבה. החום פג. רוחות קלות מנשבות. ענני ארגמן מופזים מרחפים בשמים. אנחנו הולכים וּמדרינים. עם חשכה מפירים את הדממה ביריחו קולות השירה והתרועה של הטיילים. דומה כי הבל אבות אבותינו מטפח לנו על פנינו, ומביא באפנו מאורעות כיבוש מלפני שלושת אלפים שנה – – –

הלילה לנים אנו בבית המשטרה, שהואילה להקצות לנו לינה באולמיה ובחצר. אחרי סעודת ערב חטופה אנו מוצאים לנו פינה בחצר, פורשים את השמיכות ושוכבים. אני פונה כה וכה ועדנה שוקעת בזרועות התרדמה וישנה. עייפה… אני חולץ בחשאי את נעליה, יושב על ידה, מסתכל בגופות הרוחשים מסביב בעלטה ומקשיב לזמר עגום.

לאחר-מכן אני משתטח אפרקדן, צופה בכוכבים וממתין לשינה שתתקפני.

לה

החמה טרם יצאה. קריר. בחצר המרווחת ניכרת בתוך האפלולית תנועה-תכונה. על יד השוקת עומדים בתור עם מגבות המופשלות על השכם. מרגע לרגע הולך וגדל השאון ורבה הצפיפות. אני מצליח למלא מימיתי מים, ואני מביאם לעדנה לרחיצה. היא מודה לי בחיוכה. כעבור שעה קלה היא מופיעה רעננה, עליזה ועורכת סעודת הבוקר. תפקיד זה נטלה לעצמה, ואני סומך עליה ומסתכל בה בשעה שהיא מכינה בטעם ובזריזות. פניה רצינים אותו רגע והיא מקפידה ומשגיחה שהכל יהא בסדר. דקדקנית.

פאתי מזרח מחווירים. המשרוקית פולחת דומית הבוקר והטיילים זזים שורות-שורות ועוברים בסך דרך רחובות יריחו. הערבים מחייכים, ואחדים מברכים לשלום. מחוץ לעיר נטפלים לתהלוכה פרחחים יחפים הרצים לאורך הדרך. בין הטיילים שורה מצב רוח טוב. היום פחות הליכה. ששה-עשר קילומטר.

לצדי הדרך משתרעוֹת ערבות חשופות. לעתים רחוקות נתקלת העין בשדה ירוק. הרי עבר הירדן, מואב והגלעד מעורפלים. נגד הטיילים מזדקרת לפתע בדהרה מהירה פלוגת רוכבים ערבים עם חרבות צמודות לירכיהם ושייכם בראשם; בעקבותיהם הולכים ברגל פלחים משולהבים, נבוטים בידיהם ושירה בלתי פוסקת בפיהם, אחריהם, על חמורים, נשים וטף. שבט בדרכו לחגיגה דתית. הרגלים חולפים עם הנבוטים המורמים אל על; הרוכבים דוהרים על סוסיהם ועורכים מעין “פנטסיה” קלה וממשיכים את דרכם לקודש. מראה מרתק בצבעיו הקדומים, מעורר את הדמיון.

היום בהיר, השמים תכולים ללא עב קל. באויר הזך מצטייר שלד צבוע ירוק של גשר ירדן. משני צדדיו – מעונות של משמרות ה“גבול”. אחרי משא ומתן קצר פורץ זרם הטיילים בצעדי און ועובר לעבר הירדן מזרחה.

– בלי ויזה!

– חוץ לארץ, כביכול…

אחד אומר:

– אבותינו עברו את הירדן ממזרח למערב ואנחנו נעברנו ממערב למזרח!

חזק ומהיר כאן זרמו של הירדן, מימיו דלוחים, על שפתו גדלות חורשות עלובות של עצי ערבה וסוף – זכר ל“גאון הירדן”… בצל הקלוש של החורשה משתרעים אנו לשם מרגוע וסעודת הצהרים. שחיינים אחדים מתנפלים לשבולת הסוחפת, נישאים עם הזרם ומזדרזים לחזור לחוף. הזרם סוחף ונגדו קשה, אי אפשר לשחות, מבקש אני לנסות את כוחי בשחיה, אולם עדנה מניאה בעדי:

– הן סכנה לשחות כאן!

אני מציית לה, ונעים לי להרגיש את החיבה שהיא מבליטה בדאגה לי.

לו

חרבות יריחו.

דלים ועלובים למראה הם השרידים. אך תל חפירות ושרידי יסודות הבתים, החומות והנדבכים העתיקים מעידים על החיים שרחשו כאן בימי קדם על תל שממה זה. הארכיאולוגיה מחטטת בו לפי דרכה. למטה, מעבר לדרך, מפכים בשפע מי מעין אלישא הממלאים שתי בריכות מים על גדותיהן. המים קרים ועריבים לחך הצמא. מראש הגבעה מתגלית הסביבה ביפעת הדרה. מעט הדקלים, המבצבצים בינות בתי יריחו החדשה, מזכירים את “עיר התמרים”.

ים המלח מכחיל דרומה. מזרחה מתנשאים הרי גלעד, הרי מואב ופיסגת נבו – אותו השיא שעליו עמד המחוקק הגדול, מנגד, צפה בעיניים עורגות אל פני הארץ, אליה לא בא… גורלו של מנהיג. ובצד מערב, מול ההרים מתנשא מנזר על שם ישו – זכר לארבעים יום שעשה במקום.

משה במזרח וישו במערב ושניהם – יהודים.

שלום יריחו! עם בוקר יצאוה הטיילים ופניהם מועדות לים המלח. שוב משתרעוֹת ערבות חשופות ללא צמח וירק. האדמה אינה מעובדת – מפחד בדואים הפורצים בשנת בצורת מעבר הירדן.

אני ועדנה הולכים יד ביד. אין היא מפגרת. הולכת ומתקדמת בין הראשונים. זרועותיה וברכיה המעורטלות שזופות משמש, התרמיל על גבה חבוש יפה, הכפיה שלה מתבדרת ברוח והיא הולכת ופוזמת. בשעת הליכה אנו ממעטים לדבר ומתמכרים להרהורינו.

והנה שוב מזדמן מנזר גדול בן שתי קומות ובאר מים. על הבאר שמים מצור תיכף ומיד. רבים מתדפקים על שער המנזר ולבסוף עולה בידיהם לפרוץ ולחדור פנימה. שני השמשים – אזלה ידם לעצור בעד הזרם החי השוטף, והרי הם מסתלקים הצידה במנוד ראש. מיד המדרגות המובילות לקומה השניה, המבואות והמסדרונות, לרבות התאים הצרים האפלוליים, מתמלאים טיילים תקופי הסקרנות, החודרים לכל פנה, מסתכלים וסואנים כבכוורת. כוהן יווני עטוף שחורים, בעל פנים מלאים שאינם מעידים על ישיבה בתענית, מסביר פנים לבחורות, ומספר ברוסית רצוצה על המוסד. גדול הוא הבנין, מרווחה החצר, מגדל פעמונים מזדקר לרקיע, חבוש כפה שצלב נתון בראשה, ותאים-תאים לרוב, ונזירים – ארבעה…

– הרי לך מנזר, עדנה. מה דעתך?

היא מסתכלת בקדרות השוררת מסביב:

– מה פרוזאי הוא המקום הזה ועלוב… בוא ונצא!

ים המלח מתנוצץ ורומז מרחוק. אין הוא מעורפל הפעם. בסביבה החשופה נתקלת העין בשיחי ה“מלוח” ובפרחים כחולים, פרחי ה“אל-מוות”. על שכבת האדמה מתנוצצים גבישי מלח זעירים כנוצות כסף. החום הגדול והצמאון מציק, אולם המנוחה המובטחה על שפת הים מעודדת ומחישה את ההליכה. לבסוף אנו מגיעים לשם ומשתטחים על גדות האגם. כמו מן האדמה צצים ומופיעים ערבים המזדרזים להציע מים חיים במחיר. מרתיחים תה, מנצלים את ההזדמנות הבלתי שכיחה ביותר וצווחים: טשאי!

הים שקט. במרחק מה עוגנות שתי סירות. מסביב מתנשאת מסגרת הרים כחולה. חם. רבים קופצים המימה ונהנים מנוחות השחיה הצוננת, שאינה מעייפת ומאפשרת גם לשאינם שחיינים לצוף על פני המים ודחיסות הרכבם. אולם יש אחרים נרתעים לפתע אחורנית, אל החוף, ועיניהם ממצמצות-דומעות: מים מלוחים נתזו בפניהם, וחריפותם צורבת ודוקרת עד לבלתי נשוא.

עדנה פורשת הצדה, בריחוק-מה מן החוף, בובה לבושת בגד-רחצה, היא נראית לי גבוהה יותר, מבטי מתרפקים עליה לצוד נשיותה הנאה המתחמדת. אני מושיט לה ידי ושנינו יורדים לחוש בצינת המים המתרפקים על החוף ואבניו המפולמות. כחול שלהם סוגר עלינו ונטפיהם בוהקים על כתפיה כפנינים. הריני חובקה בזרוע, כמבקש עליה מפני מעד, חש בעדנת גופה ואין הדיבר בפי.

דמדומים שעין הסגול להם ואדמימות הברזל הלוהט. מצד דרומית-מערבית מזדקרות ומצטיירות באור השקוף שתי צלליות של מגדל טור-מלכא וצריח ארמון הנציב שעל הר הצופים. מולם מתנשאים הרי מואב ופיסגת נבו. מורה-הדרך מכריז:

– רבותי! יש לכם הכבוד להמצא בנקודה הנמוכה ביותר שעל פני כדור הארץ – ארבע מאות מטר למטה מפני הים…

אכן, לא במקרה גדול החום כאן!

עם חשכה נדלקות על החוף מדורות לרוב. סביבן מצטופפות חבורות ורקודי-הורה משולהבים-משולבים, פורצים בדהרת עוז ושפעת אונים, מלווה שירה אדירה הבוקעת בדבקות, ומרעידה את דומית הלילה והשממה הרובצת סביב. הרוקדים נראים כצללים שחורים, מסתוריים, ערטילאיים, הדולגים מסביב למדורות קסם, השולחות לשונות אש, לנוגה סהר חיוור ופגום מגיח מחיק הרים.

הם נעים ושרים הרוקדים:

– אל יבנה הג–ליל!…

הנעורו גבורי מסדה וירדו אלינו לתת יד?…

אני כחולם.

מה יפה הלילה!

דמיון ומציאות משמשים בעירבוביה.

עדנה בין הרוקדים. פניה משולהבים מאור המדורה. דומה, הרוקדים חומדים אותה ומבקשים לשייכה אליהם. להפקיעה מרשותי לשעה קלה. אכן, לשעה קלה. היא מתעייפת בסוף וניגשת אלי. צונחת ארצה לידי. מבקשת לזכות בארגעה, בשל נשימה שנקטעה. מתפרקדת בעצימת עיניים. ושוב נשימתה שליווה, רגועה, אך הלהט טרם סר ממנה.

– עדנה.

– מה יש, חביבי?

– בואי נטייל לשם.

– לאן?

– לפי הירדן, צפונה.

– שנינו פוסעים חבוקים בתוך הדממה. אנו הולכים להתבודד להתרחק מאנשים, מעיניהם הבולשות. להיות לבדנו עם תשוקתנו. דמנו סוער בנו ואנו הולכים בשתיקה. להשביח סערת עלומים. אנו מתרחקים מן המחנה. שפתינו נצמדות בנשיקה ממושכת. בעוד כפות ידי נצמדות לעורפה ולסנטרה, להדקה אלי, הריני חש כיצד גופה הענוג מתמכר לי, בנועם החמדה ברכינו פקות ושנינו צונחים וכורעים חבוקים על הקרקע, בחיק הלילה, תחת כפת הרקיע. מלמול חרישי של גלי הים הומה באוזנינו. כפות ידי חולפות על חמדת הגוף המתחשף. ושוב דומית לילה, רישוף כוכבים ולבבות הולמים בעוז.

לז

קר היה הלילה, רוח מערבית נשבה והניסה שינה. ממעל קרצו-רמזו כוכבים קרים למחנה הרובץ על החוף, מכורבל בשמיכות ורועד מצנה. רבים קפצו להרבות תנועות מחממות, כדרך הרוסים בכפור. המעטים שישנו התעוררו אף הם, חככו עיניהם בתמיהה בצללים המתהלכים, בהרים המעורפלים ואפלים, בכפת השמים האין-סופית.

כשהחויר המזרח וקרני השמש הראשונות כבר בקעו את העלטה – התפתלה שורת המטיילים בדרך וים המלח מתנוצץ בגוני זריחה מאחריהם. ארנבת נרגזת מרבצה בורחת חיש. במרחק מה עומד זוג עגורים צחורים, הרי מדבר יהודה מלבינים מנגד מרחוק מתבלטת נקודה-מסגד: קברו של נבי מוסא.

על הגבול הצפוני של מדבר יהודה נחים המטיילים בחורשת הבננות על שפת מעין. מאהלי הבדואים המאהילים בשכנות, פולחות פתאום את חלל האויר צווחות והתיפחויות של בדואיות. הן לא נזהרו במדורה שהציתו, והאש אחזה ביריעת אוהל שהחל לעלות באש. לעזרתן מזדרזים מן הצעירים, מפילים אותו בן רגע ארצה, דורכים עליו, שופכים מים ומכבים את האש. ועומדות הבדואיות הנפחדות ובעיניהן הבעת תודה לצעירים בני החיל.

עדנה מתאוננת כי רגלה הימנית העלתה אבעבועה, המכבידה עליה בשעת ההליכה. אני יורד איתה למים, היא חולצת נעליה ועומדת לרחוץ רגליה. אני בודק את הנעל ומוצא בתוך הסוליה שנתקלקלה – נצטבר חול בצורת גבשושית, נקודת-תורפה זו היא שגרמה לה צרות. תקנתי באולרי מיד את המעוות ונקיתי את העפר. אחר הוצאתי מתרמילי חתיכת בד לחבישה. היא הושיטה לי את רגלה, רגל צחורה וענוגה. נפלאו בעיני – אצבעותיה, שהיו ארוכות ונאות, ולגמרי לא מיובלות, כרגליהן של רוב הנשים.

– מה אתה מסתכל כל כך?

אמרתי לה.

– רגלי קטנה, ואיני קונה נעלים צרות.

– אין כמוך, עדנה.

גמרתי לחבוש בזהירות את כף הרגל שנתבעבעה. טיפלתי בכך בעונג מיוחד, מעשה חובש מומחה. הרימותי אליה את עיני וראיתי כי היא מסתכלת בי בהבעת תודה.

– ובכן? – העירותי לה.

היא הרכינה ראשה, ונשקה לי נשיקה קלה וחטופה. ערבי עבר נפתע, ולטש את עיניו והצחיק את שנינו.

– אסור לנו להתנהג בפניהם ככה.

– למה? – תמהה עדנה.

– רגשותיהם נפגעים על ידי כך, זוהי פריעת מוסר בעיניהם ופריצות. אין מוחם מסוגל לתפוס זה, כשם שאין הם מבינים את הרישעות והגסות והפגיעה במוסר בשעה שערבי בריא רוכב לו מהלך של יום על חמורו ואשתו החלשה, ההרה, מחמרת בעקבותיו בדרך חול קשה, כשתינוק מטופל לה על גבה.

אנו מעפילים דרך הר גבוה וזקוף מאוד. הר-נד. העליה קשה. חם. הרגלים כושלות, ויש הזוחלים על ארבע. הנשימה קצרה. הראשונים המגיעים לשיא ההר צונחים עייפים ונושמים לרוחה. מן הצעירות רק מעטות עולות בגפּן, בלי עזרה. ביניהן גם עדנה. אולם הרוב מהן ניסמך ברצון בזרועות הבחורים ונופל עליהם למשא… בחור אחד כבד-משקל מעפיל, עולה ונושף כקטר. בהגיעו למעלה – נחפז נגדו חברו כשמח לאיד:

– נו, מה דעתך על הר זה?

– זאלסט אזוי כוח האבן צו ריידן ווי איך האב כוח דיר צו ענטפערן…

פורצים בצחוק, ושם נאה ניתן למקום: “הר הזיעה”.

בגלל המתלוננים שוהים המטיילים רק זמן קצר בגבול המדבר, ואחר הם פונים לכביש, ועולים עם שקיעת החמה למעלה אדומים.

– מה פירושו של השם הזה? – פונה אלי עדנה.

– משום שהמקום גבוה ואדמתו אדומה. לפנים בישראל היו משיאים משואות אש על הרים אלה ומודיעים לסביבה על התחלת החודש.

הלילה הוא ליל פרידה לטיול. ב“חאן” מגודר מצטופפים סביב “לוכס” מאיר, עורכים נשף על רגל אחת, קוראים עתון התולי ויוצאים ב“הורה”. ישנה ריצפת מוזאיקה עתיקה בחצר, ובריונים מרקידים עליה רגל גסה העשויה לפגום צורתה. אני מזדרז לעכב בעדם והם מצייתים ועוברים למקום אחר. עדנה מצטרפת לרוקדים. אני בוחר לצאת מה“חאן” המאובק. יושב בצלע ההר ומהרהר. מעל לכל ההרהורים עולה ומנצחת עדנה. למרות יחסה הטוב אני חושש לה… אם כי טרם התנגשנו – הריני יודע כבר כי ידה על העליונה, שכן אני חרד כבר לתוצאות – – – אינטואיטיבית אני מרגיש, כי צעירה זו אינה מתקשרת בנקל על מנת לקבל את מרותו של מישהו. כשאני פוגשה בעיר היא שמחה לקראתי, ומוכנה לבלות שעות בחברתי. אולם רבים הם בעיר מעריציה, לאחדים מהם, היא גם נוטה חיבה מיוחדת, ואין היא חוששת לקפחני לפעמים, ולבלות ערב בחברת מישהו אחר. נפשי עורגת אליה – והנה עולה כאן צלו של האגרונום. אני רואהו כבר… חש בישותו הסמויה והחזקה…

ארבע בבוקר. לאור הסהר הפגום אנו מבקרים את המערות ושרידי המבצר במעלה אדומים. אחר אנו תופסים מקום בשורה על הכביש המתפתל והמוביל ירושלימה. אנו חוזרים עיפים, שזופי-שמש שבעי רשמים מן והשעור בידיעת המולדת והמקומות, הקובעים להם מקום בזכרון חרות-היטב.

עם זריחת השמש מופיע הר הצופים על מגדליו ובתיו.

לח

ושוב אנו עובדים אחרי הפסקה.

עוד שבוע עלינו לעבוד ביציקת ביטון באחד הבניינים החדשים. אנחנו עובדים קשה אולם בחשק וברצון. מעין התלהבות תקפתנו. כפות הידים שהפכו ענוגות ולבנות כידי אשה, מחוסר עבודה ובטלה ממושכה, נתיבלו שוב. הביטון חודר לבשר החי, צורב ומכאיב בכפות ידי נשקפים אלי נקבים וסדקדקים אדומים מדם, אך אין בכך כלום. הב ביטון! דלי אחר דלי. העבודה בקבלנות.

יצחק אף הוא בינינו. אנחנו התנגדנו והדברים הגיעו לידי סכסוך. הוא התעקש להצטרף לעבודה. הוא אומר כי אין הוא רוצה בלחם-חסד כל זמן שהנשמה באפו. הוא מתענה בעבודה הקשה ושותק. לפעמים הוא מצהיל את פניו. אבל ניכרת התאמצות. הוא משתעל ובחביון לבו מקנן היאוש.

אני וגדעון לובשים צורות אחרות לגמרי. הלך-רוח חגיגי. אנו מרוויחים, מסלקים חובות ואוכלים לפעמים סעודת צהרים במסעדה מובחרת. יש ובערבים מעלה גדעון בקבוק יין – והלגימה כדת. ואחר יוצאים לראות חברים, מפוחית, הורה, ושינה עריבה אחרי יום עבודה קשה.

מנגדנו בחצר מתגוררות פועלות אחדות. אנו נתקלים בהן לפעמים על יד הבית או ברחוב. אולם לא עמדנו להכירן – מפני שמצבנו הרע והלך-רוחנו הסגרירי לא הרשו לנו לעגוב בקיבות ריקות וכיסים נקובים… אולם עכשיו – שאני! הפרוטה מצויה בכיס אפשר להזמין בחורה להצגה, לכבדה בכוס גזוז ולפעמים בערב, להשתטח בחברתה על החולות שעל שפת הים לאחר בנשף.

בעצם רשאים אנו להתפנק כך רק זמן קצר… כי הנה עם גמר העבודה שנזדמנה לנו בהיסח הדעת, – לא תשאר אף פרוטה בכיס, ושוב נהיה זקוקים לרחמי ולחסדי הלשכה. אנו קרועים-בלואים, ואין במה לקנות חולצה או זוג מכנסים. אבל – לכל הרוחות! הן אי אפשר לדאוג יומם ולילה!

גדעון סר לבחורות, מתידד איתן ובחזרו הוא מוסר לי:

– אחת מהן דורשת בשלומך. אומרת, כי פגשה אותך בעבדנו על הכביש.

– מה שמה?

– זהבה.

אני נזכר בפועלת החצץ שנתקלתי בה פעם בעבדנו על הכביש ואני שמח לראותה. היא נשתנתה במשך הזמן הקצר הזה בהרבה. העברית שלה רהוטה יותר. שזופה כהלכה. נתבגרה במקצת, דומה שיפתה. היא חייכה נגדי ופגשתני ברצון ובסבר פנים:

– שב, בבקשה.

– מה שלומך, זהבה?

– מצוין!

– עובדת?

– כן.

– באיזו עבודה?

– בבית חרושת לסוכריות.

– עבודה מתוקה. לא כך?

היא מצטחקת:

– לא ביותר.

– למה?

– איני מוצאת סיפוק בעבודה זו…

– הוי ה“סיפוק” הזה! תמיד להוטים אחריו בני אדם. למה, איפוא, את שואפת?

– לכפר.

– כסבורה את ששם תמצאי את הסיפוק?

– איני יודעת. אני מקוה.

השתים הגרות איתה יחד הן אחיות. האחת בריאה ומגושמת במקצת, והשניה רזה וענוגה. אי אפשר להכיר שהן אחיות; אין אף שרטוט אחד דומה אשר יעצב את קירבתן. אולם מוזר הדבר: בקולן ובצחקן הן דומות! יצחק נטפל לרזה וחוזר אחריה, וכולו רצינות בחברתה. את חנה שכח, כנראה, מזמן… גדעון מוצא ענין באחותה. הוא אומר עליה גלויות:

– כזאת טוב בעיני. איני מוצא ענין בצעירות דקות-גזרה שאפשר לכבשן בפחית של דגים משומרים…

אנחנו נכנסים לפעמים בערב לחדרן המצחיר תמיד בנקיונו. הן מכינות תה, אנו מעלים ארוחה וסועדים בצותא. אולם היות ואנו מתבטלים שוב – אין לנו כסף ואנחנו נמנעים מלבקרן בשעת ארוחה.

זהבה מקבלת אותי תמיד בזרועות פתוחות. אנחנו מטיילים על שפת הים וגם משתטחים על החולות, אולם איני מנסה לפרוץ סייג ואני שולט ברוחי. בחברתה אני מתנהג בנימוס גמור. פעם נשקתיה, ונקפני לבי: הן הוגה אני באחרת…

– אני הוגה בה, והיא שינתה את טעמה.

בא אותו חבר שלה, האגרונום, ושניהם נסחפו בכוון אחד. בסופה.

לא פללתי כי השנוי יתהוה באופן כה פתאומי ומדהים – אחרי שמצאתי נתיב אליה בערבות יריחו… אולם העובדה המרה באה וטפחה על פני. היא לא התחמקה מפני, גם לא ביקשה להרחיקני, להיפך: מצאה ענין גם בחברתי. אולם היא העדיפה את חברה מאז.

פגשתיו פעמיים בחברתה. הסתכלתי בו ותאב הייתי למצוא בו דופי – – –

לא מצאתי.

הוא עושה רושם טוב. מתבל שיחותיו בהומור בריא, הוא חזר מן העולם הגדול, פיו מפיק שיחות ומאורעות, מדבר לענין ויפה. אני מוצא בו בחור טוב. איני כועס על עדנה ואיני מאשימה, יש בה העוז להתמסר ליפה יותר; יש בה העוז לשתות מכוס מלאה וטעימה יותר – אשריה!

אולם מעולם לא תארתי לי מה גדול כאבו של המסולק…

שבוע ימים התהלכתי בלב דואב והכל נתרוקן בעיני.

חדלתי לבקרה, אולם הרהרתי בה בלי הרף.

כשנתקלתי בה ברחוב – חוורו פני ואדמו חליפות.

היא התייחסה אלי יפה, וסבורה היתה כי איני מצטער ביותר.

אני לא התאוננתי לפניה. לא קבלתי. כי ידעתי:

כלי שנשבר – אין לו תקנה – – –

אולם זה לא מנע ממני יסורי אכזבה וערב אחד עמדו דמעות בעיני, בראותי אותה צוהלת ומלאת חיים בחברתו. אותו לילה התפלשתי בחולות על שפת הים, וטעון רחמים הייתי כתינוק. הייתי בודד וערירי.

ובימים הקשים האלה הצטחקה אלי זהבה.

מצאתי בה תנחומים. שוחחתי אתה והיא הפיגה את תוגתי. בגללה חזר אלי הבטחון ובהתהלכי איתה הייתי בעיני גבר בעל נסיון, והיא – ילדה קטנה. כי הן נתנסיתי כבר בנסיון מר.

אנחנו מתלבטים ומבקרים שוב את הלשכה. אין הפרוטה מצויה בכיסנו ואנחנו רעבים ללחם. תובעים עבודה – ואין. אין הקומץ משביע את הארי ורבים מחכים בתור. אבל לגדעון נתרחש נס והוא עזבנו בעצם הימים האלה. סוף-סוף קבל עבודה המתאימה לו, בשמירה. אגרונום אחד ממכיריו, שעבר להשגיח בתורת מומחה לנטיעות באחוזת תל-שוע, המליץ עליו והוא נתקבל שמה כשומר. הוא צהל ושמח בקבלו את המשרה הזאת, אולם גם צר היה לו לעזבנו בשעה קשה זו ועל פניו רחף חיוך מעוות. התמיהני ביותר: עיניו התנוצצו וכעין דוק עלה עליהן ועמם זהרן… אחר הפטיר אי אלו מלים על עבודה בשבילנו, שידאג לה – הפשיל תרמילו על גבו, זרק שלום חטוף, שהה רגע על הסף כרוצה להוסיף משהו, כאחד ששכח איזה דבר – ונעלם.

בינתיים שנינו מתענים כאן ללא שיעור. יצחק הצליח להוציא מידי הקבלן שהעסיקנו חצי לירה. לא מתנת נדבה חלילה! זה היה פרעון חוב שלא סולק בזמנו. הנהגנו זהירות יוצאת מן הכלל בממון, וכדי שלא להתפנק קבענו יומיומיוּת זו:

ישנים, או שוכבים-הוזים עד שעה שתים-עשרה כדי לחסוך ארוחת בוקר. סעודת צהרים אנחנו סועדים במסעדה זולה, ובערב – לחם ותה. אחר נאלצנו להתחכם ולוותר גם על ארוחת הערב העלובה. זה עולה בידינו, אמנם, בקושי. את שעותינו הפנויות הננו מבלים ברחיצה בים, אם כי ידוע לנו שתענוג זה עלול להרעיבנו ולשפר יפה את תאבוננו הברוך… ברם, אין אנו יכולים להדיר עצמנו מרחיצה מצוינת. למרות איומיו של המחר אנחנו מתהוללים כאן וצוהלים כילדים. מחוסרי עבודה מכל המקצועות מתקהלים כאן ובין המתרחצים הננו דומים לבני אדם בני חורין העומדים ברשות עצמם והכל שפיר בעולמם. כי בעצם – במה יוכר שוע לפני דל במערומיו?

ומחר?

אללה באערף!

והימים בהירים-בהירים. שמי תכלת נהדרים. רחובות לבנים וחגיגיים. ועבודה אין. אולם טוב לסעוד פעם ביום ארוחה דלה של פרוסת לחם בצירוף עגבניה שהיתה לזרא ולברך ברכת גם זו לטובה. השעות הפנויות מוקדשות לקריאה, לטבילה ממושכה בים ולסגוף… האין בנו מעין גלגולם של נזירינו האיסיים הקדמונים, אולם עשוי לפי רוח הזמן ולפי צו ההכרח?

אחי – חיילי הכיבוש העברי במולדת – נמקים ברעב, סובלים, מתענים ומתבזים שלא לפי מעשיהם. עשירינו במושבות הזהב מתנכרים להם, ומתכחשים למוסר העברי. יש להם אידיאולוגיה צודקת משלהם, שבסיסה הוא: רכוש! אוזנם כבדה משמוע קולות שוחרי החזון המתהלכים רעבים במחנה, ומוחותיהם מפוכחים עד לטירוף!

ולמרות הכל – הן אחי סבלנים כגמלים בשממה. יש שהם רואים בחזיונם מראות שרב של ככרות לחם כבירות וצלחות עגולות ומלאות נזיד מהביל… אולם בינתים והקיבות מתקלקלות; הדם פוחת ומדלדל, הלב הולך ומחליש – ובבוא העזרה הארעית – הגוף רצוץ ושבור, והנשמה מתייפחת בחשאי על גאולה המתלכלכת בלבטי-נפש וביסורי-גוף.

ובכל זאת אין הם מתמרמרים כלפי השמים המסמאים בזהרם, אין הם מעיזים להפר משמעת משיחית – אל תגידו בגת!… ומתפוצות הגולה אין מחזקים את ידיהם, ומפקירים אותם לכרוע תחת הלחץ הכלכלי האיום; וצבא ללא מילואים – סופו כליה…

יש כנראה בשטח טרגי זה משהו קדוש מאוד ונעלה, שאינו ניתן להיתפש לאלה שמחוץ למחנה. בינתיים הימים חולפים, ומועקת הרעב הדוויה בארץ ישראל בעינה עומדת. ובחוף יפו פולחות צפירות הספינות בחלל האויר, מהלכות אימים: ספינות מפליגות! שמיים, בקשו רחמים – – –.

לט

אזל הכסף.

אין לנו גם די ארוחה אחת ליום.

הרעב מציק ואין לרמותו בבדיחות; הקיבה הריקה מתכווצת ומייבבת נוגות מתוך רזון מתיש; הגוף הבריא תובע את מזונותיו ואין במה לספקו. חנוני אחד שניאות לתת לחם, סוכר ונפט בהקפה – אולם בהבחיני כי זוגתו השמנה, הבהמית עיוותה פניה מתוך חשד גלוי, כנוזפת בבעלה – לא מלאני לבי לדרוך שנית על סף חנותו. מצב רוחנו הולך ונעשה סגרירי. עגום. אנחנו נמנעים מלהפגש עם מכרים. לבחורות מנגד אין אנו נכנסים וזהבה מצטערת. אגב, צעיר אחר נטפל וחוזר אחריה ולמה לי להתערב? ועדנה… לבי ניתר כשאני מהרהר בה. היא פקחית ועליזה כמקודם. אין היא מקדירה לי פנים, אולם היא מבכרת את יריבי. כשאני מזדמן בחברתה – היא מתייחסת בסבלנות מהולה בחיבה לדברי, אולם היא הצליחה ליצור סביבה אוירה של “לאט לך”… ואני יוצא מפניה מנוצח, ואת לבי מכרסם העלבון. אני מנסה לא להרהר בה. אבל ללא הועיל. ויסורים אלה קשים מיסורי הרעב, אני מתנסה בכור מישנה: ברעב באהבה שהכזיבה…

אתמול נכנסה אלי זהבה. הסתכלה בחדר הפרוע, ישבה על ידי, ופתחה מהססת:

– אתה עובד?

– לא.

– איפה אתה אוכל?

– במסעדה.

– וכסף יש לך?

– י…יש.

– למה זה הנך כה עצוב?

– אהבתי צעירה והיא בגדה בי…

– אתה חומד לצון.

– לא. אמת אני אומר.

– אתה כועס עליה?

– לא.

היא חשבה כי אני מתלוצץ. לפני לכתה נזפה בי:

– למה זה חדלת לבקרני? תסור אלי, במקרה שיחסר לך כסף – אני יכולה להלוות לך לזמן מה.

– רב תודות לך!

כשיצאה קרבתי לחלון והבטתי אחריה. בחורה טובה ונעימה. אולי באמת כדאי לסור אליה, לצאת אתה בערב ולשכוח בזרועותיה את תלאות היום?

היום לא אכלנו לגמרי. עולים אנחנו על משכבנו רעבים, נוגים ותשושים, בלי דעת איך נשתיק את רעבוננו לפחות למחרת בבוקר… אני שוכב ומהרהר. במה? אין צורך לפרש, כי זה נוקב, כוסס ומחליש את הדופק.

– שמעני נא, יצחק חביבי – אני פונה אליו – רצוני לספר לך משהו.

אותו רגע נתברר לי כי עלי לאכול הערב. כן – לאכול – בפה מלא! השראה גשמית ר"ל! רעיון מוזר ניצנץ במוחי, ואני מוסרו ליצחק:

– היתה לי דודה שהתפרנסה ממכירת לחם ושאר מיני תרגימא. בשוק העיירה צרפה לה סוכה עלובה, בצורת שולחן וקרשים ספורים ששימשו לה גג. ועל זה היתה פרנסתה. יום אחד הבחינה האשה כי חסרה לה ככר לחם. למחרת ולמחרתים נישנה אותו הדבר: ככר לחם היתה נעלמת ואיננה. תמהה האשה. עמדה וסחה את הדבר לשכנתה, הציעה לה זו להשגיח ולשים עין. שמעה האשה בקולה ועמדה על המשמר. ועוד באותו יום פתרה את החידה. אולם היא נדהמה ושתקה. זה היה בשעת בין השמשות. אחד מבעלי הבתים החשובים שבעירה, נגיד לשעבר, יהודי שירד מגדולתו בצוק העתים, שהתבייש להודיע ברבים על מצוקתו הכלכלית – עבר לאטו, במתינות, הביט כה וכה כמנוסה בדבר, נטל ככר לחם, הטמינה מתחת כנף בגדו, הרכין ראשו והלך לדרכו, כלתומו…

– והיא, האשה העלובה, נדהמה למראה כל זאת ושתקה. לא האמינה למראה עיניה. היא ספקה כפיה, נאנחה ושתקה. לא סיפרה לאיש דבר. ויום-יום ראתה בבוא האיש לבצע את מעשהו המוזר והעצוב. אולם לימים – כשהאירה לו ההצלחה שנית פניה – קרב יום אחד לאשה, מסר לה שטר כסף הגון, בלי להגיד דבר, ונסתלק לו בראש מורד…

יצחק גונח, מחניק שעול:

נקטה האשה תורתו של משלי: “לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב”.

קפצתי ממשכבי וקראתי אליו מתוך הכרה ברורה ובטחון:

– הן חוטאים אנחנו שנינו לנפשנו. הבה ונלך בדרכי אותו יהודי… אחר – הן נדע לסלק… נרשום הכל.

יצחק נועץ בי עיניו ושותק.

– מה השתיקה? ענה לי!

– הצעתך נראית לי, אבל איך פותחים בזה?

– ננסה, ועוד הערב.

– המסוגלים אנחנו?

איני עונה לו. מתוך החלטה מוצקה אני מתחיל להתלבש. יצחק מפקפק עדיין ופניו כבושים בכר. אני מסתכל בו רגע ושואלו יבשות:

– אינך מצטרף אלי?

הוא מתלבש בשתיקה. בלי רצון. איני שם לב לזה. איני רואה הצדקה בסרובו, ואיני רואה מוסר במיתה ממושכת וטפשית. לבסוף הוא מסכים, אם כי מתוך היסוס. אנחנו יוצאים החוצה.

– לאן? – שואל הוא.

– לחנות המכולת שבקרן הרחוב. – אותו חנוני מצא חן בעיני…

בלכתנו לשם אני מתכן במוחי תכנית לכל פרטיה. מרחק פסיעות אחדות אנחנו מתעכבים, ואני עומד להסביר ליצחק איך לבצע את הענין:

– עלינו להכנס לחנות בשעה שיימצאו בה קונים אחדים. אחד משנינו יקח ככר לחם ויצא. הרושם יהיה, שעל הנשאר לשלם… במקרה שהחנווני לא יבחין לגמרי בהתחמק האחד עם ככר הלחם – הרי הכל יהיה כשורה; במקרה שהוא ישאל על הלחם – תגיד כי אינך מכיר אותי כלל, ואתה תשאל על בולי דואר. אין לו בולים… מובן, אינך אחראי…

יצחק מתגרד בגבחתו:

– לא אוכל!

אני מתרגז. מפני שבטוח אני כי נסלק חוב זה בהזדמנות ראשונה. ונוסף לזה אני מרגיש בבטחון גמור, כי אפשר לממש את הדבר על נקלה.

– ובכן, יצחק?

הוא מהסס עדיין ולבסוף הוא משיב:

– מילא, יהא כך:

ומוסיף להפתעתי:

– אבל אל נחלק מראש את התפקידים. נראה בחנות…

– טוב.

אנחנו עומדים בקרן זוית, מול פיתחה של החנות ומחכים להזדמנות כשרה. עיני חודרות פנימה. החנות אינה מוארה ביותר, וזה נראה לי דוקא. בקצה שולחן עומד החנוני כפוף על פנקס החשבונות שלו. באמצע מונחות חלות צהובות וככרות לחם שחומות. לאורך הקירות מגובבים שקים, ארגזים ושאר מיני מכולת. אולם עינינו רק לנקודה אחת – עילת הכל: הלחם!…

יצחק פונה אלי בלחישה:

– מה לדעתך קל יותר להוריד – לחם או חלה?

הריני מהרהר רגע ומחליט:

– לחם. הוא מזין יותר.

שתי נשים קרבות ופניהן מועדות לחנות. אני הודף את יצחק במרפקי, מעודדו ושנינו נכנסים בעקבותיהן החנותה. אני מסתכל ביצחק, פניו קודרים. הענין הוא באמת רציני ומוזר… אולם כבר התחלנו… החנוני פונה אלינו בחלקת לשון:

– מיד, רבותי. תיכף ומיד.

הוא מטפל בנשים קודם. אני מנצל את ההזדמנות, פוסע פסיעה אחת קדימה ומסתיר בגבי את יצחק. החנוני כפוף אותו רגע על חבית דגים מלוחים, כוונתו היא לעצור בעד הנשים הבוחשות בה בידיהן יותר מדי. תנועה קלה כלשהי מרטיטתני ובמוחי מנקרת רק מחשבה אחת: שלא יפקפק!

רגע – נצח. אני מביט אחורנית. יצחק איננו. אוף,… רווח לי. הזדרז הבחור. מועקה נגולה מעל לבי. אני מנסה לשאוף רוח. אחר איני מחכה עד שיטרח ויפנה אלי החנוני. אני מקדימו:

– אין לי פנאי.

– מה אתה רוצה?

– בולים.

– אין לי בולים!

– כסבור הייתי… – אני נחפז לצאת, פני לוהטים.

בחוץ ניטפל אלי יצחק ומוסר לי ככר לחם טרי, כחושש להחזיק בה. שנינו שותקים. ההרגשה התוקפת אותי אינה טובה ביותר. לבסוף אני בוצע את הלחם ושנינו הולכים ולועסים בשתיקה. הביתה אין אנו חוזרים מיד. אנחנו הולכים לטייל על שפת הים. יצחק גוחן, מרים עתון תופס את הלחם הנשאר:

– לארוחת הבוקר.

– הנך טועה. לארוחת הצהרים. נאחר לישון מחר.

אנחנו מתיישבים על אחד מספסלי האבן, מול בתי הקפה המוארים ומסתכלים בעוברים ושבים. אני מוציא מכיסי עפרון ופנקס ורושם: “ככר לחם מספר אחד. חנות – מ.ב.”

יצחק צוחק במרירות:

– התחלה יפה…

– כל ההתחלות קשות…

הוא מתאנף ונוזף בי:

– מה הלצון שאתה חומד לך?

– ומה עלי לעשות? להטיח את ראשי בקיר? עדיין צעיר אנכי, ואיני רוצה כי מרה שחורה תשלוט בי. דיה לצרה בשעתה. הרעב הירפה ממני ומוחי פנוי כרגע גם לשטויות, כי אחרת מה תועיל ברצינותך זאת? עלינו לשלוט ברוחנו ולא להתייאש בשעת משבר זו.

– כן. לא להתייאש ולבקר בינתיים חנוונים…

– יצחק!

– מה יש?

– אתה מתגרה בי.

הוא הניח את ידו על שכמי וענה רכות:

– לא, נדב. אל תחשוד בי. פשוט נפשי מרה עלי. הרי תדע כי מצבנו עגום הוא, ולי קשה להסיח את דעתי מזה. זה מעיק עלי ומכניס בי לפעמים פקפוקים הגרועים מיסורים… הכל נראה לי חסר-ערך ומגמה; הכל נראה לי תפל… לך לא איכפת, משום שאתה בונה תמיד את עתידך על כנפי הדמיון; אתה שוקע בחזון וזה מרחיק אותך מן המציאות האפורה. אני רואה את המצב בעד משקפת עכורה.

וכעבור שתיקה קלה הוסיף כמהסס:

– ונוסף לזה, גופי אינו בקו הבריאות..

דבריו הנוגים נגעו ללבי. אמנם ראיתי ידעתי כי הוא מסתיר רז עגום בחובו. בלילות הוא מכעכע ומשתעל. הפצרתי בו שיגש לרופא, והוא סרב.

– במה אתה חש?

– הוא הצטחק במרירות כמשתמט.

– במה?

– ריאותי שניגפו אז על ידי שוטרים בריטים וערבים.. הפרס שקבלתי מידי האכרים העברים..

–!… עליך להכנס לרופא!

– זה לא יועיל. נחוצים לי תנאים אחרים.

– יש לטכס עצה.

– שטויות. אין לנו לחם לאכול ואיך עלי לחשוב על הבראה?

– אבל הן לא יתכן להזניח את המצב ככה!

– בארץ זו יתכן הכל! שלשום הוכיתי על ידי נכרים, ואתמול קשר בועז יהודי את פועלו העברי לסוסו, וחבריו הערבים דפקו בו וצהלו למראה המסכן הנסחב ונחבט בקרקע!

– שמע נא, יצחק! עליך לזנוח את המרירות הזאת ולדאוג ברצינות גמורה למצבך! אם אפשר לך לדרוש כסף מבית אביך – מוטב; ולא – אנסה אני לבוא לעזרתך.

הוא צחק:

– אתה?

– כן.

– באיזה אופן?

– אכתוב להורי וישלחו לי.

– הבלים. אתה מדבר כילד.

הוא נשתתק, הרכין ראשו ושקע בההורים.

– אבל אין זה מדרך הטבע להניח שהמחלה תכרסם אותך!

הוא נתרגז וקרא:

– מה? אין זה מדרך הטבע? הטבע גופו האין הוא מתאכזר? כשהר-שרפה מתגעש וקובר בלכתו כפרים על תושביהם, האין זה מדרך הטבע? וכשסערה על פני הים משתוללת וטורפת ספינות על נוסעיהן – האין זה מדרך הטבע? וכשפורענויות לרבבות מתרחשות על ידי הטבע וניתכות על ראשו של האדם באשר הוא – האין זה מדרך הטבע? אלא שמסכים אני לצרות הנגרמות על ידי הטבע, בדרך הטבע, אבל כשהברזל מוכה על ידי הברזל – כשפורענויות באות מידי אנשים – ארורים הם!…

זוויות פיו העלו קצף. פניו חורו. המרירות שנצטברה בו פרצה.

ראיתי כי אמונו באנשים ובאידיאלים נתמוטט. ועל כך ידאב הלב. מוטב לשתוק שכן אין מועיל במלים, שעה שהיאוש טורף את נפשו.

מ

טיילים עוברים ושבים, זוגות-זוגות. רובם נוהר לחולות. שם בחשכה יש מקום להתעלסות. המיית הגלים מרדימה שם, ומשכיחה לרגע קט את הצרות ותלאות היום. ופתאום אני מבחין בתחילה באגרונום, ואחר בה. שניהם מהווים זוג יפה. היא לבושה שמלה לבנה ההולמת אותה מאוד. ענוגה. אני מסתכל בה ולבי הולם…

הם תופשים מקומות על יד שולחן קטן ממולי. אני מחוויר ומוסיף להסתכל בה. פני לוהטים, כי דמי פורץ ושוטפם. אולם את עיני אינני גורע ממנה. הן רק לפני שבועות מספר להטה בזרועותי על שפת ים המלח… ומה הפליאה להתרחק!

היא משפילה ראשה אחורנית כמתוך ליאות ומביטה ניכחה, ממנה והלאה. אולם עינינו מצטלבות בסוף. היא נרתעת קצת ממקומה. בן לוויתה עסוק אותו רגע עם המלצר, היא מצטחקת אלי בחיבה דוקא, עיניה שופעות רכות המחשמלת את גופי. הריני נכנע וכובש פני בקרקע. בהרימי את מבטי אני רואה כי היא עושה תנועה כמבקשת להזמינני. אני מזדרז וטופח מיד על שכמו של יצחק;

– בוא.

קמנו והלכנו, במוחי ניקר הקצף: היא מרחמת עלי…

אחר עזבתי את יצחק מתוך אמתלא, כי עלי לגשת לאיזה מקום, ואני רצתי ממש חזרה. כה חזק הרצון תקפני לראותה שוב ולדבר איתה. כי בעצם הן השתמטתי מפניה בזמן האחרון, והיא עדיין התיחסה אלי יפה. הוי, מה חפצתי להשלות את נפשי… לבי דפק, כשלא מצאתיה תססה בי האכזבה, והכל נראה לי ריק מסביב. רצתי חזרה בדרך המובילה לביתה בתקוה להיפגש בה. לדאבוני לא פגשתיה. חזרתי הביתה וראשי מלא מחשבות כרמון. הוי, מה חפצתי להחזיר את עטרת הבכורה אלי…

כשפתחתי את הדלת ונכנסתי החדרה – שמעתי את קולו הנבעת של יצחק:

– מי שם?!

– מה זה נבהלת?

התחלתי מתפשט בחשכה ויצחק פתח לדבר והפעם בשקט ובקול מתון:

– התדע? לדאבוני, הריני עצבני מאוד. יש ורעש קל עלול להרגיזני עד כדי לעורר את חמתי, עד לטירוף. זוהי כנראה ירושה גזעית, שנמסרה לי מימות הטְבחים בין שבטים במדבר; מימות האינקויזיציה; בלהות מסעי הצלב; גזירות ת"ח וכו'. פגעים שחדדו במשך דורות את העצבים וקרבום לטירוף החושים, לידי מורך לב. ונוסף למועקה הזאת שהנחילו לי אבות אבותי וחרתו במוחי את בלהותיהם מכל דור ודור – נוסף לכל הנטל התורשתי הזה – הן נתנסיתי נסיון מר ומדכא בפרעות אוקראינה האיומות. מראות הזוועה שהייתי עד להן, המשיכו את פעולת ההרס הזה בנפשי ומערכת עצבי…

הוא שתק רגע והוסיף:

– ואחר, בנסעי לחוץ לארץ ללמוד הוכיתי יום אחד בוינה בידי סטודנטים נוצרים. עצבי החלשים גרמו לי פיק-ברכים ואני גם לא מצאתי את העוז המינימלי להתקומם נגדם ולעמוד על נפשי… החרפה הזאת כרסמתני. האוירה הספוגה איבה בין פורעים “תרבותיים” אלה לא הועילה לשפר את מצב עצבי. רופא יעצני להזניח הכל ולעבוד עבודת שדה. עליתי ארצה על מנת לעבוד ולהשקיט את עצבי. השנים הראשונות היטיבו לי הרבה. מורך-הלב פג, השתחררתי קמעה קמעה מן העצבנות, כי תהליך הבראתה הוא אטי מאוד. אולם הפגעים המוסריים-חמריים שתכפו עלי בזמן האחרון, המחלה האורבת לי – כל אלה הדברים הם שוב בעוכרי…

– יצחק, אל לך להתיאש.

הוא לא השיב לי, מצא לו איזה בדל סיגריה, הצית והחל לעשן.

– סבורני, כי אסור לך לעשן.

– היינו הך!

דומה – כי בתשובה זו חתך את גורלו. השתררה דומיה מעיקה. על המיטה שכב בחור טוב מישראל, אשר העולם הנוצרי הקיא אותו, וכאן במולדת העברית טפחה על פניו מציאות גסה ומדאיבה; מציאות אשר החריבה את בריאותו, הרעילה את נפשו והעכירה את מוסרו. נשמתו שהפכה סגרירית, התחבטה-התלבטה ברשת היאוש עד למיגור היש.

ואני מהרהר בדברים שסח לי פעם ידיד אוטופי:

…יבוא יום שבו יגיע האדם לחיים יפים ונטולי דאגה, בשעה שלא יעכבו בידו תחומי אויר ומרחק; בשעה שיחדל לעמול בזיעת אפיו לשם הוצאת לחם מן האדמה, כי בהשבעת חימאים-אלחימאים יימצאו לו מזונות בשפע. בעיות הקיום המנסרות בעולמנו תפתרנה, והאדם – כדי להוציא את מרצו הנאגר, וכדי לשמור על בריאותו וגמישותו – יעסוק בספורט, שעשועים, קריאה והתעלסות באהבים…

משמע, כי עולם ללא בעיות יהיה, ללא ענין, ללא חלומות וללא פתרונות; ללא שאיפות וללא חיפושי דרכים. במוחו של האדם תקנן בערות והוא יתענג על חשבון אלה שקדמוהו – עד היותו צר מוח ומפותח גוף ושרירים – כבתקופת האדם-הילד…

איזו בטלנות אוטופית!

ושמא הזיות אדם רעב?

מה עדיף? עולם מלא שאיפות ומכאובים או עולם משולל דאגות וצרות?

אני מבכר את הראשון על השני.

רצוני לחיות מתוך התלבטות ושאיפה למשהו, כי רצוני להאמין; להאמין ולהתפלל ליופי, לטבע ולאשה; רצוני להרגיש אכזבות ונצחונות; רצוני לחיות מתוך עמל כפים כשר ולברך על המנוחה ואחר – להסתכל מתוך שמחה והודייה בשמים שנתבהרו; רצוני לחיות, לסבול ולפתח מתוך תלאות ונסיונות את מוחי – על מנת להנחילו לצאצאי שיבהירוהו יותר; שיהא איזון בין גוף לרוח. ולכן אני מוותר על אותם האלחימאים, ההוזים לסחוט מזונות מן האויר. ישלטו בנו החיים על תוגותיהם ושמחותיהם; כי אין אור בלי צל, ואין רע בלי טוב; הכל משמש בערבוביה. חוק. לשוא נשלה את עצמנו בהזיות אוטופיות, כי יום יבוא ואנחנו נגיע לאושר אין קץ. הבלים: האדם נוצר לעמל ולסבל. ולשיפור התנאים יש לפנות רק לאדם העריץ, הטפיל, הערפד – לתבוע ממנו את עלבון העשוקים ולמגר את שלטונו! ואז ירבה האור על הצל.

אני עושה חשבון נפש לצל המצוקה האופפת אותי:

על מה אני חי ומתלבט כאן בארץ קטנה זו? מהו המגן השומר עלי מפני רעל הפסימיות – המצווה לקום יום אחד, להציץ בעיני הפחד הגדול ולטרוף הנפש בכף?

שלושה הם הגורמים המצילים ומצווים את החיים:

החזון המשיחי הישראלי; חזון גאולת העובדים; האשה…

ואולי זאת היא מסכת האגואיזמוס הכביר? קול החיים?

איני יודע.

אולם:

אשרי, שחלקי הוא בין צבא חלוצים לעם עתיק יומין, המחדש את בריתו עם ארצו, לשונו וטבעו, מתוך סבל והרפתקאות –

אשרי, שאני מחפש עם ביסוס מולדתי – גם דרכים חדשות לקיום חברה אנושית חדשה וכנה על יסודות סוציאליים, שרבים מהם עולים בד בבד עם דעותיהם של נביאינו וחז"ל.

אשרי, שאני לובש בד, מסתפק במועט ואיני כופר ואיני מפקפק בהצלחת שאיפותינו – נוכח כל המכשולים ששמים לנו בריטים, נוצרים, ערבים, ויהודים צרי מוח וקטני אמונה כאחד; הבוז להם – והבטחון לנו!

אשרי, שנולדתי בגלות מקוללת, שפקחה את עיני והורתני את הדרך ארצה, במקום שאני לוקח חבל ביצירת ערכי מוסר במולדת המתחדשת –

אשרי שאני חלוץ יהודי!

וטובה ומחוננת ההזייה, המאפשרת לראות לפעמים דברים שלא כהווייתם – להסתכל בתהום ולא להסתחרר – – –

מא

יצחק שוכב סרוח על מיטתו. פניו חיוורים, עיניו נעוצות בתקרה והוא פוזם חרש מתוך התרגשות: “קום התנערה עם חלכה, עם עבדים ומזי רעב..”

אחד במאי. אני יורד ממיטתי ונגש לחלון. מה רב האור! הים הרחב מתנוצץ לאור השמש ומנדנד את מימיו תחת אפריון נפלא של תכלת עמוקה. סירות-מפרש לבנות חותרות אי-שם במרחקי האופק. גלים מכורבלי קצף, כמסוכנים, מלחכים את החוף המצוּדף והלבן. גם הבתים לאורך שפת הים בודדים שבעתיים. שיפעת-אור, אור וזוהר לכל מלוא העין!

– נדב – קורא אלי יצחק – השעה מאוחרת. הבה נכשיר את עצמנו לחג.

– אני רעב…

– שטויות! – כעבור רגע כאומר לפייסני: – לזה נדאג בחוץ.

אני נגש למזודתי הבלה, פותחה ובודק את רכושי העלוב. מזודתי מכילה: ספרים מיספר, ובתוכם תנ"ך, היקר לי מעודי; תפילין – זכר למסורת אבות קדומה – שלמרות כל הכבוד שאני רוחש לתשמיש דתי זה – איני מבין איך להתקשט בו, ולשם מה, אם כי לבי אינו שדוף תפילות…! לבנים קרועים שבקושי אפשר לכבסם; גרביים טלואים טלאי על גבי טלאי, וחולצה אחת שנותרה בדרך נס שלמה.

אני מוציא זוג לבנים, זוג גרבים, מצרף את החולצה, עורך כביסה על רגל אחת. אף יצחק ניטפל אלי ושנינו מתכופפים על אגן מים שהשאילה לנו שכנה טובה – והכביסה בעצם תקפה. למדנו את העבודה. כעבור חצי שעה אנחנו יוצאים ותולים את הכבסים על גבי חבל שבחוץ, ובינתיים הרינו קופצים המימה.

המים צוננים לשחיה ויפים לשחיה. אבל אני מרגיש כי לדאבוני אין בכוחי להרחיק לשחות הפעם כדרכי. קיבתי ריקה ואני רעב. חולשה תוקפתני. בקושי, מתוך ליאות, אני יוצא את המים, בשרכי רגלי על החול הלוהט – הברכים כושלות ממש. יצחק משתטח אפרקדן ונושם בכבדות.

הכבסים מתייבשים כהוגן תחת עין השמש היוקדת, החולצה מקומטה במקצת אולם לגהץ אין לי פנאי, וגם אין צורך. בכל זאת אני מנסה לישר את הקמטים ולתת לחולצה צורה פחות או יותר הגונה, הענין עלה בידי יפה. רק קמט אחד לרוחב הגב מתעקש עדין. הריני מישר שוב, החולצה העלובה והרטובה למחצה, נכנעת ונקרעת קרע הגון…

שיני מתאוות להתקע בשפתי. יאוש תוקפני וזעם עצבני מרעיד את פני. פני יצחק מתעווים למראה אסוני, אך במה יושיעני? ברצון רב היה נותן לי משלו, אולם אין לו. הוא מסתכל בי ושותק. אולם מה רב הצער הנשקף מתוך עיניו. ארשת פנים מבעיתה.

לוותר על חגי איני רוצה! אני לובש את חולצתי הישנה, הבלואה-טלואה, ושנינו צועדים במעלה הכביש לרחוב המרכזי. מראי הוא מראה פוחח דלפני… אולם הבוז לעשירים לובשי המחלצות… חה-חה-חה,החג – חגי!

והאכילה מה תהה עליה? שאלה זו מנקרת במוחי וקיבתי כאחת. דוקא יצחק החלש, החולה, הינו סבלן כגמל במדבר החיים. הוא מרגיעני ואומר, כי נמצא מוצא. היאך? איני יודע ואין לי שום מושג. וזה היום השלישי שאנו טועמים לחם כזית ומתפרנסים מתוך צימצום-מצומצם, הבוקר לא נותרו גם השיריים.

בינתיים אני בוחר ללכת לצדי הבתים השרויים בצל, מקום שם אין החולשה תוקפת ביותר. נגדי הולכת, הלוך וטפוף, מכירה. חברתה של עדנה. אני מסב את פני ומסתלק הצדה. איני מתבייש, חלילה, מפניה. כלל לא. היא נעימה וכדאי לשוחח איתה, או להסתכל בה, אולם אין לי הפעם הסבלנות להתעכב ולדבר. היא חלפה לה. טוב.

בקרן אחד הרחובות מסעדה. היא מוגנה מחום השמש וחוסה בצל סככה של בד. עיני נתקלות בבר-נש אחד האוכל מתוך זוללות משונה, מחטט בידיו בצלחת מלאה צלי בשר, לועס בלסתות מנופחות ומנדנד את רגלו תחת השולחן מתוך הנאה גשמית. אני מסתכל בו בעינים כלות, ואסוציאציה מנצנצת במוחי: כלב!

נדנוד רגלו של אותו בר-נש – מזכיר לי כלב על סף אטליז, בגרמו אומצת בשר ובכשכשו בזנבו מתוך אותה הנאה… זה ברגלו, וזה בזנבו… היינו הך. אולם אני בולע את רירי וראשי עלי סחרחר. הריני ממהר להסתלק מפינה זו.

ברחוב מורגש החג. פועלים חוגגים וענודי סרטים אדומים חולפים בסך שלובי-זרוע – זוגות, שלישיות ורביעיות. פשטת של הליכה המשרה אוירה חגיגית וצנועה. פניהם מועדים לבית-העם, ואף אנו מצטרפים אליהם.

– האינך רעב, יצחק?

– בחצות התעוררתי, כי הרעב הציק לי, אבל כרגע הירפה ממני משום מה.

– ואני רעב גם כרגע!

– אל-נא תרגז, חביבי…

– אינני רוגז, אבל אני רעב.

– בודאי ניתקל שם באחדים מחברינו והשאלה תיפתר.

שנינו מייחלים לנס.

המוני פועלים צרים על שערי בית-העם. אמנם שנת-משבר קשה עוברת עליהם, אולם בפניהם – פני צבור מאוחד ומאורגן, צבא כיבוש של האומה החותרת לתחיה – קשה להכיר סימני חולשה. ויתכן, כי אין אנו היחידים הרעבים במחנה הזה. לפעמים מידרדר צחוק רענן ועליז של צעירה וסביבה חבר בחורים קורנים. אין אנו מספיקים לפנות כה וכה ושורות הבאים סוגרות עלינו ושנינו נמצאים בתוך הזרם, הסוחפנו פנימה. המקומות תחת הגג תפושים. אנחנו נאלצים לכבוש מקומות הגלויים ומופקרים לעין השמש הבוערת. אין לתקן בכך כלום, ואנו צונחים על הספסל הצורב לאים ותשושים. שתיקה גמורה שוררת בינינו. אין על מה לדבר וקשה לדבר. רק בעינינו אנו תרים אחרי חברים, אולם כמו להכעיס אין לראות אף אחד מהם.

הבמה מקושטה ירק ודגלים אדומים. רבים משליחי צבור ההסתדרות ואורחים כבר תפשו מקומותיהם. אחד מהם, ממכירי הטובים, נשקף ישר אלי. מסופקני אם הוא מבחין בי, אבל אני מסתכל בו יפה ורצוני ללחוש לו: ידידי הטוב, אני רעב… חה-חה-חה… מגוחך. צעיר בריא אינו בוש להתאונן, כי הוא רעב,,, חה-חה-חה-חה

– מה הצחוק? – שואלני יצחק.

תמהתי. לא עלתה כלל על דעתי, כי אני צוחק מפי וחוצה,

הנאומים בעצם תקפם. איני מקשיב ואיני תופש אף משפט אחד. אין הם מזינים אותי. ראשי צונח, ואני נמצא במצב של נים-ולא-נים. כשפורצות מחיאות כפיים סוערות, אני מתעורר, מרים ראש, משתאה, מעיף מבט חטוף ביצחק המקשיב לכאורה, ושוב תוקפתני ליאות נבובה. חם לי. אני מזיע. קרבי הומים בי ומייללים באזני ממש מזמור רעב עגום. קיבתי מתכווצת מתוך שוועה למזון. לפתע אני שומע קול שירה אדירה. תנועה-תנודה. אני פוקח את עיני, נועצן בקהל הקם על רגליו ומתברר כי שרים את האינטרנציונל. אני מתאושש מעט. קם, מתעודד ומקשיב. אני מתאמץ ומצטרף בקול רפה. עם סיום הבית האחרון הריני צונח פתאום לתוך עלטה הומה בסאון מוזר – צונח וצולל…

היתה זו התעלפות קלה.

בצאתנו את בית-העם נתרחש לנו הנס על-יד הכניסה: נתקלנו בגדעון. הוא בא לחוג את החג בעיר ולהתראות אתנו. משלא מצא אותנו במעוננו הלך, כמובן, לכאן ומצאנו במצבנו העלוב בשעה שעינינו חשכו באמת ללא מוצא. הוא הופיע בחיוכו הטוב כמלאך גואל. יצחק שלח מיד את זרועותיו ותפש שתי לחמניות משולחנו של רוכל אחד – ומסר לי אחת, ובעצמו לעס בשקידה ברמזו לגדעון לשלם. ותיכף מיהרנו שלושתנו למסעדה סמוכה. היה ברצוני לבלוע מנות כפולות דוקא, אבל גדעון הניאני. אמר, כי זה עלול להזיק קשה. מתוך נסיון דיבר.

ועכשיו, מה רב העוז התוסס בי! הריני מוכן כרגע לעקור הרים ולטחנם זה בזה. וקסם זה חוללה בי ארוחה פרוזאית למדי. ושוב אנו משתרעים שלשתנו על החולות שעל שפת-הים, וקולו של גדעון מנסר באזנינו במנגינה ערבה:

– אתה, נדב, תעזוב את העיר עוד שבוע. תעבוד כשומר על הטרקטור המובא אלינו לחרישה. הוא ימצא במרחק-מה מן הנקודה ותגור שם באוהל; ולך יצחק – תימצא עבודה בין פועלי המשתלה של האחוזה. אני אדבר עם האגרונום המנהל את העבודה והענין יסודר, שפיר?

– איזו שאלה?

ויצחק מחנן את קולו:

–הוציאנו-נא מעמק בכא זה…

– מעמק הבכא למישור היסורים… מצטחק גדעון – שם ישנם, כמובן, קשיים אחרים, אבל הן ברור כי אין לכם מה לעשות בעיר.

טיילים עוברים עבור ושוב. רגליים דורכות על גבי הצדפים המשמיעים נפץ קל. הגלים מתגברים והומים בהשתערם על סלעי החוף. השמש נוטה לפאת מערב ומארגמנת את שולי הרקיע. עיני תקועות באופק ומתחקות אחרי שורת עבים מופזה, ובדמיוני אני רואה גשר של ספינות, הנושאות בחיקן המוני ישראל מן התפוצות, דורשי ציון וחזון גאולתה, גשר ארוך ורחב שיגיע לכרכי הים שבאירופה! ואחי החלוצים יעברו לרבבותיהם בסך, זקופי קומה ושריריים; אש הגאולה בעיניהם וחזון התחיה בפיהם… אין הם זקוקים לכור ההיתוך של דור המדבר; צמאי דרור ועבודה הם! אולם, אל כביר ונורא אל כנען המשכלת, אל-נא תנסם ברעב! תן חסדך עליהם!

מב

אין זאת הפעם הראשונה שאיני מצליח למצוא את עדנה בבית. האב מציע לחכות לה כי יתכן שהיא תחזור תיכף. אני מקבל הצעתו ויושב ממולו. הוא שרוי הפעם במצב רוח טוב. מסתכל בי כאחד הבוחן לבבות ויודע את אשר לפניו, והריהו פותח בשיחה:

– יש לך עבודה?

– למה לי לעבוד? – מתלוצץ אני לפתע – יעבדו אחרים במקומי…

– ובכן, מה אתה חושב לעשות?

– אתמסר למסחר.

בעיניו ניצנץ התמהון:

– ואמצעים?

– זה לא חשוב.

– מה שייך: לא חשוב? בלי כסף לא תאיר לך ההצלחה פנים. מסחר דורש שני דברים: כסף והצלחה, ובעיקר – כסף. בלי זה לא יתכן שום דבר.

– יש לי גם כסף.

– איך זה נתעשרת פתאום?

– יש לי הורים עשירים בארצות-הברית, והם ישלחו לי לתכלית זו סכום הגון. זה ימצא לי.

הוא לטש את עיניו:

– כך?…

ערכי עולה בעיניו. אני נהנה למשמע כזבי שאני מפיח; ממשיך להתל בו כמתנקם, בלי שיחשוד בי:

– נוכחתי כי לא כדאי להיות פועל. ובכלל: למה לי להתלבט ולריב עם אכר נכרי על יום עבודה, בשעה שאני יכול להסתדר יפה ולנטוע במשך הזמן פרדס לעצמי!

– אלה הם דברים של טעם! עכשיו תהיה בן-אדם ולא עוד תשגה בהבלים!

אני מחייך לי חרש: כעת אהיה בן-אדם – – – ואני ממשיך מתוך רצון מיוחד:

– אני לא אשכור לי חנות. אני עומד לקנות מגרש במרכז מסחרי ולבנות בנין קבוע לתכלית זו. ואחר – עוד חזון למועד. יש לי הרבה תוכניות!

– לכשתטע פרדס, אז תבין, כי צריך להעסיק פועלים ערבים; היהודים אינם מסוגלים ביותר לזה, וגם דורשים הם שכר שלא לפי מעשיהם…

– בודאי שלא אוציא את עצמי מן הכלל. אם הפועלים העברים יהיו טובים ולא ילכו בגדולות – אעסיקם, ואם לאו – ערבים!

– צדקת! אולם הגד נא לי, איך זה עברה עליך הרוח לבגוד בעל הקדוש לך?

– מפני שנוכחתי, כי כל הדברים האלה הם רעות-רוח ואין בהם ממש.

פניו נהרו מחדוות נצחון:

– הוא אשר אמרתי מזמן!

איזה סוחר פיקח! חה-חה-חה-חה… כבר ניפתה להאמין, ובאיזו תמימות!

עדנה לא באה ואני יצאתי החוצה, כשאני צוחק על המישחק הפוחז והמוזר ששיחקתי הפעם. החלטתי לחכות לעדנה בחוץ עד שתבוא, כי נכספתי לראותה. ישבתי על ספסל קרוב וחכיתי. הרגעים ארכו לי. בסוף הופיעה ושמחתי כשראיתיה בגפה. לבי היכני ממש ודפק. חדווה ורעדה שלטו בי חליפות. קרבתי אליה, כמובן שנפתעה לראותני בשעה מאוחרת:

– נדב?

– כן.

היא הביטה עלי בחשד קל:

– באתי להיפרד ממך. אני עוזב מחר את העיר.

היא שאלה באדישות שהקפיאתני:

– לאן?

סיפרתי לה. רגע שררה שתיקה בלתי נעימה. הסתכלתי בפניה. שנינו לא מצאנו מלים בפינו, במה ואיך לפתוח בשיחה. ויתכן כי היא גם לא השתוקקה ביותר לזה. לבסוף העירה:

– הן תכתוב?

– אם מכתבי יהיו לרצון לך.

– אל תשתטה, נדב! בודאי שאני אוהבת לקרוא משלך.

– ואת תעני לי בדיוק?

– אשתדל…

– אה, את תשת-ד-ל-י!

– כבר מצא לו תואנה להעלב! לאן אתה נוסע?

– הן אמרתי לך. לאחוזת תל-ישוע.

– נכון.

– עדנה, יש לי בקשה אליך.

– מהי?

– אם תתני לי אפשרות לראותך מחר בערב – הריני דוחה נסיעתי למחרתים…

היא הרהרה רגע והשיבה:

– אין עליך לשנות את החלטתך בגללי, ושנית – סבורתני כי מחר אהיה עסוקה…

דבריה ניחתו בלבי כחצים שנונים. היא חששה להגיד את האמת. אולם בי התעורר הרצון להכריחה. אם כי ידעתי שזה ידאיב את רוחי יותר.

– אין את יכולה לראותני מחר, מפני שאת – – – נאלמתי לרגע.

– מפני מה?

– מפני שעליך להפגש עם מכיר החביב עליך יותר ממני…

– ובכן? הנך מוצא חטא בזה?

– ל-לא…

– היא דברה כמתנצלת:

– אני לא שיניתי את יחסי אליך, אבל גם לא שיניתי את יחסי לרעי הטוב מזמן. לוּ ידעת כמה זמן בילינו יחד, ומה חזקו הקשרים בינינו, היית מבין, כי אין לבגוד בידידות טובה ונעימה על חשבון ידידות חדשה…

היא צדקה, אולם האמת במערומיה מדאיבה מאוד!

רגע זה דומה מהייתי לטנטלוס. עמדתי על ידה ולהשיגה לא יכולתי. רחקה ממני בתוקף אהבה ישנה וחזקה.

עמדתי ושתקתי. היא הרגישה בדבר והשיאתני לנושא אחר:

– קראתי השבוע ספור שלך ב“נתיב”. הוא מצא חן בעיני. התאור היה מציאותי ומושך את הלב.

נעים לי מאוד.

סיפור זה עלה לי בשבועות אחדים, אולם לא ראיתי אף פרוטה בשכרו. העורך, בקבלו כתבי-יד, אינו מוצא לנחוץ להוסיף כי לא ישלם עבורם. המצב קשה. ההוצאות רבות. וחוץ מזה – הן סופר צעיר אני…

– הממשיך אתה לכתוב?

– כן.

– על מה?

– על אכזבות,

– מה הן אכזבותיך?

– רבות הן.

– מה טיבן?

– מי ימנה מספר להן וידע להגדירן. הן כה רבות ושונות! אין לספרן על רגל אחת; אין הן בנות רגע. הן הולכות ומתרקמות בחשאי, במשך זמן ניכר המביא בכנפיו את התלאות והסבל, היוצרות את הבסיס, ואחר מופיעה האכזבה בכבודה ובעצמה, בצורות שונות.

– באילו צורות?

– יש והאכזבה מופיעה בצורת רעב, בצורת מחלה נואשה, בדמות אשה ובצורת חלום שלא נתגשם. יש לי חבר הוא בא לכאן צעיר, רענן, מלא שאיפות; הוא בא לבנות ולהיבנות. אבל פרדסנים עברים שלחו בו שוטרים שבאלותיהם החובלות הרסו את ריאותיו, והבחור מכעכע עכשיו, יורק דם בחשאי לתוך ממחטה… הוא מפנה אלי את גבו בשעת מעשה, שלא אבחין חלילה באסונו, אבל פניו החיוורים מעידים על כך… ויש אשר צעיר מזדמן בחברת צעירה נעימה, והוא חושב כי כבר מצא נתיב ללבה, ולפתע נוכח כי שגה!… הוא נוכח לדעת כי רק לזמן קצר מאוד שעשע את נפשו, וחלומותיו, שהיו כה בהירים, הופכים לפתע סגריריים… האין זו אכזבה?…

היא שתקה.

– מה השתיקה?

– אין לי מה לענות לך. כך הם החיים. מעט חדווה והרבה אכזבות.

– משמע, כי יש לקבל הכל באדישות פילוסופית?

– בודאי. וכי ישנו מוצא אחר?

– ישנו. הזמן, שאלה של זמן ותו לא. הוא הגואל אותנו מכל צרה. כעבוד חדשיים, למשל, ואני לא אראה אותך, ויזדמן לי מאורע אחר לענות בו – אז בודאי שהרגשותי אליך תשתנינה…

– הרי שעליך באמת להקדים לנסוע מכאן.

אמרתי לה שלום ואחרי שלחצתי את כפה, פניתי ללכת. היא קראה אחרי:

– אל תשכח לסור אלי.

מג

בין השמשות. קרני השמש האחרונות מפרכסות עדיין על צמרות האקליפטוסים. המכונית נוטה מן הדרך, דוהרת לתוך השרון, בעלותה במעלה גבעה – מופיעה כמו על כף היד קבוצת צריפים וגגות אדומים של האחוזה תל-שוע. משני עברי הדרך משתרעים שדות שלף, מכוסים שיחי חילפא ירוקים לכל מלוא העין. בצלע גבעה חשופה משחירים אהלי בדואים. בפאת מערב, לנוגה השקיעה, מזדקרת צללית של עץ בודד, כּפוף על בקתה ערבית דלה, סירה בודדה בלב ים.

אפלולית ערב. המכונית מנסרת את הדממה וגונחת. מחלונות הצריפים מנצנצים אורות, פנסי המכונית, הזולפים אור בהיר נתקלים בשורות-שורות של שתילים רכים, נטועים שתי וערב, שתילים רכים, שרק תמול שלשום נקלטו בקרקע ומבטיחים פרדס נאה.

ובכן הנני שוב בנקודה חדשה. ובעצם מהו ההבדל: פה או שם? שם – בעבודת השדה, כביש או בנין, כאן משום חדוש וענין – בשמירה. ואני חלוץ בישראל, הרי הסכנתי מזמן לפרק את מיטתי, להפשיל את התרמיל על השכם ונוע-ניע. אין זה מפחיד כלל. להפך: יש בכך הזדמנות להתקל במאורעות שונים, אף מפתיעים, והגיל – הוא גיל הבחרות! אמנם פטור בלא צרות והרפתקאות אי אפשר. אבל אין בכך כלום. ברוכים יהיו הימים והלילות בכנען, הספוגים זכרונות מרהיבים ומדאיבים כאחד!

אני סועד ארוחת-ערב צנועה בין חברים פועלים המסובים לשולחנות ארוכים בצריף צר. בחורים לבושי חולצות לבנות, גופיות ספוגות זיעה, מצהיבות. צעירים בעלי תנועות כבדות. גדעון איננו פה כרגע. הוא רכב לכפר ערבי בקשר עם איזו גנבה, יחזור כעבור שעתיים, לעת זאת השומרים למשמרתם. בחור אחד ניטפל אלי ומקבל את פני בשמו של גדעון. הוא אומר לי לעבור אחרי אכלי לצריף שבו הוא גר סמוך לשער.

בחדר האוכל שורר מחנק, עשן סיגריות מתאבך בחלל. רבים מסיימים ארוחתם וממהרים לפרוץ החוצה, לנוח בחיק הלילה הצונן מעמל היום ושרבו. נמושות צרים עדיין על דוּד הרותחין ולוגמים תה בנוסח רוסי. לבסוף משתררת דממה. מסביב למנורה התלויה על הקיר מפזזים פרפרים. מן המטבח עולה קול קשקושם של כלים, מעורב בקולה הנרגן של המבשלת. פזמון ישן נושן.

בחוץ יושבת חבורה צפופה על גבי הקרקע. בתוך החשכה מהבהבות סיגריות. אחד משמיע בדיחות מפולפלות והשאר צוהלים. אולם מיד עוברים מן המהתלות לוכוחים רציניים על עניני היום.

חבר קשיש עובר ונוזף:

– בטלנים, מה לכם בחוץ?! הלשם כך התקנו חלונות מרושתים? הזהרו רבותי, מפני הקדחת, כי פגיעתה רעה.

– מצפצפים!

– כשתתקפך הקדחת, יא חביבי, ואתה תפרפר בין קור לחום – לא תצפצף! ואחד נפגע כבר!

– מי?

– פלדי.

– קדחת?

– הגונה!

– הראשון.

– אבל לא האחרון…

שתיקה. נוקפים רגעים ספורים. אחד-אחד קמים הצעירים, בלי רצון מיוחד ובתנועות ליאות, ומשרכים דרכם למעלה, לאולם הקריאה המואר יפה, המוגן ברשתות כפולות: תריס בפני יתושים.

הלילה צונח לזרועות התרדמה והדומיה. החשכה גוברת ומבליטה יפה את תשבץ הכוכבים, שבתוך העירום והדממה אשר מסביב – עוטה היא כסות-רזים נשגבה, המביאה לידי הרהורים יפים. משוטט אני בין תלמים, שאדמתם המפולחה טרייה עדיין, ואזני קולטות מעין רחש-לחש העולה ומתנשא מן הקרקע: זמזום צרצור וזחילת שרצי הלילה. לבסוף אני סר ונכנס לצריף הסמוך לשער. בחדר, שקירותיו ערומים, יושב הבחור כפוף על יד מנורה מפוייחה ועוסק בתפירת טלאי על גבי מעיל ישן מרופט. הוא מפסיק, מתמודד ופונה אלי בחיוך, כמתנצל:

– כך אנו חיים. צעירות טרם באו לכאן ושומה עלינו לכבס את הלבנים בעצמנו ולתקן את הטעון תקון. ובכן, עלי לתת לך הוראות בקשר עם השמירה.

– בבבקהשה.הריני מוכן ומזומן.

הוא גחן אל תחת המיטה, הוציא ומסר לי נבוט טפוסי, שצורתו צורת אלה חטובה יפה, וראש לו עבה ובעל משקל, העשוי לרוצץ גולגלתו של בן-אדם במהלומה אחת. גם אדרת מסר לי והעיר:

– גדעון הכין לך אדרת זו. עם רדת הטל תתרבל בה והקור לא יאכלך בלילה. ומה שנוגע לנבוט – למד, אחא, כיצד להשתמש בו. זה נשק קר, אך אין כערבים היודעים לשלוט בו בזריזות מפתיעה, כסייפים מצוינים. אם באלה יבואו אליך – אין רע.

–?…

– כן. לפעמים. אבל הנך חברו של גדעון, בודאי שתדע כיצד להתנהג בשעת הצורך גם באמצעי אחר…

עברנו בין הצריפים וירדנו למטה, בין משתלות ונטיעות, עד שהגענו לאדמת ניר שטרם עלה עליה החורש. בין תלי פחים וחביות התבלט, מתוך העלטה גוש שחור, סמוך לאוהל הנטוי על ידו. בן לווייתי עמד והצביע:

– כאן מקומך. עליך להשגיח על הטרקטור. אמנם השדים לא יזיזו חס וחלילה את הדוב הזה ממקומו, אבל אם יפרקו משהו ממטענו – ומצא להם; בינתים עלולה גנבה קטנה להפסיק את העבודה ולגרום הפסד.

נכנסנו לאוהל, ששימש מטבח וחדר-אוכל כאחד בשביל פועלי הטרקטור. הם גרו למעלה בצריף מיוחד, אכלו לחוד ולא נימנו עם צבור הפועלים במקום, כי עבודתם עונתית היתה. האוהל היה פנוי בלילה. הפועל גישש בחשכה, מצא את העששית, הדליקה והסב לשולחן שנתגלה מזוהם, רטוב ומכוסה שיירי אוכל.

– שפיר! בלילה תוכל לפרקים להיכנס ולעיין בספר, אם כי אין זה מתפקידו של שומר. איש לא יפריעך. עליך רק להשמר שלא תנמנם פן יסובוך אלפי יתושים. הקשב: הנה הם מזמזמים את פזמונם הארור… לא רחוק מכאן ישנה ביצה בת ארבעת אלפים דונם, זו מפריחה אלינו מליוני יתושים… הבנת? אך אין בכך כלום. בקרוב תירכש אף היא.

הוא הצית סיגריה, ופניו החיוורים מעט, והעינים הבוערות, האוצלות לליבנת פניו יגון טמיר, גזעי, השתלהבו והוא המשיך:

– קשה הוא הכיבוש. אבל כשנמצא הקרקע בידינו – הרי מיד אנו הופכים את השממה והמארה לברכה. יעיד העמק שלנו. נקודה זו, למשל, השייכת ליחיד בעל הון – אף היא ברוכה לנו. כשההון הולך יד ביד עם עבודתנו המסורה והמאורגנת – הפלא מתחולל כמו בשרביט קסמים. הפלחים והבדואים שבסביבה משתאים ומשתוממים למראה עיניהם, כי טרם עברה חצי שנה מיום עלותנו על הקרקע, וכבר משתרעים אלפי דונמים שתולים, בארות מים ארטיזניות, בתים הולכים וניבנים, חיים ותנועה, והעבודה רבה ובוערת!

הקשבתי לדבריו בתשומת לב והוא המשיך:

– זה היה ביום חורף מעונן ומעורפל. גשמים ורוחות. העגלות שלנו שרכו דרכן בקושי ביוֵן ביצות, עמוסות מטען של מכשירים שונים, מחרשות ומנין פועלים. באנו ותקענו אוהל בטבורה של גבעה, רתמנו את הפרדות למחרשות והתלמים הראשונים שפולחו בקרקע-בתולה זו – היו לנו כעין שורות כתב הברית שכרתנו עם אמא-אדמה. ואחר כך: ימים ללא מים, ללא תבשיל, וללא שינה. כולנו גרנו בימים הראשונים באוהל אחד. מכווצים וכבושים כדגים מלוחים בחבית. שכבנו על הקרקע הרטוב, ואזנינו קלטו את המיית הרוח, שילל וסער בחוץ ולא נמנע מלהפיל את האוהל – ודוקא בליל גשם שוטף…

יללת-תן עגומה וממושכה פלחה את דומית הלילה. איש שיחי שקע רגע בהרהורים ואחר הוסיף:

– אבל אנוכי אין בדעתי להשאר כאן. לזרא לי עבודת שיר יום ללא מטרה וללא סיפוק. אני אלך לעמק. שם החיים גרעיניים יותר, עיפתי מנדוד. חסל.

הוספתי לשתוק, מתוך כוונה להקשיב להמשך דבריו.

– אבל אל לך להוציא מסקנות מדברי. עבוד, חקור והסתכל בחיים. קנה לך נסיון ואחר תוכל להתוות לך את דרכך בעתיד. הן צעיר אתה עוד. ובינתיים צא, אחא, בהורה, אבל חוסה על הסוליות… צרכי החיים ביוקר והעבודה בזול… הערבים רוקדים את ה“דבקה” ברגלים יחפות ולהם קל להתחרות בנו ולהוריד את שכר העבודה.

הוא טפח על גבי טפיחת מורה לתלמידו והזדקף כמתכונן לצאת. הסכמתי לדבריו:

– כן, מצב הדורש הסתגלות וגם קרבנות.

ובעמדו בפתח הצריף סיים בנעימה של אמונה ובטחון:

– זה ברור. ואין להימנע. כל מפעל נועז, חלוצי, דורש קרבנות.

יצא, ובאזני צלצלו דבריו של אחד חלוץ מן העם.

התבוננתי בכלי האוהל. פרט לשולחן ושני הספסלים שעמדו תקועים בקרקע משני עבריו, נמצאו בו: תנור עשוי פחים ופרימוסים; ארגזי מכולת ובקבוקים ריקים לעשרות, שהתגוללו על כל מדרך כף רגל וביחוד מסביב לשולי האוהל. נראה שפועלי המכונה אוהבים לשים בכוס עינם.

שמתי את האדרת על כתפי ויצאתי לסבוב הראשון. לקחתי בידי את הנבוט. שהות-מה עמדתי, עד שהסכינו עיני לחשכה, ואחרי שלמדתי להבחין במקיף אותי – והנה עברתני לפתע צמרמורת קלה: מישהו התכופף על יד המכונה… מתוך זהירות לא זזתי ממקומי. לא ידעתי מה לעשות ונצבתי רגע אובד עצות. חכיתי לאיזו תנועה מצדו, אך הוא לא נע ולא זע… “כסבור הוא, שאיני מבחין בו” – חלף הרהור במוחי, ומשנהו: “למה אני עומד ומצפה כגולם? הן הוא יחבל בי בטרם אמצא את ידי ואת רגלי”…

אחזתי בנבוט, ובתנועה מהירה מוחלטת השתערתי והורדתיו בכל כוחי על ראשו, קלעתי ולא החטאתי את המטרה: הנבוט פגע והלם בחבית אחת, שעמדה על גבי ארגז, – וזו השמיעה קול שאון של פח ריק בהינגפו…

נזפתי בעצמי מבושה, והלילה צחק להוותי את צחוקו השחור.

כעבור כמה רגעים שמעתי צפצוף משרוקית. הוצאתי את שלי ועניתי.

אחרי הפסקה קצרה הופיע גדעון ובא, צוהל ושמח:

– שלום, נדב!

נשמתי לרווחה בחברתו הנוסכת בטחון.

מד

צהרים. החום גדול. העבים בגדו בשמים ויפקירום לתכלתם הערומה, המסמאת. את הדממה השוררת מפר במקצת מנוע המים, הרועש ומטרטר בלי הרף. את הפרדס הוא משקה. לאורך התעלות הארוכות, בין שורות השתילים – כפופים פועלים על מעדריהם. יחפים בוססים הם בשלוליות, המבריקות לעין השמש כרצי כסף, מתפתלים ופורצים להם דרך פעם לכאן ופעם לשם, לפי כיוונו של המעדר, ומוצאים להם מקלט ב“צלחות”. האדמה החרבה הצמאה, שהשתילים מוצצים ממנה את שארית רטיבותה ולשדה, סופגת עכשיו את המים בלא שבעה. הב מים! הב מים חיים…

ובעמק מתנהל לו לאטו בעצלתיים ר' טרקטור כבד המשקל. גונח, פולט עשן ופיח. בשלשלת פלדה עבה הוא סוחב אחריו מחרשה ענקית, שעל דוכנה מסביב לה מתרוצצים פועלים מפוייחים ומאובקים, טרודים כשדי בלהות, לאורך התלמים העמוקים; אדמת חמרה אדומה הולכת ומתגלית מתחת ללהב המחרשה המכסיפה, הולכת וגואלת שטח אחר שטח.

במעלה הדרך מתקרב בדהרה על סוסתו האצילה והלבנה הבידואי הזקן סעיד. שיך העומד בראש קומץ עלוב של בדואים המאהילים בשכנות המקום. עטוף עביה יושב לו הזקן על האוכף, ורגליו הנתונות במגפים חסרי עקב – דורכות על מישורות רחבות שהעלו חלודה. זקנקן קלוש, שהכסיף כולו, עוטר את לחייו ומבליט את פניו השזופים-נוקשים ואפו הגבנוני, השמי. מבטו קשה, גנדרני, ונצלף מן הצד. אגב פטירת שלום רפה, הוא בא שלוש פעמים ביום להשקות את סוסתו היחסנית, שעליה גאוותו. בלכתו רגלי – עלוב הוא, כפוף וזקן; אולם ברכבו עליה – אש מדברית ניצתת בעיניו ונטל השנים מתפרק מעל גבו!

לפנות ערב באות הנשים עם הכדים לראשיהן. הן באות יחפות זקופות ושקטות, ממלאות את הכדים בלי אומר ודברים ומסתלקות בשקט. יש ביניהן נאות למדי. אותה שעה אוהב אני להסתכל בהן – כשהן חוזרות מן הבאר, והכדים השחורים, מבריקים מן המים, נישאים על ראשיהן במין חן קדומים ציורי ונאה: חן תנ"כי.

שירת חברי הפועלים, אשר בקעה לפני שעה בעוז מתוך אולם הקריאה והרעידה את חלל האויר – נדמה מכבר. האורות שנצנצו מחלונות הצריחים הפזורים על הגבעה ולרגליה – דעכו ואינם. נשארתי בודד על יד הטרקטור בשמירה. שעות אלו יפות הן להרהורים. הלילה הוא ליל-ירח נהדר עוטה רזים; ליל-ירח המזליף נגהו הרך על אדמת כנען, המשחירה לעומתו בלווי של ילל-שועלים נוגה ונוקב עד תהומות הנפש.

ברגעים אלה מבקש אתה להשיח לבך לנפש קרובה, ולתנות קצת ממועקת המחשבות; בשעה זו מבקש הנך לצנוח בזרועות אשה, להתמכר למגע מפנק מעדן, ליד אשה מלטפת. אולם בודד אני ועזוב בחיק הלילה, עדנה רחוקה וזרה. אני יושב לכתוב לה. אחר שמח אני בהבליגי על רצוני זה, וקורע את המכתב לגזרים, כי היא הן תראה אותו לחברה הטוב, ותעיר בודאי על אי-אלו רמזים שירימו את ערכה בעיניו.

ואני כותב מכתב לזהבה. מכתב פשוט, בלי התגנדרות וסלסולים; אני כותב ומוצא בזה ספוק רב. הן ישנה נשמה הקרוב לי והרוצה בחסדי… כן. לוּ נזדמנה לכאן להפיג את שעמומי ולהכניס כף ידה בבלוריתי – הייתי נרגע ומברכה בלבי.

חצות. הטל יורד בשפע. בד אהלי רטוב כולו. צנת הלילה חודרת לעצמות ומביאה קרירות. אני יושב באוהל על יד העששית הקטנה, שזכוכיתה מפוייחת כדבעי, מנסה לעיין בספר. אולם קשה להתרכז ולקרוא. הדממה שבחוץ מפחידתני, מוציאתני מן האוהל, נדמה לי כי אזני קולטות את רעש המזלות המנסרים במסילותיהם – – – מתעורר הרצון לחוש בדחילו ורחימו: קדוש… קדוש… קדוש… הו, מה מפחידה היא הדממה הזאת…

מרחוק מנצנצות שלהבות של מדורות רועים. נביחות כלבים עולות משם, ואיזו תכונה מסתורית, הרוחשת שם כל הלילה ללא מנוחה, בוקעת ומאיימת. יש ויריות בודדות פולחות את הדומיה; יש ואזני מדמות לשמוע גם צעקה מרה, המתנשאת ובאה ממרחק רב. אני הולך לאוהל, ניגש לטרקטור המגושם ובודק אם הכל בסדר. מכונה זו בת 120 כוח-סוס – שטרקטור שמה – שימשה בזמן המלחמה העולמית מכשיר לסחיבת תותחים בעלי משקל בחולות המדבר. אולם משפסקו הלועות הללו לפלוט את שלהבות החורבן, ועצמותיהם של אלפי חיילים יבשו-נחרכו מזמן בין החולות הצורבים, שגילום וכיסום חליפות – נטלו יהודים את מכונת-העבריינים הזאת, ומאז נשתנה מזלה וגורלה נחתך: רתמוה למחשה ענקית, שלַהבה – פלד חד, והרי היא ננעצת בלי רחם בבשרה של אדמת ניר, רוטשתה, פולחתה, ומעסיקה ידים עובדות, כאילו נתקיים בה במכונה זו: “וכתתו חרבותיהם לאתים” וגומר.

כעת שקטה היא. נחה. רק גופה המסורבל משחיר מתוך הלילה. יקרה היא, וראויה היא להשגחה, להגנה מפני גנבים מחבלים. ויש צורך בדבר. כי במעלה הגבעה, לא רחוק מתחומנו, שוכנים הבדואים. הללו – אין השינה תוקפתם… שלשום קלטו אזני הלמות של פרסות סוס. יצאתי – ולעיני הופיעה לנוגה הסהר צללית של רוכב בדואי, אשר דהר כדבוק לסוסו, דהר בהוד מוזר שהאציל עליו הלילה, ודפק בצאן. והכבשים רצו לפניו מורדפים על צואר ופעו נוגות כמובלים לטבח. על-יד האהלים לא התעכב הרוכב, ומשם לא יצא אף אחד לראות בו. מעשה חשוד.

ישנו גם כלב ברשותי. הביאוֹ אחד מן הפועלים. פשוט ובן-בלי-שם. ביחוד גדולה עליו משום מה אימת התנים. הללו – משמתחילים קונצרט הסימפוני שלהם – מיד אין לו מנוח. מוריד זנבו, מפשילו בין רגליו, צונח על עכוזו, מתחכך לו בשולי האוהל כתר אחרי מפלט, ונוהם נהימות ברעדה.

והתנים, אמנם, פוקדים אותי תכופות. מחבלי-כרמים אלה באים בלילה ומסתלקים בתאניה. אתמול בערב אצו-רצו מן המקשאות והכרמים, כי הבריחום משם הנוטרים ברוביהם. בעברם קרבו והגיעו ממש עד פתח אהלי. אולם אך יצאתי להקשיב לנועם זמירתם מקרוב – והנה כבר הגיעו אלי הדי-יללה טרופים ממרחק רב. הם ממהרים מאוד לרוץ וכלב לא ישיגם. כלבי – לא כל שכן.

צדק נוהר לו כל הלילה ברקיע ואני אוהב להסתכל בו תכופות. הוא כה מבריק ומרשיף. בהגיעו “מעל לראשי” מחויר במזרח פס צר. בוקר צח ואדום עולה, ובמצחו קבועה אילת השחר. אי-מזה נישאת ובאה קריאת-תרנגולים קלושה וציוץ צפרים עליז, המתרונן לקראת זריחת השמש.

משנראים הפועלים הראשונים אני מתמודד, ואחוז שינה אני עולה לאטי לצריפי, לתת תנומה לעיני, ומנוחה לגופי.

מה

רשלנות מתוקה מפעפעת בכל איברי. זה רק התקלחתי יפה בצוננים. יחף, כותנתי לעורי, ובמכנסי הקצרים ודהים משמש, מתהלך אני בין הצריפים וטוב לי. בארבע עליתי על הגבעה ועיני צופיות לאורך הדרך. אני מצפה לאורח. יצחק יבוא היום. קודם שלחנו לו, אני וגדעון כסף, ותמכנו בו. אולם אתמול הריצונו לו מכתב שיבוא מיד. אמנם עבודה מתאימה עבורו טרם השגנו, אולם מזון יספיק לשלשתנו. מוטב שנחיה יחד ונעודדו במקצת, כי ממכתביו נדף היאוש. לאחר מכן נראה איך יפול דבר.

כעבור חצי שעה הופיעה מכונית כשהיא מתנודדת ומתקדמת במיני קפיצות משונות על גבי הדרך, שטרם נכבשה כהוגן. לבסוף התעכבה המכונית ופלטה את נוסעיה. ביניהם הזדקפה והופיעה קומתו הגבוהה של יצחק. הוא משך בחגוּרת מכנסיו, תיקן את תרמילו שעל גבו, סקר סביבו ופסע איסטינקטיבית למטבח. משום מה רגילים אנו להבחין בין צריף המשמש מטבח לבין זה המשמש מעון. רצתי לקראתו מן הגבעה בשמחה ובצהלה עודדו:

– שלום, יצחק!…

הוא התעכב, הצטחק נוגות:

– באתי.

– מצוין!

– ואיפה גדעון?

– שכב לנוח, יבוא אחר כך.

פניו שופו יותר וחוורו. מתוך עיניו נישקף הרעב. זה הרעב שאת טעמו הרגשתי יפה, ושסימניו ידועים לי. ביקשתי לבדחו:

– שוב ענין ה“הקפות”, הרי תזכור לחם מספר זה וזה…

הוא לא צחק. חייך במרירות מדאיבה:

– עיפתי.

נכנסנו למטבח. הבחורה התורנית נעתרה לבקשתי: אם כי טרם הגיעה שעת ארוחת הערב – ערכה לנו שולחן והגישה ארוחה. יצחק אכל בתיאבון ובשקידה. בלע במבט עיניו. כמעט שלא הקשיב לדברי. הזמנתי עבורו מנה כפולה והוא לא הקפיד. משגמר לאכול גנח, כאחרי התאמצות גופנית קשה, נשם בכבדות.

ירדנו לאוהל. בלבו של יצחק הוצת ברק תקוה סתומה, הוא הלך וסח על דא-והא:

– ראיתי את עדנה על שפת הים. אמרתי לה, כי אני נוסע אליך. ביקשה לדרוש בשלומך, ולהגיד כי קיבלה את כל מכתביך.

צחקתי. כי לא כתבתי לה אף מכתב אחד, וזה חרה לה, כנראה. בכל זאת התעניינתי בה ושאלתיו:

– מה שלומה?

– היא נחמדה, ראיתי גם את חנה. כמעט שאין היא מכירה אותי בהיפגשנו וממהרת לחלוף עם בעלה הקרח. כולה משי… איזה הילוך? פססס… שלפוחית שכזאת!

– הרי לא מזמן היית כרוך אחריה.

– כסבור הייתי שטובה היא ושגיתי. אגב – עם לוי היא נפגשת לעתים קרובות דוקא.

– זה מובן.

– למה זה מובן?

יצחק התמים! אמרתי לו גלויות:

– משום שבעלה העשיר, כוחו אינו יפה לה…

– אה…

– הפעם הבין.

– ראיתי גם את זהבה. היא דורשת בשלומך, מבקשת לסור אליה כשתהיה בעיר.

– טוב מאוד.

אני עומד להכין משקה חם. אני מפשפש ומוצא סיר, שוטפו במים ואנחנו עולים לאהלי הבדואים. כנראה, שהסביבה היפה והשקטה השפיעה על יצחק לטוב ומצב רוחו הוקל. הוא פונה אלי פתאום:

– איך אומרים חלב בערבית?

אני מסתכל בו, כרוצה לדעת אם הוא משטה בי, אולם בראותי את פניו הרציניים אני שואלו:

– שכחת?

– לא שכחתי. איני יודע.

– בושה וחרפה. מכאן אתה למד, שאין לזלזל בשפה הערבית.

– אפשר לקנות חלב גם בלי לדעת את תרגומה של המלה לערבית.

– טוב. אתה תקנה הפעם ונראה איך תסביר להם, כי רצונך בחלב.

– אני אסביר להם בנקל.

– אני אעמוד מן הצד ואסתכל.

כשקרבנו לאהלים קדמו הכלבים את פנינו בנביחות. בדואית שיצאה מן האוהל הבריחתם, והזדקפה נגדנו בתמיהה.

– יצחק מנענע את ידו ומצביע על הסיר בלי אומר ודברים. הבדואית מסתכלת בו בעינים לטושות, בפה פעור ואינה מבינה. יצחק מזדרז להסביר לה בתנועות וברמזים, אך ללא הועיל. אין היא יורדת לדעתו. פניו מתקדרים. בא במבוכה. סביבו מצטופפים ילדים ועוד שתי נשים. שלשתן תמהות על מטרת בואנו, ואינן יודעות לפתור את החידה. שנינו עומדים כנזופים ומגוחכים בעיני נשים פרימיטיביות אלו. אולם לבסוף צלחה הרוח על יצחק והוא עומד להסביר להן, והפעם בהצלחה:

הוא כרע על ברכיו, העמיד את הסיר ממולו, התכופף ושיוה לנגד עיניהן עמדת אשה המושכת-חולבת עטיני פרה. הוא הבליט את זה באופן ברור למדי, אולם בצורה כה גרוטסקית, שלא יכולתי להימנע מצחוק. הבדואיות, שהפעם עמדו על כוונתו, צחקו אף הן למראה בחור זה המשתטה. אחת מהן הצביעה בידה על עדר העזים שרעה במורד.

הסתכלנו אחד בשני בתמיהה:

– חלב עזים?

– מילא.

– שמעתי אומרים, כי הוא מתקתק.

– מעודי לא טעמתיו.

שנינו יורדים לעדר וכאן מתחילה שוב פרשה של משא ומתן עם צעירי הרועים. לבסוף אנחנו באים למקח השווה ומתחילה החליבה גופה. רועה תופש עז בקרניה, חולב מעטיניה כחצי כוס חלב מהביל, מקציף, ועוזבה לנפשה. תופש שניה ושלישית ושוב אותה חליבה-סחיטה עלובה; וכמו להכעיס – העזים משתמטות ואינן ניתנות להיתפש. שנינו עומדים לעזור להם; אני עוקב אחרי עז, משתער ותופשה בקרניה; יצחק מנסה גם כן, אולם אינו מצליח. הרועים פורצים בצחוק פרוע. הוא פוסע לו מתונות עקב בצד אגודל אחרי עז סוררה – הליכת חסיד המטייל לו לתומו בצהרי שבת כשידיו שלובות לאחריו – הוא מתנפל עליה פתאום לתפסה… והעז הפזיזה דולגת ממנו והלאה – והוא משתטח מלוא קומתו ארצה…

החשיך. אנחנו שוכבים שנינו בחוץ אפרקדן על גבי אדרת ישנה, מסתכלים בשמים ודנים על נושאים שונים. באוהל רועשת מכונת הבישול. אנו מרתיחים קקאו. מן הצריפים נישאת ובאה שריקה. כעבור רגעים מיספר מופיע גדעון. הוא נראה כגוף ערטילאי, כשהוא הולך ומתקרב בין השתילים לאור הלבנה.

הוא מרעים על יצחק:

– טוב שבאת!

לוחצים ידיהם ופותחים בשיחה.

אני מספר לגדעון את פרשת קנית החלב והוא צוחק:

– הנך בור גמור בערבית!

– נכון. מעולם לא עלתה על דעתי, כי הדמיון בין שפותינו השמיות הוא כה גדול חלב – חליבּ… בשל מלה זו התחבטתי בקרקע וטרחתי להסביר.

– משום מה – שאלתי את גדעון – ראיתי בין הבדואים רק את הזקן? מה בענין בניו?

אסרו אותם בעוון גנבת כבשים והם כבר נמצאים בעכו.

– ובצאתם לחפשי היקחו מוסר?

– לא. הם ישובו לסורם בהזדמנות ראשונה.

– מנין לך? הלמדת זאת מנסיונך?

– בלי ספק. גם הפלח, אם יש לו אפשרות לשלוח ידו בגנבה או בביזה – לא יוותר. אין הם רואים בכך כל חטא.

– האמנם?

– לדעתי עלינו להתייחס אליהם בכבוד גמור ולא להעליבם. לא לזלזל ברגשותיהם. אבל במקרה של תגרה או של גנבה, כשהצדק אתנו – עלינו להתייחס אליהם בכל חומר הדין, ולהבליט אגרוף מוצק ומוחץ! לשון זו מובנת להם מאוד ומרימה את כבודנו בעיניהם עשרת מונים!

– אני סבור – נענה יצחק – כי מוטב לסלוח להם לפעמים, ועל ידי כך להתחבב עליהם ולהראות להם חולשתם.

– הנך מדבר שטויות, במחילה מכבודך! סליחה וחיוך בפני פושעים במזרח ממיטים סכנה; זה מתפרש בעיניהם לא כהלכה, והם רואים בכוונותינו הטובות חולשה פיסית… ביקשתי פעם לסלוח לאחד – והיתה זו שטות גמורה מצדי.

– איך קרה הדבר?

– שמרתי אז בחווה בגליל העליון. בליל חושך אחד עברתי בשדה ונתקלתי פתאום בפרה, שעמדה שקטה באמצע הדרך, תמיהה בודאי על שנטרדה לכאן בחצות דוקא. קרבתי והסתכלתי בה לאור הפנס החשמלי, והנה אפסר נגרר לה מקרניה. הבינותי. ריכזתי מבטי ושמעתי. שרר שקט גמור. רשרוש כלשהו לא נשמע. לא זזתי ממקומי, כי הרגשתי שהוא נמצא חבוי בקרבת מקום. כיוונתי את הפנס לכל עבר. האור חג חוגה ולפתע נתקלו מבטי בגנב: הוא שכב על יד גדר של צברים, ורגליו היחפות שלא קיפלן תחתיו – כנראה מחמת הקוצים – הן הן שגילו את סודו המר. ובכל זאת שכב עדיין ולא נע ולא זע. סבור היה שלא ארגיש בו. אבל הוא טעה. הושטתו לקראתו את אקדוחי:

– צא!

– הלז, ששכב קודם נטול חיים, התרומם ברגלים כושלות מפחד בחננו את קולו: “חוג’ה”… ביקש שאסלח לו, אבל אני פקדתי:

– קח את הפרה ונהג למושבה! – פקדתי עליו בחתוך-דבור שאין להרהר אחריו. הוא זז בכבדות ממקומו, תפס בהכנעה באפסר וילך בשקט ובראש כפוף, כמקבל עליו את הדין. הלכתי בעקבותיו. כשקרבנו לחוה השתטי פתאום על הקרקע וחבט ראשו מתוך יאוש ותחנונים: “חוג’ה, עזוב אותי! יותר לא אעז”. משום-מה נכמרו רחמי על אותו פלח בריא, המתפלש לרגלי בקרקע, ושחררתיו. כשהתרחק בתוך העלטה – פרץ בצהלה פראית, הוציא קריאת-בוז צרודה ונעלם. הוא בז וצחק לי. בעיניו הייתי השוטה הגדול ביותר שנזדמן לו בחייו. כזה הייתי גם בעיני. ידעתי כי כל אנשי כפרו יצחקו לשמע ספורו… אולם מאז אני מקפיד מאוד בהיתקלי בהם!

– כן – אמרתי – עלינו ללמוד להכירם, לדעת אורחם וטיבעם. אז נוכל לאלפם להיות שכנים טובים. וכגורם ראשון ליצירת יחסי ידידות – עלינו ללמוד שפתם וללמדם עברית.

גדעון צחק:

– היום שבו נוכל להתברך בהם כבשכנים הגונים עוד ירחק רחוק!

הוא התיר את מעילו:

– הגש את הקקאו.

החלב רתח. שמתי בתוכו את אבקת הקקאו, הטלתי מנה גדולה של סוכר, ואחרי שבחשתי יפה במזלג שנזדמן לי במקום כף, הוצאתי את הכיבוד החוצה. גדעון טרח אף הוא והכין ספלים נקיים. שלשתנו ישבנו סביב המשקה החם המתוק ישיבה מזרחית ולגמנו להנאתנו. הריח עלה וגרה את נחירי האף.

שררה דממה. שלט לילה נהדר. לילה לבן ורך. גבעות השחירו מסביב וצלצול עמום של אורחות גמלים בא ונישא מן הדרך הקרובה. אורחות עמוסות אבטיחים הבאות מן המקשאות.

– הערב לך הקקאו, יצחק?

– כן, אולם הוא מתוק יותר מדי.

והוא מזג לו ספל שני ושלישי. אכל ושתה כדין אדם רעב, שמצא שעה כשרה לפצות את קיבתו. אולם כעבור שעה קלה הרגיש בחילה. עמד ופרש הצדה, להקיא. מסכן. קיבתו שלא פונקה בעיר, סבלה מרוב השפע שהשפיע עליה לפתע… כעבור שעה קלה עלה יצחק לצריף, ואני שמעתי מרחוק את שעולו הממושך, הנחסם מתוך גניחה ונשיפה.

מו

גדעון פרץ לחדרי רציני מאוד ובשורה רעה בפיו:

– מגרונו של יצחק פרץ קלוח של דם… שלחתי לקרוא לרופא.

אולם אני ידעתי: גורלו נחתך! התחלת הסוף… פחדתי לראותו, כי מלת תנחומים בפי לא היתה. אני, הבריא, התבישתי לראותו. כאילו בי האשם! או אולי מפני: ש“בני ישראל ערבים זה בזה”…

פועלי המקום נתרתחו וצעקו, כי יש להעבירו מיד לבית-החולים. כל אחד דיבר וצעק. אולם אני הייתי אובד עצות. רעד תקף אותי. קרבתי בזהירות לדלת והשקפתי לחדר שבו שכב. ראיתי את קלסתר פניו הלבן ונזדעזעתי. יצחק הטוב והמסכן!

הרופא שבא לבדקו הציע להעבירו לבית החולים שבעיר ומשם לצפת. נוחלט להעבירו למחרת הבוקר במכונית מיוחדת. שלא ירגיש ביותר את טלטולי הדרך. גם הודענו לו את החלטתנו.

הוא שתק. כאילו לא לו נגע הדבר. אחר ביקש לקרוא לי.

באתי וישבתי על ידו:

– מה יש, יצחק?

הוא הסתכל בי בעינים שופעות עצב, שטופות דמעות. כבשתי מבטי בקרקע, כי לא יכולתי שאת הבעת פניו. פחדתי שמא יתאכזר בדברו אלי, כי בימים האחרונים היו דבריו מרים ועוקצים. כלועג לכל ומתנקם בכל. אולם הפעם הפתיעני קולו הרך:

– גרמתי לכם צרות וטירחה…

– עזוב, יצחק!

הפניתי את ראשי, כי לא חפצתי שיראה את עיני המתנצנצות.

כעבור שהות קלה פנה אלי שנית:

– תביא לי זוג לבנים נקיים.

מלאתי רצונו.

ובאותו לילה בחצות, פלחה יריה בודדה את חלל האויר.

קולה הגיע אלי, למקום השמירה, ונזדעזעתי. ידעתי פירושה, את אשר יגורתי – בא…

מצאנו אותו בואדי הסמוך, כשהוא מוטל על פניו ורקתו פלוחה. אקדחו של חבר אחד טובל בשלולית של דם. לבוש היה לבנים נקיים ויחף. כשהשכבנוהו על גבו חלפה כעין נהרה על פניו הקפואים. אולם זה רק נדמה לי. עור צפוד על גבי עצמות.

מז

רגיל הייתי לצחוק ולהיות שרוי במצב-רוח צוהל גם בשעה שתלאות נתרחשו ובאו עלי. אולם הפעם ירדה עלי קדרות. בלילות, שבשעה שהתבודדתי בשמירה ביעתוני הרהורים שונים והלוצינציות רחפו לפני עיני. לילה אחד נטשתי את השמירה ורצתי מתוך פחד למצוא את גדעון, לשוחח אתו ולהפיג את פחדי. על יצחק לא דברנו, אולם זה העיק עלינו והדאיב.

הן צעיר לימים היה, טוב ועדין – – –

לילה אחד, כשישבתי באוהל ועיינתי בספר, פלחו יריות אחדות את חלל הלילה וזימזמו על ידי. ערבים התנקשו בי מן המארב. ראו את האור באוהל ונתכוונו לרצחני. באדישות גמורה הסתכלתי בנקבים שנקבו הכדורים בבד האוהל מעל ראשי ממש ולא פחדתי לגמרי. יצאתי בשקט מתוך האוהל והסתכלתי סביבי. ידעתי כי פעמיים לא יירו. את שלהם עשו ונסתלקו. במקרה לא הצליחו.

לא סיפרתי לאיש על המאורע הזה. אולם זה היה לי כעין אות. החלטתי לעזוב את המקום ולצאת לטיול ארוך וממושך. לטייל בעמק ולעבוד בקבוצות זמן-מה, וללמוד את חייהם. במקום אחד איני יכול לשהות כעת. עלי לנוע. רק נדודים ישקיטו אותי. גם העבודה נמאסה עלי… ובכלל: מה טעם לחפש תמיד יום עבודה שאינה מספקת אותי; כי לא חזון חומר ולבנים המריצני לעלות לכאן! עלי איפוא לחשוב לכוון את דרכי לעתיד; עלי להחליט במשך טיול זה איזו החלטה שתצעידני לקראת חיים חדשים.

אני נוטל את אקדחי ובודקו. אחר אני מפרקו לחלקיו. הכל כשורה. את הכדורים אני ממרט יפה ומכניסם למחסנית. מושח אי-אלו חלקים בשמן וסוגר את הניצרה. רגיל אני לטייל כשאקדחי בכיסי. איני רוצה להפקיר את עצמי. לא לשם זה באתי הנה. טרם נתפשו רבים מאותם הנבלים שרצחו חברים ואנסו חברות משלנו. הממשלה, דומה, עוצמת את עיניה למראה מעשים אלה. לכן אני נוטל לעצמי את הרשות האלמנטרית להגן על חיי בשעת הצורך, עלי להסתגל לתנאים כהסתגל חיה בג’ונגל. חוק עברי קדום חרות במוחי:

הבא להרגך – השכם להרגו!…

מוסר קדום וצודק.

ואני – נשבע אני בכל הקדוש לי, כי אף פעם לא אוציא כדור מקנה פּרוֹבּלה גרמנית זו שבידי – טרם אדע כי אפס מוצא!

גדעון פונה אלי:

– לאן פניך מועדות?

– לשוטט בארץ.

– ואחר?

– יש בדעתי להתקשר לאדמה.

– בקבוצה?

– אולי. לאחר שאלמד את החיים שם.

הוא הרהר רגעים אחדים ואמר:

– הריני מאחל לך הצלחה ואני מקווה כי תמצא מקום טוב.

– ומה יש בדעתך לעשות?

– אין לי מושג ברור. שייך אני לאותם האנשים שאין להם דרך מותוית מראש. לפעמים נדמה לי, כי לא אמצא ענין גם בחברת אשה. אני רוצה להיות בן חורין גמור. לעמוד לשרות המולדת. ספרתי לך פעם את חלומי על דוגמת הקוזקים הזפורוז’יים. רעיוני זה אינו יכול להתגשם במשך הזמן הקרוב. אבל רוצה אני להיות סיקריק קנאי בהחלט! הן תדע כי אויבים אורבים לנו מבית ומבחוץ; עם אויב חוץ איני יכול לבוא במגע, אולם עם אויב בית – שאני. אתקשר עם אחד. אחר נצרף אלינו שלישי. אנחנו נמצא דרך להיפגש עם בוגדים, להסבירם דברים שאינם משתמעים לשני פנים; נבער את הרע מקרבנו!

– ובהוסיפו לדבר כה וכה – גילה לפני את לבו ואת תכניתו הסיקריקית – – –

תכנית נועזה ומטילה אימה.

ואלה דברי הסיקריק הישראלי גדעון:

- - - - - - - - - - - - - - -

- - - - - - - - - - - - - - -

- - - - - - - - - - - - - - -

מדבריו בקעה האמונה והחרדה למפעל כולו.

הוא לא קשקש. ושמא צדק?

ימים יבואו – ישפוטו.

– ואני תפילה כי המצב לא יביאך לידי שיטה זו.

– הלואי!

– הזהר לך!

– אל תדאג.

לחצנו ידינו ונפרדנו. בעיני עלו דמעות. ברגעים כאלה קדרות יורדת עלי. לפי שהיאוש משבש לעתים את הדעת אם כי בניגוד להגיון, יש בו גם מן החזון.

מח

אני משוטט בעמק בין אחי העובדים והיוצרים ערכים חדשים. אני הולך ברגל מנקודה לנקודה בלי סדר קבוע, מסתכל, לומד, וברכות בפי לכובשי העמק הנחמד. יום-יום נגלה לפני פרק חדש מלא ענין בתורת החיים שבשדות המולדת. עיני רואות את חבלי היצירה של בני האדמה, בכהנם בחרדת-קודש תחת כפת הרקיע; אני רואה פולחן לאומי ואנושי, אשר למראהו מתבטלת ישותי התוהה.

ושוב עומדת לפני השאלה בכל חריפותה:

לאן?…

הו, אלי! תן בי רוח ורצון להתקשר לקרקע, ולדלות הברוכה הזאת, כאחד מן הצבא הזה! הן עיפתי מנדוד, ועבודת חומר ולבנים קשה היא ואין בה תוכן מפרה.

ומושגי החיים כאן פשוטים, כנים, וממילא טבעיים יותר. אני יוצא נקודה אחת ונתקל בגבעה שלרגליה מוריקים צברים, נטוי אוהל מלבין, ולצדו צריף. מקום מגורי קבוצה קטנה מעולי בסרביה, הם עובדים כאן בסביבה כשכירי יום, אולם הם מחכים לעליית שאר חבריהם ומצפים להתישבות. רעבים לקרקע. עיניהם נשואות ירושלימה, לממונה הנאמן על אדמת ישראל, שאלה-תפילה בפיהם:

שומר מה מליל? הנגלו אפקי קרקע חדשים?

ורבות הן החבורות המצפות כמוה ליום התנחלות כי יבוא.

אנשים רעבי קרקע ודרור, שבאו לבנות ולהיבנות על מצע משיחי אנושי, לגאול שממות מכורה, ולהתוות דרך לתועים בתפוצות.

תרמילי על שכמי ומקלי בידי.

מעל לגדר של אחת החצרות מציצים אלי פני אשה רזים:

– רומני?

– יהודי!

גם מעולי רומניה כאן, הרגשה לא טובה תתקפני למראה זיק-מולדת זה, זיק עומם שנשתלהב. זר אני פתאום לאשה – על כי איני מרומניה…

באופק, לצד דרום, מתנשא תל מארך ומעורפל.

אומרים לי:

חרבות מגדו – עיר הרכב.

וגבעה זו, האוצרת סודות גנוזים אף חשופים, מושכתני. קשה לפסוח. מה איכפת לי? יש פנאי וההליכה גופה מה טובה היא לגוף ולרוח; מה טוב ללכת יחידי ולהתמכר למחשבות בלי מפריע. אני הולך ומתרונן כאילו נולדתי מחדש.

היום בהיר והשמים תכולים. פלח זקן, נוּקשה, וריבה צעירה וחסונה חולפים עטופי שחורים, שניהם כצללים אלמים, בשרכם יחפים את רגליהם. דומיה. אין קול ואין קשב. ולפתע – צליל זוגות הולך ומצטלל. על שביל בצלע גבעה מופיעה אורחת גמלים. תמהון מעורב בחשש קל תוקפני, בהבחיני כי הרחיבה השיירה צעד והריהי כדולקת בעקבותי. אולם בּן-רגע נפתרת בנקל סיבת המרוץ הפתאומי הזה: הגמלים נחפזים לרוות צמאונם במי מעין שהרגישו בו, המשקים את הככר, ומחוננים אותה במעטה דשא ירוק. בתי-חמר דלים ומחנה בדואים מאהיל על-יד העין.

לפסגת מגדו מובילים משעולים החצובים באלכסון. החפירות, המשתרעות על שטח כביר, מגלות שרידי העיר הקדמונית, חומותיה, בתיה, אורוותיה. עדים דוממים הם טורי האבנים, הנדבכים, הבורות, המינהרה העתיקה למים, ושאר השרידים; אולם מורה-הדרך המלווני, מצרי שזוף, חבוש תרבוש לבן למתניו אפודה ירוקה המבדילה אותו מילידי הארץ – יודע לדובב אותם. הוא קנה נסיון בעמק לוכסור ועל כך גאותו. אחרי ההסברה האדיבה הוא מזמינני לצל קורתו ומכבדני בפיתות ותה, הערבות מאוד לחך אחרי הליכה מיגעת. אולם אחרי מנוחה קצרה אני נפרד ממכניס-האורחים החביב, ועושה דרכי הלאה בחפזון. השמש נוטה לערוב ואני סר לנקודת-ישוב.

חורשת הארנים ושדרת הברושים אפופות הדמדומים של הקבוצה – מרהיבות עין. מגדל המים הגבוה שבחצר מזדקר בהוד. סביב השקתות מצטופף הבקר. בתי-האבן הישנים מראים על יציבות וקביעות. אולם מה מעטים הילדים כאן. רק זוג אחד נחמד, צוהל, מפוזז ומכרכר בין הבוגרים הרצינים, המסובים לשולחנות בחדר-האוכל. אחד נוטל את הקטנים, מושיבם על אדן החלון וחוזר איתם על “שיר חדש”. מן השולחן פורשים אחדים מצטופפים סביב הקטנים כעל-יד מעין מפכה וזך…

אולם:

אין ילדים כאן – אין אלוהים במקום!

עם לילה יורדת דממה עצובה, עוטה את הנפש ומעגימה את ההרהורים. שנתי נודדת. אני יוצא החוצה. עץ בודד שפרש מרעיו, משחיר בקדרות הלילה, פושט שתי שלוחות-זרועות בתפילה כלפי מרום, והרוח מנענע צמרתו כמעורר: פשפש במעשיך…

מט

בוקר. מרחוק מתפרקד הגלבוע מעורפל, ולרגליו מבהיקים גגות הפחים של צריפי הקבוץ הגדול. מן החורשות עולה ומתמר קטור של מנוֹע המים, כעשן מזבח לרגלי ההר, מקצה חורשה עולים קולות ילדים של כתה נהוגה בידי מורה. יש חיים במקום. עבודה ותנועה. אני עובר את פלג המעין, יוצא לשדות ורואה את הכרמים לרגלי ההר ההולכים ומתלכדים עד נגעם באלו של קבוץ הסמוך. אי-מזה, מראש הגלבוע, בוקע ונוקב את חלל האויר חלילו של רועה. נקודות שחורות של פרות כנמלים זוחלות למעלה. באופק – ריכסי ההרים של עבר הירדן ואדמת בית שאן הברוכה, המשתרעת הרחק.

מקצים לי מקום לינה בחדר אחד עם אשה שאיני מכירה כלל. בעלה נסע והיא מציעה לי לנודד, את מיטתו הפנויה. אני הולך ללון לשם, ואף אחד לא ילעיז אליה. כאן פורקים נטל כבד ומיותר של ירושת-דורות חולנית.

אני יושב בחדרה של האשה הצעירה, ואנחנו משוחחים על שאלות שונות. אשה נעימה. מפיה אני לומד על בעיות הקבוצה העומדות על הפרק. היא מסבירה יפה וסחה על האורות והצללים. היא מספרת מתוך פשטות וכנות דברים כהווייתם. על החדוה והתוגה, וגם על האכזבות. וכה תוקפות שעות מספר. לבסוף היא מבקשת סליחתי, כי עליה לקום בארבע לעבודת היום. אני ניגש למיטה המוצעת, המצחירה בנקיונה. היא מכבה את המנורה ושנינו מתפשטים בחשכה. אני מביט לעברה , קולט את רשרוש בגדיה, מבחין בגופה הבוהק, ולבבי נוקף, מסעירני… אולם מיד אני נוזף בעצמי על שנתפשתי להרהור בלתי כשר.

אני עובד כאן זמן-מה, ויוצא להמשיך את טיולי לפני שאתקשר בקביעות למקום אחד. רצוני להיות אזרח קבוע ועובד אדמה. אולם: האסתגל? גם בקבוצה החיים אפורים לפעמים, וחסרי גון. אולם כנראה שכך הוא צו החיים:

“בעצבון תאכלנה כל ימי חייך – – – בזעת אפיך תאכל לחם”…

לוּ נזדמן לי אוֹרקל בדרכי, או כהן ומשבצת האורים ותומים מבריקה על חזהו – כי אז לא הייתי מרפה ממנו ותובע פתרונות לכמה וכמה שאלות.

נ

בעירו של הנוצרי הנני מזדמן לתוך מנזר צרפתי.

בית בן שתי קומות מסוייד לבן. חצר רחבה מגודרה יפה. פסלי האם והבן מכחילים בין ירק עצים. נזירה זקנה מקבלתני בחיוך, שאינו הולם כלל את פרצופה הבּלה. נזירה צעירה, המדברת אנגלית רצוצה מתנדבת ללוותני למטה, לתוך המרתפים העתיקים שעליהם בנוי הבית וששימשו בתי-כנסת יהודיים בשעתו של ישו. כך הן גורסות. נזירה שניה מצטרפת אלינו ובידה פנס להאיר לנו את הדרך.

אנחנו הולכים בעקבותיה. האור המרצד על הקירות מרקיד צללים שחורים. הנזירה מתעכבת מדי פעם ועומדת להסביר. איני מקשיב. זו לי הפעם הראשונה שאני נתקל בנזירה פנים אל פנים. אני מסתכל בה ורואה שהיא די נאה. תלבשתה מאצילה לה חן מיוחד. כלל לא צנוע. אני מהרהר בגורלה ונד לה. על המדרגות היא ניגפת ומתנודדת כנוטה לנפול. אני תומכה והיא שוהה רגע בזרועותי. גוף צעיר וחם. היא מתאוששת מיד ומוסיפה להסביר, כשפניה מסמיקות מאוד תחת שולי שביסה הצחור. גם הפעם איני מקשיב, ועיני מביטות נכחה – משום שהנזירה שדיברה אלי הרעידה בקולה העימה של אשה צעירה המדברת לגבר.

בשובי מחכה לי הזקנה ומושיטה אל קופסת פח:

נדבה לטוב המוסד הנוצרי.

אני מצטחק ועונה בשלילה. – למה?

– אין לי.

–!!…

עיניה ירו זיקי זעם גלוי. לא האמינה לי. במוחה חלף בודאי הרהור בלתי נעים.

נא

צהרי יום בהיר, שטוף שמש ואור. אני ניצב עם תרמילי ומקלי על כביש נצרת-טבריה. כולי תוהה ומשתומם על חן הסביבה, שהוד נפלא חופף עליה; הוד הבולם את הפה וגוזר שתיקה. הסתכל ודום.

רוחי נפעמה בי למראה הכנרת הכחולה, המשתרעת דומם ושקטה כראי מלוטש ללא קמט גלים וזיע; נתונה בתוך מסגרת הרים, אשר צדה המזרחי מזדקף ועל גבה החרוש חריצים מתהווה מישחק אור וצללים, הנאצל מקרני השמש הנוטה לפאת מערב. מול האור חשופים ההרים להפליא. אני פונה כה וכה והאגם מעמם את גון התכלת המשתקף בו מכפת השמים, ושפתו קולטת מאפרורית ההרים. במרחק מה מן הכנרת מתרוממים הרי צפת, ומסתמנת כפתו המעורפלת-מושלגת של החרמון.

הכנת קסמה לי. בקסמה הרב משכתני ואני הרחבתי צעד, נתקלתי בחבורת תיירים נוצרים שעמדו והסתכלו בים הגליל, ויתכן כי תארו להם בדמיונם את ישו מטייל על פני המים.

גלשתי למטה ולפני עיני הופיעה טבריה. מגובבת בערימת בתי-אבן, רבוצה בין כחול הים והוד הרים, כטלאי אפרפר, עשוי ביד אדם הפוגם במראה. עודני הולך והדמדומים גברו. האגם הפך עינו. פרק מעל גבו את לבושו הבהיר ויתכס בגלימה כהה. רוח נשבה והעלתה גלים פזיזים, שקמטו והעיבו פני הכנרת. המים קדרו והקציפו; משברים רדפו גלים, המיית סערה נתבשרה מסביב לפתע פתאום!

ירדתי וקרבתי לחוף. הנחשולים המו, הצליפו מימיהם על גבי האבנים. ולי נדמה היה, כי שומע אני מן הסערה את קולותיהם של קנאי הגליל בהילחמם עם הרומאים בסירות ורפסודות…

בוקר, מבוֹך של סמטאות רצופות אבנים מרופשות. בקרן אחת הסמטאות עומדת חבורת נשים על יד משאבה ובידיהן כדים ופחים. ערביות רעולות פנים מגרגרות גרונית, ולעומתן עונות בפנים גלויים ושזופים ספרדיות בשריות, בעלות עינים שחורות מבריקות. ערבי מלוכלך הדופק בחמורו הטעון ארגזים, נדחק ומתחכך סמוך לקיר ומאלץ את העוברים לפנות דרך ולדלוג אחורנית. והנה שרידי חומות מכורסמים ומקורקרים משיני הזמן.

אני ממהר לצאת את העיר. נשוא לא אוכל סמטאות אבן.

דייג יחף עומד במי החוף וחכתו בידו. מפעם לפעם הוא שולה דג מפרפר, מכסיף. הגלים מלחכים אבני בזלת שחורה. סירות מפרש לבנות חורשות את מי אגם ששקט. שחפים לבנים אפורים מתעופפים, תרים אחרי טרף וצריחותיהם פולחות את חלל האויר. סיעות-סיעות של ברוזים שחורים שוחות ועורכות דיוג בצוותא, מתוך טכסיס קבוע מראש. אני קרב לחוף ומסתכל באבנים החלקלקות שנתהוו מפעולת המים הגורפים-פולטים אותם מקדמת דנא. אני נוטל אחדות מהן וקולע לברוזים. הם מתרוממים ופורחים מחוץ לתחום קליעתי. אולם אני ממשיך בספורט זה המתחבב עלי. תוקפני בולמוס של זריקת אבנים, ואני עומד וזורק. התרמיל מפריע לי ואני שומטו ארצה. זוכר אני איך שנוהג הייתי בימי ילדותי להרקיד חלוקי אבנים על חלקת מימי נהר עיירתי באוקראינה… וכאן האבנים כה חלקות, עגולות ויפות לידוי. הן נוגעות ולא נוגעות במים, מהוות עגולים, החל בגדול וגמור בקטן, הנעלמים: טשחח.. טש… ש… – שתיקה. צללה.

חמי טבריה. קברו של בעל הנס בצלע ההר.

חולים. פושטי יד.

בני אדם עולים למעינות הישועה. מתנים צרות וגונחים.

נשים קשות-רוח עולות לקבר הצדיק להפריח תפילות בעזרת פתקאות. כדין המתפללים לרגל ההימלאיים. סדנא דארעא חד הוא. השמש פושט לקבל שכרו. מבטו נוזף ומכריח. פתילות מבליחות. אשה כפופה מתייפחת בחשאי וכתפיה רועדות.

בחוץ הן כה יפה. הרים. אגם כחול ושמים בהירים. מרחב!

אני שם פעמי לאם הקבוצות. ללמוד את תורת החיים גם שם.

נב

גשר עץ נטוי על הירדן.

אני מחיש צעד ומסתכל בו, בזורם בין חופיו הצרים ומפותלים, ואם כי צר הוא ודל… איני יכול לזון בו עיני, הגם שאשלייה קורנת נתמסמסה. ומעבר למי הירדן גדלים על החוף אקליפטוסים נישאים, אשר בין סבך ענפיהם מצטיירים בתים לבנים שגגותיהם מאדימים. מסביב שולט עדיין שלל צבעים, למרות החום שנטה ידו לחרוך. שדות ירוקים וגנים; הרים כחלחלים וכנרת פלא, שעליה חופפת בהוד מלכות כיפת תכלת בהירה, ודממה גדולה.

במשק שורר שקט גמור, כמעט שאין את מי להעסיק בשיחה בטלנית. אנשים טרודים בעבודות היום. קרקור עופות נישא מן הלולים, קולות הילדים המשחקים בוקעים מתוך הגן, ושדרת ברושים הזקופה המובילה לירדן. מסביב שדות ופרדסים, חורשות בננות, עדרי בקר ומשק ברוך שפע. שכר עמל שנים, תלאות עבודה ללא ליאות ומרגוע.

עם רדת היום אני רואה בחזור האנשים מן העבודה, אלה שהפכו מקום ציה לגן עדן ברוך אלוהים, ושבעיניהם לוהטת עדיין אש הקודש – אש הקדחת… אני רואה: הכל כאן יציב וקבוע. הכל מוכן ומזומן. כאן לא ארגיש את טעם העולים על קרקע בראשית… בדמי לא ירון מזמור העמל, הסבל ויגון הגעגועים של עשרות שנים… כאן לא אהיה יוצר, הם הקדימו לבוא! להם הכבוד והתהילה…

ערב. בצל העצים מהבהבות סיגריות. רחש-לחש. זוגות. בודדים שקועים בהרהורים. אולם רק שעה קלה ימשך הטיול הזה, כי למחרת צפוי שוב יום עמל מזריחה ועד שקיעה. איני משגיח בצנה, ועד שעה מאוחרת בלילה אני משוטט על החוף ומקשיב לפטפוט הגלים. הריני ניצב כפוף על סומכות הגשר, מביט למים הזורמים מן הכנרת וגורפים בשקשוק שיטפם סודות קדם, באזני הם לוחשים רז של נשמת הווי חדש, המתרחש ונוצר משני עברי הירדן – – –

וימים יבואו – יגידו!…

אני פוקד את חברי בתל אור. בתוך רעש העבודה והמכונות אני מתהלך כילד שנזדמן בערב פסח לבית, והנשים טורדות אותו ממקום למקום…

סאון ודרדור.

הקרוניות אצות על גבי פסים וקטרים שורקים.

חיות קיטור פושטות צוארי עשת, נועצות שיני-ברזל דורסות לתוך כרסה של גבעה, מכרסמות אותה ללא רחם:

כה אמר האדם!

חוקים, אשר הטבע קבעם לנצח, כביכול – יופרו ויצייתו לפקודתו של העובד, כל עוד נשמה באפו.

נאום בעל המוח והרכוש!

ובלכתי משם, אני נושא בדמי ובמוחי את הקצב המפרה הזה של המרץ היהודי בארצו. דומני, כי רגלי הולכות לפי הקצב הזה, ואני ממהר בלכתי כמורדף על צואר…

הן בונים אנחנו:

כוח ואור בלב השממה!

מים להפרותה!

חיים ועבודה לרבבות מן הגולה!

נג

וכעת לאן עלי ללכת?

לכרך אין ברצוני לחזור. שם שורר מצב עגום; שם מחלקים למחוסרי עבודה סיוע וגם כרטיסים להצגות.

⁵Panem et circeenses

אין זו קריאה חדשה. הרומאים הנחילוה לנו.

וישנם בחורים טובים הפושטים ידיהם לקבלת מנה איומה זו וידם אינה רועדת… ואחר אין הם מתביישים לרדת ליפו ולמצוא מיפלט בספינה.

אני מחליט להשאר בעמק.

אני הולך להרחק למקום אחד, אולם חפשי אהיה!

נד

בתים לבנים רק תמול שלשום הוקמו.

משק צעיר התובע טיפול וגידול.

כר נרחב לעמל ועבודה.

אויר בראשית מרחף על הסביבה.

בוקר-בוקר אנחנו מתעוררים לצלילי מטיל ברזל קולניים ויוצאים לעבודה. והיא כה רבה! כי הן כאן בונים הכל מחדש. מכלונסאות הננעצים בקרקע לסימון הגדרות ועד בנין גג לראש. הארוחות דלות וקלושות, כי האדמה טרם מכניסה. יש לטפחה קודם, לדשנה ולפייסה כדי להפיק ממנה את חסדה.

לפעמים פורצים גם אי-אלו סכסוכים בין אנשי האדמה, אולם העבודה הדחופה דוחקת, ואין פנאי לריב. התנקשויות חוזרות. מתנקשים מיושבי הארץ יורים מן המארב. הדלות שולטת עדיין. אולם הנה נכנסת צעירה אחת למטבח, בידה סל מלא ירקות ופניה קורנות:

– משלנו!…

ובעיני אני רואה כעבור שנים מיספר גם את הענבים, תפוחי הזהב והאשכוליות, את החטה ואת השעורה ואת המיקנה; שדרות עצים מצלות וילדים משחקים ביניהם… הפעוט הראשון מתייפח כבר בלילות…

אני מוצא ענין רב וסיפוק בעבודתי. לבי שש לכל שתיל נוסף, לכל נדבך, לכל שכלול, הן בחצר והן בשדה. לאט-לאט. דרך ארוכה וקשה. אולם בטוחה. מוצקה. בינתים ואני גר בצריף שכולו ככברה. אולם לא איכפת. עוד אגור בבית. תינוקות ובהמות – קודמים. המאכלים דלים ומתישים את הגוף – אך אין בכך כלום. אפשר לסבול קצת. יום יבוא ויוטב המצב.

פעם כושלות ברכי בשדה וצמרמורת תוקפתני. חברי מנשאים אותי על כתפיהם וקובעים בעצמם את הדיאגנוזה, שכן בעלי נסיון הם:

– קדחת.

מכירי משכבר הימים…

אחרי-כן – שוב לעבודה.

מזריחה עד שקיעה.

טוב לי. שקט שלא ידעתי טעמו מזמן – ירד עלי וירגיעני.

חדלתי מהיות נע ונד. אני מהלך בשתי רגלי על האדמה.

ויום אחד אני נכנס לחדר ומוצא בין האורחים פנים ידועים לי:

זהבה!

לבי חרד, וכמו זע לקראתה.

היא שזופה יפה. לבושה שמלה לבנה, רגליה נתונות בסנדלים וגרבים קצרים, וכולה – צעירה נחמדה שהתבגרה והגיעה לפירקה. היא הולכת לקראתי ובת-צחוק מעדנת קלסתר שלה:

– שלום, נדב!

– שלום זהבה! מה מעשיך כאן?

– הן אמרתי לך פעם, כי אני שואפת לכפר והנה באתי לראות! וגם מכתבך…

– רק לראות?

– לראות ולעבוד!

– מצויין!

היא מסתכלת בי ומוסיפה בחיוך גלוי:

– מה טוב לפגשך כאן…

– השארי פה. עבודה ישנה.

– ברצון?

נה

זהבה משליטה מיד סדרים בצריף:

– הוציאו את המיטות החוצה ותנו לי בקבוק נפט!

כעבור שהות קלה מקבל הצריף צורה חגיגית. הרצפה שטופה יפה. על המיטות מצחירים סדינים נקיים. החפצים במקומות מתאימים. על השולחן מפה לבנה, צנצנת ובתוכה אגד פרחים. נקיון וטוהר.

חברי מסתכל וקורא בהתלהבות:

– בחיי היא נחמדה!

בערב אנו יוצאים לטייל. היא מקרבת אותי. אני מאושר. היא מקשיבה לדברי. דברים היוצאים מן הלב. אנו משוטטים בלב השדה, והלילה משיב עלינו צנתו. גבעה משחירה מתרוממת כהרת סוד. שנינו חבוקים לרגליה. דומיה.

בחצר אנחנו נתקלים בשומר. רובו רכוב על גבו אלכסונית והוא נוזף בנו:

– לישון – יאללא!

– מאליש… – עונה זהבה, שנינו צוחקים.

מצאתי תוכן חדש. בימים נדמה לי כי היקום מתרונן. ובלילות – המיית הנפש, כיסופים מרטיטים מיתרי לבב. קירבת אשה צמודה שיש בה חמדת הגוף וקול שניגונו משרה רוח טובה.

אני שוכב לישון, אולם לבי ער וכולי תקוף קוצר-רוח.

חברי נסע העירה לימים מספר, ואנחנו, אני וזהבה, נשארים הערב לבדנו בצריף.

הסייג בצורת גבר – סולק.

אני שוכב ומסתכל בה. היא עומדת כפופה על מזודה ומטפלת בלבנים. צחורים ונקיים. היא מקפידה מאוד על הנקיון. לפתע היא מעיפה עלי מבט חביב,קונדסי:

– למה אינך ישן?

– איני יכול.

– האור לא יפריעך. אני שוכבת תיכף.

אני פונה אליה פתאום:

– זהבה.

– מה יש?

–– גשי הנה ושבי על ידי. רצוני לספר לך משהו.

היא ניגשת בחיוך חושד. יושבת על ידי ומסתכלת בי:

– ספר.

אני אוחז בידה, מחבק גיזרתה:

– אין לי על מה לספר לך. אבל רוצה אני כי תשבי על ידי…

– חה-חה-חה-חה… טפשון שכמותך!

משחררת ידה וחוזרת לטפל בחפציה. מעיפה מבט חם, מכבה את המנורה ושוכבת. רגע שוררת שתיקה. לבי הולם בחזקה. לפתע אני יורד ממיטתי וניגש אליה. היא שותקת. אינה מוחה. אני נושק חרש את מצחה, את פיה החם, הדשן. זרועה מתרפקת על צוארי. אני מרים את שולי השמיכה, ולעיני מבהיק לובן גופה כבהט.

היא מתכווצת כמימוזה ונרתעת…

גוף לגוף יביע אומר.

נו

קריאת התרנגולים. חרכי הצריף מחווירים. השחר עולה. צלילים קולניים פורצים ומזעיקים לעבודה. בחצר עומדים מוכנים שמונה זוגות רתומים למחרשה גדולה. יוצאים לחרוש קרקע בתולה. התכונה רבה. אף אני בין היוצאים. אולם לפתע אני נוטש את כל הכבוּדה ורץ לצריף.

– לאן אתה רץ?

– תיכף אחזור!

– אני פורץ לצריף נטול נשימה. זהבה חרדה לקראתי:

– מה קרה?

– כלום לא קרה, יקירתי.

אני מסתכל בפניה החיוורים מליל השמורים, נושקה על זוך מצחה, ובראותי את עיניה ובתוכן הבליח זוהר שופע אהבה, – הנני נרגע וחוזר לחצר. בחור אחד מצליף בשוט, והפרידות זזות ויוצאות לשדה. הטל מבריק על הצמחים.

התלם הראשון הולך ומשחיר.

אדמתו דשנה ונוצצת לעין השמש.

א

כשאחזו חבלי־הלידה את אמו יולדתו של מנדל וגניחותיה פרצו למקוטעין והתלבטו בחשכת החדר הצר, נתעוררו הילדים וגעו בבכי. אימה סתומה ירדה עליהם והעכירה את רוחם. האב התעורר אף הוא, מבוהל ומבולבל במקצת כי שנתו ערבה עליו. במהרו להעלות אור ניגף בקצהו של השולחן, נתקל בכסא, הפכוֹ והגדיל על ידי כך המהומה והמבוכה שהשתלטה לפתע בחצות במעונו. לאור עששית שזכוכיתה מפויחת, סדוקה וחבושה פיסת־נייר שהצהיבה מן האש, עמד זליג הנגר ונעץ עינים רגזניות בזוגתו המתהפכת בציריה; הוא התגרד בגבחתו מבלי לדעת מה לעשות. ברם, עד שהוא עומד אובד־עצות, ומהרהר, ועל הסף הופיעה חותנתו שחרגה מן הקיטון הסמוך, כשהיא מתקנת את השביס שעל ראשה לכסות על שערות־השיבה הפרועות; היא התפרצפה לעומתו בעוית־זעם והמטירה עליו:

– גולם חדל־אישים שכמותך! מה אתה עומד ומסתכל בה כתרנגול בבני אדם? אל המיילדת זילברשטיין חושה!

ותוך כדי רגע הפכה את פניה לעבר שלושת נכדיה הקטנים שישבו צפופים במיטה אחת, מבוהלים עדיין ומייבבים חרש, ומפיתחי פיה חסר־השיניים התמלטה נזיפתה: ואתם – אף הגה בל אשמע מפיכם!

גערותיה של חותנתו העמידו מיד את זליג על מצב הדברים. הוא הזדרז להתלבש, גחן תחת המיטה, משש והוציא את נעליו הבלות המשומשות, נעלן ופרץ לתוך הרחוב. בחוץ קדמוהו חשכה דחוסה שרבצה על הגגות ודלף בלתי־פוסק. רחובות העיירה הפכו גבים־גבים, שלוליות ורפש. משראה זליג כי לשוא יתחכם לדלוג מגבשושית לאבן מדומה, כדי למצוא מעבר נקי, הפקיר לבסוף את רגליו והחל בוסס באמצע הרחוב, בתוך הבוץ, כלאחר יאוש. הוא התנהל בכבדות נגד הרוח שנשבה בחזקה, בידרה את כנפות מעילו והרטיטה את גוו מקור; מי־רפש צוננים חדרו בעד קרעי נעליו המרופטות שעם כל פסיעה השמיעו מעין פכפוך חרישי, ובמוחו חלפה הדאגה המעסיקה אותו מיום שנשא אשה: לעולם אין ידו משגת לקנות נעליים. גזירה נגזרה עליו, על אשתו ובניו, שיתהלכו יחפים בעולמו של הקדוש־ברוך־הוא, ודאי באשמת מזלו הקבצני.

הגשם גבר והצליף אלכסונית בפניו. הוא עבר את ככר השוק, עלה על הגשר התוחם בין משכנות־היהודים לאלה של הנכרים, וקול נביחת כלבו של הכומר, נביחה צרודה וזעפנית, הטילה בו אימה ושילחה בו צמרמורת. הפחד מפני שדים ורוחות – פחד קדום שנחרת בלבו מימי הילדות – חרג מתוך חביון ההכרה והפעים את לבבו ברהיטות יתירה. הוא הפך את פניו לאחוריו לראות אם אין מישהו דולק אחריו. את עיניו תלה בפנס היחידי שקרץ מעבר התחנה, ורשף־אור זה שהוצת בידי אדם השיב לו את רוחו. הוא החיש את צעדיו, עבר נטול־נשימה את הגשר ובטחונו חזר אליו לגמרי כאשר החל מתדפק על תריס חדרה של המיילדת להבהילה משנתה.

המיילדת זילברשטיין נספחה אליו בלי רצון. היא פסעה על ידו ורטנה בלי הרף על הקבצנים המעמידים ולדות שלא לצורך, ועל שהפלונית שלו הואילה לכרוע ללדת דוקא בליל־סגריר כזה. את הפנס שלקחה אתה מביתה מסרה לידו, שלחה אותו בראש להאיר לה את הדרך ונשתתקה לבסוף. כאשר נכנסו הביתה חרדה לקראתה החותנת:

– הזדרזי פן תאחרי חלילה!

המיילדת הרוטנת לא נזדרזה. דלופה מגשם עמדה באמצע החדר, משכה והוציאה במתינות את ידיה הצחורות מתוך הכסיות, ותוך כדי מעשה לא שכחה להטיף מוסר לאשה המתהפכת בציריה על נפלה שוב בפח. אחר סקרה במבט זעום וחטוף את החדר וניגשה לטפל במתינות באשה הגונחת.

במשך שעה ארוכה היו כל בני־הבית עצורי־נשימה, עד שלבסוף בישרה אותם המיילדת באדישות גמורה, כאילו דיברה על ענין־של־מה־בכך:

– בן.

ונפלה ההברה בחדר כאבן לתוך באר ריקה. צריחותיו הפולחות של הרך הנולד צרמו את האזנים והרגיזו משום־מה בעיקר את החותנת ששילחה דברי־ריטון עוקצים בחתנה אשר ישב על כרעי המיטה משמים ואובד־עצות, אין־אונים לגמרי תחת לחץ דלותו, חותנתו, אשתו וילדיו. שלושת הקטנים התכנסו תחת השמיכה הבלה שמשכו אותה מעל לראשיהם, ובתוך האפלולית, בחמימות, נלחצו זה לזה מתוך צביטות ולחישות־גיל:

– אח קטן…

– אח קטן, פעוט…

מזלו של מנדל – שהיה הצעיר בחבורת אחיו שקדמוהו – איתרע לגמרי, באשר בן־זקונים היה והוטל עליו להשתמש בבגדי אחיו ששוב לא הלמו את מידתם. אבל משהגיעו בגדים אלה לידי מנדל, לא היו אלא בלואי סחבות. ונעליים – חדשות לא ראה מימיו וישנות לא זכה לקבל: אחיו השתמשו בהן עד גמירא, דרסון, רטשון, רפטון, תקנו אותן טלאי על גבי טלאי, וחזרו ותקנו אותן עד שלא היתה להן כל תקנה.

מנדל גדל יחף. נער כחוש, שחור־עינים וחיוור. טוב היה לו בקיץ, כשהתרוצץ ברגליו היחפות והמרופשות בחוצות העיירה, משתכשך בשלוליות, ודוהר לו בככר־השוק אחרי חישוק של חבית הרץ ומתגלגל לפניו. רעב היה הנער לעתים קרובות, אך הוא למד להשיר אגסים ותפוחים מעצי גני־הנוצרים ולשבור בהם את רעבונו; לפעמים היה מצטרף לאחד מחבריו הנועזים ביותר ושניהם היו מתגנבים לתחום האכרים, פושטים על שדותיהם וגונבים תפוחי אדמה שהיו צולים אותם אחר־כך על המגרש שמאחורי בית־המדרש. אך רע ומר היה לו בחורף. הוא נאלץ לשבת כלוא בבית, להתקוטט עם אחיו ולספוג מהלומות מידי אביו הקפדן ומר־הנפש. לפעמים היה מנדל גולש מן התנור החם, מגיש את פניו החיוורים נטולי־הדם לזגוגית המצויצת בציצי כפור, משיב עליה בהבל־פיו החם עד שנתבהרה טבעת־זכוכית שקופה כגודל העין; אז היה מנדל מציץ לרחוב המושלג, ועיניו נצמדות בקנאה לילדי השכנים האמידים, ההולכים לבטח דרכם בנעליים שחורות וחדשות ומחליקים על פני הקרח. נפשו של מנדל התעטפה מצער וראש מאווייו היה אז: נעליים. כחולם היה עומד שעה ארוכה ליד החלון ועם דמדומים, בחלוף מיזחלת ברחוב, וצלילי פעמוניה נרעפים לתוך הכחלת הקרושה, היו כיסופים עזים צובטים את לבו הרך, ובחזרו לתנור היה דמיונו מוליכו שבי אחרי אוצרות גנוזים ביערות, מטמונים ששמע עליהם פעם בשעת־רצון מפי סבתא, ואחרי הגמדים השומרים עליהם מתוך צפייה לאביונים מוכי־גורל ולו – למנדל!

ערב אחד התעורר מנדל משנתו ולאזניו הגיעו קולות משובה וצחוק. הוא קרב בשקט לחלון ולנוגה הסהר ראה אחדים מחבריו כשהם משתובבים, מטילים זה בזה כדורי־שלג, מחליקים על הקרח וטוב להם בחיק הכפור. עיניו נהו אחרי בריל גוץ המתקדם גחון על פני גוש שלג המתקפל וגדל והולך, והוא מכריז מתוך ניקוש שנים:

– הב־ב־בה ונ־ק־קים ג־ולם!

תקפו את מנדל קנאה ורצון להתחבר אליהם. הוא ניגש בחשאי למיטת אביו, גחן והוציא בשקט את מגפיו הגדולים, הכניס לתוכם את רגליו הדקות מחותלות בסמרטוטים והתחמק חרש בנשימה עצורה החוצה.

כאשר חזר הביתה, והוא קופא ומשולהב כאחד, המתין לו האב, שהרגיש בהיעדרו, וכיבדו בסטירת־לחי מצלצלת.

ב

בטבורה של ככר־השוק הסתובבה סחרחרת שהעיפה את נערי העיירה ובנותיה על גבי סוסוני־עץ חומים וצהובים, אשר צבעם דהה ונתקלף. משולהבים, בעינים מבריקות, חלפו האכרים בסחרחרת לקול נגינות מפוחית שהפריח מתוכה גבר חסון ועליז, אשר קרץ בשעת מעשה בעיניו החומדות לריבת־כפר בריאה, לבושת צבעונין, שהצטחקה והסמיקה אגב פיצוח גרעינים.

עמד מנדל והסתכל מתוך קנאה במאושרים העולים בגאווה על הסוסונים כפרשים שׂשׂים אלי קרב. שעה ארוכה עמד מבלי לזוז ממקומו. הוא קיווה כי הנה יתרחש איזה נס, ובעל המפוחית יפנה אליו פתאום, יקרוץ עין ערמומית ויפטיר: “עלה בחור ורכב”! אך מאומה לא קרה והוא נאלץ לסור משם וללכת לראות בקרקס הנודד אשר מעל ליריעות אהלו הופיע לפעמים מוקיון לבוש כתונת פסים ומעוטר פיפים כשהוא נישא לראווה על גבי מוט, ראשו למטה ורגליו למעלה.

במשך כל היום התרוצץ מנדל ממקום למקום לראות בפלאי היריד שהציפו את העיירה, ואם כי הפרוטה לא היתה מצויה כלל בכיסו, מצא לו ענין לענות בכמה וכמה דברים הנקנים בראייה בלבד. מכנסיו, שקצותיהם נתרפטו לגמרי, השתלשלו על רגליו היחפות; כותנתו המסואבת והפרומה, עיניו הבוערות, שיוו לו דמות פוחז שידו בכל, העלול להזיק, והוא ניטרד ממקום למקום. ככר־השוק המתה ושקקה כנחיל־דבורים. אהלים ודוכנים גדושי סחורות שונות, סוכות־רוכלים, עגלות וסוסים המטילים את גלליהם, אכרים כבדי־משקל ומגושמים שריח עטרן נודף מהם, אכרות משולהבות, יהודים זריזים לבושי־שחורים, תגרנים, אומנים, צוענים מובילי־דובים, ושאר מיני בריות וכייסים שהשריץ היריד לרוב ושילהב אותם – בין כל אלה נדחק מנדל, ועיניו השחורות הבריקו למראה השפע והעושר לא־מזה שירדו לעיירה בן־לילה. רבים היו הדברים שחמדו עיניו של הנער. היו שם מעילים משובחים, פרוות־כבשים מקושטות גדילים כחולים ואדומים, חליפות ונעליים… הוא התעכב ליד אוהל אחד אשר על כלונסאות מיוחדים לכך שננעצו באדמה ניתלו לראווה זוגות מגפיים ונעליים שריח־עור טרי נדף מהם וגרה את נחיריו. עמד מנדל והסתכל בנעליים החדשות התפורות לפי מידות רגליהם של כמה וכמה בני־אדם. מבטי עיניו עברו ממגף לנעל וחזרו חלילה. הוא עמד וממקומו לא מש. הקנאה בערה בו למראה אכרים מגושמים הניגשים בביטחה אל המוכר, נוטלים, הופכים וממששים בידיהם את הסחורה, מודדים, נועלים, עומדים על המקח ומסתלקים לבסוף כשהנעליים משחירות תחת בית־השחי.

אז חמד מנדל והשתוקק לנעליים חדשות כאשר לא ניכסף עוד לכך מימיו! הרעיון שניצנץ במוחו לא הפחידו כלל. “הן כה רבות ואני יחף”… ועם דמדומים, בשעה שאחד השכּוֹרים חולל מהומה בשוק, התחכך הנער בשולי יריעת הסוכה בעינים נפחדות ומזרות מבוכה; הוא פנה כה וכה, ביצע בזריזות את זממו והסתלק מן המקום בלב פועם.

הביתה פרץ והכריז חגיגית:

– זוג נעליים!

הוא נופף אותן לאור העששית, לעיני אביו ובני־הבית. האב פסע לקראתו פסיעה אחת בפנים זעומים:

– כיצד נזדמנו לידיך, בחור־חמד שכמותך?

– מצאתין במעלה הרחוב. נתקלתי בהן בלכתי הביתה. יתכן ואבדו לאחד מבאי־היריד.

דחופים התמלטו הדברים מפיו.

האב נטל את ה“מציאה” בידיו, בעין בוחנת הסתכל חליפות, פעם בנעליים ופעם במנדל. היה זה רגע מחריד. חושש היה הנער שמא יתנפל האב ויחלק לו מהלומות מבלי לשאול ולחקור. אך לשוא חרד הפעם. מראה הנעליים החדשות, הרכות והמבריקות, האציל ארשת נוחה גם לקמטי פניו הקודרים של האב שהפטיר חרש:

– נעליים משובחות.. . מעמסה כבדה נגולה מעל לבו הלחוץ של מנדל. הוא שאף לרווחה. ברם, אותה שעה נתן האב את עיניו באחיו של מנדל הקשיש ממנו, ואמר לו במתינות:

– הבה, בחור, ונראה אם הולמות הן את רגליך.

מנדל נדהם:

– אבל שלי הן!

האב ענה לו יבישות:

– לא שלך הן.

מפיו של מנדל התמלטה זעקת־יאוש:

– אבל הן אני מצאתין! – (אותו רגע האמין באמונה שלמה שהוא מצאן ובדמיונו גם ראה את המקום במעלה הרחוב וכיצד גחן להרימן…)

האב לא שעה אליו והחל מתיר את השרוכים. מנדל החוויר והושיט את זרועו לתפוס בנעליים. בעיניו ניצנץ החרון. אולם האב דחה באצבעותיו הגרומות־פשוקות את זרועו של בנו והסביר לו בפשטות:

– נעליים אלו נחוצות לאחיך. בשבילך אשיג ישנות.

– איני רוצה בכך! – צווח מנדל ותפס בחזקה בנעליים – לא אתן!

בעיני אביו נתלקח שביב מבשר רע. הוא הרים את ידו וחבט בה על פני הנער. מאפו של מנדל פרץ קילוח־דם שזנק על כותנתו, אך הוא לא הירפה מן הנעליים וסנטרו רעד מתוך יבבה. למראה הדם נתכעס האב, כי הוא נתכוון בעצם ל“מכה יבשה”. בתנועת יד תקיפה ונמרצה משך והוציא את הנעליים מידי הנער.

אז קם מנדל ובחמתו קילל את אביו…

כשחרד האב לקראתו, לשמע הקללה שנפלטה מפי בנו, מיהר מנדל לברוח החוצה כשהוא מתייפח, לבו דאוב ומוחו לוהט מחרון אין־אונים, יאוש ומפח־נפש. אותו לילה לא חזר הביתה ללון. הוא נרדם באורוותו של איצי בעל־עגלה על גבי חבילת חציר, ובחלומו ראה זוגות־נעליים מתהלכים קוממיות בככר־השוק, דולגים מעל לשלוליות המבריקות לעין השמש, והוא, מנדל, רץ לפניהם, מפזז ומכרכר ומכריז בשמחה: הנה הנעליים! פנו דרך!

ג

כאשר מלאו למנדל י“ג שנה הפתיע אותו אביו בפעם הראשונה בחייו, ויומיים לפני חגיגת ה”בר־מצוה" שלו, הלך וקנה לו נעליים חדשות, רגילות אמנם, מעור פשוט, ללא ברק ורוך מיוחדים, אבל חדשות. לשמחתו של מנדל לא היה גבול. הוא נעל אותן ופסע כמי שכפאו שד; הסוליות נקשו על גבי הרצפה והוא התאמץ להעלים מעיני בני־הבית את החיוך שפירכס בו ועמד לפרוץ ולהנהיר את פניו.

אותו שבוע, ביום קיץ חם, יצא לחבריו ורגליו מתנהלות בכבדות ובחשיבות יתירה בגלל הנעליים החדשות. הנערים סקרוהו קצרות, בלי לחלוק לו ולנעליו הפשוטות תשומת־לב מיוחדת כי דרכם אצה להם. הם נחפזו לרחוץ בנהר. מנדל ניספח אליהם וכעבור שעה קלה עמדו על שפת הנהר, מוכנים לקפוץ ולטבול במימיו הצוננים. אך בריל גוץ, הוא־הוא שהיה בעוכריו הפעם. בריל עמד והכריז:

חברה! הרי כאן שלולית! בואו ונתרחץ על יד הטחנה!

נעתרו לו הנערים. בקולו של בריל גוץ שמעו תמיד, כי פוחז היה הנער, חרוץ ותקיף בדעתו. לסרבנים היה תוקע את אגרופו הקפוץ בפניהם ותמיד היתה ידו על העליונה. הלכו הנערים למקום הרחוק במקצת מישוב של יהודים, התפשטו וקפצו המימה. והיה המקום טוב באמת ונעים לרחיצה ולשחייה. השתובבו הנערים, התבדחו והראו את כוחם בתעלולים שונים. האילנות שעל שפת הנהר, כרי הדשא, השדות המזהיבים, גלגל הטחנה המסתובב במורד הנהר ליד הסכר והמים המפנקים – כל אלה הרחיבו את דעתם של הנערים והביאום לידי התפעלות קולנית. עוד אלה מתעלסים ופורקים לרגע עול רבי, מרותו של אב קפדן, – וחלוקי־אבנים החלו עפים מעל לראשיהם, חולפים בשכשוך על פני אדוות המים בלוית זמר־גידופים מבשֹר רע.

בריל גוץ היה הראשון שקריאת “אויה!” התמלטה מפיו; משפתו השסועה שתת הדם. כאשר הרימו הנערים את ראשיהם ראו לפניהם שלושה פרחי “שקצים” הרצים לאורך הנהר, מידים בהם אבנים בחימה ומתקלסים בשפת־לעג. לא נראה להם לנערים כל פתח־הצלה אלא לקום ולהשיב מלחמה. ודוקא בריל גוץ הפצוע הוא שהלהיבם לכך. הנערים לבשו עוז, יצאו מן המים תחת מטר אבנים והשתערו על השקצים אשר הופתעו למראה אומץ לבם של היהודונים והחלו בורחים. בשעת מנוסתם חלפו על פני ערימת הבגדים שהשאירו המתרחצים על החוף, התכופפו תוך כדי ריצה ושלחו את ידיהם בביזה. חטפו מכל הבא ביד.

כאשר הגיע מנדל לערימה חרד ונבהל, כי לבו ניבא לו רע, חשכו עיניו: נעל אחת נשדדה והיתה לשלל. השניה התגוללה הפוכה על צדה, מעופרת ומיותמת. דמעות עמדו בעיניו של מנדל והוא חזר יחף, אָבל וחפוי־ראש ובידו הנעל האחת. בהגיעו הביתה קם האב, ולשמע האסון שקרה למנדל, עמד וסטר לו סטירות־לחי שהתיזו ניצוצות מעיניו. פרשת הנעליים היתה תמיד כרוכה בסטירות לחי.

ד

אין כל ספק שלמנדל־גולם (כנוי שנערי החדר כבדוהו בו) היו כמה וכמה דאגות שהטרידוהו והעסיקו לא מעט את הווייתו העלובה תחת קורת בית אביו הקפדן והקבצן. הבגדים שלבש היו תמיד קרועים־בלואים: תמיד הציקהו הרעב ורק לעתים רחוקות אכל לשובע. ברם, כל הדאגות האלה היו טפילות לגבי הדאגה העיקרית: נעליים. כסבור היה מנדל שאיש נטול־נעליים משוּל למת, לחדל־אישים שאין מתחשבים בו ומבטלים אותו. לעתים היה אביו קונה לו נעליים משומשות, כי לא השיגה ידו לרכוש חדשות. גם לאחר שהגיע מנדל לבגרות ולמד אצל אביו את מלאכת הנגרות, התהלך על־פי־רוב בטל מעבודה בעיירה המתנוונת בדלותה כשהוא מטלטל את גופו הגרמי והכחוש, ועיניו השחורות עדיין מזדהרות מקנאה בראותו נעלים מצוחצחות המקשטות רגלי אחרים. הוא הרגיש עצמו מושפל ומדוכא והעצב אכלוֹ במסתרים.

והנה התחולל משהו בעולם הגדול. השמועה הנוראה עשתה לה כנפים, הגיעה גם לעיירה והילכה אימים: מלחמה! ובעוד יהודי־העיירה מדיינים זה עם זה בבית־המדרש, מתפלפלים מנחשים ומנבאים עתידות, – ופקודת הגיוס הגיעה.

בין המגוייסים היה מנדל. הוא לא פחד ולא ביקש להשתמט או להטיל מום בגופו כמעשה אחרים. אדרבא, בסתר נפשו קננה תקווה סתומה כי הנה דוקא עכשיו יתחילו חייו הוא. וביום צאת המגוייסים בדרכם לרכבת אשר תסיע אותם למרחקי רוסיה, להתאמן בקסרקטין, הלך מנדל בראש והתפלא על הנשים המלוות אותם בקולות תאניה ומספד. אותה שעה גדל ערכו בעיניו, ופירחחים שהיו מתקלסים בו ומקנטרים אותו, הקדימו אותו בפסיעה אחת, הציצו במראהו ביראת הכבוד ולחשו זה לזה: מנדל חייל!

ומנדל חייך. המלים ערבו לאזניו. אף הוא ישלח הביתה להוריו צלום, בו יראוהו ניצב עמידה זקופה, לבוש סגין, חבוש כובע עגול, אלכסונית, מעשה בחור כהלכה! ראה פעם מנדל צלום בנו של בן החזן, חייל ותיק, ודמותו הצטיירה יפה בזכרונו.

הוריו נשרכו אחריו מורדי־ראש, שחוחים כאשמים, ומנדל ראה והכיר לפתע כי אכן קפצה הזיקנה עליהם. אמו החזיקה בידה חבילת־צידה שהכינה לו לדרך ובה תרנגולת צלויה וחלה. טעם הבשר הצלוי, הטעם המשוער, מילא את פיו ריר, ובלכתו החליט כי עוד הערב, בקרון, ימלא את כרסו במעדנים אלה שימים רבים לא באו אל פיו. השאר הפך טפל. כי רעב היה מנדל־גולם ללחם, לבגד, לנעל.

בקסרקטין הבנויים לבנים אדומות והנמשכים טורים־טורים מחוץ לעיר, קבלו את פני הטירונים בפקודות מנסרות, הוראות משונות, וטפחו בפניהם סיסמאות על משמעת וגבורה. מובן, שכל הפקודות חלו גם על מנדל; ברם, כשפנו אליו היו מזכירים לו שהוא יהודי נוכל. לא את הכל הבין מנדל, כי הלשון הרוסית לא היתה נהירה לו ביותר, אך את פירוש שתי המלים ידע יפה.

עוד באותו יום הכניסו אותם לאולם גדול ורחב־ידים, קראו אותם אחד־אחד בשמותיהם וחלקו מדי־צבא שלמים וגם נעליים. נעליים פשוטות, אבל שלמות וחזקות, מסומרות ומפורזלות. מנדל שמח עליהן מאד כי נעליו שהביא אתו היו מרופטות למדי. הוא לבש את מדי־הצבא הפשוטים, נעל את הנעליים אשר ניקושן בלבד יוצק עוז לתוך הדם, והוא התהלך קוממיות, כמרגיש בערכו, מוצק ועשוי לבלי־חת.

וערב, בשכבוֹ על גבי הדרגש ונוחר בהנאה, התגנב אחד מן החיילים הותיקים מאגף־הקסרקטין הסמוך לזה של הטירונים, והחליף את נעליו הישנות באלו של מנדל. היטב חרה הדבר למנדל כאשר גילה את דבר השערוריה בבוקר, אך אין־אונים היה לבוא בריב, וגם לא ידע במי עליו לחשוד. הוא נשך את שפתיו בשניו ושתק. שתק מתוך פחד. כעבור שעה, בשעת המיפקד ובדיקת החיילים על ידי הסמל ניגש אליו הלה, נעץ בו מבט שוטם ופתח בחיתוך־דיבור ארסי וקשה:

– ואתה, יהודוני, קיבלת אתמול נעליים?

– אני… אני… – החל מגמגם ומתאמץ לחבר מלים בשפת המדינה כדי להוכיח את צדקתו, אך הוא שוּסע על ידי שר־המאה בבוז:

– מובן שקיבלת, יהודי נוכל שכמותך, וכבר הספקת למכרן, הא?!

מנדל עמד נדהם, נבוך, ועיניו התרוצצו בחוריהן כעיני חיה נפחדת שנפלה בפח; וכשהרים שר־המאה את ידו, עצם מנדל את עיניו והמתין לסטירה. מזל הנעליים לא הירפה ממנו, ותמיד היה בעוכריו, בכל אשר פנה.

ה

משהובא מנדל יחד עם שאר חבריו החיילים לחזית, הטילו אותם לתוך חפירה טחובה ומעופשת, ובאוזניהם הרעימו תותחי־האויב, ופצצות האוירונים זעזעו את חלל האויר בשריקות ובקולות־נפץ מחרידים. על מנדל הוטל לשכב על־יד מבוא החפירה, מוגן תחת מחסה של שקי־אדמה, ולירות מרוֹבה.

וכך היה מנדל שוכב לו בחפירה שבחזית גליציה ימים רצופים על גחונו, מציץ בעיניו לגדרות התיל החלוד ומשלח את כדוריו לקראת האויב הבלתי־נראה אך משמיע את קולו בנפוץ מחריש־אזנים, מהדהד איומות בתותחיו ומבשר מות. בלילות נשתלהבו שולי הרקיע מאש הבערות ואורות הזרקורים היו פולחים את העלטה ובולשים אחרי פלוגות חיילים כדי להראות למכונות־היריה להיכן עליהן לכוון את לועותיהן. הרוסים נאלצו לסגת ולהתבצר בחפירות אחרות שהכינו להם בעורף.

באותם הימים ראה מנדל איך המות קוצר את קצירו. ברם, בלהות שדה־הקטל לא הפחידו אותו ביותר, כי האימות שבאו דחופות בזו אחר זו, אחת איומה מחברתה, הסיחו את דעתו מעצם המות, וטובים היו גם חיי־רגע כל עוד ניתנו במתנה. ימים ולילות היה בין הנסוגים, בדרכים לא־סלולות, בביצות ויערות; הוא שרך את רגליו הבצקות עשרות פרסאות בתוך נעליים שבלו ונתרפטו לגמרי. חדשות לא קיבל. לילה אחד גברה התקפת האויב. מבול של אש ניתך בלי־הרף על־פני החפירות. רסיסי פצצות מעוקמים ומחוספסים חדרו לתוכן ומחצו, רטשו ופגעו פצעי־מוות בחיילים רעבים, עצבניים ומוכי־כּנים.

בחצות השתרר שקט שעה קלה, ואחד החיילים, בחור יהודי מפונק ועדין, יצא את החפירה לצרכיו. הוא התרחק מרחק של פסיעות מספר ולא שקד להתכופף מיד עם צאתו. מכונת־יריה שדירדרה מצד מחנה השונא תקעה בו אחד מכדוריה. החייל נאנק וצנח בגבו על גדר התיל. מנדל ששכב על־יד מבוא החפירה ושמע את גניחותיו החליט מיד לחוש לעזרתו. בחור טוב היה אותו חייל מיסכּן ורחמיו של מנדל נכמרו עליו. הוא יצא בזחילה על ארבע לעבר הפצוע. כשהגיע אליו והחל ממשש בדפקו ובפניו ועמל להורידו מעל הגדר, מצא שגופו היה חמים עדיין אך את נפשו כבר נפח. צער צבט את לבו של מנדל למראה מותו הפתאומי של אותו חייל מפונק. מותו דיכא את מנדל. הוא עמד לחזור לחפירה אך רגע ניצנץ רעיון מוזר במקצת במוחו. רגליו של חברו המת היו נעולות נעליים טובות, נעליים שקנה במיטב כספו באחת מעיירות גליציה. מנדל הזדרז ועמד לחלצן מרגליו של החלל. הוא התכופף בלב מתפעם, בידים רועדות התחיל מתיר את השרוכים.

כשהיו כבר הנעליים בידיו פתח האויב שוב באש־תותחים חזקה. הפגזים התנפצו, שרקו, חבטו בעצים, בקרקע, ושילחו אימה בלב החיילים המעונים וזעזעו את עצביהם המתוחים. משול היה האויב לסוס הנוחר לו נחירות מספר ומוכן שוב לסבלו. ומעשה שטן: כאשר עמד מנדל להיכנס לתוך החפירה, חבט פגז תותח על־ידו בקרקע ונתפוצץ. רסיסי פצצה, חול ועפר הומטרו עליו והוא הוטל ארצה.

כשוך הרעש אחזו בו ידי חיילים והכניסוהו פנימה לתוך החפירה. לאור הנר בדקו ומצאו שגופו דומה לבשר בהמה שפשטו ממנו עורה: שתי רגליו היו קטועות וכפות ידיו הקמוצות החזיקו בנעליים שלמות…

א

עם שחר יצאה לדרך. הקור היה צורב, והאכר, אשר המתין לה על־יד המזחלת, התהלך הנה והנה, כשכסיות הצמר הגסות תחובות בתוך מגפיו והוא משֹכל את זרועותיו וחובט על מתניו, כדי להפיג את הקור. כאשר פתח את פיו לקדמה בברכת הבוקר, יצאו המלים דחופות הבל מלבין; בשפמו ובזקנו ניתלו פתותי כפור ואפּוֹ השרוע הסמיק. הוא סקר את האשה מכף רגל ועד ראש וכשראה שהיא מכורבלת יפה במטפחת, לבושה פרווה ונעולה נעלי־לבד, נחה דעתו, והוא פנה אליה בקול אבהי:

– קר היום. טוב שלקחת איתך פרווה כזו.

– קר מאד! – החזירה האשה בחיוך קל, קרבה והעמידה את רגלה על דופן המזחלת הנמוכה וישבה על גבי שק דגן מוצע תבן, שהוכן בשבילה למושב. האכר גחן וכיסה את רגליה יפה־יפה בשמיכה אפורה, בלה מרוב ימים ואכולת־עש, אחר קפץ בזריזות, ישב על קרש, ששימש לו כמושב קדמי, והניף את שוטו: – וויוֹ!

המזחלת ניתּקה ממקומה מתוך חריקה. הסוסים, סוסי כפר רגילים, האמונים עלי עבודה ובסחיבת משאות במשך כל השנה, רצו בקלות על פני השלג הכבוש יפה, כשנחיריהם פולטים לצדדין את הבל נשימתם החם; פרסותיהם השחוקות למחצה והמבריקות ככסף צח הורמו חליפות, זו אחר זו, והתנוצצו כלפי השמש העולה.

אכר בודד, שהתכופף אלכסונית ומשך אחריו את סוסו באפסר להשקותו מתוך הבאר הסמוכה, היפנה את ראשו כלפי המזחלת החולפת על פניו, הציץ בפני הנוסעת וזרק לו בפניו של בן־כפרו:

– לאָן, אנדרי?

– נא פרוֹגולקו! ¹ – ענה לו הנשאל בלי רצון והצליף תוך כדי דיבּוּר על גב הסוסים, שלא להיענות שנית, וחלף. כאשר התרחק קצת, החזיר את ראשו לאשה ואמר לה, בהצביעו בשוטו על הסוס הימני:

– בצוארו של זה נתון היה פעמון. בחורף רגיל אני לצאת לדרך כשהפעמון מצלצל לו. נדמה לי, שכך שמח יותר. אך הפעם הסירותי אותו, כי ה“שדים” פשטו עכשיו בדרכים וקול הפּעמון יכול להזעיק אותם.

– עושה אתה בחכמה, אנדרי, – נענתה לו האשה בקולה הצלול והוסיפה – לא לחינם אנחנו נותנים בך אמון; אדם ישר אתה ופיקח, זאת ידענו כולנו.

פני האכר הצהיבו לשמע תהילתו ודעתו זחה עליו. הוא הביט נכחו והירהר: דבורה’קה זו היא אשה חביבה וטובה. מכיר הוא את בעלה, את אביה ואת כל בני ביתם. זה שנים רבות שהוא בא איתם במגע ולמד לדעת, שהם אנשים כנים, מעורבים עם הבריות וגומלי טוב. בכלל מוצא הוא, שהיהודים תושבי דובובקה הם הגונים – מלבד כמה נבלים, שאין להתחשב איתם. והנה אין מוחו תופש, למה נטפלים בזמן האחרון ליהודים וחורשים עליהם רע; מה פשעם ומה חטאם של היהודים האלה, שעם הארץ מתנכל להרע להם ומסית בהם את הגייסות הפרועים של פטלורה ואת חבורות האכרים, שיצאו לפשוט בדרכים. אין זאת שדעתם נטרפה עליהם!

כאשר הגיעו אליו השמועות על הפרעות בעיירות הסמוכות, בא במבוכה ולא ידע את נפשו. קשה היה לו להאמין. ופעם, כאשר שמע פרטים על אחת השחיטות, הצטלב וקרא בקצף: “עתידים הם לתת את הדין!” בפני מי? לא ידע. שלטון קיים איננו, ואימת האכרים הפרועים הולכת ומקדירה את החיים. אין יראת שמים עליהם והם משתוללים כפּרים הללו!

הפעם, כאשר שמע את שבחו מפיה של דבורה’קה, ניצנץ רעיון במוחו: יש בפני מי לתת את הדין – בפניו! ובפני עוד אנשים ישרים, אשר יתנגדו לנבלים. הם יעמדו בפרץ ולא יתנו לנגע לפשֹת בקרבם – לא! הוא יחזור לכפר ויארגן חבורה כזאת.

המחשבה הזאת הפעימה אותו וחמימות עברתּוּ. באותו רגע נדמה לו, כי הסוסים מפגרים. התעורר בו הרצון לקפוץ מן המזחלת, להרים עליהם את השוט ולהראות להם את נחת זרועו של אנדרי, להריצם כדבעי! הוא הצליף עליהם פעם ופעמיים, וחזר להרהוריו.

המזחלת יצאה את הכפר. בקתה בודדה ונמוכה, חרבה, שתושביה נטשוה מזמן ושהאכרים הרבו לספר עליה מעשיות ואגדות קשורות במכשפים, רוחות ו“דומוביקים”² – משכה הפעם את תשומת לבו: מארובתה הנתוצה, ששרידי הלבינים שלה היו פזורות על הגג ובלטו כתלולית מתחת למעטה השלג, עלה וניתמר עשן…

נתעוררה בו סקרנות מהולה בפחד. הוא עצר בסוסים, קרב בזהירות לבקתה, כמתגנב, והציץ לתוכה בעד החלון המרוסק. שני אכרים ישבו על גבי הרצפה הרקובה, כשגבם מופנה אליו, ולרגליהם פזורים כלי כסף, אריגים, מטפחות, מיחם־נחושת מבריק, נעליים, מגפיים, ושאר מיני חפצים וכלים בערבוביה. אנדרי הניד בראשו דרך יאוש, נרתע בזהירות אחורנית, שלא ישגיחו בו, וחזר על עקביו. “כך – הרהר – מחלקים ביניהם את השלל בשקט, שלא יתקנאו בהם אנשי הכפר, וצולים להם בינתים תפוחי אדמה ודגים מלוחים – מנוּולים!”

– מה ראית שם? – פנתה אליו דבורה, תמוהה אף היא.

– עוברי־אורח, כנראה – השיב אנדרי, ובמוחו חלף ההרהור: “החלה הרעה”. הוא דפק בסוסים והביט כלפי רצועת היער, המשחירה לעומתם באופק. על פני האפרים הצחורים, המכוסים שלג, התעופפו סיעות עורבים, שהטילו לתוך האויר הצח את צריחותיהן המרגיזות. אנדרי הסתכל בהן בעצב. הוא ידע, למה פוסחות סיעות העורבים על הכפר; הוא ידע, למה ממעטים השנה הזאבים לבקר את הדירים ואת מכלאות הצאן – הם מצאו להם את מחייתם בשפע מן החללים המתגוללים בדרכים וביערות, חללי יהודים אומללים, שנשדדו ונרצחו לעשרות ולמאות בידי אחיו בני אמונתו… מימיו לא תיאר לו, שמעשים כאלה ייתכנו… “אין יראת שמים עליהם – אין!”

הגיעו היערה. משני צדי הדרך התנשאו ארנים זקופים בדיהם מושלגים ומחטיהם מוריקים שבעתים תחת מעטה השלג הצח. הדרך ישרה היתה וארוכה; שדרות העצים מזה ומזה היווּ כעין מסדרון ארוך, אשר ממעל לו סוכך פס רקיע כחול.

שלות נפשה של דבורה ברגמן נסתלקה ממנה בהיכנסם לתחום היער. מראה היער הילך עליה אימים מאז היתה נערה רכה. זוכרת היא, איך היא וחברותיה יצאו יום אחד את העיירה ובידיהן דליים, סלי נצרים. הן שמו את פניהן היערה ללקוט אוכמניות. כאשר עמד היום לערוב, כבר היה סלה מלא. האוכמניות השחורות, העסיסיות, התנוצצו וגרמו לה קורת־רוח; ברק גאווה הסתמן בעיניה למראה פרי עמלה. היא טרחה ולקטה את האוכמניות בלי לבוא בשיחה בטלה עם חברותיה, פסעה וגחנה על פני זלזלי השיחים הנמוכים, בין תלי נמלים, שיחי שֹרך ושלכת מחטי אורן צהובים. היא טעמה מעט מאד מן הגרגרים הטובים, כי מאד השתוקקה לחזור הביתה, להעמיד את הסל המלא על השולחן ולהגיד להוריה: הביטו וראו: סל מלא!

אולם לבסוף, אחרי יום עבודה מפרך, טרודה מעקיצות יתושים וזבובים, עיפה ורצוצה, כאשר שמה פניה לחזור הביתה, התנפלו עליה ועל חברותיה שני “שקצים” פרועים, גזלו מהן את פרי עמל יומן ושיסו בהן את כלביהם, אשר הריצו אותן והבריחון ממקום המעשה… חברותיה פרצו בהתייפחות ויללו מפחד; גם היא נבהלה, אך בבכי לא פרצה, רק כיווצה שפתיה ברוּצה, כשלבה דאוב מצער ומחרפה. הביתה חזרה מעוּנה, תשושה, וימים רבים התהלכה שוממה ועכורת רוח. מאז פחדה ללכת היערה, וכשנזדמנה לשם, היתה פונה ומביטה בחשד לכל העברים לראות, אם אין מי אורב לה מאחורי הגזעים של העצים הרמים.

כאשר עברו מרחק של שתי פרסאות, הרעים פתאום מאחוריהם קול עז: סטוֹי! ³

דבורה נתחלחלה והחזירה את ראשה. כמאתים פסיעות הפרידו בינה ובין שני גברים מזוינים ברובים, לבושי סגינים צבאיים, אשר הגיחו מבין העצים ופסעו לעבר המזחלת. דבורה הבינה מיד, שפגיעתם רעה היא… נבוכה תלתה עיניה בפני אנדרי, אשר הסתכל גם הוא בהולכים וקרבים; הוא הסתכל בהם בעינים חודרות, אחר חזר ומדד בעיניו את המרחק, ופתאום קרא לדבורה מתוך החלטה מוצקה ונועזת כאחת: מהרי והתכופפי!

הוא הניף את שוטו והחל דופק בסוסים כמשתולל. צליף וצלף! ימינה ושמאלה! הסוסים הרימו רגליהם והסיעו אחריהם את המזחלת במהירות האפשרית, ביעף. תוך כדי ריצה פלחו את חלל האויר שתי יריות, שחלפו בשריקה על פני הנמלטים. כל זה קרה במשך רגעים מועטים. אנדרי הוסיף להצליף בשוטו ולדפוק בסוסים, כשהוא גחון למחצה. עוד הפּעם שרקו על פניהם הכדורים, המזחלת קרבה לסבוב בדרך, פנתה ימינה, נוטה על צדה האחד, והעצים היו להם לסיתרה ולמחסה.

זמן־מה המשיכו הסוסים לרוץ באותה המהירות, מורדפים. כאשר חלפה הסכנה לגמרי, עצר בהם אנדרי, היפנה את ראשו אחורנית אל דבורה, אשר שכבה ופניה כבושים בתבן, חרידה מפחד. הוא נגע בשכמה, עודדה בבת־צחוקו ופלט, כשהוא יורק הצדה: ווֹט סבולוטשי! ⁴

נבוכה, חיוורת ועצבנית, הסתכלה דבורה באנדרי והבינה, שהסכנה חלפה. כאב בטן תקפה מפחד פתאומי, אולם היא הכריחה את עצמה לחייך. היא התפלאה על עוז לבו של אנדרי, אשר לא חת וסיכּן את עצמו בגללה ומילט אותה מידי המרצחים בחריצות נפלאה! היא הביטה בעיניו האפורות, בשפמו ובזקנו, אשר שיבה זרקה בהם, ורק ברגע זה הרגישה וידעה, מה נאמן ומסור הוא אכר זה! לא היו מלים בפיה להודות לו. היא הסתכלה בו בעינים שופעות הוקרה, חמימות, ולחשה חרש: טי מוֹלוֹדיץ! ⁵

ב

הסוסים המשיכו את דרכם לאיטם ושורות הארנים משני עברי הדרך הזדקפו כמקודם; פס הרקיע הכחיל מלמעלה ואת הדממה הפריעו רק העורבים בצריחותיהם. השמש העולה הניסה לגמרי את האפלולית, ששלטה ביער. השלג הבהיק, הכחיל במרחקים, התנוצץ בשברירי־אור, ובין העצים הצטיירו ארמונות, פתחי אולמות, אפריונים וקירות, קירות לבנים, כמסויידים יפה, נעלמו וחזרו והופיעו.

עם כל פרסה שחלפו ירדה שלווה על האשה וקרבת העיירה הגדילה משום מה את בטחונה, אם כי המצב בדובובקה היה מעורר דאגה, ויהודיה היו צפויים יום־יום לרחמי שמים.

דבורה ישבה מכונסה בפרווה החמה. עיניה הישירו ניכחה, כלפי גבו הרחב של אנדרי, בלי לראות משהו מסויים, והרהרה בכמה עניינים, צללה לתוך עברה והעלתה את זכרונות ימי עלומיה.

… העירה דובובקה מנתה אז כמה עשרות משפחות ותריסר בתים, שהצטופפו מעברו האחד של הנהר. סוחרי יערות היו תושביה היהודים, שבאו במגע ומשא עם אצילי הסביבה, בעלי האחוזות, וקנו מהם את עצי היערות. בראש הסוחרים עמד אביה – יעקב ברונשטיין. הוא העסיק מאות פועלים מן האכרים, שהיו כורתים את העצים, מובילים למנסרות, שהיו משמיעות יומם ולילה את יללת הנסירה, הקובלת מר, יללה ממושכה וצורמת. אחר־כך היו מפּילים את הקורות לתוך הנהר ושולחים אותן עם הזרם למקומות רחוקים.

לא ארכו הימים ויהודי בעל טביעת עין התהלך על שפת הנהר בחברת מהנדס שהזמין מקיוב, וזה מדד את המרחק בין חוף לחוף, מדד את העומק ורשם בפנקסו מיני תרשימים הנדסיים, שדבורה ראתה אותם אחר־כך בבית אביה בשעה שזה התארח אצלם. היה זה גבר צעיר ושמח. בלילות היה שר בקול עריב שירים בשפת המדינה ומבדח את הבריות. הוא היה הראשון שניטפל לדבורה, כינה אותה “עלמה כבודה”, ויום אחד, בהתהלכה שקטה בבית, צבט לה על לחיה ואמר:

– היודעת אַת, מה יפה אַת?

ודבורה, שהיתה אז בת ארבע־עשרה שנה, הסמיקה לשמע הדברים האלה, נתלהטה וברחה נבוכה לקיטון הסמוך. לא תפשה, מה המצא אותו מהנדס בפניה, בנחירי אפה הלחוצים קצת, בפיה הזעיר ובשערותיה הפרועות. היא עמדה על אמיתות הדברים רק כעבור זמן־מה, אחרי שנסע המהנדס ועל שפת הנהר עמדה בנוייה על תלה טחנת מים גדולה, בעלת גלגל־עץ ענקי וסכר, הרובץ לרוחב הנהר וחוצץ את המים לשנים. ומה שלא הצליח לגלות לה אותו מהנדס במחמאתו, הגידו לה אחר־כך עשרות גברים במבטי עיניהם היוקדים, ששלחו אחרי גופה הזקוף, בצאתה ובבואה ביניהם. היא היתה משתלהבת תחת לחץ המבטים הללו, מתכנסת לחדרה, או יוצאת לשפת הנהר ומהרהרת בדברים משונים, תובעי פתרון, שלא עלו קודם כלל על דעתה.

ואחר־כך תכפו והתפתחו העניינים במהירות מבהילה כמעט. פועלים למאות הופיעו יום אחד בתחום העיירה, כרתו ופלסו להם דרך בין העצים, הניחו אדני־עץ, מתחו עליהם פסי־ברזל, ובעיירה עברה מפה לאוזן הבשורה: רכבת תעבור! וכך היה. ניבנה בית־אבנים מרווח, מצופה גג רעפים אדומים; עצים ניטעו סביב הבנין, פרחים נישתלו, שיפרו את המקום, וכאשר היה הכל מוכן, התאספו יום אחד האנשים לראות בפלא הגדול, בעבור הפּעם הראשונה רכבת בקו חדש. כאשר הגיח הקטר מתוך שחור היער, כחיה משונה, שורקת ונוהמת, נרתעו כל המצטופפים בחיל וברעדה, והאנשים אמרו זה לזה: “כעת תתפתח העיירה שלנו, כי קשרוה עם העולם”…

לא ידעה אז דבורה, מה טיבו של הקשר הזה, אולם היא ראתה בגבור התכונה בעיירה עקב בואם של אנשים חדשים, אשר בנו להם בתים, עסקו במסחר, פתחו חנויות שונות, בית מרזח, בית מרקחת ושאר מיני עסקים, שהבריות זקוקים להם.

באותם הימים נתן יעקב ברונשטיין את עיניו בבתו וראה, שחלה בה תמורה. ערב אחד הסתכל בה יפה בשעה שהגישה לו כוס תה; הסתכל בגופה הנאה שהתבגר, בפניה שלבשו רצינות וכחשו במקצת, והחליט, שהגיעה לפירקה. הוא רמז לזוגתו ושניהם נכנסו לקיטון, התלחשו, התוכחו וטענו, עד שבאו לידי החלטה.

שדכנים מן העיירות הסמוכות והרחוקות החלו מתדפקים על דלתו של ברונשטיין ובאמתחתם הצעות לעשרות. אם זה אינו טוב בעיניך הרי זה, ואם לא זה, הרי – יש עוד, ברוך השם, בחורים טובים בישראל! הצעתו של אחד מהם נראתה לו לברונשטיין ואחרי ששמע את הפרטים, את התיאורים על המשפחה, היחוס, המעמד בחברה – היתנה עם השדכן, שהפגישה תתקיים באיזו תחנת־ביניים, ושהוא יטלגרף לו ויודיע לו על כך יומים קודם.

את המלה “לטלגרף” ביטא ברונשטיין בהכרת ערך ובגאווה, ואם כי הוא לא טילגרף למישהו מימיו, הרי שבא ללמד את אותם המחותנים לעתיד, וגם את השדכן, כי דובובקה אינה עיירה סתם, שיש בה דואר, ברוך השם, ואפשר להודיע לו טלגרפית… אדרבא, ישמעו וידעו!

והשדכן מילא את שליחותו באמונה וטילגרף. אך באותם הימים טרם היה שליח מיוחד בדובובקה, אשר ימהר להודיע למעוניין או להביא לו את הטלגרמה הביתה; כנראה, שהודעות כאלה נתקבלו בעיירה במספר זעום מאד, ולפיכך לא מצאה לנחוץ הנהלת הדואר – שמלאה גם את התפקיד של הנהלת התחנה – למנות אדם מיוחד לכך. מה עשה מנהל התחנה? התחכם והמציא תחבולה: נתקבלה טלגרמה בשביל אחד מתושבי העיירה, היה מדביק על קיר התחנה פסת נייר, שבה היה מודיע, כי לפלוני אלמוני שמורה טלגרמה בתחנה… והואיל ולא כל תושבי העיירה הבינו את שפת המדינה, היתה הטלגרמה מחכה לפעמים לגואלה במשך כמה ימים, עד שעבר זמנה ופג טעמה…

לאושרו של ברונשטיין ביקר באותו יום בתחנה המורה הוכמן, בחור משכיל, שהיקנה מעט מדברי חולין גם לבתו. הוא חזר והודיע לברונשטיין, בזרקו לו את הידיעה בעד החלון הפתוח:

– מר ברונשטיין, טלגרמה נתקבלה בשבילך!

– מה אמרת? טלגרמה?

– כן, בתחנת הרכבת.

– המתן לי רגע, אני יוצא אליך.

ברגע הראשון נתבלבל האיש ובא במבוכה קלה. מה לו ולטלגרמות? אך מיד נזכר במשא־ומתן, שהיה בינו ובין השדכן, ופניו אוֹרוּ. הוא ירד לפשר החלום ושברו; טלגרמה באמצע היום? – טפו!… הוא לא הירפה מן המורה והכריח אותו לחזור תיכף ומיד לתחנה, למען יפענח לו הלה את כתב החרטומים. כך כינה דרך צחוק את שפת המדינה, אשר אם כי שמע אותה, לא הבין בה צורת אות.

השדכן הודיע לו, כי עליהם – כלומר, הוא, זוגתו והכלה – לבוא לתחנת בילומיסטו, מרחק ארבעים מיל מדובובקה, מקום שם יחכו להם המחותנים. לדבורה היתה זו הפתעה, כאשר האיץ בה אביה להתקשט והודיע לה, שהיא נוסעת להפּגש עם חתן… הבשורה הזאת הדהימה אותה בפתאומיותה. לא האמינה ולא פללה, שהדבר ממשמש ובא.

היא אך התחילה להתלבש והאב כבר היה מוכן. הוא לבש את קפּוטת השבת, תפורה ממשי שחור ומבריק, נעל את מגפיו המצוחצחים, חגר את אבנטו, הכניס את אצבעותיו לבין שערות זקנו השחור ופילג אותו – פאה לימין ופאה לשמאל, חבש את כובעו השחור ומיד הפיק חגיגיות, רוחו קצרה והוא רגז על הנשים המרבות בשיחה ואינן מזדרזות להתלבש ולצאת לדרך.

לבילומיסטו הגיעו עם דמדומים. מוזר היה בעיני דבורה מראה העיירה, שלא הסכינה לראותה. העדר חזר מן המרעה והרים ענני אבק. הבתים היו שחוחים ומהכל נדף איזה שעמום דל מהול בעצב, ותקפה הרצון לחזור מיד הביתה. השדכן, שקיבל את פניהם גם הוא, העכיר את רוחה. הוא הירבה להחניף לאביה, התרוצץ לפניו, כשהוא אץ ומתקדם בפסיעה אחת ומציץ לו בעיניו, כאותו כלבלב המכרכר ומכשכש בזנבו, מוכן לגרום את העצם, שישליכו לו.

המחותנים חכו להם בחדר של אכסניה קטנה ומזוהמת, היחידה בעיירה. הם ישבו מסובים לשולחן, כשמיחם תוסס ומזמזם מתנוסס בקצהו ומשוה לחדר ויושביו מעין חגיגיות. גם עוגות ורקיקי־דבש היו על השולחן. בעל האכסניה, יהודי כרסני, שמעילו מתנוצץ כמשומן, עמד על הסף, מוכן ומזומן לשרת את אורחיו. אך השדכן רמז לו, שיסתלק. המחותנים דרשו זה בשלום זה, הפטירו אי־אלה דברי נימוס על הדרך, על הרכבת, על סחר העצים, והעיפו מבטים חטופים, כדי לקלוט רושם ראשון.

דבורה ישבה לשולחן בעינים מושפלות ובמשך רגעים רצופים הביטה למשבצות הירוקות של המפּה ומוללה באצבעותיה את הגדילים, שירדו על ברכיה. היא ידעה יפה, שממולה יושב “הוא”, ואם כי טרם נתנה בו את עיניה כראוי, הקשיבה לקולו, שהיה מתון ועריב למדי. לבסוף, כאשר הרימה את עיניה והשהתה רגע את מבטה על פניו – ניפעמה.

הוא ישב דרך חירות, לבוש חליפה שחורה, כתונת לבנה, ולצוארו עניבה כחולה, משובצת אודם; מעל למצחו הלבן התנוססה בלוריתו השחורה ושרטוטי פניו נתמזגו לארשת אמיצה. “הוא לא ירצה בי”. חלפה דאגה במוחה למראהו הנהדר. הפחד מפּני הנשואים גז לגמרי; היא השתוקקה וערגה בכל נפשה ומאודה לשנוי, שיוציא אותה מבית אביה שהתחיל משעממה בימים האחרונים.

גם בעיני אביה מצא החתן חן. הוא הקשיב לשיחתו ומצא את דבריו למחוכמים מאד. דעתו זחה עליו, והוא שם את ידו בכיס מעילו, מקום שם מונחים היו מקופלים שטרות המדינה, שליש בערך מן הנדוניה, שעמד לתת לבן זוגה של בתו. אולם אשתו, שהבחינה במעשהו ובכוונתו וחששה, שמא יעשה צעד נחפז מדי ונמצא השדוך בטל והיא ובעלה ובתה מגוחכים, החלה רומזת לו ונתנה בו עינים זועפות; משלא עמד בעלה על כוונתה, מתחה את רגלה מתחת לשולחן ובעטה בו, כשהיא מחייכת בשעת מעשה באדיבות רבה בפני המסובים. ברונשטיין ניתר ממקומו, מלא כעס, אך הבין הבליג ושתק. את ידו הרתיע מכיסו, כנכוית בגחלי־אש. מאפס מעשה החל מפלג את זקנו לכאן ולכאן ומצטחק בבת־צחוק אוילית במקצת.

השדוך קם והיה.

בעלה עסק גם הוא בסחר העצים. בשותפות עם חותנו פרץ מסחרם והם הלכו מחיל אל חיל. הוא דיבר צחות בשפת המדינה, ידע לקנות את לב בעלי האחוזות לאהבה אותו ולכבדו. הם קרבוהו, ושמו של מאיר ברגמן יצא לתהלה בין כל סוחרי ווהלין. הוא בנה לו בית־עצים צבוע ירוק, סמוך לתחנת הרכבת, ולאחד החדרים הכניס שולחן־כתיבה, שהביא מן הכרך, ושאר מיני כלים לנוי ולעבודה, והכריז באוזני כל, שזהו המשרד. שם היה מקבל את הסוחרים, את הפועלים, וביניהם גם את אנדרי, שמצאהו בקי בידיעת העצים והפקיד בידו תפקידים חשובים.

דבורה אהבה את בעלה בכל חום נפשה. קולו ומגעו היו מכניסים אותה לעולם שכולו טוב. היא יפתה ובביתה החדש התהלכה כנסיכת אגדה. על חלונות הבית האפילו הוילאות ויום־יום, בערוב השמש, כאשר החלו הדמדומים מרטטים בחלל האויר, היתה יוצאת למרפסת, לקלוט את צליל פעמוני הכרכרה. בה היה בעלה רגיל לחזור מן היערות או מבקוּרים אצל בעלי האחוזות.

והנה התפתחו מאורעות קודרים במהירות מבהילה. פרצה המלחמה הגדולה. לא עלה בידי מאיר ברגמן להשתמט מעבודת הצבא, אם כי חותנו ביזבז למטרה זו הון עצום. אחדים מקרוביו השיאו לו לשית מום בגופו, אך הוא סירב בהחלט. שלחו אותו לחזית, מקום שם עברו עליו זוועות החפירות, ניתנסה בכל ענויי המלחמה, נפצע וחזר עם פרוץ המהפכה תשוש ועצבני.

במשך ימי היעדרו העמיסה עליה דבורה את כל טרדות הבית, שהעסיקו אותה והכבידו עליה את חייה. קוי אור הכניסו לה שלושת הילדים, שילדה לבעלה. אמנם קשה היה לשאת את טרחם, אך הם הצהילו את חייה והרנינו את רוחה הנכאה. ובחזור בעלה והנה היא חובקת לתקופת השנה את ילדתה. אך סחר העצים ירד פלאים ומצבם החמרי התמוטט במקצת. אחר־כך הלך והורע עוד בגלל האנרכיה, אשר השתלטה באוקראינה. הופיע פטלורה. התחוללו מהומות ופרעות. ביתם, שנמצא סמוך לתחנה, שודד פעמים אין מספר על ידי הגייסות החולפים. שמחים היו, שנפשם ניתנה להם לשלל.

בעלה ואביה, הסוחרים הפיקחים והמנוסים, ישבו בחבוק ידים. לא מצאו כל אפשרות לסחור. הם חכו לשעה יותר טובה, שבוששה לבוא. מעט מעט החל המחסור מתדפק על דלת ביתם. הקמח אזל והאנשים השיגו ככר לחם בקושי. אחד האמצעים להשגת בר היה לצאת לכפרים הסמוכים ולמכור מלח חלף חיטה או תפוחי אדמה.

אך כל היוצא לדרך באותם הימים היה מתחייב בנפשו. ידיעות מבהילות על פרעות בעיירות עשו להן כנפים והילכו אימים. את הישובים הסמוכים הדביקה הרעה… איש לא ידע מה ילד יום, ובינתיים נסתתמו כל מקורות הפרנסה. רק יחידים ההינו לפעמים לצאת מחוץ לעיירה, לסחור עם האכרים ושלמו בנפשם…

דבורה ברגמן הבליגה על פחדה, לא שעתה לתחנוני בעלה והפצרות הוריה; היא יצאה לעסוק בסחר־חליפין ולהביא לחם לבני המשפחה הרעבה. היא סרה אל אנדרי, אשר קיבלה בסבר פנים יפות, עזר לה למכור את סחורתה לאכרים, העניק לה גם הוא את חלקו – שק תפוחי אדמה – והסיעה בעצמו חזרה לביתה.

בערוב היום, כאשר הופזו חודי הצלבים בראשי כיפּות הכנסיה הפרבוסלבית אשר בדובובקה, הגיעו לתחומה. עם חשכה נפסקה התנועה בעיירה, הבתים נסגרו על מסגר והתריסים הוגפו. רק מבעד לחרכים הציצו קרני אור. השוק היה ריק. כלבים רעבים התרוצצו ונבחו לתוך החשכה. דממה כבדה, קודרת, רבצה על פני העיירה, והשלג, שהחל יורד, עטף אותה בתכריך לבן, על בתיה ועל אנשיה, ודומה היה, מחכה היא לאיזה קברן גדול, שיבוא לחצוב לה קבר, להורידה ולכסותה ברגבי אדמה שחורים…

המזחלת חלפה לאטה ובשקט ברחוב. קרבה לנהר הקפוא, עלתה על גשר העץ הארוך והעפילה במעלה הרחוב, לעבר התחנה, שחלונותיה היו היחידים, אשר זלפו אור בהיר החוצה. “לוּא ידע מאיר את הסכנה, שרחפה על ראשי… – חייכה לה דבורה, כאשר התקרבה המזחלת אל בית בעלה – לוּא ידע…” והיא החליטה, לא לספר הערב דבר. לבה עלז והיא התרוננה לזכר הילדים, שיתרפקו עליה מחר בבוקר השכם.

ג

מאיר ברגמן יצא לקראתה בפנים שמחות, עזר לה לקום ולהכנס הביתה אנדרי עסוק היה בפירוק השקים מן העגלה ומיד חזר ויצא למזחלת. הבעל ואשתו בקשו לעצור בעדו ולהשהותו בצל קורתם, אך הוא השתמט בבת־צחוק קלה ואמר, שיסור אליהם מחר בבוקר, כי עליו למהר עכשיו לבית הוריה של דבורה, כדי לבשר לזקנים, שהביא את בתם בשלום.

נוהג היה אנדרי להתאכסן בבית ברונשטיין. ביתו של ברגמן המרווח ומצוחצח, נימוסיו של זה, שהיו דומים לנימוסי אציל, היו נוסכים בנפשו מבוכה לפעמים וקשה היה לו להפליג בנוכחותו בשיחה קלה, קולחת. לא כן הדבר בביתוֹ האמיד והפשוט של ברונשטיין. שם אפשר להסב לשולחן בלי נימוסים יתירים, לאכול ולשתות תה כאוות נפשו, ובערב לעלות על גבי התנור החם, המוסק יפה, להשתרע על המצע, שהיתה אשת ברונשטיין מעלה לשם, ולישון עד הבוקר.

מאיר, שידע את מנהגו, לא העתיר מלים ולא הפציר ביותר. דבורה סלקה מראשה את המטפחת ופשטה את הפרווה. מאיר עזר לה לחלוץ את רגליה מנעלי־הלבד, והיא נשארה עומדת רגע באמצע החדר, זקופה ורעננה. שערותיה השחורות, המתולתלות, גלשו על ערפה; אף על פי שארבע לידות עברו עליה, נראה גופה גמיש למדי, מתניה צרות, חזה נאה ועיניה מבריקות. היא קרבה לתנור המוסק, הקריבה אליו את גבה ואת ידיה הקפואות, הסתכלה בבעלה, שעמד נבוך במקצת, ושאלתה הראשונה היתה:

– מה שלום הילדים?

– נרדמו לפני שעה קלה. דוד ביקש להעירו, כאשר תבואי.

פני האשה נהרו. היא הזיזה את עצמה מן התנור ועל קצות אצבעותיה קרבה לקיטון הילדים, פתחה חרש את הדלת והציצה לתוכו. מתוך החדר עלתה וטפחה על פניה נשימה חמימה של הילדים הישינים, מלוּוה בנחרה קלה. לא הבליגה האם ונכנסה חרש־חרש, כדי לתת בהם את עיניה.

למראה לאה’לה הקטנה, אשר שכבה בערישתה בפישוט רגלים וידים, מעורטלת למחצה, הצטחקה האם, גחנה אליה והיטיבה את השמיכה. ממנה עברה והסתכלה בהנאה בבתה הבכירה חנה, נערה כבת שלש־עשרה. היא שכבה על צדה ובפניה הנאים פרח הסומק. במיטה הגדולה שכבו לחוצים זה אל זה , ממש על הדופן, שני הנערים מנחם ודוד. האם גחנה עליהם בבת־צחוקה, לפתה בזרועותיה בזהירות את מנחם הישן והסיטה אותו הצידה, כשהוא מפרפר ומתנגד לה מתוך שנתו; אחר גחנה על דוד’ל הבכור, מחמל נפשה, ופניה נהרו לקראת פניו השלוים וראשו המתולתל, דמות דיוקנה של אמו… היא התכופפה עליו להסתכל בו יפה־יפה לאורו האפלולי של החדר.

מאיר עמד על הסף ורמז לה להסתלק בעוד מועד, אך היא לא שעתה אליו, הרכינה ראשה ונגעה בשפתיה במצחו של הילד הישן. כסבורה היתה שהנער לא הרגיש בה כלל ומוכנה היתה לחזור על עקבה. אבל הנער, אשר הרגיש בה מיד להיכּנסה לתוך החדר ושיווה לגופו מצב של שקוע בשינה חזקה, פרץ בצחוק מתחטא וזרועותיו נלפתו בחזקה מסביב לצוארה של אמו. הוא פקח לקראתה עינים רחבות וקרא בהתפעלות:

– אמא!

– שששש… הילדים ישנים.

– הרי אמרתי לך! – נזף בה מאיר מן החדר השני. הוא חכה לאשתו, ערג אליה והשתוקק לדבר איתה, והנה העניקה תיכף ומיד את תשומת לבה לילדים, ובעיקר לדוד’ל זה, הזוכה תמיד במנת חיבה כפולה ומכופלת.

– שכב, בני, שכב, יקירי.

אך הילד התרומם על מרפקיו והתחטא:

– אינני רוצה לישון, אמא. חיכיתי לך כל היום!

דבורה לטפה את ראשו:

– מחר, מחמדי, תדבר אלי ותספּר לי את כל הקורות אותך, ועכשו שכב.

– איני רוצה… אני אקום!

כאן קצרה רוחו של האב. הוא נכנס לחדר הילדים, אחז במתניה של אשתו, הרחיק אותה מן המטה, ובילד גער:

– אל תקשקש ושכב לישון! השמעת?

– אבל –

– לישון!

הילד השמיע ריטון־מה והטיל את גופו אחורנית על מצעו בהתרגזות ניכרת. בעיניו עלו דמעות והקצף על אביו ניעור בו. תמיד אבא מופיע בגערתו ובקול פוסק שאין להרהר אחריו… תמיד הוא זורק מרה… “אני שונא אותו!”

כעבור רגעים אחדים, כאשר הגיש מאיר לאשתו כוס תה ששפת על האש עוד מקודם, וישב ממולה לזוּן בה את עיניו ולהקשיב לקולה, נפתחה חרש דלת חדר הילדים ועל הסף הופיע דוד כמתגנב, בכותנתו לעורו.

– מה אתה רוצה? – פנה אליו האב והרצין, הזעיף את פניו – למה אינך ישן?

– איני יכול להרדם.

– ובכן שכב לך במנוחה במיטה ואל תדרוך ברגליך היחפות על הרצפה הקרה, פן תאחזך הצנה.

הילד חינן את קולו:

– אבל אני לא אפריע. אשב קצת על יד השולחן ואשמע, מה שאמא מספּרת… רק קצת אשב ואלך לישון.

מאיר עמד להתרגז ולנזוף בו קשות, אך דבורה התערבה בבת־צחוקה הנדיבה ואמרה לבעלה:

– ישב אתנו קצת.

ולפני שהסכים לה האב, קפץ הילד וחזר מכורבל באדרתו ורגליו נתונות במגפיו של אבא. פניו קרנו מחדוות הנצחון, ולמראהו נאלץ גם האב לחייך ולהודות בתבוסתוֹ. הנער ישב על יד אמו, נלחץ אליה כגור חיה והפקיר את ראשו המתולתל לאצבעותיה, ששחקו בו.

– אַת רעבה בודאי – פנה אליה מאיר – היתה כאן אמא ואמרה, שהיא מבשלת ארוחת־ערב גם בשבילנו. הילדים כבר אכלו בבית, ולנו תביא עוד מעט לכאן. איך היתה הדרך?

דבורה נזכרה ברוצחים, שירוּ אחריה, הצטחקה ואמרה:

– לא רע… הקור היה חזק.

– ואיך יחס האכרים בכפרים?

– מי ידעם? נסעתי בחברת אנדרי והם הסבירו לי פנים, אך אלוהים הוא היודע, מה בלבם עלינו. בכל־אופן אין לסמוך עליהם ולואי שלא נראה את פרצופיהם. דורשי טובתנו לא היו מאז ומעולם ומה גם עכשו, כשהכל נעשה הפקר. סיפּר לי אנדרי, כי עולי־ימים מן הכפר, פרחחים, השליכו את הכל מאחרי גוום ונספחו לחיל פטלורה. ריח השוד והדם עלה באפם.

– כך, כך, עת צרה הגיעה שוב. ימי חמלניצקי חוזרים…

– אבא, רק לפני שבוע קראתי על הצורר הזה, שעמד לכלותנו, ואַת, אמא, היודעת אַת עליו?

– כן, יודעת קצת.

– מחר אספּר לך את תוכן הסיפור, טוב, אמא?

האב נתכעס:

– שב במנוחה, דוד, ואל תפריע.

דבורה גמרה לשתות את התה וביקשה כוס שניה בהצטדקה:

– כל כך צמאתי!

מאיר הזדרז להגיש לה כוס שניה. הילד הושיט את ידו לקראת קופסת הסחרין וניער מתוכה על גבי המפּה הצחורה שתי טבליות קטנות ועגולות. הוא הסתכל בסקרנות, בהטיל אותן אמא לתוך התה, בצללן ובהעלותן בועות אגב תמיסה.

– וכאן מה נשמע? – חקרה דבורה – הנתרחשו חדשות?

מאיר נאנח ואמר בפנים עצובים:

– מצב לא ברור ומדכא. מתהלכות שמועות שונות. הללו אומרים שחיל פטלורה עומד להכנס, ויש אומרים שהבולשביקים תוקפים עכשו את הסביבה. בתחנות הסמוכות ראו אנשים את הרכבת המשורינת “טרוצקי”, העושה שמות בכל אשר תעבור. בעיקר רע הדבר, שהשכנים שלנו מתנכרים לנו. הנוצרים מאיימים ואינם מבשרים טוב… באוזני אחדים כבר הספיקו להגיד, כי יום נקם ושילם הולך ומתקרב ואת כל הז’ידים יגירו לפי חרב. גם השכן שלנו, וסקה גריבוב הפוחח, עומד על סף ביתו ומכריז בקולי־קולו: ביי ז’ידוב, ספאסיי רוסיוּ! ⁶

– חדל אישים זה אף הוא משמיע קולו! – התקצפה דבורה.

מאיר המשיך:

– רע ומר יהיה גורלנו, אם ישתלט כאן חיל פטלורה, וגם – הוא נשתתק ורמז בעיניו כלפּי הנער, שאסור לו לשמוע את הדברים שהוא עומד לספר.

– דוד, לך לישון.

– עוד מעט, אמא. מותר לי לשמוע הכל. יודע אני, על מה רוצה אבא לספּר.

– על מה? – תמהה האם.

– המותר לי לספּר, אבא? – שאל הנער ואת עיניו הפקוחות תלה בו, כשעל פניו מהבהבת הבנה ותפישה בגרותית, בלתי רגילה כמעט בגילו – המוּתר לי להגיד?

– מנין לך לדעת, מהו הענין שאני רוצה לדבר עליו?

– יודע אני.

– ובכן ספּר ונראה, אם יודע אתה!

פני הילד לבשו ארשת רצינית מאד. פניו החיוורים במקצת הלבינו על רקע אדרתו השחורה, והוא סיפּר למקוטעין, אך בקול ברור וצלול:

– אתמול היתה לווייה… קברו עשרים איש… שלוש משפחות יהודיות, שרצחו הגויים בכפר סטוּפּין. נשים בכו והתעלפו, גם סבא ויהודים אחרים בכו… בעיני ראיתי… מספרים –

– נו, די לך. הכל אתה יודע! – הפסיקתו האם ופרכה מתוך יאוש את אצבעותיה השלובות – הה אלי!

דממת־מות השתלטה בחדר, עד כי דומה, אפשר היה להאזין לדפיקות הלב הנרעש. האב, האם והילד – שלשתם שקעו בהרהורים נוגים. לא היה כל צורך לבאר לו לנער ולהסביר לו על הנעשה, על הפגעים המתרחשים והמתרגשים לבוא ועל גורל יהודי אוקראינה בימים אלו.

מן החוץ עלתה ונשמעה חריקת צעדים על גבי השלג וקולות מדברים. אלה היו מבני משפחת ברונשטיין, אשר באו לראות את פני הבת, שחזרה בשלום. הראשון נכנס האב, לבוש פרווה ולראשו חבוש כובע שחור של צמר־כבשים; אחריו הלכה זוגתו רחל, שנשאה בידיה את סיר הנזיד. זעומה היתה ונשמה בקושי; אחריה פסע ונכנס בן־הזקונים שלהם, עלם כבן עשרים, גרמי וחסון.

הזקן פשט את הפרווה, העביר את כף־ידו על פניו כמוחה משהו מטריד והסתכל בבתו בנזיפה אילמת. הוא סמך על אשתו, שתיטיב למלא את תפקידה.

הזקנה העמידה את הסיר במטבח, חזרה ועמדה באמצע החדר, כשידיה נתונות על מתניה, ופתחה:

– הרי לך גבוֹרה חדשה בישראל! הסתכלו נא בה ושפטו: אומרים לה ומתרים בה, שאין לצאת לדרך בימים אלה, והיא מתעקשת דוקא לצאת ולסכן את נפשה… הרי את חייך את מקפחת, חיי בעלך וילדיך!

– חדלי לך, אמא –

הזקנה שסעה אותה בפנותה למאיר:

– השמעת, מה שקרה לה בדרך? גזלנים יצאו מן היער, רדפו אחריה וירו בה מרובים… השמעת, מאיר?… נשמתי פרחה כמעט, כאשר סיפר לי אנדרי את הדברים האלה… הן תבושי ותכלמי, יהודיה שכמותך!…

– חדלי לך, אמא – הפצירה בה דבורה בהסמיקה קצת – קרה מקרה וחסל!

– מה? קרה? – בימינו אין זה מקרה כלל וכלל, בתי. נס נתרחש לך ועליך לברך ברכת הגומל. כן, בתי, נס נתרחש לך.

מאיר הגיש לה כסא לזקנה ואמר לה:

– שבי והרגעי. שנית לא תצא לדרך.

אולם הזקנה טרם נרגעה. היא הצביעה על בנה והמשיכה:

– וגם מן “התכשיט” הזה אין לי נחת! זה כמה לילות, שאין הוא נותן שינה לעיניו ומסתובב אי־שם עם בחורים ריקים ופוחזים כמוהו. דבר חדש בדוּ להם: הגנה… מיליציה! כאילו רק שוטרים אנו חסרים.

– אמא, חדלי לך מן הדבר הזה! – קרא הצעיר בהתרגזות קלה – הן מאומה לא תועילי בדבריך! – ובפנותו לדבורה עמד להסביר לה – הן תביני את המצב הפּרוע, שבו אנו נתונים. השלטונות מתחלפים בזה אחר זה, והאכרים מוכנים יום־יום לפרוץ העירה ולהתחיל בשוד וביזה לעין השמש. והנה התאספנו כחמשים בחור, החלטנו לעמוד על המשמר ולרסן את חבורות הנבלים. אחדים מהם כבר הברחנו אחרי שהכינו אותם שוק על ירך!

– אבל, בנימין, עליכם להיות זהירים מאד, שלא לתת פתחון־פה אחר־כך לאחד מן המחנות לחשוד בכם ולהאשימכם כבוגדים…

– ידענו – השיב הצעיר – אין זה מן הנמנע… אך אין לנו ברירה ואת המוטל עלינו נמלא עד טיפת דמנו האחרונה!

– אל־נא תתלהב כל־כך! – צוחה הזקנה בהתרגזות.

מאיר שלח לבסוף את הילד לישון, והמסובים המשיכו לדבר על הצרות המתרגשות ללא מפלט. בנימין לא פשט את אדרתו, פתח את חגורתה וישב על קצהו של כסא, כמוכן לעזוב בכל רגע את החדר ולצאת לחבריו הממתינים לו. הם קבעו את מרכזם באחד מן הבתים, הפונה לככר השוק. רבים מבעלי הבתים התנגדו להם וכל הענין היה למורת רוחם, כי פחדו, פן יבולע להם בגללם. אבל הצעירים לא נרתעו. הסבירו להם, שאין להפסיד ונסים הן יכולים להתרחש… בנימין היה אחד מן העומדים בראש ההגנה. בחור צעיר וחסון. כאשר הצטחק והבליט את שניו, היו פניו לובשים ארשת ילדותית כמעט ושביבי קונדסנות עליזה התלקחו באישוני עיניו.

כאשר הביאה הזקנה מן המטבח את הנזיד המתובל בשמן מטוגן, אשר חתיכות בצל צפו עליו, ישבו מאיר ודבורה לגמוע ממנו בתאבון רב. על השולחן היתה רק פרוסת לחם אחת, כי הפּת לא היתה מצוייה בבית, אך שקי החיטה שהביאה איתה דבורה, הבטיחו למחר ככרות לחם שחומות, חמות וטריות.

מו החוץ הגיעה שריקת קטר חדה, שפלחה את חלל האויר, ומיד אחריה המולת שקשוק אופני רכבת, בהתגלגלם על הפּסים. פני המסובים חוורו וכולם עצרו בעד נשימתם. הרכבת המתקרבת הפּילה עליהם אימה.

בנימין קפץ על רגליו ופקד:

– כבוּ את האור!

מאיר הושיט את ידו לעששית ומיעט את הפתילה; השאיר רק אור חלש, אדמומי ודועך כמעט, להאיר איך שהוא את החדר. ושוב גדלה הדממה. כל אחד קפא במקומו והאזין להלמות הלב, השולח את דמו ברהיטות יתרה. הזקנה נאנחה חרש ופלטה בתלונה: “רכבת… או, רבונו־של־עולם”…

– ומנהל התחנה? – זרקה דבורה לחלל האויר.

מנהל התחנה היה מקבל מן היהודים תושבי דובובקה סכומים עצומים, על מנת שלא להשהות בתחנה את הקרונות גדושי החיילים ולהסיעם הלאה למחוז חפצם. עתים היה מצליח להעבירם מיד הלאה, מתוך טענה, שהקו מוכרח להיות פנוי; אך בהיתקלו במרי־נפש, שהתאוו לרדת העירה “לשחק קצת”, היה מסתלק הצידה וחושש מלהרגיזם. את שכרו היה תובע בכל פה ובימים האחרונים דרש הוספה…

בני־הבית ישבו קרושים באפלולית והאזינו למתרחש בחוץ. בנימין היה הראשון, אשר הפר את הדממה. הוא קרב לדלת ואמר:

– שבו במנוחה. תיכף אחזור ואודיעכם דבר.

– אל תצא! – מחתה אמו, אך הוא התחמק חרש ויצא.

דוד, אשר בני־הבית לא הרגישו בו כלל, עמד על סף חדר־הילדים והציץ פנימה לחדר־האוכל דרך חרך צר של הדלת. הוא הקשיב לנעשה ושיתף את עצמו בפחד הגדולים. כאשר יצא בנימין החוצה, אמר אל לבו: “בנימין הוא גבור. לוּא היו כל בני העיירה כמוהו – היו קמים ומכים את שונאם הכה והשמד!”

ד

שם נאה בחרו להם: “גדוד הזאבים”…

יהודי אוקראינה היו להם לטרף.

פרשת גדולתם נכתבה ונחתמה בדם, באוברוטש, בזיטומיר ובעיירות וואהלין. הם עשו את מעשיהם באמונה, בהתלהבות; קנו נסיון וטבחו במהירות מפליאה, בבדיחות הדעת, וריח הדם שעלה באפם, עוד הוסיף לגרות את תאבונם.

בחצות לילה הגיעה הרכבת לתחנת דובובקה.

מנהל התחנה קידם את פניהם ולמד לדעת שלא יוכל להעבירם הלאה. לשוא ביקש לדחות את הפורענות.

מפקד הגדוד הודיע לו בפירוש:

– באתי עם נערי לשחק קצת.

“הנערים” שהציצו מן הקרונות אחוזי שינה ופרועי בלורית, היו לבושים יפה. אחדים מהם יצאו ופסעו על רחבת התחנה, פהקו לתוך שחור הלילה, ודרשו ממנהל התחנה שיכין להם “קיפיאטוק”⁷ . אחד מהם, גבה־קומה, מבוסם, נגש אליו כשהוא מתנועע, טפח לו על גבו ופלט בקול צרוד:

– ישנם הרבה יהודונים בעיירה, אחא?

– די והותר! נענה לו מנהל התחנה כדי להניח את דעתו.

– מחר בבוקר נתראה איתם. אני מקווה שזאת תהא פגישה לבבית מאד…

חבריו צחקו בקול רם.

העיירה היתה שקועה בשנתה. כנראה שלא שמעו את שריקת הקטר.

ברם, מנהל התחנה שמר אמונים לבני חסותו. הוא הבהיל אליו אחדים מבעלי הבתים והודיע להם קצרות:

– מלטו את נפשכם!

והידיעה על בוא הרוצחים עשתה לה מיד כנפים בעיירה. בזה אחר זה החלו מנצנצים אורות. מבעד חרכי התריסים המוגפים פרצו קוי אור. העיירה קמה על רגליה. פחד מות נפל על היהודים אשר נתעוררו משנתם לקול הקריאה אשר פלחה את לבם, ושילחה בהם פיק־ברכים:

– יהודים, הימלטו!

במהירות הברק חלפה הידיעה מקצה העיירה לקצה. יהודים שחוחים ומדוכאים, חלפו כצללים ברחובות, נגשו אל תריסי הבתים אשר יושביהם ישנו עדיין את שנתם, ואגרופים גרומים התדפקו עליהם בתכיפות היסטרית, מטילת אימה:

יהודים, הימלטו!…

הידיעה המרה הדהימה את הבוגרים. הילדים עמדו יחפים, בכותנתם לעורם, רעדו מקור ופחד, ולמראה הנשים הפורכות את אצבעותיהן מתוך יאוש, פרצו בבכי והגדילו את המבוכה. ההורים העצבניים והנבוכים גערו בהם, התרוצצו כחיות כלואות בסוגרים, מבלי לדעת מה לעשות.

המאושרים שהשיגו להם מזחלות, העמיסו עליהן מיד את החפצים הנחוצים ביותר, קפצו עליהן עם נשיהם וטפם, ומהרו לברוח מן העיירה מנוסת־חרב. הימצאו מקום־מפלט בכפרים? איש מהם לא שאל את השאלה הזאת. כאן ארב להם מות ודאי, והשתלטה ההכרה האחת והפוסקת שיש לברוח ויהי מה!

אך היו גם רבים שבהלת־המנוסה לא דבקה בהם, ולא השפיעה עליהם. הללו התעקשו מתוך יאוש והחליטו להשאר. ידיהם רפו, וגם הרצון לנוס לא התעורר בהם; תקף אותם הפחד המפיל את הצפור מצמרת העץ למטה, ישר לתוך צפרני החתול המאיים על קרבנו בעיניו הלטושות באכזריות, עד לבלתי היות לה מפלט…

משפחות שלא השיגו להן מזחלות, יצאו את דובובקה ברגל, בקור ובשלג, שרכו את דרכם לכפרים, לחפש מפלט בבתי אכרים עויינים, אשר הכינו להם מזמן שקים בכדי לרדת לעיירה ולבוז בה בז.

הבהלה הלכה וגדלה.

הזעקה הקיפה את כל העיירה.

מהרבה בתים עלו בכיות והתיפחויות, מזעזעות ומבהילות. נשים חרדות, היסטריות, גערו בילדיהן כשהדמעות זולגות ושוטפות על פניהן; מעיניהן ניבט הפחד, והגברים התהלכו מוכי־יאוש וחסרי־ישע.

עשרות משפחות נמלטו על נפשן לכפרים אשר בסביבה. אחדות מהן מצאו מפלט ומחסה בבתי אכרים ממכריהם. אלה שהחביאו יהודים בבתיהם, עשו את המעשה הזה אחרי שקול־דעת רב, היסוסים ופקפוקים; רק יחידים עשו את המעשה הזה מתוך רחמנות או רגש אנושי גרידא, שהתפעם בהם למראה הפליטים המסכנים, האומללים, אשר צררו את חפציהם המעטים, לקחו את ילדיהם הרכים ושרכו את דרכם בליל חורף קר. ואלה אשר לא מצאו מקלט כאשר קיוו – נפלו בידי בני־עוולה אשר ארבו להם בדרכים, שדדום ורצחום נפש. אותו לילה החרידו את דומית היער הקפוא זעקות האומללים המוצאים להורג.

בדובובקה השתררה לפנות בוקר הדממה שלפני הסערה. כלתה רגל מן הרחוב. דלתות הבתים נסגרו על מסגר; החלונות הוגפו, ותושביהם היהודים התחבאו במרתפים, בעליות, באורוות, בתוך ערמות שחת, ובמקומות סתר אחרים אשר המציאו להם והכינו עוד מקודם.

ונמצאו גם אחדים, זקנים ואברכים, כמנין יהודים, אשר לא אבו לחפש להם מקום סתר; הם התאספו בבית־המדרש, התעטפו בטליתות, ועמדו להתפלל ולשפוך את מרי שיחם ונפשם לפני בורא העולם.

דממת מות התהלכה בין הבתים הדוממים אשר לא הסגירו כל סמן חיים. מבחוץ נדמה היה, כי על יושביהם נפלה תרדמה חזקה אשר לא יקיצו ממנה. רק מארובות בודדות בעיירות עלה העשן, והראה לדעת כי תושביהם ממשיכים לחיות את שגרת יומם; אלה היו בתי נוצרים.

ה

כאשר עלתה השמש והציפה באלומות קרני אורה את העיירה המכוסה שלג, החלו לנהור לתוכה אכרים מכל הסביבה. הפליטים שנזדמנו אליהם בדרך מנוסתם בישרו להם על המאורע העומד להתרחש, מאורע שצפו אליו ימים רבים.

מפה לפה עברה הידיעה:

“יומה של דובובקה הגיע!”

והאכרים, מגושמים וכבדי־צעד, מכורבלים בפרוות כבשים, חבושי כובעי צמר שחורים, שגלשו על מצחם עד לעינים המבריקות בפראות לקראת המאורע, נהרו מי ברכב ומי ברגל ובידיהם שקים. הם הלכו בצעד מהיר ובזרועות רבים מהם התנוצצו בפעם הראשונה לעין השמש של אותו יום חורף, חרמשים ומגלים כיוצאים לקציר…

נחפזו ונצטרפו לבעליהן גם הנשים, מכורבלות אף הן, סמוקות פנים, והן מזיעות מהתרגשות ומהליכה מהירה, ובעיניהן הן רואות את השלל העתיד להיות להן לבז.

גם פרחחים בני־חמש־עשרה וצעירים מהם חטפו מכל הבא ליד, גרזנים וקלשונים, ואף הם מהרו מאד בלכתם, רצו כמעט, כי חששו מאד פן יאחרו את מועד התחלת הטבח…

הם הצטרפו כולם יחד למחנה של מאות איש. השלג חרק מתחת לרגליהם, ויצר המשטמה תסס והכשירם לקראת הבאות. כאשר נכנסו לעיירה התקבצו בככר השוק, מול הכנסיה, והמתינו בקוצר רוח להופעת גדוד ה“זאבים”. אחד מן האכרים שרוחו קצרה מרוב צפיה, עלה על מגדל הפעמונים, והחל מצלצל בפעמון כביום חג או שרפה; והילכו הצלילים בלהות מסביב ובישרו לקהל הפרבוסלבים שהיום יהא האות. ונזעקו רבים אחרים.

וכומר העיירה, זקן אשר שערותיו הלבינו כצמר, ואשר קנה לו תבונת־חיים, זקן אשר לא ניפתה אחרי תעתועי המסיתים ומדוחיהם – נחפז לצאת מביתו הסמוך לכנסיה. מבוהל ונבוך היה למראה קהל עדתו הפרוע, אשר נתאסף הפעם להוציא את זממו לפועל. הוא שירך את דרכו לקראתם, כשהוא מתאמץ למהר ומרכס בשעת הליכה את כפתורי גלימתו השחורה.

הוא הופיע לפני האכרים המשולהבים, הסתכל בהם בעינים שופעות זעם, דחף בקצף שניים מהם שעמדו לו על דרכו ולא מהרו לסור הצדה ולתת לו לעבור. הוא לא שעה לברכת הבודדים אשר הורידו לכבודו את מצנפותיהם בהכנעה רבה, ופסע ביניהם בפנים זעופים מאד עד אשר הגיע למעלות הכנסיה. הוא עלה, הצטלב, (הפעם לא מתוך יראת שמים כי אם כדי לעשות רושם על הקהל הפרוע) ופנה אליהם בדברים חוצבים:

– מה לכם בני־אדם שנטשתם את הכפרים שלכם ונזעקתם לכאן? האם חג או מועד הוא היום? ומה לכם ליהודים המסכנים אשר את נפשם אתם מבקשים? האומנם חושבים אתם שאין אלהים בשמים, ושעליכם לא יהיה להופיע לפני כס כבודו ולמסור דין וחשבון על מעשיכם?… היו נוצרים ישרים בני, ופנו לכם איש לביתו ואיש לעבודתו. הניחו להם לאומללים האלה אשר סבלו כבר די והותר, כי גם הם נבראו בצלם אלהים כמונו!

השתלטה דממה. ים הראשים, על מגליו וקלשוניו קפא. אחדים מן האכרים הקשישים באו במבוכה והתגרדו בגבחתם. הצעירים אשר תאות הרצח והשוד יקדה בקרבם כיקוד אש, רטנו חרש אך את פיהם לא פצו. וברגע מכריע זה, שעה שהכומר הישר באדם, עמד להרים שנית את קולו להטיף להם מוסר, לשדלם בדברים ולפזרם, הופיע וסקה גריבוב אשר עלה וטיפס על גדר סמוכה, ונשא אף הוא את מדברותיו הארסיים:

– אל תקשיבו לו ולדבריו! זקן הוא, ואין הוא יודע מהו רוצה. היהודים מצצו כל הזמן את דמנו כעלוקות הללו, וחובה היא לנו להתנקם בהם הפעם, ולהשיב להם את גמולם בראשם. כל היהודים בולשביקים הם, קומיסרים, עוכרי המולדת! הם, הם החריבו את רוסיה. הגידו לי כולכם פה אחד: מי הוא טרוצקי? – ז’יד ארור!

– הוררה וסקה!

– בּיי ז’ידוב ספּאַסאַי רוסיאוּ!

– בּיי ז’ידוב.

– ביי ז’ידוב!

– הז’ידים בולשביקים!

– הוררררררה!

– ברבו וסקה!

ההמון זע כגלים ונע אנה ואנה. הכומר הסתכל בהם בצער, הוריד את ראשו השב על חזהו, וטפח בזרועותיו על מתניו מתוך יאוש. “נחרץ גורלם של יהודי דובובקה”… חלפה המחשבה במוחו ולבו נקף אותו. “הן רבים מהם יהודים ישרים, נבונים ויראי שמים… הה, אלי!”…

בינתיים, וּוסקה גריבוב, אשר מצא את עצמו לפתע ראש לבריונים ומנהיגם, הרגיש שעליו לפתוח במעשים עוד לפני בוא ה“זאבים” המתמהמהים משום מה, ואינם מזדרזים לבוא. הוא הלהיב אחדים מעולי הימים אשר נספחו אליו, לקחו מוטות עץ, הכניסו אותם מתחת לבריחי אחת החנויות שבאמצע השוק, והחלו לפי פקודה, כשוסקה עומד מן הצד, כובעו שמוט אלכסונית, והוא מנצח עליהם:

– רֶביאַטאַ! ראַז דוא, טרי! ⁸

הבחורים גחנו על המוטות והבריחים חרגו קצת ממקומם.

– יאֶשצ’א ראַז! ⁹

הדלתות ניסחו ממקומותיהם והבריחים נחלצו על קרסיהם יחד. ההמון התפרץ בקול ענות לתוך החנות, ומיד הוטלו החוצה והתעופפו מעל לראשים סלילי ארג צבעוני, בד, צמר, וכל מיני חפצים אחרים העוברים לסוחר. האכרים התנפלו על השלל בקולות תרועה וצהלה. חטפו מכל הבא ביד, ורבו ביניהם על כל פיסת בד. מלאכת השוד נעשתה מתוך חפזון והתלהבות.

וסקה עמד על גבי מדרגות החנות, הסתכל בקהל ההולך ומתלהב למראה הביזה, והוא החל מצעק בקול רם:

– אי טיפשים שכמותכם! למה לכם לריב על קטנות? הן כל השוק הוא לפניכם! מה עשיתי, ראיתם – מהרו ועשו כמוני! פיתחו את כל החנויות, הריקו אותן, ואחר־כך נבקר בבתים נעשה כלה בז’ידים הארורים!

האכרים התחברו להקות להקות. כל כנופיה בחרה לה באיזו חנות הראויה להתכבד ובזזה אותה. במשך שעה קלה נפתחו כל החנויות. ידי הנשים היו עסוקות ומלאות עבודה. סרטים, סלילי חוטים, כפתורים ושאר מיני סדקית ערכם מך ברגעים אלה בעיני האכרים, כי ידם השיגה להם הפעם שלל חשוב יותר, והחפצים הפעוטים התגוללו בשוק על כל מדרך כף רגל.

אחת הכנופיות פרצה למרתף היין של בית־מרזח. חביות אחדות הוצאו השוקה, נפתחו, וכל הקרוב החל לוגם בכל פה. אלה שלא השיגו להם כלים שאבו בכפות ידיהם או מלאו את מצנפותיהם, ועיניהם נשתלהבו בברק השכרות שהחל מתרונן באבריהם, ומתסיס עוד יותר את דמם הנסער. אכר אחד, שכור למחצה, פרץ מאחת החנויות כשזוג נעלי אשה מתנופף בידיו, והוא שר לו בקול רם ושמח, וקורץ בעיניו לריבת כפר משולהבת:

אופאנאס

סוינאי פּאַס

א דיבטשינא ביטשקי

פּאַטשאֶקאי

ניע אוטאֶקאי

קופליו טשאֶראֶוּטשקי.¹⁰

למראהו המגוחך של האכר העוגב פרצו האכרים בצחוק, והשמחה גברה כפלים. פניהם הצהיבו מנחת, ומאושרים היו אותו רגע כילדים שהעניקו להם מלוא חפניים סוכרית. תמימות מובהקת היתה חרותה בארשת פניהם.

ו

הכומר הרחיב את פסיעותיו, נשם בכבדות והחל ממהר לעבר התחנה, לקדם את פני הצבא, ולבקש רחמים על היהודים המסכנים. הוא נתקל בהם על הגשר. הם הלכו מסודרים בארבעות, שרים שיר לכת, כשאחד מהם תוחב את אצבעותיו לתוך פיו, ומלווה את השירה בשריקה חדה ופולחת, שהילכה אימים והפריחה בבהלה את העורבים מצמרות העצים. בראש הלך מפקד הגדוד, כולו מצוחצח, מגולח למשעי, מבושם, הדור מאד בלבושו ומגפיו מבריקים לעין השמש כשני גלילי מתכת.

הכומר האט את מהלכו, ובמרחק של פסיעות מיספר לפניהם, כרע על ברכיו, הרים את צלבו, העבירו בחלל האויר שתי וערב, וחנן את קולו בפני המפקד אשר עצר בגדודו:

– ראַדי בּוֹגא! ¹¹ – אל תריעו להם, לאומללים…

המפקד הסתכל בו בבת־צחוק, היפנה את ראשו לחבריו, וקרא בהצביעו על הזקן הכורע לפניו:

– וואט צ’ודאק!! ¹²

הישיש הוסיף לכרוע כשצלבו מורם בידו ושערותיו הלבנות מתנפנפות ברוח. הוא התאושש למראה בת־צחוקו של המפקד, התקוה התגנבה ללבו, והוא המשיך:

רחם עליהם בני, כי בצלם אלהים נבראו כמונו –

– הא־חהא־חא־חהא!… צחוק פרוע הרעים מסביב. השורות נפרעו והחיילים קרבו וסובבוהו. הסתכלו בו מתוך סקרנות וחייכו. הישיש כרע עדיין על פני השלג ואת עיניו המתפללות נשא אליהם.

פתאום פנה אליו המפקד:

– הגידה נא, זקן, ואל תכחד: כמה שילמו לך הז’ידים?

הכומר נדהם. דבריו לעו, אך הוא התאושש וקרא:

– בשם אלהים! – אף פרוטה לא קבלתי מידיהם!

– שקר אתה דובר!

– בני, אל לכם –

– דום זקן!

אחד מן הקצינים נגש אליו לכומר, עזר לו לקום על רגליו והשיא לו עצה טובה ומחוכמת שהצחיקה את כולם:

– לך לישון זקן, ואל תשגה בהבלים!

הכומר סר ופנה הצדה שחוח ודואב. בעיניו התקשרו דמעות והוא לא ראה את דרכו לפניו… שוב נשמעה השירה הפרועה שנפסקה קודם; שוב פלחה את חלל האויר אותה שריקה, שריקת אנשי הפקר, וצבא הפורעים המשיך את דרכו, בוטח וצוהל.

כאשר התרחקו מרחק־מה מן הגשר, הבחינו אחדים ביהודי אשר ביקש לחמוק על יד אחת הגדרות למקלט “יותר בטוח”. פקדו עליו מיד לעמוד, ושניים הדביקוהו בתרועות שמחה. היה זה המורה הוכמן. תחת בית־שחיו החזיק משום־מה ספר שירים.

הוא החויר וברכיו פקו.

הגדוד התעכב לראות מה ייעשה בו, ביהודי הראשון שנפל לידיהם. שני החיילים אשר תפשוהו ידעו שעליהם להפגין לפני חבריהם את יכולתם וכשרונם.

המחזה נערך מיד. אחד מן הבריונים סטר לו על לחיו ושאל:

– מה זה בידיך?

הוכמן ענה לו בקול רועד:

– שירי פושקין.

– מושקין? – צחק החייל – תן לי את הספר.

הוכמן הושיט לו את הספר בהכנעה רבה:

– בבקשה.

החייל הטיל את הספר מעבר לגדר. דפיו נתרשרשו ככנפי יונה בהולה.

– הרי לך מושקין שלך!… ועכשיו כרע על ארבע!

המורה המסכן כרע מיד על ארבע, כי פחד להמרות את פיו. הוא רעד ושיניו נקשו זו בזו. השלג צרב את כפות ידיו השטוחות, ופניו להטו מאד, כמתוך התרגשות גדולה. החייל השני בעט בו באחורו ופקד:

– רוץ ונבח ככלב!

הוכמן העלוב לא הספיק לשקול במוחו איך לממש פקודה מוזרה זו, ואחד הפורעים הרים את רובהו בשתי ידיו, וקת הנשק המצופה פלדה, הורדה על קדקדו של הכורע. עיניו של הוכמן חשכו מעוצם המכה ומרוב כאב. ממקום הפצע שתת הדם על פניו, ועל פני השלג שצובע אדום.

ועוד הפעם נסרה הפקודה בחלל האויר:

– רוץ ונבח ככלב!

האומלל חגר את כחותיו, החל זוחל מהר על ארבע, כשהוא מחקה בקולו כלב נובח: הב… הב… הב… – לקול צחוקם הפרוע של החיילים. אך לפתע נחנק קולו מן הדמעות, כי פקעת הצער נתקעה בגרונו, ו“נביחתו” נפסקה. לתמהונם של הפורעים התרומם על רגליו. הוא התנודד אנה ואנה כנוטה לפול. עיניו היו מסונוורות משטף הדם והדמעות אשר הציפו את פניו. הוא פרש את כפיו כמבקש למצוא סעד־מה, והתייפח בזעקה רסוקה ומרה:

– או אמא, אמי!…

מסביב הרעים הצחוק ואחד חיקה את קולו של המעונה:

– אוי מינע מאמע!

הצחוק הפרוע גבר וטפח על תופי אזניו של האומלל אשר לא היה מסוגל כלל לחשוב באותו רגע אף מחשבה אחת נמרצת, כי אחת הרגיש שאין לו מפלט. מבלי משים פסע פסיעות מספר קדימה ואז ראה כמו מבעד לחשרת ערפל, בגמול לו אחד הפורעים את החסד האחרון; הוא ראה איך הוריד הלה את רובהו, וכונן אותוֹ ישר אליו; הוא לא נבהל, ודוקא ברגע זה הזדקף והשלים עם המוצא היחידי – מות!

כאשר פלחה היריה את חלל האויר, התמוטט המורה וצנח לאחוריו, גוף דומם ומשחיר בשלג. במקרה הציץ יהודי אחד מבין חרכי עלייה וראה את כל פרשת הרצח. הוא כיסה את פניו בכפות ידיו בכונן הפורע את רובהו, ולחש חרש לעצמו: “אמו המסכנה תצא מדעתה”.

הפורעים המשיכו את דרכם כשאחד מכריז בקול רם:

– הראשון שוּלח לכל הרוחות!

– אך לא האחרון!

– הוא ימסור דרישת שלום ליהודי אוברוטש!…

– חא־חא־חהא –

– גריגורי! – פצח פיך ונגן לנו שיר לכת כאשר אהבנו!

לקול השיר הורמו הרגלים כמו מאליהם. הם פסעו כמנצחים ולבם התרונן משמחה. נוצרים יצאו וקדמו את פניהם בברכה. פרחחים נספחו אליהם כשהם מכרכרים, צוהלים ורצים לצדיהם לאורך כל הדרך. כולם שמחו לקראת הגדוד אשר בא לעשות שפטים בז’ידים.

מזג האויר היה שקט. השמים התכילו והקור לא היה חזק ביותר. השלג חרק מתחת לרגליים, ונגוהות זוהר וצחור מסמא שפעו על הגגות ועל פני הדרכים. החיילים נשמו לרווחה והתענגו על זוֹך האויר, מבלי לדעת כי הוא מרעיף לתוך רוחם, ויוצק גם לתוך דמם משהו מן הטוב, אך אינו גורע מתאות היצרים המתפרעים.

א

מחמת הדרכים המשובשות בכנופיות פורעים היתה העיירה שרויה במצוקה מדכדכת, נתונה באימים ובמחסור; התפרנסו יהודיה בדוחק והתלבטו בשבילי פרנסה נלוזים, רעבים ללחם, מוכי יאוש ואזלת יד. מי שטרח והשיג חטה, היה יורד בעצמו ומביא מקצתה לטחנת־המים שעל שפת הנהר, בתחומי העיירה. ימי מבוכה היו. אימה כבושה הרת־שואה רחפה בחלל האויר, ושלא לגרום חרדה יתירה לעצמם, העדיפו ההורים לעכב את הנערים בבית, והיו הללו פטורים מעולה של תורה ומכל שליחות מחוץ לבית. ואילו גולדמן, סוחר־העצים, הטריד הפעם בכל־זאת את בנו בן השתים מקריאתו ב“אהבת ציון” ושלחו לטחנה – שליחות, שהנער היה רגיל בה.

אותו בוקר טבלה העיירה בנגוהות יום־קיץ רך, ואף על פי שהנער רגז בחובו על אביו, שעקר אותו מעולם הכסופים, היסבה לו ההליכה לטחנה קורת־רוח מרובה ומתוך חשק טען על גבו את מחצית הפוד חטה והלך. זריז וקל רגל נטה מן הדרך המכוסה שכבת אבק שחוק, עכור עבר דרך חורשת־האלונים ונבלע באפלולית האוצרת את רחש רוח הבוקר, החומקת תוך רשרוש קל בין העלים. משם פנה וירד במשעול הדרוך יפה בעשב, המתפתל על שפת הנהר כשאַדוות המים מתנוצצת לעיניו מתוך סבך עצי הערבה, שענפיהם כפופים כלפי חלקת המים וטרפיהם נוגעים בהם ברפרוף. במעלה השביל שבצלע ההר התלול עמד לפוש מפעם לפעם בסקרו את מראות הסביבה. את העיירה הרובצת על בתיה השפופים, השחוחים, את גשר־העץ הירוק, המחבר אותה עם החוף השני, ואת היערות, שהשחירו באופק סביב כאדר. למטה השתרע הנהר לרחבו, שוקט ורוגע בערוצו. כמה רגעים הישהה הנער את עצמו סמוך לחצרו של בעל האחוזות זווצקי, כי מבעד לשבכת־הגדר נראו לו טווסים מקושטי נוצות הצבעונין, שהיו בעיניו כעופות פלאים מעולם הדמיון.

משהגיע למחצית הדרך של ההר המכוסה דשא, קוצים ושיחים סבוכים, נצמדו עיניו לנד הסלעים האפורים מנגד, נד תלול, המשתפע קמעה לתוך המים המלחכים את שוליהם מכוסי הטחבית, לסכר הנטוי לרוחב הנהר ולטחנה המשחירה, שגלגלה הגדול מסתובב לאטו, כמתוך רשלנות כבדה. והטחנה עתיקת־יומין, הפרוץ מרובה בה על העומד, שחיפי גגה עוטים אזוב ועובש, וצוקי ההר, שבצלו היא חוסה, נראים כמאיימים עליה למעכב בכבוד גופם, ובפרט בשעת־בוקר זו, כשהם שרויים בצל וקודרים ביותר.

התקרב הנער לסכר ולבו החל מתפעם בו קמעה ומתרגש לקול שכשוך המים, בניגרים מבינות לפרצים, ולסאון האשד, המשתער על שלבי הגלגל לסובבו על צירו האדיר. הוא צעד ועבר לאטו על פני הסכר הממולא אבנים כבדות, חול וטיט נגרש והוא ראה את מי הנהר המתדפקים אל צלעות הסכר מתוך מנוחה עצורה, עמוקה ואפלה כאחת. אולם שהתקרב אל תעלת המים המהווה את האשד, ראה מים רבים רצים בשטף והגלגל הגדול והשחור אינו מסתובב כלל וכלל באטיות רשלנית, כפי שנדמה לו מרחוק, אלא בכוח רב, ואשד המים ניתך ומזנק על שלביו מתוך זעף ונהם מחריש־אזנים, נהם כוח אדיר, החור מתוך אסוריו… ראשו נסתחרר עליו קמעה, עיניו הביטו נבעתות, והוא התאמץ להישיר צעד על פני הקורות הרטובות, שלא תמעדנה רגליו, בעוד הגלגל משיב ומתיז בפניו צנת רסיסי מים כעין עשן לבך ומתאבך…

– אוף!… – נשף הנער, לאחר שחלף את מקום הסכנה. ועוד הוא עומד ונושא את עיניו לבנין המט מזוקן, והנה גחנה בעד שחור פתח הטחנה דמות גדולה ומסורבלת של ישיש קרוב לשמונים, שליחו עוד לא נס וכוחו עוד במתניו, הוא פיאודור הטוחן. לבוש היה כתונת־בד רחבה, שהשתלשלה וירדה על מכנסיו המקומטים, ונעול הטנאות קלועות מקליפת עץ־לבנה. הוא הזדקף ופסע, כולו עוטה הדרת שיבה. זקנו הלבן והרחב מפוזר על חזהו ושערות ראשו הארוכות והמדובללות, המשוות לו מראה איש־כהונה, פזורות על ערפו; בזוית פיו נעוצה היתה מקטרתו העשויה עץ־אלון ופניו השזופים והקמוטים חייכו חיוך צנוע. בראותו את הנער העולה לקראתו משפת הנהר, השמיט את המקטרת מפיו והצהיל את קלסתרו:

– והנה אורח! שלמה’קה…

– לטחון באתי.

– רואה אני גם רואה!

– רק מחצית הפוד.

– אין דבר!

– אבא אמר, כי ישלם לך בעצמו.

– ישלם! מכיר אני את אביך זה עשרות בשנים, עוד טרם הופעת, אפרוח שכמותכך, בעולם. זוכר אני אותו בהיותו נער, בדיוק כמוך היום, כחוש כמוך, רק עצמות ועור… כאכילתכם כן מראיכם!… נו, נו, הב השק, תנהו!

ותוך כדי דבור תפש ביד אחת בשק והסירו מעל גב הנער כהסיר נוצה, ובידו השנית, השמאלית, פשוקת האצבעות הגרומות, דחף את הנער פנימה, לתוך הטחנה, והוא אחריו. עיני הנער, שלא הסכינו לאפלת הטחנה, כהו מראות דבר, והוא נשאר על עמדו, מהסס וקשוב, עד שיתחיל להבחין בסובב אותו. ריח קמח טחון וטרי עלה באפו, ריח הקמח ניגר כחלב דרך המשפך לתוך השק הקשור אליו, והטוחן הזקן הנהו טורח, עולה למשפך־העץ ומרים מתוך גניחה קלה שק מלא דגן, להוסיף טחן לריחים, בעוד הרכב מסתובב תוך המולה בלתי־פוסקת על גבי השכב.

קמעה קמעה הסכינו עיניו של הנער לעלטה האצורה בתוך הטחנה ומבטיו נתלו בקורות המקומחות התומכות את גג־השחיפים הרעוע, שמבעד לפרצים בוקעים פה ושם קרני השמש אלכסונית, מציפים בחרגי אור מוזהב את תימרות הקמח המתאבכות בחלל, כטורי־אור מתנוצצים וחוצצים ביניהם לבין האפלולית; מבטיו חלפו מתוך סקרנות על פלחי ריחים ישנים, המוטלים בפנה, שחוקים ופגומים, בסמוך לשקי־תבואה מגובבים; משם פנו ונצמדו לחכּות ולמכמרות, שהטוחן משתמש בהן בצאתו לדוג דגים, – עבודת־לואי, שבה הוא עוסק מיום בואו למקום הזה, לפני שנים רבות – ולפתע גילה הנער, כי ברווחים שבין מרישי הגג, המכוסים אבק וקורי־עכביש, נתונים קני צפרים קלועי תבן ונוצות, וצפרים מתעופפות שם ומצייצות, אלא שהמיית הטחנה טורפת ציוצן העליז.

הנער עבר וישב על ספסל רעוע, סמוך לפתח הנשקף לשטף. את עיניו תלה בגלגל, שהשחיר והרקיב זעיר פה זעיר שם מרוב ימים, והביט מתוך תשוקה עזה לאשד המזנק עליו לסובבו, דומה לפס כסף מותך, המתרסק על שלביו סילונות סילונות, נתזים נתזים, רסיסים רסיסים, שבזנקם מתוך הצל לתחומי האור הם קולטים מקרני השמש בשבריריהם ומזדהרים בצבעי הקשת… המולת הגלגל אפפה את הנער, ולפתע הרגיש כי הנה הוא ניסח למטה, מתחת לגלגל, לקצף המבעבע בליבנת השלג לטוהר… ראשו הסתחרר עליו במקצת והוא, דומה, שכח באותו רגע היכן הוא, וחושיו הערים ספגו רק אותה המייה חריפה ומסכסכת ומושכת של האשד והגלגל… פניו נהרו כמחייך לעצמו והוא עצם את עיניו, שלא להבליע את חושיו כליל, אלא שהמיית המים ונהמת הגלגל התדפקו־התרפקו על תופי אזניו ביתר שאת, ולפתע עברהו רטט טמיר ומבעית כאחד: הנה יתגנב לו חרש חרש פיאודור מאחריו, ובעוד הוא יושב לו כאן עצום־עינים והוזה, ידחפהו פעם אחת בעוז ולא ישנה, והריהו נופל, נסחף עם הזרם, וצולל תהומה.

פקח הנער את עיניו ומיהר להפנות את ראשו לעבר הטוחן הזקן לראות, שמא, חלילה, הוא מתגנב באמת מאחריו… והנה מצאהו פוסע ועוסק בשלו, וקלסתר פניו מעולף אותה ארשת שיבה טובה ומרגעת, הידועה לו משכבר הימים, והוא לעג לעצמו על פחדו המגוחך, שכן אותו הרהור משונה שנתקע במוחו זה עתה בא לו מפטפוטי הסבתות בעירה, שסחו לנכדיהן בלילות החורף, בהשתולל סופות שלג בחוץ. הסבתות לא הטילו ספק בדבר, כי פיאודור הטוחן עוסק בכשפים, ובלילות־ירח הוא מעדיף לעשות בקסמיו, וכי הטחנה משמשת לו בית־ועד לשדים, רוחות ובתולות־מים יפהפיות היוצאות מן המצולה לשרתו… ומעשה בפלוני בעל האחוזות, שהעליב בטוחן, ונקלע פעם בתחומי הטחנה בחצות לילה, ומשכוהו בתולות־המים ברשת קסמיהן, ולמחרת מצאוהו מוטל על שפת הנחל בלי רוח חיים וחבצלות קלועות בבלוריתו… ומעשה באלמונית, כפרית שהציקה לבנו, ומצאו אותה יום אחד צרורה בתוך שק קמח שנישא על־פני הזרם ונפלט על חוף הכפר, ממש מול פתח דירתה… ומעשה ביהודי אחד, שלא נזהר ופגע בכבודו, וקם הטוחן ושלח בו כל מיני רוחות רעות ומזיקים, עד שמרוב פחד עקר דירתו מהעיירה, ורוחו לא נרגעה, אימים בעתוהו, ולילה אחד שלח יד בנפשו… וכל אותו שפע הדגים, שהיה הטוחן מביא לשוק למכירה, אין ספק שהיה מעלה אותם ברשתו בעוצמת כשפיו…

האזין הנער בחשק רב לשיחות על כשפיו של הטוחן הזקן וכוחו, ומשונה הדבר, שאף כי הוא וחבריו הירהרו לא פעם במעשים אלה, לא נפלה עליהם כל אימה למראה הזקן, ומשנזדמנו במחיצתו היו נטפלים אליו ברצון, ללא כל פחד, מושכים בשרווליו הרחבים של מעילו הצמרי הצחור, המרוקם חוטים אדומים כחולים ובשוליו פיפים וגדילים, מתרפקים עליו, והוא אינו מוחה בהם, אלא אדרבא, מלטף אותם, מתחייך, ובשעת חסד פונה אליהם בלשון יהודית רהוטה, השגורה יפה בפיו. לעתים מזכה היה אחד מהם בחליל מעשה ידיו, שכרת מסוּף הנהר, או באיזה צעצוע אחר מגולף עץ, שהיה רגיל לחתוך בשעות הפנאי, ושהנערים ניסוּ לנחש על פיו ולמצוא בו רמז למעשי כשפים שלו… ופעם, כשנטפל הנער לאביו ושאל אות, אם אמת היא, מה שהבריות מסיחות בו בפיאודור ובכשפיו, ופטרוֹ אביו בקצור ובפסקנות, שאין להרהר אחריה: “הבל הבלים! גוי טוב הוא פיאודור, ולמכריו היהודים גמל חסדים לא מעטים, הלואי שירבו כמותו בין הגויים!”

מאז נזדמן הנער פעמים רבות במחיצת הטוחן הזקן, בבואו לעיירה ובסוּרו לבית הוריו, או ברדת הנער לטחנה לטחון מן החטה השמורה בביתם לימים קשים אלה, ולמד להכירו, לתת בו אמון גמור ולאהוב אותו; ואותה תבונת־חיים, פקחות וכנות, ששפעו מעצם הויתו של הטוחן הזקן, הן שהישרו עליו גם עתה רוח טובה ובטחון, ושוב נזף בעצמו בחשאי על שנתפש להרהור לא טהור… והיה את נפשו עתה לגשת לזקן ולפתוח בשיחה אתו, אלא שלא ידע במה לפתוח, והסתפק במבטים הטובים, ששלח אחריו ושהתרפקו עליו בכל אשר פנה ועסק; ובהסתכלו ככה בזקן מגודל־השערות ועטוף בגדי־בד, לבש בדמיונו דמות אחד מנביאי ישראל הקדמונים.

ב

כאשר שב הנער וטען את שק הקמח על גבו והחל עובר בזהירות על פני הסכר בדרכו חזרה הביתה, כבר העפילה השמש למרומי הרקיע הכחול ובחלל האויר עמד להט יום־קיץ. המים, שהשחירו קודם לצדו של הסכר, התנוצצו הפעם מובהרים־מוצהבים קמעה, ועיניו של הנער עקבו בחמדה אחרי עשרות דגיגים, שחלפו סיעות סיעות סמוך לקורות, גביהם שחרחרים אפורים, והם פזיזים ואצים יחד לכיוון אחד, ימינה או שמאלה כלְפִי צו נעלם. הצטער הנער על שידיו ריקות הן, כי לוּ רק פשט את ידו ואסף מהם מלא המכמורת…

משם פנה ועלה על פני החוף הזרוע חול וחלוקי־חלמיש, העפיל לצלע ההר המדוּשא, ובהגיעו סמוך לנד הסלעים השחורים, כשהוא עדיין שקוע שוב בהרהורים ונתון במראות מ“אהבת ציון”, נכסף לחזור הביתה בהקדם, למען יוכל להוסיף ולהסתופף בצל אותו היכל נאה, הספוג ריחות קדם, והנה הגיע אליו קול צלול וחותך של אדם, הפוקד עליו מתוך יהירות בלשון רוסית שחצנית, שגם לעג בה, גם שמחה לאיד:

– לכאן! יהודון ספקוּלנט!…

נחתה הקריאה בלב הנער והטילה צמרמורת בגופו. נשאר עיניו וראה שנים מאנשי פטלורה, מזוינים ברובים, צועדים לקראתו מצד החורשה וקרובים אליו עד לזועה, ללא כל מנוס, ללא כל מפלט.

התקרבו השנים ועל פרצופיהם בת־צחוק לועגת, מעין שמת ציידים, שטרפם נפל בהיסח־הדעת יש לידיהם… האחד גבוה, צהבהב, שפמו שחור ומסומר, וידו מחזיקה ברובה דרך רישול, כשלועו נטוי כלפי מטה; והשני נמוך־קומה, בשרי, מגולח למשעי, אלא שבפניו מחוירות אבעבועות כשל נגוע בסרפדת ועיניו החוּמות מתרוצצות מתחת לכובע־הכבשים האפור. כהתקרבם אליו יותר התעכב נמוך־הקומה, העמיד את קת־הרובה לרגליו וסינן ארסית מבעד לשיניו:

– אכן צדקת! יהודון ספקולנט!

– מרכולתו על גבו!

הנער עמד, פניו חיוורים, הוא מביט אל שני החיילים בלי לדעת מה לעשות ומה לאמור. הוא הרגיש, כי כלתה אליו הרעה, והרגשה זו מילאה אותו אימה, שילחה בו פיק־ברכים. הוא עמד כאילם ולא פתח את פיו. את עיניו כבש בקרקע, כי קשה היה עליו לעמוד בפני שפוּדי המשטמה, שנעצו בו הללו, ומתוך רתת חכה להמשך, שאת טיבו ניחש בחרדה. אותו רגע נצנצו לפניו קלסתרי פני הוריו, ולבו המה בו מהכרת חוסר־הישע, בו היה נתון, מופקר לשרירות לבם של רוצחים.

– מה על גבך?

– קמח. טחנתי קצת, שם בטחנה… שם…

נמוך־הקומה פסע לקראתו. סטירת־לחי חזקה הרעידה את הנער והרשיפה את האור בעיניו. כפות ידיו התרוממו כדי לסוך עליו מפני סטירה שניה, והשק שצנח לאחוריו נחבט בקרקע לרגליו, ותימרת קמח קלה התאבכה ונחה על נעליו המרופטות. יבבת־בכי עלובה פרצה מגרונו ולשוא נשא את עיניו מסביב לראות, מאין יבוא עזרו; עיניו נתקלו בקמה המצהיבה לאורך המישור, בעגלה טעונה שחת וגבוהה להפליא, כשהיא מתנדנדת קצת במעלה הדרך והסוסים הרתומים אליה נראים כה קטנים, ננסיים, ושוב אפפה אותו צפיה רוות אימה מפני שנים אלה הנצבים עליו לענותו… בעיקר הטיל עליו חרדה, זה נמוך־הקומה, שפרצופו משחת־האבעבועות הפיק אכזריות ועיניו הקטנות שלחו בו מבטים ארסיים, זוממי זדון לאין שיעור:

– יהודון ספ–קו–לנט!…

נראה, שעצם הצירוף של שתי המלים האלו היסב לו קורת־רוח. הוא עמד כמה רגעים מהרהר, מה לעשות בו ביהודון זה, כי להשמידו מיתת יריה אין כל טעם, לאחר כל אותם הנסיונות המשעשעים, שניסה לגבי יהודים במקומות שונים. ולהניח לו ליהודון זה להסתלק, לתת לו את נפשו לשלל – שטות! ותוך כדי חרשו מזמותיו נפלו מבטיו על קיר הסלעים המוצק, המשתפע לתוך מי הנהר ופניו אורו; בקריצת־עין רמז לרעו כשהוא מטה את ראשו לעבר המקום, ומיד פקד על הנער:

– עלה, ספקולנט!

הנער שהבין לכוונתו, לא הוציא הגה מפיו ועלה בצעדים כושלים, כשהוא מביט מפעם לפעם אחורנית, דואג לשק הקמח וירא מפני ציידיו, קרב לקיר־הסלעים ועמד על גבי אחד מהם, שלפי שקול־דעתו המהיר והנבון, הרי זהו המקום הרצוי ביותר לשם בצוע אותו מעשה.

נמוך הקומה כיבּד את הנער בקת רובהו בגבו:

– שכב!

היתה זאת מהלומה קשה מדי לגבי נער רך. הוא התנודד, נפל ומיהר להשתטח על גבו ללא אומר ודברים. רק פניו חוורו מאד ולבבו התפעם בו ברהיטות יתירה. ואף־על־פי שהנער חש כאב צורב בגבו והכיר בסכנה הוודאית, בה הוא נתון, ללא כל מוצא, ללא כל מפלט, הרגיש פתאום, כי מורך־הלב, שהשתלט עליו, פג ואת מקומו תפש עוז־רוח עצבי ודרוך; פתאום חישל את עצמו ומוכן היה לקראת כל פורענות: “ובלבד שלא ירצחוני…”

כאן גחנו עליו השנים, לאחר שהניחו במתינות את רוביהם על גבי סלע שטוח, סמור־השפם תפש בו בידיו, והשני, נמוך־הקומה, ברגליו, ולאחר שפקדו יחד לעצמם שלש פעמים, לתאוּם הפעולה והתנופה – “ראַז! דוואַ! טרי!” – עמדו ומתוך משובת־הנאה חריפה הטילוהו ממרומי הסלעים המימה. הנער, שהוטל בכח לתוך חלל האויר, מרחק־מה מן החוף, בפישוט ידים ורגלים כשהוא משתהה קצת במאוזן, התחיל צונח במהירות גוברת והולכת, כשראשו שלוח לפניו, עד שנגע בחלקת מי הנהר, התיז מים לשני עבריו וצלל. כאשר חזר ועלה פעור־פה ומתאמץ לשאוף אויר, בלי דעת לאן לפנות, החל שוחה לבסוף לתמהונם הרב של שני הפורעים, אשר עמדו והשקיפו ממרומי הנד. הנער ידע לשחות. הוא היטיב לשחות. החוף מנגד היה רחוק ממנו ושלא ברצונו נאלץ לחזור לחוף שממנו הוטל. בשחותו הגיע אליו לפתע קולו הצרוד במקצת והמרוסק של הטוחן הזקן, אשר עמד מנגד וחירף וגידף את החיילים. הנער התעודד בשמעו את קולו של הזקן והתקוה החלה מפעמת בקרבו, אלא ששני הזדים עמדו וצהלו, והמיית הטחנה והאשד רק טרפו את קולו של הזקן, ויותר משנשמע צועק נראה מנופך באגרופיו הקמוצים דרך איום.

מיוגע הגיע הנער לחוף והחל עולה לאטו נוטף מים, כשמכנסיו וחולצתו רטובים ודבוקים לעורו. כובעו אבד לו בשעת הנפילה, וקווצות ראשו המתולתל נראו שחורות ביותר ושיוו לפניו החיוורים חן נוהר ועצוב. נמוך־ הקומה, שהוסיף לראות בו קורבן־שעשועים ביום קיץ נאה זה, טפח בכף ידו על שוקו, זרזו מתוך שריקות, קרא ופקד עליו כעל כלבלב הסר למשמעתו, שימהר לעלות כי קצרה רוחו. ידע הנער, כי כאן יישנה אותו מעשה, והיפנה את עיניו המפללות לעבר הטחנה, צופה ומיחל לעזרת הטוחן, שאמנם קרא לו ורמז בידו לבוא אליו. הנער נשתהה קמעה והיסס מתוך פחד. נמוך־הקומה איים עליו ברובהו והנער ציית לו מתוך הכנעה גמורה והחל חוזר לסלעים כעולה לגרדום. קולו של הזקן, טרוף המיית הטחנה, נישא מרחוק ועודדו מעט במצבו הקשה:

– סווֹ–לוֹ–צ’י! (נבלים!)

אלא שכאן היה הנער שוב ברשותם, והפעם בלי לחכות לקת־הרובה מהיר הנער להשתטח על גבי הסלעים, מוכן ומצפה מתוך רטט לטלטלה. ושוב גחנו אליו השנים, ומתוך קורת־רוח של מישחק משעשע עמדו וחזרו על פקודת ה“ראַז–דוואַ–טרי!” והנער הוטל שנית כסחבה רטובה המימה. כאשר שב ועלה על פני שטח המים, מתנשם בכבדות, הגיעה אליו קריאתו של הזקן, אלא שהפעם היתה צלולה יותר, חזקה יותר, שכן עמד עכשיו הטוחן לא על־יד הגלגל, אלא באמצע הסכר, וכשהרים הנער את עיניו ראהו כשאגרופו מורם כלפי מעניו, כולו מסוער, שותף קללות וגדופים. והנה פנה אליו והחל קורא בתוקף ומזרזו:

– אלי, שלמה’קה! אלי, עלוב, אלי רחימאי…

קריאתו של הזקן עוררה בו פתאום בטחון ואומץ־לב. למרות היותו עייף ונרעש מאימת הפורעים, ועם כל הקושי והסכנה הכרוכים בשחיה במים שוטפים אלה בסמוך לסכר, שבכוחם לסחוף אותו למערבולת –­ החל הנער שוחה וחותר בכל עוז לעבר פני הטוחן. עדיין שמע את הקולות הרוגזים, הפוקדים עליו לחזור, אבל הוא לא שעה אליהם, ובכל מאמצי כוחו שחה וחתר לעבר הסכר, לקראת הטוחן, שעמד גחון ורמז לו בתנועות ידים ופיו ממלמל מתוך חיבה והתרגשות:

– אלי, רחימאי, אלי…

הכדורים, שנפלטו מתוך לועי רוביהם, העלו בסמוך לו שכשוכים מלוּ֜וי שריקות חדות, פולחות את האויר. השכשוכים האלה הלכו ותכפו, אלא שהוא כאילו לא חש בסכנה, שכן עצם היותו קרב והולך לטוחן הוסיף לו אומץ ובטחון. בשארית כוחותיו חתר, מיוגע ונרגש, נפשו הומה בו ולבו מתפעם בתכיפות הולכת ורפה… והסכר עוד ממנו והלאה… הטוחן גחן וכרע על ברכיו, פרש את כפיו לקראתו, פניו זעומים ונעוים מכעס אין־אונים והוא קורא לנער:

– אלי, עלוב, אלי רחימאי…

מתוך אפיסת כוחות גמורה התקרב הנער, ודוקא עם הגיעו סמוך לסכר אפפה אותו מעין עלטה, עיניו טבלו בתוך משבצות זרועות זהרורים כחלחלים־אדמדמים, והוא חש, שהנה הוא מתחיל צולל, פיו מתמלא מים, ידיו רפות, רפות, וכן רגליו, כל יצורי גוו…

הטוחן השתטח על פני הסכר, הושיט זרועו ותפש בחולצתו של הנער בשעה שזה החל שוקע. הוא הוציאו, השכיבו על גבי קורה, והחל מטפל בו להחזיר לו את רוחו. כאשר פקח הנער את עיניו והרגיש על פניו את כפו הרחבה והמיובלת של הטוחן הזקן, כשהוא גחון עליו, מלטפו ומפשיל את תלתליו נוטפי המים מעל למצחו אחורנית, בהרעיפו עליו דברי נחומים והרגעה מתוך מאור־פנים – לא יכול להתאפק, רחמיו נכמרו על עצמו והוא החל להתייפח בקול. בעיני הטוחן נצנצו דמעות־התרגשות למראה הנער הבוכה והוא החל שוב ללטף על ראש במלמלו: “אל־נא… אל־נא, חביבי… אל־נא, עלובי… כעת לא יגעו עוד בך לרעה!” אולם באותו רגע, כשהחזיר את ראשו לעבר החוף השני, קדרו פניו: הוא ראה אותם נחפזים וגולשים לעבר הסכר, אליו…

הזקן נטל את הנער בזרועותיו והזדקף. חמתו בערה בו. לזאת לא פלל… "לא!” – קרא לעצמו כשהוא מנענע את ראשו כלביא זועם – “לא אתן!”… הוא תפש בנער ולחצו אליו בעוז, ובהחלטה אמיצה החל נחפז לעבר הטחנה, חלף ופסע בכל כובד גופו על־פני הקרשים הסמוכים לאשד ועל־פני הגלגל הרועש, וזעום־פנים פרץ לתוך הטחנה. את הנער הושב על הספסל, פנה כה וכה, מצא והרים מטיל־ברזל, שהיה נוהג להבריח בו את הדלת. ובלבשו הבעת־פנים קודרת, מתוחה ונמרצת ביותר, הניף את המטיל ועמד, כשהוא חוסה בצל הקיר, נעלם מעיני הרודפים.

כעבור שהות קלה נשמע דיבורם המהיר והמהול גדופים עליזים עם נקישות נעליהם המסומרות על גבי חלוקי האבנים שבמעלה החוף. ובעוד הנער יושב חרד ונרעש, כולו דרוך למראה עמידתו הנוסכת בעתה של הזקן, והנה אירע הדבר: אך הופיעה דמותו של נמוך־הקומה על הסף, כשראשו נטוי קדימה, ומטיל־הברזל שבידי הזקן נחת בו בכל כבדו; נשמע מעין פצפוץ קל וגולגלתו של זה, דומה, נשמטה הצדה ושקעה למטה יחד עם הגוף, שקרס אין־אונים, מתוך חבטה על גבי הרצפה; הדם קלח והציף בסמקו את הפרצוף השחור; ידו האחת פירכסה באויר אחוזת־עוית וצנחה על־יד הרובה.

– הרי לך שכרך! – קרא הזקן מתוך נשיפה. ומיד חזר והרים את מטיל־הברזל.

– אשמאי זקן! מפלצת שכמותך! בגלל יהודון נאלח!…

סמור־השפם, שנפתע ונרתע בעוד מועד, נשאר בחוץ ופיו מלא גדופים, שקשוק נמרץ של בריח־הרובה נשמע ויריות מרעישות נתכו בעד הפתח והקיר. הטוחן השמיט את מטיל הברזל, שנפל לרגליו בהשמיעו צליל עמום, וכף ידו נצמדה מתוך גניחה קלה לזרועו השמאלית, סמוך לכתף. הזקן עיוה את פניו מעוצמת הכאב, פסע ועמד באמצע, בין הנער ובין הפורע, שפרץ פנימה, רובהו נטוי בידו והוא תוסס ומשתולל מחרון:

– מנוול! בגלל שרץ מאוס זה, בגלל יהודון מעופש זה רצחת את חברי, רצחת נוצרי… מנוול!… ובפנותו לעבר החלל: וי לך, וואַסיאַ!… – והוא גחן עליו, נגע בכתפו, הניע בידו דרך יאוש ולחש בזעם ובמרירות כמשלים עם הגורל: – סרחת, אחא…

הזקן הביט אליו בתוקף עריצות של אדם, המכיר בצדקת מעשהו. הוא הוסיף ללחוץ בכף ידו על הפצע, כשהוא מתאמץ לעצור בעד הדם הפורץ, ומרטיב את כותנתו הלבנה. הוא עקב במבטיו אחרי תנועותיו של סמור־השפם:

– ואתה אל תעֵז! את גולגלתך ארוצץ!…

– הנער קפץ ונרתע אחורנית. צווחה פרצה מגרונו, שכן עמד הפורע וכיוון מולו את רובהו. בלי להשגיח בכאב המענה, ששיתק את זרועו השמאלית, קפץ פתאום כלפי סמור־השפם קפיצת עול־ימים ובאגרופו המקומץ הטיח לו בפרצופו, ומיד תפשו יפה בדש מעילו והחזיק בו בחזקה:

– אל תעֵז!

– עזוב, זקן, פן אכלה בך חמתי!

– לא ארפה!

ובהרגישו כי כוחותיו לא יעמדו לו, פנה אל הנער החרד, ובקול עצור במקצת, שנימה אבהית ריטטה בו, האיץ בו:

– מהר וברח, ילדי, מהר!

הנער עמד כנטוע תחתיו. רגליו לא נשמעו לו. נתון היה בתוך סבך האימים ועיניו רפרפו נבעתות על פני הפגר הסרוח על הסף, על פני הזקן, שדם פצעו שותת וניגר למטה עד לכרסו והוא מחזיק בכל כוחו בדש מעילו של זה העומד לכלותו. הוא עמד פעור־פה ונבוך, נרעש, מחניק בחוּבו את יבבותיו. מתוך קוצר־רוח הרים הזקן עליו קולו, שנעימת הקצף והנזיפה נשמעה בו הפעם ועיניו האפורות נצנצו נצנוץ פראי:

– הסתלק מיד ובזה הרגע! ברח!…

ברגלים כושלות קרב הנער לקיר והחל חומק עובר, עד שהגיע לפתח, ודלג מעל לפגר החוצה, כל עוד נפשו בו. סמור־השפם התגעש והחל הולם בכל כוחו על ידו של הזקן: “הנח! הנח! הנח! אני אומר לך!” אלא שהזקן לא הירפה ממנו. מתוך מאמצים נואשים הבליג על כאבו והחזיק בו על אף המהלומות הכבדות, שירדו עליו. רגליו רעדו וכשלו מרוב התאמצות, גידי צוארו התנפחו ועיניו מלאו זוהר מבעית. זיעה קרה כיסתה את מצחו ונדמה לו, שהנה עוד מעט וגבר חסון זה יתגבר עליו, ישליך אותו כסחבה ארצה ויזנק אחרי הנער המסכן… הוא הוסיף להחזיק בו. מהלומותיו של זה גברו… עוד מעט ולא יעצור כוח… היד כואבת ודמו שותת… הוא הלך ונחלש… הוא גנח ונעץ בעיני יריבו מבטים נוקבים, מפיקי שנאה ובוז, ולפתע הירפה ממעילו, קרס ארצה וכרך זרועו הימנית בכל כוחו מסביב לרגליו של זה, כשהוא לוחש ומרטן: “כך קל יותר… עוד מעט אחזיק בך… רק עוד מעט… כוח אין לי, אך לא ארפה ממך… אוף… אל־נא באפך! לחנם תעניק לי מהלומות… אה!… אוף!… יכנס הרוח באבי אביך! עוד מעט… עד שימלט הנער… הה, רוצח שכמותך! אה! אוף!… הרף ממני! הה, אל אלהים!…”

על פני הטוחן התפוחים והמגואלים בדם השתפכה נהרה. כאשר נשאר יחידי בתוך הטחנה לאחר ההאבקות, שהתישה את כוחו, עלתה שוב באזניו המיית הטחנה עם נהמת האשד ועיניו נמשכו אחרי קרני האור, שפרצו פנימה בעד הבקיעים. מנוחה גופנית גדולה ירדה עליו, כמו לאחר תפילה מתוך רגש ואמונה; הוא ידע, כי מנוחה זו, שירדה עליו, שוב לא תרפה ממנו… הוא היסב לאט לאט את ראשו לעבר הפגר, שהיה מוטל סרוח על הסף בשלולית של דם, שאור השמש האציל לו גוון ורוד, ומתוך ארשת פנים יגיעה ומפיקה בוז ירק לצדו: “תוּ֠ף! מי יתן ויכופרו עוונותיכם שם למעלה"… ומיד שבו ומשכו עיניו אחרי זבוב כחלחל, שריפרף מעל לשלולית הדם, והוא היפנה את ראשו להתבונן סביבו, לשלבי הגלגל נוטפי המים, לריחים המסתובבים, למכמרות שעל גבי הקירות, לקורות המאובקות הטעונות קורי עכביש, לקני הצפרים ולכל פנה, כשמבטיו מתרפקים עליהם מתוך כמיהת־נפש וצער־הפרידה; לאט לאט הרים את ידו הרועדת והעביר על עצמו במתינות ומתוך כוונה רבה את אות־הצלב, כשדוק של ערפל נמתח בעיניו והמיית הטחנה האופפת אותו הולכת ונחלשת, הולכת ומתרחקת ממנו, הולכת ונמוגה לעולם…

א

מעל לחומות עלתה שמש יוקדת. פסי עשן אשר נפלטו מארובות בתי-חרושת, העכירו את פרצופה המשולהב וליכלכו את פני תכלת השמים בפקעות עשן שניטלה מהן קדרותן; וברחובות למטה, על גבי אבן, אספלט ופסי חשמליות, נקפו רגעים שפרטו מטבעת בוקר יקרה לאסימונים.

הנרי ויינשטיין לא הזדרז הפעם בלכתו, אם כי בשאר ימות השנה, בשעה זו בערך, היה נחפז כמורדף על צואר, מחשש פן יאחר חלילה להגיע למקום עבודתו, ועליו יהיה להקשיב לנזיפתו הצרודה של מנהל העבודה. עכשיו, משקיבל חופש לשבועיים, נחה עליו רוח טובה והחליט לבקר מקומות שונים. הוא הלך לאטו. פעמים לא התאפק והעביר את כף ידו על גבי חליפתו החדשה, לעמוד על טיב הארג. הוא הזמין חליפה מצבע שחור, אם כי עיניו מעודן לא ראו את הצבע הזה, כשם שלא ראה ולא ידע להבחין בגוונים אחרים, פרט לצבעי אור וחום שנצטיירו כבהרורית אדמדמת, מרחפת בחלל הסמוי, וכן צבעי סגריר ואפלה שנצטיירו במעטה של קדרות מדכדכת, מדיפה צינה. עיניו התכולות היו אמנם פקוחות לרווחה, ועוברים-ושבים אשר נתקלו בו ודאי לא העלו על דעתם שעלם צעיר זה, בעל העינים החולמות הוא סומא מלידה…

אכן, המושג צבע היה למעלה מהשגתו ומטושטש; לעומת זה הרגיש יפה בצללים ואורות, ועמד על המתרחש סביבו באמצעות שאר חושיו שנתחדדו ונשתכללו על חשבון החוש הלקוי. האינטואיציה שלו, והאינסטינקט שהיה חריף כשל חיה, חוננו אותו ב“כוח-הסתכלות” מיוחד במינו, ולימדו אותו להבחין בין הדומם, הצומח והחי; סגולות אלו חברו בו מילדותו, עת היה תלמיד בית-הספר לעיוורים, והוא הצליח לדון אנשים ולעמוד על טיבם, על-פי קולם, ריחם, הילוכם, צחוקם וכעסם.

ברחוב מגוריו צעד לבטח דרכו. אור היום ותכלת השמים ירדו על עיניו וחיממו קמעה את האפלה האצורה בתוכן. “יום בהיר”, הירהר, ובקרן הרחוב פנה וירד במרוצה כמעט, דרך המדרגות המובילות פנימה, לתחנת הרכבת התחתית. באפלולית ששלטה בלוע המנהרה, נסתלק שוב “האור” הקלוש מעיניו. הוא שילשל את המטבע לתוך חריץ-המעבר, ובעברו הקשיב לנקישות שהשמיעו המעצורים העשויים שתי-וערב, אשר על ידם עברו הנוסעים, ולפי הנקישות שלא תכפו ביותר, ידע כי מעטים הם הנוסעים בשעה זו. דבר זה כשלעצמו הישרה עליו קורת-רוח, כי מאד לא נעמה לו ההרגשה לנסוע יום-יום ברכבת צפופה וגדושה, בין אנשים בעלי עיניים רואות ונימוסים גסים, אשר אינם יודעים להעריך את בירכת האושר שבראייה, המזלזלים בסגולתה, דוחפים בצד ובכתף ודורכים על רגלי אחרים.

רק כפשע היה בינו ובין פסי הרכבת המתוחים למטה, על פני אדמה שחורה ורטובה, על פני אדני-עץ מעופשים. הוא התהלך כרגיל ומנוסה במקום, ללא כל חשש של נפילה או מכשלה. התחנה היתה ידועה לו מזה שנים, וכל עמוד, כל קיר, וגם אנשים מתהלכים – היו מקרינים מתוכם איזו קרנים מסתוריות, סמויות לגמרי מעיניו המסונוורות, שהיו מזהירות אותו: עד כאן תקרב… הוא היה מצטחק בעיקר כשאחד מקרונאי הרכבת היה פולט לו בפניו, מתוך שיגרה, את המלים השדופות:

– ואטש יור סטיפּ…¹

מרחוק נשמעה נהמה חרישית של מתכת משתקשקת, המתיזה תחתיה גצי-חשמל כחולים. הרכבת הגיחה משחור המנהרה, פזלה בעיניה האדומות כלפי הממתינים לה ונעצרה מתוך חריקה, אגב פתיחת כל הדלתות בבת-אחת, כאומרת: הזדרזו. שעתי דחוקה!

הנרי תפש לו מקום בפינה. הוא ישב ומנה את מספר התחנות שדרכן נתעכבה הרכבת. תקף אותו קוצר-רוח, כי ליום זה השתוקק מזמן. את שעות-הפנאי שלו היה נוהג להקדיש לקריאה באולם לעיוורים של הספריה המרכזית המהוללה, זו שברחוב ה-42 והשדרה החמישית; שם היה עובר במשך היום על ספר אחד לפחות, שהיה מזין אחר-כך את נפשו ואת דמיונו ברגעי התבודדות; שם היה קולט גם חדשות וסקירות ממקורות מדוייקים, בלי להיזקק לחסדי הפיקחים, שהיו מואילים לפעמים למסור לו משהו בקיצור נמרץ מן המתרחש במדינה או בעולם הגדול.

הרכבת נסעה על גבי הפסים. עתים חלפה על פניה רכבת בכיוון נגדי, ועיני אנשים הציצו לרגע זה בזה, הצצה חטופה ועורגת לפעמים אחרי גבר נאה זה, או עלמה חמודה זו; כאסירים הוסעו הבריות ובעיניהם ניקלטים קלסתרי אנשים ונשים, אשר לכאורה לא יראו שנית, אוצרי נועם גז וחולף.

ב

באולם הספריה לעיוורים מועטים היו המבקרים הפעם. הנרי נגש מיד למדף שעליו נמצאו חוברות השבועון לעיוורים – “הנוגה”. הוא עבר באצבעותיו בנגיעה מרפרפת על פני התאריכים, עד אשר מצא את מבוקשו, וישב לשולחן. האותיות הבולטות חלפו במהירות תחת אצבעותיו המגששות, שדרכן זרמו למוחו המילים, השורות, המחשבות; הוא קרא ובלע הכל בענין. המצב ברוסיה המועצתית ענין אותו, וגם מהודו והתלבטויותיה לא משך את ידו. הוא השתוקק לדעת, ואם כי התאורים קלושים היו בדרך-כלל ומצומצמים, קרא בכל-זאת הכל, ולא היה זלזלן כלל וכלל. אחרי שמילא את מוחו בחדשות, בעניני-דיומא ובהוויות העולם, ניגש לקטלוג לבחור לו ספר לקריאה “עיונית” וממושכת. אותו רגע הרגיש בצעדי אשה המטופפים הלוך וקרוב, כפי ששיער, לקטלוג. הוא סר הצדה, פינה לה מקום ומסר לה באדיבותו זכות-קדימה. האשה רשרשה על פניו, זרקה לו תודה מצלצלת וקרבה לקטלוג.

בלבו של הנרי הורעדה איזו נימה חבויה. הקול המצלצל הזה הוציאו ממסלולו והטיל סערה קלה בנפשו. לפני שנים אחדות שמע את המלה הזאת שנאמרה באותו קול, ובאותה לבביות.

ובעוד האשה הצעירה (מובטח היה לו שהיא צעירה לימים ונעימה) עומדת ומדפדפת בקטלוג, ישב הוא על כסא סמוך, נחירי אפו שאפו את ריח התמרוקים של בגדיה והוא הירהר בה, כאותו האיש שריחו של פרח ידוע מחדש ומעלה בזכרונו, מקרה, נוף או חוויה חריפה; מחשבותיו טלטלוהו חזרה על פני שבילי הזכרונות, מהלך שנים מיספר, לבית-הספר לעיוורים שבו נתחנך. הועלו זכרונות מלאי ענין, גדושי סבל וכמיהה. במוחו עלו וצפו “תמונות” מעורפלות ומהן גם ברורות; הוא עמל לחברן, עד שלבסוף הבריקו במוחו כשלמוּת אחת הקשורה בשמה של אותה התלמידה שנתחבבה עליו מאד.

בשעת אחת ההפסקות, זוכר הוא, יצאו שניהם לגן והיא פנתה אליו:

– הנרי, תקריא לי בבקשה, את הפרק המתאר את מותו של יוליוס קיסר. אני מתעצלת לקרוא כרגע.

הוא לקח מידה את ספר תולדות רומא, והחל פורט באצבעותיו על פני השורות ומקריא בקול, בהטעמה. היא ישבה על ידו והקשיבה בשתיקה. כאשר גמר לקרוא, נגעה חרש בידו:

– אני מודה לך, חביבי.

הוא התרגש בקירבתה:

– הריני מוכן ומזומן להקריא לך קטעים, וגם פרקים מדי יום ביומו, אם רצונך בכך.

ומאז לא פסק מפיה הכנוי “דרלינג²” והם היו מזדמנים יחד, מתהלכים בין שדרות הגן, ומבלים שעה בשיחה וקריאה. הם מצאו להם לשון משותפת וביטוי להרגשותיהם הסמויות מעיני זרים; עתים היו משתרעים על המדשאה, מקריאים חליפות זה לזו סיפורים שונים, נוגעים נגיעת-גוף חמה ורוטטת, כשהבל נשימותיהם מרחף על פניהם ומצעידם לקראת האהבה.

לא עברו ימים רבים והם סיפרו זה לזו את תולדות חייהם, ומצא שבהרבה פרטים גורל אחד לשניהם, העיוורים מלידה, אשר נתייתמו מילדותם. הנרי החל מעסיק תכופות את הטלפון שבמעון דודתה, בו התגוררה אחרי מות הוריה. הדודה – אשה עשירה וגלמודה, ששכנה לה כבוד בדירה מרווחת ומרוהטה יפה – מצאה לה את כל עולמה בלורטה, “המיסכנה הפעוטה”, כפי שכינתה אותה, והקדישה תשומת-לב מרובה לחינוכה והדרכתה. והוא, הנרי, גר אז אצל אחיו, מהנדס צעיר ופעיל, אשר נד לגורלו ועשה מאמצים שונים כדי לרפאו ולהדריכו בחייו. אולם משנוכח שאין תקנה לעיניו, העבירו, לאחר מות הוריהם, לדירתו, הכניסו לבית-הספר לעיוורים ושקד על חינוכו.

הנרי ולורטה כרתו ברית ידידות, שהלכה ומילאה אותם הרגשת-אהבה סוערת ועזה. בפעם הראשונה, כשנזדמנו בערב-קיץ באחת משדרות הגן, בשעת נשף שערך המוסד לכבוד חניכיו, ישבו שניהם צמודים ועשו אוזן כאפרכסת להיווכח אם אין נפש חיה בקרבתם. אז הרכין הנרי את ראשו, הניחו בחיקה הלוהט של הנערה, פלט אי-אלו מלים מגומגמות, והיא לא מחתה כשחיבקה והחל מנשקה על פיה. גופה הענוג, גוף אשה צעירה שנזדמנה לו, מיוחלת ורחוקה כאחת, הטיל סערת-עליצות בנפשו והישרה עליו הלך-רוח מפעים. הם לא דיברו באותם הרגעים. לא היה כל צורך בכך. עם גמר הנשף קמו והלכו שלובי-זרוע ופניהם קרנו. מורה שנתקל בהם וראם בלכתם כך, קורנים, הביט אחריהם בהתפעלות למראה האושר שנאצל להם.

הם ידעו שהם הוגנים זה לזו, לאמור: זוג יפה. פעמים רבות נזדמן להם לשמוע מפי אנשים שונים על יופיים, ואם כי הם לא עמדו על טיב יופי זה, המקרין חן-עלומים, הרי שעמדו על טעמו… אצבעותיהם שימשו להם קרני-מישוש, ממש כמו אצל אותן הנמלים העיוורות ביערות אפריקה, והן הן שמסרו להם את דמות צלמם האנושי, דיוקנם וחמודות גופם.

ולא נעלם הדבר גם מ“עיני” חבריהם במחלקה. הללו נתקנאו בהם כולם וכינו אותם “הנאהבים והנעימים”³… ומורה אחד היה שם במוסד, זה שנתקל בהם לראשונה בצעדם לקראת האהבה, אדם בעל תכונות נפלאות שהיה כאב לתלמידיו, והוא לא נמנע מלהביע באזניהם את חיבתו לרגלי הברית שכרתו, והיה סח להם על חיי משפחה יפים, על אחריות הדדית, ותפקיד האדם בחברה.

ובטפסם כה יד-ביד אל תכלית אהבתם והנה נפל דבר ששינה את פני הדברים באופן בלתי-צפוי. בוקר אחד בא הנרי למוסד, ולתמהונו הרב לא מצא את לורטה. כסבור היה שהיא אינה מרגישה את עצמה בטוב ונפשו יצאה אליה מפחד וכיסופים. הוא עזב את המחלקה באמצע השעור, התגנב לתא הטלפון וביקש לחברו עם מעון אהובתו. הוא שמע את קולה הלקוני של נערת הטלפון, בחזרה על המספר הדרוש, ודאי מתוך לעיסת הגומי ואחר-כך שמע בטרטר הזרם קצובות, פעם, פעמים ושלש, ללא תשובה. לבו התפעם בקרבו, וכששמע ברור את קולה של נערת הטלפון: “נוֹ אנסוור”⁴ – תקפה אותו הרגשה מבשרת רע, הוא חזר למחלקה חיוור ובפיק-ברכים ממש. עצוב מאד היה, ובאותו היום ניסה לטלפן פעמים אחדות ולא קיבל כל תשובה.

עם גמר השעורים יצא לרחוב, ישב במונית הראשונה שנזדמנה לו ונסע אליה. לבו נפל בקרבו כשמצא את הדלת מוגפה יפה. הוא צילצל ולא נענה. הדים ריקים הדהדו בחלל הבית פנימה והילכו עליו אימה. הוא ירד למטה לשוער, לשאול לפשר-דבר. השוער, אירי מבוסם למחצה סיפר לו בקיצור נמרץ, שהגברת הזקנה איבדה את כל ממונה בתמוטת המניות שבוול-סטריט⁵, ומרוב צער תקף אותה שבץ-הלב ובדרך לבית-החולים נפטרה לעולמה.

הנרי לא נתנו לגמור את כל ספור המעשה ונירעש שאלו:

– והגברת הצעירה?

– היא חלתה מפחד, התעלפה ונפלה למשכב. אחר-כך בא איזה עורך-דין ולקחה אתו.

הנרי השתדל להציל מפיו את שמו של העורך-דין ולא הצליח. האירי המבוסם התגרד בגבחתו, אמר שהוא מצטער מאד על שאינו זוכר. פשוט: אינו זוכר – וחסל! כי בעצם יש לו עניינים משלו, המבלבלים את מוחו גם בלאו הכי! אשתו הלכה מזה שלושה ימים, והבריות מרננים אחריה ואומרים שהלכה עם הארי ריעו, ולפיכך פונה הוא אליו, לאורח, ושואל: “הבצדק עשתה מה שעשתה או לא? אדרבה, קום ושפוט ביני לבינה!”…

הנרי חזר עצוב ומדוכדך. הוא שעשע את נפשו בתקווה, כי הנה בעוד ימים מספר תבריא לורטה ובודאי שתמהר לטלפן אליו ולהזמינו אליה. אולם לשוא. היא לא טילפנה ולא הודיעה לו דבר. ובעיקר גדל כאבו ותמהונו כשנודע לו, כי הודיעה למוסד שלרגלי מצב בריאותה הרופף וסיבות משפחתיות אחרות, לא תוכל, לדאבונה, להוסיף לבקר במוסד. המאורע הזה הדהים אותו. הוא לא הבין במה חטא לפניה שלא מצאה לנחוץ לפנות אליו. אכול יאוש ותוגה מכרסמת התהלך ולא ידע את נפשו. למרות ביישנותו שפך לבסוף את לבו לפני מורו. והלה אף הוא תמה, ולא ידע במה ואיך לפענח את התעלומה. הוא ניחם אותו ואמר לו, כי בודאי תודיע לו באופן מיוחד ובפרוטרוט על כל המוצאות אותה. אבל הימים נצטרפו לירחים, ולורטה נעלמה. כאילו צללה תהומה.

ג

הפעם – כאשר שמע את קולה של האלמונית שהודתה לו בצלילי קול ידועים לו, הרהיב עוז וקרב אליה בבת-צחוק מהססת:

– תסלחי לי אם אטרידך בשאלה קטנה.

– בבקשה.

רטט עברו: “אותו הקול”… בטחונו גבר:

– האין לורטה שמך?

– כן, זהו שמי.

הנרי נתרגש. הדם פרץ לפניו והוא הרגיש כעין מחנק קל בגרונו. הוא השתעל שעול חטוף, ואחרי שהתאושש השיב לה:

– אני זוכר אותך מימי ילדותי, מימי נערותי, עת למדנו יחד, ושמח אני מאד על פגשי בך שנית…

היא הכירה אותו ונתרגשה אף היא. אחד מן הקוראים התרעם בקול על הזוג “המתחצף להרעיש עולמות באולם-קריאה ציבורי” והם מיהרו לצאת יחד שלובי זרוע לפרוזדור. על ספסל-שיש צונן ישבו, מקרינים זה לזו הבעת-שמחה ואושר, ובפיהם אין די דברי-הודייה למקרה הנפלא והבלתי-שכיח שזימנם שוב יחד; מקרה, שבכרך של מליוני בני-אדם, כמוהו כמעשה נס חד פעמי… הנרי השמיע באוזניה דברי תרעומת, על שלא הודיעה לו דבר וגרמה לו יסורים, והיא השיבה לו בקולה הנוגן:

– הרי תבין את גודל האסון והיגון שהעיק עלי במות משענתי היחידה בחיים. אני נשארתי בעירום ובחוסר-כל, ללא תמיכה, היות ודודתי איבדה את כל כספה. אני חליתי קרוב לחצי שנה. עורך-הדין השכינני אחר-כך בביתו לזמן-מה עד ששבתי לאיתני. ואני ציפיתי לך והייתי בטוחה שתדע למצוא את דרכך אלי, ומשלא באת התאכזבתי קשה וכסבורה הייתי שאין אתה מוצא בי עניין…

– טפשונת שכמותך!

היא העבירה את אצבעותיה בחיבה על פניו “לראותו” שוב לאחר הפרידה הממושכה, ופניו שהסמיקו אותו רגע, העבירו את להטם דרך אצבעותיה אליה, להט שהעיד על התרגשותו הרבה.

ניו-יורק, העיר רבת האפשרויות לאין גבול, העמידה אותם ברשות עצמם. היא – משנשארה לבדה, תמך בה עורך-הדין בזמן הראשון, עד שמצא לה עבודה באחד מבתי-החרושת, עבודה אוטומטית שאינה מצריכה עיון; והוא – נמאסה עליו הבטלה בבית אחיו והשיג אף הוא עבודה. ולא זו בלבד, אלא הלך ושכר לו חדר, למען יוכל לעמוד ברשות עצמו לגמרי, ללא צלו של אפוטרופוס. והנה בימים אלה דוקא, כששניהם שרכו את דרכם והתענו בבדידות קשה, נזדמנו שוב יחד באופן בלתי צפוי לגמרי… אכן, זה היה האושר!

הם חגגו את פגישתם. אותו יום הרבו להסתייע באדיבותם של הבריות וביקשו הדרכה במבוך של הכרך. סעדו יחד ארוחת-צהרים ומשם נסעו לצנטרל-פארק. עם דמדומים התעלסו באהבים בין עצי שדרה בשבתם חבוקים על ספסל. כאשר עבר שוטר ונזף בהם בלשון מתובלת במקצת, נטשו מבויישים ובבת-צחוק את הגן, ולפי הצעתה של לורטה נסעו לקרנגי הול⁶, לשמוע קונצרט. שניהם היו חובבי נגינה ושירה. התזמורת היתה מרעידה את נימי נפשם ומכניסה אותם לעולם שכולו טוב, ובהתאם לקצב הנגינות, מעלותיהן ומורדותיהן, זעפן הרועם ועיצבן הרך – היה דמיונם מעלה ומעביר לפני עיני רוחם כל מיני תמונות משמחות או מצערות.

כעבור זמן קצר החליטו להתקשר. במוסד שבו נתחנכו לא קיבלו כל חינוך דתי, והמעט שידעו על מוצאם היהודי ינקו מלימוד התנ“ך. אחיו של הנרי הסביר להם שעליהם להתקשר כדת וכדין. בבית שבו גר הנרי, בקומה השניה, התגורר יהודי זקן ואדוק, שהיה מלמד עדיין אחדים מילדי הרחוב לעיין בספר עברי ולדעת את מצוות התורה. מתוך חדרו בקעו לפרקים קולות משובה של הילדים הלומדים וגורסים בלי חשק מיוחד את “המלים המצחיקות”. על דלתו מבחוץ תלוי היה שלט קטן בנוסח זה: Hebrew teacher” דא לערנט מען עברי ביז בר-מצוה, שרייבען א לעטער אין אויך לעזען א פייפער!"⁷ ועל החתום: אברהם בער מלמד. שירד מעבר לים, מן העיירה, המתפרנס בדוחק גם בארץ הזהב והדולר.

מפיו חקר הנרי על הנחוץ לו לשם סידור הנשואין. הלה נעתר לו בחפץ-לב מיד. מעודו לא החמיץ מצוה שנתגלגלה לידו, והוא ניגש אתו לרב המכהן פאר בבית-כנסת סמוך שבשכונה. הרב הביע אף הוא את שמחתו ונכונותו לסדר להם את הקידושין.

כעבור ימים אחדים עמד הזוג תחת החופה, לפני הרב, על ידם אחיו של הנרי, שני עדים – אברהם בער מלמד ושכנה אחת – וסתם סקרנים אשר נצטופפו לחזות במראה של “זוג עיוור מתחתן”. הנרי עשה הכל לפי הוראות הרב, וכאשר אמר ללורטה את המלים המסורתיות “הרי את מקודשת” – חרד קולו במקצת ולבו התפעם ברעדה מוזרה, ללא פשר וטעם. הרגעים הספורים ארכו אצל שניהם כשנים. כשיצאו משם היו נירגשים, נבוכים וחסרי ישע. בשתיקה נסעו שלשתם, הזוג ומקס, אחיו של הנרי, למסעדה, ומשם חזרו למעונם. בחדר צנחה לורטה לתוך זרועותיו של הנרי, נילחצה אליו והתייפחה בבכי.

הנרי הרגיע אותה, נשק לה על עיניה הדומעות, ישב בכורסה על ידה, שידל אותה בדברים, לטף את ראשה ואמר לה רכות:

– מה לך, יקירתי, כי תיעצבי?

היא לא השיבה, רק נאנחה חרש כחיה פצועה ושתקה. כשהפציר בה מאד, חיבקה אותו, החזירה לו נשיקה חטופה, ואמרה בקול רווה-תוגה:

– יקירי, סלח לי על שהעצבתי את רוחך ביום שמחתנו. איני יודעת בעצם אם היה עלי לבכות הפעם, אבל ישנה דאגה אחת המעיקה על לבי, ובודאי שאשחנה לך בהזדמנות אחרת.

שני חדרים קטנים ומטבח – זה היה המעון ששכר הנרי ברחוב מגוריו. במשך ימים מעטים הכירו ולמדו שניהם לדעת מתוך גישוש-מישוש, כל רהיט, כל פינה, כל מבוא, גודלם ורוחבם של החדרים. לורטה לא הקפידה ביותר על טיב הרהיטים שקנה, והם חגגו יחד את אושרם שהיה רגשני ונקי משמץ חשד או קנאה, כי על כן לבדם היו, ואנשים זרים לא התערבו ביניהם.

האשה הצעירה לא הפסיקה את עבודתה. שניהם יצאו בוקר-בוקר לרכבת התחתית, נסעו והלכו שלובי-זרוע למקום עבודתם, ובערב, עם גמר העבודה, היו מזדמנים שוב יחד באחת התחנות המותנות, וחוזרים שמחים לדירתם. על המפתן קידמו פניהם מיצרכי מזון, בקבוק חלב טרי, והנרי היה מתכופף הראשון להרימם, היה מדליק את הגז ושופת את הסיר על האש, בשעה שהיא עסקה בהכנות אחרות או התרחצה בינתיים. כל צעד שעשו, כל תנועה, היו מלווים חגיגיות, אהבה ורוך, בלי אומר ודברים.

את האור לא היו מעלים. לא היה להם כל צורך בו… הם ישבו בחושך. לא ראו דבר, לא ביקשו לראות. בעיני רוח חדרו לסבך החיים, ראו את האופף אותם, הסתפקו במועט ולמדו לא להתאונן. הסתגלו ולא הלכו בגדולות מהם. יש והיו יושבים שניהם שעה ארוכה על-יד החלון, מקשיבים לרחש החיים העולה מן הרחוב, לנהם החשמליות, תרועות המכוניות ומצהלות הילדים המשתובבים למטה. אחר-כך היו קמים שניהם חבוקים ובלי להפטיר אומר כלשהו, קריבים למיטה האחת והרחבה, משתרעים עליה מתוך התרפקות, לוהטים ורוטטים מעוצמת האושר וכאב ההתחטאות.

ד

ערב אחד העביר הנרי את כף ידו “המסתכלת”, בלטיפה על פניה ושערותיה של לורטה השוכבת לצדו, וביקש ממנה שתואיל לספר לו על מה בכתה אז בליל הנשואים. היא התרפקה עליו, נלחצה לגופו ושתקה. סרבה להגיד. משהפציר בה מאד, לא יכלה להבליג יותר ולחשה לו חרש:

– מוטב שלא נעמיד ולד…

– למה? – מחה הנרי לעומתה, אם כי בעצם ניבא לו לבו למה רמזו דבריה. כאשר לא נענה מיד פנה אליה שנית:

– למה, חביבתי? הן תגידי?

היא נאנקה. יבבה רסוקה התמלטה מפיה והפכה להתיפחות חשאית. ממש כמו אז בליל-הכלולות. הנרי החל מרגיעה בלטיפות שמסרו את כל חום אהבתו ומסירותו לענוגה זו, אשת חיקו, הטומנת בחובה איזה רז עגום, מדכא ומעיק, כנראה, ואין בה העוז לבטא ולגלות את הדבר הנורא הזה. הוא החליט לא להפציר בה יותר, שלא להעכיר את רוחה. אולם הפעם, אחרי שנרגעה, נשקה לו, כרוצה להמתיק את הדבר, וגילתה לו את החשש שעינה אותה:

– חוששת אני שהילד שיולד לנו עיוור יהיה…

–?!…

– אכן, על שניהם ירדה אימת הפחד המעורפל היכול ליהפך לוודאות קשה. הם שכבו שניהם והירהרו בדבר. שניהם ביקשו ניחומים, אשליות ולא מצאו. קשה היה להם להשלים עם הרעיון, כי זה הרך הערטילאי, הצפוי לצאת לאור העולם, יעמיס עליו מחדש את ירושת הוריו, את הנטל המדאיב והעגום ביותר בחיי האדם.

הדאגה הזאת העיקה עליהם והחלה מעסיקה את מוחם. הם דיברו מעט מאד והשתדלו להימנע משיחה על הנושא העצוב הזה, אולם בהיותם יחד ובהשתתקם לרגע, וידעו אז כי שניהם מהרהרים ומזרימים את מחשבותיהם הנוגות נוכח העתיד לבוא, לקראת היצור ההולך ומתרקם בבטן האם.

ערב אחד, בליל קיץ חם, יצאו שניהם לטייל בגן הסמוך ולשאוף רוח צח. בלכתם ברחוב ניהל אותה בזהירות-רבה וחרד עליה כעל תינוקת. הוא לחש באוזניה מלים חמות, מלטפות, כאחד הרוצה לשתף את גורלו מיד באותו הסבל העתיד; אותו הסבל הגדוש יסורים ומכאובים, המקנה לאשה את הזכות ואת הרשות הגמורה לפרוש את כפיה ואת חסותה על פרי בטנה כעל רכושה המוחלט.

בגן מצאו להם ספסל פנוי בפינה חבויה. מעל להם התלחשו ענפי עצים; רוח קלילה רישרשה בין העלים, חלפה על פניהם והביאה בכנפיה מעין רחש-לחש, או צחוק קטוע של עלמה צעירה המתעלסת אי שם בפינה בזרועות אהובה. אחר-כך נקרשה הדממה, ורק מרחוק הגיע קולה של רכבת עלית המרעישה את הפסים ומוטות הברזל אשר עליהם היא חולפת. לורטה פנתה פתאום להנרי, ובקול שקט, מהסס, לחשה לו חרש:

– דרלינג שלי…

– מה לך, חביבתי?

היא התרפקה עליו, הקריבה פיה החם לאוזנו, ולחשה לו את הרז שטמנה בחובה מזה שבוע:

– אני מרגישה כבר בתנועותיו…

משהו הרטיט את לבו של הנרי והכניס בו זרם של שמחה מהולה בתוגה. הוא שתק רגע, לא מצא מלים בפיו. אחר-כך התאושש והשיב לה כתמיה מאד:

– האומנם?

– כן, יקירי.

היא נטלה את כף ידו, שמה אותה על בטנה ולחשה לו חרש, כשכולה מסמיקה ומתלהטת:

– המתן רגע ותרגיש גם אתה…

השניים ישבו מרוכזים בתוך הדומיה ונתונים בנקודה אחת. הנרי חיבק בידו את מתניה של לורטה, ואת השנייה החזיק על כריסה. כך ישבו מתוך צפיה מתוחה רגעים מספר, צפיה שהשמיעה באוזניהם את הולם לבם, עד שלפתע פתאום קם והיה האות: בבטן האשה נע וזע משהו שהרעיד את כף ידו של הגבר בדופק-חיים חלש וטמיר.

הנרי הרתיע את כפו. היצור הערטילאי, המתרקם, הבעיתו במגעו הפתאומי… הוא נבוך ולחש בשקט:

– אכן…

אחר-כך חיבק את לורטה ביתר עוז וחיבה, וכרוצה לעודד אותה או להביע לה את שמחתו, החל מנשקה על פיה, עיניה, אולם לפתע נבהל: שני סילוני דמעות חמות פרצו מעיניה. היא בכתה והתיפחה חרש, התיפחות היסטרית במקצת, שהיתה מרעישה אותו, כי תמיד היה גלום בה משהו מיגון העתיד לבוא…

היא הפסיקה את עבודתה בבית-החרושת; גם לא היה כל צורך כלכלי בכך. הנרי עבד והשתכר די מחיית שניהם ללא כל דאגה. הוא הצטיין בבית-החרושת, עשה את מלאכתו באמונה, נתחבב על המנהל, והוסיפו לו על משכורתו, כי לא היה כמוהו לחריצות ולזריזות. רעש המכונות שניסרו ודירדרו סביבו, האנשים, הקטטות, השיחות וההלצות – כל אלה היו עניינים שלא ריכזו את תשומת לבו ולא הסיחוהו מעבודתו; לפיכך הכשירוהו תנאיו המיוחדים לעבוד יפה, מתוך התמדה מיוחדת, חדורת אחריות, ויחד עם זה לשקוע בנבכי נפש ולהרהר בלורטה.

כאשר קרבו ימיה ללדת, רשם אותה הנרי בבית-חולים הקרוב לשכונתם, ושניהם ציפו ליום שלא ידעו כנותו: מאושר או שמא חלילה… ובוקר אחד כשתקפו אותה ציריה, טילפן מיד למנהל בית-החרושת והודיע לו כי לא יוכל לבוא יום או יומים לעבודה. הלה פטר אותו מיד בבת-צחוק צרודה שחילחלה בשפופרת הטלפון, והוסיף לו בירכת “גוד לאק”⁸, לו וליולדת. הנרי לא הקשיב לגמר דבריו, כי נחפז מאד לרחוב להשיג מונית. בדרך לבית-החולים תמך בה, לטף את ראשה, הרגיעה ולחש בשמחה מעושה:

– עוד היום, יקירה, תשמעי את קולו של התינוק…

היא לא ענתה לו, רק נאנקה באחוז אותה חבלים וצירים, ושתקה בהרפותם ממנה. היא לא גילתה לו מה רבו עינוייה וחששיה בזמן האחרון; היא גם לא סיפרה לו על הזיותיה השונות ביחס לעתיד, איך שהיא ובנה מהלכים שניהם שלובי-זרוע באחת משדרות הגן, ברחוב או במסדרונות האופירה, והוא הפיקח, הרואה הכל בעיניו, מסביר ומשמש לה עיניים; הנה היא עוברת ברחוב כשבנה תומך בו וקורא תוך כדי הליכה לרעו שמעבר לרחוב:

– האללו, דוד! גש הנה!

ובעבור הלה, מציגה בנה לפניו:

– האין היא נחמדת, אמי?…

היא פחדה לדבר. הרעיון, כי אולי עיוור יהיה הילד – היה מזעזע אותה, מייאש אותה ומעמידה תמיד על שפתה של תהום, על סף החדלון, כי מה ערך לחייה והיא חובקת בזרועותיה ילד עיוור, אומלל?… את כל צומת חייה קלעה וריכזה בתשוקה אחת, שלה השתוקקה וערגה בכל נפשה ומאודה: ילד בעל עיניים פקוחות; ילד בעל עיניים רואות!… דברים אחרים לא עניינו אותה ולא משכו את לבה. גם בהנרי החלה פתאום למצוא דופי, ומצאה שהוא משעמם מאד ביחסו אליה, הער, הלטפני יותר מדי, החרד יותר מדי לשלומה. הכל הפך תפל. היא ביטלה כמה וכמה דברים שקודם התייחסה אליהם מתוך כובד-ראש ושקול-דעת. את כל הרהוריה ריכזה אך ורק בנושא אחד. לילות נדודים עברו עליה ובלבה התפללה לאלוהים, שהחלה להאמין ביכולתו ובניסיו, תפילה אחת שחיברה, שהיתה שגורה בפיה, ושעליה חזרה בכל פעם: “אלי, עשה עמדי חסד ואל-נא תכה את עיניו של ילדי בסנוורים”…

ועכשיו קרב ובא הרגע המכריע.

זה היה יום-הדין שלה.

בבית-החולים הכניסוה מיד למחלקת היולדות, ועל הנרי הוטל לחכות בחדר-המתנה סמוך. הוא ישב ולאוזניו הגיעו קטעי צעקות וגניחות שפרצו מאותם החדרים, אשר שם התהפכו נשים בציריהן, והוציאו לאור העולם את פרי ביטנן, מתוך כאב וסבל אין קץ. הנרי דימה לשמוע ולקלוט לרגעים גם את קול אשתו, שצעקותיה הלכו ותכפו, כנראה. הוא התכווץ וסבל דומם. לוּ נתנו לו להיות על ידה, כי אז היה אולי מקל עליה בכף-ידו המרגיעה, והיה משקיט גם את נפשו. כך היה סבור.

חלפה שעה, שעתיים, והצעקות לא פסקו; להפך, נתגברו עד כדי אימה. מתוך היסוס פנה לאחת מן האחיות הנחפזות, הרגילות לעבוד מתוך רשרוש טרוד ומיוחד, תוך כדי ניקוש עקבים של נשים המתהלכות בתחומי ממשלתן. אבל הוא לא נענה ורוחו נפלה בו. היא הפטירה משהו רוטן ועברה על ידו בלי לשים לב אליו. לא אחד מן הגברים ראתה בחדר זה, כשהם מצפים עלובים וחסרי-ישע לבשורה המשמחת.

לאחר הפסקה קטנה, כשהרגיש הנרי באחות שניה שנזדמנה לחדר, פנה אליה מיד וכולו תחינה:

– הן תסלחי לי, גבירתי, איש עיוור אני ורוצה לדעת על שלום אשתי…

פניו אדמו באמרו לה את דבריו אלה. רק לעתים רחוקות נאלץ להשתמש באיצטלת-חסד שמומו היה עלול להטיל לפעמים על כתפיו… הפעם נענה מיד:

– מה שם אשתך?

– לורטה.

– מתי הביאוה לכאן?

– הבוקר.

– חכה רגע ואודיעך דבר.

כעבור רגעים מספר חזרה:

– דיברתי עם הרופא. אין לצפות לדבר לפני חצות.

–?…

הנרי נדהם. היה בדעתו לשאול אותה מה, אבל חלפה ונעלמה. הוא צנח על הספסל משמים ואובד עצות. לא ידע את המעשה אשר עליו לעשות. וכל הסבל הרב הצפוי לה במשך כמה וכמה שעות העיק עליו מאד, והדאיב את רוחו. להמתין או לחזור הביתה? הוא החליט להמתין. הרופא יכול גם לטעות. הוא לא ימוש מכאן עד בוא הרגע האחרון והמכריע. עליו לשתף את עצמו בכאבה; עליו להיות כאן עד יעבור צער הלידה.

בינתיים והשעות ארכו.

צעקות היולדות וגניחותיהן הממושכות פלחו גם את הדלתות המוגפות וחדרו לאוזניו של הנרי. לאט-לאט למד להבחין גם בקולה של לורטה; צעקותיה היו ארוכות, מזעזעות ומטילות פחד. בשרו נעשה חדודין-חדודין ומעיו המו בו. הוא קם ממקומו, נשך שפתיו בשיניו, ובמוחו ניצנץ הפסוק מספר “בראשית”, אשר אז, בהעבירו עליו את אצבעותיו, לא חדר לאמת הריאלית שבו: “הרבה ארבה עצבונך והריונך, בעצב תלדי בנים⁹!”…

וכה נמשך המצב הקשה הזה עד הערב, ללא כל שינוי… הנרי לא סעד את לבו באותו יום, ומדי שמעו את זעקותיה של לורטה, ניקוו הדמעות בעיניו. משמים ואובד-עצות ישב בפינה, הליט את פניו בכפות ידיו, והתאמץ שלא לפרוץ בבכי. הוא האשים את הרופאים ואת המדע, על שאין ביכולתם להקל על סבלה של האשה; על שאין ביכולתם להחיש את הלידה…

רישרשה שמלה. צעדי אשה נקשו וקרבו אליו. זאת היתה האחות שדיבר אתה בבוקר. יום עבודתה נגמר והיא עמדה ללכת הביתה, אולם בראותה את הגבר הסומא והצעיר, המתענה מתוך ציפייה, ניגשה אליו ואמרה לו גלויות:

– אני מצטערת להגיד לך שאשתך מקשה במקצת ללדת. מוטב שתחזור הביתה להחליף כוח ותבוא בבוקר.

הנרי נרעש וקולו חרד:

– האין מצבה מסוכן?

– אני מקווה שלא. אין היא היחידה והכל יעבור בשלום.

– אני מודה לך, אחות!

כשנדמו צעדיה לא הלך ונשאר בכל-זאת. היה בדעתו ללון בחדר-ההמתנה על אחד הספסלים, אולם, לדאבונו הרב, לא הרשו לו. אותה שעה חלשו צעקות היולדות והוא נרגע במקצת ויצא את בית-החולים בעל כרחו. בחוץ אפפה אותו המולת הרחוב ושקשוק המתכת המסתאנת. הוא חזר מדוכדך לביתו. בקרן הרחוב סעד את לבו בכריך וכוס קפה. עייף ויגע עלה בדרגות הבית. לא פשט את בגדיו ושכב. כעבור שעה קלה נרדם, אך שנתו לא ערבה עליו ובחלומו חש ו“ראה” כל הלילה בלהות.

בבוקר השכם התעורר מבוהל מחשש שמא איחר לקום. הוא מיהר לגשת לחלון, הוציא את ראשו החוצה, והדממה שעלתה מן הרחוב, בצירופי קולות מיוחדים, הרגיעתו והעמידה אותו על השעה הנכונה. הוא התרחץ בחפזה, ובצאתו נתקלו רגליו בבקבוק החלב שנהפך ונתגלגל ברעש מעל המדרגות. הוא לא שעה לכך, כי נחפז מאד לרדת. בחוץ ישב במונית הראשונה שנזדמנה לו.

בחדר-ההמתנה הבהיל אותו השקט ששרר הפעם. ממחלקת היולדות לא שמע את זעקות אשתו, והתקווה החלה לפעם את לבו ולשעשעו, כי הלילה נתרחש הנס, ודוקא בהיעדרו. קצרה רוחו בלי דעת מה יעשה ולמי יפנה. לבסוף, כששמע והבחין בצעדי האחות שדיבר אתה אתמול, צעד לקראתה ושאל בקול מהסס:

– הן תסלחי לי לרגע.

– מה יש?

– רוצה אני לדעת על שלום אשתי.

האחות שילבה את זרועה בזרועו ואמרה לו לקונית, אם כי מתוך זהירות:

– בוא אתי. מצבה מעורר דאגה. מקשה ללדת ויש חשש…

הנרי נדהם. פניו חוורו. ברכיו פקו והוא נגרר אחריה כשור מובל לטבח. אימה גדולה אפפה את נפשו ולבו נפל בקרבו. הוא גימגם משהו בבקשו לשאול, אך דבריו לעו ולא יצאו חוצה. בגרונו עמדה פקעת הפחד.

לורטה שכבה נטולת-הכרה. חבלי הלידה היו קשים מנשוא. הנרי גחן עליה, דיבר, התחנן ועמל לעודדה, להעירה ולהזרים לתוכה מחשק החיים, תשוקה להתגבר. אך לשוא. הוא כרע על ידה ופניו קדרו מאד. לא התאפק וצעק תחנונים לאחות ולרופא שהרגיש בקרבתם:

– אתם המנוסים, אשר למדתם לקנות את חכמת הרפואה ושקדתם לדעתה – אנא, השיבו לה את חייה; הצילו אותה למעני! לא אעצור כוח…

דבריו פלחו את חלל החדר. האחות הרכינה את ראשה והרופא השקיף נבוך החוצה. על המיטה שכבה אשה צעירה וענוגה, עיוורת ונטולת-הכרה; על-ידה כרע בעלה הסומא, התפלש ביאושו, התפלל לאדם, לאלוהים, שיצילו אותו מסכנת הבדידות, מסכנת המוות האורבת לחברתו היחידה בחיים. והיה במראה זה משהו מחריד מאד. הרופא – אשר שערותיו הלבינו בבית-החולים, ואשר ראה לא פעם בפרוש המוות את כנפיו על בני-תמותה – רופא מנוסה זה סר הצדה, כדי להסתיר מפני האחות את עיניו המדמיעות, והוא כעכע בגרונו…

לבסוף הכריחה אותו האחות לעזוב את החדר. אמרה לו שעוד מעט תהיה התיעצות של חבר רופאים מומחים, ויש תקווה שהכל יעבור בשלום. היא הוציאה אותו לחדר-ההמתנה והבטיחה להודיעו דבר. הוא ישב שוב משמים וקודר, הליט את פניו בכפות ידיו, אשר דרך אצבעותיהן הגרומות עברו וזלגו דמעות חמות.

ה

את הילד הוציאו בקושי חי לאור העולם – במלקחיים. האם הענוגה והמסכנה כמעט שלא עצרה כוח. הכרתה שבה אליה רגעים מספר לפני שהרך הנולד השמיע בפעם הראשונה את בכיו הצרחני והקובל מרה, על שהוטרד לכאן בעל כורחו. האם, שכוחותיה עזבוה לגמרי, הקרינה בכל-זאת משהו את פניה, ופלטה חרש שאלה שלא הגיעה לאוזני המטפלים בה:

– היש לו עיניים רואות?…

כשהבהילו אליה את הנרי חייכה לעומתו, אבל חלשה ותשושה היתה מאד. הנרי ישב על ידה, העביר כפו בזהירות על פניה ושערותיה הרטובות מזיעה ולחש לה בלי הרף: “הרגעי, חביבה, הרגעי”… פניו קרנו ולבשו ארשת של אושר.

ברם, לא זכו ההורים העלובים להתענג ולשמוח על הרך הנולד. הוא לא הוציא שבוע ימים, לא עצר כוח ונפח את רוחו. הלידה הקשה היתה בעוכריו, וגם מלקחי-הניקל שלפתו את עצמותיו הרכות, לא השביחו את בריאותו הרופפת, והוא נסתלק לו לעולם המסתורי, נקי משמץ של חטא.

הנרי, אם כי הדבר נגע ללבו, לא היה מדוכא כלל מחמת המאורע המעציב הזה, והתפלא על כך בעצמו. שמח ומאושר היה שלורטה נשארה בחיים, שמכאובי הלידה האיומים הירפו ממנה, ונסתלקה הסכנה שרחפה עליה. היתה לו הרגשה שיחד עם לורטה, שהתגברה ונחלצה מזרועות המוות, יצא גם הוא מכלל סכנה… הוא ישב על ידה, דיבר אליה והרגיעה. בכך מצא שוב את עולמו וסיפוקו.

אולם לא כן האשה. תשעה ירחים היתה תלויה בין תקווה ופחד, בין יאוש ועידוד, ודווקא הפעם, כשמלאה סאת צרותיה, ואחרי חבלי-לידה קשים זכתה לשמוע את התיפחותו הרוטטת של תינוקה – האשה-האם לא יכלה להבליג על כאבה, וצער אסונה שכן בה; היא שכבה והתייפחה חרש, כי כוח לא היה בה לבכות. לשווא ביקש הנרי להרגיעה ולהפציר בה. היא לא שעתה אליו, לא קיבלה נחומים, ודחתה את ידו בשאט-נפש גמור. היא התריסה נגדו:

–אתה הגבר לא תבין לי ולרוחי!…

יומיים לאחר פטירת התינוק, כשקרב אליה הרופא לבדוק את מצב בריאותה, נתרגשה ופנתה אליו בשאלה כשכל שרטוטי פניה נתמתחו מציפייה אחת עורגת לתשובה:

–הן תגיד לי, אדוני הרופא, את האמת. לא כך?

– מה לך, יקירה? – גחן עליה הרופא ושם את כף ידו על מצחה הלוהט – מה לך, ילדתי?

לורטה זקפה מול פניו את עיניה האטומות, המכוסות דוק כזגוגיות סגריריות, פניה חוורו ואדמו חליפות, היא נשמה בכבדות, אבל פלטה בחיתוך-דבור ברור את שאלתה:

– הנולד התינוק עיוור?…

הרופא נבוך. שאלה זו התיקה מלים מפיו. בימים הראשונים לחייו העלובים של הילד, עת עיניו היו בכלל עצומות למחצה, לא הספיק לשים לבו להן, והסביר אז לאם שאין לדעת עדיין. רק אחר-כך ביום האחרון לחייו הקצרים של הילד, נוכח לצערו שהילד נולד סומא. “כעץ כן פריו” – הירהר אז, ובלבו גם שמח על שהלך התינוק לעולמו. הפעם, כשנשאל החל מגמגם:

– הן תביני, חביבה, כי רך היה… וגם לא הספקתי לבדקו כראוי… לא שמתי לב לכך… ובעצם מהו ההבדל כרגע?…

לורטה ניתרה ממקומה. שערותיה השחורות גלשו על עורפה, פניה חוורו, הרצינו ולבשו ארשת מבעיתה. מפיה התמלטה זעקת-מחאה:

– רק אמת תדבר! הגד לי את האמת – ה–א–מת!…

הרופא שתק.

– קשה לך לשקר…

הרופא השכיב אותה בעל כרחה. העביר שנית ברחמים רבים את כף ידו על מצחה ואמר לה:

– הרגעי, ילדתי, הרגעי.

היא לא ענתה לו. כוחותיה אפסו. תשישות תקפה אותה ומעיניה זלגו דמעות, התגלגלו על פניה החיוורים ששופו והבליטו את לסתותיה; היא התייפחה חרש, ובהברות קטועות, כשכתפיה רועדות, לחשה לעצמה: “מיסכן פעוט נולד לי ואף הוא היה עיוור”…

הרופא הסתכל בה ורחמיו נכמרו עליה. הוא נד לה ולגורלה העגום. לפני צאתו פנה לאחות הראשית והיתרה בה לשמור על האשה המסכנה בהצביעו עליה בלחישה רבת-משמעות:

– עלולה לקפוץ מתוך יאוש דרך החלון…

ו

כשהחזירה הנרי למעונם, ירדה הקדרות עליה, העכירה את נפשה ודיכדכה את רוחה. תקפה אותה אדישות. שכבה או התהלכה בחדר, שוממה, דואבת, בלי להוציא הגה מפיה. חלום חייה נרמס. שניהם אשמים בכך, דבר זה היה ברור לה, נעלה מעל כל ספק. ידעה שאסור להם להעמיד ולדות. ודאות זו העיקה עליה בכל אכזריותה, ופעם כשישבה על-יד החלון ולאוזניה הגיע קולו של תינוק מתייפח, תקפה אותה צמרמורת קלה, הקשיבה וכולה עורגת לתינוק ומשתוקקת לחבקו בזרועותיה… מאד-מאד גדלה תשוקתה לתינוק, תשוקה שגרמה לה יסורים, והעלתה על רקע חלומותיה בלילות תינוקות בוכים, מתפתלים בזרועותיה, פועים, משיבים עליה את הבל פיהם הקט ומחפשים את פטמות שדיה שחלבם מרטיב לשוא בשרה ומצעה. לאחר חלום כזה היתה מתעוררת והוזה ערה בתוך דומיית הלילה…

למרות כל מאמציו הנואשים של הנרי, מאנה לורטה הינחם, וגם סרבה להיספח אליו לטיולים או לבקר קונצרטים, כמו שהיו רגילים קודם. מצב זה מירר את רוחו ושלל גם ממנו את עליצותו. אז ידע כי מות התינוק הרעיף לכוס אושרו טיפות ארס. הוא התהלך סביבה קודר, אם כי בזהירות ובעדינות, כי הרגיש וידע יפה את נפשה המרה וחשש להרגיזה. היא סגרה את עצמה בבית, מכונסה, שקועה במרה-שחורה, דואבת ומשמיעה לפעמים בדברה איזה ריטון-לואי שהיה מבטא את התרגזותה וקוצר-רוחה.

הנרי פחד להשאירה לבדה בבית, והרהורים רעים היו תוקפים אותו בשעת עבודתו ומהלכים עליו אימת-מוות. במעונו לא היה טלפון, וכדי לדעת משהו על לורטה, בשעה שהיה בבית-החרושת, הלך לבית-המרקחת שבקרן הרחוב, ואחרי משא-ומתן קצר עם נער החנות, העניק לו דולרים מיספר, תשלום חדשי מראש, ובשכר זה הטיל עליו להציץ פעמיים ביום למעונו, ולהודיע לו על שלומה…

הנרי לא ידע את נפשו. הוא הבהיל אליו את אחיו ונימלך אתו. הלה הקשיב בכובד-ראש וגם ניסה לדבר על לבה של גיסתו, שתבליג על כאבה, תתעודד ותשנה את אורח חייה, אך ללא הועיל. צפרני התוגה האדישה נתקעו עמוק בנפשה.

ז

בצהרי יום אחד, בהיחלץ הנרי מרעשו ודרדורו של בית-החרושת ויצא לסעוד את לבו, עבר ונתעכב על-יד חנות סמוכה למימכר כלי-נגינה. אותה שעה השמיע הרדיו איזו נגינת עוגב עריבה שנקלטה מאחת התחנות. מיד עם גמר הנגינה, עמד אחד ובישר לקהל הנכבד, בקול אדיב, מנומס ושקול, כקולו של מטיף בכנסיה, על התועלת המרובה והמרעננת, על החן והיופי שמביא הסבון המפורסם “קליאופטרה” למשתמשים בו…

הנרי הקשיב לתומו ורעיון ניצנץ במוחו, תקף אותו ולא הירפה ממנו. מבלי להרהר או להוסיף שקול את הדבר, נכנס מיד לחנות. הוא החליט לרכוש לו מקלט רדיו, להפתיע את לורטה, לבדרה ולהפיג את שעמומה ועצבונה. הוא שמח לרעיון זה, הפשוט לכאורה, והתפלא על שלא עלה בדעתו עוד קודם לכך. ברור היה לו שהרדיו ישעשע אותה במשך כל שעות היום, ירתק אותה לעולם הגדול ויניס ממנה יגון ואנחה; וגם יתכן מאד שתמצא שוב ענין במוסיקה, אשר הרדיו משפיע לרוב על תושבי הכרך הזה.

בחנות הראו לו מקלטי רדיו מסוגים שונים. הוא עבר על ידם, מישש את מידת גודלם, ניסה את כוח השידור, הכפתורים, ושמע דרך-אגב מפי המוכר הרצאה פופולרית על טיבו של הרדיו, איכותו ותועלתו, בהבליעו תוך כדי דיבור את המחירים…

הנרי בחר לו לבסוף מקלט רדיו במחיר ממוצע, והיתנה עם המוכר שעוד הערב יביאו לו את המכשיר הביתה, לחברו עם הזרם החשמלי ולהפעילו. ועוד ביקש: שהמכונאי שיבוא לסדר את הדבר, יעשה את עבודתו מתוך שתיקה גמורה, הואיל ואפתעה הוא מכין לאשתו. הלה הבטיח לו באדיבות מתובלת בבדיחות-הדעת, שהכל יבוא על מקומו בשלום, כפי בקשתו. הנרי סילק לו דמי-קדימה, ויצא בלב שמח לרחוב, קנה לו כריך-נקניקים, לגם כוס קפה חם, על רגל אחת, כי שעתו היתה דחוקה מאד. הוא מיהר לחזור לעבודתו, פזור-נפש וצוהל.

בערב הביאו את הרדיו. הנרי הזדרז, ומתוך גישוש בלתי מנוסה העלה את אור החשמל לכבוד המכונאי, כי הם הרי לא השתמשו כלל באורו. לורטה ידעה עוד מקודם שצפויה לה איזו אפתעה הערב. הנרי גילה את אוזנה על מתנה סתם, ולא פירש מה טיבה, כדי לעורר את סקרנותה. אבל היא לא חקרה ולא התענינה לדעת. עצובה ודוממה הקשיבה לצעדי הזר המתהלך בחדר בצעדים כבדים, מסיט איזה רהיט ממקומו ועושה כבתוך שלו. המכונאי נקש בפטיש, ערך והתקין, ולא הוציא אף הגה מפיו. כך היתרה בו מנהל החנות.

לבסוף, כשיצא הזר, פנה הנרי ללורטה בפנים קורנים ויאמר לה בשמחה גלויה:

– לורטה, הכל מוכן לכבודך!

היא לא ענתה. אדישה ישבה ושתקה.

הנרי קרב אליה, נגע בזרועה ולחש:

– הן תואילי לצאת לרגע את החדר ולסגור אחריך את הדלת. תחזרי מיד אחרי שאקרא לך. טוב, יקירה?

לורטה קמה ממקומה מבלי לומר מלה ושׂירכה צעדיה לחדר השני, כמי שכפאה שד. בלבה גם התרגזה על כל “ההכנות האוויליות”, אבל צייתה לו באדישות. היא ידעה שבזמן האחרון דכאה אותו בהתנהגותה והעכירה את רוחו. אולם הועיל לא יכלה. אפטיה והיעדר חשק החיים שלטו בה והאפילו על הכל. גם יחסה להנרי נשתנה, והיו רגעים שלא יכלה שאתו. ונוסף לזה קרה לה הבוקר מקרה קל, שהטיל סערה בנפשה והוציאה במקצת ממסלולה האדיש, המשעמם.

באותה קומה, מול דלת מעונם, התגורר בחדר מיוחד קוליג‘-בוי¹⁰ צעיר שהכירה אותו מעט, ושנתחבב עליה על דרשו יפה בשלומה מדי פגשו בה, בקול לבבי וערב למדי. מפי שכנה למדה לדעת שהוא עובד חצי יום באיזה משרד, ובערב הוא לומד ושוקד על חכמת הרפואה. הבוקר הקדימה לורטה לצאת לרחוב לקנות פירות, ירקות ושאר צרכי משק המטבח וכשחזרה נפגשה בסטודנט הזה, שזרק לה בפניה את ברכת ה’גוד מורנינג’¹¹ והוסיף מיד מתוך אדיבות גמורה:

– הן לא תקפידי אם אעזור לך להעלות את הסל לקומה השלישית שלנו?

הצטחקה קצת, חפצה להודות לו ולחלוף על פניו, אבל הוא מיהר להוציא את הסל מידה, ויתר על כן: שילב את זרועו בזרועה ועלה איתה למעלה, כשהוא מתלוצץ בקול בוטח, רוה-חיים ועליצות. הוא מיהר לעלות, ועליה היה להזדרז כדי שלא לפגר, וקצרה נשימתה. היא חייכה, נשענה על זרועו האמיצה והפטירה בביישנות כלשהי:

– עיפת?

– במקצת. אינך הולך אלא נישא כעל כנפי הרוח!

הוא צחק. נתן לה לפוש רגע, ואחר נטלה שוב והעלה אותה בסערה ממש, עד לסף מעונה. הוא נפרד ממנה באדיבות וב’גוד-ביי'¹² לבבי, כדרכו. דילג בחפזה על גבי המדרגות, כשהוא פוזם לו בינתים איזה פזמון ג’ז-בנדי¹³ שקנה לו מהלכים ברחוב. היא הקשיבה להדי צעדיו הפורטים על המדרגות און-נעורים ובטחון-חיים, וכולה נרגשת ומעונגת בשל מקרה קל-ערך ופתאומי זה. ובעמדה כה על הסף, סל הפירות לרגליה, והדי צעדיו של הסטודנט נדמו, חלפה הברקה במוחה שהפתיעה אותה והסעירה את מהותה הנכספת לשינוי, – הטילה עליה את מוראו של החטא.

כאשר יצאה לורטה לחדר השני, מיהר הנרי ובידיים רועדות מהתרגשות החל מסובב את כפתורי הרדיו, וכדי שלא להקים רעש לפני זמנו, עמד לכוון בזהירות, עד שעלה בידו לקלוט סימפוניה שהוטלה לתוך גלי האוויר מתחנת “קולומביה”. אז הפנה את פניו לעבר הדלת וקרא כמנצח:

– לורטה, בואי!

הוא עמד כפוף על-יד המקלט, ומיד לאחר שנפתחה הדלת, מיהר להגדיל פי שלושה את כוח קליטת הרדיו, והנגינה פרצה והרעישה בצליליה את אמות הבית והספים! סוערת-מטורפת, אמיצת צלילים, כולה הפקר, עוז משגע ומאוויים פרוצים, השתוללה הנגינה, ניתכה לתוך חלל החדר, והתדפקה על סגור לבה של לורטה במפתחות ההבטחה…

בתוך רעש הנגינה, קשה היה לו להנרי לדעת עד כמה הצליח להפתיע את לורטה, לכן מיהר לעבור אליה, ישב על ידה, ובחפשו בשתי כפות ידיו את ראשה, שאל בהתלהבות:

–האין זה נפלא, לורטה?…

היא לא מיהרה לענות לו, כי בשעה שניגש אליה ותפשה בראשה, נתרגזה; כי בנגיעה גסה זו הוציא אותה מעולם אחר שכולו טוב, מעולם הדמיון. משחזר ונטפל אליה ענתה לו בפיזור-נפש גמור, בכדי להשתחרר ממנו:

– נפלא!

על נחשולי הנגינה עלו וצפו שוב “דמותו”, קולו ודיבורו של הסטודנט השכן, ושנית חלפה במוחה ההברקה שהסעירה אותה הבוקר: “לוּא שכבתי עם הגבר הזה, כי אז הייתי מעמידה ולד בעל עינים פקוחות!”…

ומשהתחילה מהרהרת בדבר זה – השלימה עם החטא.

ומשהשלימה עם החטא – החלה משתוקקת לכך…

ומשהתחילה משתוקקת לגופו של הזר – נידחה הנרי מלבה, והגעגועים לילד, שגברו מאד, היו מעורבים בתוספת של תאווה לגבר הזר, בעל העינים הפקוחות, היכול לראות את האשה שבה כמו שהיא… בלילות דחתה את הנרי בתואנה של “כאב-ראש קשה”, ובאותה שעה היתה לוהטת ומזרימה את גלי תשוקתה לגבר, שיש באונו להעמיד ולד בעל עינים פקוחות.

ח

מצב-רוחה נשתנה תכלית שינוי, והנרי שמח מאד, אם כי נבצר ממנו לנחש את הסיבה המקורית שגרמה לכך. היא החלה להקפיד על תלבושתה, נקיונה, ושאר מיני דברים קטנים, שהחלה מזלזלת בהם בשל אסונה. היא השתדלה לפגוש בסטודנט בצאתו ובבואו. אבל עתה כבר לא הסתפקה בברכת-שלומו בלבד. האשה שבה החלה תוכנת תכניות שונות כדי לקרבו ולהשהותו על ידה.

יום אחד עמדה על-יד דלת חדרה, נרגשת ונפעמת על היותה במארב; מתוחה היתה כמיתר של כינור, כולה קשב, וקולטת את הדי צעדיו העולים ומתקרבים. כשעמד לעבור ולהיכנס לחדרו, יצאה לקראתו כלתומה, הדורה וריח תמרוקים נודף הימנה. ברגר נפתע לראותה יפה ומושכת-לב בתלבושתה ובגזרתה החטובה יפה. הוא פנה אליה כדרכו בנעימה לבבית:

– לאן פניך מועדות, גברת וווינשטיין?

לורטה נתעכבה מיד, שלא לתת לו לחלוף מעל פניה, והשיבה:

– הבדידות בבית מעיקה עלי, ואני יוצאת לנסוע לברונכס פארק.

– והרדיו? – התריס נגדה ברגר – האין הוא מפיג את שעמומך?

– לפעמים. אבל לא תמיד אני יודעת את תכניות היום; אין מי שיגלה את אוזני ויקבע את השעה הנכונה, ואת המספרים הרי איני יכולה לראות… טרם דאגו לכך עבורנו העיוורים…

היא קלעה ולא החטיאה.

ברגר טוב-הלב נעתר לה מיד והבטיח להדריכה בקליטת דברים מובחרים באמצעות הרדיו. הוא עמד בדיבורו. בשעות הפנאי היה מתדפק על דלת מעונה, סר אליה ומבשרה על איזו תכנית מצויינת או הרצאה שכדאי לשמעה. לפעמים היה שוהה על ידה בחדרה, מכוון את הרדיו ומקשיב אף הוא. ואז היתה לורטה נפעמת כולה ומחכה בהתרגשות לאותו רגע מכריע, שכה השתוקקה לו וכה פחדה ממנו, בהיותה על-יד הגבר הזר.

לא ארכו הימים וקשרי הידידות הלכו ונתחזקו ביניהם. ברגר מצא לו ענין מיוחד באשה עיוורת זו, הרגישה מאד והנבונה. נוסף לזה ניחנה בגוף יפה ובפנים מושכים במבטם התועה-תוהה, ובתמימות, כביכול, השפוכה עליהם. הוא טרח להשיג ספרים מובחרים והיה מקריא לה במשך שעה או שתיים ביום. בדברו או בהקריאו, ידע שהיא שותה את דבריו בצמא וכולה קשב. הוא היה מסתכל בה, ודיבורו קולח בנחת, מספר ומסביר לה כמה וכמה דברים, שלא עמדה עליהם, או התקשתה להשיגם בדמיונה המופשט, המעורפל. בדברה עם ברגר נתגלה לה עולם חדש, ופעם פנתה אליו:

– אסירת-תודה אני לך, ואין מלים בפי להודות לך על ידידותך הנפלאה. אתה מעשיר את ידיעותי ומגלה לי דברים חדשים, או כמו שאתם רגילים להגיד לפעמים “מגלה אפקים חדשים”… רוצה אני לצאת אתך פעם לטיול מקיף בכרך זה, להיטלטל בחברתך ברכבות, להפליג בספינות-טיול על פני ההודסון¹⁴, לבקר יחד את כל המקומות הנפלאים בניו-יורק, ושאתה תספר לי על כל אותם מגרדי-השחקים, הגשרים הנפלאים, בתי-הנכאת ושאר שכיות החמדה הנמצאים כאן, בכרך מגורי. רק על ידך ומתוך הסברותיך אקבל מושג נכון יותר, מוחשי יותר, ואראה בעיני רוחי את הכל…

ברגר הקשיב לה. הסתכל בה, בפניה הקורנים, החותרים לקראת הסמוי מעיניה, בשעה שהיא מדברת אליו, ופתאום ידע והכיר שהוא חומד אותה, את לורטה עיוורת זו המדברת אליו בחום ואינה רואה את פניו המשולהבים בשעה שהוא מסתכל בה בחוצפה במקצת וחושק אותה; בשעה שעיניו מרפרפות על פניה וחמודות גופה, בלי שהיא תרגיש בכך.

ברם, הוא טעה…

היא הרגישה. היא ידעה. הכירה בקולו ובדיבורו, ובמגע ידו בשעה שנגע בה. נפשה יצאה אליו, לתנועותיו, לקולו, וכולה ערגה לזרועותיו האמיצות, אשר בוששו לחבקה ולאמצה אל לבו. היא נכספה לו וחיכתה. בינתיים – ויום רדף יום. הפגישות עם ברגר תכפו והיא סבלה בהיעדרו. להנרי לא סיפרה דבר. היא בעצמה תמהה על השקט הנפשי הזה, בו הלכה לקראת השינוי, וטרם התלבטה בסבך של מוסר-כליות.

ט

ברגר מצא בה ענין רב. תכונותיו התרומיות קרבוהו וריתקוהו אליה. הוא החל מטפל בה ושוקד עליה כעל צעירה שטרם התבגרה; כעל תלמידה הזקוקה להסברה ולהדרכה. בעיקר מצא בה ענין בגלל מומה, שהיפלה אותה מאחרים בתפישתה, והוא השתדל בכל מיני אמצעים להנעים לה בדידותה ועצבונה. הוא ידע שבעלה הסומא עובד רובו של יום, ואין הוא יכול לתת לה את הסיפוק הנפשי הדרוש לה, ואין הוא יכול לדובב אותה, כשם שיודע הוא, הרואה והיודע דברים נעלמים מעיני העיוורים. הוא לא חשב לו, לפיכך, את הדבר לחטא להיות בחברתה, וגם כסבור היה שהיא מספרת להנרי על הידידות שביניהם.

יום אחד, יום קיץ חם ולוהט, אחד מאותם ימי יולי המפילים אנשים מוכי-שמש ברחוב; אחד מאותם הימים המקפדים את פתיל חייהם של עובדים תשושים ומעונים בבתי-החרושת וה“שאפּים”¹⁵ המרובים שבכרך – ביום זה, בשבת הנרי אל שולחן עבודתו וידיו עייפו מלאסוף את הקופסאות שחלפו על פניו בשורה ארוכה ובלתי-פוסקת, נהוגה בכוח אוטומטי, הרגיש פתאום כי אכן חם היום ומתיש; הזיעה ניגרה מעל פניו ומצחו, בגדיו היו רטובים וראשו נסתחרר. עוד שלוש שעות היה עליו לעבוד, והוא התאמץ להמשיך ולהביא את יומו לידי גמר. אולם לפתע פתאום אפסו כוחותיו. הוא צנח אחורנית והתעלף. פועל, שראהו בכך, מיהר לתמוך בו ולהרימו. נצטרף אליו שני ויחד עמלו להשיב את רוחו. בינתים הובהל גם רופא בית-החרושת, והלה פסק שאין הדבר רציני ביותר, וקבע כי האיש נחלש מן החום הגדול. הוא השיב אליו את רוחו, ואחרי שנרגע, פסק לו יומים חופש, ופקד עליו ללכת מיד הביתה לנוח.

כשחזר הנרי הביתה ופתח את דלת מעונו, נפתע לשמוע את לורטה מצהילה את קולה למישהו. כסבור היה שאחיו סר לבקרה, אבל מיד עמד על טעותו, בשמעו את דבריו של הגבר, קול ידוע לו במקצת, קולו של השכן הצעיר. לבו ניבא לו מיד משהו חשוד ורע. פניו קדרו והוא לא ידע במה לפתוח. אף לורטה נפתעה מאד לקראת הופעתו בשעה זו, וחרדה לקראתו:

– מה קרה?

הוא סיפר לה בקיצור את אשר קרהו וצנח עייף על כסא.

לורטה הבינה שעליה לתרץ לו מיד את סיבת נוכחותו של השכן במעונם, והיא מיהרה לעשות זאת, בלי כל מבוכה:

– הן אתם מכירים בודאי זה את זה – פנתה לשניהם כאחד והוסיפה – מיסטר ברגר הואיל בטובו להודיעני על תכנית מעניינת שתשודר הערב ברדיו, ואני מודה לו על כך באופן מיוחד, ובכלל, פנתה להנרי מתוך חופש גמור, ללא כל חשש, עלי להגיד לך כי הוא שכן אדיב ונעים מאד.

ברגר התריס:

– בלי מחמאות, אנא…

הנרי ידע שלמען הנימוס עליו להגיד שתים שלוש מלים, אולם הוא לא מצאן והצטחק מתוך אונס. הוא לא היה מרוצה כלל מביקורו של הזר, השייך לעם הרואים… זה מזמן שלורטה לא הצהילה לעומתו את קולה, והנה בא הזר וזכה כמבחי-יד בתשומת-לבה של לורטה ובמצהלות-קולה… עובדה זו הרגיזתו. במוחו צפו ועלו חשדים שונים.

ברגר השתמש בדומיה שנפלה בחלל החדר, אמר להם שלום ויצא את החדר. השתיקה לא הופרעה עם צאתו. הנרי לא הוציא אף הגה מפיו. לורטה ישבה ורגזה עליו, על אשר לא מצא מלים מיספר להגיד לשכן. לבסוף לא הבליגה ואמרה לו בקול קשה רווה-תמרורים:

– כסבורה הייתי שאתה מנומס – וטעיתי.

– ומה היה עלי לעשות? להשתחוות לו אפיים ארצה?

– לפחות להחזיר שלום לא בקול רפה כל כך.

– לא איכפת לי כלל אם לא יבקרנו שנית…

– אתה גס-רח!

הנרי שינה את קולו ופנה אליה כולו תחינה ורחמים:

– רוצה אני לבקשך, לורטה יקרה, שתביני לי ולא תעכירי את רוחי. הרי ידוע לך שאין את משביעה אותי נחת בימים האחרונים, ועליך לדעת כי גם העבודה איננה עלולה לשפר את מצב רוחי ובריאותי. היום התעלפתי ואיני מרגיש את עצמי בטוב. רוצה אני לפעמים למצוא נוחם, מעט חמימות על ידך, כאשר הסכנתי, ואיני מוצא… לכן הן לא ייפלא הדבר אם אתייחס באדישות לאדם זר ולא אמצא בו ענין. ובכלל אותם האנשים בעלי העיניים הפקוחות השביעוני מרורים מימי ילדותי ועד היום הזה. אינני מאמין בהם. דוברי צחות הם ושבע תועבות בלבם! גם הטובים שבהם… ואותנו העיוורים הם מבזים. רגש הרחמים המתעורר בהם לפעמים אלינו הוא אך ורק משום שהם, מתוך שובע, בריאות וחוסר דאגות מרשים לעצמם גם לרחם במקצת…

לורטה הקשיבה וכשגמר אמרה לו באדישות:

– אכן, לא ידעתי שאתה יודע לנאום יפה…

הנרי נאנח ולא השיב דבר. זאת היתה מהלומה כבדה. לפתע פתאום הבין כי כבר לא ימצא לשון משותפת אתה, לאחר שהיא מרשה לה ללעוג לדבריו הרציניים היוצאים מן הלב. שינוי חל בה לרעתו. והפעם – החליט הנרי – אין ספק שיד השכן באמצע… זה הצוהל בעל העיניים הפקוחות, דובר הצחות… הוא נתרגז וחשדיו הלכו וגברו. דמיונו החל פועל ומעלה לפניו “תמונות” אשה סוטה בזרועות מפתה. וכאשר יצאה לורטה את החדר קרב למיטה, העביר כף ידו על השמיכה הפרושה, לבדוק ולהיווכח, אם לא חילל הזר את יצועו בהיעדרו….

י

לורטה פרצה את כל הסייגים.

תשוקתה לגבר שנזדמן לה בהיסח-הדעת כמעט, גבר שמצאה בו ענין, הלכה וגברה. את הנרי הוליכה שולל וכיזבה לו; הערימה לפייס אותו במלה מלטפת או בהתרפקות חטופה. והוא היה מקבל את חסדיה אלה בהכרת-טובה, והיה משלה את עצמו בתקוות, כי הנה סרה הרוח הרעה אשר ביעתה את לורטה, והיא תדבק אליו שוב לאהבה אותו.

כשהודיעה לו ערב אחד (בשעה שידעה שהוא עייף ביותר) שיש ברצונה לנסוע לקרנגי הול לשמוע קונצרט, אמר לה שאין הוא מרגיש את עצמו בטוב, שהוא עייף ומבכר להשאר בבית ולנוח, (תשובה משוערת שהיתה לפי רצונה), אבל בכל-זאת דיבר על לבה שהיא לא תוותר ותסע לשם מיד. אין הוא רשאי לעכב בעדה. היא ציפתה לכך והיתה מאושרת כשנתן לה לנסוע לבדה. היא נפרדה ממנו בנשיקה, ותמהר לצאת בלב פועם, כי הפעם שיקרה לו באופן גס למדי. היא לא יכלה ולא חפצה לוותר ולחכות. היא סגרה את דלת מעונה, ניגשה לדלת השניה והתדפקה עליה. קולו של ברגר נענה בטוחות:

– קם אין!

כשנכנסה נרתע ברגר ממקומו:

– את?…

חייכה נבוכה:

– כן, אני.

– מה קרה?

– מאום לא קרה.

היא עמדה רגע חיוורת, כי קשה היה לה לדבר מהתרגשות. כשהתאוששה קרבה אליו ואמרה לו את המלים שחלפו במוחה קודם, בחברה מעין הקדמה, לפני בצעה את המעשה הזה:

– הזוכר אתה שלפני שבועיים הקראת לי את “אמוק” של סטיפן צויג?¹⁶ הריני עכשיו בבחינת אמוק, ושום דבר לא ירתיעני, ואת חדרך לא אצא… הבטחתי לגלות לך פעם רז כמוס והריני לקיים את הבטחתי; יתכן שהדבר יפתיעך אך אין בכך כלום. הריני בטוחה שאתה תסלח לי.

ברגר הקריב לה כסא:

– הנתן לך הנרי ללכת לבדך? מה אמרת לו?

היא הסמיקה והטתה את ראשה לצדו, כמחפשת סעד. הוא מיהר לתמוך בה, וישב על ידה כשהוא מעביר את כפו על שערותיה:

– מה אמרת לו?

– שאני נוסעת לקונצרט…

– שקרנית קטנה שכמותך.

הוא החל פוזם לו איזה פזמון, בלי לדעת מה לעשות בלורטה לעת כזאת. אמנם, הוא הגה אליה חיבה עמוקה, ולא פעם חמד לחבק את גזרתה החטובה יפה, ולכסות את פניה בנשיקות; הוא אהב להקשיב לקולה המתנגן לפעמים בהתחטאות מרטיטה את הלב, אבל בכל-זאת, אם כי ניתנה לעתים קרובות בידו תוך מגע קרוב ומפתה נמנע מלהשתמש בה לרע. רגש המוסר והאחריות גבר בו תמיד, והוא שמח על שלא מעל ולא הסגיר את תאוותו לזרועותיה של אשה ענוגה זו.

מתוך פיזום זה שהוא פזם לעצמו הפעם, הבינה מיד לורטה את דעתו עליה ברגע זה ואת מחשבותיו. היא ידעה שעליה להשתער עליו, להפתיעו ולהלהיבו; היא ידעה שאם יסרב הפעם, שוב לא תצליח, ויתכן מאד ששנית לא יזדמן לה גבר חביב בעל עינים פקוחות… לכן התאוששה מיד ופקדה עליו:

– הן תעזור לי לפשוט את המעיל?!

הוא ציית לה בשתיקה, ונפתע לראותה בכותונת-לילה לעורה…

לורטה לא שמה לב למבוכתו. התרפקה עליו בכל חום גופה הרוטט ותשוקתה הלוהטת. היא סחה לו על הלך-רוחה העגום, על סבלותיה, על תשוקתה לילד בריא… שיחתה היתה תחילה שקטה ועצורה, אולם לאט-לאט נתרגשה והחלה מדברת בקול מקוטע ורועד. את כל סבל המועקה פרקה הפעם. תסביך הנחיתות, שנבע כתוצאה מעיוורונה והעיק עליה כמעמסה כבדה בבואה במגע עם הבריות, סולק לגמרי בנוכחותו של ברגר, ולפניו מצאה לאפשר לשפוך את מרי שיחה, ולתנות את מצוקתה הנפשית. זקוקה היתה לרחמים, ליד מלטפת ומרגיעה, והנרי היה לה לזרא…

ברגר הרגיע אותה ועמד להסביר לה עד כמה אין זה מן ההגיון להיטפל אליו ל’קוליג‘-בוי’ פוחז וקל-דעת שאינו מתקשר לנשים, ושאינו יכול ואינו רוצה לקחת עליו כל אחריות. הוא ניסה להסביר לה ולדבר על לבה, כי עליה להתאמץ ולהתגבר על כל המחשבות האלו, להרחיק ממנה את ההרהורים המעורפלים, הבלתי-מעשיים, כנשל עץ עלים בסתיו; שעליה להתנער ולהתחסן.

אבל למרות כל הדברים הנאים האלה שהשמיע באוזניה, הסתכל בה ברגר, בקלסתר פניה הנעים, ביצורי גווה, בשדיה הרוטטים מתחת לכותנתה, ובראותו את הדמעות שניקוו לפתע בעיניה ופרצו חוצה, לא התאפק וגחן עליה לנשקה. היא נצמדה אליו וזרועותיה התפתלו מסביב לצוארו. את חום פיה השיבה עליו ונאנחה חרש.

לשוא ניסה לעמוד בנסיון.

יצרו נתעורר ופיתהו. חמודות גופה ריתקוהו אליה. כעבור שעה קלה הרים אותה כהרים ילדונת והטילה על מיטתו. כיבה את האור ושכב על ידה. הם התמכרו זה לזו בלי להרהר בדבר, בכל חום היצרים שתססו בהם – – –

לאחר שעתיים, בערך, העירה ברגר משנתה ושילח אותה חרש. היא נפרדה ממנו בנשיקה עזה, העבירה את אצבעותיה הנוטפות אהבה ורוך על פניו ל“ראותו” רגע, הטילה עליה את מעילה וחזרה למעונה מרוצה, מאושרת.

הנרי נתעורר מיד עם בואה.

– הערב לך הקונצרט, יקירה?

היא הצהילה את קולה והשיבה בהתפעלות:

– נפלא!

הוא התרומם וישב בהקרינו את פניו לקראתה:

– גשי אלי, חביבתי.

היא קרבה כעולה לגרדום…

יא

ברגר לא נרדם אחרי לכתה של לורטה. הוא שכב והירהר בדבר. שקל את המאורע לאור המציאות, ההגיון, המוסר, ומצא שלא היטיב לעשות. עצם המקרה לא ציערו ביותר, אבל הוא חשש מפני התפתחות העניינים העתידים לבוא, היכולים להעכיר את רוחו ולסבכו, לקשור את גורלו במובן ידוע לאשה מיסכנה זו, ולהטיל עליו אחריות. הוא ידע שלורטה לא תסתפק עכשיו רק בזה שהשיגה את מטרתה להזדווג עם גבר בריא, ואחרי מעשה נועז זה שעשתה ללא היסוס – לא תירתע גם להבא מלבקרו ולחייבו בשם צו הדם התוסס והיחסים ההדדיים. הוא שכב וחיבל תחבולות איך להפסיק את היחסים לגמרי, בעיקר לטובתה של לורטה הרגשנית. לבסוף החליט שאין לו כל מוצא אחר אלא לעקור את דירתו. להתנכר לה, להתכחש, לא יוכל. אין זה מטבעו.

למחרת נכנס אליה, להודיע לה את החלטתו. אמנם יכול היה לבצע את הדבר בשקט גמור, בלי להודיע לה כלל, להתחמק וחסל! אבל הוא חיבב אותה ולא ביקש להעמידה בפני עובדה מדהימה, מדכאה; לא רצה לעשות את הצעד הזה כמעשה אחד הריקים. כאשר נכנס נפלה לורטה על צוארו וחיבקה אותו בחום ובהתלהבות ממש. קבלת-פנים זו צערה אותו והתיקה מלים מפיו, ועם זאת, הוכיחה לו את צידקת החלטתו. אבל, לצערו, לא היתה לו כל אפשרות להודיע לה את הדבר. היא היתה כה צוהלת ומדובבת, שופעת חן ואמונה, עד שלא הרהיב עוז בנפשו לצער את רוחה, והוא החליט להודיע לה על כך ביום אחר.

בינתיים מצאה לה הזדמנות שניה לבקר בחדרו…

אבל הפעם עמד ברגר בנסיון. הוא נשק לה בחיבה פעמים אחדות, והודיע לה שלצערו עליו להיות נוכח הערב בשעת הרצאה חשובה ואין הוא יכול לוותר. לורטה נאלצה לעזוב את חדרו, אם כי דיברה על לבו שלא ילך וישאר איתה. כדי להוכיח לה שאין הוא משקר, יצא יחד איתה, נפרד ממנו ודילג למטה על המדרגות.

הוא התהלך בחוץ כרבע שעה, הירהר בלורטה, והצטחק לזכר פניה העצובים בשעה שהודיע לה על ההרצאה הבדוייה. אחר-כך, כשעלה לחזור לחדרו, בהשתדלו לבהן את צעדיו¹⁷, נפתע לראות, לאור הנורית שהאירה את המסדרון הצר, את דמותה של לורטה… היא ניצבה לעומתו כשפניה מופנים אליו, חיוורת, ולחשה בשקט, למען לא יגונב חלילה קולה להנרי:

– אתה שיקרת לי…

ברגר נדהם. לא ניסה להצטדק. פתח את דלת חדרו, הכניס אותה פנימה והושיבה על כסא. הצית סיגריה והחל פוסע בחדר הנה והנה, בלי דעת מה לעשות ומה לדבר. קשה היה לו לשוחח איתה הפעם, כי בעצם היה עליו להודיעה דברים קשים. לבסוף הבליג על רגשנותו והחליט לגלות לה את האמת. הוא פתח:

– שמעי, לורטה. רוצה אני להודיע לך דברים שלא ינעמו לך כלל, אבל אין לי מוצא אחר ועלי להגיד לך את אשר עם לבי. לא טוב הוא הדבר שאנו נפגשים. אין אני רוצה קודם-כל לגזול אותך מזרועות הנרי ולאמלל אותו על-ידי כך לנצח; ושנית – הן יודעת את יפה, כי למרות כל החיבה שאני הוגה לך, אין אני מוכן לקבל עלי אחריות ולשאת בעול אשה בחיי הנוכחים. כפי שאת רואה, חביבה, עלינו לשים קץ לדבר. הן גם את תודי בכך, הלא?

היא שתקה. פניה קדרו. סנטרה ושפתה התחתונה רטטו. לבה דפק בה ברהיטות.

– לכן, המשיך ברגר, החלטתי לעקור את דירתי… אסור לנו להיפגש. זה ימיט אסון על שלשתנו, ואני רוצה למנוע בעדו. אבל אני מבטיחך לבקרך תכופות, וכל עוד נשמה באפי אשמור לך ידידות, וזיכרך, חביבה, יהא יקר לי.

כאשר גמר לדבר והסתכל בה ראה שפניה שטופים דמעות. הוא ניגש להרגיעה, אבל היא דחתה את ידו במתינות דוקא, והתמיהה אותו בדבריה הנבונים שאמרה לו בקול חנוק למחצה:

– שמעתי דבריך. אינני מאשימה אותך. יתכן שהצדק אתך ואין בדעתי להפציר בך שתשנה את החלטתך. כנראה שכזהו גורל חיי המוכה בסנוורים, ואין אני יודעת אם אזכה שנית ברגעי אושר ספורים… אבל אין אני מאשימה אותך. אתה בריא. עיניך פקוחות, ובודאי תדע מה לקחת ולבור מן החיים. לך לך בשם אלוהים והצלח…

היא קמה. התנודדה מעצמת הכאב שהשתיקה בחובה, למען לא יפרוץ חוצה לעיני הגבר, ויצאה. ברגר הליט את פניו בכפות ידיו ונשך את שפתיו בשיניו. הוא הציץ בכאב ונפגע. עיניו הוצפו בדמעות ובגרונו נתקעה פקעת הרחמים. הוא נאנח ומעיו המו בו.

למחרת עקר את דריתו.

יב

ושוב ירדה עליה הקדרות. נתרוקן עולמה.

בראשונה חשבה לשלוח יד בנפשה וחסל סדר העינויים בעולם אפל זה! ברם, איזה כוח מסתורי פקד עליה לעצור ברוחה ולחכות לתוצאות הריונה. הימים נקפו, אבלים ומשוללי ענין, גדושי סבל. היא החלה למנותם ולצרפם לירחים.

ברגר עמד בדיבורו ופעמים אחדות סר אליה, וגם היה מצליח לפעמים להצהיל את רוחה, אבל היא ידעה שרק חסד הוא גומל לה, ושיחס זה לא ימשך זמן רב. ואמנם צדקה. לרגלי טרדותיו המרובות הלכו ביקוריו הלוך ופחות. והנרי המתלבט נוכח דכאונה, לא ידע את המעשה אשר עליו לעשות כדי לשפר את מצבה העלוב. היא סלדה, התנכרה אליו, ביטלה אותו לגמרי, וכל הגיגיה היו נתונים שוב בניחושים על היצור המתרקם: “עיוור או לא?…”

כאשר קרבו ימיה ללדת, סרבה ללכת שוב לבית-החולים בו עברה עליה הלידה הראשונה, שהנחילה לה זכרונות מדאיבים. שותקת, רצינית ומכונסה, נסעה לבית-חולים עירוני אחר, ובלבה החלטה נואשת שגמלה בלבה. היא קשרה את גורל חייה בתוצאות הריונה.

חבלי הלידה השניה לא נמשכו. כעבור שעות מיספר, כשהשמיע הרך הנולד את פעייתו, היו שרטוטי פניה של האם קרושים כמעט ונטולי-הבעה. את ידי הנרי דחתה בהתרגזות ניכרת, וגם ביקשה ממנו לעזוב אותה לנפשה. הפעם לא הטרידה את הרופא ולא חקרה מפיו על טיבו של הוולד ועיניו. היא לא נתנה בהם אמון, באנשים המטפלים בה, והחליטה לעמוד על אמיתות המצב אחר-כך. היא רק ידעה שנולדה לה תינוקת ומשקלה יפה.

בינתיים טרח הנרי, ולפי עצתה של אחת השכנות שכר אשה כושית שתטפל בתינוקת ותשגיח על היולדת עד שתשוב לאיתנה. לורטה קיבלה באדישות את טיפולה, ורעיון שנצנץ במוחה טרד אותה.

יום אחד, לאחר שהתינוקת גדלה קמעה, היניקה אותה לורטה, עטפה אותה יפה בשמיכות צמר שהכינה לשם כך, ויצאה לרחוב. לא שמה לב למחאותיה של הכושית שתוך הבלטת שיניה הצחורות רגזה בעימום-קול שאין הטיול יפה עתה לתינוקת רכה במזג-אוויר מעונן.

לורטה פנתה לקרן-הרחוב. היא נכנסה לבית-המרקחת הסמוך וביקשה מאת הרוקח, שיועיל לעיין בספר הטלפון וימסור לה את כתובתו של רופא עיניים הקרוב ביותר. הלה נעתר לה מיד, מצא את מבוקשה ומסר לה את הכתובת הדרושה.

המונית שהזמינה לורטה בתנועת-יד רפה כלפי חלל הרחוב, הובילה אותה ונתעכבה על יד מעונו של הרופא. שומר הסף חרד לקראתה ועזר לה להיכנס בתמכו בה ברצינות שבחשיבות. חדר ההמתנה היה מלא מבקרים, אבל בזכות התינוקת שבזרועותיה הואילו הללו לפנות לה דרך ולמסור לה זכות קדימה לכניסה אל הרופא.

היא הודתה להם ונכנסה. לרופא פנתה במלים שלא פעם חזרה עליהן במחשבותיה:

– תואיל, אדוני הרופא, לבדוק את עיניה של ילדתי ולהגיד לי אם יש תקווה לרפאותה באחד הימים…

ובאמרה את הדברים האלה, התפללה בלבה לאלוהים שהרופא יענה לה בלשון זו בערך, תשובה שגם עליה חזרה במחשבותיה פעמים אין מיספר: “אבל גברתי, הן ילדתך היא בעלת עיניים פקוחות!”…

הרופא לקח את הילדה בזרועותיו, בדק אותה באור ובחושך, במכשיריו, וכשלא מיהר לענות, נפל בה לבה. לבסוף, לאחר שבדק אותה, הפטיר ברורות:

– כיום אין כל תקווה… במשך הזמן אולי נצליח למצוא את התרופה הנכונה. נסיון אחר כבר עלה בידינו, אבל –

לורטה כבר לא הקשיבה לו. ברכיה פקו והיא עמדה לצנוח ארצה, אלמלא הרופא שתמך בה. היא שילמה לו את המגיע ממנה, ונאלצה לשמוע בינתיים נזיפה תפלה מפיו, על שהיא נוחה להתייאש.

בלב נשבר יצאה לקראת גורלה.

בפנים חיוורים ובשפתים קמוצות, עם התינוקת החבוקה בזרועותיה, חצתה את המדרכה לרוחבה ונתעכבה על שפתה. אחר-כך הקשיבה לדשדוש גלגלי המכוניות הרצות על פני האספלט, וכשקלטו אוזניה את הרעש המתקרב של מכוניות מיספר, דילגה פתאום מן המדרכה, בהטילה את עצמה אחוזת יאוש וחרדה כאחת. מיד הוצף שחור האספלט נחשי-דם, שהתפתלו מתחת לגלגלי מכונית. התינוקת, שנשמטה מתוך זרועותיה, הוטלה באורח-פלא למרחק של פסיעות מיספר, חיה ומתייפחת.

א

האניה הענקית “אימפריס”, נלחצה לכל אורכו של הרציף כתנין רב-מידות. האנשים אשר שקקו על ידה והתרוצצו טרודים, נראו כחגבים אשר נתכנסו לחול לכרכר מסביב לחית-פלאים אגדית. נוסעים למאות נהרו ונדחקו, כשאחריהם נישרכים ונושמים בכבדות הסבלים עמוסי המזוודות. על המעקה מסביב עמדו גחונים מאות הנוסעים, אשר כבר תפשו להם את מקומותיהם בתאים, ועלו להביט מתוך סקרנות במתרחש למטה, או שצעקו ונפנפו בזרעותיהם למכירים וקרובים, אשר באו להיפרד מהם.

כאשר סידר מיכאל את חפציו בתאו, נזדרז והאיץ במלוויו לעלות לסיפון. “כאן מחניק” – אמר. אך בעצם חושש היה, שמא תבוא דורוטי ולא תמצא אותו באניה ענקית זו, שאפשר בנקל לתעות במסדרונותיה כמו במבוך. מיכאל הקשיב בקושי לדברי המשוחחים אתו, אם כי חייך אליהם מתוך אדיבות וחיבה; נתון היה כולו בהרהוריו על דורוטי, שאיחרה לבוא והדבר ציער אותו מאד. כעבור שהות-מה והיא לא הופיעה, היתה נפשו מרה עליו ביותר, ופניו קדרו. דמות אחת בין הנוסעים העולים, שדמתה במקצת לדורוטי, הרטיטה את לבו ומוכן היה לרוץ לקראתה. משעמד על טעותו, כבש את עיניו בקרקע: “לא עמדה בדיבורה”…

– תסלחו לי רגע – פנה מיכאל לידידיו – עלי לרדת לתאי לקחת דבר-מה.

חושש היה שמא ירדה דורוטי לחפשו בתוך תאו. הוא גלש למטה, לאולם, חלף בפרוזדור הארוך, נתקל בזקן קפדן, שנזף בו על מרוצתו, אך הוא לא השגיח בו ונחפז לדלת תאו. איש לא חיכה לו. התא היה ריק ועל גבי מזודותיו הבהיקו כסוף פסוק התויות הכחולות: “יפו ויא פורט-סעיד”.

– לכל הרוחות – קרא – לא באה וחסל!

הוא התאמץ להשתחרר מהרהוריו עליה ולא הצליח. האכזבה היתה מרה מכפי שיוכל להפיגה על ידי השבעה הגיונית קרה; דיכדוכו גבר וצר היה לו, צר על שלא באה הנערה להיפרד ממנו; צר היה לו על שלא יוכל לראות בפעם האחרונה את פניה הצחים, הקורנים באור פנימי, גנוז.

הוא חזר ועלה למעלה. מלויו החביבים, שניטפלו אליו, היו עליו למשא באותם רגעים, ובוחר היה להשאר לבדו, לשקוע באין מפריע באכזבתו ולהתמכר להרהוריו הנוגים, הכוססים אותו. עצבני היה, ומפעם לפעם נתרטטו שרירי לחייו ועפעפי עיניו מתוך מתיחות, שלא הלמה כלל את גילו הצע­­­­­יר. עיניו השחורות הביטו ניכחו ופניו חיוורים היו. כל פנייה או תנועה יתירה הרגיזה אותו עד כדי לעורר את כעסו.

בן עשרים ושש היה מיכאל בעמדו להפליג לארץ מטרתו, לחזור למולדתו, לאחר שסיים את חוק למודו, והוא עייף ועצבני. בעיות קיום ולמוד בתנאים של מתח ובהילות מתמדת מסכו לתוך נפשו אי-שקט ועצבנות שהרסו במקצת את בריאותו; הפגישות האחרונות עוד הוסיפו הרס על הרס, וזקוק היה מיכאל למנוחה גמורה, כדי שיוכל להתגבר, להבריא ולהעמיס על גבו מחדש את עול החיים. את כל מיבטחו שׂם בארצו אשר אליה נשא את נפשו, כהיחפז חיה פצועה למאורתה. הוא ביקש לנוח בדרכו באניה, ושם – חפשי מעולו של העבר הזעוף, נתון רק בתוך עולמו הוא, עובד ומכוון את לבו ונפשו לחיים החדשים המתרקמים שם, מקווה היה לשוב לאיתנו ולחזק את עצביו המתוחים, כאותו מלח החוזר ודורך את חבלי הפרשים עם חלוף הסופה המשתוללת. הנערה – אשר עליה הירהר ברגעים האחרונים לפני ההפלגה – לא הופיעה. בינתיים עבר אחד המשרתים, מכריז ומודיע:

עוד עשרה רגעים מפליגה האניה!

כאשר נשאר לבדו, תפש לו מקום על יד המעקה. הרציף מוּאר כולו באור חשמל, המה מהמוני אנשים, אשר באו ללוות ולהיפרד מאת הנוסעים. בעיקר התהוללה קבוצת תיירים, אשר יצאה לסיור בחופי הים התיכון. הם הפכו את ענין הנסיעה להתפרצות חגיגית, הפריחו זה לזה קונפטי וסרטי נייר-צבעונין; קריאות הפרידה שלהם, קריאות שמחה ועליצות, פלחו את חלל האויר והחרישו את האזנים; צעקנות אמריקאית מובהקת היתה טבועה באנשים האלה, וחדוות החיים ביצבצה מכל תנועותיהם. כגורל בפני עצמו, גוף אשר דאגותיו מרובות ודאי פי-עשרה מאלה המפליגים לשם תענוג, עמד יהודי אחד, גבוה ובעל זקן שחור, קלסתר גזעי, אשר נמנה על קבוצת העולים ארצה; הוא גחן על פני המעקה, כאשר הכיר את אחיו, אשר עמד עדיין למטה, קרא אליו בקול:

– לייבוש! מ’האט מיך אפגינארט!…*¹

חייך מיכאל לעצמו במרירות: “גם אותי רימו”…

עדיין מהרהר היה בדורוטי. למטה עמדו מלוויו, שניפנפו אליו בידיהם, ואילו הוא עמד כשקוע במשהו רחוק מזה, אם כי החזיר להם בנענוע זרועו, מהרהר היה באותה נערה אשר טרדה אותו באופן כל כך אכזרי ומכזיב.

האניה השמיעה את המיית צפירתה הצרודה, בנהמת חיה קובלת ומחרידה. לאיטה זזה, ניתקה מן החוף, כשהיא חותרת בכבדות לתוך מימי ההודסון. הנוסעים שעל גבי הסיפון וקרוביהם על הרציף עמדו הפעם דוממים יותר, מציצים בפני הוודאות המפרידה, כשהם ממשיכים להניע בזרועותיהם ולנופף בממחטות הלבנות, אשר לאור החשמל דמו לסיעות יונים ממריאות.

משנתרחקה האניה מן הרציף, העיף מיכאל מבט אחרון לעבר מקרצפי-השחקים שבמנהטן, אשר נראו כגושים מגובבים ושיאיהם מוארים על ידי תאורה מרהיבת-עין; הם הבהיקו ונראו כפולחים את חלל השחור הרובץ עליהם מסביב; נהדר, מושך את העין ומרהיב ביפעתו, הזדקר בנין ה“אמפייר סטייט בילדינג”, אשר לאורך קומותיו העליונות נסתמנו קוי-אור אדומים ושיאו המואר דמה למגדלור עוטה הוד.

– גוד בּיי, ניו-יורק… – לחשו שפתיו – גוד-ביי…

הפעם לא הביט באדישות לעבר הכרך האדיר הזה. הפרידה לא העיקה עליו ביותר, אך משהו זע בלבו, כאשר החלה האניה מתרחקת. לא ידע מיכאל, אם גרם לכך הסבל, שעבר עליו במקום הזה, או שהיה גלום בהרגשה זו קצת מן הגעגועים המתעוררים כרגיל למקום, אשר אליו קשור האדם בכמה וכמה זכרונות מדאיבים ומרנינים כאחד.

שעה ארוכה עמד על גבי הסיפון. האניה חתכה את קרום הדממה, שהקריש עליה הנהר, עד שנחלצה לבסוף מזרועות חופיו המנצנצים וחרגה לתוך זעף האוקינוס האטלנטי. הנחשולים החלו מתדפקים אל דפנותיה, וגם האניה הענקית החלה חגה ונעה. רוח פברואר צוננת נשבה והרטיטה את גוו. מיכאל מהר לרדת לתוך תאו, העלה את אור החשמל, צנח עייף במקצת על דרגשו והליט את פניו בכפות ידיו. הרהוריו הטילוהו שוב, אחורנית, לאותה נערה – – –

ב

לפני שנה ניתקל בה. הוא עמד לסיים אז את חוק למודיו כמהנדס, והיה את נפשו לחזור מיד, לאחר הסיום, לארץ-ישראל, אלא שמצבו בשנתיים האחרונות היה דחוק ביותר והוצאות הנסיעה טרם היו בידו. אחיו – פרדסן וסוחר כאחד – אשר תמך בו לראשונה ביד נדיבה, נסתבך לבסוף בעניני קרקע שריח ספסרות נדף מהם; הלהיטות אחרי הון מתוך קפיצת-הדרך היתה בעוכריו והוא נכשל. לפתע מצא את עצמו מוקף נושים… פרטים אלה נודעו למיכאל מתוך מכתב שקיבל מבת אחיו. מכתב זה שימש לו כהודעה שאין לו על מי לסמוך להבא אלא על כוחותיו הוא. מיכאל הטיל את עצמו מיד לתוך זרועות הכרך, על מנת למצוא עבודה כל שהיא – ולאו דוקא מקצועית – שתאפשר לו לסיים את למודיו וגם לחשוך*² את הכסף הדרוש להוצאות הדרך בחזרה.

חלפו עליו שנתיים קשות תוך עבודה מאומצת ושקידה על למודיו. הוא נאלץ לכלוא בחובו את געגועיו העזים לאותה ארץ קטנה שטופת שמש, השוכנת לחוף הים התיכון, לבני משפחה, ריעים, נוף הארץ, ולשאר הפרטים הקטנים המתרחשים על רקע המאבקים והמהווים את ריקמת המולדת שבנפש; הוא נאלץ לעצור ולרסן את דמיונו החורג לקראת מעשיו להבא כמהנדס במולדת, שכל צעד ושעל בה משוועים ליד בונה. הוא ניתנסה בעבודות קשות ומרות, ולבסוף, כאשר נזדמנה לו עבודה ב"שאפּ', לא הקפיד על טיבה והחל צובר את הכסף הדרוש לו להוצאות הנסיעה.

וכאן, בשאפ, הכיר את מיסטר בראון – ה“בוס”, אחד מאותם “סלף מייד מַן” שחמקו ועברו דרך כל שבעת מדרורי הגיהנום שבכרך זה, למדו את תורת החיים, עלו לגדולה, והפכו את החיים גיהנום לאחרים… שאפ זה שימש למיכאל שלב נוסף ומועיל מאד לפני צאתו לדרכו החדשה, ואם כי הביט על חייו כאן כעל מעבר, לא הסיח את לבו ודעתו גם מהפרטים שהיוו את המצב הסוציאלי של השאפ ואנשיו. המקום היה לו לזרא לבסוף, ועל אף מצוקתו יתכן שהיה בועט בו בבוס זה ובמשטרו המחפיר, אלא שכאן הקרינה לו את פניה דורוטי, ופרט זה עיכב בעדו…

עסקיו של מיסטר בראון גאו ופרצו. הוא הרחיב את השאפ, הכניס שורה של מכונות נוספות, קיבל פועלות, גזרים, והחל מנצח על העבודה מבוקר עד ערב, כשהחיגר, עוזרו, מתרוצץ על ידו ושניהם צווחים, נוזפים ומאיימים גם בפטורין. בראון הפיץ יפה את תוצרתו וצבר הון; בהארלם – רובע הכושים – פתח חנויות לממכר בגדים, ושלח לשם את החליפות הגרועות ביותר, הפגומות, אלו שערכן מך לגבי בעלי-טעם. בראון סמך על הכושי שאינו בררן ביותר והמשלם את המחיר הנקוב בלי לעמוד על המקח ועל הפגם…

התרומות והנדבות שבראון החל לחלק ביד נדיבה הוכיחו כי אכן הצליח בעסקיו. מיכאל למד לדעת את הפרטים האלה מתוך המכתבים שהכתיב לו בראון באידית. עתים ביקש ממנו לכתוב אי-אלה מכתבים עברית. בראון שהיה בוּר גמור אהב להתערב בעניני העדה ברובע שבו גר, ולא נח ולא שקט עד שנבחר לפרזידנט בבית-הכנסת ובידיו רוכזו כל העניינים, אם כי הדבר עלה לו בסכומים ניכרים. רוצה היה בראון שידובר בו, ששמו יתנוסס על דפי העתונים בשעת מגבית או אספה חשובה, לפיכך התענין במוסדות צבור ובמפעלי צדקה המשווים כבוד למטפלים בהם.

הבריות, מכיון ששמעו שמו של נדבן חדש, החלו מתדפקים על פיתחו, ומריצים אליו מכתבים לעשרות. את המכתבים הכתובים אנגלית פענחה לו מזכירתו, ואילו המכתבים שנכתבו אידית או עברית (כי הבריות שפנו אליו לא העלו על דעתם שיש להם ענין עם בוּר) הביאוהו תמיד במבוכה וזקוק היה לחסדי מישהו, בעיקר אם הכתב היה נפתל ולא ברור ביותר.

כאשר החל מיכאל עובד בשאפ ולבראון נודע שהבחור יודע פרק בעברית, ניצנץ רעיון במוחו כי אפשר לנצלו כמזכיר נוסף. יום אחד עבר על ידו, בשעה שהעבודה לא היתה דחופה ביותר, רמז לו ללכת אחריו, הכניסו לתוך תאו הקטן, הסמוך למשרדו, שקע בכורסת העור הגדולה כשהוא משכל רגל על רגל, והורה למיכאל שישב גם הוא על הכסא הסמוך. ישב מיכאל משתאה ומחריש. בראון חייך אליו (בפעם הראשונה) והצית אש בסיגריה והחל סח כעל ענין של מה-בכך:

– כפי שאתה רואה, ידידי הצעיר, הריני בדרך כלל אדם טרוד מאד. לא תמיד שעתי פנויה ואין לי אפשרות להיענות לכל דורשי במדה הנאותה. וכידוע לך מתדפקים רבים על דלתי ומשביתים את מנוחתי. זה רוצה תרומה למוסד פלוני, וזה רוצה בנדבה לישיבה אלמונית, למושב-זקנים, לתלמוד-תורה; ובאים גם סתם יהודים טובים, רבנים, מלמדים, בטלנים, רובם עניים מרודים, קבצנים, ואין להשיב, חלילה, את פניהם ריקם, כי – (רצה להתהדר בפני מיכאל ולהראות לו שגם הוא יודע פרק ב“אותיות קטנות”) – “יודע צדיק נפש בהמתו”, גם אני זקוק הייתי בימי עלומי למתנת בשר-ודם… בקצור, מבלבלים לי את המוח בעל-פה ובכתב ואין לי הסבלנות הדרושה לענות לכל אחד על מכתבו, כי אדם טרוד ומבולבל אני, כפי שעיניך רואות.

– כמובן, – נענה לו מיכאל מתוך אדיבות.

– ובכן, הרי בקשתי שטוחה לפניך, שתקדיש לי שעה או שתים ביום ותערוך לי בכתב את התשובות הדרושות, כי אם עלי לענות בעצמי הריני דוחה את התשובות, וסופי לא להיענות כלל, וכדי בזיון!

מאותו יום ואילך היה מיכאל רגיל להיכנס לתאו של מיסטר בראון ולהקשיב להכתבותיו המשעממות, התפילות, אך שמח היה לעשות את העבודה הזאת, כי לעתים קרובות היה מזדמן במחיצתה של מיס דורותי ווייט, מזכירתו של בראון, שעבדה במשרד, מעבר למחיצה.

דורוטי קסמה לו בכל הליכותיה ששפעו נועם וחן. הוא התחקה אחריה במבטי עיניו, וארב לכל תנועותיה; הוא הסתכל בה בגנבה וחמדה בלבו כאשר לא חמד אשה מימיו. לתקתוק מכונת הכתיבה שלה, שפיזרה את אותיותיה על גבי צחור הנייר בקצב רהיט, הקשיב כמו למנגינת פלאים. מיכאל הסתכל בה מתוך כיסופי גבר ראשוניים, בה ובשמלותיה הנאות שהחליפה תכופות, ואשר נועדו להבליט את חמודות גווה הענוג, הרך.

בכל יום שלישי לשבוע הופיעה דורוטי וחלפה בין שורות הפועלים והפועלות. כשהיא נושאת על גבי מגש עץ קטן את המשכורות הנתונות במעטפות קטנות שעל גבן נרשמו הסכומים בעצם כתב ידה הדק, האלכסוני. היא לא הכריזה את שמות האנשים, כי בשאפ ניתן לכל פועל מספר, וכך נהגה בחלפה:

– מספר 10!

פועל קשיש זוקף את עיניו ומושיט את ידו.

– מספר 13!

נערה חיוורת שעיניה שחורות כפחם מושיטה את ידה.

– מספר 19!

גַזָר כפוף מיישר את גבו ומושיט את ידו השעירה.

– מספר 50!

ראש קירח מתנשא מעל ערימת הארג.

וכך האלה, הלאה. בעיני מיסטר בראון התקיימו מיספרים, בלי לדעת שבכל אחד מהם גלומה נפש חיה, שמאוויים לה משלה, כסופים, כשלונות וחדוות. רק אחדים מפועליו הכיר בראון וידע את שמותיהם, ואילו השאר – דיים אם מצאו חן בעיניו בעבודה…

דורוטי עמדה מיד על טיבו של מיכאל. היו בו קוים אציליים שהיפלו אותו מן השאר ושיוו לו הכרת-ערך. מתוך כמה שיחות חטופות למדה משהו על עברו וכיבדה את שאיפותיו. כאשר עברה על ידו בשעת חלוקת המשכורות, היתה פונה אליו בבת-צחוק קלה ומטעימה:

– הרי שלך לפניך.

הפלייה זו רצופת תשומת-לב ללא נקיבת מספרו, הריצה את דמו בעורקיו ברהיטות יתרה, והוא היה מתרגש קמעה. הוא הביט אחריה בחלפה הלאה בין השולחנות בתוך רעש העבודה ואבק השאפ, עד שנעלמה מעיניו ונבלעה במשרד. מיכאל היה משתדל לעבוד במצב שיוכל להשקיף אליה מבעד לאשנב הפתוח, הקרוע במחיצת המשרד, ולראותה לפחות ראייה חטופה.

אך היא הגיחה בו וביחסו המיוחד אליה, ונוהגת היתה להצטחק אליו בחביבות יתירה, כשפניה הצחים מוארים לפתע כמו מתוך אור גנוז, פנימי. אך בדרך-כלל התפלא מיכאל לראות את הרצינות הנסוכה על פניה; בעבודה, או בהימצאה לבדה, שוקעת היתה בשתיקה קודרת ומתכנסת בתוך עצמה כעמלה לפתור משהו מסובך וטורד מאד.

התבונן בה מיכאל תכופות ולמד להכיר את כל שרטוטי פניה ואת ההבעות הדקות ביותר שהיו משתנות לפי הלך רוחה, אך מעודו לא ראה אותה משוחררת לגמרי מאותה עצבות קלה שדבקה בה, ושהיתה ניכרת מאד; מעודו לא ראה אותה צוחקת בקול רם, או מצטהלת כאחת מבנות מינה וגילה הצעיר. לפלא היה הדבר בעיניו. משהו הרעיד את לבו, כאילו גורלה, גורל כמוס מעיניו, מתאכזר לה וגורם אכזבות. ועצבון זה שהיה נסוך על פני נערה זו, עוד הגדיל את חינה בעיניו. הוא ערג עליה, ובתאו של מיסטר בראון נזדמנו לכמה שיחות שהביאו גם לידי שתי פגישות, קצרות אמנם, אך נעימות.

העבודה בשאפ התנהלה כסידרה, כלומר, מתוך מתיחות רבה ומאומצת. במשך הזמן למד מיכאל לדעת את אימת הקללה הרובצת בעיקר על פועלי שאפ המוצצת מהם את לשדם ומתישה את כוחם. עצוב היה להסתכל בפועלות שישבו כפופות על יד מכונות התפירה כשהן מתאמצות מאד להוציא את מיכסת יומן, שלא לפגר ושלא תופחת משכורתן העלובה. עתים היתה אחת מהן מתעלפת מתוך חולשה וחום, או שמחט היתה פולחת לפתע את אצבעה של השניה, וזעקה נוקבת ומחרידה, מרעידה את חלל השאפ הדחוס, המחניק, ומפסיקה לרגע את המיית המכונות המטרטרות, המסתובבות בלי הרף ומושכות אחריהן את החוּטים מן הסלילים והפקעות הנתונים מעל לראשי הפועלות, על גבי מדפים מיוחדים; ענן סמיך מרושת של חוטים הדומה להאפיל עליהן ועל גורלן.

צר היה למיכאל לראות מה דלות ועלובות הן פועלות השאפ, ומה עצוב אורח חייהן; נשים שמנת גורלן היא עבודה קשה, והמשכורת הזעומה מוצאת בעיקר על גרבי משי, שמלות ותמרוקים, כדי למצוא חן בעיני גבר ולהיפטר ממארת השאפ. אך לא כולן זוכות לכך. רק יחידות, היפות והנועזות ביותר, היודעות למשוך את לבב הבחורים, מופיעות לפעמים כשפניהן נוהרות ועל אצבען מתנוססת טבעת הארוסין המעולפת יהלום! בצער רב היה מיכאל מסתכל ורואה היאך הנערות עטות מיד על המאושרה, מסתכלות בה בקנאה עזה, בודקות את הטבעת לראות אם אינה מזויפת, חלילה, מעריכות את שווייה, ושואלות על פרטים ופרטי-פרטים, ענין ההופך לשיחת היום ולקנאה קשה המלבּה מאוויים כמוסים שאינם ניתנים להתגשם על נקלה…

לא אחת מהן נשאה את עיניה להסתכל במיכאל ולחמדו בלב; לא אחת מהן היתה מתעכבת בגללו בחוץ וממתינה מתוך תקווה שמא יתרחש נס ומיכאל יציע את שירותו ללוותה הביתה… לא אחת התייפתה לעיניו מתוך כרכורי-חן מבטיחים.

הפועלות דיברו אליו מעט, כי חששו פן ינוחש משהו מהרהורי הלב לזולת; משהו מן הנכסף מאד, כי מיכאל מצא חן בעיניהן “עד לשגעון”. הוא קסם להן בהתנהגותו האדיבה, ברצינותו ובמראהו הנאה. בדמותו של מיכאל ראו הנשים את הבעל היפה לעתיד, המסור לאם ולילד… אך הוא לא שׂם את לבו אליהן כדרכו של גבר, ובשעות הפנאי התחקה אחרי דורוטי, או שהיה שקוע בהרהורים על נושאים שמחוץ לתחומי השאפ הקודר. ברם, לא עברו ימים מועטים והאינטואיציה החזקה של הנערות בשטח זה גילתה להן את פשר אדישותו כלפיהן; הן עמדו על כך בלי שמישהו ירמוז להן או יגלה את אזנן; הבינו הבחורות מתוך מרירות ספוגת אכזבה שאין בכוחן למשוך את לבו, כי נושא הוא את נפשו לדורוטי החביבה, הנעלה מהן, כי על כן נאה היא, משכלת, וזקופה היא מהלכת ונושמת אוירו של משרד המשרה בטחון ומקנה כוח שליטה.

ג

יום אחד נתקלקלה המעלית החשמלית היחידה אשר בבנין השאפּ, והפועלים נאלצו לעלות ולרדת עשר קומות, דרך מדרגות העץ אשר במבוא האחורי. היתה זו הליכה משעממת ומייגעת על גבי מדרגות רקובות מרוב מים, ואשר הזדעזעו מתוך חריקות בדרוך עליהן כף רגל. בפרוזדור עמד אויר מעופש, כי רק לעיתם רחוקות פתחו את הדלתות כדי לאוורר את המקום.

בערב, כאשר החלה ירידת הפועלים דרך המדרגות, יצאה דורוטי מהמשרד (נתעכבה לרגלי איזו עבודה דחופה) וקראה למיכאל:

– אם יש ברצונך להמתין לי כמה רגעים, נרד יחד, כי מפחדת אני.

– בחפץ לב. למענך הריני מוכן לחכות כל הלילה!

הוא נכנס אתה למשרד וישב להמתין לה. דורוטי המשיכה לתקתק במכונת הכתיבה, ומרוב חפזון שגתה והיה עליה להשתמש תכופות במחק. היא עבדה מתוך שיגרה, כשהיא לועסת גומי ומפנה מדי פעם את פניה המחייכים למיכאל:

– עוד מעט, יקירי.

כעבור חצי שעה גמרה את עבודתה. היא הטילה על גבי המכונה את צפוי העור, סידרה את המיסמכים, פתחה לרגע את ארנקה, הציצה בראי הצצה חטופה, היטיבה את שערותיה, הדקה את שמלתה מסביב לחולצה והזדקפה חיננית ומלבבת לפני מיכאל:

– מוּכנה, בוא ונלך.

פנו שניהם לעבר הדלת המובילה למדרגות והחלו יורדים. לעתים רחוקות השתמשו במדרגות עץ אלו אשר התפתלו עד לגובה של עשר קומות; הן היו מאובקות, רקובות, ולא בכל קומה האיר חשמל. על המדרגות ועל הכתלים זחלה אימת השממון, ורק מלמטה נישאו פעמי אנשים היורדים מקומות אחרות, והדי פסיעותיהם מלווים בדבורים קטועים, התפשטו עד הגיעם למעלה, כעולים ממיכרות אפלים ועמוקים.

דורוטי נלחצה למיכאל ושלבה את זרועה בזרועו:

– מה רב הפחד כאן!

– ובכן, טוב שהזמנת שומר לראשך.

– בודאי! אחרת לא הייתי יורדת ונשארת ללון במשרד.

– בכורסתו של מיסטר בראון, בחברת העכברים… – התלוצץ מיכאל.

הם הלכו וירדו בהעמידם בזהירות את רגליהם ממדרגה למדרגה, קרובים זה לזו והרגשה נעימה שוטפת את שניהם, הרגשה הממלאה את הנפש חמימות נכספת. דורוטי הסמיכה אליו את גופה הגמיש והנעים, את חמימות גילה הצעיר, והוא העניק לה מחוסנו ובטחונו הגברי. וכך ירדו בשקט שקועים בהרהורים חטופים. מיכאל הירהר באותו משפט שזרקה לו דורוטי בפניו, כאשר נפרד ממנה ערב אחד אחרי טיול על שפת ההדסון; הוא זכר מה מגוחך היה לאחר אותה הערה צודקת, הערה שהוקיעה את תמימותו היתירה, וכאן על המדרגות, בהיותם שניהם לבדם, נתוקים, כביכול, מעולם כולו, משאונו והמונו, תקפו הרצון להביע לה במקצת מחיבתו העמוקה אליה; לכפר בזה על משוגתו אז… לבו דפק בו ברהיטות יתירה, כאילו מעשה פשע עמד לבצע, ונשימתו כבדה עליו במקצת. כנראה שגם דורוטי צפתה למשהו, כי שתיקתה העידה על כך, שתיקה שהיה בה גם מן הסקרנות לראות כיצד יפול דבר…

ירדו עוד שתי קומות למטה, ולא היה בו האומץ הדרוש. לבסוף הגיעו לקומה שהיתה שרויה כולה באפלולית, בעלטה ממש. דורוטי נלחצה אליו כמפחדת מאד, ומיכאל התעכב לפתע, חיבקה יפה בזרועותיו ונשק לה נשיקה ראשונה וחטופה, נשיקה הבאה מתוך היסוס ורטט-מה; לאחר מכן הירפה ממנה לרגע כשהוא משהה עדיין את גופה בזרועותיו ולחש לה ברוך:

– דורוטי, חביבה…

היא הניחה את ראשה על חזהו כמתוך רפיון-רוח והכנעה. מיכאל לחצה שנית בחיבוק עז נובע מתוך בטחון, והמטיר על פניה, פיה, מצחה ועיניה, נשיקות לוהטות, סוערות. מימיו לא נשק לנערה כאשר נשק הפעם לדורוטי. הוא לא הירפה ממנה. חיבוקיו העזים כמעט שהפסיקו את נשימתה, היא התחננה אליו מתוך התחטאות בקול מקוטע, חרישי:

– לא–ט לך… הן תח–ניק אותי…

– לא… לחש לה – לא… אל תפחדי…

והוא נוסיף לחבקה ולנשקה כשהוא מטלטל אותה בזרועותיו, לבו התפעם בחזקה, אך בטחונו חזר אליו, לא היה לו כל ספק בדבר יחסה הטוב של דורוטי אליו. הם הלכו וירדו שניהם כשהם מתנודדים קצת כשכורים מעוצמת ההתרגשות שירדה עליהם. מפעם לפעם לא התאפק מיכאל והחל מגפפה ומנשקה שוב. הם ירדו חבוקים וצמודים מבלי לדבר. לא היה כל צורך בכך. שניהם עמדו לפרק את נטל רגשותיהם, והתנאים המיוחדים על המדרגות הלוטות בעלטה, נתוקים מעיר ואנשים, הועילה להם, והם צנחו על המדרגות לשקוע באוירת ההרגשה ההדדית שאפפה אותם. אך פתאום אירע משהו מתמיה ומבהיל. אשר הוסיף מיכאל לחבקה הניחה הנערה את ראשה על חזהו, ונאנחה אנחה עמוקה שהחרידה אותו:

– הה, ידידי הטוב!

– מה לך, יקירה?

היא שתקה כשהיא רועדת בזרועותיו.

– מה לך, חביבתי? – קרא מיכאל ולפת את ראשה בשתי כפות ידיו.

העביר מיכאל את כף ידו על פניה הרטובים וחרדה עברתהו:

– את בוכה?…

היא רטטה תחת מגעו.

– מה לך?

התייפחה דורוטי כשהיא נלחצת אליו, כמחפשת לה מפלט, מחסה.

עצבנות היסטרית זו הבהילה את מיכאל והרעישה את נפשו. מכיר היה את דורוטי כנערה פיקחית, נבונה מיושבת בדעתה, ולא תיאר לו, אף לא פילל, שיחסו הנרגש יוכל להשפיע עליה במידה כזו; הן יכלה לדחותו על נקלה ולהניאו, לוּא לא חפצה בכך, בחיבוקיו ובנשיקותיו… הוא החל משדלה ומפייסה בדברים רכים מתוך אכזבה מדאיבה:

– הן תסלחי לי, דורוטי, לוּא ידעתי כי התנהגותי תפגע בך, לא הייתי מעז בכלל… סלחי לי, יקירה, הלא?

– לא, לא! – מחתה דורוטי בתוקף כשהיא מתייפחת עדיין וקולה רוטט – חלילה לי להאשימך ואתה טוב וחביב כמקודם. (היא נלחצה אליו ונשקה לו כרוצה להוכיח לו מיש שלא אשמתו היא) אבל כל כך רע לי כל כך צר לי…

– היא נאנקה בקול וביכייה הלך וגבר.

– אבל מה לך, חביבה, מה לך?

הוא העביר את כף ידו בלטיפה על ראשה, לחצה אל לבו והשתדל לשכך את המיית בכייה ולהרגיעה. הוא הבין שמשהו מעכיר שוב את רוחה ומסב לה עקת-נפש שקשה לה להשתחרר ממנה; הוא הבין שזקוקה היא לניחומים מעודדים, ויתכן, שמאד רצתה להסיח את לבה לפניו, אך לא היה לה העוז הדרוש לכך. הוא שתק שהות-מה כשהוא מחבקה, מגפפה ומלטפה עד שנרגעה במקצת. היא נאנחה כאילו קפאה בזרועותיו.

– מה קרה לך?

– היה עלי לבכות קצת. מעין פורקן ממועקה.

– את מעלימה משהו. רצוני לדעת מה גרם לכך?

היא שתקה כשוקלת את הדבר בדעתה והשיבה לו חרש:

– גרם לכך משהו עצוב; משהו שהרס את חיי ומסך בי רעל התוסס ואוכל אותי; לא תוכל לתאר לך, ידידי, מה פשר התוגה המעיקה עלי; מה פשר העצב שכבר שאלת עליו פעמים מספר… לוּא נוגעתי במחלת השיכחה; לוּא יכולתי לטשטש ולעקור מזכרוני מה שעבר עלי, ולהתחיל את חיי מחדש, כי אז הייתי מאושרת! אך דומני שאין לי מפלט; דומני שלעולם לא אחלץ מחרצובות המועקה הזאת… אוהבים אותי ומתייחסים אלי יפה, רואים בי נערה מעולה, כליל השלמות! אך אני איני יכולה להתגבר ולעקור מתוך לבי את זכרונות המארה שאררה את חיי והשאירה בי רישום בּל-ימחה…

היא הפסיקה לדבר. גל צער שטפה והתייפחותה סחפה אותה מחדש.

נרעש מיכאל לשמע דבריה אשר היו לו כחידה סתומה. הוא החל מרגיעה ומדבר על לבה:

– אבל דורוטי, אולי את מאשימה את עצמך על לא דבר? אולי את מפריזה בהגדרת אותו ענין שאת מדברת עליו? יתכן כי לוּא שמעתי מפיך את פישרו הנכון של אותו מאורע המעכיר את רוחך, כי אז צחקתי לך ולדאגותיך! ומה-בכך אם נכשלת ביחסיך עם גבר, זה או אחר, או משהו בדומה לזה? כך הם החיים ומקריהם, ואם קריאתם גברה עליך ואת מצאת בכך חן ועונג, מיהו שיבוא להאשימך ולתת בך דופי?…

– אה, לא ידידיי, לא זהו הדבר המעכיר את רוחי… לא זה…

– אלא מה?

– לא אוכל לגלות לך את הדבר…

– למה? – חנן מיכאל את קולו – גלי לפני את צפונות לבך. שמא אוכל לעזור לך.

– אל תפציר בי. לוּא ידעת מהו הדבר המעיק עלי כי אז לא עמדת במחיצתי והיית משאיר אותי כאן, לבדי, על המדרגות…

– אל תדברי שטויות!

– קום ונלך.

– אבל, דורוטי, ספרי לי.

– לא אוכל.

הוא חיבק אותה והתחנן לפניה. קצת מתוך סקרנות, אך לאמיתו של דבר, משום שאהב את הנערה והיה ברצונו לעזור לה ולהקל עליה; לפרק ממנה את עוצבה ויגונה המסתורי. הוא הבין שבעצמה לא תוכל להיחלץ מהמצב הנפשי העכור והמיוחד, בו היא נתונה לרגלי איזה מאורע מעציב שהשאיר עליה רישום מדאיב ומדכא. רוצה היה בכל נפשו ומאודו לעזור לה, אך היא סרבה לגלות:

– לא אוכל…

– אבל, דורוטי החביבה, כנראה שאין את מכירה אותי עדיין, ואין את מאמינה שתמצאי בי את ידידך הטוב ביותר והמוכן בכנות לעזור לך ככל אשר תמצא ידי! האין את סבורה שצערך יהא גם צערי? האין את סבורה, שבשתפי את עצמי בתוגתך, בגורלך, אוכל לעזור לך?…

– לא, ידידי הטוב, מאמינה אני בכוונותיך הטובות, הנובעות מתוך רצון ישר וביחסך אלי, אך בטוחתני כי לא תוכל לעמוד בפני מארת העובדה המעציבה הרובצת עלי ללא כיפורים; לא תוכל לראות, לא תוכל… את פניך תסב ממני בשאט ותברח!

– לא, דורוטי, את טועה…

הו העתיר נשיקות על עיניה ופניה כשהוא מחבקה ולוחצה אל לוח לבו בכל עוז, ובכל חום אהבתו אליה; רוצה היה להוכיח לה מה יקרה היא לו, ושאין לה להטיל ספר בכנות נפשו, בכוונתו הטובה, שיכולה היא לבטוח בישרו, בלי היסוס, ולגלות לפניו בלי חשש את תעלומת נפשה.

אך היא כבשה את פניה בכתפו:

– אל תפציר בי לגלות את הדבר דוקא עכשיו. אולי יבוא היום שאספר לך, אך בטוחה אני שתתאכזב ולא תוסיף ראות את פני…

– שוב את פותחת בשטויות! רוצה אני לדעת אם תספרי לי?

– כאשר אמצא את השעה הנכונה לכך.

– טוב, לא אפציר בך ואמתין בסבלנות.

– ובכן, ידידי הצעיר, אל-נא נוסיף לדבר על זאת.

הם המשיכו לרדת שלובי-זרוע מעל המדרגות, ודומה היה שהם בילו בדרך זו לא שעה קצרה אלא תקופת חיים בעלת חוויות נפשיות עמוקות. הם יצאו שניהם כמו מתוך כור היתוך וצירוף. משהו מיגונה של דורוטי ניטל ממנה. כאשר יצאו לרחוב המואר והסואן, נבהל מיכאל לראות את פניה שחוורו והיו שטופי דמעות.

– פני רעים, לא כך?

היא חייכה אליו כאשה שחבלי הלידה הירפו ממנה לרגע קט.

– לא, חביבה, אלא שעליך לרחוץ פניך. צבע שפתיך נתמסמס במקצת.

– באשמתך, פוחז! – נזפה בו בחיוך קל, מאוּנס.

דורוטי העבירה את הממחטה על פניה ומיכאל הוליכה והכניסה למסעדה סמוכה. על-יד שולחן בקרן-זוית שבו ישבו שניהם על כוס קפה ושוחחו על עניינים של מה-בכך, מבקשים לטשטש את קדרות המאורע שהתרחש על המדרגות. דורוטי קבעה במיכאל, בשעה שהגיש לה ממבחר העוגות, מבטים שופעי חיבה עזה, אם כי היתה עדיין נבוכה ומבויישת במקצת, וקשה היה לה לשלוט ברוחה ולרסן את זעזועי נפשה. הדבר הדאיג את מיכאל והוא חרד לגורלה. משהו עצוב מאד היה כרוך בהוויתה של נערת-כרך זו, איזו שניות המביאה אותה לידי התייסרות עצמית.

ד

הם הוסיפו להיפגש, אך מאותו יום, בו נתגלתה לפניו בחולשתה על גבי המדרגות, הפכה רצינית, נתכנסה יותר בתוך עצמה, בעיקר בנוכחותו, כחלזון זה בתוך נרתיקו בנגוע בו גוף זר… היא היתה ממעטת בדיבורים ולבשה מעטה רשמיות. אותו “משהו” בחייה שהיה כמוס מעיניו של מיכאל, ושהעיק כנראה מאד על מצפונה של הנערה, והעיב את פניה, הדאיג אותו מאד; ודאגתו גברה בשעה שהבחין שהיא מתנכרת לו במקצת ומפנה עורף; היא חדלה להאיר את פניה אליו, כנראה, שלא לעודדו, והוא נעצב אל לבו. אכול ספקות היה מאוכזב, והגיעו הדברים לידי כך שנדמה היה לו כי דורוטי משתדלת להסב מבטיה ממנו.

באחד מימות השבוע כאשר יצאה דורוטי לחלק את המשכורת לפועלים וחלפה על ידו, החל לבו נוקפו, פניו נתלהטו והוא הושיט את ידו לקבל את המשכורת מתוך מבוכה ניכרת. הוא תפש בזרועה כמבקש לעכבה, להשהותה ל ידו, דורוטי נעצרה ולחשה בנזיפה:

– מה זה היה לך?

נעץ בה מיכאל מבט עגום:

– למה את רוגזת עלי?

– טיפשון חביב… אינני רוגזת עליך, אך מוטב שתפגש עם נערות טובות ממני. אני איני ראויה לכך. ונוסף לכל הרי בקרוב עומד אתה להפליג, ומוטב שלא תסתבך.

– דורוטי… מה פשר דבריך?

היא הסתכלה בו בחיוך רפה, ובו ברגע ראה מיכאל והכיר מה שופו פניה בזמן האחרון. מעיניה שפע העצב, ובמבטיה היו הרבה מן הרחמים העצורים, רחמים ספוגי אהבה. ידה שהחזיקה במגש רעדה. היא עמדה לפניו חיוורת וכנוטה לצנוח. לבסוף, לאחר שהבליגה, לחשה לו שוב בהדגשה רבת משמעות:

– כי איני ראויה לכך…

עצובה פנתה ממנו ועברה. הניחה אותו נדהם ונבוך. מיכאל לא ידע את נפשו. דבריה האחרונים שנאמרו מתוך רצינות ודאית ועצובה, שאין להרהר אחרי אמיתותם, הדהימו אותו. “מה קרה לה?” לא היה ספק שהנערה מעלימה ממנו איזה מעשה שנכשלה בו; הוא ידע זאת גם קודם, שיער זאת מדבריה ומרמזים בשעת שיחות שונות, אך הוא לא ייחס לכך כל חשיבות; לא מצא בה כל פגם או מיגרעת, כסבור היה שיידע להוכיח לה כי אך לשוא היא מדליחה את מצפונה; כי אך לשוא מחטטת היא בנפשה וגורמת לעצמה סבל מיותר. אלא שהיא השתמטה מלדבר אתו גלויות אחרי אותו ערב נרגש על המדרגות, והפעם הוסיפה להתרחק, מתוך החלטה מוצקה, כנראה.

קשה היה לו לעבוד. מבוכתו גדלה ולשוא נשא מפעם לפעם את עיניו להשקיף מבעד לאשנב לתוך המשרד, מתוך תקווה להתקל במבטיה. היא היתה עסוקה בעבודתה, או שדמתה להיות עסוקה, ולא פנתה אליו, אם כי בדרך-כלל הרגישה תמיד במבטיו והיתה גומלת לו חיוך שופע חן ולבביות.

לבסוף, עם גמר עבודת היום, עמד מיכאל למטה, לרגלי הבנין, והמתין לה. החליט לא לתת לה לעבור ולתבוע ממנה תשובה. כאשר יצאה וראתה שהוא מחכה לה, עשתה תנועה מהירה, כחרידה מפניו, והיה בדעתה לחמוק ולעבור הלאה. אך הוא ירט לה את הדרך:

– דורוטי!

היא התעכבה ועל פניה חלפו סמני מבוכה וחרדה למראהו הרציני:

– מה יש?

– למה את מענה אותי?

– אתה טועה. אני מענה את עצמי…

– לשם מה?

לא אוכל להסביר לך.

מיכאל קרב אליה, תפשה בזרועה ודיבר תחנונים. בעיניו התנוצצה התרגשות:

– דורוטי, הן בי את יכולה למצוא את ידידך אשר יוכל להקל עליך ככל האפשר. אותו סוד שאת מעלימה ממני, מוטב שתגלי אותו לי ונהיה שנינו שותפים למועקה המכבידה עליך…

– אתה תבוז לי…

– אני?

– כן. כל אחד יבוז לי…

קולה רעד ומיכאל ראה שאכן נמצאת היא במצוקת נפש חזקה. הוא גמר בנפשו לא להפציר בה כרגע ולדחות את הדבר להזדמנות יותר טובה, אך היא הפתיעה אותו כאשר פנתה אליו ואמרה לו נמרצות, מתוך עצבנות:

– אם באמת ידיד אתה לי, הריני רוצה כי תעזוב אותי לנפשי!

– אבל, דורוטי –

– טובת שנינו דורשת זאת.

– זוהי אכזריות מצדך…

– יתכן. אך לפי שעה מוטב שניפרד. אולי לבין זאת באחד הימים.

– אבל, דורוטי, הסיחי את דעתך מאותו חטא מדומה הרובץ עליך!

– לא אוכל להסיח את דעתי.

– לא נכון! עליך להחדיר לעצמך שוב את חדוות החיים הטבעית, ההולמת אותך, להיות שמחה ולא להרהר בשטויות! אותו ענין משונה המטריד אותך, מוטב שתעקרי אותו לגמרי מזכרונך, להשכיחו, ולהפנות את עצמך כלפי העתיד. לשכוח וחסל!

– עצב אשר סיבותיו נעוצות במאורע מחפיר שנמשך שנים אחדות, לא ימחה בן-רגע, ותוצאותיו של מאורע כזה משאירות את רישומן לנצח!

– הן לא מכרת את עצמך לעבדות, או – תסלחי לי – לזנות.

– אם לא לענין מגונה מזה…

–?… לא אבינך, דורוטי.

היא הציצה בו רצינית מאד ואמרה מתוך חיתוך-דיבור נמרץ שאין להרהר אחריו:

– ובכן, מוטב שתחדל להציק לי בשאלותיך שאין בהן כדי להרנין את רוחי ולעודדני. הן ביקשתיך כבר כמה פעמים, שלא לפציר בי לחזור לאותו ענין דאוב, ואתה תמיד בשלך; תמיד אתה חוזר לנגוע בשאלה זו במתכוון!

מיכאל חנן את קולו מתוך התרגזות:

– קשה לי לראות בהתנהגותך. אין אני רוצה לראותך תמיד עטופת יגון ומתאבלת על איזה מקרה בעבר אחרי מת. אם את נותנת בי אמון, עליך לשיח את דאגתך לפני; עליך לשתף אותי בעצבך, ולהסיח סוף-סוף את דעתך מאותו מקרה מוזר המדריך את מנוחתך!

דורוטי שקעה לרגע בהרהורים, הביטה לעבר התנועה המתגעשת ברחוב, ואחר הרימה את ראשה ואמרה לו מתונות, אך מתוך החלטה נמרצת:

– שמע-נא, יקירי, מוטב שניפרד באמת. הבה נעשה זאת בלי התרגשות יתירה, נגיד שלום זה לזו, ונתאמץ לשכוח את ידידותנו. כנראה שכך נגזר עלי, ואיני יכולה לתקן בכך כלום. ודע לך, יקירי, שאני עושה זאת אחרי שקול-דעת רב; עושה אני זאת לאחר שאין לי כל מוצא, לאחר שאיני רוצה לרמותך ולהציק לך בצרת נפשי. יודעת אני כי גרמתי לך הרבה סבל. היה בדעתי להשתמט מחברתך עוד קודם לכך, כדי למנוע את יחסך הטוב אלי. כי איני ראויה לכך.

– חידה את, דורוטי, ואת נוהגת בשגעון!

– יתכן כי יום אחד, כאשר לא אוכל לשאת יותר את בדידותי ואת מצוקת נפשי, ואתה עוד טרם תפליג, אבוא אליך כדי להתודות לפניך ולגלות לך צפונות לבי הדאוב, אך זה יהיה, ידידי, הנסיון האחרון…

– האומנם את נפרדת ממני?

– לצערי.

היא היתה נרגשת מאד; הרימה אליו את עיניה השופעות תוגה מהולה באהבה, הסתכלה במצחו הצח, בלוריתו, שחור עיניו, ולפתע לפתה בשתי כפות ידיה את ראשו של מיכאל, משכה אותו אליו, כמשוך אם את ילדה האהוב, נשקה לו בחום על מצחו, חזרה ונשקה לו לא בלי מבוכה על פיו, וקראה בקול רועד במקצת:

– גוד-ביי דארלינג!

ופנתה והלכה ממנו בצעדים מהירים.

נשאר מיכאל על עמדו נבוך ומבולבל. חשך עולמו בעדו. שוב הרעישה אותו הנערה בהתנהגותה המוזרה. הוא ראה ונוכח לדעת כי אמנם כורעת היא תחת נטל תוגתה המסתורית, ולהועיל לה לא יוכל. צר היה לו. מבטיו ערגו אחרי גופה התמיר עד שנעלמה ונבלעה בתוך התנועה הסוחפת. לאטו, בלי כל מחשבה מסויימת, החל פוסע באותו הכיוון, כמבקש לא לאבד אותה לגמרי, תוך תקווה קלושה שמא תחזור בה, שהרי לא יתכן סיום זה. כשמצא את עצמו בתוך המינהרה של תחנת התחתית, לחש לעצמו: “אלי, עזרני-נא לחלצה ממצוקת נפשה”.

דורוטי עמדה בדבורה. היתה חביבה מאד ביחסה למיכאל, אך השתדלה לא להיפגש אתו פגישות שריח של ידידות מחודשת נודף מהם… וכאשר הודיע לה מיכאל יום אחד על הפלגתו שתחול בקרוב, התרגשה והתנהגותה היתה לבבית, עטופת סודיות שעל פתרונה עמד רק אחר כך באניה. היא הבטיחה לבוא לאניה להיפרד ממנו ואכזבתו גדלה מאד כאשר לא מצא אותה בין מלויו.

ה

“לא עמדה בדיבורה” לחש מיכאל לעצמו. הוא פשט את מעילו, הסתכל בחלון העגול של תאו, הקשיב רגע לשקשוק המים, וניגש להתקין את עניבתו לפני הראי. בתנועה רפה העביר את המסרק על בלוריתו העבותה, הישהה רגע את מבטיו על קלסתר פניו החיור, ויצא למסדרון, בדרכו לאולם אשר מנגינת התזמורת כבר זנקה משם טרופת סופה ויצרים גועשים. הוא רצה להתבדר קצת ולהפיג את שעמומו, את מרירותו.

והנה התרחש הפלא.

מקרה שלא תיאר לו ולא פילל לאפשרותו. הרעיש את נפשו מרוב השתוממות. רגיל היה לראות לפעמים התגשמותו של מאורע דומה על בד הקולנוע, אך הנה זכה גם הוא באפתעה כזו בנוסח אמריקה: מעברו השני של האולם הלכה וקרבה לקראתו – כשהיא מחייכת ומפלסת לה דרך בין זוגות הרוקדים – דורוטי… לא היתה זאת כל אחיזת-עיניים; היא קרבה לקראתו כשחיוך-משובה מרחף על שפתיה:

– ובכן, באתי להיפרד ממך…

מיכאל נבהל. לא תפש את אשר אירע:

– מה? לא הספקת לרדת?…

היא צחקה לטעותו:

–– לא באתי להפרד ממך, כי אם ללוותך…

– לא אבין דבריך – קרא מיכאל, כשהוא נירעש ומשלב זרועו בזרועה ומושכה בחיבה רבה הצדה. מוכן היה לחבקה ולנשקה, לנשום את מאור פניה. פגישה זו אשר לא פילל לה, הרנינה מאד את רוחו הנכאה ושילחה בו זרם של עליצות מעודדת.

באולם-העישון הסמוך מצאו הם מקום על אחת הספות הרפודות בפינה. הם שקעו בקטיפה הרכה, כשכתפיהם נוגעות זו בזו, מיכאל העיף מבט חטוף מסביב, כמתבייש, לא הבליג, חיבקה בחזקה, נשק לה ושיקע את פניו במחשוף כתפה, כשדוק של התרגשות מתקשר בעיניו. מאושר היה ברגע זה.

– ספרי איך באת לכאן ולשם מה?

הוא הבין וידע לשם מה, אך ביקש לשמוע זאת מפיה. היא הצטחקה כשהיא מתאמצת להשתחרר מזרועותיו המגפפות:

– ובכן, שמע. כאשר הודעת לי כי אתה עומד להפליג בעוד שבועיים, החלטתי מיד להיספח אליך. הדבר לא עלה בידי בנקל, כי הורי התנגדו לפתאומיות החלטתי, אך סוף-סוף, כאשר ראו כי אני עומדת בכל תוקף על דעתי, אחרי שעשיתי את כל ההכנות הדרושות – הסכימו, וכמובן שהחלטתי להפתיעך… כעסת עלי, מה?…

– כמובן! אך הקשיבי לי, דורוטי: אם תנהגי בשגעון ותוסיפי להיות הפכפכנית, לא אוכל לשאת יותר, כי עצבי מתוחים עד לטירוף; רבות היו סבלותי לרגל יחסך המיוחד והמוזר. אם יש בדעתך גם הפעם לנהוג בפתאומיות ולהכזיבני, הריני להודיע לך מראש, יקירתי כי לא אוכל לסבול תהפוכותיך.

דברים אלה אמר לה מיכאל תוך הטעמה רבה. פני דורוטי הרצינו לשמע דבריו, אך היא השיבה לו בקול שקט:

– ובכן, דע לך כי באתי לעשות את הנסיון האחרון: לגלות לך פשר התנהגותי התמוהה בעיניך, אך אל תאיץ לעשות זאת מיד, אני כבר אמצא את השעה הכשרה לכך ואז אראה, אם…

חיוך רפה, מאוּנס, רחף על פניה וקפא מיד.

כאשר נדמו צלילי התזמורת לגמרי ורוב הנוסעים פרשו לתאיהם, הציע מיכאל לדורוטי לעלות על הסיפון. היא נענתה לו. התכרבלו שניהם במעילי החורף וטיילו שעה ארוכה על פני הסיפון שלובי-זרוע, כשרוח הלילה הצוננת מטפחת להם בפניהם. מסביב השחירו המים כמתוך איום זומם, בראשיתי, נצחי, ומתוך בטן האניה עלה קול הימהומן הבלתי פוסק של המכונות, המחתירות את האניה לדרכה.

מיכאל חזר להדגיש את שמחתו:

– זאת היתה בשבילי האפתעה הנעימה ביותר בחיי!

– שלא תיהפך אפתעה זו לאכזבה…

– אם תוסיפי להיות הפכפכנית.

– אין זה תלוי בי, חביבי.

– רואה אני כי את פותחת שוב בשגעונות…

– ובכן, מוטב שנקבל גם את הטוב וגם את הרע בלי להתווכח.

הרוח חזקה וטפחה בפניהם, אך הם לא השגיחו בה. צמודים וחבוקים עמדו ליד המעקה, כשהם מנשקים זה לזו נשיקות המקטעות את הנשימה. קצין קשיש, שנזדמן בחצות על הסיפון, מצאם בכך. הוא הביט בהם מתוך חיוך וחזר על עקביו, שלא להפריעם. ריח עלומים רחוקים, נודף זכרונות מלאי חן, עלה באפו. הוא הלך וחייך. כשהחזיר את ראשו מתוך סקרנות, ראה אותם כשני סילואטים, מצטיירים מתוך טשטוש באפלה.

ו

במשך שמונת הימים שהאניה חתרה עד מיצר הגיברלטר, לא חל כל שנוי ביחסה של דורוטי אליו, אם כי לפעמים, בהיותם לבדם בתא, היתה מחווירה בנוכחותו, מתרגשת וגם מסמיקה, בעיקר בשעה שהיה מחבקה ומגפפה. מבוכה זו שהיתה תוקפת את דורוטי, היתה לפלא בעיניו וקשה היה לו לעמוד על גורמה האמתי, כי ביישנית לא היתה דורוטי, ודומה, שרגילה היתה להימצא בחברת גברים, ומהו איפוא פשר המבוכה הזאת?

מצד ימין השתרעה כערבה חשופה ושטוחה אדמת אפריקה, ולצד שמאל התרומם וצפה על סביבותיו בגאון גוש הגיברלטר, אשר סלעיו השטוחים מלמעלה נראו כקרחונים העומדים לגלוש למטה, למוטט את הבתים. זעיר פה ושם נראו עצים, מעט ירק ועשב, אך כולו נראה כמעורטל, בלי להבליט את מיבצריו הגלויים והסמויים מעין רואה, ובלי להראות את לועי תותחיו הכבדים, המוכנים להוריד תהומה כל ספינה אויבת בשעת חירום או להשיר ממרומי הרקיע אוירון זר. עמדו הנוסעים נרגשים על פני הסיפון:

– מיצר הגיברלטר…

מעורפל היה היום וגשם דקיק טיפטף לסרוגין, גשם דולף ומטריד, אף-על-פי-כן שמחו הנוסעים לרדת ולדרוך בכפות רגליהם על גבי יבשה ממש, אחרי הפסקה של שמונה ימים רצופים. כעבור שעה קלה מצאו גם דורוטי ומיכאל את עצמם כשהם הולכים שלובי-זרוע בתוך רחובות העיירה הקטנה והמלוכלכה, שהרחוב הראשי שלה המוביל מן הנמל הוא ניפתל, ובו בתים דלים, מכוערים ומגובבים, חנויות עלובות, ומראה לה לעיירה לגמרי לא מושך את הלב והעין. הם בוססו ברגליהם בתוך הבוץ, בין ערב רב של תושבים ספרדים, פורטוגלים ויוצאי לאומים אחרים.

נטפל אליהם ספרדי אחד. הסביר להם פנים והורה להם את הדרך לשרידי מבצר עתיק של המַבְרים. הוא דבר אליהם אנגלית רצוצה, בחשפו את שניו הרקובות, הצטחק והבטיח להם מראש:

– נוֹ מוֹני, איי נוֹ גייד…

כלומר: אינו מורה דרך, ולא על מנת לקבל פרס הוא מציע להם את שירותו; פשוט עושה הוא זאת מתוך אדיבות כלפי הזרים שאינם מכירים את המקום. הצטחקה דורוטי לאדיבותו המפוקפקת ומשכה אחריה את מיכאל:

– בוא וניגש.

עלו על צלע ההר וקרבו לשרידי המבצר, אשר אחד מאגפיו, על צריחו, נשמר ביותר משיני הזמן. שלוליות מים ובוץ עמדו על גבי הכביש הרעוע, ומראה המבצר העלוב לא משך ביותר את תשומת לבם של התיירים. הספרדי, שהבחין בהבעת פניהם את האכזבה, החל מעודדם ומשדלם.

נעתרו לו השניים, נכנסו לתוך המגדל הקודר, עלו במעלות האבן הלוליניות, ועמדו להשקיף מעל גבי הסוללה על פני הסביבה. אך האויר, שנתערפל היה טעון גשם, הסתיר מעיניהם את מראות הנוף. ברידתם דרך המדרגות נלחצה אליו דורוטי, כמחפשת סעד, כאשר נשאה אליו את עיניה, נשק לה מיכאל על פיה.

– הה, מה טוב לי אתך! – קראה הנערה מתוך המיית-לב.

– הילוי איפוא אלי ונבנה עתיד משותף.

– איני בטוחה אם אוכל להיות לך בת-לווייה בחיים.

– אלמלא התהפוכות שלך!

השפילה דורוטי את עיניה ולא השיבה. ראה מיכאל, שנעצבה אל לבה, והחל לפייסה ומשדלה בדברים. כשפנו וחזרו למטה, היו שלובי-זרוע שותקים. בחוץ, על-יד המבצר, המתין להם הספרדי, כשהוא מקדם את פניהם בבת-צחוקו האדיבה:

ועכשיו בואו ואראה לכם את הכנסיה.

– איני רוצה. – השיב לו מיכאל.

– כדאי לראות… – שידלו הספרדי בהכנעה.

עמדה דורוטי להסביר לו:

– גשם יורד.

ראה הספרדי שלא יועיל הפעם בהפצרות ופשט את ידו:

– פּוּר מאן…

כלומר: מסכן הוא… הבעת פניו לבשה ארשת של רחמים ועצבות. מיכאל חייך ונזף בו:

– אמרת שאינך מורה דרך!

– הנח לו! – הצטחקה דורוטי הסלחנית – ומה בכך אם הוליך אותך שולל? אחרת הרי לא היה ממלא את תפקידו ולא היה בא על שכרו.

היא הוציאה כמה פרוטות מארנקה ומסרה אותן לידי הספרדי, אשר קיבלן בהחווית קידה ומתוך הכנעה. הגשם הבריח אותם לחזור לאניה. העיירה הקודרת ומשעממת לא היה בה כדי למשוך את לבם. על-יד מוסד ממשלתי התהלך זקיף בריטי מזוין, צהבהב וצעיר כבן שמונה-עשרה; בפסיעות מדודות וברצינות רבה, שהלמה בקושי את ארשת פניו הילדותיים, התהלך הנה ושוב על המדרכה, ומדי פעם, בהגיעו לקצה, הקיש עקב לעקב מתוך דפיקה והתזת בוץ. הסתכלה בו דורוטי בבת-צחוק קלה ופסקה:

– מה טוב להיות כחייל זה, העושה הכל לפי החוק!

– ודאי, אך אנשים בעלי שאיפות ומאוויים, אינם יכולים להסתפק כמקובל, במותווה.

– ואכן, זוהי הצרה. לוּא יכולתי להשלים עם הקיים, עם העובדה, כי אז אושרתי…

– אין אני מבין את דבריך שסתומים הם.

דורותי כבשה את פניה בקרקע ולא השיבה דבר.

למחרת קידם אותם יום שמש בהיר. מעל גבי הסיפון אפשר היה לראות את אלג’יר המבהיקה בלבנוניתה, ואת כתמי הירק שהגנים והחורשות ריפדו בהם את צלעות מורדותיה. יער של תרנים הזדקף מסביב, כאילו עלה וצמח מן המים. סירות-מנוע חרשו את תלמי המים הכחולים, ושחפים התעופפו והטילו לתוך זוך האויר את צריחותיהם המרגיזות. מעל הסיפון נזרקו מטבעות לאמודאים, אשר קפצו בזריזות לתוך המים וצללו לדלותם.

מיד החלה ירידת הנוסעים. מזג-האויר הבהיר והעיר המבהיקה מרחוק קסמו להם, והנוסעים נדחקו לעשרות, להיות בין הראשונים. כדי למנוע דוחק וצפיפות, עמד הקצין הממונה על הסדר והחל לחלק מיספרים ליורדים בתור. דורוטי קבלה מספר קודם. מיכאל האיץ בה לרדת מיד והם נדברו להיפגש בקרבת המסגד, אשר כפתו הלבינה מרחוק.

מיכאל לא מצא את דורוטי ליד המסגד. הוא התהלך על רחבת הככר, הסתכל בפסלו של הנסיך אורליאן הרכוב על סוס מלחמה, הסב עיניו ותר אחרי דמותה של הנערה שנעלמה. החשמליות נסרו, חלפו ועברו ברעש גדושות ילידי הארץ, לבושי לבנים ושזופים. בינתיים נטפלו למיכאל צחצחני נעלים, כאשר הכירו בו את הזר; פרחחים מזוהמים ויחפים סבבוהו מכל צד ונקשו במברשות על גבי תיבות-צחצוח: פּליז, מיסטר…

“פּליז… פּליז…” – זמזמו באוזניו ולא הרפו ממנו. מרוגז היה ודחה אותם מתוך קוצר-רוח וכעס. הם העלו בזכרונו את פרחחי יפו העטים אף הם בצורה זו על ה“יאהוד”. אך הם לא הרפו ממנו והוסיפו להציק לו מתוך תקווה להשיג משהו. ביקש מיכאל להיפטר מהם, הוציא פרוטה מכיסו וזרקה לקרוב אליו, נער בעל עינים טרוטות, שהציק לו במראה פניו בלבד. קמה מהומה ומבוכה. על הפרוטה עטו עשרות צחצחנים והחלו נצים. הגדול שבהם הוציאה בחזקה מידי חברו החלש ממנו, וציווחתו של העשוק פלחה את חלל הככר. עוברים ושבים נתעכבו לראות במחזה, ושוטר נחפז להשכין סדר. אותה שעה הופיעה דורוטי, בידיה צרור פרחים, פניה קורנות והיא מצחקת ומצטדקת:

– פרחים עולים כאן בזול!

– ואני כסבור הייתי שנפלת בידי כנופיית צוענים!

– אל תרגז, חביבי.

שלבה את זרועה בזרועו ומשכה אותו לעבר הרחוב השני. כעבור רגעים מספר המשיכו את דרכם שמחים וצוהלים. לא העיר החדשה, המצוחצחת, על בניניה הנהדרים משכה את לבם, אלא דוקא האֶקסוטיקה של העיר העתיקה, והם עלו אליה בלי מורה דרך. מיכאל מצא לו הזדמנות נאה להראות את בקיאותו בשפה הערבית ולהביא את דורוטי לידי התפעלות בהקשיבה לשיחותיו עם ילידי המקום.

ואולם הסמטאות הצרות, אשר ריח העוני והסרחון נודף מהן למרחוק, העיקו עליהם, ומראה הבתים הקודרים בלבד, הרעיף שממון ודכדוך. קבצנים, פיסחים ועיורים מגששים, נזדמנו להם על כל מדרך כף רגל, והמעבר מן העיר היפה ונקיה לקן-חלאה זה הרעיש את נפשה של דורוטי. מיכאל שהכיר יפה את סמטאות ירושלים העתיקה לא נתרשם ביותר… כעבור שעה קלה בחלה נפשם במראות הדלפניים ועמדו לחזור. בעברם דרך אחת הסמטאות קלטו אזניהם קולה של אשה, אשר כנראה קראה להם צרפתית ורמזה לגשת. נגשו – ולעיניהם נתגלה מראה משונה: לאורך בית-חומה קודר נראו עשרות פתחים, אשר הובילו לתאים קטנים וצרים, שדמו לכוכים חצובים בסלע; על סף כל “כוך” עמדה יצאנית ערומה למחצה, ורמזה לעוברים ושבים, פלחים תמימים, למלחים פרועים, הצמאים לבשר אשה. כל אחת קראה, הזמינה, קרצה בעיניה ועשתה העוויות-תיעוב משונות ודוחות.

– מה כאן? – תמהה דורוטי, אשר לא עמדה על טיב הדבר.

– בית-זונות. – הסביר מיכאל בלחש.

אחת היצאניות, אשר פניה החווירו גם מבעד לשכבת הצבע, רמזה על הזוג המסתכל והפריחה איזו הלצה גסה ומפולפלת על חשבונם. היצאניות פרצו בצחוק אדיר. מיד הופיע גבר לבוש אירופית, ה“פטרון”, בשוט אשר בידו התאמר להצליף על מערומי גופן והבריחן פנימה, מתוך אַלות וגידופים.

בעיני דורוטי השתקף קלון גורלן של הנשים האלו:

– בודאי נגועות הן.

– אין ספק.

– אשה אשה וגורלה – אמרה דורוטי כמו לעצמה, אחרי הפסקה קצרה.

עצר מיכאל בהילוכו. לבו התפעם:

– למה את מתכוונת?

– לא כלום.

– רצית לספר לי… איזה סוד?

– ואין זה טורד אותך כלל?

– לא.

אומר אתה זאת בתום-לבב?

– לא לגמרי.

– הרי שזה איכפת לך…

– קשה לי להסביר לך זאת, אוהב אני אותך ומבקש למצאך זכה מכל פגם…

– כך! קראה דורוטי בתרועת נצחון – כך! ובכן, למה לך להאיץ בי שאגלה לך את סודי? לחשוף פגמים שבי?

– רוצה אני לדעת הכל, כדי להוכיח לך, שאין זה יכול להשפיע עלי, על יחסי הנפשי והנאמן אליך.

דורוטי נתנתה בו את עיניה השחורות וגבותיה הזדקפו קצת, בשוותן לפניה ארשת תמהון במקצת, וחזרה והורידה אותן. בקול שקט ורך שאלה אותו:

– ואחר-כך, האם יהיה בך העוז להגיד לי דברים אלה ממש, שאתה משמיע באזני עכשיו?

– בלי כל ספק!

– ואם תתאכזב?

– גם אז, מאמין אני, לא אשנה את יחסי אליך.

– הבטוח אתה?

– בהחלט!

– יתכן, אבל אז תתחיל לרחם עלי ולהתייחס אלי יפה מתוך התחייבות מוסרית בלבד, ומעשה זה יהיה גרוע מכל… כי אין אני סובלת את היחס הטוב הניתן בחסד, מתוך השתתפות בצער…

– מנין לך כל זאת?

צופה אני ורואה מראש…

– הה, אלי! איזו בריה משונה את!

כאשר חזרו לאניה הבהיקה זו במאות נורותיה הזוהרות. המים השחירו מאד ושיקפו אותה בהיפוכה, ואורותיה מרצדים בקוים שבורים.

ז

דומה, כי האניה נקרשה בתוך המים האפורים-כחלחלים כעין הפלדה.

החופים הגבוהים של ניצה הטילו את צלליהם לפניהם. הפּארקים והגינות הוריקו על צלעותיהם, וטירות בנויות לתפארת הלבינו, הכחילו והאדימו מתוך סבכי שיחים ועצים. עם פרכוסי שקיעה אחרונים, אשר הפזו את העבים, החלו הדמדומים מרטטים בחלל האויר, וזה אחר זה נדלקו וניצנצו אורות החשמל ברום השפל.

סירות-מנוע מצוחצחות הפליגו הלוך ושוב כשהן מעבירות את התיירים לחוף, לחזות ביוֹפייה של ניצה העליזה, המתפנקת על חוף הים כאשה צעירה רבת-חן, אשר עדיין רבים המחזרים אחריה. כאשר ישבו מיכאל ודורוטי בסירת-המנוע, אשר חתכה את המים השקטים בשכשוך פזיז, היו שניהם שרויים ברצינות עצובה במקצת. עוד לפני רידתם בסירה פנתה אליו דורוטי:

– עצובה אני הערב.

– אולי מוטב להשאר באניה ומחר נרד לראות בעיר?

שעה ארוכה טיילו בניצה לאורך הריביירה, התפעלו מרוחבה ואורכה, יפי שדרות הדקלים והבתים שבה. במסעדה קטנה ושקטה סעדו ארוחת-ערב צנועה, חזרו וטיילו קצת, התעכבו על-יד הקזינו הנהדר, שהיה מואר יפה, והביטו לגלי הים המלחכים את חלקת החוף. השעה היתה מוקדמת וברצונה של דורוטי לא היה לחזור מיד לאניה. גם קשה היה לוותר על בקור במונטה-קרלו. בשבתם בתוך המכונית נעלם מעיניהם יפי הדרך המתפתל בין ההרים הלוטים באפלה.

הם נפעמו מתפארתו של ארמון-המישחקים, הבנוי בסגנון הבארוק, עטור צריחונים, פסלים, ושהיה מואר באלפי נורות-חשמל סמויות מן העין, אשר הטילו את אורן על גבי הקירות ועל גבי הגג מסביב לכרכובים מגולפים, מתוך בליטות וזיזים בנויים לתפארה. גם הגן הנאה אשר על-יד הארמון ומזרקותיו הרהיבו עין ושיוו למראה חן אגדי. באולם קידמו את פניהם בעמידה, גרוטסקית שומרי הסף במדיהם הכחולים ובגרביהם הלבנים. על-יד השולחנות הירוקים הסתובבו גלגלי הרולטה ובתוכם התגלגלו כדורי-השן השטניים, כשעיני המסובים נעוצות בהם מתוך לבבות מתפעמים וחרדים. פני המשחקים הביעו התלהבות ורבים מהם – זקנים וזקנות, אכולי יצרים – הושיטו בידים רועדות את שטרות-הכסף שלהם ועיניהם עדיין נזדהרו בברק הנצחון, כאשר שחקה להם השעה והם העבירו אליהם במגרפות את הכסף שזכו בו.

הרחובות של מונטה-קרלו היו דוממים מאד ושרויים בתוך מנוחת הלילה. נעימה היתה ההליכה בתוך הרחובות הנקיים להפליא, בין שדרות עצי ערמון וברוש, אשר הרוח משחקת בצמרותיהם, מרשרשת כלוחשת סוד-שיח על נשמות מתאבדים, שיצאו בפחי-נפש מארמון-המישחקים ושמו קץ לחייהם תחת אילן זה, בחורשה זו, או בחדרו של המלון מנגד, שזה רק כבה בו האור. שלובי זרוע תעו השניים ברחובות, ירדו במדרון והשקיפו לעבר האורות המבריקים של ניצה. אך נראה היה שאין לבה של דורוטי הולך הפעם אחרי המראות הזרים. היא נלחצה ברוך ובהתפנקות, דיברה אליו בשקט, כמתוך איזה רגש כבוש. מיכאל הרגיש בכך, אך בחר בשתיקה. לבסוף לחשה:

– בוא ונחזור.

במכונית הניחה את ראשה על כתפו, עצמה את עיניה ואמרה:

– אתה הנך הגבר היחידי שמושך בכל-זאת את לבי…

– והקודמים?

שתקה. רק נלחצה אליו, כמבקשת למצוא מחסה מצינת הלילה, שחדרה לתוך המכונית השוטפת, תקפה אותה והרעידה את גווה. על-יד הנמל ביקשה ממנו להכנס לבית-מרזח ללגום כוס או שתים. נעתר לה מיכאל ונכנס אתה למסבאה פשוטה שיורדי-ים רגילים לסור אליה. מלצרים אחדים היו עסוקים בשירות, ועל-יד שולחנות-העץ הפשוטים, המעורטלים, מסובים היו גברים מבוסמים במקצת ונשים שצניעותן מפוקפקת. בפינה עמד פסנתר רעוע ודהה. קצין-ים בריטי צהוב-שיער, ישב על ידו, קימט לרגע את מצחו, העלה בזכרונו את מורתו לנגינה לפני עשר שנים, והקיש על גבי מנענעים מתוך הצלחה קלה והולמת את המסבאה ומבקריה.

ישבה דורוטי אל השולחן ופניה לוטים בכפות ידיה. היא הרימה את ראשה כאשר קרב המלצר והעמיד לפניהם את הגביעים ובקבוק היין. מיכאל מילא את הגביעים והסתכל בדאגה רבה בפניה החיוורים. היא הצטחקה כרוצה לחפות על עצבונה:

– מה אתה מסתכל בי?

– את מוזרה הערב.

– אה, לא! פשוט רוצה אני לערפל את מוחי במקצת.

הרימה את הגביע והריקה אותו בבת-אחת:

– מזוג שני.

הריקה גם את זה ונתנה בו מבט אמיץ:

• אם אתנהג קצת בשגעון הלילה – עליך לציית לי.

– כמובן.

– תקשיב לדברי ואל תרבה בשאלות.

– כדבריך.

– ועכשיו בוא נלך. הגיעה השעה…

הריקה עוד כוס, וכשהגיעו לאניה הובילה אותו ישר לתאה.

צנח מיכאל על קצה הדרגש המרופד והסתכל בדורוטי מתוך שתיקה, שהיה בה הסקרנות והפחד גם יחד. באצבעות רועדות נעלה אחריה את הדלת, נשמה בקושי ועל פניה הצחים היבהב כעין הורד, משהו מנוגה הנאצל משקיעת השמש… עיניה הבריקו והיין ששתתה הוסיף להט-מה ואומץ, שהיתה זקוקה לו ביותר:

– מוטב שתפתח את החלון.

– המים יחדרו פנימה…

– פתח!

מעודו לא ראה אותה במצב-רוח כה סוער; מעודו לא פקדה עליו לעשות מעשה בקול כה מרוגז ותקיף. ניכר היה שזה נובע מתוך התאמצות לחפות על איזה מעשה, שאין לה העוז המלא לעשותו. אך נראה שהפעם החליטה לציית לצו הפנימי ויהי מה.

כרע מיכאל על גבי הדרגש, סילק את בריח-הנחושת מעל גבי החלון ופתחו. רוח קרירה, רווית ריח-ים חריף ורטיבות, פרצה וטפחה בפניו; לאזניו הגיע קול שקשוק המים השחורים, המתדפקים אל דפנות האניה, איזה פחד סתום נשב והחליק על פניו מתוך שחור הלילה; מיכאל נרתע לאחוריו כמפני נשימת הבל-פיו של המות עצמו…

כאשר חזר מיכאל והיפנה את ראשו לעבר דורוטי, ראה אותה עומדת לפניו מעורטלת חצייה וגופה, גוף נערה שופע רעננות, מבהיק לעיניו. היא עמדה לפניו בלי כל בושה וצניעותה הטבעית, כאילו פגה בבת-אחת והיא התנהגה בחירות מפתיעה. פניה חורו משהו. היא הושיטה את בוהן ידה כלפי חזה והפטירה במרירות.

– צח ונאה הוא מראה גופי, אך דע לך, שהוא חולל…

קרב אליה מיכאל וחיבקה ברוך ובדאגה רבה, כשהוא ניפעם קמעה מהתרגשות מצמיד את שפתיו לצחות בשרה; את פניו שיקע בחיקה, נשק לה בלי הפוגות ושאל חרש:

– מה לך, דורוטי, חביבתי?

היא דחתה אותו בחיבה רבה, ובלי לראותו כראוי, כי עיניה שטופות הדמעות מנעו בעדה, השיבה:

– חדל… אין גופי ראוי לכך…

סרב מיכאל לשמוע בקולה והחל מנשקה ומגפפה שוב. את כף ידו העביר באהבה רבה על פניה, חזה וכתפיה, התרגשותו נתעצמה וכסבור היה, שסוף-סוף החליטה דורוטי להפסיק את תהפוכותיה, ומרגע זה אין דבר בעולם, אשר יגזול אותה ממנו.

הוא כיבה את אור החשמל, אך היא חזרה והעלתה אותו:

– רוצה אני לראות את הבעת פניך בשעה שאספר לך.

– אקשיב יפה לדבריך.

ישבה דורוטי על רגליה השלובות, השעינה את גבה לקיר והציצה בפני מיכאל, אשר שכב אפרקדן. נרגשת מאד היתה באותו רגע וקשה היה עליה לפתוח; קשה היה לה לרכז את מחשבותיה, אם כי כבר ערכה במוחה את הפתיחה מזמן…

בתוך התא שלטה דומיה. רק שקשוק גלי הים פרץ מבעד לחלון הפתּוח. שעונה הקטן של דורוטי, אשר היה צמוד לזרועה, השמיע לאוזני מיכאל בפעם הראשונה את תקתוקו החרישי. כה גדלה ועמקה דומית הקשב. המחוגים הזעירים הראו שעה שתים, כאשר החלה את סיפורה:

ח

בת ארבע-עשרה הייתי אז ואני נערה שקטה וצנועה. אהבתי להתעמל וגם השתובבתי לפעמים, אם כי לא הגדשתי את הסאה ושמתי לב גם לשעורי ולעניינים אחרים שמחוץ לכתלי בית-הספר. הורי התיחסו אלי תמיד בחיבה. אף כי לא הבליטו זאת ביותר, ולא שבחו את מעלותי באוזני כדרך הורים אחרים. עתים מדמה הייתי בנפשי, שהם אדישים לגבי ויחס זה היה מצער אותי, אולם אחר-כך עמדתי על הסיבה.

אבי ואמי לא היו מעולם זוג מתאים, ועד היום מתקשה אני לדעת, מה גרם סוף-סוף לנשואיהם. שרויים היו לעתים קרובות ברוגז, ללא כל סבה מספקת, באותם הרגעים לא היו שמים לב אלי, כאילו אני האשמה ביחס, שנוצר ביניהם. אמנם הם דאגו יפה לכל מחסורי, לחנוכי, ומלאו את בקשותי, אם כי לא פנקו אותי ביותר. שתיקתם הזועפת גרמה לי צער רב ועגמת-נפש, מאחר שראיתי וקנאתי במתק ההתחטאות וההתפנקות של כמה מריעותי בבתי הוריהן.

בביתנו שלטה תמיד דממה. אבא עסק בשלו ואמא בשלה. הם חיו כאילו קיים היה ביניהם חוזה או הסכם חשאי, שלא להטריד זה את זה חוץ מבמקרים מסויימים, הכרחיים, היחסים המשונים האלה הביאו, כנראה, לידי איזו השלמה, לידי שיגרה קבועה, ובבית שלט שלום גמור וכבוש, מתוך התנכרות ידועה… בעיקר היתה אמא מוותרת לאבא, כי אהבה אותו מאד והעריצה אותו עד כדי כך, שהיתה משמשתו באהבה רבה וסובלת את יחסו האדיש, המתכחש, בלי לקבול. לוּא סיפרו לי הורי כמה פרטים על חייהם לפני נשואיהם, הייתי טווה את החוט בעצמי ועומדת על סוד הקשר שקשרם. נוטה אני להאמין, כי אבי הטוב והעדין נשא לו לאשה את אמי, משום שתמכה בו בימי עלומיו, עת היה מחובשי ספסל האוניברסיטה, והיתה לו איזו התחייבות מוסרית כלפיה, שלא מלאו לבו לבטלה, אם כי לא אהב אותה. כנראה, מימיו. לפיכך הרגישה אמא את עצמה כאשמה, כזו ששללה ממנו את סיפוק מיטב מאווייו, וסבלה בחשאי.

היחס הזה בין הורי היה מצער אותי מאד ומשעמם. לא ראיתי בחדוותם, שאוכל להשתתף בה אני ולוּא גם מן הצד; לא היה לי על מה לשוחח איתם ולהוציאם מן השתיקה בה קפאו בהתמדה. אחרי שהייתי מכינה את שעורי וקוראת שעה או שתים, נחפזתי לצאת מן הבית. אשר שממון הסתופף בו. חברות מעטות היו לי בשכנוּת, ולא תמיד היתה השעה נוחה לביקורים, ובחרתי איפוא לשבת על מדרגות ביתנו ולהשקיף לתוך הרחוב.

היו עצי שיטה, גינות קטנות מטופחות הוריקו לפני הבתים, והיה הרחוב כאי קטן ושקט בתוך ים הרעש מסביב. מתוך שעמום ובדידות, בשיבתי על מדרגות ביתנו, למדתי להכיר את השכנים, שגרו על ידינו ומנגד: ידעתים בלכתם ובבואם, למדתי לדעת את אופיים וטיבם. רבים מהם שנאתי ואחדים מהם חיבבתי, אם כי לא דיברתי אתם מטוב ועד רע. היה שם זקן אחד, טרזן, פקיד בנק, שהיה מתגרה בי תמיד ומצחיק אותי; אירלנדי אחד, מכונאי, שבדרך-כלל היה אדם נוח ואדיב, אך בשעה שהיה חוזר מבושם, היה מכה את אשתו הצעירה מתוך קנאה מדומה, ומזעיק על-יד ביתו את כל השכנים, ולבסוף גם את שוטר הרובע; זמר אחד, שבוקר וערב היה בוחן את קולו וצורח בלי הרף; מורה לפסנתר, אשר תלמידיו שהיו סרים אליו, הרגיזו אותי בתרגיליהם המשעממים. דומה היה הרחוב לעיירה קטנה בפני עצמה. הכרתי את כל התושבים מתוך הסתכלות בהם מן הצד ומתוך קליטת רשמים חטופים, שנצטרפו במשך הזמן לסכּוּם של ידיעות, על אורח חייהם. הסתכלתי בהם כאמור מתוך שעמום, ואף אחד לא היה בהם, שאמצא בו ענין מיוחד – פרט למיס בלקסטאון.

ביתה נמצא בדיוק מול ביתנו. כעין ארמון קטן ונחמד, בנוי אבנים לתפארה, גינה קטנה, גרז' ושאר הנוחיות. כנראה, שמיס בלקסטאון התגוררה ברווחה וברחבות, כי היה לה נהג משלה, הדור ולבוש שחורים, אשר היה מקדים לפתוח לה את דלת המכונית ולסגרה מתוך קידה והכנעה בהיכנסה ובצאתה. מיס בלקסטאון לא היתה נשואה. כמפקחת על בית-חולים עירוני היתה פרנסתה מצוייה בשפע. גבוהה ונאה, בעלת קול צלול, היוצא מעומק החזה, קול אשר לעתים קרובות שמעה בו גם נעימת פיקוד, אך היא ידעה בשעת הצורך לדבר גם בקול עדין ורך יותר, מושך ומשכנע.

אשה זו, באורח חייה הכמוס, בהידור האופף אותה, בלבושה הנאה, ועצם עמידתה ברשות עצמה, הליכתה הגאה והבוטחת – כל אלה משכו את תשומת לבי, ועוקבת הייתי אחרי כל תנועותיה בהזדמנויות שונות מתוך סקרנות רבה. האור הניצת בחלון חדרה היה מושך אותי. טרטור המנוע של המכונית שלה היה סח לי: “היא נוסעת”, “היא חוזרת”… דמות נאה שנקבעה מתחת להכרתי בלבי.

אין זאת שמיס בלקסטאון הרגישה במבטי המכוונים אליה, כי פעם הסתכלה גם היא בי, במבט חודר וממושך, הצטחקה אלי בחביבות רבה. מאותו יום החל לגמול בינינו כעין רצון הדדי להתקרבות. משתוקקת הייתי מאד לפתוח בשיחה איתה, להיכנס לתוך גינתה, ואולי גם למעונה המהודר, אשר קסם לי והבטיח פלאים גנוזים בחדריו. רצוני נתגשם במהרה. מיס בלקסטאון כאילו הבינה לרוחי וכעבור ימים מועטים קרבה אותי באופן בלתי צפוי ומפתיע.

היה זה ביום ראשון. ישבתי כדרכי על מדרגות הבית ואני צופה לרחוב, לעוברים ושבים. בינתים נחו מבטי על מכוניתה של מיס בלקסטאון המגיחה מתוך המוסך. הבינותי כי עוד מעט והיא תצא לשבת בה, מבלי משים, דחופה על ידי איזה צו פנימי ותקיף ממני, קמתי, חציתי את הרחוב לרחבו ועליתי על המדרכה מנגד, בדיוק כאשר יצאה מיס בלקסטאון מפתח ביתה. מבטינו נצטלבו והיא חייכה אלי בחביבות רבה כדרכה. באותו רגע הרגשתי כי היא תפתח אתי בשיחה, היא מוכרחת! וכן היה. היא קרבה ונגשה ישר אלי, אחזה בסנטרי ופנתה אלי בקול רך, כשהיא מסתכלת בי יפה-יפה בעיניה הכחולות:

– מה שלומך, חביבה?

– מצויין! – עניתי – בלב מתפעם.

– מה את עושה היום? – פנתה אלי שנית.

– לא אדע בעצמי – היתה תשובתי.

חייכתי נבוכה והשפלתי את מבטי, שלא יכלו לעמוד בפני מבטיה התקיפים, החודרים. היא הסתכלה בי שנית, כמודדת אותי מכף רגל ועד ראש, הסתכלה יפה, ברצינות מוזרה ושקלנית, ופתאום הפתיעה אותי:

– אם אין לך מה לעשות, קטנתי, בואי, איפוא, אתי ואראה לך את בית-החולים.

לשמע הצעתה המפורשת להילוות אליה במכונית ההדורה, לבשה אותי רוח שמחה, מוכנה הייתי לחבקה. הן היה זה מאורע יוצא מגדר הרגיל להילוות לגברת כה כבודה בנסיעת-טיול, שבודאי תגרום לי הנאה מרובה. קפצתי ונעניתי מיד:

– אשמח מאד, באמת!

– טוב, רוצי, איפוא, הגידי לאמך, שאת נוסעת אתי, שלא תדאג לך.

רצתי בלב מתפעם וחוששת הייתי, שמא תעבור רוח רעה את אמי והיא תמנע ממני את התענוג הזה. ככל-זאת נהגתי בחכמה ובזהירות; הבלגתי על התרגשותי, כשאני מעמידה פנים שליוות מאד, הודעתי על הצעתה של השכנה כעל דבר של מה-בכך. אמא לא היתה נוטה להרשות לי, אך אבא התערב והעיר:

– אין דבר. למה לא תסע?

בלי להמתין להחלטה מסויימת מצד אמא, קפצתי ודלגתי החוצה. מיס בלקסטאון כבר ישבה במכונית. הנהג קפץ ופתח לי את הדלת בהכנעה רבה. ימים רבים לאחר מכן לא יכולתי לשכוח, איך הזדרז נהג מבוגר ורציני זה לפתוח לי את הדלת כמו לכבוד איזו גברת הדורה נשואת-פנים…

ישבתי על ידה של מיס בלקסטאון, כשהיא מחייכת אלי בחביבות רבה ואני נבוכה ועונה לה בקצור ובקושי על כל שאלותיה. בטוחה, גאיונה, רכובת רגל על רגל, כשכתפה נוגעת בפנת המכונית רפודת-הקטיפה, הסתכלה בי במבט שופע חמימות ועדינות: מבט שעל טיבו עמדתי רק לאחר זמן.

בבית-החולים ראיתי ונוכחתי, מה גדולה וחשובה מישרתה של מיס בלקסטאון. כל שומרי הסף, המשרתים, הרופאים, הפקידים, האחיות ושאר עובדי המוסד הכביר הזה, על כל עשר קומותיו ומחלקותיו – כולם החוו לה קידה מתוך הכנעה רבה ומתוך חיוך אדיב מאד, שריח החנופה נדף ממנו מרחוק. היא עברה וחלפה כמלכה בין חדרי המוסד, משרדיו ומחלקותיו, העירה הערות וגם פקדה פקודות, שהסרים למשמעתה מצייתים לה מתוך הקשבה רבה, וכולם עונים לה באחת: “יס מא’ם!”

ואני הייתי אורחתה הקטנה… היא טרחה להראות לי כל מה שאפשר לראות במוסד המעניין הזה. אחר-כך הכניסה אותי לתוך משרדה המהודר, וקפה ריחני וטוב הובא לנו על טס טעון תופינים משובחים.

היא כיבדה אותי במאור פנים ובשפתים נוטפות רוך ועדינות. הרגשתי בכך יפה, כי בקול שונה לגמרי היתה פונה לאחרים, קול שהיה משתנה, הופך קפדני ומצווה; בדברה לאחרים היתה על-פי-רוב מקדירה את פניה וניכר היה, שהיא מקשיבה ועונה מתוך קוצר-רוח ומתוך רצון לסיים ולהישאר לבדה. לחידה היה לי הדבר, שבי הקטנה מצאה ענין והתייחסה אלי בסבלנות גמורה וגם מתוך חיבה גלויה. מעומק לבי הודיתי לה והייתי מאושרת. וכאשר ישבנו במכונית לחזור, הצטערתי מאד על הנסיעה שלא ארכה ביותר.

וכאשר נכנסה המכונית לתוך רחוב מגורינו התעכבה על-יד ביתה של מיס בלקסטאון, יצאתי בלי רצון ועמדתי רגע על מקומי בלי דעת מה לעשות. סוף-סוף היה עלי להגיד לה שלום, אך עמדתי וחכיתי, שתיפרד היא ממני קודם. מיס בלקסטאון ירדה, כנראה, לדעתי:

– הגידי, קטנתי, האוהבת את לקרוא?

– כן, – עניתי לה וראיתי בשאלה זו פתח-הצלה – אני מרבה לקרוא!

– מצוין! – השיבה – הכנסי אלי לרגע ואראה את הספריה שלי. בשעת הצורך תוכלי לסור אלי ולקרוא כאוות נפשך. איש לא יפריע לך, אך בתנאי, שתשמרי על הספרים, שלא תלכלכי אותם ותחזירי אותם למקומם הנכון.

היא הכניסה אותי לתוך ביתה המפואר. אולם-הקריאה שלה היה נהדר ורחב-ידים. שטיחים יקרים היו פרושים על הרצפה. על-יד האח, בעל כרכוב-שיש מגולף יפה עם תבליט של אשכלות ענבים ומחוללות-בכחוס נסערות, עמדו שתי כורסות מרופדות. מסביב לקירות עמדו ארונות זכוכית נהדרים, אשר מתוכם נשקפו מאות ספרים מכורכים ועל שעריהם הכחילו, האדימו והזהיבו שמותיהם ושמות מחבריהם. ברווחים בין ארון לארון, הבהיקו בצבעיהם הבהירים כמה אקוורלים ענוגים, אוריגינליים, מעשה ידי ציירים ממדרגה ראשונה, ועל הקיר ממול לחלונות התנוססה תמונת “לידה והבּרבור” לאנג’לו.

מיס בלקסטאון ראתה שאני מתפעלת, והיא הוליכה אותי מארון למשנהו, הסבירה לי על סוגי הספרים המובחרים והמתאימים לגילי ולתפישתי. פתאום פנתה אלי:

– בת כמה את, ילדתי?

– בת ארבע-עשרה.

– כך? – אמרה בהתפעלות – בת ארבע-עשרה וגופך מפותח להפליא!

וכדי להוכיח לי, שאמנם גופי מפותח יפה, עמדה והעבירה את שתי כפות ידיה לאט-לאט מתחת לבית-שחיי עד למטה ממתני, על גבי חמוקי ירכי, וחזרה והעלתה אותן כחולפת בלטיפה ממושכה על חזי:

– אכן, גוף נאה לך. ודאי שאת מתעמלת הרבה, לא כן?

זוכרת אני שהסמקתי אותו רגע והרגשתי, שדמי פורץ לתוך פני. מגעה זה הפתאומי ודרך בדיקתה את גופי הביאוני במבוכה קצת, ואני לא ידעתי את נפשי. אם איני טועה היתה גם היא נרגשת במקצת, אך היא שלטה ברוחה, העבירה את כף-ידה בלטיפה על שערות ראשי ועמדה להסיח את דעתי לענין הספרים:

– תוכלי להכנס יום-יום לתוך אולם הקריאה ולהשתמש בספרים כאוות-נפשך. איש לא יפריע לך. אני אתן הוראות למשרת, שיתן לך לבוא בכל עת ובכל שעה שתרצי.

הודיתי לה מאד והיא הצטחקה:

– אל תודי לי. אגב, מה שמך, ילדתי?

אמרתי לה.

– ובכן, דורוטי, להבא אקרא לך רק בשמך ואת גם כן הואילי לקרוא לי פשוט בשמי: ז’ניט. מהיום והלאה נהיה ידידות, הלא?

היא העבירה שנית את ידה בלטיפה על שערות ראשי, נשקה לי לפתע נשיקה קלה וחטופה על לחיי וזרזה אותי:

– ועכשיו, חביבה, אוצי חושי הביתה, כי חוששת אני שמא תדאג לך אמך.

הייתי מאושרת. ידידות חדשה וחשובה זו, שזכית בה בהיסח-הדעת הרמיזה לי הרבה אפשרויות בלתי מוגבלות, הרנינה אותי והייתי כשכורה משמחה. סיפרתי גם בבית על-דבר הידידות שלי עם ז’ניט ועל הסיור הנאה והמענג שהיה לי בבית-החולים, ועל הספריה שהיא מעמידה לרשותי. הורי הצטחקו למראה התרגשותי ולא העירו לי מטוב ועד רע. לשמחתי לא היה קץ. קשה היה לי להרדם באותו לילה והרהרתי על ידידתי הגדולה והנחמדה.

דורוטי הפסיקה לרגע והתאמצה לשאוף רוח לרווחה. היא הסתכלה בפני מיכאל, אשר שכב בלי נוע והקשיב לה יפה בלי לגרוע עיניו ממנה ובלי להחסיר מלה, גם דורוטי לא הסירה את מבטיה ממנו בשעה שדיברה.

– הריני משתדלת, אמרה, לא להחסיר פרטים ולספר לך הכל בצורה פשוטה כפי שנשמרו הדברים בזכרוני, בלי לגרוע ובלי להוסיף. כמה פרטים שלא זכרתים קודם, עולים וצפים עכשיו בזכרוני בשעה שאני מספרת לך, והריני משתדלת לא לפסוח עליהם. רוצה אני כי תקבל תמונה שלמה ומושגים ברורים, נכונים ועקביים מכל מה שנתתרחש, איך קרה אותו דבר מעציב; רוצה אני כי תבין שלא באשמתי נתגלגלו הדברים, אלא שהייתי כחומר ביד היוצר. נערה רכה הייתי אז ומחוסרת כל נסיון.

– דורוטי, חלילה לי להאשימך. מקשיב אני יפה לסיפורך, שאת מספרת בצורה מוחשית, שאני רואה את הדברים חולפים ומתרחשים לעיני.

דורוטי שקעה שוב בהרהוריה.

ט

"קשה היה לי הוסיפה אחרי הפסקה קצרה, להסביר לעצמי, מה ראתה ז’ניט בי, שמצאה לנחוץ לקרבני, לשעשעני ולהשפיע עלי רוב טובה. נשגב היה הדבר מבינתי ומתפישתי. גם לא הרביתי לחקור. עליזה הייתי ומרוצה. יום-יום רצתי לביתה של ז’ניט, הרביתי לקרא ולדפדף בספריה השונים, והגיעו דברים לידי כך, שגם את שעורי הייתי מכינה אצלה. עתים היתה ז’ניט נשארת אתי גם היא בבית ועוזרת לי לפתור שאלות קשות, או שהיתה מבקשת אותי לקרא לפניה מתוך אחד הספרים שבחרה, כשהיא יושבת ממולי ומקשיבה. עתים היתה מעירה איזו הערה, מתקנת, מסבירה, או נכנסת בשיחה על הנושא המסופר. בעיקר היתה מרבה לספר בשבח האשה בכלל והולכת ומונה את מעלותיה ותכונותיה הנאות.

עכשיו, לאחר כמה שנים, יודעת אני כי כל מעשיה נעשו מתוך כוונה תחילה, וכל שיחותיה היו גם כן מחושבות ומכוונות, וחותרות לתכלית אחת, אשר השיגה אותה לאחרונה.

כדי להבטיח את ידידותנו, שלא תארע לה תקלה מאיזה צד שהוא, מצאה ג’ניט לנחוץ לסור פעמים אחדות לביתנו. היא הציגה את עצמה כידידתי, טענה שמצאה ענין רב בהתנהגותי הנאה, ובטוחה היא שבעלת כשרונות אני, אלא שזקוקה אני לעידוד, הדרכה ולטיפוח נכון. בחלקת לשונה, במראֶה הנאה, ובחן התנהגותה מצאה לה מסילות גם ללבב הורי, אשר לא התנגדו כלל לעובדה, ששכנתם הנכבדה, מיס בלקסטאון, מתחילה לטפל בחנוכי. הם הביטו על הדבר כעל שגיון של אשה עשירה ובודדה, העומדת ברשות עצמה והרוצה לשעשע את נפשה, למצוא ענין במשהו.

בינתיים מלאו לי חמש-עשרה שנה ואני בריאה, פורחת, מלאת לשד עלומים וחדורת תשוקת חיים. הייתי אז על סף החיים, בלי לדעת עדיין להבחין כראוי בין טוב לרע. רגשות ראשונים החלו מפעמים את לבי, ובודאי שדרך התפתחותי לא היתה שונה מאלפי צעירות אחרות בנות גילי, אך אני כבר נפליתי מהן, כי אשה פקחית אחזתני, בעלת רצון כביר, והיא אשר סימנה והיתותה את דרך חיי להבא, וכך גם חתכה את גורלי. ז’ניט השפיעה עלי שאבחר בלמודי מסחר, מקצוע שלא היה חביב עלי ביותר, אך נוטה הייתי ללמדו מתוך שקידה עצומה, מפני שז’ניט הבטיחה למנות אותי אחר-כך כמזכירה לה.

בינתיים החלה ז’ניט מושכת את לבי בדרכים אחרות. קודם כל העמידה לרשותי את המכונית שלה ופקדה על הנהג להורות לי את מלאכת הניהוג. דבר זה גרם לי קורת-רוח מרובה. לא פעם קנאתי בנשים הצעירות וההדורות, החולפות ברחובות הכרך כנישאות בסופה והן נוהגות במכוניות מצוחצחות ומבריקות. וכך לא עברו ימים רבים וגם אני נהגתי במכונית, כשאני חולפת ברחובות, חוצה פארקים נישאת מחוץ לעיר, ואני גאה, בזה להולכי רגל, שוכחת עולם ומלואו, בשעה שהרוח מטפחת על פני, ועיני גומאות מרחקים!

אך בזה עוד לא סיימה ז’ניט את פעולות החיבה, שהעתירה עלי. היא נילוותה אלי גם בערבים והפכה לחברתי האחת והיחידה. שתינו הלכנו יחד לקונצרטים, בקרנו הצגות, טילנו יחד למקומות שונים, שיש בהם משום ענין. ז’ניט ניחנה בטעם משופר וידעה מה לראות ומה לבקר. גם כסף היה לה, בזבזנית לא היתה, אך היא אהבה להוציא כסף על דברים של טעם. שלובות-זרוע כשתי אחיות הלכנו יחד ומצאנו לנו שעשועים חדשים לבקרים.

פעם, בערב-חורף אחד, ישבנו שתינו בכורסות על-יד האח הבוער, עסוקות בקריאה. כלומר, שקועה בקריאה הייתי בעיקר אני, ואילו ג’ניט החזיקה בספר, אך את מבטיה לא גרעה משום-מה ממני. גם בשעה ששקועה הייתי בספרי ידעתי, כי מסתכלת היא בי ומבטיה מרפרפים עלי. לא חפצתי להפריע להסתכלותה זו, והעמדתי פנים כממשיכה בקריאה, אם כי בתוקף מבטיה החודרים לא יכולתי להמשיך, והשורות רקדו לפני עיני, כשהן מרטטות בשחור מתערבל בלי שאוכל ללכדן, לצרפן ולהסביר לי את תוכנן, וביניהן רצדו מבטי עיניה הכחולות של ז’ניט…

כאשר הרימותי בסוף את ראשי מן הספר ומבטי נתקלו בה, השתוממתי לראות את הברק המוזר, שהיה הפעם לעיניה, ונראה לי, שפניה היו משולהבים שלא כרגיל. גם לעתים קודמות נתקלתי במבט דומה לזה, אך הפעם הרגשתי וראיתי, כי בנפשה מתחולל משהו, ומתרקם איזה רגש שאיני תופשתו; איזו התרגשות לוהטת תקפה אותה. כסבורה הייתי, שאינה מרגישה את עצמה בטוב, ופניתי אליה בשיחה, כדי לעורר את רוחה ולבדרה קמעה. התחלתי לספר לה על התענוג הרב, שהיה לי אותו שבוע בשעת טיול במכונית שלה בואן-קורטלאנד-פּארק.

היא חייכה אלי:

– טוב שלימדתיך לנהוג, לא כך?

– בהחלט! – קראתי – אמא לא משפיעה עלי רוב טובה כמוך!

– ואת מה? גם נשיקה אחת לא העתרת עלי בשכר זה…

קפצתי ממקומי וחבקתיה. נשקתי לה בחום על פיה. גם היא חבקה אותי בחזקה, נלחצה אלי והחזירה לי נשיקות חמות, כשהיא לוחשת לי ברוך, בקול רוה געגועים וכמיהה, קול שהמיית לב ונפש בקעה מתוכו והרטיטה גם את לבי, קצת מתוך התרגשות ובעיקר מתוך חיבה, שרחשתי לה. היא לחשה:

– דורוטי, חביבתי, כל כך צר לי ומשעמם הערב, שדומה אני להיות גלמודה בתבל כולה; אין לי אף נפש קרובה אחת, שאוכל להשיח לה את לבי, וגם את, חביבתי הקטנה היחידה הקרובה ללבי, הרי גם את מראה לי סימני קירבה רק לעתים רחוקות.

היה ברצוני לשכך את הנעימה העצובה שצילצלה בנזיפה זו, והתחלתי מפייסת משדלת אותה:

– אבל אני אוהבת אותך!

– את?

– כן, האין את מרגישה בכך?

– במקצת

חבקתיה נשקתי לה שנית מתוך רגש טוב ונקי, מתוך רצון להראות לה, עד כמה אני באמת אוהבת אותה, מעריכה. ז’ניט חבקה גם אותי בחזקה, החזירה לי נשיקות חמות ולחשה לי בקול גווע ומזעזע במקצת:

– טוב לי על ידך, ילדתי. בלעדיך אין לי דבר בעולם… שבי על ידי, כך, בשקט, ואנסה לשכוח בזרועותיך את המרירות שנצטברה בלבי כלפי כמה וכמה תופעות בחיים, שהכזיבו אותי.

גל של רחמים הציף את לבי. באותו רגע קמה ז’ניט ממקומה וכיבתה את אור החשמל. היא חזרה וישבה על ידי בתוך הכורסה, חבקה אותי ולחשה:

– כך יותר טוב, נשב בחושך ונביט לאור האש המתלקחת באח.

ישבנו חבוקות ודבוקות אשה לרעותה, חדורות רגש נעים, חמים. קירבת גופה, חבוקיה ונשיקותיה המלאות רוך, כל תנועותיה הלטפניות, השפיעו עלי חמימות מרובה, שכמותה לא הרגשתי מימי, כי על ידי ישבה אשה יקרה ודורשת שלומי וטובתי. מאושרה הייתי בחיקה. רוך ועדינות לא ידעתים עברוני, ונוטה הייתי להתמוגג ממש בקרבתה. כאשר שמעתיה מתאנחת פתאום, קראתי אליה בחרדה רבה:

– מה לך, ז’ניט?

– לא כלום, ילדתי – השיבה – טוב לי אתך ואני יכולה לשבת כך שעות.

– גם לי טוב אתך.

– חבקיני איפוא בחזקה – בחזקה!

חבקתיה.

– כך. עכשיו נשקיני נא – בחזקה!

נשקתיה.

היא נלחצה אלי, חבקה אותי ואני הרגשתי, שעצמותי כאילו מתפוקקות, אך מודה אני, כי בטוי זה, אות לאהבתה החזקה אלי, העבירני על דעתי, וגאה הייתי שזכיתי לכך. כל המחיצות הקודמות של גיל, השכלה, נתפרקו ונמוגו, היינו שתי אחיות אהובות, אשר האחת מוצאת נוחם והרגשה נעלה בחיק רעותה. כך גם נרדמתי. כאשר הקיצותי, היתה השעה מאוחרת למדי. חלל האח השחור הציץ בנו ורק גחלים אחדות לחשו עדיין וניצנצו מתחת לאפר והרמץ. בחלל החדר עמד קור ממש. קפצתי על רגלי ולחשתי לז’ניט:

– השעה מאוחרת, אני רצה הביתה.

אך היא תפשה אותי בזרועה:

– למה לך? בין כה וכה איחרת ובבית יידעו שלנת אצלי. אטלפן להם.

נעתרתי לה והחלטתי לבלות את שאר שעות הלילה אצלה. ז’ניט מהרה להציע את המיטה, ואם איני טועה ראיתי שידיה רעדו בשעה שפרשה את הסדין על גבי המיטה הרחבה. היא הוציאה שמיכת צמר מתוך הארון הסמוך וזירזה אותי:

– מהרי, יקירתי, להתפשט ונתכנס תחת השמיכה החמה.

היא פתחה אחת השידות ופנתה אלי מתוך אכזבה קלה:

– עוד לא החזירו לי את הכבסים ואין לי כתונת-לילה בשבילך. עליך יהיה לשכב הלילה ערומה לגמרי…

צחקתי. רעדתי מצנה ובלי לחכות זרקתי מעלי את שמלתי, לבני, וערומה קפצתי לתוך המיטה הצחורה והרחבה והתכנסתי תחת השמיכה, כששיני נוקשות זו בזו. ז’ניט הסתכלה בי באהבה רבה וחייכה:

– עוד מעט, יקירתי נתחמם.

משובת-ילדות תקפתני ועדיין רועדת מן הצינה קראתי אליה:

– הזדרזי!

היא התפשטה וגופה הערום, הגמיש, הבהיק בתוך חשכת החדר, שרק השלג אשר הכחיל בחוץ הטיל בה קצת מהיבהובו העומם. ראיתיה מעורטלת לגמרי, ראיה חטופה, כי מיד הרימה את שולי השמיכה ומהרה להצמד אלי מתוך חבוקים כשהיא לוחשת:

– גם אני אשכב על ידך בלי כתונת וכך יחם לשתינו פי שבעה!

צחקתי ואמרתי:

– כמו שתי ילדות קטנות!

– כן! – קראה וחיבקה אותי בחום – כמו שתי אחיות!

– אך למה את רועדת כל כך? – שאלתיה.

– קר לי, חביבתי, קר, חבקיני נא!

חבקתיה. שכבנו חזה לחזה, זרועותינו שלובות וכך גם רגלינו, הזרמנו אשה לרעותה מחום גופנו, וכעבור שעה קלה התחממנו יפה ועד כדי כך שהתחלנו שתינו לוהטות. ביחוד להטה ז’ניט. פיה היה קפוץ, עיניה עצומות, והיא נלחצה אלי, מתחבקת ונלחצת, נל-ח-צת…

– ז’ניט! – קראתי אליה בנזיפה קלה – הן עוד מעט ותחנקי אותי… הרפי לך…

– לא, יקירה, אוהבת אני אותך. גם את אחותי הקטנה הייתי לוחצת כך ומאמצת אל לוח לבי, ואותך אני אוהבת פי עשרה ואיך לא אחבקך? איך לא אעתיר עליך את נשיקותי החמות? ולמה לא ארגיש, שעל ידי שוכבת כאן דורוטי חביבתי, הפעוטה, היקרה?…

חמימות ועדינות מלטפת שפעו מדבריה אלה וקרבוני אליה; לא רק קרבוני אלא כולי נמשכתי כפרפר זה לאש, מוכנה הייתי להקריב את עצמי למענה ולהוכיח לה שגם אהבתי אליה גדולה היא ונאמנה. בחבוקיה ובלטיפותיה מצאתי גמול עבור כל אותי היחס האדיש שבו נתקלתי אצל הורי. עברתני תשוקה לוהטת לחיבתה, ללטיפותיה הנעימות והמרדימות. ז’ניט היתה אשה נפלאה ובעלת מדות נאות. לא מצאתי בה כל דופי. הוקרתי את יחסה אלי, אשר הזרים בי חמימות ונטע בי רוך. אהבתיה בכל נפשי ומאדי. כאשר החלה פתאום להעביר בלטיפה את כף-ידה על חמודות גופי, לא הקפדתי; להפך – מגע ידה גרם לי הנאה מרובה. היא התפעלה מיפי גופי החטוב נאה, המשיכה ללטף את שדי, את חמוקי ירכי, את שוקי, פתאום כבשה את פניה בחיקי, נצמדה בשפתיה, נשקה בלהט שדי התופחים ולחשה לי:

– הרי את חמודה…

צחקתי:

– את משתגעת, ג’ניט!

– לא לא! – קראה בתוקף – אני אוהבת אותך, או-ה-בת!…

ושוב כבשה את פניה בחיקי, המשיכה ללטף אותי ונלחצה אלי. נוטה הייתי להרדם ולטיפותיה מסכו בי איזה כליון-נפש מוזר שעל טיבו עמדתי אחר-כך; ערגה סתומה תקפה אותי, ערגת החושים הרודמים, ובגופי חלפה צמרמורת מענגת. עצמתי את עיני והפקרתי את עצמי, את גופי ואת צניעותי הבתולית לחיבוקיה של האשה האהובה עלי, שחזקה ממני, שהשתלטה עלי בעתרת קסמיה – – – לא העליתי על דעתי ולא שיערתי כלל, כי באותו לילה הומט עלי אסון, אשר תחת ניטלו אני כורעת עד היום הזה!".

ושוב נאנחה דורוטי ומעיניה זנקו סילוני דמעות, אשר שטפו על לחייה; היתה זו התפרצות מצוקת-נפש חזקה. היא התייפחה והליטה את פניה בכפות ידיה. כתפיה הענוגות החלו מרעידות ושטף הדמעות פרץ גם בעד אצבעותיה החיוורות.

מיכאל התרומם נבהל וחרד. תפש את שתי ידיה והתיקן בכח, כדי להציץ ישר בקלסתר פניה של הנערה.

– דורוטי, התאוששי!

הוא חיבק אותה. לחצה אל לוח לבו והעתיר עליה נשיקות דחופות מתוך גיפופי אהבה סוערים וכנים, כרוצה למחוק בבת-אחת מעל פניה את עקבות בכייה, צערה.

– דורוטי, חדלי, יקירתי!

היא לא השיבה לו. הוסיפה להיאנק ולהתייפח חרש. בסוף לא הבליגה, עקרה את עצמה מתוך זרועותיו והטילה את גופה על גבי המיטה; כבשה את פניה בכר, ורק כתפיה המרעידות העידו על התרגשותה החזקה.

– דורוטי… – התחנן מיכאל – דורוטי!

– הנח לי!

– דורוטי!!… – פרצה צעקה מפיו, מתוך סערת-לב וצער.

היא חרדה וישבה. עיניה השחורות הבריקו מבעד לדוק הדמעות, אך היא כבר נרגעה במקצת. היא הסתכלה ישר בפני מיכאל ואמרה חרש:

– טוב. עוד מעט אמשיך בסיפורי עד הסוף. אך אל-נא תחשוב, שאתה מוליך אותי שולל בהקשבתך השקטה, או הכבושה… יודעת אני יפה, שאתה תופש כבר את הענין כולו, אך מתוך רחמנות עלי, מתוך השתתפות בצערי, אתה מבליג ומסתיר את הרגשתך בחובך…

– דורוטי, לא נכון…

– תן לי לגמור. מאחר שעמדת כבר על עצם הדבר, לא ארבה הפעם בתאור פרטים.

י

"לאחר אותה לינת-לילה ראשונה הלכו העניינים והתפתחו במהירות, בהתאם לתכנית, שהתותה לה ג’ניט. היא עשתה את מעשיה בחכמה רבה, והצליחה להתחבב עלי יותר ויותר, ועל ידי כך מנעה ממני כל נסיון של התנגדות או סרוב. נתונה הייתי כמו במעגל קסמים, בלי שאוכל לחרוג ממנו. דומה, שהפילה עלי איזו תרדמה, מסכה בי רוח עיוועים, בחלקת לשונה המשכנעת הצליחה לשעבדני שעבוד גמור.

לאט-לאט, בהדרגה, סילפה אותי והתחלתי משמשת לה מכשיר סיפוק מאווייה, בלי שאדע וארגיש בזמן הראשון, מה גדול הוא החטא שהיא חוטאת לנשמתי וגופי גם יחד. לראשונה, משהתרסתי במקצת, השתערה עלי בכל כח הסברתה הדמגוגי, דברה על אהבה עליונה ונפלאה, שאינה כפותה ומצייתת לפקודתו של המין השני; העלתה את סאפפו מקברה, ונתנה לי לקרא חומר מיוחד, המהלל, מעריץ ומשבח, מנשא, מרומם ומפאר את האהבה העילאה של האשה הלסבּית!…

את חטאי אני מזכירה הפעם: היא אמנם ניצלה את כל חוסר נסיוני, את תמימותי ואת הרגשתי הנעלה שרחשתי לה, אך אני התחלתי בכל-זאת למצוא ענין בחיים אלה שהיא הכניסה אותי לתוכם וגם – תענוג… אשה מנוסה היתה וידעה להשפיע עלי; ידעה לגרות את חושי, את יצרי המיני הרודם, לפתחו ולהריצו בערוצי התאוה והתשוקה, ולספק אותו אחר-כך לפי דרכה היא…

היא חזקה ממני שבעתים! ידעה לשכנע אותי ולהניס את כל ספיקותי; ידעה לשדלני, לפייסני בדברים רכים, ולהמציא לי שעשועים חדשים לבקרים, כדי לטשטש לגמרי את ספיקותי המתעוררים. משרכשה אותי ואת לבי, החלה מקפידה שנימצא יחד לעתים קרובות יותר, דאגה, שלא אבוא בסוד גברים, וגם מחברת נשים הרחיקה אותי. היא לבדה רצתה בי, והחלה מקנאה לי וחוששת, חרידה עלי ואוהבת אותי עד טירוף. אגב, לא היו בה הסימנים החיצוניים שהמדע רגיל למנות באשה הלסבית. היא לא התנהגה כגבר ביחס לאחרות, לא קיצצה שערותיה, ולא נתנה לחיצוניותה סימני חקוי כל שהוא לגבריות; נשיית למדי היתה בחתוך קוי גופה ושרטוטי פניה, וכך הופיעה כלפי חוץ: אשה נאה ומקסימה, שופעת חן נשיי… כנראה, שנזהרה למשוך עליה עין בוחנת, שתטיל בה חשד כל שהוא, אך לגבי היתה לפעמים מרגישה את “גבריותה”, חוזרת אחרי, דואגת וחרדה לי כ“אוהב”, משביעה אותי, שלא אבגוד בה, משגרת לי מתנות, שומרת את צעדי, ובכל הזדמנות משכה אותי לחדר-המיטות והעתירה עלי אותות אהבתה.

לא היה לי מחסור בשום דבר, כי ז’ניט דאגה לי משרוך נעל ועד לשמלת משי הדורה. שלא לתת מקום לחשד בבית ציוותה עלי להגיד, שהיא מעסיקה אותי כמזכירתה הפרטית. בכלל נאלצתי לרגל אורח חיי המיוחד להסתבך ולהתלבט ברשת של כזבים, אשר לא היו לפי רוחי וציערו אותי במאד. הרחקתי את עצמי מחברותי המעטות, וידידות החדשות לא רכשתי לי. כי עינה של ז’ניט היתה פקוחה עלי ושמרה את צעדי מתוך הקפדה יתירה. לא היתה בטוחה וחששה, שמא אקום יום אחד ואמרוד בה.

חששותיה לא היו לשוא. לאט-לאט, עם התבגרותי, התחלתי עומדת על מצבי המיוחד והמשונה. עזרו לכך גורמים שונים, מקרים ותופעות בחיים, שהעמידו אותי על העוול שבסלופי. התחלתי מתענה מתוך מוסר-כליות קשה, אשר התחיל להדריך את מנוחתי וגזל את שנתי מעיני. קודם-כל עמדתי על אי-הטבעיות ביחסי אל האשה הזאת. קראתי ספרים למכביר, בקרתי תכופות את הקולנוע, למורת רוחה של ג’ניט, טיילתי בפארקים ובמקומות-צבור אחרים, וכמובן שלמדתי לראות ולהסתכל בתהליך האהבה הטבעית של שני המינים, הנוהים זה אחרי זה ומתלכדים יחד להרמוניה אחת נהדרה, לשיר הלל לאינסטינקטים הבריאים, הטבעיים, אשר חוקי הטבע חישלו אותם ושיוו להם חן בריא, מלבב ומצודד. יש לזכור, שהייתי נערה בריאה ומפותחה יפה, שקול דמי התוסס היה ודאי נענה לקריאת החיים הללו, הטבעיים, ובלי ספק הייתי מוצאת את עצמי באותו זמן חבוקה בזרועותיו של גבר צעיר על ספסל איזה פארק, בקולנוע או מתייחדת אתו בחדר אחרי טיול משותף ומענג. כל זה נשלל ממני, נעשק, והרגשתי החלה פוסחת על שתי³ הסעיפים… ידעתי, שמטבעי איני שייכת לסוג הלסביות, שלא נוצרתי לכך, אם כי סולפתי, ושעלי לחזור למצבי הטבעי ולמצוא ענין אך ורק במין השני. אבל, כנראה, שהשפעתה של ז’ניט, אשר פרט ללקוי שבה נוגעה, היתה אשה נפלאה, חביבה, כבדה עלי, וגם, למה אכחד, היחסים החשאיים האלה גרמו לי גם תענוג… בכל אופן, הכרתי הבריאה החלה פוקדת עלי, שאדיר את עצמי מחברתה ואחפש לי את תקוני בחיים נורמליים.

קשים היו מדוחי יצרי המסולף וקשים שבעתים היו החיטוטים הנפשיים שבאו בעטיים. תקפוני הרהורי-נוחם מכרסמים וגם היחסים שלא היו טבעיים, יחסי מסטורבַּציה, הרסו מעט מעט את בריאותי, מתחו את עצבי ופיתחו בי עצבנות מרובה. התחלתי ממעטת בדבור, מעדיפה את השתיקה ושוקעת בהרהורים, אשר התרכזו מסביב לאותה שאלה מטרידה.

לא נעלם השינוי הזה שחל בי, גם מעיני ז’ניט. היא חרדה עלי וכל מחשבותיה היו נתונות רק בי. היא הבינה את המתרחש בנפשי, עמדה על כך אינטואיטיבית וחששה לפתוח בשיחה על הנושא הזה; חששה שמא תגרום להתפרצות קשה ומטיחה נגדה. כנראה, שגם היא התענתה בכל-זאת תחת כובד האשמה, שרבצה עליה בגללי, על הנזק הגופני והמוסרי, שהסבה לי. אך משראתה שפני הולכים ורעים, וששתיקתי הולכת מעיקה עליה מיום ליום, לא הבליגה ופנתה אלי בזהירות.

– סבורה אני, דורוטי, שאת זקוקה למנוחה, להחלמה.

– כן – עניתי לה – מרגישה אני את עצמי לא בטוב.

– אם רוצה את אוכל לסדרך באחת הקייטנות?

– ואחר-כך?

– אחר-כך?…

היא נדהמה. הבינה שלא זהו הפתרון שלקראתו אני מתחילה לחתור… הסתכלתי אותו רגע בפניה והבחנתי בתוי חרדה שהסתמנו בהם. היא כבשה את עיניה בקרקע וניכר היה, שקשה לה להסיח את דעתה מן העיקר; קשה לה לשובב את רוחי הנכאה, לעודד אותי, כאשר הצליחה לעשות בזמן הראשון. רחמי נכמרו עליה, כי יחסי אליה היה מצוין, חרף הכל. קמתי, נגשתי אליה וחיבקתיה. זה שימש לה כאות-רצון ואהבה מצדי. היא כבשה את ראשה בחיקי, כשעיניה שטופות דמעות-אושר ממש. פניה קרנו שוב וקצות אצבעותיה המרטטות על לחיי העידו על מצוקת אהבתה ותשוקתה אלי. צר היה עליה וכדי לגרום לה קורת-רוח נשקתי לה על מצחה.

עם כל התלבטותי ורצוני להתגבר על מדוחי, לא רק שלא רחשתי לאשה זו טינה בלבי, אלא שאהבתיה גם אהבת-נפש! ידעתי, כי אשה אומללה היא וקשה היה לי לצער את רוחה, להדאיב לה, אם כי לפעמים כאשר התבודדתי, מוכנה הייתי להטיח כלפיה דברים קשים ולדבר אתה משפטים על אשר הביאה אותי לידי שחיתות מידותי ויצרי. אולם בנוכחותה היה גל הרוגז שנצטבר אצלי, מתנדף וגז. פניה היו תמיד מאירים, טובת-לב היתה והתייחסה אלי ברוך ובעדינות, אשר בפני קסמיהם קשה היה לי לעמוד…

כנראה שאופיי לא היה תקיף מדי, וגם יש לקחת בחשבון, לא לשבחי, שקשה היה לי לוותר על השעשועים והמותרות שז’ניט אפפה אותי בהם, כדי לצוד אותי ולמשוך את לבי. נכנעתי. סרובי לא היה מוחלט עדיין. נוסף לכך היתה ז’ניט חברתי היחידה וידעתי, שאם אלך ממנה, אגרום לה יסורים קשים. למראית-עין היה איפוא הכל כשורה, אך את לבי כירסם מצפוני וחיי נתקדרו. בריאותי הלכה ולקתה; פני שופו, רזון שולח בעצמותי והורי ניטפלו אלי, החלו מציקים וחוקרים לסיבת הדבר. זוכרת אני, שיום אחד נגש אלי אבי:

– דורוטי, הגידי לי מה קרה לך? מהו הדבר המעכיר את רוחך?

שתקתי. לבי החל דופק ברהיטות יתירה ובחזקה.

– הן תגידי לי, ילדתי. – התחנן לפני אבי – את מעלימה מאתנו דבר-מה.

דחיתי אותו בתשובה של מה-בכך, אך הוא לא נתרצה:

– בודאי נתאהבת…

– לא! – קראתי נרעשת בכל תוקף – איזו שטות…

אה! – פרץ אבי בחדוות נצחון – מצאתי!

חייכתי מתוך מבוכה:

– לא, אבא, אתה טועה.

– אינני טועה, בתי, את לא תצליחי להוליך אותי שולל… גם אני צעיר הייתי והרגשה זו אינה זרה לי… התאהבת, בודאי שיש לך צרות בגלל אותו בחור. הגידי לי, מהו רוצה ממך? או שמא בכלל לא כדאי לסבול בגללו! הן נערה בעלת אופי את! מוטב שתוותרי עליו ותמצאי לך אחר במקומו, טוב ממנו שבעתיים.

זוכרת אני, כי בשעה שאמר לי אבי את הדברים האלה מתוך בטחון גמור שמצא את פשר יגוני, פרץ הדם לתוך פני, רקותי נתלהמו, ראשי צנח על זרועותי, שהיו שלובות על גבי השולחן, ובכי היסטרי, בלתי מרוסן, תקפני. הווייתי הפצועה זועזעה על-ידי דברי אבי הטוב, שנאמרו לתומם, ולפתע עמדתי על שיעור אסוני והתחלתי כורעת תחת נטל יאושי ומצוקת נפשי. חרדה תקפה את הורי. הם התאמצו בכל מיני דרכים ואמצעים לשעשעני ולדאוג לי. בטוחים היו שניהם, שהתאהבתי בגבר, אהבה עזה, חשוכת תקוה, מכאן סוד עוצבי ורוגזי.

למחרת הודעתי לז’ניט שאני יוצאת לקיטנה. היא שמחה מאד, או העמידה פנים כשמחה, ועזרה לי לסדר את ענייני, לוותה אותי במכוניתה לתחנת האבטובוסים, היוצאים לקיטנה, הביאה לי פרחים ומיני מתיקה. לפני היפרדי ממנה, חיבקה אותי, נשקה לי באהבה וברוך כדרכה והזהירה אותי בלחש:

– התרחקי מחברת גברים…

התעורר בי רצון לקנתר אותה:

– וכי מה רע יעשו לי?

– דורוטי! – צעקה – מגעם בלבד יטמא אותך…

עניתי לה בשקט:

– איני סבורה כך…

– מה? האין את מבינה שאת שוגה?…

– ז’ניט, – אמרתי לה – איני שוגה. קצתי בחיי. שינוי מתהווה בי. דעי לך, שאני מחפשת את הדרך לעצמי… ספק אם אמצא אותה, ואם אוכל להתחיל את חיי מחדש ולטהר את עצמי… איני רוצה להאשימך, אך דעי לך, כי החלטתי לשנות את אורח חיי, ואל-נא תוסיפי להפציר בי ולהעתיר עלי דברים. די!

רגעים מיספר לפני כן לא עלה עוד בדעתי להגיד לה את הדברים האלה בכל חריפותם, אך הערתה ביחס לגברים הרגיזה אותי מאד, ופתאום, בו ברגע, הודעתי לה על החלטתי. היא החווירה, כאילו שמעה פסק-דין מחריד, צנחה על הספסל הסמוך ונתנה בי מבט נוגה ונרעש:

– דורוטי, האומנם תעזביני, את ידידתך?…

שתקתי והיא המשיכה:

– הרוצה את להעיב את ימי?…

בינתיים הגיע האבטובוס. ניצלתי את הרגע הקשה מנשוא, התובע תשובה, ומהרתי להיכנס ולתפוש מקום. היא נכנסה אחרי, אחזה בסנטרי בחיבה, כרוצה להזרים לתוכי מחדש במגעה את חום אהבתה ומסירותה, ולחשה לי ברוך:

– הן תכתבי לי, יקירתי.

– אשתדל.

– אין את מבטיחה?

– לא…

– דורוטי…

– רוצה אני לנוח, לשכוח ה–כל…

– אסור לך לשכוח אותי! – קראה וכולה צער.

– מוכרחה אני.

מעיניה נשקפה חרדה. כנראה שסבלה מאד משיחה זו, שלא צפתה לה. דברי, שנאמרו בתוקף, והבעת פני, אשר בודאי נסתמנה בהם באותם רגעים אכזריות במדה ידועה, הדהימו אותה. רוצה היתה להגיד לי משהו, אך מליה לעו וסנטרה החל מרטט. דמעות התקשרו בעיניה וכאשר יצאה, ראיתיה עומדת על שפת המדרכה, מביטה אלי, כשעיניה שופעות כאב לא-יבוטא, והיא – בוכיה…

לבי המה לה. רחמי נכמרו עליה וצר היה לי לראותה בכך. רציתי לעודדה קצת וכאשר זז האבטובוס ממקומו נפנפתי לה בממחטה. היא נענתה לי מתוך חיוך רפה, מאוּנס.

כעבור שעה כשנישא האבטובוס לאורך הכביש ועיני השקיפו על חופי ההדסון הנהדרים, החלה תקווה גדולה וחמה מפעמת את לבי. שאפתי רוח לרווחה מלוא ריאותי. החלטתי היתה מוצקה, ואת נפשי נשאתי לחיים חדשים, אשר נשללו ממני בתוקף גורל אכזרי ועצוב. אך בזכרי את ז’ניט, שוב המו מעי לה, ולא אכחד שאהבתיה בכל-זאת"…

יא

דורוטי הפסיקה את סיפורה, והושיטה ידה לכד המים, שעמד על גבי הכיור, כי גרונה ניחר מדיבורה הממושך, הציצה רגע בראי וגמעה מן המים. אחר-כך חזרה וישבה, כשהיא מתאמצת להעלות בזכרונה את הפרטים. היא לא הביטה לצדו של מיכאל השוכב על ידה, כי אם תקעה את עיניה בחללו השחור והעגול של האשנב הפתוח.

מיכאל, שהיה נרגש מאד מסיפורה, שכב כל הזמן בלי נוע, מתוך כוונה ברורה לא להפריע לה, ולא להכביד עליה בהתרגשותו. לא עלה בדעתו להאשים אותה, ולא עוד, אלא שהחל באמת לרחם עליה… סיבלה נגע אל לבו, ורוצה היה מאד, שתדע ותרגיש, עד כמה צר לו בגללה, ועד כמה מוכן הוא לסלוח לה הכל. הוא התרומם, לפת בכפות ידיו את ראשה ולחצה אל לוח לבו, כשהוא מעתיר עליה אותות אהבתו, על מצחה, עיניה, אך דורוטי השתמטה מזרועותיו ודחתה אותו בקראה:

– מוטב שתניח לי עכשיו.

מיכאל מחה בתוקף:

– דורוטי, התדעי מה אוהב אני אותך?!

היא נתנה בו מבט נוגה:

– אתה מרחם עלי, לא כן?

הוא בא במבוכה ומבטה החודר, הבוחן, תבע תשובה ברורה.

בלי כל כוונה רעה השיב:

– אוהב אני אותך, ילדתי המיסכנה…

– הרי שאתה מרחם עלי!

היא הרכינה את ראשה ונאנחה חרש, מיכאל ביקש לתקן את רושם דבריו ושב לחבקה בכל ריגשת אהבתו. אך היא דחתה אותו שוב. מצוקת נפשה התגברה וכדי להסתירה מעיני מיכאל, הסבה את פניה ממנו. מיכאל נרעש. בפניה טבועה היתה ארשת רצינית, קשה. אף פעם לא ראה אותה במצב כה משונה. הוא שכב ולבו התפעם מחרדה לתוצאות. לבסוף החזירה את ראשה אליו וקראה מתוך יאוש:

– הבה אסיים!

יב

"באתי לנוה-קיץ נאה ומושך את הלב. בית-ההבראה עמד על הר ולרגליו השתרעו חורשות ארנים; פלג שקק והתפתל, כשהוא מפלס לו דרכו כפתיל כסף, לתוך האפרים הרחבים והרחוקים וכאשר השקפתי מחלון חדרי לסביבה הנהדרה, ירדה עלי מנוחה. ביום הראשון לבואי התבודדתי על גבי מִקְפָּלָה בקצה המרפסת הכללית, צופה אל פני ההרים, ולא ביקשתי קירבת איש. הקשבתי לנגינת התזמורת, אשר נישאה מאולם-הרקודים, והקשבתי לדשדוש רגלי הרוקדים, אך כל זה לא נגע ללבי. התחלתי לברר לעצמי את דרכי להבא, ואת המעשים אשר עלי לעשות. כמובן, שמטרתי העיקרית היתה לנסות לחדש בי את הרגשתי הטבעית ביחד למין השני; כי חוששת הייתי, שמא הפכה הרגשתי פתולוגית בגלל ההרגלים הבלתי-נורמליים שהקניתי לי במשך שנים רצופות…

שאיפתי זו לא הרפתה ממני וגברה בי משעה לשעה. רוצה הייתי להיווכח מיד, עד כמה אני שונה משאר בנות מיני, ואם יש בי הדרישה הטבעית לכך… לא הייתי בטוחה בדבר ומנוחתי נשללה ממני; אכולת ספיקות הייתי, כי בגלל הקשרים האינטימיים עם ז’ניט, לא התפתחו בי הרגשותי המיניות בכיוון הטבעי, ועצם הגישה לגבר, גישה שלא נתנסיתי בה, הטילה מבוכה בנפשי. ונטעה בי פחד סתום. זוכרת אני כי עוד באותו יום, כאשר עבר על ידי אחד מאורחי הקיטנה, גבר צעיר, ונתן בי את עיניו, נרעשתי מאד, הסמקתי וחוששת הייתי, שמא יגלה את סודי… ניתלווה אלי הפחד מפני העבר הקרוב, שעדיין רבץ עלי והעיק, הקדיר את חיי והטיל צל על עתידי.

כל הלילה לא עצמתי עין. התהפכתי מצד לצד בנדודי שינה. מחשבות שונות התרוצצו במוחי, ועם כל רצוני החזק לשכוח את העבר, רחפה לפני עיני כל הלילה, דמותה של ז’ניט, כשהיא צוהלת ומתעלסת בחדר משכבה, או עומדת על קצה המדרכה ובוכה. לא רגזתי עליה ולא חיפשתי בה דופי. ראיתי בה אשה נגועת גורל, אשר אין בכוחה להשתחרר ממדוחי יצרה, אשר אולי לא היה מסולף אצלה, ותבע את סיפוקו לפי דרכו הוא. אודה: עם כל החלטתי הנחושה לנטוש את אורח חיי הקודם, לא שמרתי לה טינה בלבי וגם רחשתי לה חיבה… לבי התפעם בי לזיכרה, בהעלותי על דעתי, כי הפעם הריני נפרדת ממנה לנצח, עלתה פקעת הצער בגרוני, שמה לי מחנק ונוטה הייתי לבכות. חמש שנים נמצאתי במחיצתה; חמש שנים, אשר אם כי השביעוני לאחרונה תמרורים, התלבטויות וחיטוטים נפשיים ומדכאים – הרי חרף הכל היה ביחסינו גם משהו מן היפה והנעלה, והמסירות ההדדית שטופחה אצלנו, קשרה אותנו זו לזו, ועתים גם הייתי מאושרת בחברתה…

אותו לילה הרגשתי וידעתי כי קרחה אני מכאן ומכאן… נתונה הייתי במצב נפשי בלתי ברור, בלתי נתפש. ידעתי, שאני שואפת ליצוק לתוך אפיקי הווייתי את הרגש הנכון, שהטבע הועיד לי, אך לא היה לי כל בטחון, שאצליח בדרכי החדשה, הואיל ולא נתקפתי על ידי תחושה חזקה, אשר תאחז בציצית ראשי ותטלטל אותי טלטלה כבירה לקראת השינוי הנכסף. עברי היה בעוכרי. את מיטב הרגשותי גזלה ממני האשה ההיא… אך אני לא נואשתי והחלטתי להיות תקיפה בדעתי, לחשל את אופיי, עד שאצליח להחזיר את עצמי, את גופי ואת רוחי, למסלול הטבעי.

לפנות-בוקר נרדמתי וקמתי לעת ארוחת-הצהרים. ישבתי לבדי על-יד שולחן שבקרן-זוית ועל ידי כך היתה לי אפשרות לסקור סביבי ולראות את הגברים הסועדים. הם היו כשלושים במספר, ועיני קפצו ודלגו מן האחד לשני, כאילו ניתנו לי לבחירה. רבים מהם פסלתי מסקירה ראשונה. מצא חן בעיני בעיקר אחד מהם.

היה זה גבר כבן ארבעים, אשר שיבה זרקה בבלוריתו, אך הוא נראה גברי למדי, יפה-תואר, בעל תנועות אדיבות ונמוסים יפים. הוא גם הישהה עלי את מבטיו ומיד הרגשתי, כי עם האיש הזה יקל לי לפתוח בשיחה. גילו לא הרתיעני כלל. להפך, מצאתי בו קצת מאבהות וגם דבר זה משך את לבי. החלטתי לנסות אליו דבר. ומשהחלטתי תקפני קוצר-רוח, ומדי הפנותו אלי את פניו, בלי כל כוונה, הסמקתי כולי, כאילו חשף את כל צפונותי ועירטל אותי…

בחירתי היתה, כנראה, מוצלחת. שאר הנשים שבקיטנה – מהן נחמדות וטובות-מראה למדי – מכרכרות היו סביבו ומשתדלות למצוא חן בעיניו. הפך הדבר להתחרות צנועה וגלויה לזכות בו. אך הגישה אליו, אל האדיב המתון, שהיה שקוע בעצמו, לא היתה קלה ביותר. על-פי-רוב ישב על גבי המרפסת, כשהוא מעשן מקטרתו ושקוע בקריאה. לטייל היה יוצא לבדו, פוסע על פני האפרים מרחיק לכת, או שהיה משחק טניס. גבוה היה והפליא את עין המסתכלים בזריזותו ובגמישותו. כאמור, היתה בחירתי טובה, אך לא היה בי העוז לגשת אליו, אף הוא לא היה מן הלהוטים ביותר, אם כי משערת אני שמצאתי חן בעיניו… כך עברו שלושה ימים בלי שתהא לי הזדמנות כל שהיא לשוחח אתו. אבל הוא כבר כבש את לבי, מחשבותי, וכולי נתונה הייתי לו. בלי משים התחלתי עוקבת אחריו, ראיתיו יוצא לטיולו והלכתי בעקבותיו מתוך תקוה להיתקל בו; ראיתיו משכים למישחקו בטניס ויצאתי לתפוש מקום בין המסתכלים, כי היה משהו מושך את הלב בחיצוניותו הנאה ובקוי פניו.

ביום הרביעי, בשעת-בוקר מוקדמת, יצאתי גם אני לנסות את כוחי בטניס. עתים משחקת הייתי בחברת ז’ניט, ואם כי לא הצטינתי ביותר, אהבתי לשחק בהתמדה ובלי עיפות. כאשר באתי לככר הטניס, מצאתיו לשמחתי הרבה, כשהוא יושב על ספסל לבוש חליפתו הלבנה, מחבט בין ברכיו ועיניו כבושות בקרקע, כשקוע בהרהורים. הוא לא שמע בהתקרבי, כי קשה היה לקלוט את פסיעות רגלי, הנתונות בנעלי גומי, אך כאשר הרים את ראשו וראני, נפתע ופניו נהרו:

– התודה לאלים! חייכתי ולבי התפעם בחזקה:

– מה קרה?

– מה? שואלת את מה קרה? יושב אני קרוב לשעה מצפה לבן-זוג והנה הופיעה לפני בת-זוג, כאילו מן השמים זימנו אותה לי! – סבורה אני שאינך מצטער.

הוא צחק והתנער במקום שבתו:

– הבה נתחיל, קטנתי.

– נתחיל – אמרתי לו – אך אינני מן המצטיינות במישחק זה.

הוא חבט בכדור והעיפו דרך חירות:

– נראה, חביבה.

שיחקנו כשעתיים. הוא הפך את נצחונותיו למישחק משעשע והתבדח בין קליעה לקליעה. כעבור שעה קלה, כשישבנו לנוח, קלחה שיחה חפשית בינינו והתידדנו יפה.

נראה, שגם אני מצאתי חן בעיניו, כי על כן שוחח אתי ברצון על כל מיני נושאים, וניכר היה שחברתי נעימה עליו. הוא נתן בי את עיניו האפורות-כהות, אשר הציצו מתחת לגבותיו העבותות בבטחון, וכסבורה אני כי לא אשה אחת חשקה בו. היה זה טפוס גברי מובהק ומושך את הלב. אך קירבתו מילאה אותי במקצת חרדה; ערגתי אליו ויחד עם זה תקפתני אימה מפני הנסיון, שאני רוצה להעמיד בו את עצמי. איני יכולה לומר שנתעוררה בי אהבה אליו, אך כוחו של המין השני היה גלום בו יפה, וזה כנראה הטיל עלי משום-מה את מוראו.

מאותו יום התחלנו יוצאים יחד, רוחצים בבריכה הקטנה שעל-יד הפלג ומשחקים בטניס. ערב אחד יצאנו לטייל בהיכנסנו לאחת השדרות חבקני פתאום בזרועותיו החזקות. רוחי קצרה מאד, כי רוצה הייתי להיות מעבר לנסיון, לחוש את מגעו של הגבר, את המגע המשכר, שיש בכוחו להביא לאשה את הרטט שבכאב התענוג והאושר. ואני מסרתי את עצמי ברצון לחבוקיו ולנשיקותיו. אך עלי להודות, כי בנשיקותיו לא מצאתי את העונג המשוער; הן לא סיפקו את נפשי הצמאה, הנכספת למשהו אחר לגמרי. נשיקותיה וגיפופה של ז’ניט לא היו פחות נעימות ופחות מרעידות מאלו של הגבר… עובדה זו ציערה אותי מאד וזאת היתה אכזבתי הראשונה בשטח זה. אכזבה מרה.

ערב אחד בא סוף-סוף הרגע המקווה. ידידי להט בחברתי ואני עוד הוספתי לגרות את חשקו. התגוללתי על העשב, שכבתי אפרקדן, הפקרתי את גופי לגיפופיו העזים ועצמתי את עיני כמתוך התקפה תאוותנית. הוא כרס וגהר עלי. נשערת אני, כי מנוסה היה, אך אני התחלתי רועדת מרוב חרדה. סערת נפשי גברה, אך אחת החלטתי: להתמסר סוף-סוף לגבר, ובו בחרתי! זוכרת אני, שברכי רעדו ונלחצו זו לזו וגם גווי כולו רעד עד כדי כך, שידידי מצא לנחוץ ללחוש ברוך על אזני:

– החולה את?

– לא – קראתי – אבל קריר לי קצת.

הרגשתי על פני את נשימתו החמה. עדיין נבוכה הייתי ונסערת. הפניתי את פני לעבר העצים, שצמרותיהם התנועעו בחשכה כנפחדות אף הן, ולא ידעתי את נפשי, שכן עשיתי מאמץ מלאכותי ולבי בל עמי.

– מה לך? – לחש אלי.

– איני יודעת… – עניתי בפשטות.

ואז נאנקתי מחמת…

הוא הציץ בי נבוך ונרעש:

– הגידי לי, נערתי, הבתולה הנך? כסבור הייתי… נערת-כרך שכמותך…

מדוכאה שכבתי על גבי הקרקע ועיני עצומות. בקשתיו לעזוב אותי לנפשי, כי רוצה אני במנוחה גמורה, שמוטב לנו להפגש מחר. משראה שאני עומדת בכל תוקף על דעתי, גחן ונשק לי בעדינות כמה פעמים והלך לו. יותר לא ראיתיו, כי עוד באותו ערב, בשעה שמאולם הרקודים נישאו צלילי התזמורת, ארזתי את חפצי, ולמחרת בבוקר השכם חזרתי לניו-יורק.

הורי תמהו בראותם אותי חוזרת הביתה לפני הזמן הקבוע. אמרתי להם, שנאלצתי לחזור לרגל איזו סיבה חשובה ובלתי-צפויה מראש, בודאי אחזור לקיטנה אחר-כך.

אגב, במשך השבוע קבלתי מז’ניט יום-יום מכתבי אהבה ארוכים, סוערים. מכתבים כאלה לא קראתי מעודי. עניתי לה פעם אחת תשובה לקונית, אבל כאשר חזרתי, ניעור בי הרצון לראותה. רוחי היתה נכאה והיא ידעה לנחם אותי ולהרגיעני. יחסה המצויין, הרך והעדין, היה פועל עלי תמיד את פעולתו, ועתים נוהה הייתי אחריה, לקראת מירמז תפנוקים, כפרפר זה לאש. האכזבה, שנגרמה לי על ידי פגישתי הראשונה עם הגבר, נתנה לז’ניט יתרון בעיני ואני לא ידעתי את נפשי, כי נבוכה הייתי, והשניות שבי מתרוצצת ומענה אותי.

לבסוף, אחרי שקול-דעת רב, החלטתי כי אסור לי לחזור לז’ניט, כי אם אעשה כך, הריני אבודה לחלוטין ושוב לא אצליח להיחלץ מהשפעתה. טילפנתי אליה והודעתי לה שחזרתי, ושתקיפה אני בדעתי להינתק לגמרי מן העבר ולחזור לחיים נורמליים. היתה בינינו שיחה סוערת מאד, גם נפגשנו פעמיים והיא התאמצה בכל מיני דרכים להשפיע עלי, לאיים, לשכנע אותי, אך לא הצליחה, אם כי יחסי אליה היה טוב ולבבי… השניות שבי, כלומר, יצרי הפוסח על שתי הסעיפים, הגבר האשה, התרוצצה בי וגרמה לי סבל רב; אך אני לא נרתעתי, הרגשתי כי מחשלת אני את אופיי, והחלטתי להמשיך מאמצי עד שיעלה בידי להשתחרר לגמרי מאימת הסילוף שרבצה עלי. לא בנקל נפרדתי מז’ניט… לא בנקל… היתה זו פרשה מעציבה ומדאיבה למדי…"

יג

דורוטי סיימה את ודוייה והיא הישירה להביט בפני מיכאל מתוך חרדה לקלוט מהבעת פניו את גזר גורלה… מיכאל היה רציני מאד ועיניו נתקעו בחלל החדר, כרוצות לתפוס משהו כמוס ונעלם. אך מיד התאושש, חיבק בזרועו האחת את דורוטי, לטף אותה ברוך, כדרכו, לחש כשהוא נרגש מאד:

– הה, מיסכנתי הקטנה… רב מדי הוא הסבל אשר נפל בחלקך!

נתנה בו דורוטי מבט ישר ופניה קדרו:

– מרחם אתה אותי, לא כך?…

שתק מיכאל. ודאי שרחמיו נכמרו ונתגלגלו על דורוטי. על הנערה אהובת נפשו; רוצה היה מאד לעודד אותה ושקל את דבריו, שלא להכזיב אותה. לבסוף אחרי שמבטה התובע לא הירפה ממנו, אמר לה מתוך כנות גמורה, כשהוא מציץ ישר בעיניה ומבטו שופע אהבה עזה:

– דורוטי חביבה, מבין אני יפה לרוחך. הדברים שסיפרת לי, אין בכוחם להעכירך בעיני. יחסי אליך לא נשתנה. מוצא אני אותך זכה וברה. מקוה אני, כי יחסי הטוב יחד עם כוח הרצון שלך יצליחו להסיר ממך את נגע השניות בנפשך, ויכשירוך לחיים, אשר אליהם את נושאת את נפשך. הגידי לי יקירה, ועני אחרי: “מאמינה אני בדבריך וכן יהי!”…

דורוטי השעינה מתוך אמון גמור את ראשה בכתפו של מיכאל, עייפה במקצת, מתוך עינים עצומות לחשה:

– יודעת אני ולשם כך הריני על ידך. אם אתה לא תצליח להחזירני למוטב, הרי שאין לי כל תקנה… מקוה אני כי אתה תצליח, כי מגע ידך בלבד מצית בי יחס אהבה לגבר וכסופים לא ידעתים…

שחור הלילה אשר השקיף קודם בחלל החלון העגול, הלך והחוויר, הפך כחלחל עד שהלבין לגמרי. כאשר נטתה האניה קצת על צדה, הסתמן שרטוט האופק והבהיקה כפת השמים, החופפת בזוך צחצחות על פני הגלים המתכרבלים פה ושם על פני המים המתנוצצים לקראת השמש העולה, הנושאת זריחתה באלומות אורה וחומה את התקווה הגדולה, הנצחית.

א

לאור החשמל המצהיב, השופע מגולות חרסינה מאובקות, מחה מאיר את אגלי זיעתו המתנוצצים על מצחו, וגחן שוב על גבי השולחן. בידו הימנית החזיק במכונת־הגיזור והתאַמץ להעביר את סכינה העגול והמנסר לאורך הקו המסומן בגיר על פני שכבת הארג העבה; כל החושים היו דרוכים, כדי שהמלאכה תהא נעשית במהירות ובדיוק, שכן על שניהם כאחד הקפיד בעל ה“שאפ”.

ה“שאפ”, על משרדיו ומחסניו, נמצא בקומה העשירית של אחד מבתי ברוֹדוויי העתיקים, סמוך לרחוב ספרינג. קומה זו היתה הגרועה ביותר; מבחוץ נראתה קומה זו, האחרונה, כעלית־גג נמוכה שחלונות קטנים ועכורים משובצים בה, עליה המשמשת לבנין כולו כעין כיפה לנוי, אך למעשה התרכז בה ה“שאפ” של מיסטר בראון, כוורת צרה זו, שבה זמזמו המכונות וטרטרו בלי הרף, עד שקשה היה לאדם להיאחז באיזו מחשבה שהיא.

מבעד לזגוגיות בית־המלאכה נראו פני השמים אשר הנמיכו לרדת, ניתלו על חודי מקרצפי השחקים כשהם טעונים עבי־אכזב קודרים, והאפילו על הכרך כולו. עוד בצהרי יום הוכרחו הבריות להעלות את אור החשמל בבתים, במשרדים ובבתי־החרושת. המחנק בפנים הלך וגדל, ופני האנשים העובדים הלכו והחוירו מהתאמצות, מעיפות.

מחה מאיר מפעם לפעם את הזיעה והמשיך ללחוץ על גבי מכונת־הגזור שפלסה לה את דרכה בתוך הארג מתוך זמזום בלתי פוסק. בינתים היה מוציא בזהירות את החלקים הגזורים, מסלקם הצדה, מיישר את שכבת הארג שלא תזוז ממקומה, מהדקה בברגים מיוחדים לכך ומניח על גבה ליתר בטחון גם מטילי ברזל בעלי משקל. הוא הקפיד מאד לגזור בדיוק לפי הקו המסומן, שלא לתת פתחון־פה למנהל העבודה לבוא בטענות, או למיסטר בראון, שהיה מגיח לפתע כמו מן המארב, חולף בין הפועלים ולשונו מצליפה הערות זעם וקנטור.

מעבור השני של השולחן עבד גַזָר נמוך ודל־גו אשר הלך קרב אל מאיר תוך כדי גיזור. כאשר נזדמנו שניהם בנקודת־הצטלבות, הפסיקו לרגע עבודתם, עמדו להנפש והזדקפו מוכנים לפתוח בשיחה חטופה. מאיר העיף את מבטיו לצדדים – לראות אם אין מיסטר בראון בקרבת מקום – ופתח:

– מה רב החום! והחגר דורש שעות נוספות.

רעו הגזר – יהודי כבן חמישים, רזה, בעל זקנקן קלוש שהכסיף כולו – העביר את ממחטתו ספוגת הזיעה על פניו המקומטים, הציץ בו בבת־צחוק רפה, סלחנית, ושפתיו הפטירו מלה אחת, ספוגה מרירות ובוז:

– “שאפ"…

– מילא. כבר הסכנתי לכך, אך היום אין לי כל סבלנות לעבוד.

– מה יום מימים?

נתן בו מאיר עינים זעומות והעמיד פני נעלב.

– אה, כן! – הזדרז זה לתקן את המעוות – ראשו של אדם מתבלבל מחמת חום. מתי תזכה לראותם כאן?

– בעוד כמה חדשים, כאשר אשיג את הכסף להוצאות הדרך בשבילם.

– נשתה יין, מה?

– כיד המלך! אבל הכסף מאין ימצא לי?… – הוא נאנח.

– ואחיך?

מאיר ברגמן הוריד את זרועו דרך יאוש:

– הה, דובנר ידידי, מאחי לא תצמח לי כל תועלת! זוהי משענת קנה רצוץ… כספו מופקד בבנק על שם אשתו והיא רודה בו קשות. הוא הבטיח להשיג לי מאתים דולר, כמובן בתנאי שאשתו לא תדע מזה שמץ דבר… בינתים איני יכול לעצום עין בלילות מרוב דאגה, ובשעות הפנאי הריני מתרוצץ ומתדפק על דלתות בני עיר וכדי בזיון וקצף!… מעט הכסף שחשכתי לי נתבזבז בימי חליי אשתקד… בקצור, ידידי, מזלי מאיר לי פנים! מחר בצהרים עלי להפסיק את העבודה לשעתים ולנסוע למשרדו של בלקין, בן־עירי שהיה לפנים עני ועלה כאן לגדוּלה. הציעו לי לפנות אליו ואם הוא יעמוד לי בשעת צרתי וילוה לי את הסכום הדרוש ונצלתי!

– אל תבטחו בנדיבים… – הזהיר אותו דובנר.

– ומה עלי לעשות? להטיח את ראשי בכותל?

– ההודעת לחגר שעליך להפסיק מחר בצהרים את העבודה לשעתים?

– אמרתי לו. הוא התפרץ ואמר שאין הדבר נוגע לו ושעלי לפנות למיסטר בראון לשם נטילת רשות. מסופקני אם ירשה לי. הרי מיטיב אתה להכירו…

– הלואי ולא הייתי מכיר אותו את ה–

– בט–ל–נים!…

שני הגברים נזדעזעו. הרעשת קולו הפתאומי של מיסטר בראון ירדה עליהם, כרגיל, כמכת־רעם מדהימה; בקולו החזק והתקיף, בחתוך דבורו הקשה, היה תמיד משהו מן המדהים, כי טובות לא השמיע פיו מעודו בתוך כתלי ה“שאפ”. הוא עמד לפניהם כשאגודל ידו הימנית נתון בתוך כי חזיתו המתעגלת על כרסו, ומתוך עיניו ניבט זעמו של אדם קפדן שנטרד לפתע מתוך שינה ערבה:

– סוף־סוף הרי זו חוצפה לשוחח ולבזבז את זמני היקר בשעה שהעבודה היא כל כך דחוקה, כל כך דחופה! כסבורים אתם שרוקפלר אני או פורד! עד מתי – שואל אני – עד מתי תכלו את ממוני?!

המיית המכונות נדמה במקצת בתוך ה“שאפ”. מששמעו הפועלים את קולו המתמרמר של מיסטר בראון, תקפה אותם הסקרנות לראות בנזוף. בראון – שאזניו קלטו מיד את החלשת רעש המכונות והבין בשל מה – הסב את ראשו והעיף מסביב את מבטיו היורים רשפי־זעם; הוא לא אמר אף מלה אחת, לא הוציא הגה מפיו, אך מבטיו החולפים ומצליפים בקצפם העצור, עשו את שלהם, וההמיה הרגילה כבשה שוב את חלל ה“שאפ”. העבודה שטפה במסלולה.

מאיר הזדרז, לחץ על הכפתור החשמלי והפעיל שוב את מכונת־הגזור. כסבור היה שבתוך רעש העבודה ימלט מנזיפתו של בראון, אז זה שעמד עדיין נרגז על מקומו, בלתי מפויס, קרא אליו לפתע:

– שמע־נא, עמוד, הפסק!

מאיר נבוך והפסיק את זרם החשמל:

– מה יש?

– איך אתה גוזר?!

– לפי הקו. – ענה לו מאיר בענוות־רוח.

– לפי הק–ו! – חזר אחריו בראון מתוך העויה לועגת – וקו זה מהו אומר?

– קו זה – התנצל מאיר והסביר לו – הותוה בטעות; הקו שאני עובר עליו עכשיו הוא הנכון.

– כך… – רטן בראון מאוכזב – מי התוה את הקוים?

– המנהל.

קולו של בראון הרעים מסביב:

– חיגר! גש הנה, חיגר!

מנהל העבודה החל מדדה בחפזון כשחבילת ארג תחת בית־שחיו, מתוך כונה להראות לו לבראון שעסוק וטרוד הוא. בלי לדעת מהו הענין שבראון מתכוון לו, פתח בחיוך, כמתנצל מראש על התקלה שגרם או שנגרמה בגלל מישהו מן העובדים.

בראון העיב את פניו והצביע על הארג:

– קו זה מי סימן אותו?

– אני, מיסטר בראון, כי –

– וקו זה?

– גם כן אני… אבל –

– אין אני רוצה לראות קוים כפולים להבא! השמעת?!

– יֶס סר!

שולחן העבודה שעליו היה מאיר עובר ומעביר את מכונת־הגזור היה רעוע וישן למדי. במקומות אחדים חרגו הקרשים, בלטו ויצאו דופן. כאשר נתקלה המכונה באחד מן הקרשים הבולטים, היתה מקפצת כרוצה לחרוג מגופו של הארג הנגזר, ובשעת קפיצה היתה מסכנת את ידו של הגזר.

כאשר חזר בראון ועבר על־יד השולחן, הציץ מאיר בפניו ולא ראה בהם את הזעם השפוף עליהם בדרך־כלל: שעת־רצון ירדה עליו אחרי סיור משביע רצון ב“שאפ” שעה כלל לא שכיחה לגבי אדם זועף ומר־נפש כבראון. מאיר הפסיק לרגע את זרם המכונה ופנה אליו באדיבות רבה:

– מיסטר בראון, בקשה לי אליו.

בראון התעכב מוכן להקשיב, אך פניו לבשו שוב את קדרותם. חלשה דעתו של מאיר ובמקום לבקש מאתו שחרור לשעתים לשם בקור אצל בין עירו העשיר, עמד ופנה אליו בענין אחר שחשיבותו אף היא לא היתה פחותה בעיניו.

– רוצה אני לבקשו שיתקנו את השולחן.

– וכי אין הוא די טוב בשבילך?

– לא, לגמרי לא טוב.

– למה? – התרעם בראון.

– הנה – החל מאיר מסביר לו – ישנם קרשים בולטים וכשהמכונה נתקלת בהם הריהי מקפצת, עלולה לקלקל את הארג וגם לגרום חס־וחלילה לאסון…

בראון השיב לו באדישות גמורה:

– אל תדבר שטויות ועשה את עבודתך בזהירות! אינך הראשון אצלי ואולי אף לא האחרון. אם השולחן טעון תקון או לא – זאת אראה אחר־כך.

מאיר הוריד את ראשו, העיב את פּניו והמשיך לעבוד.

– מה השיב לך? – לחש אליו דובר.

– אמר שאין הדבר נוגע לי.

– נבל… – רטן זה – גם אני בקשתי ממנו לתקן את השולחן ונזף בי.

– החס הוא על הפרוטות?

– חלילה! עקשנות של בוּר ותו לא.

בשעה שבע נדם קשקוש המכונות. הפּועלים החלו נחפּזים לשעון האוטומטי להחתים את כרטיסיהם ולהתלבש. הפועלים היו תמיד הראשונים כי הנערות העיפות נשארו על־יד המכונות, הוציאו מארנקיהן את המראות הקטנים, פוך ושפתונים, והחלו מתפּרכסות כשהן מתאמצות לטשטש את החיורון הנסוך על פּניהן ולהסתיר את הקמטים המדאיגים. החגר קפץ מיד וכבה את מחצית המאור, לקמץ לו לבראון בחשמל. על־יד הדלת החלו הפועלים להצטופף ולהמתין למעלית החשמלית המופיעה מפעם לפעם, כשאורה הלבן הנזלף ומסתנן מבד לזכוכית אטומה, רץ לפניה ועולה כמתוך שאול אפלה.

ריעו של מאיר – הגזר דובנר – עמד על ידו בתור:

– ובכן, מצפה אתה לאורחים, מה?

– כן, ידידי, – השיב בראון ורטן לעצמו חרש – אבל הכסף… הכסף…

– כאשר הבאתי את משפחתי – המשיך דובנר – לא הכירה אותי בתי הקטנה לגמרי! בת חמש היתה כאשר נסעתי וצער רב נצטערתי! כסבור הייתי, שהיא שומרת בזכרונה דמות דיוקני, אבל כשראתני, כמו זר הייתי לה… חפצתי לחבקה ולנשקה, לאמצה אל לבי, והסתלקה נבוכה הצדה; לא האמינה, שאביה עומד לפניה…

– כך? – תמה מאיר – מי יודע אם קטנתי תכירני.

– המעלית הופיעה. בתנועת־יד מהירה הסיט הכושי את הדלת הצדה והחל מונה בחפּזון את מספר הפועלים הנקלטים. ישנה היתה המעלית ואסור היה להעמיסה יתר על המשקל. הכושי הכניס עשרה פועלים, נעל את הדלת והמעלית החלה גולשת למטה, מתוך תנודות קלות. הכושי עמד על־יד הקיר כשגבו מופנה אל היורדים וזרק להם את המלים אשר אמר לאחרים במשך היום בפעם המאה:

– חם היום!

–חם, חם! – נענו לו מתוך אדיבות.

ברחוב שלט ערפל. בעצלתים התנהלו החשמליות כשהמכוניות חולפות על פניהן במהירות קדחתנית ומחוצפת. הבתים הרחוקים לא נראו לגמרי; הקומות הראשונות של מקרצפי השחקים נראו כגושים אפלים, ואילו שאר הקומות העליונות היו תקועות ולוטות בעננים. אורות החשמל הצהיבו ופלחו זעיר פה ושם את חשרת הערפל. כפקעות אפלות חלפו אנשים על המדרכות, חצו את הרחוב ונבלעו בתוך לועי התחנות של הסובווי. בתחנת ספרינג היתה הצפיפות גדולה ביותר. המוני העמלים שחזרו מעבודת יומם הצטופפו והמתינו לרכבות החולפות דחופות בזו אחר זו, כדולקת אחת את השניה. כל אחד רצה להקדים ודחק את עצמו בכוח לתוך הקרון, גם בשעה שהדלתות החלו נסגרות.

מאיר לא סבל את הדוחק ואת הצפיפות. כאשר ירד לתחנה הלך עד שהגיע לקצה הרחבה. מקום שם נתעכבו הקרונות האחרונים אשר בהם לא היתה לפעמים הצפיפות גדולה ביותר. הוא הצליח לכבוש לו מקום ברכבת הבאה, ישב והתמכר להרהוריו. כמו תמיד בימים האחרונים, היה גם הפעם נתון כולו למחשבות על אשתו וילדיו, המצפּים לכסף֚ כדי שיוכלו סוף־סוף לבוא אליו. החוק האמריקאי תבע ממנו קודם את התאזרחותו והיה עליו להמתין חמש שנים רצופות; חמש שנות סבל, כליון נפש וגעגועים. וכיום, משזכה להתאזרח ויש לו האפשרות החוקית להביאם אליו, אין ידו משגת לשלוח להם את הסכום הדרוש… המעט שחשך לתכלית זו אין בו כדי להתיר את הבעיה הקשה, והריהו אובד־עצות, נפשו יוצאת אל הנפשות היקרות לו, ואינו יודע איך להביאן אליו.

ב

לאחר ליל נדודים, ללא שינה ומנוחה, קדם את פני מאיר ב“שאפ” יום נוסף של חום ומחנק. בראון הקשיח את לבו וסרב לשחררו לשעתים מן העבודה, שעתים שהיו דרושות לו לשם בקור אצל בן עירו העשיר. בראון פסק לו את פסוקו קצרות, בחתוך דבור ובסיום שאין להרהר אחריו:

– את עניניך הפרטיים תדחה לימי בטלה. עלי להוציא את התוצרת בדיוק נמרץ אנ’דאטס אול!

– אבל מיסטר בראון –

הוא ראה את ערפו האדמומי של בראון המופנה אליו ואת דלת המשרד שנסגרה אחריו מתוך נקישה נמרצה. פניו של מאיר חורו והוא הרגיש שמתוך עצבנות וחרון אין־אונים תוקף אותו כאב־ראש; תשוש ונבוך, בראש מורד, קרב לשלוחן ותפש בידו מיכנית במכונת־הגזור. לפניו על גבי השולחן נחה שכבת ארג עבדה ודחוסה מאד. העבודה היתה מרובה ומיסטר בראון תבע כמות של תוצרת מוגדלת. לפיכך לא הקפיד וציוה להרבות בארג. עבודת הגזור קשתה משום כך פי כמה. עצבני ומכורסם בחובו על ידי צער העלבון הצובט, התאמץ מאיר לדחוף את המכונה לתוך שכבת הארג הדחוסה. התנהלה המכונה לאורך הקו המסומן באטיות, גזרה ותלשה אניצי בד ומשי מתוך טרטור צרחני ביותר, וכאשר הגיעה לסבוב – עבודה שדרשה מאמץ מיוחד – נתקלה באחד הקרשים הבולטים, נתעכב לרגע, ואחר־כך, כאשר דחפה מאיר כדי לחלצה מן המיצר, נרתעה המכונה במקצת אחורנית, דלגה קדימה, התרוממה מעל הארג ככלב־ים העולה מתוך המים על גבי הקרח, הסכין הבריק וזנק על כף ידו השמאלית של מאיר, כף היד הלוחצת על גבי הארג שלא ישתמט.

ברגע הראשון כמעט שלא הרגיש כל כאב אבל הדם ניתז מסביב, קלח, ואצבעו הקטועה השלכה על גבי הארג שותתת דם, כחיה עדיין בפי עצמה… נבהל מאיר, החל מנענע את ידו הפצועה בחלל האויר, מתיז דמו מסביב וצועק:

היד! האצבע! עזרו לי…

פועלת אחת שהבחינה בתאונה נחפזה אליו, הביאה צמר־גפן, צלוחית יוד, והחלה מטפּלת בו בידים רועדות מהתרגזות והיא מצעקת:

לטלפון! אמבולנס!

מישהו קפץ למשרד להבהיל את העזרה המהירה. מסביב למאיר אשר הושב על כסא התאספו הפועלים כשהם נרגשים, רוטנים ומתמרמרים, כל אחד לפי דרכו. דובנר עמד וצעק כשהוא מנצח עליהם:

– עשר פעמים התרינו בו שיתקן את השולחן!

– נכון! שמעתי כשמאיר דיבר איתו.

– ומה השיב?

– לך ותשאל אותו!

– ערפד שכמותו!…

– אוי… – צעקה חלושות פועלת אחת – איני יכולה לראות את הדם הקולח… – לא סיימה משפּטה, החוירה וצנחה מתעלפת. מהומה ומבוכה. מאיר ישב חיור ונבהל. הנה נתקפחה ידו השמאלית כי ניטלה ממנו אצבעה, זו האצבע החזקה הלוחצת על גבי הארג בשעת גזור ומיטיבה אותו. עצוב היה אך כל כעס טרם תקפו; ידע כי מתרחשים אסונות בעבודה ואין מפלט מהם בכרך זה התובע יום־יום את חוקת תאונותיו ואסונותיו. הקצף כלפי האשם האמיתי נתעורר בו אחר־כך. עוד הוא יושב כואב ומרטיט על גבי הכסא, והפולים מסביב נרתעו והחלו סרים הצדה, כל אחד לעברו. בראון הופיע. לא היה כל צורך לכנות בשמו ולהכריז כל בואו. הפועלים הבחינו במציאותו בהביטם איש בפני רעהו בלי לראותו; פועל שהרצין את הבעת פניו, שדבורו נתקע לו לפתע בגרונו, או שהחיש את תנועתו – חזקה עליו שראה את מיסטר בראון או שהרגיש בו… הופעתו של בראון היתה עוברת על פני ה“שאפ”, כחלוף רוח קלה על פני אגם שקט, מרעידה ומעיבה את אדוות המים… הופעתו היתה פורשת כעין קדרות שהכתה גלים מסביב.

בראשון התעכב באמצע האולם והרעים בקולו האדיר:

– מה קרה?!

איש לא השיב לו.

– חיגר! מה קרה?

כאשר שמע מאיר את קולו של בראון, קול תקיף ורודה, הציפו נחשול של חימה. לפתע פתאום מצא את כל האשם באסונו! כל המרירות שתססה בחובו, שנצטברה ונצטרפה מפרטים קטנים ומדאיבים, פרצה מתוכו. הוא הזדקף, כשהוא לוחץ על התחבושת הארעית לעצור בעד שטף הדם, פסע פסיעה אחת והשיב לו בקול רועד ועצבני, אבל בארשת־פנים מתוחה:

– רוצה אתה, מיסטר בראון, לדעת מה קרה?…

דממת מות השתלטה ב“שאפ” עד כי דומה היה שלא רק האנשים קולטים שאלה זו אלא גם הקירות, המכונות, הדומם, הכל! העיף בראון את עיניו שנתקלו בידו החבושה של הפּועל והבין. הוא שתק ולא היקשה לשאול אבל מאיר הניח לו הפּעם והמשיך בזעף:

– רואה אתה, הנה מונחת אצבעי הקטועה… וזה אירע בגלל השולחן שלך, מיסטר בראון! השולחן שלא פעם נתבקשת לתקנו!

– אתה בקשת? – מילמל בראון נבוך, כרוצה לטשטש את כובד אשמתו.

– כן! – צווח מאיר – ביקשתי כמה פעמים! וגם דובנר ביקש! ואתה אטמת את אזניך ולא נקפת אצבע קטנה לתקון השולחן הרעוע!…

– טוב, טוב… – רטן בראון – נשוחח על זאת אחר־כך.

– מה יש לשוחח!

אותו רגע קפץ אליו דובנר, הושיב אותו בחזקה על הכסא ולחש לו:

– שמע־נא, מאיר, אַל תריב אתו עכשיו, אבל דע מה שעליך לדרוש בתורת פצויים…

היפנה בראון את גבו, וכמתחמק, כאחד שסטרו לו על הלחי, יצא את ה“שאפ” וחזר למשרדו. תא מיוחד היה לו במשרד הכללי ובו עמד שולחן־כתיבה קטן וסמוך לו כורסת עור רחבה וגדולה שבה היה בראון נוהג לנמנם בשעות הצהרים. הוא נכנס, שקע בכורסה והחל מהרהר בענין התאונה. עצם המקרה לא ציער את רוחו ביותר אך הוא הבין שלמאי ישנם בודאי עדים אשר יעידו כי דרש לתקן את השולחן שהיה באמת רעוע. ידע בראון שאם ייטפל למאיר, כנהוג במקרים כאלה, עורך־דין זריז אשר יתבע אותו לדין, אין ספק שהדבר יעלו לו בדמים מרובים. הוא קימט את מצחו ושקע בהרהוריו כדי למצוא איזה מוצא מוצלח ומניח את הדעת, שלא יעלה לו עסק־ביש זה בכסף רב.

בראון הרים את זרועו לכפתור החשמלי שהיה קבוע בקיר על־יד הכורסה ולחץ עליו באצבע. מיד הופיעה על הסף המזכירה שלו, צעירה זקופה, דקת־גו, בעלת הבעת פנים רצינית וחביבה כאחת. בכף ידה הענוגה החזיקה עפרון ופנקס ההכתבות, אך משהציצה בבראון הבינה מיד שאין הוא רוצה להכתיב הפּעם ונשארה על הסף:

– יס, סיר?

– קראי לי לחיגר.

– שמע נע חיגר, פנה אליו בראון בהיכנסו – מה נשמע?

– עובדים. – השיב לו זה בקצור.

– משוחחים על התאונה?

– כמובן.

– מה אומר דובנר?

– מחרף ומגדף…

–המ… יש לו עוד עדים?

– סבורני שכן. זילברמן, וינברג ואחרים ששמעו כאשר דרש ממך מאיר לתקן את השולחן, ימצאו לו עדים די והותר…

– עסק־ביש! מה דעתך!

– דעתי היא שצריך לסדר את הענין עם מאיר גופו עוד לפני התחברו עם עורך־דין.

– נכון! הוא אשר חשבתי גם אנוכי. אם יפּול בידיו של איזה עורך־דין ידע זה איך לעשות מטעמים מכל הענין… סבורני שצדקת: עלי לסדר את הדבר עם ברגמן עצמו.

– לקרוא לו עכשיו?

– לא, לא. עליו להרגע קודם.

– הוא בודאי ינוח שבוע או שבועים ודבר זה אינו רצוי ביותר כי בינתים יוכל להתקשר עם עורך־דין ולפתוח מיד בפעולה; ימצאו ידידים אשר ישיאו לו עצה טובה ויעזרו לו בסדור הדבר. לדעתי אסור להחמיץ את ההזדמנות, כי דובנר בודאי שיורהו עוד הערב מה לעשות ואיך להתנהג…

– יוּ סיד איט!

החיגר קימט את מצחו ובראון האיץ בו:

– ובכן, מהי עצתך?

– עוד מעט ויסיים הרופא את טפּולו בו. תצא איפוא ותסיע אותו הביתה במכוניתך. תדבר אתו בדרך או בדירתו… יתכן שיעלה בידן לסדר את הענין עוד היום.

בראון הוריד זרועו וטפח בכפו על השולחן טפיחת־הסכמה:

– אולרייט!

ג

כעבור שעה קלה, לאחר שנבדק מאיר על ידי הרופא וידו חופשה לו יפה, קרב אליו מיסטר בראון ואמר לו רכות:

– קודם־כל עליך לנוח שלושה שבועות, ועכשיו בוא, רד אתי ואסיעך הביתה במכונית שלי.

– תודה רבה, מיסטר בראון, אך יכול אני לנסוע גם בסובוויי…

– שמע נא, ר' יהודי לדברי, ואַל תשתטה!

הוא שילב את זרועו בזו של מאיר והחל מובילו בזהירות לעבר הדלת.

בראון הושיב את מאיר על ידו בתוך מכוניתו המצוחצחה, הפליג לתוך הרחוב הסואן וביקש לנַחש:

– סבורני שאתה גר בברוקלין?

– לא. בברונכס.

רגעים אחדים נסעו השנים בלי לדבר איש לרעהו. בראון הוביל את המכונית ביד חרוצה וזריזה, כשבזוית פיו תחובה לו סיגרת האוואנה כבויה, ומגבעתו האפורה שמוטה לו על פדחתו. מאיר ישב על ידו שותק, מכונס ורציני.

באחד מקרני הרחובות, כאשר עצר בראון במכוניתו ותקע את מבטיו בפנסי התנועה האדומים כשהוא מצפה לראותם הופכים ירוק, למען יוכל להמשיך את דרכו – פנה למאיר היושב על ידו:

– מה היד, כואבת?

– כמובן…

– תנוח שבועים או שלושה ואחר כך –

– אחר־כך – התאזר מאיר ושסעו – אשאר בעל מום!…

– ידידי, אסונות מתרחשים…

– נכון, אבל ישנם אסונות שאפשר להמנע מהם בהחלט!

בראון רטן לו משהו מתחת לשפמו והריץ שוב את המכונית כשהוא מפלס לה דרך בזריזות רבה בין המכוניות הרצות ומשתקשקות כזרם מים אדירים, כנחשול המזנק קדימה. הוא שתק רגעים מספּר֚, כמבקש לשקול במוחו יפה את המלים אשר הוא אומר להגיד לפועלו שנפגע. קשה היה לו לפתוח בשיחה אך הוא החליט להביא את הענין לידי גמר עוד היום. הוא העיף מבט חטוף בפני פועלו וכאשר הבחין והכיר שהמתיחות הקודמת רפתה, הזעם ניטל מהם, והבעת פניו היא רצינית אך שקטה יותר, היאט את מהלכה של המכונית, והיפנה אליו את פניו:

– מיסטר ברגמן, רוצה אני להגיד לך כמה דברים בענין התאונה שאונתה לך, אולי באשמתי…

מאיר שתק.

– תסלח לי שאני פותח דוקא עכשיו בענין זה, אבל הרי מכיר אתה אותי בתור אדם מעשי, איש הביזנס שהנמוסים היתרים והמליצות הנאות הם למשא עליו. אוהב אני לגשת לענין ישר ולא בעקיפין. כפי שאני מבין הן לא תעבור בשתיקה ותתבע אותי לדין, לא כך?

מאיר השיב לו בקול מהסס במקצת:

– יתכן…

– ובכן, רוצה אני למנוע אותך מצעד זה לטובתך.

– לא תוכל! יש לי עדים…

בראון גחך בערמומיות:

– רק לא להתרגז, ידידי. טרם גמרתי את דברי. לא אכחיש שאשמתי אינה מוטלת בספק… הזנחתי את הדבר והיה עלי לתקן את השולחן. ברם, אדם טרוד אני ועשיתי משגה. את הנעשה אין להשיב. אך רוצה אני כעת להסביר לך כמה דברים. אתה בודאי שתתבע אותי לדין. תתקשר עם איזה עורך־דין אשר ינהל בשמך את התביעה. שופט יפסוק כמה שיפסוק, ועליך יהיה לשלשל לכיסו של עורך־הדין החצי מהפצויים שתקבל ממני… בודאי ידוע לך כי כך נוהגים אצלנו באמריקה?

– יודע אני.

– ובכן, ידידי, יש לי בקשה אליך ואתה תבין שהצדק אתי. שונא אני תכלית שנאה את עורכי הדין הנבלים, הפוחזים, אשר בלי לנקוף אצבע קטנה הם זוכים תמיד בסכומים עצומים; כסבור אני שאתה צריך לקבל את הפצויים המגיעים לך בהחלט, זכאי אתה לכך, אולם להפריש את החצי מהם לעורך־דין לא כדאי כלל וכלל!…

בראון הציץ בפני מאיר, לראות עד כמה משפּיעים עליו דבריו, והחל לשקול בדעתו את הסכום שעליו לנקוב. חושש היה שמא יפריז, או שמא יפחית ונמצאת תכניתו מקופחת. לבסוף המשיך:

– חושב אני כי עליך לשים לב להצעתי; עלינו להתפשר בדרך־שלום, בלי להפיל סנט אחד לכיסו של האורח הבלתי קרוא… אני מוכן – בלי לעמוד על המקח – לפצות אותך בסכום של אלף דולר, ולהבטיח לך גם להבא את עבודתך ב“שאפ” שלי… עליך לדעת כי אם תעמוד בריב איתי לא אוכל להעסיקך, ולהשיג עבודה במקום אחר יקשה עליך…

מאיר נפתע ונרעש. לא פלל לשמוע מפיו של בראון הצעה מפורשת כזו בסכום של אלף דולר! הסכום שהוצע לו היה בו כדי לפתור את השאלה החמורה שנתלבט בה בזמן האחרון… בלי להרהר הרבה ולשקול את הדבר יפה בדעתו, מוכן היה להביע לבראון את הסכמתו גמורה לסדור הענין בשלום ולקבל את ההצעה. אבל הוא לא ידע איך להגיד לו זאת ושתק. נבוך היה ודחה את תשובתו. בראון העיף בו מבט חודר וכסבור היה שתכניתו נתקפחה… שתיקתו של פועלו לא נראתו לו, והוא פתח שנית:

– אכן, יהודי עקשן אתה! הריני חוזר ואומר ומתרה בך כי תעשה שטות גדולה אם לא תשמע בקולי; תחמיץ הזדמנות נאה שאינה חוזרת… ברם, רוצה אני להיות נדיב־לב ביותר ולעשות עוד ויתור קטן, כי בעצם צר לי באמת על המקרה שאירע, ואני מוסיף לך עוד מאתים דולר וחסל!

מאיר היה מרוצה בהחלט. אך הוא התאמץ שלא להבליט לבראון את חדוותו הכמוסה והשיב לו בקול רפה, כמאונס, בלי להביט לעברו:

– טוב. איני רוצה לריב.

– אולרייט! ידעתי שלא נריב!

בראון מיהר להטות את המכונית לרחוב צדדי שהתנועה לא התגעשה בו ביותר והתעכב על־יד המדרכה. באדישות מעושה הוציא מכיס מעילו את פנקס השיקים שלו, פתחו, הניחו על ברכיו והחל שורט עליו בעט נובע, בכתב מגושם וגס, ספרות ומלים. כאשר גמר לרשום ולהדגיש יפה את הסכום – מלאכה שכבר היתה שגורה בידו – תלש את השיק והגישו למאיר באדיבות רבה:

– פּליז, מיסטר ברגמן!

מאיר הושיט את ידו ובקבלו את השיק השיב בלשונו, אף הוא מתוך נמוס:

– טהאנק יוּ סר!

– נוור־מיינד! עשיתי את חובתי ותו לא, – ופתאום, כנזכר בדבר, הושיט למאיר פנקס שני ומסר לו גם את עטו – תואיל לרשום מלים אחדות.

– לשם מה? – תמה מאיר והניע את ידו הפצועה כי הכאב החל להציק לו.

בראון לא השגיח בכך והוסיף:

– כך, לשם פורמליות, אוהב אני שכל הענינים שלי יעשו בסדר הדרוש. תרשום שורות אחדות בלשון זו: (הוא אחד בידו וזרזו) “אני החתום מטה מיסטר מאיר ברגמן, מאַשר בזה שקבלתי מאת מיסטר מוריס בראון את הסך 1.200 דולר בתורת פצויים חלף האצבע שנקטעה בשעת העבודה. אני מודיע בזה, כי אין לי למיסטר בראון כל טענות או תביעות אחרות איזו שהן, בקש עם התאונה הנ”ל".

כאשר גמר מאיר לכתוב את האישור המבוקש, קצת מתוך התאמצות, כי ידו הפצועה הכאיבה לו מאד, פנה אליו בראון:

– כך. בסדר. עכשיו תואיל לרשום את התאריך ולחתום את שמך.

מאיר חתם. פניו הביעו עייפות רבה. הענין היה לו לזרא.

בראון הצית אש בסיגרה הכבויה ותפש בהגה:

– ועכשיו הבה ונסע!

הזיז את מכוניתו ממקומה, הכניסה שוב לרחוב הסואן ונצטרף למסע המכוניות הבלתי פוסק. מאיר עצם את עיניו מתוך חולשה והחל מתנמנם. בראון אשר ישב על ידו הסיק לו מסקנה אחרונה: “סבורני שהרוחתי בעסק־ביש זה לא פחות מאַלפּים דולר”… גורלו של פועלו שוב לא העסיק אותו. שעת צהרים הגיעה. חש רעב. בדמיונו הצטיירה דמותה הנאה של המלצרית הצהבהבת ב“מסעדה הכחולה” שבזכותה היה סועד שם.

ד

בצעדים כושלים, מזיע, מחום ומחולשה, עלה מאיר במדרגות המובילות לחדרו. את מעילו הטיל על הכסא, הוציא מתוך כיסו את השיק שקבל מאת מיסטר בראון, ישב על דופן מטתו והתפרקד עליה בזהירות, שלא להכאיב לידו הפצועה. ניגב את פניו המזיעים בכנף הסדין, והרים את השיק נגד עיניו, הסתכל בו יפה, באותיות ובספרות המשחירות בטור אחד, ושפתיו הפטירו חרש, מתוך ליאות, בלי כל כוונה: אלף ומאתים דולר.

ראשו היה כבד עליו והתנומה החלה תוקפת אותו. הוא צם את עיניו וידו האוחזת בשיק צנחה ברפיון לצדו. כשחזר ופקח את עיניו שלטה בחדר אפלה גמורה. המיית הכרך שעלתה מן הרחוב החזירה אותו אל המציאות, הרוחשת שם למטה כרגיל, וזכרונו החל מאחה במוחו את פרטי היום שחלף. נפשו נעכרה עליו בהצטייר לפניו מעשה מכירת האצבע הקטועה.

הוא גם בהשענו על ידו הימנית, חלף אלכסונית את החדר ולחץ על כפתור החשמל שהיה קבוע על־יד הדלת. האור הציף את החדר, ועיני מאיר נתקלו בשיק הירקרק שהוטל על גבי הרצפה. הוא גחן להרימו מתוך גניחה קלה, הסתכל שנית בפירוט הסכום המקנה לו את האפשרות להעביר אליו לבסוף את בני ביתו, שאלה שכה התלבט בה ושנפתרה לפתע בהיסח־הדעת ובאורח כה מוזר. יחד עם רגש השמחה על אפשרות בלתי־צפויה זו, עיוה חיוך עגום את פניו, ובחשבו על מה שאירע, עמד והסיק לו מתוך מנוד־ראש מסקנה אחרונה: ערכה של אצבע במדינה זו – כך וכך; ערכה של יד – ודאי כך וכך; ערכה של רגל – ודאי כך וכך, ואילו ערכו של האדם אשר נשמה בקרבו, בעיני כותב השיק, בעיני זה החולש על גורלם של מאות כמוהו – אפס גמור!

במקום זה השחיר מאד הנהר, ושיווה למראהו תוספת עומק, צוננת ומבעיתה. שתי סירות, מוארכות כעיני סיני, ארבו מן העלטה; עם המשוטים לצדיהן דמו לצפרים שקפלו כנפיהן ועטו על המים. חצות לילה, מבעד לענפי הערבה הסתננו קרני הסהר, שקצהו נתקע בעב מרופט.

הממונה על הסירות כבר היה מוטל אותה שעה על משכבו, ונחר למירשים. דוד היה הראשון אשר גלש למטה, גחן על השלשלאות, וקרא בנזיפה:

– לכל הרוחות! נעולות יפה…

אולם, מששמע את קולה המתלונן של סאלי, ומפח-נפשה ניחת בלבו כמאכלת, הרגיש בכל כובד האשמה שרבצה עליו הלילה; הן באשמתו לא יכלו השניים – סאלי, ורוברט החופף עליה בכל עתרת קסמיו הגבריים – להתייחד. סאלי הזמינה אותו מתוך אדיבות מתובלת בחמלה; היא ראתה את היגון השוכן בעיניו השחורות, ולכן הצהילה אליו את קולה. אולם, לא הבין, העלוב, כי לא נתכוונה לראותו בחברתה כל הערב.

קרוב לחצות ראתה שהערב גווע ללא כל תקנה. מתוך יאוש רוגז דלגה מן המרפסת, ופקדה:

– הבה ונרד בסירה!

וכאן מצאו אותן כבולות…

דוד ידע שעליו לפצותה בכל מחיר. שאם לא כן – שוב לא יזכה לאותו מבט טוב, המרעיש את נפשו, המצית בו שביבי תקוה נכספת. הוא גחן שוב, התבונן במנעול, ואמר בבטחון גמור:

– אין דבר, יקירה יש תקוה.

עמד וכרך את השלשלת על ידו, פשט את רגלו הימנית, השעינה יפה על דופן הסירה, בתנועה נמרצה ומהירה, משך בכל כוחו. נתרחש לו הנס. הוא הוטל ארצה, השלשלת הבריקה באויר, ולעיניו התעופף מנעול שנעקר על קרסו גם יחד.

לא הבליגה סאלי ופרצה בצחוק: כל כך מגוחכה היתה השתטחותו של דוד! הלה הזדרז לקום, בתנועת יד נדיבה, כמכניס אורחים מובהק בטרקלין, החווה קידה, ואמר:

– בבקשה רבותי, הסירה לשרותכם!

– בן-חייל אתה! – מיהרה סאלי לתקן את רושם הצחוק. אולם רוברט הבוטח, שראה אף הוא במפלתו של ריעו (אותו רגע שכח בהחלט שדוד הוא-הוא שהציגו לפניה, ושרוברט הוא-הוא שהוציאה מזרועותיו ממש) חייך, כששפתו העליונה מגביהה קמעה, אלכסונית, את שפמפמו השחור. ולחש באוזנה של סאלי:

– מוקיון החצר שלנו…

היא לא מחתה. להפך, חייכה אף היא, כאילו דברים מחוכמים מאד שמעה מפיו. שניהם ירדו בצעדים קלים, גמישים מתרוננים, למטה לסירה. וכאן אירע מאורע מכאיב במקצת; מאורע שכיח, ואף-על-פי-כן – מעציב:

השניים נכנסו הראשונים לסירה, בלי לחזות את הנולד, ישבו על המושב הראשון מול דוד שישב באמצע ותפס במשוטים כשפניו מופנים אליהם… הסירה הפליגה על שחור הנהר וחתכה את הדממה.

בראשונה ירד השקט המרגיע על שלשתם, אך מיד ידעו השניים שישבו מול החותר, הסוקר אותם, שאין הדבר כתקונו… כל חשק ההתחטאות שנאגר בלבם, הוגש להם עכשיו על טס לילה משכר, אך היושב מנגד, אינו יכול להיתמם, ולוּ רק למראית עין; הוא חותר יפה במשוטיו כבורח מהכרת ישותו המיותרת כרגע, אך אין-אונים הוא כלפי עיניו המישירות הבט…

וכשביקש להחלץ מן המבוכה, נשא קולו בשיר, אולם גרונו נלחץ, וקולו הסתנן צרוד במקצת, עלוב, ללא כל רושם מיוחד. הוא הפסיק וכבש נכלם את פניו בקרקעית הסירה.

חתר והירהר:

“… כשעמדה ספינה לרדת תהומה – בכדי להקל על משאה ולפלטה – היו מטילים המימה חפצם וגם עבדים”…

ועוד:

בונציה עמד פעם על שפתה של התעלה המרכזית. גונדולה החליקה על פני המים. בתוך תא קטן, מקוּרה, מכוסה בוילאות, ישב זוג צעיר והתעלס. הוא עמד על שפת התעלה, ועינו חדרה לבין חרכי הוילאה קלטה את המראה הזה שהצחיקו במקצת; אולם האיטלקי החסון שעמד מאחריהם וחתר במשוטו, שר לו לתומו, ולא ראה כלל את נוסעיו…

הסתכל דוד בשניים המתאמצים לרסן את עצמם והירהר:

“לו גונדולה היתה זו ואני עומד וחותר בלי לראותם”…

אך זו היתה סירה ולא גונדולה!

אז ירדה עליו קדרות:

– אתה האשם!

המשוטים נלחצו לתוך כפות ידיו כשני מטילי ברזל מלובנים. עוד מעט ופרץ בבכי. הברקה מוזרה במקצת חילצה אותו מן המיצר. הוא הטיל את משוטיו מידיו, גחן, טבל כפות ידיו במים, וזרק כלפי הזוג המקופח:

– הבה ואשחה קצת!

רוברט אשר ירד לדעתו, תמך ברעיונו:

– אכן, זהו ספורט נאה, ידידי!

ביקש דוד מסאלי להעלים עין לרגע, אם רצונה בכך, מיהר להתפשט, כחושש שמא יעכבהו מישהו. אך איש לא כיהה בו, וגם לא סאלי, אם כי טבלה את קצות אצבעותיה במים ונוכחה שאלה הם מי סתיו צוננים למדי… היא שתקה…

הטיל דוד את גופו המימה, בשרו נעשה חדודין-חדודין. אך הוא הטיפש הנצחי והטוב, הצהיל את קולו ב–אהא–הא מתפנק, כביכול, טפח בכפות ידיו על קרום השקט שהקריש עליו הנהר, והתרחק כנחלץ מפח.

הסירה נסחפה לאיטה עם הזרם, קרבה לחוף וחרטומה נינעץ בסוּף. רוח רישרשה בין ענפי העצים. כוכבים נשרו לתוך הלילה. מסביב שלט שקט רוחש רזים. המיסגרת הרומנטית היתה שלמה, ללא פגם.

צוננים היו המים, צובטים ועוצרי נשימה. דוד קרב לעברו השני של החוף ויצא מן המים מתוך תקוה להתחמם באויר. שניו נקשו. סנטרו רעד. הוא נגש לעץ שהשחיר בחשכה, והקריב את גבו הקופא לגזע מחוספס…הקור לא הרפה אך הוא לא ההין לחזור: “עוד מעט… עוד מעט”…

דוד יצא לשדה. מרחוק על-יד הכביש, האירה תחנת דלק אדומה, ומכוניות, כפרוצות שהשעה משחקת להן, פזלו בעינים זולפות אור חצוף. אולם כאן בלב השדה, שלטה עלטה שקטה. דוד החל רץ על פני השדה, וחזר בו מיד. התבואה שנקצרה לפני זמן-מה, השאירה גבעולים כרותים, דוקרניים, ורגליו יחפות. אז הבחינו עיניו בשביל העפר המתפלס לו לאורך הנהר, והוא החל רץ בו בכל כוחו. נשימתו כבדה עליו וגופו נתחמם במקצת. אבל ברוצו ערום, וגופו מלבין ונוגה הסהר השוקע, והנה החריד מריבצם עלם ועלמה. היא ניתרה ממקומה:

– מטורף!!… אי–אי–אי!…

דוד נרתע. חזר והטיל את עצמו בלי רצון המימה. קור מקפיא! אך עליו לשהות עוד מעט… אחר-כך טפח על פני המים טפיחות חזקות, מהדדות, בכדי שלא להפתיע את הזוג, ויקרב לסירה.

כשהחל מתלבש תקפתו צמרמורת ושניו נקשו זו בזו. סאלי מצאה לנחוץ להעיר לו:

–אמנם בן-חיל אתה! – מחר ידעו כל אורחי הפנסיון שהתרחצת בחצות לנוגה הסהר וערכת ציד אחרי בנות-גלים מקסימות…

אכן, למחרת ידעו כל אורחי הפנסיון כי דוד נפל למשכב. הרופא פסק:

– דלקת הריאות.

דוד קדח ודימדם:

– סירה ולא גונדולה…

וביום השלישי שבק חיים. בשעת הקבורה היה האויר סתוי וקר כבמי הנהר לאור ירח, כשבא הלילה, השחיר מאד ושיווה למראהו תוספת עומק, צוננת ומבעיתה.