רקע
יוסף אריכא
לחם וחזון
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

 

א

מחר אני יוצא את המושבה השומרונית נגידיה שנתחבבה עלי מאוד. עבדתי כאן בגני הנסיונות של חברה להתישבות. לפני חודש ימים ביקר אצלנו אחד הפקידים הבכירים, ואחרי שיחה קצרה – שהתנהלה בצרפתית עם האגרונום הממונה עלינו – נחתך גזר דיננו, דין עשרות פועלים, לפיטורין. בעצם לא תמהתי כלל וקבלתי הודעה זו באדישות גמורה, ידעתי כי לא תמיד קבועים ונהירים דרכיה של חברה זו, או ליתר דיוק: הלך־רוחו השגיוני של מנהלה, הגר לו על שפת הים שבכרך בחווילה מפוארת, והמשתמט משקול־דעת רציני, או קורטוב של חרדה לגורל האנשים המפוטרים.

עבודתי האחרונה בגן הפרחים היתה עקירת שיחי שושנים; עשרות דונם מרהיבי עין בשעת שיגשוגם המבושם באביב. ואין משתמשים בשטח הפנוי, הדשן והמזובל יפה, למרות שרבים עליו הקופצים מבין הרעבים לקרקע. לא אתמה, אם מחר תתקבל פקודה לשתול שושנים מחדש.

מחר אני יוצא לאחת ממושבות יהודה. אחדים מחברי שהתגוררו בתל־אביב עברו לשם לעסוק בעבודות כביש. הם משתוקקים לראותני שוב בחברתם, ואני תאב מאד להצטרף אליהם. למדתי להכירם בשעה שהמצוקה הכבידה עלינו את ידה המתישה באחד מצריפי הכרך. ידידותנו צורפה אז בכור המחסור והרעב. מחר אראה אותם. נפשי עורגת לשמוע את צלילי קולו של גדעון, וביחוד את צחוקו הצוהל מתוך בטחון והפקרות, כבז לקטנות; ואני ניכסף לשוחח עם יצחק הטוב, המכניס תוך־כדי־דבור את אצבעות ידו הענוגה לתוך בלוריתו הצהבהבה, הפרועה, והשוקל את דבריו לאור הגיון מוסרי.

חפצי המעטים חבושים וארוזים יפה במזוודתי. איני זקוק לסבל חלילה. די לי במטלטלי הספורים. אני לומד להסתפק במועט. גם ההכרח הוא המאלף להינזר ממותרות, והאמת ניתנה להאמר כי איני מרגיש כלל בהיעדרן. יש לי גם סיר קומקום ומכונת־בישול. אשת האכר שבביתה התאכסנתי – משתמשת בהם מזמן, וקנתה לה מעין חזקה עליהם, ואני מוותר עליהם לטובתה. יחסה אלי, בדרך כלל טוב היה, אם כי לפעמים תכופות היתה מפחיתה בחשאי מצרכי המכולת שלי… ברם, אני לא טמנתי יד בצלחת, ועם חשכה למדתי לנצל את ערוגות הירקות שלה…

קשה לי לשהות בחדרי. אני יוצא למושבה. רצוני ליטול ברכת הפרידה בחשאי. המושבה שרויה באותו השקט השכיח בצהרי יום, בשעה שאנשים טרודים בעבודות השדה. הבתים המוצפים אור מלבינים מתוך ירק הגינות; פרחי יסמין כמושים מתעלפים בגינות מחום השמש; נעירת חמור אדירה מרעידה לפתע את חלל האויר השקט, ומסתיימת מתוך גניחת־הקלה קטועה, ללא פשר וטעם; להקת יונים צונחות ארצה, מפחד נץ טורף החג למעלה, ומרקידה צללים על גבי קיר לבן, ובעקבותיהם פורץ קרקור עופות נבוך.

אני משרך דרכי לאטי ברחוב רצוף חול בין דקלים רכים ועצי שיטה וברוש. פני מועדות לשכונת הפועלים, לאותם הצריפים הדלים והאוהלים, שבמחיצתם בליתי שעות נעימות בשיחות ועגבים. קטעי זכרונות עולים, צפים במוחי ומגחיכים אותי. מכיר אני אוהל אחד, שבו התבודדתי ערב בחשכה בחברת צעירה לוהטת, אשר ביקשה לסתור לי על לחיי, ונתפייסה לבסוף, למרות זעפה. אני מסתכל במגדל המים הצחור המתנשא על אָשיות ביטון בטבור המושבה כגביע ברכה, ומעלה על זכרוני צעיר אחד שעבד במושבה, סעד אתנו במטבח הפועלים, יצא ונכנס בינינו מבלי שידע איש את מקום מגוריו.

תמהוני!

שואלים אותו – אין הוא עונה, ומפטר בבת־צחוק, כאומר: חפשני… מציקים לו בהפצרות והריהו עונה:

— אללה באערף… כלומר: לאלוהים פתרונים.

חמד לו לצון.

מתחקים בעקבותיו והוא מצליח להעלם, משל פצתה האדמה פיה ובלעתו חיים. במושבה מורגש חוסר בדירות, ופועלי המקום התחכמו לגור גם בלולים שהתקינום לתאי מגורים, ובחור זה – אין למצאו אפילו בלול… חבריו טורחים ומחפשים אחריו בכל מקום, אולם לשוא! הילד איננו.

יום אחד אני עולה על המגדל, מתוך סקרנות ורצון להשקיף על הסביבה. אני עולה ונפתע: בשקערורית שעל מכסה הבריכה פרושה שמיכה בלה ועליה סרוח מתחת ליריעת בד מתוחה מקצה לקצה, אותו עלם פלאי, והוא נוחר לו למישרים…

הרעמתי עליו מתוך חדוות נצחון:

– נתפשת!…

הוא נתעורר ונרתע. חכך את עיניו הנסוכות שינה, ומרוב תמהונו קרא תחנונים:

– אבל הריני משביעך! אל תגלה להם! הם יציקו לי…

— ואין אתה חושש מפני הקדחת?

— כבר קדחתי. אל תספר להם! הם ידריכו מנוחתי.

והוא גר שם עד עונת הגשמים. מכונאי היה ואיש לא חשד בו בטפסו על סולם המגדל. מין תמהוני שכזה!

אף אני קדחתי כאן. רגיל הייתי לעבוד בהשכמה עם האשמורה האחרונה, בשעה שהיתושים משתוללים לאלפיהם. קדחתי לסירוגין ובלעתי חינין כמומחה: מניח את הכדור על כף ידי הימנית, פוער את פי, מכה בשמאלית על אצבעות הכף המושטה, והכדור נקלע ישר לתוך הגרון. בכל זאת לא מנע הדבר ממני לפרפר תכופות בין צמרמורת לחום, אבל שרוי הייתי במצב־רוח טוב כשגרעון תקציבי המצומצם לא הכביד עלי את עולו.

בשכונת הפועלים אני מתעכב ביחוד בסמוך למקום אחד. יסוד אבנים נמוך שעליו יצוקה רצפת ביטון סדוקה. כאן עמד בית הפועלים שלנו. היה זה צריף עץ פשוט, ללא תואר והדר, שהשקענו בו עמל ובנינוהו במו ידינו, בכסף של תרומות חברים והתנדבות, מן המסד ועד הטפחות. זוכרני מה גדלה השמחה במחננו בליל חנוכתו, ומה מעודדים היו הערבים שבילינו בין קירותיו הערומים. אולם שמחתנו לא ארכה. גרם כנראה לכך מזלנו הדלפוֹני, והוא עלה בוקר אחד באש… לעולם לא אשכח אותו ערב, בשעה שנתאספנו על־יד האודים הפחומים־עלובים שנותרו לפליטה ממקדשנו הצנוע. בעיני רבים מאתנו התנוצצו דמעות: הערב הופיע ואנה אנו באים?… וזכור לטוב אחד, בחור צעיר ועליז, שעלה בקפיצה על הרצפה ושאג:

– אל יאוש, חֶברה! הורה!…

והקריאה עברה בנו וחשמלתנו, צלילי מפוחית סוערים נישאו מיד באויר. קפצנו. השתלבנו ברקוד אכסטזי מטורף עד טמטום החושים ודכוי הנשימה: למה?… למה?… לממממה?…

מחוץ למושבה אני הולך ומעפיל על ההר, במעלה מפותל בין שיחים וסלעים. לטאות מנתרות, וזוקפות־מפשילות ראש אחורנית כמסתכלות בי, במתבודד. לא פעם טיילתי כאן עם דמדומים לבדי בין עצי התאנה הֵענפים והסלעים. אני יושב על אבן ומביט סביבי. היום בהיר. שטוף אור. לרגלי ההר משתרעת המושבה על שדותיה ופרדסיה. באופק מכחיל הים שגליו מכורבלי צחור הקצף, ועל שפתו מזהיבות החולות. אזני קולטות דרדור עמום. הרכבת זוחלת־מתפתלת כצעצוע על גבי הפסים הצרים. הנוף בעתרת גווניו ניקלט בעיני. עוד מעט, וזרועותי הפרושות חובקות את כל מראה הסביבה, ושפתי לוחשות:

שלום…

קשה עלי הפרידה. קרעי־נפש אני משאיר במקום שבו אני גר. במוחי מיתווספים עוד לוחות מספר, חרותים זכרונות, אשר בהעביר עליהם הזמן את מחטו הם מנגנים בי רינת־עבר, המכה גלים מלבי לדמי, ומכבידה עלי את נטל הגעגועים המתרוצצים בנפשי, העורגת לבטוי, החותרת למשהו ברור־ולא־ברור לי…

אולם צו הגורל מחמיר ואינו שועה להרגשות. הוא פוקד בקפדנות:

— לך לך!…

ואני מציית ברצון. למרות הקושי שבפרידה, חביבים עלי נדודים מעודי; משום שניתנת לי ההזדמנות להתחיל הכל מחדש. והעתיד מצטחק בשלל צבעים. תשוקות ההווה מתנדפות. בקלות זו עוקר בודאי הבדואי את אהלו, כשהוא משקף בדמיונו כרי מרעה רעננים, דשנים ורחבי ידים.


 

ב

צהרים. אני משוטט ברחובות תל־אביב בדרכי הימה לשם רחיצה קלה. הדרך למושבה רָמיה, מחוז חפצי, אינה ארוכה ביותר, ויש את נפשי לנצל את ההזדמנות ולשהות שעות מספר בעיר הלבנה. לפעמים עולה ריחה באפי גם בהיותי בכפר, לדאבוני הרב. כנראה שטרם מאסתי בכרך לגמרי, אם כי מתאמץ אני להשתחרר מהשפעתו כליל.

בנין נהדר, בן שלוש קומות ומעוטר גזוזטראות, מצטחק שטוף שמש בקרן רחוב ראשי. אני מתעכב ממולו, מעיף עין, בוחנו ומחייך כלקראת מכר משכבר הימים. בחודש הראשון לעלותי ארצה טעמתי בין קירות בית זה טעמה של עבודת בנין, של עבודת חומר ולבנים, פשוטה כמשמעה. כפות ידי הענוגות התפצלו תוך מגע ממשי עם ביטון לח וצורב, החודר לבשר החי, וגבי להט תחת משא הלבנים, שהייתי מעלה להם, לטייחים היהירים העובדים בקבלנות. ברם אלה היו יסורים הבאים מתוך אהבה; יסורים חביבים וצרופים הנובעים מתוך אמון תמים, ונקיים מקורטוב של התקוממות כלפי ניצול.

את חפצי אני מפקיד בחנותו של מכר, ואני הולך ופוסע בדרכי הימה מתוך קלות יתירה. כנראה שמראי הוא מוזר במקצת, מפני שעוברים ושבים נותנים עיניהם בי; או יתכן מפני שאני מחייך בלכתי, ובני אדם טרודים וזעפנים תמהים על כך. הילוכי הוא הילוכו של קרתני המסתכל בפלאי הכרך. רגלי נתונות בנעלים מאובקות; מכנסי הקצרים והדהים משמש מגיעים לברכי השזופות; חולצתי פרומה (נקרעה בדרך) ובלוריתי פרועה. חדלתי להתהדר ואני מקפיד על פשטות גמורה. לפני ארבע שנים, ואני אז בן שמונה עשרה, לפני עלותי ארצה, ידעתי להתקשט בסמוקינג, להרתם בכותונת מוקשית עמילן, ולבקר נשפי ריקודים לאור נברשות מאירות, בטרקלינים שבנות ישראל שקדו לדבר אך ורק לועזית… וכעת – מה רחקתי מאותם ההבלים!

נגדי שוקקת כנופית תיירים עמוסת מצלמות וכלי דרך מובחרים. בוהק של עור ומתכת. ריח של עושר צעקני נודף מהם. צעירה אחת מסתכלת בי יפה, בחוצפה מיוחדת, משל נתקלה בדומם המוצג לראווה, ופונה לבן לווייתה בקרקור:

— לוּק אט דהעט מאדערן טראמפ!…

אני פורץ בצחוק, לתמהונה הרב של גברת נכבדה זו, שעטרתני בתואר מיוחד, כיד הפיוט הטובה עליה, ואני ממשיך את דרכי. טוב שלפחות לא עמדה לצלמני, כי בודאי שהייתי מתחצף לצחוק שנית הפניה.

גזוז! צנצנות הצבעונין המלאות מיני עסיס רומזות ומזמינות על כל צעד ושעל ממש. הוא קר, טעים וטוב. מעין משקה לאומי. בחוץ חם ואני לוגמו מתוך הנאה. לוח המודעות אף הוא מושך את תשומת לבי. עיני מתעכבות בעיקר על מודעות התיאטרונים. הצגות שטרם ראיתין. וספרים! הם מציצים אלי מתוך ראוָניה גדושה. שערים מגוונים שעליהם שמות ידועים לי וגם חדשים. חבל שהמחירים גבוהים במקצת. יודע אני כי יצחק להוט אחרי ספרים והריני נכנס לקנות לו שי. אני בוחר בספר חדש. אלמלי היה לי כסף בודאי שמוכר הספרים היה מנצלני בנקל. אני מדפדף בהם וקשה לי להפרד. יש לי חולשה לספרים, משום שאוהב אני לקרוא, ומשום שבמזוודתי מתגוללים דפים של כתב־יד…

בילדותי היתה לי ספריה קטנה. שוקד הייתי עליה, ומטפחה במסירות ועמל, עד שיום אחד הקיץ עליה הקץ באוקריאנה הארורה זבת הדם; הספרים – מהם שנשרפו, נדרסו ושימשו אסקופות לרגליים גסות של פורעים קטלנים. זה היה חורבני הראשון בחיי. העלבון הצורב, שתבע ממני בפעם הראשונה נקמה נוכח רצח והרס ותסס בי כרעל.

האח, מה טוב בימה של תל־אביב, ים שגיוני!

אני שוחה במתינות ומרכים ראשי לגלים המשתערים עלי. יש ואני שוכב אפרקדן כשפני מופנים כלפי השמים התכולים, מתנדנד עם תנודת הנחשולים, מתהפך ושוחה לעבר הסלעים התת־מימיים שאני מכירם יפה. הם משחירים מתחת למים. בזהירות אני מוצא לי עמדה כשקצות אצבעותי נוגעים ולא נוגעים בסלעים המחוספסים. כשאני תופס לי עמדה, הריני נח מתוך התנשמות עמוקה ומסתכל סביבי. איזה מין שכרון חושים מיוחד במינו, ולהט מהול באור מסמא שולט כאן. עיני ממצמצות לעבר הטיילים העוברים מנגד על המדרכה, ואני תמיה על שאינם מנשלים בגדיהם וקופצים צוהלים הימה להתפנק בחיק מים צוננים.

צעיר, שחיין יהיר, ניטפל אלי על גבי הסלעים:

— בוא למרחבי הים!

— לשם התחרות?

— כן. נראה מי יגיע ראשון בדרך חזרה.

— טוב. הבה וננסה.

אנחנו נוטשים את הסלעים ושוחים במתינות יד ביד לתוך הים. שנינו יחידים בתוך שטח מים רחב ידים. המיית הגלים בחוך כמעט שאינה מגיעה לאזנינו, ואנחנו שומעים יפה איש את דברי רעהו. ממולנו עוגנת אניה ובן לויתי מציע:

— הבה ונשחה לשם.

— לללללא…

אני פולט את המים המלוחים שנחשול פזיז כבדני בהם בפתחי את פי, ואני עונה לו בשלילה. אמנם המטרה מושכת, אבל אני אומד את המרחק בעיני ומכיר בקשיים. אגב נזכר אני מעשה בשני צעירים, שניתאוו להגיע בדרך זו לצי האיטלקי, שעגן יום אחד במימי יפו, וסוף דבר היה שצעקו לעזרה…

בדרך חזרה הוכיח יריבי כי שחיין מצויין הוא. הוא עברני מרחק רב והגיע ראשון לחוף, מצאתיו עומד ומשכשך בכפות ידיו על המים, שניו מצחירות והוא צוהל בנצחונו:

— אתה מפגר בשחייה!

— אין כמוך!

ברם, גופו השזוף כברונזה העיד על תרגיליו התכופים במים ושמש.

הוא עמד רגעים אחדים, ואחר פנה לצעירה אחת שעמדה על החוף ונפנפה אליו בזרועה:

— תיכף!

ואלי:

— אני מלמדה פרק בשחייה וב…

קרץ בעיניו ונזדרז לקראתה. פוחז בן כרך. ראיתים הולכים ושוקעים שלובי־זרוע המימה.


 

ג

למושבה אני בא עם חשכה. הולך ומגשש בשבילים המאובקים, בין גדרות צבר הסוככות על פרדס אפל, מנמנם. ריחות ליבלוב עזים ומשכרים נישאים מתוכו ומגרים את נחירי. עם כל נשיבת רוח קלה מכים הריחות גלי שכרון ובשורת אביב מבושמת; והגחליליות מתעופפות כשביבי קסם, להגדיל את המסתורין שבערב. אחר אני עולה במעלה כביש, המתבלט מתוך העלטה ומתפתל בין טורי בתים צנועים, הרומזים באורות קלושים. ממשעול צדדי מופיעה בריה נמוכה ופזיזה, ספק גבר ספק אשה. אנו מזדמנים יחד ואני מבחין באלמוני צורת גבר. הוא מפנה אלי את ראשו מתוך סקירה חטופה, ובפסיעות מזורזות הוא מוסיף להתקדם. אולם אני מעכב בעדו:

— תסלח לי, אדון, הן תו –

לא הספקתי לגמור. הלה הפסיקני מיד בהתרעמות גלויה:

— רק לא אדון!… אינני אדון לראשך!…

— אכן צדקת. לא כאן המקום לנמוסים מעין אלה. אך הרי איני מכירך, ובחושך איני יכול להבחין בין אדון ל…פועל.

— אין לך להתנצל, אולם כינוי זה מעליב, מרגיז.

אני מחייך לי בחשכה על התרעמות צודקת־מגוחכת זו, ואני שואלו שוב, והפעם בלי נימוסים:

— שמא ידוע לך מקום מגוריה של קבוצת “הסולל”?

— בודאי! –הוא נענה לי בהתלהבות – בחורי קבוצה זו הם שכני וגאוותי עליהם. צריפינו סמוכים זה לזה.

— מצוין.

— חבר אתה להם?

— כן.

— טוב. אובילך ישר למעונם. שמי בן יעקב והם מכירים אותי יפה, כי איני מוקיר את רגלי מצריפם. נעים לבלות שעה בחברתם.

— איך מצב העבודה אצלם?

— טוב, כולם עובדים. מזמן שאנו מצפים כאן למצב כזה. הלואי ויתמיד.

אנו סרים מן הכביש ויורדים לעמק מעולף עלטה. בן־יעקב – השבילים נהירים לו והוא נחפז בלכתו, אולם אני עוקב אחריו בזהירות, שלא להכשל באבנים הפזורות בדרך. כעבור שהות קלה אנו מימינים, ולעיני מופיעים אורות הרומזים ומנצנצים מצריפים הסמוכים זה לזה.

בן יעקב מתעכב, מצביע לעבר הצריף הגדול ואומר:

— תדרוש בשלומם, אולי עוד אסור הערב.

— אשמח לראותך!

הוא נחפז לעבר הצריף השני, שמתוכו עלה ובקע קולו של תינוק מתייפח.

קרבתי לצריף. קולות משוחחים וקשקוש כלים הגיעוני. בחיוך כבוש, הנובע מהנאה הנוצרת לקראת הופעה מרנינה, עמדתי על סף המרפסת המפולשה. מסביב לשלחן עץ פשוט ישבו צעירים אחדים לבושי גופיות, זרועותיהם חשופות־שזופות והם עוסקים באכילה. במדור צדדי, המשמש מטבח, כנראה, עמד אחד מסוּנר ובחש בסיר השפות על האש. כל זה סקרתי במבט חטוף, ומשנהו – וקול אדיר וידוע לי בקע את חללו של החדר בצהלה:

— ימח שמך, נדב!… איזו הפתעה!

וגדעון התרומם ממקומו, נחפז לתקוע לי כף ידו בלחיצה מצויינת. הזדרזתי לשחרר את כפי המסכנה מצבת ידידותית זו…הוא הניח את ידו על שכמי, הסתכל בי ופתח שנית בהתלהבות:

— טוב שבאת!

לחברים פנה והציגני בלי נימוסים:

— החבר נדב, אותו תכשיט שעליו דנתי בישיבתנו הקודמת. הוא ראוי למנות כפולות, כי כוחו במתניו.

החברים שהפסיקו לרגע את סעודתם והסתכלו בי – צחקו. גם אני חייכתי למראה גדעון שלא נשתנה: אותו הגוף החסון, הגרמי והגמיש כאחד; אותה הבלורית השחורה הגולשת על מצחו; והעיניים השחורות המבריקות בזעם תחת הגבות העבותות; האף השרוע קמעה וטורי שיניים צחורות. פרצוף – סמל הבריאות! ושריריו – עשת!

הוא מוסר לי כי יצחק יצא למושבה בעניני לשכת העבודה שהוא חבר לה. בינתיים הוא מזרזני לשולחן. חבר מגיש לי סלט ונזיד ירקות. אני אוכל, מסתכל בצעירים, שבחברתם עלי להסתופף במשך הזמן הבא, ומקשיב לגדעון הסח לי:

— הכל אצלנו כשורה. העבודה על הכביש תעסיק את כולנו במשך זמן מסויים. יצחק מנהל את ענייני העבודה שלנו בהצלחה. נוסף לזה חכרנו את המגרש המשתרע כאן, ואנו מגדלים עליו ירקות. משק עזר. ישנו בינינו גם אגרונום למחצה – והוא הצביע בידו על צעיר אחד שישב בקצה השולחן ועיין בירחון חקלאי, כמאַמת את דבריו. הלה, בשמעו את הדברים שנאמרו על חשבונו, הרים את ראשו והפטיר מתוך קור רוח:

— קשקשן.

— אבל אין טוב בלי רע. אין לנו צעירה הגונה שתפקח עין על המשק, ושתדע לבשל ארוחה טעימה. היתה אחת ולא הסתגלה.

— לא נכון! – התערב אחד בקורטוב של חוצפה – היא הלכה מפני גסותך.

— גדעון התרומם ממקומו וניגש לדובר:

— לוי, מה טיבה של גסות זו, שאתה תולה בה את הקולר?

פניו לבשו זעם ועיניו הישירו להביט בפני לוי כתובעות תשובה. לוי השיב כמהסס:

— אני מתכוון, רצוני לומר, שהציקו לה יותר מדי על שייכותה למפלגה הבלתי־ליגלית.

— הנך חמור, במחילה מכבודך! פעם שניה דוק בלשונך ואל תמיר גורם אחר בגסותי.

הם הביטו זה על זה בעינים שוטמות ואני הבינותי מיד, כי שניים אלה אינם הוגים חיבה איש לרעהו. זה לא מצא חן בעיני, והעכיר קמעה את מצב רוחי. הסתכלתי בגדעון במבט נוזף. הוא הצטחק כמבקש סליחה והמשיך:

— אנחנו סלקנוה משום שהיתה כקוץ בעינינו לאו דוקא בשל דעותיה הטפלות. אילו היתה לפחות בחורה בעלת השכלה, היודעת להסביר, ולא רק לצווח, כי אז בודאי שהיינו מוצאים גם ענין בחברתה; אבל זו היתה מחוסרת הבנה לגמרי, טרחנית סתם!

— נכון – נענה אחד.

גדעון הביט לעבר הצעיר שעמד במטבח, וברצו בעינו אמר:

— ועכשיו אנו מכריחים את ליבה’לה המסכן לעסוק בעינייני נשים למרות רצונו.

ליבה’לה – צעיר גוץ ועליז, ששמע את דבריו – קפץ מן המטבח וטען:

— ועדיין אתה בא בטענות כי איני מאכילך כהוגן, זולל שכמותך! בחיי! אם לא תשיגו בחורה במקומי, במשך שלושה ימים – הריני מודיע לכם בפירוש, כי יותר לא אוסיף להיצלות חי בכלא זה. חסל!

גדעון העיר בצחוק!

— אולטימטום שמאחורי הכיריים!

ליבה’לה שכנראה התרגז הפעם באמת, נגב את ידיו הרטובות בסינרו והסב לשולחן. אולם פתאום פנה לגדעון בפקודה, שהשרתה עליו מצב־רוח טוב והקרינה את פניו, שרק לפני רגע קדרו:

— ועכשיו,ר' גדעון, במחילה מכבודך – הערב תורך לשטוף את הכלים…

לוי צחק, אבל ליבה’לה הגדיל. כעבור רגעים אחדים עמד גדעון עסוק במטבח בשטיפת הכלים כשליבה’לה עומד עליו מתגרה ומנצח:

— ככה, ככה. שטוף ונגב. כהוגן. אל תתעצל. שטוף כל צלחת פעמיים!

— שמא תסתלק מכאן בעוד מועד?

— רצוני לראות אם אינך עושה מלאכתך רמיה.

— ואני מציע לך לסור מכאן.

— רשלן שכמותו! אינו מנגב! שטוף ונ – –

הוא לא גמר את דבריו, אגן מים הורד על ראשו לצהלת כולנו. הדבר קרה בן־רגע. ליבה’לה הנדהם במקצת, עמד עמידה עלובה כתרנגול שמשוהו ממים… ומתוך המטבח פרץ ודירדר קול צחוקו העז והבלתי־מרוסן של גדעון, צחוק הבא מתוך בטחון ולעג לתוצאות של סכסוך מעין זה. והצחוק דבק גם בנו.

הרגשתי את עצמי מיד בן־בית. המחיצה של הזרות נעלמה. חבר כיבדני בסיגריה וכולנו דיברנו על דא ועל הא. ליבה’לה רטן והלך להחליף את בגדיו. גדעון הציע לי ללכת למטבח הפועלים שבמושבה, לפגוש שם את יצחק. הסכמתי ברצון רב. גם אחד מחברי הקבוצה נספח אלינו. בדרך התלוצץ גדעון על חשבונו:

— ובכן, נחום, עדיין הנך כרוך אחרי אותה צעירה?

— וכי מה? אין היא מוצאת חן בעיניך?

— חס וחלילה! רעיון שכזה לא עלה כלל על דעתי. אבל אני מתכוון למשהו אחר.

— למה אתה מתכוון, איפוא?

גדעון הוציא מעין גניחה ופתח בדברים הולמים:

— חס אני עליך, מסכן שכמותך! בחור חוזר אחרי צעירה זה קרוב לשנה ועדיין הוא מהסס, אם להימין או להשמאיל; ואל־נא תנסה להתנצל לפני; בחור צעיר אל לו לאבד את אונו לריק… עליך להתחתן וחסל; לבנות בית בישראל.

נחום לא נפתע כנראה מדבריו והשיב:

— אל תקשקש, בבקשה! כנראה שאתה פותר את הכל על רגל אחת.

— אבל לאט לך עם הנערה.

— אל תדאג לה!

— כן. אבל הרי עליך לדעת, כי יש לנהוג זהירות בענינים כאלה. בימינו הכל עלול להתרחש למרות כל אמצעי הזהירות… ונוסף לזה – אל תאחר לשבת שם בנשפים, כי העבודה סובלת בגלל נדודי השינה שלך…

— לך לך לכל הרוחות, פרא־אדם שכמותך!

— מה הקצף הזה?

— הנך ציניקן!

נחום נטה מון הכביש והלך לו בכיוון אחר.

גדעון קרא אליו:

— דרוש בשלומה!

הלה לא השיב ונעלם בחשיכה.

— למה לך להרגיז אותו?

— סתם, לשם בדיחות הדעת. אבל בחור מצוין הוא. אין הוא מסוגל כלל לכעוס, והוא יודע שאני מחבבו.

— אבל אתה מגדיש את הסאה.

— שטויות. אין אנו צריכים לחטט ולמצוא דופי בשיחות הבאות להפיג את המרירות המצטברת. זה אצלי אמצעי בדוק ומנוסה, המאפשר לי להשתלט על הקדרות המעיבה לפעמים את חיינו בעבודה ותנאיה.

— מסכים אני לדעתך, כי יש להכניס הומור בריא, ולהנעים עובדות אפורות בבדיחות הדעת, אולם במה דברים אמורים? כשאין ריח ניבול־פה נודף מזה.

— שטויות.

— מלה, זו שמעתי כבר מפיך פעמים אין מספר. היא משמשת לך כסות ותשובה לכמה וכמה עניינים ובעיות.

— שטויות, נדב!

למרות רצוני פרצתי בצחוק. הוא לא נשתנה.

סרנו מן הכביש, ירדנו לעמק וקרבנו לגבעה שעליה עמד בית־הפועלים, והעפלנו בשתיקה. דרך החלונות זלף אורו הבהיר והנושף של “לוכס”. על יד הדלתות הפתוחות צבאו פועלים ושוחחו ביניהם. המלים “חצץ”, “סלול”, “יישור” נשמעו תכופות. על ספסל ישבה כנופיה להגנית, אשר מתוכה עלו קולות שני המינים: כבושים וצחקניים. נגדנו הלך זוג שלוב־זרוע שפסע ברגל ישרה ופזם זמר עממי.

נכנסנו פנימה. מן הקירות הציצו תמונות הציצו תמונות מנהיגי פועלים. על השולחנות הארוכים נמצאו בלי סדר ובערבוביה כלים שונים ופרורי לחם. פרוסות אין פועלינו משאירים. תאבונם מצוין והלחם עולה ביוקר. בקצהו של שולחן אחד ישבו חברים אחדים ופניהם שקועים בפנקס. טורחים על חלוקת העבודה. בודקים ושוקלים. כי שפע אין, ועיניים חשדניות מציצות לפעמים ומאיימות: בצדק! לא לקפח!

גדעון הצביע לעומתם ואמר:

— יצחק יושב ביניהם, נסה להוציאו מחבורה זו.

כאשר קרבתי לשולחן, שסביבו ישבו חברי הלשכה ודנו, שמעתי את יצחק במדברים. לא חפצתי להפריעו וסרתי הצדה עד גמרו דבריו. הסתכלתי בו. חולצה שחורה הבליטה יותר את חוורון פניו האציליים, המארכים קמעא, והם לבשו ארשת של הגות יותר רצינית, מהיום שנפרדתי ממנו. הוא גם צנם במקצת. בדברו פרח בלחייו סומק קל. הוא דיבר מתונות בלי להרים את קולו:

— חברים, אין אנו יכולים לחסום את הדרך בפני פועלים חדשים המחפשים יום־עבודה עלוב. אין לנו כל רשות מוסרית למנוע בעדם את החדירה למקום חדש. סדנא דארעא חד הוא. גם האסקימו, וגם הבדואי, שניהם מחפשים להם מקומות מחייה חדשים, בנודם ממקום למקום. צו החיים וההכרח. אמנם מצב העבודה קשה, וחלוקתה קשה שבעתים, אבל אסור לנו להתנכר לחדשים, ואל לנו ליצור מונופולין של התבצרות מקומות תוך התכחשות לחברינו. אנחנו יכולים לפרסם הודעה בעתונות ולהזהיר על המצב; אבל אם יוסיפו לבוא חברים, בלי להתחשב עם ההודעה – גם אז עלינו לקבלם. כולנו קורצנו מחומר אחד, ואיני מודה בזכות עדיפות… גורל אחד וחזון אחד הביאונו לכאן. נגול איפוא מעלינו את חרפת ההתנכרות ונעמוד על הגובה הדרוש.

בתנועת ראש הפשיל את בלוריתו הצהבהבה אחורנית וישב. פניו חוורו מהתרגשות.

חברי הלשכה שתקו כמהרהרים בדבריו.

לבי הלם לאמריו הכנים של חברי הטוב. נגשתי אליו:

— שלום יצחק!

הוא פנה אלי, ופניו הרציניים קרנו מעט בפגשו את מבטי. הוא קם, לחץ את ידי ואמר:

— תסלח לי, נדב, ותחכה לי עד גמרנו את הישיבה. השלום לך?

— שלומי טוב, אבל הזדרז.

מצאתי את גדעון יושב ומשוחח עם שומר המושבה על שמירה, נימוסי הערבים ומנהגיהם. נושאים המעניינים אותו תמיד. מאפס מעשה ישבתי על ידם והקשבתי. איש שיחו של גדעון – בחור בריא ושזוף, שעיניו אדומות מחמת נדודי שינה – סח וקפץ מענין לענין. כנראה שאהב לספר, כי בקָרבי – המשיך לדבר ופנה גם אלי. הקשבתי.

—… היתה לו סוסה לבנה ואצילה. הוא שוטט בכפרים שבסביבה והודיע למוכתרים, כי הוא קיבל עליו את השמירה במושבה, ואוי ואבוי יהיה לאותו פלח שיעז לחתור ולגנוב. לאחר מכן חזר ודרש מן האכרים, כי יתקנו את בריחי השערים ושיתקינו מנעולים טובים. אבל האכרים התרשלו והזניחו את הדבר, למרות הפצרותיו והתראותיו. הלה שמר את הדבר בלבו, ולילה אחד, בחשכה, קם והוציא סוסים אחדים ופרות, הובילם אליו לחצרו ויכלאם באורוה. למחרת בבוקר הבהילוהו האכרים בקולות צווחה וטענות. והוא, אטם את אזניו משמוע באמרו, כי אכן טוב ויפה עשו הגנבים, והוא הרי היתרה בהם מזמן כי יתקינו מנעולים… ואחרי שהיתל בהם כהוגן והעלה את חמתם – קם והסגיר את המיקנה ה“גנוב” בתנאי שימלאו את חפצו.

גדעון נהנה ומתמוגג ממש מהנאה:

— אכן, זהו ספורט!

— טרם נתיאשת משמירה? – פונה אני אליו – כסבור הייתי, שהזנחת מזמן את הרעיון הזה לגמרי.

— לא, חביבי. עדיין אני הוגה בשמירה, אולם לא בצורתה הנוכחית, גם איני שואף להחזיר את העטרה ליושנה, ולחדש את ימיה כבתקופת קדמותו של השומר. לא. זאת תהא דון־קישוטיות. אני מתכוון לשמירה אחרת לגמרי. אולם על זה לא נדון עכשיו, אלא בהזדמנות אחרת, כי איני אוהב לדבר על רעיוני השכם והערב.

—טוב. אין איש דורש זאת ממך כרגע. – אבל בהבחיני כי צל של עלבון חולף על פניו, על זלזלי ברעיונו המעורפל, הריני מוסיף – כשתספר לי, תמצא אוזן קשבת.

פרשתי מהם וקרבתי לפיתחו של המטבח מתוך כוונה להשיג כוס מים, כי צמאתי. כשעמדתי על הסף נתקלו עיני בצעירה ששטפה כלים. היא לא הבחינה בי מיד, ואני ביקשתי לי שהות להסתכל בה. היא עשתה עלי משום מה רושם חזק, ששבה את לבי והכה בי גלי התרגשות קלה. יתכן, משום שהגעתי לגיל שבו הריני נוטה להעריך מראה של צעירה נאה וחמודה. זו, שהתבודדה במטבח האפל למחצה, אחזתני בציצית ראשי והטילתני שנים אחדות אחורנית, לזמן שהייתי מסמיק בנוכחות אשה…

עמדתי והסתכלתי בה:

אור המנורה שנפל עליה האיר ראש בלונדיני; צואר ענוג; עינים בעלות ריסים ארוכים ופנים צחים בעלי שרטוטים ישרים, אבל נעימים, קפדניים במקצת, שהבעה שכלתנית טבועה בהם; גוף גמיש, רזה כמעט, אבל חטוב יפה. צעירה, שחוט של תוגה משוך על פניה, בעלת חן מרתק, ובעלת עצמיות משכנעת. בטפלה בכלים היו שפתיה מכווצות יותר, וזה הוסיף לה נעימת רוגז ילדותית. איני יודע מהי הרוח שעברתני, אבל תשוקה חזקה תקפתני לכבוש את לבה. הצצתי אליה כמן המארב.

היא הרגישה בי ותשאלני בבת־צחוק גלויה:

— מה אתה מסתכל בי כגולם?

כמעט שנתבלבלתי לצלילי קולה.

— חפצתי בכוס מים.

— ועכשיו אינך רוצה כבר?

— כן, אבל את בילבלת אותי.

— אני? במה?

— בפניך…

פרצה בצחוק:

— קשקשן!

היא הגישה לי כוס מים. שתיתי והרהרתי איך להמשיך את השיחה איתה. אבל היא הוסיפה לעבוד מבלי לשעות אלי. עמדתי והסתכלתי בה. היא נתרגזה לפתע ופקדה.

— צא וסגור את הדלת!

— הרי אן אני מפריע לך.

היא לא השיבה. מצאתי כי אם אוסיף לעמוד כך, בודאי שאתגחך בעיניה. חזרתי לאולם נבוך ונסער. שאלתי את גדעון עליה.

הוא צחק ואמר:

— רבים להוטים אחריה.

— אבל מי היא?

— שמה עדנה. בתו של סוחר עירוני. בעלת הכרה סוציאלית.

אותו ערב הירהרתי בה. היא ריפרפה בדמיוני והעסיקה את מוחי. “צא וסגור את הדלת!”… חייכתי ולבי נקפני. לא ידעתי את נפשי. חוצפנית חמודה!


 

ד

המחצבה שאנו מרטשים את קירבּה, וחוצבים בה כחתוך אבר מן החי – אינה ירושלמית, אף לא גלילית, אבל היא מספקת לנו כמות הגונה של אבנים הנחוצות לעבודות הסילול. בחלקנו נפלה העבודה הזאת ואני מוצא בה ענין רב. בוקר־בוקר אנו יוצאים אליה מצויידים בפטישים, דקרים, וחומר נפץ, על פי רוב אנו משתמשים בפוטאַש.

אני יושב על גבי סלע בולט, ובין רגלי הפשוקות אני מחזיק בשתי ידי את הדקר, שאני מסובבו ומכוונו לפי החור ההולך ומתעמק. לפעמים אני שופך מעט מים מכד המוכן על ידי, כדי להקשות את הברזל המתחמם, ולהרך את האבן. גדעון הולם בחזקה ומתוך בטחון גמור. בשעה שהוא מוריד את הפטיש איני חושש לגמרי. הוא לא יחטיא את המטרה ולא יפגע בידי. פניו רצינים ומתוחים. מטפחת אדומה קשורה לו על צוארו, וחזהו הרחב, השעיר מעורטל, זרועותיו חשופות־שזופות, ושריריו מתלכדים ושולטים בקורנס המורם ומורד בחן ועוז. רסיסי אבן ואבק לבן שחוּק, ניתזים עם כל מהלומה, והדקר מעמיק לחדור לתוך לב הסלע.

אני מנקה יפה את הנקב במין כפית ארוכה עשויה לתכלית זו, ממלאהו פוטש ושם לתוכו את הפתילה. אותה שעה גומרים שאר חברי את ניקוב החורים, ושלוש פתילות, רחוקות מרחק־מה זו מזו, מוכנות להדלקה.

יצחק מכנם: “נרות חנוכה”.

החברים מטילים את מכשיריהם ארצה ומסתלקים הרחק ממקום העבודה, בשעה שאני ניגש להצית את הפתילות. תפקיד זה נטלתי לי משום שאני קל־רגלים, ומפני שאני מחבב את עצם המאורע שבדבר:

לפוצץ!… אש ותמרות עשן!…

הרי זהו התענוג המתעורר בלב רבים למראה בערה האוכלת רכוש ועמל; או למראה שטפון עז הפורץ סכרים וגורף עמו רכוש ונפש. לא רק משום שהאדם אוהב לראות חורבן והרס, כי אם מפני שעינו המתענגת על הפעולה המגוונת מוצאת ענין בזה, ומסיחה לרגע את דעתו מן הנזק והתוצאות.

אני מצית סיגריה ונגש להדלקה, להבעיר את הפתילות בזו אחר זו. אחת מהן מתעקשת ומסרבת למלא שליחותה. בינתיים והשתיים האחרות אוצרות האש, הולכות וקריבות לעצם נקודת ההרס… אז אני מפקיר את השלישית. מפנה עורף ורץ. ובטרם הגיעי לחברי – קולטות אזני את הדי ההתפוצצויות, ואחר רואות עיני את מטר האבנים והרסיסים הניתך ארצה בזעף, כמלועו של הר־שרפה נעלם.

חברי הפועלים מסתכלים בתוצאות, בודקים את הסלעים שניסחו ממקומם ויושבים לנוח לפני גישתם להמשיך את העבודה. אולם גדעון אינו נח. הוא נוטל קורנס מיוחד וכבד משקל, עובר בין הסלעים, מפוצצם ומפוררם ממש. זוהי עבודת פרך, ואף אחד לא יצלח עליה כגדעון. הוא מכיר בכוחו ומוצא בכך סיפוק מיוחד.


 

ה

מדי בוקר, בצאתי לעבודת היום, אני עובר על יד מעונו של בן יעקב. צריף עץ קטן ודל מסוייד לבן ומוקף גינת ירק פוריה ונאה להפליא! הערוגות ישרות; משבצות־משבצות, מנוכשות יפה; בטבור הגינה סוכה מצילה אפופה מטפסים, החוסה בצל תות עבות; לצדי המשעול המוביל לסוכה משגשגות שתי שורות של ברושים רכים המבטיחים לעתיד שדרות זקופות. בכל ניכר טפול חרוץ ומסור של ידים עובדות.

ואמנם:

בין הערוגות נמצאת תמיד אשתו הצעירה של בן יעקב, המתכופפת פעם לכאן ופעם לכאן. יש ומעדרה בידה או הצנור הזולף מים בבוקר ובערב. ברשותה ובהשגחתה נמצאת הגינה. בן יעקב בעצמו אף הוא ידוע במושבה במרצו הרב ובקיאותו בכל. הוא מומחה לכל מיני עבודות, ואין הוא מתבטל אף יום אחד בחודש. אין הוא מזניח גם את משקו הדל, ועם השכמה או שקיעה אני רואה אותו עסוק ושקוע בעבודות שונות.

חן מיוחד שפוך על היקפו של מגרש זה. מכל שעל עולה ומבצבצת מסירות ואהבה לקרקע. איני גורע עיני מן המתרחש בפינה זו. כיניתי את המקום: קרן־שמן. לפעמים אחרי לכתי משם אני מהרהר לי בכברת אדמה, בית צנוע ואשה.

האשה בכלל התחילה מעסיקה את מוחי. גופי ערג לה ולהט בלילות. האירוטיקה הדליחה את הדם. הסעירה את הנפש.

ולילה אחד התעוררתי כשקורי חלום תמוה ומענג של גוף אשה בוהק נרקמו במוחי והסעירוני… נטלתי מגבת ובתוך החשכה מצאתי את דרכי למקלחת, ותחת זרם המים הצוננים נרגעתי ואטהר.


 

ו

באחד הימים באה אלינו חנה.

גדעון הצהיל פניו והמליץ עליה:

— צעירה – כפתור ופרח!

ביום הראשון לבואה הכניסה מיד זרם של חיים ועליצות בין כתלי הצריף, שצפרני השעמום כבר נתקעו בהם. היא חלפה בין החברים כנשיבת רוח קרירה ביום שרב לוהט.

בשבתנו לשולחן הסתכלתי בה:

בעלת קומה בינונית. בריאה. חזה מבליט חמדת עלומים. פנים ורדיים במקצת, ושערות מצבע הערמון הגזוזות א־לא גרסון; תסרוקת המשוה לתנועותיה ולדיבורה קונדסיות, ומעין פריצות הנשקפת מעיניה האפורות.

איזה הבל מגרה נשם ממנה. החברים הצמידו אליה את עיניהם, ובמבטיהם בלטו כסופי הגבר לאשה. גם יצחק השקט והמתון הראה לה תשומת לב ולא זז מן השולחן לשקוע בקריאה כדרכו.

הסתכלתי בה והרהרתי בעדנה…

עדנה וחנה. אף אחת מהן אינה משועבדה לי במדה מינימלית – ואני כבר עושה השוואות ובוחר… חוצפה מגוחכת. ובכל זאת אני מוסיף לנתחן בלי להכירן כהוגן.

אני מחפש באשה הרמוניה שכלית־גופנית.

חנה נראית לי גוף חי ועליז אך נטול רגש, ואני מבכר עליה את עדנה. אולם לא פעם הסתובבתי כבר על יד המטבח בתקוה לפגשה – וחרס העליתי. לא קם בי העוז לגשת ולפתןח בשיחה. חכיתי להזדמנות כשרה יותר, והימים ארכו בינתים.

ביום בואה של חנה עמל ליבה’לה, הבקי בנגרות, והקים מחיצה בצריף. בפנה של ד' על ד' הקצו לו מקום. לבקשתה קרע ליבה’לה בקיר צוהר מיוחד. אחרי שסידרה שם את חפציה והערב בא – הצטופפו כל החברים שמה וישבו, מי על המיטה ומי על הרצפה. אני לא נצטרפתי. התרחצתי, לבשתי חולצה לבנה ויצאתי למושבה. במטבח הפועלים מצאתי צעיר אחד, שחכה תמיד לעדנה, והוא מסתובב קצר־רוח וממתין לה כדי ללוותה הביתה, כדרכו תמיד. מי הוא ומה טיבו לא ידעתי. גם לא התענינתי. אבל קנאתי בו. יצאתי החוצה מבלי לדעת מה לעשות. ישבתי על יד הבריכה הסמוכה, ואקשיב לזרם המים הניתך לתוכה בלי הרף. דרך הדלת הפתוחה הצצתי למטבח ועיני צדו והתחקו אחרי תנועותיה של עדנה וחיוכה המקרין הבנה וחן. ראיתי בצאתה החוצה. הצעיר צץ על ידה ושניהם גלשו במדרון הגבעה בשקט. הלכתי בעקבותיהם. צער צבט את לבי. ניצני הקנאה נבטו בי. נזפתי בעצמי על לכתי בעקבותיהם. צער צבט את לבי. ניצני הקנאה נבטו בי. נזפתי בעצמי על לכתי בעקבותיהם כצל, אולם לא סרתי. כשנכנסו לחדרה עמדתי על יד הכביש וחיכיתי. ערגתי להיות אצלה. כעבור שעה קלה רווח לי בראותי את הצעיר יוצא משם. עיני נצמדו לאור חלונה. ראיתי בהתנועע צללית גופה שנצטיירה על הוילון, ואחר בהחשיך החדר לגמרי. נגנז האור. חזרתי הביתה.

ידעתי כי אני מתנהג כעלם תמים, שאין לו בטחון לגשת ישר לענין. הצטערתי ומצאתי בזה טען ותוכן. ידעתי כי עלי לפגשה בהזדמנות טובה, למצוא נתיב אל לבה.

הצריף המה עד שעה מאוחרת. חברי הצטופפו בחדרה הצד של חנה, דיברו ושרו. שכבתי, אולם לא יכולתי להרדם עד שהשתרר שם שקט גמור. אולם דממה זו נסכה בי געגועים והפעימה את לבי לקראת מעשים של מעוף. והמיטה הצרה, התקרה נמוכה ומעיקה, ואחד נוחר שם ומרגיז. אני מתהפך מצד לצד. המיטה חורקת כמתוך גניחה. מצוקת גוף ונפש.

למחרת היבהבו עוד בעיני חברי זהרורים מיוחדים, ומבטיהם היו מכוונים לתנועותיה של חנה ונתונים בהוויתה. הם דיברו על יד השולחן שלא כרגיל, התלוצצו והעיפו אליה מבטים שונים, כל אחד לפי מצב רוחו. רק ליבה’לה ישב בקרן זוית והציץ בה מתוך חשש… היא אמנם שיחררתו מעבודת המטבח, אולם הוא חשש להסתכל בה, פן יבוא במבוכה ויסמיק. חוסר־מנוחה מדביקה היא בעצם היותה.

מישהו טפח לי על גבי. החזרתי את ראשי ונתקלתי בלוי כשהוא מחייך ונהנה:

— סוף־סוף!

— מה?

הוא לא ענה ברורות ונהם במין שביעת רצון שהרגיזתני.

— מה השמחה?

הוא גחן ולחש בקריצת עין ניתעבה:

— הסתכל בה: בעלת שדיים…

ובכן? – עניתי יבישות.

— יהיה שמח.

— הומממ… שמח?

— אין לך עינים!

הוא סר ממני מאוכזב ובתנועת יד, כאומר לבטלני:

— מה הוא מבין בעניינים כאלה?

לוי זה אינו עושה עלי רושם טוב, וכמעט שאיני בא אתו במגע. הוא היחידי בינינו המדבר אידיש מתוך כוונה להרגיז את גדעון, הקנאי לעברית. לוי טומן בחובו מחשבות מעורפלות בדרך כלל. במשך ימים מועטים תכנתי את רוחו ומצאתיו נוכל ממדרגה ראשונה. מקרים שקרו בעתיד והשקפותיו הערומות אימתו את השערתי. ברם היות והקבוצה נוסדה אך ורק כגוף מאוחד באופן זמני, כקבוצת עבודה בלבד, ללא מגמה אחרת – לא הקפידו על בחירת האלמנט, וגם הוא נזדמן בינינו. אולם הוא יפה, גמיש, רקדן מצויין ובעל פנים עגולים עסיסיים, המזכירים תפוח נאה. הוא מסלסל בשערו, מקפיד על טיב בגדיו ומנבל תכופות את פיו.

הרגשתי כי מבטיה מכוונים אלי. היא חוננתני במבט ישר, בוחן וחצוף במקצת. אחר הצטחקה כאומרת: “הנני כאן. עובדה”. ואני הרהרתי: מאין נזדמנה זו לכאן? אין זה הטפוס הרגיל מסוג הצעירות העובדות במחנה החלוצי. אין היא מתאימה לנו וחוששני, כי משהו בלתי נעים יהיה כרוך בעקבותיה.

עם גמר ארוחת הבוקר, כשעמדנו לצאת לעבודה, ניגשה אלי:

— יש לכם סלק בגן?

— יש.

— תואיל להכניס לי סלקים אחדים.

הלכתי לערוגות ועקרתי אחדים על שרשיהם, נערתי מהם אדמתם וחזרתי למטבח. היא חכתה לי על הסף בחיוך:

— מצוין!

עמדתי להילוות לחברי שיצאו, אולם היא עצרתני.

— מה שמך?

— נדב.

— שמע נא, אותך לא ראיתי אתמול בחדרי.

— האם זה כה חשוב?

היא תפשה את זרועי ובקשתני בנעימה מתחטאת, כחברה המכירה אותי מזמן:

— אל תתחכם, ילדי. הגד לי!

צחקתי. יחסה הרגיזני.

— מה הצחוק? – תמהה.

— הכנוי “ילד” לא מצא חן בעיני.

— בן כמה הנך?

— בן עשרים ושתים.

— תינוק!

והיא פרצה בצחוק שהקניטני בהחלט. אבל פניה צהבו, ומתוך משובה אמרה:

— הנך בן גילי בדיוק! אולם בבחינת צעירה – קשישה אני ממך פי שניים!

היא הביטה עלי, ספק בהיתול ספק בגיחוך, וצחקה אגב מצמוץ עין אחת. היתה זאת קריצה משופרת!

— במה את קשישה ממני? בנסיון?

— לא לך לדעת…

מן הדרך הגיע אלי לפתע קולו של לוי:

— לעבודה, נדב!

רגזתי עליו. לא משום שהפסיק לי את השיחה.


 

ז

“אש להבה” היתה עצורה בקרבה ועודף של תיאבון החיים תסס בה.

כמובן שנשארה חברה בקבוצה, ולפי התנאים שהיא הציעה. היא משלה בחברים כנסיכה. מה שנוגע לעבודות המוטלות עליה – לא מילאתן בחריצות הדרושה, וגם התרשלה או התחלתה תכופות. בכל זאת לא הקפידו החברים, ביותר. העלימו עין וסלחו לה. אף אחד לא טען או העיר הערות. יצחק וגדעון אף הם היו כרוכים אחריה. אולם לוי דבק בה כצל, ודומני כי לא נימנה על המפגרים.

עם גמר העבודה, כשהיתה סרה לחדרה, היתה שוכבת במיטה מתוך ישיבה למחצה וספר בידה, אם כי לעתים רחוקות עיינה בו. על שולחנה הקט ועל אדן החלון עמדו צנצנות פרחים רעננים, שהובאו בידי חברים. הם כבר התחרו ביניהם. השתדלו לקלוט ולרכוש את תשומת לבה. היא קיבלה את כולם בחיוך, וביחוד כשהללו היו מתפעלים בחברתה, שמים יד על שכם ופורצים בהורה. ליבה’לה, שהיה נחבא אל הכלים על פי רוב – היה מוצא לו הזדמנות מיוחדת להראות לחנה את בקיאותו בנגנו על מפוחית־פה. הוא היה פורש הצדה, כדי לתת מקום לרוקדים, ובעצמו היה מסעיר ומפריח לחלל האויר נגונים שונים, כשהוא מתאדם בשעת מעשה ורגלו הימנית דופקת לפי הקצב. גדעון, יצחק, מחום, מאיר – כולם היו בין הרוקדים. גם בן־יעקב, שהיה נכנס לפרקים בשעה שהעבודה במשקו לא הטרידתו, אף הוא היה מצטרף לרוקדים, ומן הצד היה מעיף בחנה מבטים יוקדים. מצאה חן בעיניו.

אולם לא טוב היה כשביקשה חנה לצאת לטייל לרוח הערב. שנים היו מובילים אותה שלובי זרוע, והשאר היו הולכים בעקבותיהם… ותמיד נמצא אחד שרגז על שנתקפחה זכותו.

גדעון עומד ומכריז:

— רבותי! העולם הופך לתוהו ובוהו! והחזיקו שבעה אנשים באשה אחת… וי לנו…

בינתים וסכסוכים קטנים מתגלעים בגללה.

לוי בא בהצעה חדשה:

— לא נכון הוא הדבר, שתמיד מעסיקים את מאיר בגן. גם לי יש רצון לטפל בעבודה זו ולהתמחות בחקלאות. יש להנהיג חליפין.

— מה יום מיומים? – מביע יצחק תמהונו.

מאיר פונה אלי:

— מה דעתך?

— אני מתנגד להצעה זו.

— הנימוקים? – קופץ לוי ותובע.

— הנימוקים שניים הם.

— מה הם כי אדע?

— ראשית כל – מטפל מאיר בגן מתוך נסיון ובהצלחה, ושנית –

— כן, ושנית?

— ושנית, לוי, הן לא לחקלאות אתה מתכוון – רצונך להשאר יום בחברת חנה…

הוא הסמיק וצחוק אדיר פרץ והרעיד את חלל החדר. ליבה’לה קפץ וצוח:

— אי פקח שכמותו! ער מיינט ניט די הגדה נאר די קניידלאך… חה־חה־חה־חה…


 

ח

מעטפות לבנות, ורודות וירוקות ועליהן בולים עטורים בסמלי מדינות שונות. חברי מילדוּת פזורים על פני כל כדור הארץ. הם הוגים בארץ – אלה שלא עלו – וזוכרים אותי, ופוקדים אותי במכתביהם. מזוודתי מלאה מעטפות. הן מכילות מכתבים מהורי וממכרי. לחברי חדלתי לכתוב. הזמן הפריד. רבים מהם התבססו במקומות מיקלט כלכליים, מדברים גבוה על הכל, ואינם רואים צללים ומכשולים; רבים מהם נהו אחרי תרבויות זרות, ונפשם אינה סולדת, כנראה, בחברה נוצרית עויינת.

להורי אני עונה תכופות, אם כי מכתביהם מרגיזים אותי.

גורל בני משפחתי הוא יהודי טפוסי. יוצאי רוסיה. בילדותי, כשהיינו יחד, הייתי עד לבלהות המלחמה ופרעות אוקריאנה האיומות. אלה היו הגורמים שטיפחו בי את ההכרה הלאומית והיתוו לי את מטרת שאיפותי להבא. אחר הצליח בית אבי להמלט מתופת אוקראינה ומוראיה והגורל הטילנו לפולניה. כעבור שנים מספר, בעמוד בית אבי להגר לארצות הברית, עמדתי אני הצעיר והודעתי בכל תוקף כי הגענו לפרשת דרכים; אמרתי, כי אין את נפשי להיספח לנסיעה זו, כי איני רוצה להפסיק למודי וכי פני מועדות ארצה! לא הועילו הסברות, אף לא איומים. נתגלה בי השרטוט הגזעי של בן “עם קשה עורף” בכל תקפו – ואני ניצחתי.

כעבור זמן קצר הצלחתי להיספח, למרות רצונם, לצבא הכיבוש במולדת העברית. הם כינוני “בן סורר ומורה שיצא לתרבות רעה…” ובמכתביהם הם דורשים את טובתי ומציקים לי בחרדתם לשלומי. הם מדברים על “תכלית” ו“מה יהא בסופך?” שולחים לי כסף ואני מחזירו. והם כותבים לי כי מכינים עבורי את התעודות הדרושות לנסיעתי. לא פחות ולא יותר. טרם נולדה מחשבה זו במוחי. לא!

אני עומד בחצר ורואה בהשתלהב לשונות אש האוכלות את ערימת המכתבים. הם מאדימים, מחווירים, משחירים והופכים לאפר מתפורר. פיח. אפס. שרפתי את העבר ופני לעתיד. האם די בכך? אך זוהי הכמיהה לשינוי ערכין. גם לשם משפחתי התנכרתי. אל ילווני בחיי צליל של שם זר ונכרי. איני מתכחש, חלילה, לאבותי אך בורח מן העבר. עברי אנוכי.

בצהריים גבר החום ואזר אונים. שררה דממה ליאה. האויר רטט וזע כעין גלים־גלים לנוגה השמש הלוהטת. השמים התכילו עד בלי סוף. נץ בודד חג באויר ותר אחרי טרף, בהפריחו להקות יונים. שלט שרב צורב. חרכון. אולם לפנות ערב נשבה רוח מערבית והפיגה קמעא את החום. במושבה קמה תנועה. החלונות המוגפים נקרעו, וראשי נשים הציצו מתוכם כחורגות ממחנק לקראת אויר צח וצונן. חזרו הפועלים עם מכשיריהם תחת בתי שחיים; שבו מן הכרמים והפרדסים האכרים כשהם רכובים על חמורים. גם העדר חזר מן המרעה והרים תמרות אבק כבד. החיים רחשו בגלוי טרם התכנסם במחסה הבתים והעלטה.

אותו יום עבדתי קשה ביישור אדמת בור. עם גמר העבודה מהרתי לחזור הביתה, להתרחץ ולנוח. הה, – להתרחץ ולשטוף את הזיעה המלוחה, המכבידה; לחלוץ את הנעליים המעופשות, ולשחרר את הרגלים, להשתרע על המיטה לשעה קלה ולעצום את העינים. אולם כשעברתי על־יד קרן־שמן הופתעתי למראה עבודה חדשה שעסקו בה בן־יעקב וזוגתו. הוא עמד על־יד ערימת ביטון בלולה בזיפזיף, כשאשתו מרימה לסרוגין אֵת מלא ויוצקת לתוך תבניות של לבנים, והוא כובשן ומעתיקן הצדה טורים־טורים ליבוש. עמדתי והסתכלתי בבעל העומד ומנצח ואשתו המצייתת לו מתוך שקט וזרועותיה הערומות עובדות בזריזות. בן יעקב הרגיש כי אני מסתכל בו והוא פנה אלי:

— ובכן בחור? יודעת אשתי לעבוד? ־ דבריו נאמרו מתוך קורת־רוח ורצון לפצות את אשתו העובדת קשה…

— אכן, יודעת היא, אולם מה העבודה הזאת לכם?

— חה־חה־חה־חה… לשם מה העבודה הזאת? אדרבא נחש, בחור, אם יש מח בקדקדך!

אשתו הסתכלה בי מן הצד והסמיקה בגחנה על האת. בן־יעקב המשיך:

— חביבי – בית יבּנה! אבנה מן המסד ועד הטפחות. וכי מה? כסבור אתה כי אשב ואגור כל חיי בתבת נח זו? – והוא הצביע בידו על צריפו הדל – אבנה לאט־לאט בעזרת אשת־חיל זו העוזרת על ידי והבית יקום על תלו! ברם – עוד חזון למועד.

תמהתי למרצו הרב של גבר קטן־קומה זה והוא המשיך:

— חייב יהודי הבא להשתקע בארץ־ישראל לדעת ולהתמחות בכל המקצועות, אולם לפעמים – וזה מתרחש דוקא תכופות – אין כסף לרכישת חמרים. אז צר לי, כי רצון לעבודה ישנו ואפשרות אין.

כשהיפנה שוב את גופו לעבודה ושקע בה, עמדתי ותמהתי. הכרתי את המרץ הכביר החבוי בבר־נש־נמלה זה. ברכתיו בלבי. חלוץ במלוא מובן המלה. ואשתו – חברה מתאימה. מן הצריף נשמע פתאום קולו של תינוק בוכה. האֵם לא השגיחה בזה, אולם משהתייפח הפעוט, הפסיקה האשה את עבודת־הגבר שלה, ורצה בחפזון למעונה. כעבור רגעים יצאה עם הילד על זרועותיה וחלצה לו שד.

למרות ליאותי קרבתי ותפשתי את מקומה של האשה. בן־יעקב ביקש למחות, למראית־עין, כמובן. אולם לא שמתי לב לדבריו. עבדתי כשעה בחשק רב ומתוך סיפוק מיוחד. סיימנו את הערימה והטלנו את המכשירים ארצה. בן־יעקב הזדקף בהישירו את גבו ויאמר:

— מרץ ישנו, רק חמרים הב! – ולאשתו פנה: מחר, אהובה, תואילי לצבור את האבנים המוטלות על אם הדרך לערימה אחת. אבני־יסוד טובות הן.

— טוב, אם אספיק.

הדמדומים גברו. פרשתי מהם:

– שלום לכם ובנו בית לתפארת!

— שלום וברכה! סור אלינו…

טוב, אדון בן יעקב…

הוא צחק. נזכר בערב הפגישה, כשנזף בי.

כשבאתי ישבו החברים מסובים כבר לשולחן ואכלו בכל פה.

אחר כך התכוננה חנה לצאת לטיול והבחורים עמדו לשרותה.

מי היא? מאיזו ארץ היא? לא התעניינתי ביותר בזה. אך דבר אחד הוברר לי: אין היא מאותן החלוצות בעלות שאר־רוח שבאו לכאן, חדורות רוח האמונה באידיאלים ומפעליהם, שעל מזבחותיהם באו להקריב ולהקדיש את אונן ולשדן. היא הינה צעירה מסוג אחר לגמרי; צעירה עליזה, שבאקראי נזדמנה לכאן; צעירה, שמתוך שאיפה לתמורה עלתה ארצה, ושהיתה בודאי באופן דומה לזה מזדמנת למדינה אחרת. אולם ורצונה הטילה לארץ־ישראל דוקא, הרי שהסתגלה מיד לתנאי המקום בתכונת ההסתגלות המיוחדת בעיקר לנשים – למדה את השפה באופן שטחי רקדה הורה – וחלוצה!

לכן זרים היו לה רגשות הצעירים, ומאווייהם היפים נראו לה מגוחכים ופחותי־ערך. לא התחשבה ביותר בתשומת לבם, והכל נראה לה כעין מאורע ארעי – וחסל. היא היתה נתונה בהיקף מחשבתי צר ומצומצם. לא עלה על דעתה כלל, כי יש והאדם צריך לחיות לפעמים מתוך סבל ויסורים ושאיפות. היא צחקה לזה. כל מחשבותיה היו שקועות בניצול החיים ומנעמיהם. חייה בקבוצה – מעבר רומנטי, משעמם במקצת, למשהו יותר מעניין ותכליתי.

פעם אמרה לי מתוך פשטות גלויה:

— טוב להתעלס עם חלוצים באהבים, אך לא להתקשר איתם…

— אין הם לפי רוחך?

— בטלנים!

— הומממ…

— עובדים כחמורים בלי להרהר על חיים יפים יותר.

— מה הם חיים יפים יותר?

— החיים יפים כשהפרוטה מצוייה בכיס!

— ובכן, הגידי נא לי מה הענין שאת מוצאת בחלוצים? הניחי להם וצודי בעלי כסף. הזדרזי, פן תאחרי!

— אל תדאג לי. לעת עתה אני מוצאת ענין בחלוצים, אולם אני אמצא לי איזה כריסני קירח וזקן שימלא את כל מחסורי…

היא הצטחקה כמתלוצצת, אבל אני ידעתי כי למעשה היא מוכנה לעשות גם צעד זה. צעירה ללא צל של רעיון יפה. אני מסתכל בה ולפעמים תכופות תוקפני הרצון להתייחד אתה בחדרה. למרות כל מגרעותיה הרי היא די נאה ומושכת. יפה לחיבוק ולהתעלסות, חמודותיה, במראה, בתנועה, שופעות תשוקה. העין מתרפקת עליה בחמדה. מין יופי בריא, חושני, שאינו מצניע עצמו כל עיקר.


 

ט

עברתי על יד מגרשו של בן יעקב. סמוך לטורי הלבנים ביצבץ ועלה מתוך ירק דרוס וקרקע תחוח יסוד אבנים מרובע ואפור. משל, צץ בן לילה! אכן, הושקע בכך עמל רב ומשותף של זוג חרוץ, פעיל, שנמשך מזריחה ועד שקיעה, בכל עת מצוא. גם עכשיו עמדו וטרחו כנמלים ממש. זהו משפט הקן הנבנה מתוך עמל והתמדה. יום – נידבך.

כשחזרנו מן העבודה הציע גדעון ללכת להתרחץ בירקון. הצעתו נתקבלה ברצון רב, וכעבור רגעים מיספר פסענו בדרך הרצופה חול לירקון הקרוב, ולראשנו חבושות מגבות. לוי לא הלך אתנו. חנה עסקה בכביסה קלה והוא נשאר בגללה. יצחק ניטפל אלינו, אולם הוא הלך בלי רצון, שקוע בהרהורים שהרצינו את פניו. לבחור זה קשה להתחפש ולהעלים את מחשבותיו; פניו משקפים מיד את עגמימות נפשו והלך רוחו. לי הוא כספר הפתוח. לתמהוני ראיתי, כי מן הערב שחנה נטתה חסד ללוי וקירבתו אליה – ניכר ביצחק שנוי גמור. לא פיללתי כי כה ימהר להילכד ברשתה של צעירה זו. סבלותיו נתנו אותותיהם בפניו, ששופו ועטו קדרות. הוא היה טעון רחמים… יצחק הטוב והעדין לא עמד בפניה, וקסמי גופה של אשה בנלית לכדוהו, ונכשל; הציץ לתוך התאווה ונפגע. בעצם לא תמהתי, הן אין הוא ראשון אף לא אחרון. הוא מיעט לדבר אתי בזמן האחרון, היות וידע כי אני מבין, בוחן לבו ומנתח יפה את מבוכתו. רק פעם, בשעה שהסתכלתי בו והוא הבין למבטי ענני קצרות:

— היא מצאה חן בעיני וחסל.

שרכתי דרכי בעקבותיו ונדתי לו. ידעתי כי לא יצליח לחלוטין, מפאת אופיו הרך, ומזגו הטוב. יחסו לא ישפיע עליה. היא צוחקת, לועגת לו, והוא אינו מבחין בכך. טחו עיניו מראות עובדות. תמים הוא ואת חנה לא יוכל התרועע. היא לא תסבול גבר היושב על ידה כל הערב בלי לדעת איך לנגוע בה. הוא לא ידע זאת מפני שאין הוא מסוגל לחשוד; מפני שהוא נותן אמון באדם; מפני שהוא טוב, ישר.

גדעון הולך בראש, כשהוא מצוייד במקל ארוך, אשר קרס נתון בראשו, וסל־נצרים בידו השניה. משני צדי הדרך משתרעות גדרות צבר ושיחי שיטה דוקרניים. גדעון מתעכב מדי פעם, מושיט מקלו ומשיר בזהירות את פירות־הבּר הקוצניים לתוך סלו. בוחר לו את הבשלים, הורודים והעסיסיים למראה. הבעה של חשיבות לפניו שעה שהוא בוחן את המשוכות הירוקות של הצברים, שעליהם הירוקים והדשנים, דמויי צלחות סגלגלות דבוקות זו בזו, כצומחות אחת מרעותה ומזקירות קוצים צהבהבים כמחטים של פלדה. אין גדעון חושש להם, הגלויים לעין, ואילו זהיר הוא ביותר שלא לנגוע בפרי המכוסה קוֹציצים סמויים מן העין שפגיעתם רעה היא, ואוי לו לנוגע בהם. שוב לא ייפטר מהם על נקלה…

גדעון משתהה ליד הצברים ובינתיים חבריו מקדימים אותו. אין הם רוצים להמתין לו. הוא מתמרמר וצועק:

— בטלנים! חכו לי ותקבלו מנות הגונות לקינוח סעודה!

אולם אין משגיחים בו ובדבריו וממהרים לטבילה.

— ליב’לה, עזור לי ותקבל מנה כפולה!

— אין לי פנאי.

— ימח שמך, עפּשוֹן שכמותך! אני אלמדך במים את מלאכת הצלילה על בּוריה. תעלה לי דגים במקום צברים!

מתרחקים ממנו בצחוק ומשובה של עליצות.

החופים הירוקים והרעננים מהנים את העין. אנו מתפשטים וקופצים המימה. הרחיצה מצויינת, מפנקת. דומה כי כל האברים מתלכדים לתחושה אחת הרמונית בשעת השחייה. הרגשה נעימה, קונדסית, תוקפתנו. אנחנו משתכשכים במים וצוהלים בקול. במעלה הנהר מופיעה דוגית. פרחח ערבי בעל מכנסים נפוחות ושחורות, חגור אבנט אדום, עומד בקצה, משוטו בידו והוא מצטרח גרונית ומסלסל כיד השירה הטבה עליו. הסירה נישאת עם הזרם בקלות יתירה ונעלמת. מדרך המלך הקרובה מגיעות צריחות מכוניות וצליל אורחת גמלים. הללו נרתעים מאימת המכוניות העושקות מהן את מרחב הדרך ושלוותה. בהילות זו הצופרת בעורפה של האורחה משבשת סדר ומתינות שלה בפסיעה. אף אנו, מהרהר אני, משבשים לא מעט, ביודעים ובלא יודעים, אורח חייהם של שכנינו ומפקיעים אותם משלוותם לה הסכינו כל ימיהם.

אני פורש מן החברה ושוחה לי להנאתי לאורך החוף, בצל עצי ערבה כפופים המטילים צילם על פני המים ומשווים לו שחור של עומק. עיני נתקלת בשתי ערביות, עוברות־אורח היורדות לרחוץ. הן אינן מבחינות בי ואני מסתכל בהן מבעד לסבך של ענפי הערבה כמן המארב. שתיהן צעירות מכורבלות שחורים בעצם החום. הן נכנסות יחפות המימה, ואינן פושטות בגדיהן; הן מזכות את גופן רק ברחיצה חלקית… בכפות ידיהן הן שואבות מים ומעבירות אותן על חלקי בשרן מתחת ללבושן; שוטפות שדיהן מתחת לחולצות במין חפזון משונה; מרימות שולי שמלותיהן, רוחצות רגליהן, אין הן טובלות אף פעם – וחסל סדר הרחיצה. בנות ערב הזקופות, המסומאות למחצה, ונקיות למחצה… נוטלות חפציהן, מעמיסות על ראשיהן ומזדרזות להמשיך דרכן, בודאי לבעל האחד – המרשה להן לחמר אחרי בהמתו בשעה שהוא רוכב עליה.

מן החוף הגיעו אלי קטעי צחוק וצעקות. ראיתי את גדעון כשהוא עומד על יד ליב’לה המסכן ומלמדו בעל כרחו פרק בהלכות טבילה… עמד בדיבורו. הראשון יצא מן המים יצחק ואני הבינותי בשֶׁלמה. בשעה שהתרחצנו והשתוללנו לא נטל חבל בתעלולים. כשחזרנו ונכנסנו החצרה ראיתי מה קדרו פניו למראה מַצב־רוחו הצוהל של לוי.

— עזור לי לתלות את הכבסים – פנתה אליו חנה.

הוא נזדרז לשרתה בשתיקה.

סרתי הצדה. בדעתי לשוחח על כך עם יצחק. צר לי על חברי הטוב, ההולך ומסתבך ברשתה של אשה קלת־דעת שאין סבלו נוגע אל לבה. מתעתעת בו.

עם גמר ארוחת הערב הכניס גדעון את סלו וישב לקנח סעודתו בפרי הצבר, בטכס מיוחד, מבלי להנות אף אחד מאתנו. לוי ביקש להוציא אחדים בגניבה, אולם גדעון סטרו לו על כפו עד שהלה הסמיק מקצף. גדעון התלוצץ ולעג לכולנו על שלא חכינו לו, ואם כבר שבע דיוֹ, לא משך ידו מהם עד שכילה בהם את חמתו. אולם בלילה היינו עדים למירוצו התכוף והבלתי פוסק חוצה… הוא לקה בשלשול. צחקנו ולעגנו לו. לוי הגדיל ללעוג לו בכשרון מיוחד ושׂשׂ לאידו.

בין השמשות. הרוח המערבית הצוננת שנשבה מחיקו של הים, לטפה והזרימה געגועים כמוסים לעייפים מן העבודה, המשתוקקים למרגוע. על הדרך המאובקת חזר עדר כבשים מן המרעה, בעלי ראשים שחורים ולבנים, שנצטופפו, נתערבלו ודמו לקצף על פני מים שחורים וזועפים. הרועה הערבי הלך מאחריהם, נבוטו תחת בית־שחיו וחלילו בפיו. הוא הלך יחף, בראש מורד, וחילל בעצב טמיר ומושך את הלב, עד שהעדר הגדול נראה מיותם וטעון רחמים.

העדר עבר, והאבק שהתנשא והעכיר את האויר – שכך. בידואיות שחורות שחזרו מן העבודה חלפו להן כצללים בשורה ערפית. החשכה עבתה וירדה ארצה. רחצתי את פני באפלולית על יד הברז, הפשלתי את המגבת על כתפי ושמתי את פני לצריף. במשעול נתקלתי בחנה שחסמה לי את הדרך, עד שנגענו גוף בגוף, והבל חומה עלה באפי. איני יודע אם במקרה נזדמנה לי בדרכי, אולם היא פתחה:

— נדב?

— כן.

היא הניחה את כף ידה על שכמי (אודה: מגעה נעם לי) ושאלתני רכות:

— למה זה הנך מתחמק מפני? כלום אגרום לך אי־נעימות? ואם נתנשק במקרה, התפסיד בזה?

היא צחקה צחוק משובה.

מצאתי כי בדברים אלה משייכת היא את עצמה במקצת לרשותי. הרהרתי בערבים שאני מוציא לריק, בחפושי אחרי אותה צעירה ענוגה, שם במושבה, ותקפני רצון חזק להשקיט את רעבוני ולהשביח את סערת נפשי בחיקה של זו; ועם הרהורי אלה נתעצם רוני לשהות איתה.

— איני משתמט מפניך. אדרבה! חברתך נעימה לי מאוד.

— ובכן, לאן הנך נעלם ערב־ערב?

— אני יוצא למושבה.

— לשם מה?…

ידעתי כי גונבה אליה שמועה, כי אני חוזר אחרי “איזו צעירה” ולכן לא כחשתי לה:

— אני מתעניין שם בצעירה אחת.

— יפה?

— חמודה!

— אוהו! ואיך אני בעיניך?

— את?… נחמדה!

דממה. חשתי כיצד הפלואידום הנשיי אופף אותי. צעדים קרבים הפסיקו את השיחה בשעה שדמי התרונן במקצת וחבקתיה. אולם היא הספיקה ללחוש לי:

— הערב נטייל שנינו.


 

י

השתוקקתי להכנס אליה לחדרה הקט ולהצטרף לטיולה. במוחי כבר תכננתי לאן להובילה ואיך לבלות את הערב. אחוז תשוקה ביקשתי להתייחד איתה. חפצתי לנסות את כוחי. עם גמר ארוחת הערב הסתובבתי בחדר וחכיתי להזדמנות כשרה על מנת להכנס אליה ולהוציאה החוצה. אולם עיני נתקלו בלוי שהופיע על סף חדרה. פרשתי לקרן זוית והסתכלתי בו. הוא היה לבוש מכנסי־רכיבה נאים, שעליהם השתלשלה חולצה צחורה. על פניו המגולחים למשעי רחף חיוך עגב־חנף, תפל, מיוחד לו.

הוא אינו מן המפגרים. יש לו גישה בטוחה וקבועה. לא כשאר החברים המשתיקים רגשותיהם בחובם. גם הפעם עמד בוטח וזקוף. אחר ראיתי כשצץ יצחק על ידו… והוא לבוש חולצה נקיה; נעליו מצוחצחות והוא מגולח. יצחק התחיל מתגלח יום־יום.

למרות רצוני ויתרתי הפעם על חשקי. יצאתי את הצריף, ומתוך החלטה שמתי פעמי למושבה לראות את עדנה. כשעליתי על הגבעה קלטו אזני צלילי מפוחית קולניים שעלו מבית הפועלים. נכנסתי ומצאתי רבים מפועלי המקום רוקדים ושרים. באמצע האולם עמד בחור גבה־קומה בעל פנים סמוקים, והוא מתנועע לכאן ולכאן, כשמפוחית מתפתלת על בטנו ומצריחה נגינה סוערת. מסביב לו הצטופפו צעירים וצעירות כשכולם מזיעים ורוקדים עד לטירוף החושים. ועל כולם מנצחת עדנה. פניה משולהבים, עיניה מבריקות ושמלתה הצחורה מתבדרת ומגביהה להתנופף באויר, עד לחישוף רגליה הנאות והחטובות מעל לברכיה.

אל יבנה הגליל – – –

הגללללליל! – – –

ולפתע, עם גמר ההורה – והבחור בעל המפוחית פתח והסעיר פולקה, קפצתי לעדנה, מתוך חשש שמא יקדמנה אחר, התאמתי רגלי ותנועותי לצלילי הרקוד וקצביו, חבקתיה בזרוע הימנית ושנינו יצאנו ברקוד לתוך האולם, כחטיבה אחת.

הרגשתי בכל ישותי כי אני רוקד איתה – עם עדנה…

לבי הלם במקצת מהתרגשות. אולם חבקתי את גזרתה הגמישה, הצצתי ישר לתוך עיניה ושנינו רקדנו בהתלהבות והרמוניה כאחד. מצאתי ברקוד הפשוט הזה בפעם הראשונה – פולחן. רגלי קלו מאוד הפעם. אלה שלא רקדו, עמדו על יד הקירות, ועקבו אחר רקודנו הסוער, העז, המשכר. שנינו נהנינו מן הרקוד הזה ועם סיומו לחשה עדנה מתוך התפנקות:

— עייפתי

— עליך לנוח, איפוא.

— לא. אני רוצה לרקוד!

— בבקשה.

ואנחנו המשכנו לרקוד אותו ערב. אם כי רבו הקופצים לזכות בה, עלה בידנו להתלכד בריקוד פעמים אין מספר. החוטים הראשונים נרקמו. היה זה ערב מצויין. ואחרי כן, אם כי לא הצלחתי ללוותה יחידי הביתה – שבע רצון הייתי כי הסבירה לי פנים. לוינו אותה בחבורה. בלכתנו רעש הרחוב מקולות קשקושנו. ואחר – עם פרידה – חזרנו כולנו בשקט גמור, אם כי גם הפעם הלכנו בחבורה.


 

יא

גדעון התמחה בספורט חדש ומיוחד, המטיל אימה על רבים מאתנו בשעה שהוא עוסק בו. הוא עורך ציד נחשים ונותנם בצלוחיות וצנצנות מלאות ספירט למשמרת וראוה. אופיו ההרפתקני חסר המנוחה, מוצא לו ענין רב בזה וסיפוק. בצריף התקין לו מדף מיוחד לאורך כל הקיר, ועליו ערך שורה של בקבוקים וכלי זכוכית שונים, שבתוכם משומרים בכוהל ומקופלים כל מיני צפעונים ונחשים, אפורים, צהובים ושחרחרים, בעלי ראשים סגלגלים ומשולשים.

הוא אומר:

— חדרנו ריק מקשוטים ואני רוצה לפארו. ציידים רגילים לקשט את קירותיהם במרבדים, בעורות חיות, קרני צבאים ובכלי נשק. אני אקשט את חדרי בקשוטים מקוריים שאינם עולים לי בכסף.

אני מזהירו על הסכנה הכרוכה במשחק זה והוא עונה לי כדרכו:

— שטויות!

מכריז מישהו על נחש ומיד דולג־דולק גדעון בעקבותיו. מקל מיוחד לו לשם זה שקצהו שסוע לשנים. הוא רודף אחרי הנחש ונועץ את המקל בקרקע באופן שראשו של הנחש יימצא בין שני קצותיו המפורדים.

הנחש המפרפר והמוכן לזנק על אויבו אינו יכול להחלץ מן המיצר הזה, שהובא בו על ידי גדעון הזריז. לאחר מכן הוא מכניס את צוארו של הנחש לתוך אגרופו, משחררו מן המקל העשוי כצבת, והנחש המתפתל סביב ידו של כובשו האמיץ – שולח לשוא את לשונו הארסית השחרחרה לתוך האויר, ופוֹלטה־קולטה בקצף אין אונים.

בשעה שהוא מטפל בנחש – נרתעים החברים הצדה ומתרים בו שימשוך ידו מציד זה. אולם הוא צוחק וממשיך להתמחות בלכידת נחשים כבדבר־של־מה־בכך. הוא עוסק בזה בלמין בטחון מיוחד. אחר מתחילה פרשת נתינתו של הנחש השבוי לבקבוק. נסיון יותר מסוכן. אולם גדעון מראה גם כאן קור־רוח למופת. הוא יושב על גבי הקרקע ישיבה ישמעאלית, כשהנחש כרוך על זרועו. אחר הוא מכוון את ראשו לתוך פי הבקבוק ומפתהו רכות:

— הכנס, חביבי… אל תרא ואל תחת… שום רע לא יאונה לך חלילה…

ובהכניסו את ראשו של הנחש לתוך פי הכלי– הוא מרפה ממנו לפתע והנחש מזנק ישר לתוכו בתקוה להחלץ… את שאר גופו, או כמו שהוא מתבטא, את “הסרח העודף”, מכניס הוא בעל כרחו של השבוי וממלא את הכלי כוהל, פוקקו, והרי לך מספר נוסף לאוסף שלו.

החברים, וביחוד לוי, מוחים על בזבוז הספירט, והריהו קונהו על חשבונו. אבל כולנו נהנים כשאורחים מזדמנים לצריפנו והם מתפעלים למראה התערוכה המקורית הזאת.


 

יב

כוחנו חובבי ספר, חוץ מלוי. בחורינו שומעים בממוצע שלוש שפות, קוראים ומשתלמים. נחום, מאיר וליבה’לה חתומים על הוצאת ספרים עברית, והם אוצרים במזוודותיהם גם ספרות חקלאית. ליצחק ישנה ספריה הגונה, המכילה ספרי מחקר וספרות יפה. ברשותו של גדעון מצויה גם כן ספריה קטנה, אך מיוחדת במינה: הוא קורא ועוסק רק בספרי היסטוריה וביחוד של עמי הקדם. מקום בראש תופסים אצלו ספריהם של יוסף פלויוס, הרודוט ופלוטרך. הוא אינו פוסק מלקרוא בהם ומלהרהר בגבוריהם. הוא חי את חייהם בדמיונו ועוקב מחדש אחר השתלשלות המאורעות שחלפו עליהם לפני אלפי שנה. מוחו מלא כרמון עובדות ופרטים, ותמיד הוא מוכן לצטט איזו מימרא קולעת של אחד מגבוריו.

— היסטוריה, אומר הוא, שקולה כנגד הכל. היא מקנה לך ידיעות יסודיות בארצות תבל, המקבלות צביון ממשי; היסטוריה מאלפת ומראה על שגיאותיהם ומעלותיהם של העמים בצאתם ובבואם; היסטוריה מראה לך לדעת מה תרמו העמים לאנושות, והיא מקרבת אותך להלך דעותיהם של הוגיהם וחכמיהם; היסטוריה זוהי אספקלריה נפלאה המשקפת את פרצופו של העולם ועמיו. מימי לא מצאתי בלמודי ענין רב כמו בהיסטוריה.

— היודע אתה – הוא פונה אלי – אין אנו יודעים לכבד את פלויוס שלנו.

— משום שפלויוס בוגד היה.

— בוגד… כן. לדאבוני. אולם בקראי את ספרו על מלחמת היהודים עם הרומאים הריני מתמלא גאוה לזכר גבורינו הקדמונים, אשר ידעו להשיב מלחמה שערה ולהתנגש בלי פחד עם הלגיון העשירי!

— כבודו כהיסטוריון במקומו מונח.

— והוא הן לא נמנע מלפאר את גבורות הנצורים, אם כי כתב את ספרו ברומא תחת חסות המושלים הרומאיים מיטיביו!

— ובכן?

— אסור לנו לזלזל בו.

— אבל לפעמים קשה להבליג על רגשי הגועל. הוא הראה עצמו כפחדן ומוג־לב נתעב! הוא למד את דרכי הרומאים, אולם את תכונתם על שמירת כבודם עד הרגע האחרון לא סיגל לו ערום זה; הוא לא שלח יד בנפשו כדין ברוטוס קסיוס ורומאים אחרים לאחר תבוסה, או כדין שאול שלנו, הוא הסגיר את עצמו לחסד הכובשים מתוך תרמית והונאה; בפני המות נָשתה כל חכמתו וגבורתו.

גדעון כבש את ראשו בקרקע ושתק, צר היה לו על האישיות הרומנטית הזאת שנכתמה. הוא שקע בהרהורים קלים ומתוך גניחה קלה הפטיר:

— הוי, אלי.

יצחק פרץ בצחוק:

— היש לך אל? הרי כופר הנך!

גדעון הצטחק:

— שלא מהכרה. מתוך הרגל, כנראה. נוטה הייתי פעם לאמונה אולם מימי לא התפללתי. לא היו תפילות בלבי. מאמין אנוכי רק במוסר הישראלי ובנצחו שלא ישקר. אולם אלוהי ישראל הוא אל אכזרי, “אל קנא ונוקם”. אסור להרגיזו בתפילות כי אין הוא נענה. אין להתפלל אליו. סבורני כי אין אלוהים בכלל. בכל אופן אין הוא נותן אותות חיים… או יתכן שהוא משטה בנו. הוא רובץ לו עצום עין ברקיע השביעי, מסתכל בנו וצוהל. בחינת: “יקומו נא הנערים וישחקו לפני”. אחרי פרעות אוקריאנה פיהק לו שם בודאי משעמום למשמע פזמון ישן נושן זה. הוא כבר ראה הצגות שכאלה מיום קיום החי בכלל, והאומה הישראלית בפרט…

— אבל לשם מה השצף־קצף הזה?

— למה? עד היום נוקבות את אזני צריחותיהם ויללותיהם של השחוטים והמעונים באוקראינה! עד היום טרם שכחתי יום אחד מר ונמהר, שבו ראיתי בנות ישראל ענוגות אנוסות־רטושות בידי פראי אדם טמאים!… הוא היום שבו נתפקרתי ואמרתי: ארור יוצר האדם! שבע ביום אררתיו…

— הרי שאתה מודה במציאותו?

הוא לא השיב והמשיך:

— אחרי הפרעות אמרתי פעם בלבי: לוּ החריב אל את משכנות הפורעים ושפטם באש וגפרית כסדום ועמורה – אז, כדי לקדש את שמו ולהדיר את עצמי מכל תענוגות החיים, הייתי זוחל על ארבע למדבר יהודה ושורף את נפשי בתפילות והודייה. אולם הוא לא הופיע. כשם שלא הופיע להצלת הארמנים הטבוחים. ישנו חוק אחד בעולם שלו מצייתים ונכנעים כל אשר רוח חיים באפם, והוא: כל דאלים גבר!

— ואנחנו היהודים – עלינו לנשל את ידינו מאידיאלים כל־אנושיים; עלינו לשאוף לביסוס מדיני, ורק אחרי שנתחסן, ולו גם על חשבון אחרים – רק אז נוכל לדאוג ולדגול בשם המוסר…

הוא פסע בחדר ודבר בהתלהבות עד שלפתי הפסיקו יצחק…

— מה יהא בסופך, גדעון?

— סוף כל האדם!

— לא לזה התכוונתי, רצוני לדעת למה אתה שואף?

גדעון התעכב באמצע החדר ואחרי דומיה קצרה פתח:

— נתגלגלה בי נשמתו של סיקריק. אני אוהב את הלהט וההתענינות במאורעות בלתי שכיחים, שריח סכנה נודף מהם. אני אוהב מרחב וחופש בלתי מוגבל. לפעמים יש ואני תמיה על זה שאני יושב ביניכם ועובד עבודת יום ללא תמורה, ואני לא הסכנתי לזה, ואיני רוצה להסתגל לזה. אם כי אוהב אני את הטבע ועבודת שדה – האמינו לי, כי לוּ ניתנה לי כרגע ההזדמנות להתיישב – הייתי מוותר עליה… התישבות מיידית טובה בשביל בחורים שקטים כנחום ומאיר, העלולים להתחתן ולהתקשר לקרקע, לעבדה ולטפל בה בשקידה עד סוף ימיהם. כידוע לכם נתנסיתי בשמירה, אולם אין שמירה מספקת אותי כבר, היות ואין לה אותו הצביון והענין שהכתירו אותה בראשית היווסד התנועה. אני שואף למשהו אחר, לכר פעולה רחב יותר.

— מה טיבה של שאיפה זו, גדעון?

— אני חולם על גדוד של רועים זפורוז’יים בעבר הירדן…

— מה תהא תעודתם?

— עבר הירדן שייך לנו. אין לוותר עליו. חבל ארץ זה משמש סף למדבר הלוטש תמיד את עיניו לישוב. עם ראשית התישבות עולים חדשים, עלינו להבטיח את רכושם וחייהם. ולכן יש ליצור שם עמדות לאורך כל הארץ, שבהן תמצאינה פלוגת זפורוז’יים משלנו, שתפקידם יהיה לשמור ולהגן על הארץ מפני הוהאבים ושבטי המדבר בכלל, העלולים בשנת בצורת לשטוף את החבל הזה לשם ביזה ושוד. שומרי גבול אלה יעסקו בגדול צאן ובקר, ועל הישוב יהיה לתמוך בהם כבצבא לאומי קבוע. גם לשבטי ראובן וגד וחצי המנשה היה תפקיד זה. זה הרעיון שאני הוגה בו.

יצחק העיר לו:

— אבל הן זוהי שטות להגות ברעיון כזה בשעה שהעמדות שלנו בעבר הירדן המערבי מעטות הן. עלינו להבטיח את מפעלנו כאן ואחר אולי נוכל לחלום על התנחלות בעבר הירדן.

— ואחר אולי נוכל – חיקה אותו גדעון באירוניה ועיניו ירו זיקים – את ירושלים כבשו כעבור זמן בימי דוד, ואת שאר העמים לא הורישו בני ישראל בתקופה מאוחרת יותר. עבר הירדן אינו מיושב בחלקו הגדול, וחטא הוא הדבר להזניח את החבל הזה הנחוץ לנו כאויר לנשימה; על אף כל המכשולים המדיניים, עלינו לא להתיאש ולחתור בכיווּן זה. מוקדם או מאוחר רק אנו ניישבו. וחוץ מזה, הריני בטוח כי יבוא יום – והוא לא ירחק – אשר בו עלינו לעמוד כאן על נפשנו בכוחותינו אנו, היות ומעצמות אירופה, תהיינה אז רסוקות ומוכות שוק על ירך ממלחמה עולמית שניה ההולכת וקריבה; אז יתעורר גם המזרח המציית כיום רק לאגרוף, ואנחנו כבר נהיה חוליה בשרשרת…

הוא דיבר בהתרגשות רבה ולמרות שדבריו היו ילדותיים במידה גדושה, בכל זאת צילצלו כנבואה והטילו צל על העתיד.

— ובכלל – אומר גדעון – עלינו לפרוץ גדרים וחוקים. שערי הארץ נעולים, אבל אסור לנו להשלים עם המצב הזה ולראותו כעובדה ללא שנוי; על הנוער שלנו מוטלת החובה לסכן את נפשו, לגנוב גבולים ולעלות ארצה על אף כל המכשולים. זהו צו היסטוריה הקורא לנו לחיים ולבנין. כי אוי ואבוי יהיה לנו אם נחמיץ את השנים הבאות!

— לדרוש נאה אבל לקיים קשה.

— שטויות! ואיך עליתי אנוכי ארצה?

ידענו כי הוא חדר ארצה בעקיפין. הפעם סיפר לנו את הפרטים:

— לא הצליחו לשלחני לאיי גזירה, אף לא לסיביר. התחמקתי מידי אבירי הג. פ. או. נדדתי לדרומה של רוסיה המועצתית ופני לגבול הבסרבי. אחרי עמל אין קץ מצאתי את עצמי על חוף הדניסטר ועיני צופיות לאזור הרומני. בכיסי היו צרורים שטרות כסף שהקדשתים למבריחי־הגבול. יהודי אחד, סרסור לדבר עבירה, הביאני ערב אחד לביתו של אכר ושם באתי במשא ומתן עם שני נבלים, שהבטיחו להעבירני את הנהר בסירתם בחשכת הלילה. הם לא מצאו חן בעיני, אך כלום אפשר לצפות לטפוסים יותר הגונים ביניהם? בקיצור, הוסכם בינינו, כי אתן להם החצי מן המחיר הנקוב מיד, ואת החצי השני לכשיעבירוני את הדניסטר. בחצות נפגשתי איתם שוב. ישבנו בשקט בסירה והפלגנו לתוך הנהר האפל. הם חתרו בשקט במשוטיהם ומסביב שררה דממה איומה. כשהגענו ללב הנהר פלחו לפתע את חלל האויר יריות רובים. המבריחים חדלו לחתור במשוטים, התלחשו והקשיבו קשב רב. היריות חדלו לבסוף. איני יודע עד היום, אם הן היו מכוונות נגדנו או לא. אולם בני לווייתי הוסיפו להתלחש. הדבר לא מצא חן בעיני לגמרי. עתה נתגברו חשדי, וידעתי כי אני נמצא ברע. במוחי חלפו מחשבות שונות והלילה השחור הילך עלי אימים. לבסוף פנה אלי אחד מהם, קם ואמר:

— מסור את הכסף והתפשט…

— כוונתם היתה ברורה. ידעתי כי עלי לציית, או להפתיעם ולנסות את מזלי וכוחי במשחק המסוכן הזה. ידעתי כי הם מתכוננים לשדוד ולרצוח. ובכן מה היה לי להפסיד? ברגע תכנתי לי תכנית נועזה והוצאתיה לפועל. לא נתבלבלתי. ראיתי כי המרחק בין שני החופים שווה בערך. האורות שניצנצו משני עברי הנהר העידו על כך. קרבתי צעד אחד לנבל, שדרש את תביעתו הנבזית, והורדתי את מעילי למסרו לו, ( הכסף היה בכיס מכנסי). בשעה שאחז במעיל, ניצלתי את ההזדמנות, ובכל כוחי הפלתיו מתוך מהלומה המימה… אני קפצתי מיד והטלתי את עצמי לצד השני וחתרתי בכל כוחי לחוף הרומני. שני הנבלים נזפו, קיללו, וגם ביקשו כנראה לדלוק אחרי, אולם החשכה היתה לי למחסה והלילה בלעם. ניצלתי מידיהם. הבגדים והנעלים הכבידו עלי את השחייה. פחדתי שמא לא אעצור כוח להגיע לחוף… התאוששתי, הבלגתי על הפחד, ואחרי התאמצות, וקרוב לאפיסת כוחות הגעתי לחוף, אין אונים כמעט. יצאתי וצנחתי ארצה רטוב ונושם. שכבתי כחמישה רגעים עד ששבה אלי רוחי.

קרבתי לכפר מבלי לדעת מה לעשות ולאן עלי ללכת. קר היה לי. רעדתי מצנה ואני חפשתי לי מחסה. בכפר קדמוני כלבים בנביחות, שצרמו את אזני ובדמיוני ראיתי את האכרים קמים עלי במקלות ומסגירים אותי לרשות. אולם כשעברו כמה רגעים, שארכו בעיני כנצחים, ואני הצלחתי להמלט מהם, נזדמנתי לאורווה שעמדה בתוך שדה. מצאתי ערימת שחת. התפשטתי וסחטתי יפה את בגדי למען יתיבשו עד אור הבוקר ושכבתי לישון. כשהקיצותי כבר עלה עמוד השחר ודרך הסדקים חדר אור הבוקר. מהרתי ללבוש את בגדי, שנתיבשו כמעט, ובזהירות התחמקתי ואלך לכפר. בדרכי פגשתי אכרים ונשים, בני רומניה כשהם מסתכלים בי בחשד. הכירו בי כי פליט אנוכי. פחדתי והלכתי מבלי לדעת מהו המעשה אשר עלי לעשות והנה אורו עיני פתאום; נתקלתי בדמות מוכרת, טפוסית: לפני ברייה לבושת־שחורים, שפאות לה וזקן… בחיי, יהודי! מעודי לא שמחתי לפגוש ר' יהודי כשם שצהלתי לקראת זה שנזדמן לי כמו מן השמים. קרבתי אליו ונתברר לי, כי הוא סוחר זעיר הסר לכאן מן העיר הקרובה לרגלי עסקיו. עמדתי מיד וסחתי לו את כל פרשת הענין. הוא התגרד רגע, כבא במיצר, אולם לנפשי לא עזבני. דבקתי בו כעגל בפרה… אכלנו יחד פת שחרית בביתו של אכר אחד ממכיריו, וכעבור שעה קלה ויתר היהודי על עסקיו הפרטיים, כי לא רצה להתמהמה ולסכן את חירותי, ושנינו יצאנו העירה. שם הציגני לפני ציוני אחד, שעזר לי בסידור התעודות, וכעבור זמן־מה עליתי דרך קונסטנצה לבירות ומשם – ירדתי ארצה…


 

יג

עבדנו במחצבה. לפני יומים פצעתי את רגלי בעבודה ולא יכולתי להצית את הפתילות. לוי סרב למלא את מקומי באמתלה, כי אינו יודע לרוץ. פחדן! יצחק הלך במקומי, הדליק את “נרות החנוכה” וירץ אלינו. אולם, הוא נתקל באבן והשתטח מלוא קומתו ארצה. הרימוני זעקה שיזדרז לרוץ ולצאת מתחום הסכנה, אולם הוא נתבלבל כנראה, נכשל שנית ונפל… כאשר התרומם והמשיך לרוץ, הידהדו ההתפוצצויות בעקבותיו, ומתך האבנים שנתך ארצה השכיבו בשלישית…

מיהרנו אליו.

הוא שכב פצוע וזב דם. הבגדים היו קרועים במקומות שונים. פניו חורו כסיד. הוא לא הוציא אף הגה מפיו. נטלנוהו מיד, כתפנוהו ונמהר לרופא שבמושבה. הזדרזנו מאוד ואנשי הרחוב שהובהלו נהרו בעקבותינו:

— נהרג?

— נפצע.

— מכונית עברה עליו.

— מי הוא הנהג הנבזה?!

— הפראים הללו!

— מריצים את המכוניות כשדים!

אחרי שרחצו את בשרו וחבשו את פצעיו הודיע הרופא כי בעוד ימים מספר ישוב לאיתנו. לאשרו פגעו בו רק רסיסי אבנים, והם שרטו קלות את פניו. גם הבגדים הגנו עליו. יצחק נרגע וחייך. ביחוד קרנו פניו כשגם חנה הופיעה על ידו והעבירה בחבה את כף ידה על מצחו. רגע זה לא ראיתי בה את האשה; ראיתי בה את האם; את הרחמנות המפעפעת לפעמים בכלל באשה.

חזרנו שמחים שהענין לא נגמר בתוצאות יותר רציניות. נגשנו להמשיך את העבודה.

— הביטו – קרא נחום – גם נחש נפצע והוא מתבוסס בדמו. קרבנו וראינו נחש, הוא כולו פצוע ומרוסק, ממש ללא מתום.

— כנראה שנהרג בתוך מאורתו.

אולם גדעון שהסתכל אף הוא, אמר:

— הנחש אמנם נרצח במאורתו, אבל לא ההתפוצצות היתה בעוכריו.

—?…

גדעון התקדם צעדים אחדים ובעט ברגלו בקפוד שניתכּדר:

— הרי לפניכם רוצחו של הנחש… הוא עוקב אחריו במאורתו. לחצו אל הקיר ללא מפלט ובהדרגה המיתו בשריונו המחוּט, מבלי שיריבו יוכל לפגוע בו בארסו…

— הפלא ופלא!

— לא יאמן…

— רצח במחתרת!

הנחש הפצוע ניסה לזחול ולהמלט אולם לשוא. כחו תש. הוא פירפר וגסס.

ואני הרהרתי: האדם, החי והשרץ – גורל אחד לכולם. כל אשר רוח חיים באפו צפוי לאסון ואבדון; החיים והמות הולכים יד ביד, ורק כפשע בין האחד לשני. היום אני דורך בעקבי על נמלה ומשמידה בלי היסוס כלשהו – ומחר נעקר סלע מן ההר ומרטשני. היינו הך. אך הגרוע מכל יד אדם באדם!


 

יד

ערב אחד חשף לוי את פרצופו האמיתי מתוך ציניות מובהקת. חנה נסעה אותו יום העירה ואנחנו מסובים היינו לשולחן במרפסת. לוי גהר בפנה על מגפיו ועמל לצחצחם ולתת להם ברק. הולמים הם את מכנסי הרכיבה שלו, ולמרות החום אין הוא משגיח בכך ונועלם.

— יש לך מגפים נאים – מעיר לו נחום.

הוא ישב, שילב רגל על רגל, הסתכל בצחצוח שעלה יפה, והפטיר כלאחר יד:

– חייב אני לסנדלר במושבה נחלה אי אלו פרוטות בעד חידוש הסוליות.

— הוא תיקן לך בהקפה?

— לא… עשיתי עסק בלי לשלם פרוטה.

— כיצד?

— פשוט. סידרתי אותו. הבה ואספר לכם איך קרה הדבר. בעצם רימיתי את שניהם, כלומר, את הסנדלר ואת בתו. ומעשה שהיה כך היה: יום אחד לקחתי אופנים אצל צעיר אחד שאיני מחבבו ביותר, משום שאף פעם לא ניאות לתתם לי לשעה קלה –

— מפני שהוא מכיר אותך יפה.

— הקשב ושתוק, ליבה’לה! בקצור, הפעם נתן לי את האופנים ואני רכבתי ונסעתי ישר למושבה. בדרך תארתי לי את קצפו הרב של אותו בחור בחכותו לי לשוא. אני צחקתי. סידרתי לו ספורט! האופנים היו נחוצים לי. אלמלי אמרתי לו כי אני לוקחם ליום תמים, בודאי שהיה מסרב. לשאלה ישנה, כידוע תשובה.

— אכן – מתערב יצחק – בעל המצאה הנך.

— הרי אמרתי לך פעם: כאן בעולם זה אין לך דבר טוב יותר ומועיל מהונאה; הבריות מרמות אותי ואני מרמה אותן. זוהי מלחמת הקיום!

הוא פלט פילוסופיה זו כאחד שמצא ופתר שאלה מסובכת בכי טוב.

גדעון הציץ בו וקרא בקול רם:

— אל ירבו כמוך בישראל!

— אין כל רע בכך…

— תמיהני על שאיפשרו לך כניסה לארץ!

— זה לא חשוב. העיקר הוא, שהנני כאן, בחברתך אתה!

— נעים לי מאוד…

— גדעון! – מתערב נחום – אל תפריע לו, ונשמע מה בפיו.

ולוי ממשיך. מתוך רצון לקנטר את גדעון, הוא מפליג בתאור מגונה:

— באתי לשם בצהרים, בלי פרוטה בכיס. כמובן שלאכול הלכתי מיד לחבורת הפועלות. אמנם, המזונות אינם משובחים ביותר, אבל בדלית ברירה טוב לסור לשם. אגב – ישנה שם אחת הסבורה, כי אני סר לשמה. היא מקבלת אותי בסבר פנים יפות, מאכילתני, משקתני ומוכנה להכניסני לתוך מיטתה, אבל אני מצפצף עליה –

יצחק לוחש:

— מנוול…

גדעון יושב ושותק, אבל פיו קפוץ.

אני מקשיב לראות עד כמה ירחיק הלה לספר בגנותו הוא מבלי להשגיח בכך שהוא מעטה עליו חרפה. אולם הוא אינו מתפעל כלל וממשיך:

— עובר אני על יד סנדלריה, ונזכר כי מגפי טעונים סוליות חדשות. אני סר לשם ומוצא, כי הסנדלר הוא יהודי קטן וצנום, מאותן הבריות העלובות, שאינן יודעות לנגוע בזבוב שעל גבי הקיר.

— שלום ר' יהודי! אני פונה אליו מתוך גדלות, ובקול רם של תקיף. הוא מגיש לי מיד כסא ואני חולץ את מגפי ומוסרם לו. הוא בוחנם, בודקם, ונוקב את מחירו. אני מסכים מיד, כי בין כה וכה הרי אין לי אף פרוטה בכיס… הוא יושב לעשות את מלאכתו, ואני מביט סביבי, והנה נתקלות עיני בבחורה נאה, המציצה אלי מן החדר השני. בתו של הסנדלר. צעירה יפה, אבל ביישנית. אני קורץ אליה בעיני, והיא מסמיקה ונרתעת פנימה. בחורה תמימה, שאפשר לספר לה כי תינוקות מובאים בלילה על ידי חסידות… חה־חה־חה־חה־… בכל זאת היא מופיעה כעבור כמה רגעים ואני רואה, כי החליפה את שמלתה לכבודי. אני מחייך אליה, והיא משפילה עיניה וצוחקת. חבל שהסנדלר היה בחדר! לבסוף, כשגמר את מלאכתו ומסר לי את מגפי חדשים ומתוקנים יפה אני נועלם ושם את ידי לתוך כיסי הריק:

— יש לך עודף מחמש לירות?

— לא – משיב הסנדלר ומתגרד בגבחתו.

— ובכן – אני אומר לו – תואיל בטובך לשמור על האופנים שלי עד שובי ואביא לך את הכסף, כי עלי עוד לסדר כמה עניינים כאן.

— ואני יוצא החוצה, יושב מנגד לביתו של הסנדלר ומחכה. מוחי עסוק וטרוד: איך מוציאים ממנו את האופנים?… לבסוף החלטתי לשבת ולחכות, עד שיצא הסנדלר מביתו, ולוּ גם לזמן מה. כשלוש שעות היה עלי לחכות, עד שהואיל מר סנדלר לנטוש את נוהו. המתנתי עד שנתרחק, כנראה בדרכו לתפלת המנחה. מהרתי לחזור וקדמתי את פניה של בתו בשלום רם ונישא. ישבתי לעשן והושטתי לה סיגריה, אם כי ידעתי מראש כי היא תסרב. וכמובן שהיא ממש נבהלה וענתה בהסמיקה:

— תודה. איני מעשנת.

— למה?

— ככה…

לוי מסתכל בגדעון הנוהם־זועם, והוא ממשיך:

— פרווינציאלית גמורה! אני פותח איתה בשיחה והיא עונה לי אחרי שהתאוששה והבליגה על מבוכתה. היא כנראה נפתעה למחמאותי, שפיזרתי לה בזהירות, לפי תכנית ערוכה מראש. ובינתים, חששתי שמא יחזור הסנדלר והכל ילך לטמיון. לבסוף אני נגש לעצם הענין.

— וספורט את מחבבת?

— כן.

— בעלת ספורט! ולרכוב על אופנים את יודעת?

— לא.

— לא, האומנם? טצצ… הרי זהו ספורט חביב ומצוין!.בימינו כל בחורה שאינה יודעת לרכוב על אופנים, לחרפה יחשב לה הדבר… ההיית בעיר? כל הצעירות יודעות לרכוב!

היא מתנצלת לפני כאשמה:

— לא היתה לי הזדמנות ללמוד.

— אין זה תרוץ!

— ואני קם ואוחזה בידה, נוטל את האופנים ופוקד עליה:

— בואי ונצא לחצר, תכף ומיד אלמדך פרק בהלכות רכיבה.

— אבל אלה הם אופנים של גבר.

— אין בכך כלום.

— היא אינה מעיזה להתנגד ויוצאת אתי החצרה. בלי שהיות יתירות, אני מושיבה על האוכף, תומכת ומחבקת בידי האחת, אגב – אלמלי לא הייתי שוהה שם כעל גבי גחלים לוהטות – הייתי יכול לתיתה בידי כחומר ביד היוצר; היה לה גופון נחמד! אולם שעתי לא היתה פנויה לכך. ובכן, אני מסתובב אתה בחצר ונותן לה שעור. לבסוף אני הודף את האופנים ונותן לה לרכוב בעצמה. כמובן שהיא נופלת, מגלה את שוקיה, תחתוניה, ומסמיקה כאשמה בכל… ואז אני מנצל את ההזדמנות, את מבוכתה ואני אומר לה רכות: הסתכלי בי ותראי כי פשוט הדבר וקל ללמדו. ואני יושב על האופנים, עושה הקפה אחת לאטי בחצר, עושה הקפה שניה, מתקרב לשער, מפנה אליה את ראשי ובבת־צחוק על שפתי:

— שלום לך סנדלרית נעימה!…

— אני יוצא לדרך המלך וכחץ מקשת1 – העירה!

איש לא צחק בגמרו את דבריו.

גדעון התרומם ונגש אליו כשהוא נועץ בו עיני זעם מאיימות:

— הריני מתרה בך, שלא תעז לספר להבא מעשיות כאלו בנוכחותי!

— לא סיפרתי לך.

— דום, מנוול!…

פניו אדמו מרוב כעסו שתסס בו והסעירו.

לוי ביקש לענות לו, אולם, משהסתכל בפניו המבעיתים של גדעון, ניטל ממנו הדיבור.

גדעון סר ממנו ויצא החוצה זועף ומגדף.


— מה הוא רוגז? הן אשלם לו לסנדלר.

— שתיקה. איש לא השיב.


 

טו

החברים ישבו מסביב לשולחן והתווכחו. מאיר שנפשו קצה בוכוחים עזב את השולחן ןיצא החוצה. פתאום וקריאה מחרידה התמלטה מפיו:

— עקרב!

פניו נתעוו והוא קפץ והטיל את עצמו לתוך מיטה. ידיו לפתו את רגלו הנשוכה. הוא פירפר מעוצמת הכאב ולא מצא לו מנוחה. גניחות ויללות קטועות, הרטיטו את גופו. בתוך המהומה לא הסיח גדעון את דעתו מן העקרב גופא. הוא יצא החוצה עם פנס המרפסת ולאורה תפשו, ונתנו באחת מן הצלוחיות השמורות אצלו תמיד.

מאיר הוסיף לגנוח וליילל ממש.

היינו אובדי עצות. נקודת הנשיכה העלתה גוונים והרגל צבתה. הייתי מוכן להבהיל את הרופא. אולם, אותו רגע כבר חזר ובא גדעון מחנות מכולת קרובה ובידו בקבוק ערק:

— תרופה בדוקה. עלינו לשכרו עד אבדן החושים!

הוא קרב למאיר ששכב תקוף־עוית, תחב הבקבוק ופקד:

— שתה!

הלה סירב.

— שתה אני אומר לך!

מאיר העיף בו מבט מוזר, מפקפק, שנשקף מתוך קלסתר ניבעת. אולם, מיד תפש את הבקבוק בשתי ידיו, כמתוך יאוש, ולגם מתוכו בנשימה אחת, כסובא מובהק. אחר הפך את פניו אל הקיר וגנח. את רגלו הנשוכה הניע וטלטל בלי הרף. אולם לבסוף השפיע עליו היין, שהלמו ושלל ממנו את החושים. הוא נרדם ונאנח.

— מסכן שכמותו.

עם בוקר לא ירגיש כאב, הארס יפוג – אמר גדעון – ועכשיו, בואו ואראה לכם מה דינו של עקרב ארסי הנושך פועלים ישרים.

— העקרב טעה בשליחותו… – מעיר לו לוי.

— אל תדאג. בפעם השניה יפגע בך אחיו.

יצחק נוזף בהם:

— כבר נצים השנים! כתרנגולים ממש!

גדעון החזיק בעקרב בשתי אצבעות, סמוך לזנבו הארסי, והסתכל בו יפה. זה היה עקרב מגודל, צהוב, כשיעור האצבע. מן המסוכנים.

— מה תעשה בו?

לוי קופץ ועונה במקומו:

— הוא יכבוש אותו בכוהל כמנהגו.

— הגש לי את הכוהל.

לוי צהל:

— הרי אמרתי לכם!…

גדעון לא שעה אליו:

— ועכשיו אראה לכם כמה מר־נפש הוא השרץ הזה! הוא יאבד את עצמו לדעת!

—?…

גדעון שפך מעט מן הכוהל על הרצפה בצורת עגול, הדליקו והטיל לתוכו את העקרב. העקרב ניסה לעמוד על נפשו ולחרוג, אך בראותו כי אין מוצא, כי סגרה עליו האש – מיד זקף את זנבו, כפפו מול גבו בחצי קשת, ונעץ לקרבו את ארסו… לאחר מכן ניסה לפרוץ את מעגל האש אולם כבר איחר.

ליבה’לה התלוצץ:

— טרף נפשו בזנבו.

— גם נחשים מאבדים עצמם לדעת לפעמים בכלאם.

ויצחק העיר:

— כאדם, כחי, כשרץ. מתי מאבד האדם את עצמו לדעת? כשהוא מציץ ביאוש וניתפס בתוך מלכודת התלאות ללא מוצא, ללא מפלט; האדם.


 

טז

עבדנו על הכביש, לא רחוק ממטבח הפועלים, ובצהרים עלינו לשם לסעוד. אני הלכתי בין הראשונים, כי השתוקקתי לראות את עדנה. כאשר נכנסנו לאולם האוכל כבר ישבו רבים מפועלי המקום מסובים לשולחנות ואוכלים. כדי המים עוברים מפה לפה. שקשוק כלים. קולות ורעש. מצאנו קצהו של שולחן פנוי. לוי נדחק וישב לו דוקא סמוך לגדעון, והצר לו את המקום. שניים אלה מזדמנים כמו להכעיס – יחד. בפתע הופיעה עדנה כשהיא חבושה סינרה הצחור וזרועותיה לופתות את מגש העץ הרחב. חששתי שמא תגש צעירה אחרת לשולחננו, אולם היא הלכה הלוך וטפוף לשרותנו, ואני הרגשתי כי דמי פורץ לפני. ברכתיה לשלום, והיא ענתה לי במנוד־ראש קל.

— מה בשבילך גדעון? – היא פונה אליו – מנה ראשונה?

גדעון נתקל במבטה של עדנה והוא עונה בשקט, לא בהתאם לקולו:

— בשבילי מנה בשר.

— ומנה ראשונה מה תהא עליה? – פונה אליו לוי.

גדעון פורס פרוסת לחם הראויה להתכבד ועונה בסבלנות:

— את התבן הזה איני לועס. מנות ראשונות הן בבחינת חריקת השער וקריאת התרנגול, בשר – שאני! אתה אוכל ונהנה!

— הידד קטר! – צווח לוי.

— נכון טרקטור!

— צודק!

לוי טופח לו על גבו ומחייך נתעבות:

— ניכר בך כי בשר מוסיף אומץ ולשד…

— ניכר, ניכר!

— ויתכן כי אני טועה – פותח שוב לוי וקורץ בעיניו כלפי גדעון,– הסתכלו בו וראו מה כחשו פניו… מיסכן…

צוחקים

גדעון מתרגז:

— מספיק, חבריא! הן לא במסבאה הנכם! מצאו להם ענין לענות בו. אכול, לוי, ותן גם לי לאכול. חסל!

משתתקים. כל אחד שקוע בצלחתו.

עדנה הולכת וקריבה שוב. הנני פזור נפש בהחלט. כמעט שאיני אוכל וקשה לי לגרוע את עיני ממנה. המבחינה היא בי? השמה היא לב אלי? קשה לי להגיד. היא מגישה לי מנה שאיני מחבבת ביותר, אולם אני מקבלה ואוכל.

— מה לתת לך? פונה היא שוב לגדעון.

— יש עוד משהו מזין?

— יש דיסת גריסים, שעועית – בחר לך.

גדעון פותח כשוקל בדעתו וגומר לתמהון חבריו:

— תני עוד מנה בשר. הצלי טעים הפעם והמנות קטנות…

— הא־הא־הא־הא… צוחק לו לוי צחוק מלאכותי, מזויף, מתוך כוונה לשימו ללעג.

פני גדעון מתקדרים. הצחוק מקניטו. הוא כובש ראשו בצלחת המוגשה לפניו ומתחיל לועס לתאבון.

אולם לוי אינו מרפה ממנו וקולו מנצח שוב:

— שתי מנות בשר! הרי אפשר להתפקע! הראיתם מימכם אכילוּלוּ שכזאת? איך הוא טוחן ומזיע – ובאיזו התפעלות!…

נענים לו בצחוק קלוש. החברים מרגישים כי הוא מפריז וגודש את הסאה. אין דעתו של לוי נוחה מאי הצלחתו; הוא מתעקש להמשיך את המישחק הטפשי הזה; הוא מקרב את פיו לאזנו של גדעון ותוקע ממש:

– זולל וסובא!

כאן הוגדשה הסאה. גדעון החזיר לו פנים חיוורים מקצף, וסטרו אחת על פניו בכפו הרחבה; הלה התמודד, נתקל בספסל וגהר על הרצפה. השתרר שקט לרגע. הצדקתי את מעשהו וגם נחום אמר:

— הרי לך, לוי, לקח!

גדעון פרש מן השולחן בקראו כלפי לוי:

— מנוול שכזה! תמיד הוא מתגרה בי ומעלה את חרוני. לסמרטוט זה די בחרוב ליום, ואני באכלי מנות כפולות, המשלו אני אוכל?

הוא יצא נרגז מן האולם.

שמחתי כי עדנה לא נוכחה בשעת מעשה. לא חפצתי שתראה אחד מאתנו בקלקלתו.

הלכנו מן העבודה. חברי הלכו בראש והתוכחו ביניהם על נושא שהיה לי לזרא. הלכתי בעקבותיהם שקוע בהרהורים קלים וראשי מורד ארצה. בלכתי, נקשתי בנעלי אבני חצץ שנתקלו לי בדרכי. אולם לפתע וקול רן באזני כמנגינה ערבה:

— לאט לך… הן עוד מעט ופגעת בי!

פגשתיה בשעה שהלכה למטבח לעבודת הערב.

— שלום, עדנה!

— שלום. מן העבודה?

— כן. הביתה.

— איפה אתה גר?

— בצריף, מחוץ למושבה.

— לא משעמם שם?

— לא.. כשאני מרגיש שעמום, אני עולה לכאן – ופתאום המשכתי – וכשאני בא לכאן אני מתקנא בצעיר אחד אחד…

היא הסתכלה בי במבט תמוה ופניה לבשו רצינות קלה:

— מי הוא זה אותו צעיר?

— איני מכירו אך הוא לובש חולצות אוקראיניות והוא מלווך תכופות הביתה…

היא הצטחקה:

— שמו לובה’קה, אבל מנין לך זאת?

באתי במבוכה קלה, אולם מיד הבלגתי ועניתי:

— ראיתיו פעמים אחדות בחברתך. הוא מחכה לך תמיד על סף המטבח ממש.

— אתה שם לב לפרטים.

היא הסתכלה בי במבט בוחן. הסתכלה בחיוך קל. ברגע זה נחרץ כנראה “גורלי” בעיניה; זאת היתה הסתכלות חטופה, אולם השוקלת־בוחנת יפה… לבסוף אמרה:

— ובכן?

— רצוני למלא הערב את מקומו.

— רק הערב… – והיא צחקה בהטילה את שערותיה היפות אחורנית – מה גלוי אתה!

— מנין לך שאני גלוי? יתכן כי את טועה הפעם.

— לא חשוב. אולם אתה עושה עלי רושם של אחד הניגש לענין ישר, בלי עקיפין. ובכלל – הוסיפה בקורטוב של גנדרנות – מסוגלת אני להגדיר את תכונותיהם של מכירי.

בדברה הרצינו פניה והעלו את החותם וההבעה הניכרים בעיקר באנשים ענוגים, בשעה שחן והשכלה מתמזגים ילד ומכלים סיגי בערות. ארשת פנים זו משכה את תשומת לבי בראותי אותה בפעם הראשונה. אבל הפעם הבחנתי כי במבטה מבליח שביב רע לפעמים; רשף, המופיע כנצנוץ חשמלי ונעלם מיד, אבל המעיד, כי נערה ענוגה זו יכולה גם להתאכזר; גם שני קמטמטים ראיתי במצחה, המעידים כי לילדה זו יש תביעות משלה…

הסתכלתי בה מבלי לדבר. באמצע הרחוב.

— במה אתה מהרהר?

— בדבריך. להיות גלוי לב – זאת אומרת להיות ישר?

— בלי ספק. אבל אל תעמוד. רצונך ללוותני למטבח?

פנינו לדרך העולה ואני המשכתי.

— ואין את מוצאת, כי זוהי חולשה או איולת להיות גלוי לב?

— לא. זוהי תכונה אמיצה, נעלה וטבעית מאוד. רק האנשים, שניערו מעליהם את כבלי הנימוסים פרי תרבות מלומדה, יכולים להיות גלויי לב. גם התמימים ביותר הינם גלויי לב. אולם בדרך כלל – הן טוב ומועיל יותר לבחור בשתיקה ולהבליע מחשבות…

— זאת אומרת, כי לא תמיד יש לו לאדם האומץ להיות גלוי־לב וישר?

— על־פי־רוב לא. ביחוד כשמזדמנים שניים משני המינים. אז הם בוחרים להם לרוב דיבור מחושב ושקול מראש. בוחנים דבריהם, וטומנים בחובם את מחשבותיהם הכנות.

— ואיך את נוהגת?

היא הצטחקה:

— שאלה זו אינה לענין… אולי תלמד במשך הזמן.

— אדרבא! תני לי הזדמנות. רצוני למלא הערב את מקומו של אותו לובה’קה.

— טוב. אבל הוא יחכה לי בודאי.

— אם את רואה חובה להצטרף אליו – הרי שאני מוכרח לוותר.

— לא. אין כאן חובה. פשוט, לא נעים לי להשתמט.

— הכָרַתְּ ברית אתו?

— אל תקשקש, אני רק יוצאת מהמטבח ומיד הוא ניטפל אלי.

— שמעי, אני אחכה לך הערב בשעה שמונה ליד הבריכה. את יכולה לצאת דרך הפתח השני, לא דרך זה שאת רגילה לעבור…

היא צחקה:

— טוב. נתראה הערב, נוכל שכמותך.

אמרתי לה שלום ורצתי חוגג הביתה. השגתי מכיר שדיבר אלי. אולם אני פזור נפש הייתי. הסתכלתי בדובר, אולם הבטתי ממנו והלאה. לא ראיתיו ולא הקשבתי לו. הייתי נתון בנקודה אחת. דמי – תכף מרוצו בעורקי והייתי נרגש.

הרהרתי בהתרגשות זו ואדע: חולשה בטרם בגרות. אופיי טרם חושל בנסיונות של תוגה ואכזבות, אולם מבוכה זו בפני צעירה נאה בת גילי – תפוג ותצעיד אותי לקראת כובד־ראש ושקול־דעת להתגבר אם רק אדע לרכוש את לבה.


 

יז

בשבע וחצי עמדתי ליד הבריכה וחיכיתי לה. הרגעים ארכו לי כנצחים. היה זה ערב שוקט על קרירותו הנעימה שנדפה מן הים. מתוך החשכה עלו אלי הדי צעדים של הולכים ושבים. לפעמים נשמע צחוק צוהל של אשה צעירה ונדם. מישהו קרא. מישהו נזף. למטבח לא קרבתי, בחששי שמא יראני אחד מן המכירים ויחמיץ לי את ההזדמנות שכה ציפיתי לה. חפצתי להיות יחידי, לצפות לה לבדי.

הבטתי לבית הפועלים וחלונותיו המוארים. דלת המטבח היתה פתוחה לרווחה, עמוד אור פרץ דרכה והציף את המבוא ואת לובה’קה, אשר באותו רגע הופיע מוכן על משמרתו. הוא הסתובב וחכה. נרתעתי אחורנית כאחד שנתפש בקלקלתו, ונשכתי קלות את שפתי בשיני. מעין מוסר כליות תקפני. אולם מיד התאוששתי והבלגתי על חולשה מוסרית זו. ושוב ארכו לי הרגעים. קרבתי בזהירות למטבח ואראה כי לובה’קה מסתובב עדיין. היא טרם יצאה משם. חזרתי ושקעתי בהרהורים קלים. אולם מיד נתקתים: היא פלחה את העלטה והופיעה במרוצה חסרת נשימה. נחפזתי לקראתה. אותו רגע מעדו רגליה שנגפו באבן, והיא צנחה ישר אל זרועותי. תמכתי בה וחבקתי את גופה הרוטט והחם:

— מה קרה?

היא נחלצה מזרועותי וצחקה חרש:

— רצתי, וזה הכל.

— הרדף אחריך?

— שטויות. הוא לא רדף, אבל חששתי שמא ירגיש בצאתי.

— בודאי שיצטער.

— יצטער לו.

אחר הוסיפה ביהירות:

— כסבור אתה שראשון הוא? ובכלל איני כפותה לחוקים ונימוסים. אני עושה כל מה שעולה על דעתי, והמעשה המוצא חן בעיני – הוא ישר וכשר!

— ואין את מתחרטת לפעמים?

— על־פי־רוב לא. כשאני עושה שגיאה – איני משתדלת לתקנה, כי עלי לפתור אותה שעה בעיות אחרות. בכלל מוצאת אני, כי חיים ללא שגיאות הם חיים ללא ענין.

שלבתי זרועי בזרועה וזזנו בשקט.

— לאן?

— נעלה במעלה הגבעה הקרובה. משם נוכל להשקיף על העיר.

העפלנו בשתיקה למרום הגבעה. במרחק, לרגלי הים, הבריקה העיר העברית במאות אורות החשמל, כרובצת על סף אופק מעוטף עלטה. עדנה השטתחה, התפרקדה ושלבה את זרועותיה מסביב לצוארה. ישבתי על ידה, גחנתי והסתכלתי בה. לאט לאט הסכינו עיני בחשכה ואראה את שרטוטי פניה שנתבהרו, את צחות קלסתרה המישיר אל על, ואקשיב לנשימותיה הקצובות. היא התרוממה, משכתני אליה ואת ראשה הניחה על חזי, כדבר המובן מאליו. “כך נוח יותר” אמרה. אבל זה לא היה כלל נוח בשבילי, כי הכבידה בזה במקצת על נשימתי. אולם לא מחיתי… הנטל שהכביד עלי נעם לי. כעבור רגעים מספר, כשכבדה נשימתי, עשיתי מאמץ קל לנשום לרווחה. היא הרגישה בזה.

— מכבידה עליך?

— במקצת… כובד של נועם.

— מיסכן שלי – אמרה רכות והניחה את ראשה על ברכי – עכשיו טוב לך?

— מצוין.

— ובכן, ספר משהו. אני אעצום את עיני ואקשיב.

— על מה לספר לך?

— ספר ככל העולה על רוחך.

הירהרתי רגע אחד במקרה שלא שכחתיו ואמרתי לה:

— שלשום הייתי בחדרך.

היא נפתעה. הפסיקתני מיד בתמהון:

— בחדרי? מהו הענין שהביאך לשם?

— פשוט, לראות ולהסתכל בחדרך.

היא צחקה:

— מוזר הדבר ומצחיק כאחד! מצא לו ענין לענות בו. איך תסביר לי זאת?

— הרהרתי בך ורגלי הובילוני לחדרך…

— ההנך מהרהר בי?

— כן. מן הערב שראיתיך בראשונה במטבח. ומאז – זוכר אני, כי פעם עברת על יד הכביש החדש. אני הנחתי אז את מכושי והבטתי אחריך עד שנעלמת. לבושה היית שמלה לבנה ומגבעת קש בעלת שוליים רחבים. ואחר עליתי תכופות בערבים למטבח, מתוך תקוה לפגשך…

רגע אחד שררה דממה. שתקנו והסתכלנו זה בזה באפלולית. לא גרעתי את עיני ממנה. היה זה מעין דו־קרב חרישי… את הרהורינו הזרמנו איש לרעהו בצנורות הדומיה.

— ואיך נזדמנת לחדרי?

חכיתי לכך.

ספר!

— הדבר היה לפנות ערב. חזרתי אותה שעה מן העיר. בעברי ברחוב נתקלו עיני בוילון הצחור, שהתבדר ונתנפנף בעד חלון חדרך. והוא גרה את סקרנותי, העלה אותך בזכרוני. נגשתי לחלון והצצתי פנימה. יש ואני עושה דברים מבלי לחשוב מראש על תוצאותיהם וכך עשיתי גם הפעם. זה נראה לי פשוט מאוד. אם כי ודאי הדבר, שהייתי בא במבוכה אלמלי נתקלתי בך… אולם את לא היית. החדר הקט והצר היה שרוי בשקט וצחור. המפה שעל השולחן, הקירות הלבנים, הסדין שעל המיטה – היווּ מזיגה צחה ושקטה שהזמינתני פנימה… ואני נכנסתי.

— אבל הן הדלת היתה נעולה!

— נכון. הדלת היתה נעולה. אני חדרתי דרך החלון, באופן רומנטי למדי. ברחוב שרר שקט גמור ואנשים לא נראו. נצלתי את ההזדמנות וקפצתי פנימה. פיתני גם החלון שהיה נמוך למדי. מושיט רגל והרי אתה בפנים…

שתקתי רגע, אולם היא תפסה את ידי ולחצתה:

— המשך, חוצפן!

— ישבתי על הכסא. לבי דפק. הן עשיתי מעשה גנב. כששקטה סערת רוחי והסתכלתי בחדר. הכל מצא חן בעיני. איני רוצה לפזר לך מחמאות, אולם חוט של חן צנוע מתוח על החדר וכליו. אחר נגשתי לקיר והסתכלתי בצלום התלוי מעל למטתך. כנראה בחברת חברה. הסתכלתי בצלום הזה כמה רגעים בעיון רב. אחר חזרתי והסתכלתי בו שוב. קלסתר פניך שבו – לא מצא חן בעיני. יש לך שם הבעה קפואה ואכזרית.

— וחברתי?

— טיפוס. פניה מזכירים לי פני זאבה.

— חה־חה־חה־חה… זאבה? – דעתי שעשעה אותה – משום מה פניה דומים לפני זאבה?

— פרצופה מסמל; שרטוטי פניה החדים מוארכים קמעה וזעומים; סנטרה המחודד, עיניה החצופות ובכלל קלסתר פניה המשולש, ודומני כי עיניה אפורות הן. לא כך?

— כן. ומה מביעים פניה?

— פניה מביעים: הסתכל בי ואל תקרב! שיני אחשוף – וגורה לך גור!

עדנה צחקה ונלחצה אלי מתוך חופש גמור. דברי מצאו חן בעיניה ואני עלזתי.

— המוצא אתה ענין בחכמת הפרצוף?

— כן. זה מענין. פרצופו של אדם אינו סלע שחוק סתם. זהו כתב מיוחד שיש ללמדו, לחקרו יפה, אבל כתב קשה הוא, העלול להטעות גם את הבקיאים ביותר. יש ונשמה עדינה ורכה מוצאת לה מחסה תחת מגן נוקשה וגס למראה; ויש ונשמה עדינה ורכה מוצאת לה מחסה תחת מגן נוקשה וגס למראה; ויש אשר נשמת עריץ נתעבה מוצאת לה קן בכלי נאה ונחמד למראה, המקרין זוהר ויופי, וזהו מה שאמרו חז“ל: " אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו”.

— המנסה אתה את כוחך גם בתורת הנפש?

— לפעמים. יש אשר אצליח ויש שאטעה. גם זהו דרך עקלתון מלא אבני־נגף ומראות־שרב מתעים; לפעמים נידמה לך כי אתה מגיע למחוז חפצך, אבל המטרה עדיים ממך והלאה. קשה לחדור לתעלומת מסתרי הנפש, ולבחון לבבות.

עדנה התרוממה, תמכה את ראשה בידה ואמרה:

— אתה בורר לך מלים בדברך, ומשתדל כי יהא סגנונך מלוטש; סבורה אני, כי בזה אתה מאפיל לפעמים על רעיונך…

— אין את יכולה לשלול ממני את זכות בחירת ניבי. כל אחד מבטא את מחשבותיו כפי יכולתו: הצייר במכחולו, הפסל בחרטו והמנגן בכנורו. אחרים מבטאים את הגיגם בפיהם.

— המנסה אתה את כוחך בספרות?

היא נגעה בסוד צנוע, שעמלתי להעלימו מעיני זרים. אולם הפעם נעניתי לה ועניתי ברורות, גם משום שראיתי בכך מעין התגנדרות:

— כן. אני מנסה.

— פיוט או פרוזה?

— פרוזה.

— הפירסמת משלך?

— מעט מאוד…

— למה?

— הרשימות ששלחתי מצאו מקלט בסלי המערכות…

גיליתי לה רז כאוב. התערטלתי מבלי להתבייש. באותם הימים נסיתי לכתוב והצלחתי מעט. התלבטתי וחתרתי לקראת בטוי. אולם טרם מצאתיו. יתכן כי גילי הצעיר, וחוסר נסיון, או היעדר כשרון היה בעוכרי. אולם האכזבה בעינה עמדה וכרסמה את נפשי.

היא הסתכלה בי ושאלתני:

— לשם מה אתה כותב ולמה?

לאחר שהחשיתי גיליתי לה את סודי:

— אני כותב מפני שיש ברצוני לתת בטוי לסבלות חברי העובדים ומתלבטים בשטח הכיבוש. הנני אחד מהם, את חייהם אני חי ומרגיש אני במאוייהם ובשאיפותיהם; אני קרוץ מאותו החומר המשיחי, המהווה את חיל החילוץ, ואני מבקש להיות להם לפה. אין הם צעקניים; כבדי־פה הם, אם כי שיריהם נלהבים; נפשם לוהטת ומפרפרת ביסורי מציאות קשה, המטפחת בפניהם ללא רחמים; הם מהווים עדה היסטורית מיוחדת במינה, הנושאת בחובה שליחות משיחית. ואני רוצה להציב להם ציון. זהו נטל המעיק עלי ודורש ממני פירוק. אולם יש ונדמה לי, כי בשעה שאני מנסה לפרקו ולהקל ממני את המשא הזה – הריני מוצא כי הוא הולך ונכפל, הולך ומכביד שבעתים. אפשר והרומנטיקון שבי, התמים, הוא הפוגם. דומה אני לצייר המבקש להעלות את רעיונו על הבד, ושפע הצבעים שהוא גודש ללא מידה – מעכירו ומטשטשו.

— המוצא אתה את עצמך מוכשר למטרה זו? התוכל לתת ניב הולם לפעלם של אלה אשר בשמם הנך דוגל?

— איני יודע… לפני זמן קצר עברתי על רשימות וסיפורים שכתבתי ונוכחתי כי כתבתי שטויות על מצע תמים למדי. קרעתי את הכל לגזרים ועמל לילות זריתי לרוח. אולם לא הצטערתי וברכתי את מעשי זה; ראיתי סימן טוב, ראיתי בזה את ראשית גילוייה של הבקורת העצמית, של הבגרות המתפתחת. והפעם, דומני כי אדע להבחין בין טוב לרע, בין תפל לעיקר.

— זה טוב. עליך קודם כל להיות חדור בטחון. אחרת לא תצליח. עליך להאמין בכוחך ואסור לך לפקפק. אולם עליך לעבוד ברצינות וללמוד!

— כמובן.

— נדב.

— כן.

— תרשה לי להיות המבקר שלך.

— אם לא תבקרי קשה…

— את זה נראה אחר כך. תכין לי רשימות אחדות.

— טוב.

— וראה לא לשקר. נפשי סולדת מכזבים ספרותיים!

שתקתי והסתכלתי בה. הרגעים האלה קרבנו והמחיצה שהיתה בינינו קודם לכן – נעלמה. כמו בלי משים היו כפות ידינו נתונות ושלובות אחת בחברתה. היא שכבה על ידי ואני התרוממתי קמעה וגחנתי להסתכל בה. היא נשמה, וחום גופה הלוהט נשף ועלה באפי. עיני ריפרפו על מצחה הענוג, עיניה ושפתיה. גחנתי נבוך ונפעם, מתוך כוונה לנשקה ישר על פיה. אולם רק גהרתי – והשתמטה תחת רפרוף שפתי ממש, שעברו ונגעו בלחיה.

— נדב, עזוב שטויות והרגע.

היא נזפה בי, אולם את ידה לא השמיטה, ובקולה נשמעה נעימה כבושה אצילית. היא לא רגזה כדין אחרות. התחמקה בנועם ובשליטה של אשה הקובעת את השעה לכך. כאשר התרפקה כפי על עורפה הפטירה חרש:

— המשך… זה מרדים אותי…

— נולדת לפינוקים.

— המממ…

— עדנה…

— מה יש?

— אני שמח שנפגשנו הערב.

— הנך קשקשן כילד.

חוטי ידידותנו הולכים ונרקמים. ידעתי כי לא בנקל אשתחרר ממנה, ושנינו ננסה ללכת בשביל אחד. כי יש ושני אנשים מרתקים גורלם איש לחברו מתוך מבטים חטופים ושיחה קלושה. אבל איזו הרגשה שמתחת להכרה עולה ומזהירתני, כי אין היא מסוגלה לשמור אמון וחסד ידידות. אני חרד להרגשותיה כדאוג הילד לבועות סבון צבעוניות שהוא מפריח לחלל האויר, והעומדות להתפקע בן רגע… והרהורים אלה צצים במוחי נגד חוסר הודאות ביחסה אלי להבא. ואילו עתה – מה טוב ונעים לידה.

— מה השתיקה?

כיחשתי לה:

— אני מקשיב לילל התנים.

— מה הם מעלים בדמיונך?

— יללות טף ונשים.

— ולמה לא תצרף גם יללות גברים?

— מפני שגברים אינם מיללים. הם בוכים בחשאי…

— הבכית מימיך?

— לא. אבל זוכר אני כי דמעות עמדו בעיני עד למחנק. היה זה בשעה שנטלתי ברכת פרידה מסבא־סבתא זקנים לפני עלותי ארצה. הייתי שקט, אבל בראותי את עיניהם הדומעות, ואת סנטריהם הנעים מתעווים כאצל ילדים – נכמרו רחמי עליהם. כמעט שפרצתי בבכי. ראיתי, כי אנשים אלה באו לברכני לפני עלותי ארצה ובלבם ההרגשה, כי חורף החיים מדרין את חייהם לתהום הנשייה… ביחוד צבטני העצב למראה סבי, יהודי שנשא על גבו את עול הגלות בכל כבדו, ובלבו טיפח את חלום שיבת ציון. הזקן, שהיה חניך דור ההשכלה, קרא גם את הספרות העברית החדשה וידיעות על ארץ ישראל בלע כבכורות בטרם קיץ; אף את הידיעות הלקוניות וכרוניקה יבשה עיכל… ואני יקרתי לו מכל נכדיו. כי בי ראה נין ונכד לחשמונאים. ובהיפרדו ממני שמח על שזכיתי לעלות ארצה, אבל לעולם לא אשכח את עמידתו הכפופה והעלובה בשעה שהרכבת זזה ממקומה, והשלג שירד הלבין את ראשו וגבו הכפוף… זו העמידה מנגד – – –

— אכן טרגי הוא גורלם של אלה השואפים ואינם זוכים לראות בהתגשם חלומם.

אזני קלטו הדי צעדים בהינגפם באבן. החזרתי ראשי וראיתי צללית של גוף כפוף במדרון הגבעה. בראשונה לא יחסתי לזה חשיבות יתרה, אולם אחר כך, בהזדקף הגוף הכרתי בו את לובה’קה.

— הוא התחקה על עקבותינו – לחשתי והתחרטתי מיד על שאמרתי לה.

— מי?

— אם איני טועה – לובה’קה.

—?… טפש שכזה.

לא הסכמתי לדעתה, אולם בחרתי בשתיקה.

קרוב לחצות ירדנו למושבה. שלובי זרוע הלכנו והתרוננו מתוך קשקוש עליז. עמדנו בנסיון של פגישה ראשונה, ואפשר היה לפטפט בלח לחשוש, ובלא בחירת ניבים מיוחדים. היה כבר בינינו מן האמון ההדדי והחבה המתפתחת. על סף חדרה נפרדתי ממנה.

— שלום, עדנה!

— להתראות!

קולה התנגן בהבטחה נעימה.

לא הזדרזתי בלכתי הביתה. אם כי השעה היתה כבר מאוחרת למדי. הלכתי לאטי ושרוי הייתי במצב רוח מצוין. יחידי בתוך דממת הלילה, שרכתי רגלי במעלה הכביש, בחולות, בדרך העפר בסמוך למשוכת השיטה עד הגיעי לצריף. מצאתי את הדלת פתוחה. גדעון התעורר:

— גם אתה חולית כמונו, אלינו נמשלת… מי היא?…

— נחמדה.

— מה שמה?

— שושנת העמקים…

— אולי תבלמו את פיכם ותתנו לי לישון!

לוי, תמיד הוא מתערב ולשונו – לענה.

התפשטתי ושכבתי, בשלבי את ידי מתחת לראשי, והרהרתי בעדנה ובפרשת הערב. הרהורי הנעימים זרמו אליה באישון לילה – הרהורי אהבה וכסופים לאשה; בטויי נפשו של גבר העורגת לאשה כערוג־דאוג דבורה למיץ הפרח.

אולם זוכר אני גם מה שהרופא אמר לי:

— לגבי בחור בריא הרי זו תופעה טבעית. אם יכול אתה להתקשר לאשה – מוטב, ולא – שכב על משכב קשה; מדי בוקר שטוף גופך במקלחת קרה והסח דעתך מנשים. הרהר בהן פחות…

מין רופא פיקח שכזה!


 

יח

למחרת קמתי עם בוקר השכם. אם כי ישנתי רק שעות מיספר הרגשתי את עצמי טוב מאוד. חברי ישנו עדיין את שנתם. מצב רוחי היה מצוין. קרני השמש החלו רק זה לפזז מעל לראשי גבעות מחותלות אדים לבנים. מתרוממים ונמוגים. הטל הבריק והתנוצץ כספירים על כל עשב ופרח. נגשתי לברז ורחצתי את פני במים הצוננים. תקפני רצון להתעמל ולהתגושש. עשיתי תרגילים שונים והתלהבתי, עמדתי על ידי ורגלי למעלה… התהפכתי ועשיתי מעשה מוקיון ואקרובט יחד. פני להטו, ולפתע גם צעקתי: עדנה!…

מועקה שהעיקה עלי פרצה מחזי כפרוץ צפור מכלוב. הייתי שרוי במצב רוח בלתי רגיל.

— מה אתה צווח שם כפרא אדם? היצאת מדעתך?

נגדי יצא גדעון כשהוא מחכך את עיניו וצוחק:

— מה קרה?

— נסים ונפלאות!

— הנשקת לה?

— לך לעזאזל!…

— אל יתהלל חוגר כמפתח… עוד תנהם באחריתך! היא בחורה פקחית, ולא אחד נכשל בה…

צחקתי. הייתי מאושר. גיל תסס בי.

הלכתי מערוגה לערוגה. הסתכלתי בנביטה, בגדול הירקות, בפרחים. אחר עמדתי להזליף עליהם מים ולהשקותם. חברי התפלאו כשמצאוני ער בין הראשונים וחנה לא גרעה עין ממני. בלי משים עוררתי בה קנאת אשה, בלי שהתכוונתי לכך. בינתיים נוכחתי כי חברי ניכוו בה.

שלושה היו כרוכים אחריה: לוי, יצחק וגדעון. לוי נטפל אליה בבטחון וקביעות. גדעון שהה גם כן בחברתה, אולם דוקא ביחס לנשים הפגין חולשה ופקפוק. לא היתה לו אותה גישה בטוחה ואמיצה כמו לעינינים אחרים. להפך – בחברתה היה גם מסמיק לפעמים… הוא אמנם לא הושפע ביותר ממנה, אולם בכל זאת היו עיניו מתנוצצות בנוכחותה. יתכן כי היה מנסה להתקרב אליה יותר, אולם החיבה שהיא הראתה ללוי שנוא נפשו – מנעה ממנו לעמוד אתו בשורה אחת. אבל הוא חמד בה. בחברתה סח במתינות, ולא הרים את קולו ביותר. יצחק התהלך סביבה כצל. ערג אליה ולא הביט עליה כעל אשה. למרות חולשותיה הבולטות והלך רוחה הפשוט – היה מוכן לדבוק בה. צר היה לי עליו, כי ראיתיו בחולשתו. לאחר מכן ראיתיו מנסה כוחו במישחק ישן־נושן: הוא השתדל לא להבליט לה תשומת לב והיה אדיש לה, למראית עין כמובן; הוא חשב להרגיזה בשלוות רוחו, ולהכשיר על ידי זה יותר את הקרקע להתקרבות; הוא נמנע מלהמצא במחיצתה ובחר להתבודד, אם כי זה עלה לו בקושי. אבל הוא העלה חרס בידו. היא לא הרגישה כלל בהיעדרו… להפך: הכירה לו טובה על שהטריחה פחות…

בינתיים – וחנה התרשלה בטיפולה בעניני המשק שנמסרו להשגחתה, ולא היה מי שיקפיד, לא היה מי שיעיר, כולם הוכו בסנוורים. עם רדת הלילה גבר שלטונה, ובהבהיק צחור שמלתה באחד ממשעולי הגן – ויך המראה את לב רואיה בטירוף־חושים ותשוקות עד שהלכה ונמוגה כמעבר לאפקים נסתרים.

עבודת הכביש היא בעצם תקפה. מכבש עצום מתנהל לו לאיטו, נוהם וכובש את הזפת השחורה ומלכדה עם האבנים למיקשה אחת. במרחק מה מלבינים קטעי כביש, שאך זה נגמר סילולו וטרם נתלכלך בזפת. לצדי הכביש יושבות על גבי ערימות אבנים בחורות סמוקות פנים, כשהן מזיעות מן החום ומנפצות אבנים לחצץ.

הפטישים מונפים ומורדים:

נפץ! נפץ!

האבן – שנה…

החצץ – ימים…

והרסיסים – רגעים…

אלה תולדות החיים. הכל הולך ומתפרק לאפס. העינים מנצנצות תחת שולי המגבעות וחומדות את הבחורים החסונים, העובדים ומשוטטים הנה והנה. אולם הזמן עובר. העבודה קשה וההרפתקאות מדכאות. הפנים מעלים קמטים. נסים אינם מתרחשים. אחת נישאת לאיש וזוכה לחיבוקי גבר, להריון, לילד; ושלוש נמקות בכסופיהן בלילות, במיטות הצחורות מצחור, וממתינות לשוא לגבר השעיר, שיבוא ויביא בהלוכו המגושם את אונו, ויקמט את הסדין המגוהץ…

צעירה אחת מעוררת תשומת לבי. רכה וענוגה. זרועותיה החשופות לבנות. אף פניה צחים. רגליה הנאות פשוקות והיא מכה בפטישה על האבן בידיים לא אמונות. היא מבחינה כי אני מסתכל בה. מסמיקה ומורידה את מטפחתה מעל מצחה הלוהט מן השמש. לפעמים משמיטה היא את הקורנס מידה הליאה, משפילה את ראשה הצדה ונחה רגע בעינים עצומות, מול הבוהק העז, המסנוור. אני מסתכל בה בלי גרוע את עיני ממנה. משום מה צר לי על הילדה הענוגה הזאת, המתגוששת בחום עם האבנים הקשות וידיה כה ענוגות. אני מתקרב ומבחין כי אצבעותיה פצועות וכף ידה נתבעבעה מניצב הפטיש הצורב. איני יכול לעבוד. איני יכול. צר לי עליה… והשמש קופחת ללא רחם. מכה ויוקדת. וזרועותיה הלבנות מתאדמות. פרח ענוג מתעלף בשמש. אני מטיל את מכושי ונגש אליה:

— תסלחי לי, אבל דומני כי את הנך יום ראשון בעבודה זו?

— כן…היום הראשון.

היא מעיפה בי עינים שחורות. בבת־צחוק רפה, כדי לחפות על מבוכתה תוסיף:

— חם היום.

— ובכן, דעי לך כי נגשתי להזהירך. זרועותיך וצוארך חשופים לעין השמש, וכן לא יעשה בפעם הראשונה. עוד מעט ותקבלי דלקת העור ותסבלי נוראות. לא תוכלי לישון ולא תוכלי לעבוד.

— פניה נתעוו קצת, כמיאוש, וצל כעין הבכי חלף והעיב לרגע את קלסתר־פניה הצח, הילדותי:

— מה עלי לעשות, איפוא?

— קודם־כל עזבי את הערימה וסורי לחסות בצלו של אותו בית. אחד נראה.

— מי אתה? מנהל עבודה?

— לא. הנני פועל. חבר בקבוצה העובדת פה.

היא לא שאלה שאלות נוספות ושמעה בקולי. היא קמה ועברה לחסות בצל. עקבתי אחריה וראיתי בגשתה ובשבתה לקיר. הורידה את מטפחתה מעל ראשה ושאפה רוח לרווחה. מעולפת מעמל ולהט.

חזרתי לעבודה. זה שבועיים שאנו עובדים ביישור ומכשירים את הקרקע להמשך הכביש. אני מחבב את העבודה הזאת. בכלל אני מחבב את העבודות בקבלנות, שאין נוגש ממונה עליהן. אני עובד לי במנוחה גמורה בלי התרעמויות ונח בשעה שאני רוצה בכך. כפות ידי נתיבלו ונתקשו למדי. כשאצבעותי לופתות מכשיר – אין הן מכאיבות. ואני אוהב לעבוד במכוש. לחתור בחודו המבריק ככסף צח תחת שכבת האדמה, ואחר למוטט אותה מתוך מכה אחת על גבה. העבודה במריצות אף היא חביבה עלי. אני מסיע את המריצה ישר על גבי הקרשים המונחים כפסים ולא אכשל.

לוי מתרשל בעבודתו. כל אחד מבחין בכך. אולם אין מעירים לו, פרט לגדעון. כשהוא מסיע מריצה – מזדרז גדעון לגדוש אותה עד אפס מקום. לוי מוחה וצועק:

— די! המריצה מלאה!

גדעון עונה לו בקרירות:

— השד לא יקח אותך, חלילה!

ואנחנו צוחקים בשעה שעליו להריק את המריצה. הוא מתנודד לכאן ולכאן, ותמיד הוא שומטה על צדה האחד. אולם רק שעה קלה אנו שוחקים למישבתו. הזמן יקר ומתעלולים בטלים לא נשתכר. אנו מוסרים לו עבודה מתאימה יותר, כלומר יותר קלה, והעבודה נמשכת.

יום שרב מעין כמוהו. החרכון, הנישא מחיק מזרח מידברי לוהט, צורב ומכביד על הנשימה. העבודה מתנהלת בקושי. הזיעה ניגרת על גופנו בלי הפוגות; שוטפת מן המצח וחודרת לעינים, לפה, ואתה מרגיש טעם מלוח. החולצות רטובות ומתדבקות. מדי פעם אנו מתעכבים למחות את הזיעה מפנינו. נחום מוריד את גופייתו מבשרו, מקפלה וסוחטה כאחרי כביסה, והזיעה שוטפת ארצה…

הצמא הולך וגדל.

אין חשק לעבוד.

מים! הבו לנו מים…

יצחק מסתכל בנו, משמיט את מכושו ומכריז:

— הפסקה לשעתיים!

— הידד!

— דבר בעתו!

— מה טוב…

פקודתו מתקבלת ברצון רב. אנו נוטשים את הכלים והולכים להשתטח בצל בית קרוב. אני וגדעון משתרעים איש על יד חברו. יצחק נוטל את הכד והולך להביא מים. גדעון פונה אלי:

— אתה נפגש עם עדנה?

— כן. למה לך לדעת?

אבל הוא מוסיף לשאול:

— המסבירה היא לך את פניה?

— כן. אל תדאג לי.

— פניך כחשו מאוד.

— מפני החום, חביבי.

אותו רגע מבחין לוי כי פתחנו בשיחה – והוא מתקרב על גחונו ממש, כלתומו, על מנת להקשיב… אני קורץ לגדעון והוא מכבדו מיד:

— הסתלק מכאן!

— הצר לך המקום?

— בחברתך צר לי תמיד! – הוא התרומם כעומד לגשת אליו ולהראותו נחת זרועו. לוי סר מיד הצדה כשהוא מרטן:

— פרא אדם שכזה…

— מה אמרת?

הוא שתק. פחד לדבר.

אנחנו ממשיכים לשוחח ואני שואל את גדעון:

— ואיך מתייחסת אליך חנה?

— אני מצפצף עליה!

— למה?

— מפני שלדעתי היא נפקה משופרת ותו לא. גם בעיר סיפרו לי מכירים שלה, כי בדרכה ארצה היתה מבלה לילה־לילה עם הקצינים שבאניה. מרננים אחריה. גם עכשיו, בבואה העירה, היא נפגשת עם רווק עשיר אחד; היא נפגשת אתו במוצאי שבתות והיא מחכה רק להסכמתו. אבל צר לי על יצחק שנפל ברשתה. לוּ באו וספרו לי, כי יצחק מסוגל להתאהב בצורה זו – לא הייתי מאמין!

הפסקנו את השיחה מפני שיצחק ניגש לכבדנו במים קרים.

לקחתי את הכד ועברתי לעבר הפועלת, שיעצתיה לעזוב את העבודה. היא קיבלתני בחיוך ובאמון גמור, משום שלא ראתה בי את הגישה אליה כאל אשה; היא ראתה כי אני נגש אליה כגשת אדם לעמיתו. בזה קניתי את אמונה מיד.

— מה שלומך?

— טוב.

— הרואה את, בצל אפשר כבר לראות כמה האדימו זרועותיך. יכולת לקבל מכת שמש. לוא ישבת עוד מעט – בודאי שהיית סובלת מאוד.

— אבל הן אפסיד את יום העבודה שלי?

— עליך לגשת הביתה ולהחליף את שמלתך בארוכת שרוולים. עוד תהא לך הזדמנות לשזוף את גופך בהדרגה.

— אבל לדאבוני גרה אני בעיר לעת עתה, ועלי לנסוע לשם…

— למה, איפוא, אין את עוברת לכאן?

— הן זהו יומי הראשון. אם תהא לי כאן עבודה בודאי שאעבור.

— מזמן הנך בארץ?

— לא. אתמול מלא לי חודש ימים.

והיא מספרת וחיוכה מלבב מאוד. רגילה היא לחשוף את שיניה הצחורות, עד לחניכיה הורודים. ועיניה השחורות שופעות בינה ועליצות. גלי תום ואמון מפכים מדבריה. נעורים.

בוגרת גמנסיה עברית. עלתה ארצה ומגששת דרכה. היא שואפת לקבוצה, אולם בינתיים נזדמנה לה עבודה בחצץ ויצאה לכאן. אין היא קובלת חלילה, אולם עבודה זו משעממת וקשה… אבל בודאי שהיא תתרגל. בודאי שתגולל מעליה את חרפת הבטלה. והיא הן שואפת מזמן לחיים אחרים, לחיי עבודה.

אני מקשיב לדבריה של הצעירה ומעודדה בדברים, אם כי יודע אני גם יודע, מה רבות האכזבות האורבות כאן בארץ קטנה זו. אולם איני מעז להעכיר את רוחה בתאור אפור. ואולי יפסח עליה שוט החיים, כי רכה היא וענוגה… רק זה יצאה מהשגחת אמא, ומי הוא אשר יעז לפגוע בה?…

היא לא עבדה היום. לא המשיכה. אי אפשר היה. אולם למחרת חזרה לבושה שמלה מתאימה יותר, וגם כובע קש רחב שוליים השיגה לה. ידה היתה חבושה מחמת הבעבועות, אולם עבדה. גל החצץ שלרגליה הלך וגדל. הסתכלתי בה והיא הצטחקה אלי. שוב לא דאב לבי עליה, אולם הגיתי לה חיבה. ובעברי על ידה לפנות ערב – נעים היה לי לקרוא לה, ולבטא את שמה:

— שלום לך, זהבה!

— שלום.

העניקה לי מבט חם.


 

יט


גדעון נכשל היום, כשעמד להכניס נחש לתוך בקבוק: הלה זנק מעל לכלי דוקא, חמק ועבר. אירע הדבר בצריף. ניתרנו ממקומותינו בבהלה. אחדים פרצו וברחו דרך הפתח, לוי עלה על גבי השולחן וצוח ככרוכיא, אני קפצתי דרך החלון כאחד הצולל המימה…

רצתי סחורנית, ועל הסף נתקלתי בגדעון, שנשא בידו את הנחש רצוץ ראש!

הוא היה חיוור במקצת, אך עיניו התנוצצו בברק נצחון:

— הראית מימיך מוגי לב שכאלה? פרצו בצווחה כעל פיתחו של גיהנום!

— כסבור אתה שזהו מישחק?

— שטויות!

הוא היה היחידי שלא נתבלבל בהשתחרר הנחש. הוא הרים את הבקבוק, קלעו והטילו ישר בראשו של הצפעוני שטפס על הקיר. הוא לא החטיא את המטרה ורצץ את מוחו.

יצחק הסתכל בו מתוך חיות והתפעלות:

— שד ולא בחור!

ולוי רטן ונהם:

— מנוול ולא בחור…


 

כ

עדנה איננה הערב, נסעה העירה. בעיני נתרוקן המטבח. אני פונה ויוצא לטייל. יש ואני בוחר לטייל לבדי בחשכת הערב ללא מגמה וכיווּן. סתם, להתבודד ולהרהר. טיולים כאלה חביבים עלי. זוכר אני, כי בילדותי אהבתי להתבודד ולהרהר. טיולים כאלה חביבים עלי. זוכר אני, כי בילדותי אהבתי להתבודד על ספה בחדר אפל לגמרי, ולשקוע בעולם הדמיון במשך שעות רצופות. לא פעם הרגשתי אחר כך בידי אם, שהיו נוטלות אותי בזהירות ומשכיבות אותי לישון. ונטיה זו להתבודדות לא נטשטשה בי עד היום הזה, להתבודד מחוץ למגעם ושאונם של האנשים. כאן, במושבה, רגיל אני לטייל בשדה. יש שם סלעים שטוחים וחלקים. אני אוהב להשתרע עליהם ולהתמכר להרהורי.

גם הפעם אני יורד בשביל מן המטבח ופני מועדות לשדה. אולם בדרכי אני מתעכב בחורשה של אקליפטוּסים הנטועים על שפת ואדי. תמיד עולה משם טרטור בלתי פוסק של מנוע המים. יומם ולילה הוא מהדהד בחללה של הסביבה: עוד־עוד־עוד… ביחוד בלילה בוקע טרטורו מבטנה של איזו תהום מסתורית. בין האקליפטוסים בנוי בית אבנים קטן. מתוך חלון מנצנץ אור כהה. ומשם בא הקול. מסביב אין נפש חיה, עצים דוממים, חשכה וטרטור בלתי פוסק. האין איש שמה? אגש נא ואראה. ומה אם איזה קוסם יצא נגדי וירעים בקול מהלך אימים:

– זה זמן רב שאני מחכה לך, המשתמט! הכנס ותפוש מקומי, כי עיפתי!…

עוד־עוד־עוד־עוד…

ואני נגש בשקט בלאט, על בהונות רגלי ממש; אני קרב לחלון ומציץ פנימה. רצועת העור סובבת ומניעה את גלגל המנוע, על הקיר מכשירים, על הרצפה פחים ריקים ומלאים של חמרי דלק, באמצע החדר מיטה, ועליה סרוח ומעיין בספר לאור עששית־נפט כהה – בן יעקב…

אני מסתכל בו היטב: כן, זהו, הוא ולא אחר. או שמא לבש הקוסם את דמות דיוקנו למען הוליכני שולל?…

אצבעותי מתדפקות על הזגוגית.

הוא מזדעזע קצת כנבהל ופניו מביעות תמהון:

— מי שם?

— חד מחבריא!

אני נכנס פנימה.

— זה אתה, נדב? שלום לך! איך נזדמנת לכאן?

— עברתי כאן במקרה, אבל מה מעשיך אתה פה?

בן יעקב חושף את שיניו הלבנות וצוחק:

— אני עובד פה באופן זמני. המכונאי חלה ואני ממלא את מקומו.

פשוט, ידו בכל. לכשתרצה הריהו גם מכונאי!

הוא מפנה לי מקום על המיטה:

— שב.

הגיש לי ענבים ששטפם יפה במים, וטרח לכבדני. אף הוא לא משך ידו מהם. בלענום בשקט עד גמירא.

— מה טיבה של חנה זו העובדת בקבוצתכם?

— בחורה ככל הבחורות. אין היא יוצאת מן הכלל.

— בחורה יפה, לא כך?

— כדבריך.

הוא הסתכל בי במבט ממושך:

— יש לה בחור?

— כמדומני שלא.

— ולוי?

— איני יודע.

— ובכן מה ידוע לך? – רגז בן יעקב.

— מה זה עניינך?

— מפני ששכני אתם, וחוץ מזה דע לך, כי במושבה מרננים אחריכם. אומרים כי הכנסתם יצאנית לצריפכם והפכתם אותו לבית זונות!

— ובכן?!

— עליכם לבער את הרע מקרבכם…

— הרגע, בן־יעקב! קודם כל – זה לא נכון, ושנית – אנחנו מצפצפים! אין זה נוגע אף לאחד! השמעת?! אף לאחד, וגם לא לך… כל אחד נוטל רשות לעצמו לבחוש בקדרתו של השני!

— לא נתכוונתי להרגיזך, אף לא להעליבך… הן רק את טובתכם אני דורש.

— אל תדאג לנו!

יצאתי ממנו נרגז. רגילים בני אדם לראות בגנותו של חברם וללכת רכיל. אולם בעצם הן ישנו יסוד לפריצותה של חנה. אלא מה?… הן יכולים אנו להעסיק צעירה הגונה יותר במקומה, ולא להטיל סכסוֹכת בין החברים.

החשכה הדחוסה מבליטה גם את הכוכבים המתרשפים הרחוקים ביותר אי־שם בחלל. שביל החלב מלבין. מרחוק מנצנצים אורות מבתי המושבה. פתאום פולחת יללת תן בודדה את דומית הערב, ואחריה עשרות יללות המתלכדות יחד במקהלה פרועה, המרגיזה בתאנייתה המבעיתה, נושאת בשורת רעב ועיי שממה. ואני כאן בודד פתאום בלב הלילה. רטט חולף בי, ועצב, לא ידעתי שחרו, צובט את לבי ודולה מתחת להכרתי את הפחד מחדלון היש. ומעל לראשי פורחים עטלפים בנפתולי מעלה־מטה; מגיחים מחוג העלטה כהרהורים שחורים, ומקדירים, מעכירים את האויר. אך לא הם הגורמים לדכדוכי הפעם. דבריו של בן־יעקב העכירו את רוחי.


 

כא

עמדנו על אחד ממורדות הגבעות שכולה אדמת טרשים, ובמכושים שבידינו פירקנו אבנים ושברי סלעים. אחר ינפצון לאבני חצץ. והאבנים בולטות כאן לרוב על פני השטח. בהבחיני זיז כלשהו – אני נועץ בצדו במכה אחת את קצהו של מכושי, מנענע את הידית לכאן ולכאן והאבן זזה ממקומה. נחום מציע להטיל את האבנים למטה למדרון, כי שם יקל לצברן לערמה, ואנו עושים כדבריו. יש ואני פוגע במכושי באבן מכוסה קרקע, ואז המכשיר ניתר ממקומו ומרעיד את היד עד לכאב.

גדעון קורא לי למטה ושנינו עומדים לערום את האבנים. פתאום הוא מפסיק וקורא בשמחה:

— הרי צב!

איני יודע איך נזדמן לו צב לסביבה חריבה זו. בודאי ישנה איזו ביצה בקרבת מקום. גדעון חש להרימו כמוצא שלל רב. הזוחל אוסף מיד את רגליו וראשו, ומתכנס תוך שריונו האפור־צהבהב. צב רגיל. לא גדול ביותר. גדעון מסתכל בו ואומר:

— עלי לשמור עליו שלא ימלט עד גמר העבודה.

— לשם מה הוא נחוץ לך?

— תראה אחר כך.

— מוטב שתעזבהו לנפשו.

— לא, חביבי.

וכשגדעון אומר “לא” – הרי שאין להפציר בו עוד.

הוא מתחכם לשמור עליו. מפשפש בכיסו ומוצא שרוך. אחר הוא עונב עניבה ומניח את הצב על גבי הקרקע. הוא בעצמו משתטח בערפו של השרץ ומחכה. כעבור רגעים מספר, החולפים בדומיה גמורה, מוציא הצב את ראשו בזהירות, פושט את רגליו ומתחיל לזחול כשצוארו מזדקף. אותו רגע מזדרז גדעון ובתנועה מהירה הוא משחיל את העניבה על ראשו של הזוחל. הצב ממהר להתכנס שוב לתוך שריונו, אולם איחר כבר. העניבה נכנסת אף היא וקצה הפתיל בידו של גדעון. והוא צוחק:

— שוב לא תימלט, חביבי. הנך בשבי ותמתין לי בעל כרחך.

הוא קושרו לאחד המכשירים והצב לא יברח עוד.

— מה אתם מתבטלים שם?

גדעון משיב:

— אם לא תבלום את פיך, לוי, הריני מבטיח להרביץ בך כהנה וכהנה!

— אתם מתרפים בשעה שאנחנו כאן מזיעים!

יצחק מתערב:

— עבוד, לוי, ואל תשגיח באחרים.

— הוא משתוקק למהלומות – מעיר גדעון.

— אל תקמץ לו – מוסיף אני מתוך הסכמה גמורה.

שנינו עויינים אותו. הוא יודע זאת יפה, ואף על פי כן אינו נמנע מלקנטרנו. אני איני רוצה לנגוע בו, אולם גדעון – שאני! הוא מסוגל להפכו יום אחד לגל של עצמות… מכיר אני זאת בעיניו השוטמות בשעה שהוא מסתכל בו מן הצד.

עם גמר ארוחת הערב שם גדעון את הצב על השולחן. מפצירים בו להגיד מהו מתכוון לעשות, אך אין הוא מגלה. הוא מסרב וצוחק. חנה מנסה את כוחה והוא משיב לה:

— זה יהיה כלי.

— כלי? נשתגעת? חה־חה־חה־חה־…

גדעון אינו שם לב ושופת סיר מים על האש.

— מרק צב! – מכריז מאיר.

— גועל נפש!

— פוי!

לוי קופץ וטוען בשם הכלל:

— אנו לא נרשה לך!

— שתוק, חמור!

בינתים הוא מביא פטיש, משׂור ושאר מיני מכשירים, כמתכונן לנתוח. הכל תמהים ומצטופפים סביבו בסקרנות. המים רותחים. גדעון נוטל את הצב ומטילו לתוכם. יצחק מתקצף, אולם הוא מתנצל:

— אמנם דנתיו ברותחים, אבל זוהי מיתת נשיקה…

— צער בעלי חיים… – מוסיף יצחק.

— הנך פרא אדם! קטלן! – קורא לוי בבוז.

גדעון מרכין אלי ראשו ולוחש:

— כסבור אתה שבאמת צר לו על הצב? לא מניה ולא מקצתיה…פשוט, מתכוון הוא להקניטני ולהבאיש ריחי בעיני החברים. מכיר אני את נכליו.

בינתים התבשל הצב, המים הפכו עינם ודמו לנזיד בשר. כששפך גדעון את המים מן הסיר – הופיע השריון כמעט נקי ומצוחצח מבשר, כולו עצם אחת. גדעון נטל את השלד, ניסר באמצע בין השריון העליון והתחתון, והפרידם, נקב נקב באמצעיתם, באופן ששקערורית החלק העליון תפנה כלפי חוץ. אחר הכניס בורג קטן שהכין לשם זה, ובחברו את שני החלקים – סיים2 את מלאכתו להציג את הכלי לעיני כל:

— מאפרה נאה!

חנה חשקה בה, אולם גדעון סרב, למרות הפצרותיה:

— מאפרה זו הולמת אך ורק את שולחני.


 

כב

ערב אחד ניתנה לי שהות להתבודד איתה בחדרה. התנאים היו יפים לכך, והיא עשתה הכל כדי למשכני אליה. לא החמצתי הפעם את ההזדמנות ונכנסתי אליה, איש לא היה אותה שעה בצריף. סגרתי את הדלת אחרי היכנסי, זרקתי מבטים לעבר המחיצה והחלון. נוכחתי כי התריס היה מוגף יפה, ולכן לא מצאתי לנחוץ לכבות את המנורה הקטנה, שדלקה בפינה והאירה באור כהה. גהרתי עליה לחבקה. שכבתי לצדה. היא גיחכה ולא מחתה. אדרבה!

היא להטה וחומה דבק בי. נפתלנו שנינו ברשתה של תאות בשרים פרוזאית. לא שוחחנו בינינו. שכבנו שנינו לוהטים ודוממים בחדר הצריר. והיא תבעה כדין רעבה. אשה בכל אבריה. גופה נתערטל וגלי חום וכוחות יצרים בלתי כבושים זרמו לתוך האפלולית. חייכתי חרש לעצמי, ובהסבי את פני לקיר עברתני צמרמורת קלה, כי עיני נתקלו במראה מוזר ונתעב:

לתריס, שהיה מוגף קודם, לא היה זכר, ובמקומו, במסגרת החלון נצמד לזגוגית פרצוף חיוור, מפיץ זוועה, שמתוכו הציצו עינים נפחדות, יוקדות זיקי קנאה־שנאה לעבר המיטה…

כל זה ארך רק רגע. אחר נעלם הכל והזגוגית עטפה כסות שחורה, אפילה, אולם פניו של המסתכל, ומבטיו שארבו באימה, ועצם העובדה הנתעבה של התחקות ובילוש – עוד רחפו בחלל האויר; העובדה הנתעבה של התחקות ובילוש – עוד רחפו בחלל האויר; העובדה המציאותית נעלמה, אולם במקומה רחפה הלוצינציה מדויקת…

חנה הרגישה כי משהו התחולל:

— מה קרה?

שתקתי רגע, ואחר החלטתי להכותו מכה אחת:

— יש להגיף את התריס.

— הן הוא היה מוגף!

— כן, אבל לוי פתחו והציץ פנימה.

— מלים אלו פעלו את הפעולה הרצויה. היא ישבה במיטה, ומוזרה היתה דמותה: שדיה מגולים, פניה סמוקים, ראשה הפרוע לפות בידיה, וכולה שצף־קצף…

— הן הוא מנוול! מנוול

גז הקסם. המעין נדלח; מעין שלא העטה משום מה את סביבתו כרי דשא רעננים, למען ישתטח עליהם העייף וינוח אחרי רוותו את צמאונו…


 

כג

במושבה סמוכה התכוננו לחגיגה חשובה, חנוכת אמפיתיאטרון בבקעה תחת כפת השמים. הפתיחה נועדה להיות לפנות ערב. עמדנו ללכת לשם. כרגיל, כשהיינו הולכים לאיזה מקום – לא חכינו איש לחברו. מי שהזדרז – הקדים, אולם הפעם לא מיהרו החברים והמתינו: חנה טיפלה עדיין בתלבשתה. מובן כי גם יצחק המתין, ולוי לא זז מסף חדרה. אני נשתהיתי הפעם, מפני שחפצתי לדבר אל יצחק. החלטתי לדבר אתו הערב דברים כהוויתם ולהסביר לו, כי לא כדאי הוא הדבר שיטרח כה, עד כדי פיקוח נפש.

עברתי על ידו. הוא כמעט שלא שעה אלי, כל כך היה שקוע בהרהוריו. הוא ישב על ספסל סמוך למרפסת ועישן. נגשתי אליו ונתקלתי במבטיו הקודרים. על פניו הופיעה בת־צחוק רפה שלא שיותה רוך לפניו הזעומים. הוא התחיל לדבר אתי על המצב בעבודה ההולך ורע ומתרופף. הוא השתדל לא להבליט חולשה בפני וגם ביקש להתבדח, אך לא הצליח ביותר.

— לשם מה מחכים? – שאלתי כמיתמם.

הוא סקרני במבט תמוה ושאלני:

— ולמה אתה ממתין?

— אני מוכן ללכת, בוא!

הוא קם והלך אתי בעל כרחו, כי בעצם הרי המתין לה, אולם אי אפשר היה לו להשתמט מפני באמתלה, שיש בה כדי להעמידו במצב מגוחך. הוא קם, איפוא, והצטרף אלי בלי רצון. לוי הביט אחריו בתמיהה: היאך? הולך ואינו ממתין לה…

הלכנו ושתקנו. לבסוף פתחתי:

— מה דעתך על חנה?

הוא נפתע:

— מה פתאום? הן לא תמול באה אלינו.

— אבל זה כבר חפצתי לדבר איתך אודותיה.

— לשם מה?

— יצחק, עזוב את ההתנכרות הזאת. אתה יודע יפה כי נהירים לי דרכיך, ואני רוצה לברר ולהסביר לך דברים אחדים. אני שואלך שנית: מה דעתך עליה?

— אין לי דעה קבועה עליה…

— מה הענין שאתה מוצא בה?

— אני מוצא בה את האשה.

— המוצאת היא בך את הגבר?…

הוא שתק, נמנע מלענות. שאלתי הרגיזתו. ברם, אני המשכתי:

— ואני כבר הספקתי לתהות על קנקנה. אני אנתחה. אני אבקר אותה, ואתה יצחק הוה ישר והגד לי אם צדקתי או לא.

— דבר!

— יחסה לחברים אינו הגון כלל. אין היא בעלת הכרה עד כדי להעריך את שאיפותינו הצנועות, ואין היא מחשיבה אותנו בתורת גברים ההולמים אותה מבחינה כלכלית. בדמיונה היא רואה חיים אחרים, מגוונים יותר ומשוללי עמל. היא שטחית בדעותיה. אין היא רצויה לנו. נוכחותה מזיקה לנו בהחלט, בעטייה, הולכים ונרקמים תככים בין החברים, שגורמם העיקרי הוא – קנאה… אתמול, למשל, לא יצא לוי לעבודה. הסיבה? כאב ראש. זה לא נכון, הוא ביקש להשאר בחברתה. אתה התרגזת והתקצפת. את המשק היא מזניחה, ואף פעם אינה מטפלת כראוי בעבודותיה. החברים אינם מקפידים, כי הם נמצאים תחת השפעתה כמו במעגל קסמים. הרי ראית: כולם מחכים לה עכשיו… ושמא סבור אתה שבחרה בלוי? אינך אלא טועה, היא תתנכר לו בהזדמנות ראשונה. היא, פשוט, מנצלת אותו.

— באיזה מובן?

— במובן ידוע… לא כשר ביותר.

—?…

— כן.

— מנין לך כל זאת?

— המקור אינו חשוב.

יצחק הניע את ראשו ואמר בשקט, בקול ספוג עצב:

— לא, איני נוטה לחשוד, אני בוחר להאמין בטוב ולא ברע, ובכלל לא נאה להוציא דיבה על צעירה – על צעירה ישרה. גם אם גועשת היא וסוערת – אין זה סימן…

— אחת אמרתי ולא אשנה: אין היא הגונה כלל, אלמלי נפגשה עם לוי על מצע של אהבה והבנה הדדית – הרי שזה טבעי מאוד ואפשר לסלוח לה, אבל עד כמה שאני מכיר אותה – ברור לי, כי התנהגותה זאת היא פריצות פיסית פשוטה, תאוונית, ואין היא רואה בלוי את האדם, את החבר לעתיד, אף אין היא משתדלת למצאו; אין זה מענין אותה, היא מוצאת בו מכשיר לסיפוק גופני ותו לו. יזדמן לה אחר – ותתמסר גם לו באותה התלהבות.

יצחק הפסיקני וקולו רעד מהתרגזות:

— אתה מפיח כזבים!

שתקתי כי לא רציתי להדאיב את רוחו. חיוורון פניו נגע ללבי. ברגע זה הרגשתי כי סובל הוא. אולם הוא הוסיף לדרוש כנעלב:

— רוצה אני בעובדות. הרשות בידי לא להאמין לך.

— כמובן שהרשות בידך לא להאמין לי, ידידי, אולם, לדאבוני, הריני מדגיש כי כל דברי אינם פרי דמיון סתם – ואני התאכזרתי רגע – ידוע לי כי חוץ מלוי בא איתה לפחות עוד אחד ביחסים. את שמו לא אגלה לך.

פניו קדרו, הלך בראש מורד, כנדון ההולך למערפת.

לבסוף אמר:

— הן תסלח לי, נדב…

— כמובן, יצחק. כוונתי לא היתה רעה. הן תדע ותבין כי תמהתי לראותך הולך ומסתבך באינטריגה מעורפלת, שסופה להעכיר את רוחך. לכן החלטתי להעיר את אזנך. לאחרים איני חושש, אולם לא כן אתה. מאורע מעין זה מכניס בך רעל. לדאבוני, הרעפתי בעצמי טפות אחדות לנפשך בשיחתי זאת. אבל הן תבין לרוחי.

— שמא תוכל להסביר לי את הסתירה שאיני יכול לישבה. אני מתכוון להתנהגותך אתה – – אני משער כי אתה הוא השני – – לא כן?…

שתקתי והוא המשיך:

— איך אתה יכול בעת ובעונה אחת לבוא ביחסים עם פלונית ולהקדיש את זמנך לחיזור אחרי אחרת…

את המילה “חיזור” ביטא בהדגשה אירונית.

— הרשיתי לי להתייחד עם חנה – משום שחדרתי לנבכי נשמתה, ושנינו הבינונו איש את רעהו, וידענו כי אין מקום לתביעות; עשינו מעין מכר־סחר חשאי מתוך כוונה ברורה. גם ידענו כי אין אנו עומדים לגרום זה לזה כל אכזבה. באתי אליה כאל… כאל אשה. והן לא הייתי הראשון. שנינו פרענו שטר אחד ונזדמנו, בלי חשש למסקנות מוסריות. אבל – עדנה שאני! היא מכניעתני במבט עיניה בלבד, כהדביר חיה בקרקס. היא מגלמת את האידיאל הנשיי שאליו אני מתפלל. אני חרד לה ועלי לשקול בחברתה כל תנועה ומעשה, כי ביחס אליה – הגישה היא אחרת, והאחריות גדולה. הן תבין. וזהו ההבדל.

יצחק שתק רגע. הירהר בדברי ושקלם. אחר העיר:

— חבל לי על חנה…

— אל תנוד לה ולגורלה. אין היא מצטערת כלל, ואין היא סבורה שהיא טעונה רחמים, חלילה. שטות מעין זו אינה עולה כלל על דעתה. היא מצפצפת ולועגת לטוב והגון. יש לה השקפות ומוסר משלה. החיים אינם מעורפלים עבורה. היא רואה הכל דרך משקפת אופטימיסטית, וגם תינשא ל“בחיר לבבה” בלי טכסים יתירים ובלי פקפוקים, הנופלים בגורלן של נשים אחרות. הכל אצלה בבחינת הרפתקאה. היא מוכנה לחדשה במקרה שהראשונה אינה מצליחה. אין זה עולה לה בדמים וסבל, ובזה כוחה.

הגענו לגבעות שסגרו על בקעת האמפיתיאטרון. קהל לבוש בגדי חג נהר דרך כל המשעולים והכביש לשער היה מקושט ירק ודגלים. מסביב בחצי גורן הוכנו ספסלים ומדרגות. מעל ליסוד הבמה הבנויה אבנים פשוטות, מחוספסות כמדרגה בצלע הר, התנוססה בימה צרופת קרשים וירק. לרגליה על הרחבה עמדו מסודרים על דגליהם פלוגות צופים ומתעמלים. רעש. המולה. תנועה. סדרנים ענודי סרטים התרוצצו טרודים ומשולהבים. מרחוק דירדר תוף; חצצרה חצוצרה צרודה ונוספה עוד פלוגת צופים כשהיא מישירה צעד. הופיעו גם אורחים מן העיר. צלם התרוצץ בזריזות מלצרית וידיו מלאות עבודה. נשים מטופלות בטף נחפזו ופניהן קורנות. גם יהודי זקן שירמולקה חבושה לראשו גלש לו לאטו ובזהירות למטה אל החוגגים וכנפי קפוטתו התבדרו לפתע בתנועה מגחיכה במקצת, בהכשלו באבן למרות זהירותו. חג במושבה. השמש נטתה לערוב ועמדה לשקוע, האויר התקרר והיה ספוג רוך, והשמים עדיין הבהיקו בתכלתן.

— בוא ונרד למטה – אני מציע.

— לא כדאי, אני אוהב להשקיף מלמעלה.

ניתכוון להמתין לה… בכל זאת.

— אבל הן לא תשמע.

— אין דבר, אתה תמסור לי מה ששמעת ואני אמסור לך מה שראיתי.

עמדתי להיפרד ממנו ולרדת למטה, אולם אותו רגע הופיעה חנה במעלה הגבעה והיא צוהלת בחברתם של הבחורים. בעברה הסבה אליה את תשומת לב הגברים ועיניהם תרו אחריה בתשוקה. היה בה תמיד מו הגירוי הנשיי והמובלט כלפי גברים, הן בתנועותיה המציגות את גופה המתחמד לראווה, והן במבטה המחוצף.

החשיך. על הבמה עלו אורות. על ראשי הגבעות הוצתו לפידי אש, ששלחו את לשונותיהם המאירות ומעלות עשן לתוך העלטה; עם נשיבת הרוח נעו כרבולות האש לצד אחד, ויהי הדבר כאילו זעו הגבעות לרגע ממקומן, והן מתאמצות לחרות בעטים־לפידים איזה כתב עתיק ללא פתרון על לוח הלילה; מלמטה התעמלו צעירים כצללים, לפי פקודה. על הבמה הציגו ושעשעו את הקהל שרחש מסביב כגוף אחד. אולם אני לא שמתי לב לכל התכונה הזאת. התהלכתי ותרתי בעיני אחרי עדנה. כמהתי לה וכולי הייתי אכול קוצר רוח והתרגזות. אולם פתאום הרגשתי זרועות לטפניות שהתרפקו עלי, ואני הכרתי את מגען מיד: עדנה. היא צחקה, ושנינו פלסנו לנו דרך בין הקהל החוגג להתייחד עם עצמנו ואשרנו.

בדרך נתקלנו בחנה, שהלכה שלובת־זרוע עם בן־כרך אחד מעונב ולבוש חליפה הדורה. את מלוויה הקודמים ניערה מעליה כנשל עץ עלי סתיו בלים וכמושים. אולם מעיני לא נסתרה גם קומתו הכפופה של יצחק, אשר עקב אחריה בדחילו ורחימו. הבינותי אותה שעה פירושו של דמוי מקראי עתיק: שואף צלה…

 

כד

מצאתי מנוחה ושקט בחדרה של עדנה. לא נתתי לה להעלות אור. היא השתטחה על מיטתה. נלחצתי אליה וחבקתיה. את פני הלוהטים כבשתי בחיקה. ביקשתי לשכב על ידה, אולם היא הניאתני:

— שב במנוחה. מכירה אני אתכם הצעירים כשאתם מתלהבים.

— מנין לך?

— מנין? מיין! – והיא צחקה.

— אין את רוצה להגיד?

— אין כאן מה להגיד. אפשר להכיר זאת בעיניהם ובדיבורם. אגב – פעם קרה לי מקרה כזה: עבדתי אז במושבה בעונת הקטיף. עבודתי הראשונה. הכרתי שם צעיר אחד זקוף ויפה, אבל שטחי מאוד. בכל זאת התידדנו, בגלל אופיו המצוין, והוא סר אלי תכופות. פעם ביקרני בחדרי. אותו ערב ירדו גשמי זעף ובחוץ השתוללה סערה איומה. הצריפים חרקו וגגות הועפו. שמחתי לשבת בחדר החם והמואר. הצעיר קשקש וסח על דא ועל הא. נקפה שעה אחרי שעה והנה – חצות. והסערה בחוץ משתוללת עדיין, והגשם ניתך ארצה בלי הפסק. הצעיר קם ללכת. צר היה לי לשלחו מעל פני בליל סגריר זה. הוא גר רחוק, בקצה המושבה. הרהרתי רגע והצעתי לו ללון בחדרי, על הספה, משכבה של חברתי שלא היתה אותו שבוע במושבה. כמובן שניאות ברצון. כיביתי את האור ופרשנו, אני למיטה והוא לספה. התפשטנו, ואחרי ששכבנו הוספנו לפטפט. צחקנו בלי הרף. הוא לא עניין אותי כגבר. יפה היה, אבל שטחי, נבוב, וזה מה שדחה אותי. אבל הוא חשב כנראה אחרת, והאמין כי מצב־רוחי טוב הוא בגללו. הוא פתח פתאום:

— האם לא משעמם ככה?

— אמרתי לו: הרדם וחסל!

והוא עונה לי:

— איני יכול, מפני שאת שוכבת כה קרוב…

חוצפה שכזאת! ותאר לך, כי הבחור לא התעצל, נטש את משכבו, קרב וישב על ידי. נבהלתי ונזפתי בו:

— חזור בבקשה למקומך, ותיכף ומיד!

אבל הוא רטט ממש והתחיל מדבר על אהבה, סבל, לילות ללא שינה וכו'. הן תבין. ספרות שלמה! ניסיתי להרגיעו ולהשפיע עליו שלא ישגה בהבלים ויחזור למקומו. אבל הוא התעקש וסרב. חשב שעליו לכבוש אותי בהסתערות…חיבקני וניסה לנשקני. ידיו הגרמיות בגיפופן העז הטילו עלי פחד. כולו לוהט היה ונרגז. בקושי עלה הדבר בידי, אחרי נזיפות והשבעות, להחזירו למקומו. איימתי עליו כי ארים צעקה, וכי לעולם לא אוסיף דברו לשלום. תגובתי השפיעה והוא חזר לספה. עם דמדומי בוקר קם ועזב את החדר. ועוד באותו יום קבלתי ממנו מכתב התנצלות. ביקש לפגשני שוב, אבל סרבתי.

— בודאי שאהב אותך מאוד.

— כך, לפחות, סבורה הייתי אף אני. אבל, תאר לך מה מוזר היה הדבר: כעבור שלושה חדשים הספיק הצעיר הזה להתחתן… הרי לך אהבה!

— אגב, עדנה, איך נזדמנת לבין פועלים? הן אביך סוחר הוא.

— וגם פרדסן! – הוסיפה עדנה בצחוק קל. השתררה לרגע דממה. לבסוף פתחה שוב:

— עזבתי את בית אבי משום שרבתי אתו… בוקר אחד עברתי ברחוב ונתקלתי באחדים מחברי שלמדו אתי, וראיתים מתלהבים ודנים זה עם זה. זאת היתה קבוצת חברים שנטו למרכסיזם והשפיעו גם עלי. מפיהם למדתי, כי במושבה אחת הוכו פועלים עברים ונפצעו קשה על ידי שוטרים. הפרטים שסיפרו לי, החרידוני וזעזעו את נפשי. לאחר־מכן קראתי את פרשת המאורע בעתון ונדהמתי: המאורעות היו קשורים גם בשמו של אבי ופרדסו…בשער פרדסו של אבי הוכו ונרמסו פועלים עברים כנבלים גמורים. רצתי חיוורת הביתה. כסבורה הייתי שכל העוברים ושבים מסתכלים בי ומצביעים: “הנה היא בתו של אותו פרדסן”… כשבאתי הביתה הייתי כה מרוגזה, שאמי הכירה בי מיד את מבוכתי ושאלתני לפשר הדבר. סחתי לה. נאנחה אמי הטובה ושתקה. אמרתי לה, כי אני אדבר הערב עם אבא בענין עבודה עברית. היא אמרה לי לא להתערב, פן יצחק לי. בערב, כשחזר אבא מבית־מסחרו וסעד פת ערבית, פניתי אליו:

— אבא, רצוני לשאלך שאלות אחדות.

— שאלי, בתי.

— מעודי לא דברתי אתך על הנושא הזה אבל הפעם אדבר.

— בבקשה.

— אבא – הציוני אתה?

— בודאי! אחרת הן לא הייתי בא לכאן.

— וחייב ציוני לעזור לבנין הארץ בכל המובנים?

— בלי כל ספק.

— ובכן, למה אתה מעסיק רק פועלים ערבים בשעה שחלוצים משלנו רעבים ללחם?…

— עדנה, לא לך לנגוע בשאלה זו.

— יש לי הרשות הגמורה. אדרבא, מה דעתך על המאורעות שארעו בפרדסך?

— עדנה! עדיין את מתחברת לאותם האדומים!?

— כן. אבל אין הם נופלים בלאומיותם מאחרים. הם דבקים3 בציונות ושאיפותיה יותר מפרדסנים בורגנים שעינם רק לבצע כסף…

וכאן נפסק הויכוח שלנו. הוא לא נתן לי להמשיך. התקצף ופקד עלי לעזוב את הבית. וגם גדף אותי בפעם הראשונה בחיי. הוא התחרט אחר כך על קצפו ששפך עלי, אבל אני החלטתי אותה שעה לעזוב את הבית ולעמוד ברשות עצמי. להכיר את הפועל ואת הבעיות שלו מקרוב, למעשה ולא להלכה. ועוד באותו שבוע ארזתי את חפצי למרות הפצרותיה ודמעותיה של אמא ועברתי למושבה לעבוד בקטיף. עבדתי שם כל העונה, ועם גמר העבודה קיבלתי כאן עבודה במטבח. אולם אני שונאת עבודה זו ואיני סובלת אותה.

— ומה את חושבת לעשות בעתיד?

— יש לי נטיה לגננות. אני אוהבת לטפל בפרחים ושיחים. יש בדעתי לנסוע לצרפת הדרומית ולהשתלם שם במקצוע זה. אחד מחברי הטובים, המשתלם שם באגרונומיה, יעזור לי להגשים תכנית זו במקרה שאבא יסרב לתמוך בי.

— המבקרת את את בית אביך?

— כן. אבי התפייס וגם ביקש את סליחתי, כי הן אוהב הוא אותי. עפיס א קלייניגקייט*4 – בתו היחידה! הוא מדבר על לבי שאחזור הביתה ולא אצא ל“תרבות רעה”, אבל אני אמרתי לו, כי בחרתי להיות עומדת ברשות עצמי, וכי אני אודה בציוניותו לכשיעסיק פועלים עברים!

פזמון ישן־נושן!

כעבור רגע הוסיפה בצער:

— אולם סבורתני, כי עלי יהיה לחזור בקרוב הביתה. אמא חולה, ואין מי שישגיח עליה. גם הסכסוך הזה הרע לה. וחוץ מזה, אם לא אשוב – לא אוכל לקבל תמיכה כשאסע ללמוד.

— מתי את חוזרת?

— בעוד שבוע. אל תשכח לבקרני!

— בודאי שאסור לראותך. מדי שבת.

— מצוין.

כשרק חזרתי ושכבתי לישון והנה שבה חנה בחברת אותו העירוני. היא קראה ליצחק והתלחשו חטופות. תוכן השיחה נתברר לי מיד. יצחק עבר אלי למיטתי ואת שלו פינה לאורח. זזתי לקיר ויצחק שכב על ידי בשתיקה. לא ישנו.


 

כה

זה ימים אחדים שחתול שחור ניטפל אלינו. גדעון מבריחו בהיתקלו בו ומאיים לרצחו, אם לא נעזור לו להיפטר ממנו. טוען כי הוא מפחד מפני החתולים בכלל וזה מעיר את צחוקם של החברים:

— גדעון מפחד מפני חתול? לא ייתכן!

מוזר הדבר, אולם זוהי עובדה. הוא מפחד מפני החי הקטן הזה.

הערב כששכבנו לישון הקפיד גדעון וסגר את הדלת.

— למה לך?

— אני חושש שמא יכנס החתול בלילה.

— ואם יכנס?

— איני רוצה בזה וחסל!

צחקתי. הוא שכב, הצית סגריה ופתח פתאום:

— אין לך מושג עד כמה שנוא עלי החתול. שנאתי לבעל חי זה עוברת אצלי כל גבול. בטוחני כי זו היתה איבה ראשונה שלי. חצרו של סבי ברוסיה שימשה אכסניה נאה ומצוינת לבעלי חיים ביתיים מכל המינים, ומובן כי גם מקומו של החתול לא נפקד. וכשזרקתי אבן בפעם הראשונה – מוזר הדבר – הטלתיה בלי רחם בחתול שנזדמן לי, וכמעט שרוצצתי את גולגלתו. היה זה חתול מגודל וצהוב – נמר בזעיר אנפין. הטינא שהיתה שמורה בלבי לחתול היתה אינסטינקטיבית. שנאתיו בשל הערמומיות, רתיעתו מפני ותכונתו הפוחדת־חושדת, כאשם המרגיש תמיד בחטאו. כל הקוים האלה הובררו לי. אותה שעה למדתי לאהוב את הכלב, הישר בטבעו והשונא את החתול כמוני. ביחוד גדלה שינאתי לחתול בלמדי לפחד מפניו. אותו החתול, שבו הטלתי את האבן, ושאהבתי לכבדו בכל הזדמנות – היה אורב לי ממש, ויום אחד התנפל עלי בצפרניו ושניו. ואלמלא בני הבית שחשו לעזרתי – בודאי שהיה עושה בי כלה! הייתי מכוסה שריטות ונשיכות… לאחר, מכן נזדמן לי לקרוא “החתול השחור” של אדגאר פו, והוא הוסיף להשניא את החתול בעיני, אם כי ידעתי יפה שיסוד הסיפור הוא בדמיון.

הוא מצץ את עשן הסיגריה והמשיך:

— ההסתכלת פעם בחתול בשעה שהוא מזדקף, מתגבן, מבליט את שיניו, צפרניו השנונות, מתנשף ומוכן להשתער על אויבו?… ברררר… אולם אני ראיתי פעם חתול בצחקו. אבל צחוק זה הפיל עלי פחד, ומעשה שהיה כך היה: בשנאתי לחתול שיתפתי גם את אחי. ילדים היינו, אבל קונדסים כהלכה. החצר רחבת הידים היתה ברשותנו, ואנחנו שלטנו בגבולה שלטון בלי מצרים. בוקר בהיר אחד עמדנו להרוג חתלתול. פשוטו כמשמעו. הענין נראה לנו פשוט מאוד, וגם התחלנו לממש אותו. הטלנו את החתול הצעיר חליפות, בזה אחר זה למעלה, עד שכמעט פרחה נשמתו. הוא ניסה לשרוט ולנשוך. עמד על נפשו. אבל אותנו תקף בולמוס הרציחה. הבאנו את המסכן במיצר: בין קורות עץ שהיו מוטלות על יד קיר האורווה. משם לא היה לו מפלט. עמדנו, רצחנים קטנים, ובמקלות שבידינו חבטנו ודשנו בו…בראשונה ילל נוראות, אבל לפתע הנמיך קולו – מאפיסת כוחות, כנראה – וכעין צחוק אילם ומעוות, כלועג לנו, הופיע על פרצופו. היתה זאת עווית־מות. הטלתי את מקלי וברחתי…

הוא שתק רגע והוסיף:

— אמיץ־לב אני מטבעי, אבל לעולם לא אשכח אותו רצח ארור, והוא מבעיתני גם בשנתי, ועכשיו הן תבין, למה איני רוצה לראות בעל חי בחדר.

— כן. אבל עליך להבליג על פחד זה, שאין לו יסוד.

— אחת אבקשך: אל תשכח לנעול את הדלת באחרך לבוא.

— טוב.

מעבר למחיצה, מחדרה של חנה, עלה קול צחוקו של לוי. שוב נתפייסו. השעה היתה מאוחרת, דרך סדקי המחיצה הסתנן ופרץ אור קלוש. הקשקוש שעלה משם גבר, כי גם מאיר נצטרף אליהם.

גדעון התמרמר:

— אין הם נותנים לישון!

יתכן כי הקנאה דברה מגרונו. כעבור רגע פתח שוב:

— מקשקשים בלי הרף! איני יכול לעצום עין – הוא התרומם ממשכבו וצווח לעומתם:

— הואילו להשתתק שם!

לוי התחצף:

— אין זה נוגע לך. אני יכול להפוך כאן את כל החדר!

— ואני מתרה בך, שתבלום את פיך!

כנראה שקולו הזועם השפיע. תחילה ציחקקה חנה אך לבסוף השתרר שקט. גדעון שהיה מרוגז משום מה קרא:

— לוי לא יתחמק מידי.


 

כו

שבת בעיר. הרחובות מלאים טיילים וכולם נוהרים הימה. לשאוף רוח צח ולהתענג על מראה הים, מרחביו וגוניו. על המדרכות שוררת צפיפות. אני מנסה ללכת עם העוברים ושבים ואיני יכול, הילוכם אטי הוא, חגיגי. ורבים מסיעים בידיהם את עגלות הילדים ומכבידים על התנועה עוד יותר. ואני נחפז. עדנה חזרה העירה ואני הולך לבקרה. דמי מתרוצץ בעורקי ואיני יכול בשום אופן להאיט את מהלכי וללכת בשקט. אני פורש מן המדרכה והולך לי בשולי הרחוב, כך טוב יותר. עכשיו אני צועד בהתאם לקצב דמי.

על יד הבית אני מתעכב רגע כמהסס. אני מסתכל בקירות הלבנים, בגינה הנאה, מעיף עין בחלונות, שוילאותיהם מתנפנפים ברוח, ואזני תאבות לקלוט צלילי קול ידועים לי. אולם בבית שורר שקט גמור. מנוחת השבת חופפת על הכל. אני ניגש אט לדלת הזכוכית ומתדפק חרש.

— יבוא!

חדר מרווח, רהיטים נאים, שולחן מכוסה מפה צחורה וסביבו כסאות מרופדים קטיפה. בראש השולחן יושב יהודי לבוש מעיל קיץ בהיר, נאה, כפה לראשו, עתון פרוש לפניו וכוס תה מבריקה לצדו. אשה ענוגה כבת ארבעים וחמש, ששיבה זרקה בה בלא עת, מקדמת פני. אני שואל על עדנה. האם מציעה לי לשבת ואומרת, כי עדנה תחזור תיכף. האב מעיף עלי מבט מן הצד, על מכנסי הקצרים, ומעיין שוב בעתון.

אני יושב ורגעים אחדים משתררת בחדר דומיה בלתי נעימה. אני מסתכל בתמונות שעל גבי הקירות. מקרן זוית עולה תקתוקו של שעון. עקרת הבית מגישה לי כוס תה. אני מודה לה במנוד ראש קל, ושוב דממה מעיקה במקצת. תיק־תק־תיק־תק… אני מקשיב לאורלוגין, כמעמיק לחשוב…

האשה מסתכלת בי ופותחת:

— מן המושבה?

— כן.

— מה נשמע שם?

— עובדים.

— איזו עבודה?

— כל מיני עבודות.

— גם עדנה’לה שלי, בולמוס העבודה תקפה. היתה ילדה שקטה ומסוּרה, ופתאום בילבלו לה את המוח והילדה יצאה מכליה: לעבוד! טוענים אנחנו שנינו, אני ובעלי, ושואלים אותה: ‘עדנה, למה לך לעבוד? כלום חסר לך משהו בבית?’ והיא באחת: לעבוד! איזה דבוק נכנס בה ר"ל!…

אני מחייך לשמע ה“דבוק” הזה והאשה ממשיכה:

— הבה ואשאלך: האם צריכה היא ללכת ו“להשחיר את פניה” אי שם בין זרים בעבודה קשה? האם צריכה היא ומחוּייבת להמיט עלינו חרפה כזאת?

קולה של האם רעד במקצת, ואת עיניה היא תולה בי כמצפה לתשובה.

— לא, גברתי. השקפתך אינה צודקת. העבודה אינה משחירה את הפנים ואינה ממיטה חרפה. להפך: העובדים מתגאים בזה שהם עובדים, יוצרים ומרוויחים את לחמם בכבוד. לפנים בישראל היו רבים מתנאינו סנדלרים ונפחים, והעם ידע לכבדם.

בעל־הבית מרים את ראשו מן העתון ומשיב לי:

— זה היה לפנים. כיום נשתנו התנאים. החכימו האנשים. כיום שולט הדינר ולו סוגדים. העני חשוּב כמת, ומצבו של פועל גרוע הוא מזה של עני!

בּא! המוח עבד והפה טחן… הפיק מרגליות…

לא פיללתי לשמוע פילוסופיה כה יבשה, אכזרית, חסרת בושה. במאמר אחד הבליט את כל האידיאולוגיה שלו והדגיש את כל חומריותו. אין לי להתוכח עם בן אדם זה. ללא הועיל, זה ידוע לי מן הנסיון. לא אמצא אוזן קשבת, היות ואנשים אלה אוטמים את אזניהם לשמע רעיונות סוציאליים, ולוּ גם מבוססים על דעותיהם והשקפותיהם של חז"ל. שתקתי, איפוא, אולם הוא המשיך:

— בחורים יהודים מתעקשים וחפצים להיות דוקא פועלים. אחרת לא. הנה, למשל, בחור כמוך – למה לא תסע להשתלם במקום לעבוד כאן עבודת פרך? הן עשבים יעלו בלחייך ואתה אינך זוכה לשעל אדמה!

אני מבליג על רגש הבוז התוסס בי ומרסן זעמי. אני עומד להסביר לו, כי בין היהודים שורר עודף של בעלי אומנויות חפשיות, וכי נוער יהודי בגולה נידון לכליון משום שאין לו בסיס כלכלי, וכי אנחנו משתדלים ליצוֹר בארץ מקלט להמוני פועלים יהודים, ושבלי המונים לא תתכן מדינה יהודית, כי הארץ תהפך למרכז של אפנדים יהודים וערבים, ובנין הארץ לא יתגשם בלי יסודות חברתיים צודקים. ואני מוסיף להפליג בפרטי רעיונות העבודה ושאיפות העובדים, אולם הוא מפסיקני באמצע:

— אתם שוֹגים בהבלים! ארץ נבנית אך ורק ברכוש, והשאר – פירוש. אתם תשארו בטלנים בעלי הלכה. למעשה לא תצליחו!

— זאת אומרת, כי כל העמק מיושב על ידי בטלנים?

— ומה? לקחו אדמה פוריה וחילקוּה בין אנשים המזלזלים בערכי החברה והדת; יסדו להם קבוצות ומושבים, שרק אלוהים הוא היודע איך חיים שמה ומה מעשיהם של האנשים הללו!

— הן האנשים האלה יוצרים חברה חדשה ללא ניצול ושעבוד, ללא סחר־מכר. הם פרקו מעליהם את כבלי הגלות והחברה הישנה; את הנימוסים הטפלים ואת המנהגים שהעלו חלוּדה השליכו מאחרי גוום, גואלים אדמת שממה; והם צועדים לקראת עתיד יפה יותר, אנושי יותר –

— אֶט… פנטסיה!

נאלמתי דום.

בעלת הבית זירזתני לשתות את התה, שנצטנן בינתים.

לבסוף הופיעה עדנה. היא קיבלתני ב“ברוך הבא” והאירה לי פניה:

— זמן רב שאתה מחכה?

— לא.

היא פנתה להוריה והצביעה עלי:

— זה חברי.

האב פלט:

— ניכר שהוא מן החברה שלך – כלומר מן האדומים…

עדנה פרצה בצחוק:

— מנין לך?

— כבר התוכחנו, והוא טוען בדיוק אותן השטויות, שאַת משמיעה לפעמים באזני.

— שניהם ילדים – אמרה האם רכות – יגדלו ויחכמו.

— הטרם גדלתי, אמא? – קפצה עדנה וחיבקה אותה – לא עוד תינוקת היא בתך… במשך הזמן שיצאתי לעבוד – למדתי הרבה דברים בחיים, וההשקפות שלי מבוססות על עוּבדות.

אנחנו מתכוננים לעזוב את הבית. אביה מסתכל בי לפתע ופולט:

— שמא תגיד לי, מר צעיר, למה לך ללכת בקצרות, ומה עוד בשבת?

הסתכלתי בו רגע ביהודי זה, המחשיב פועלים כמתים והמחטט בעניינים של אחרים בגסוּת, ועניתי לו:

— משום שאין לי כסף די לקנות חליפה כזו שאדוני לובש; מכנסים קצרים עולים בזול, וכחום היום נעים מאד ללכת בקצרות.

— הנך חוצפן! – מעיר הוא לי, ספק בהיתול ספק ברצינות.

— האמת גובלת בחוצפה!

אנו יוצאים. עדנה פונה אלי:

— אין לך להתוכח עם הורי, כי השקפתם היא אחרת. קבלו חנוך כזה ואנו לא נוכל להחזירם למוטב. זוהי התהום הקיימת תמיד בין אבות לבנים. ומאוד אני רוצה לדעת, אם בינינו והדור הבא יורגש גם כן קרע מעין זה.

—מי יודע? אולי לא במידה כזו.

הלכנו לים. פגשנו אחדים מחבריה של עדנה אשר ניטפלו אליה והצרו לי את המקום. פני קדרו ואני קנאתי. ראיתי מה רבים מוקיריה ושמחתי כשהבליטה לי תשומת לב. בערב הלכנו כולנו לראינוע. עדנה הזמינה אותי על חשבונה. היא הצליחה לסדר שאשב על ידה, ועם התחלת התמונה, כשהסרט העביר לפנינו איזו מסכת חיים מדומה שנוצרה על האבניים בהוליבוד, שלבתי את כפי בכפה.

קרוב לחצות אני מלוה אותה הביתה והיא פונה אלי:

— איפה תלון הלילה?

לא חשבתי על זאת ולא דאגתי, אבל עניתי לה:

— יש לי מכיר ואליו אסור.

— בהיותי בבית אבי הריני כבולה, ועלי לציית לחוקים ידועים שמרניים. מה טוב לוּ הכנסתיך הביתה והצעתי משכב מצוין. אבל ההורים אינם מסוגלים להבין דבר אלמנטרי כזה ויכולים להביט עלי כעל פורצת גדר ובת סוררה…

— אין דבר עדנה.

אני הולך יחידי ברחוב ומהרהר. לחזור למושבה ברגל בשעה זו – לא כדאי, ולהטריד אותו מכר גם כן אין ברצוני. בחצר אחת נתקלות עיני באוטובוס צבורי. בלי שקלא וטריא מרובה אני נכנס, משתרע על הספסל המרופד עור ואבק ומנסה להרדם. אולם הטל יורד והקור חודר לעצמותי. שיני זו לזו נוקשות. אי אפשר לישון. אני קם, יוצא ומשוטט בעיר ללא מטרה.

בקרן אחד הרחובות אני נתקל במטורף פרוע בלורית ויחף, היושב על המדרכה ומשתעשע בפחיוֹת של דגים משומרים. הוא מחייך נגדי ופולט:

— טוב? לא כך?

— איפה אתה ישן?

— איני ישן…

מרים את הפחיות המבריקות ולוחש בשקט:

— זהב אופיר… הסתלק מכאן!


 

כז

בן־יעקב פיקח ויודע להפיק תועלת מכל דבר. היום הזמיננו לחנוכת הבית שלו. בית קטן וצנוע שהקימו הוא וזוגתו במו ידיהם. הוא עומד ומכבדנו בפירות ויין. אשתו עוזרת על ידו כדרכה ופניה מצהיבות. היין ניתן לנו ביד רחבה, מה שמפליאני במקצת. אנחנו שותים וגדעון מנצח עלינו. יודע בחור זה ללגום כדבעי ולא להשתכר. אף יצחק שותה במתינות קמעה־קמעה, אבל שאר החברים אינם מדירים עצמם מלגימה הגונה. ליבה’לה מוציא את המפוחית שלו, פורש לקרן זוית ופותח בהורה עליזה. מיד נוצר מעגל, יד על שכם והמחול הולך וסוער, הולך ומתלהב בעצם תקפו. גדעון תופס בזרועה של האשה ומכניסה בעל כרחה לתוך המעגל. היא מסמיקה ורוקדת. הילדה שלה עומדת יחפה בפתח, מציצה בפנים נפחדים באם שנשבתה לבין בחורים ועושה תנועות משונות…

הנעלים המסומרות הולמות על גבי המרצפות המחשבות להשבר ולהבקע תחת לחץ המהלומות הקשות. ואמנם, אחת מהן נסדקה באמצעיתה. בן יעקב מבחין בזה, מתגרד ושותק. לדעתי – דברים בגו, כי אין הוא מעיר אף הערה קלה. חשדי מתגברים ואיני טועה. שעה קלה אחר כך, כששאר החברים עדיין מיטיבים את לבם ביין ושמחים, מטייל בן יעקב ארוכות עם יצחק ושניהם דנים בנוגע לאיזה ענין. אחר הם חוזרים, והוא פונה אלינו בלשון רכה, דיפלומטית:

— שמעוני נא, בחורים כארזים! רצונכם לחלצני מן המיצר? אקוה כי כן. כידוע לכם יש לי חלקת אדמה בת חמישה דונם. אדמת בור הטעונה “בחר”. עבודה זו איני יכול לעשות בעצמי, וגם אין באפשרותי להעסיק פועלים בשכר הגון… היות ואתם עומדים להתבטל בקרוב – הריני מציע לכם לבוא לעזרתי. אני מקבל הלואה קטנה, אבל אני אוכל לשלם רק החצי משכר העבודה הנקוב במקום… מובן כי אני מציע לכם עבודה זו רק בשעה שתתבטלו…

הוא גמר את דבריו והביט כמתאמץ לקרוא את דעתנו. יצחק, כמנהל העבודה, קם והשיב לו:

— הערב אצלנו אספה. נדון בשאלה הזאת ונודיעך דבר.

בצאתנו נתקלנו מבטי בשיחי “חושחש” ששיגשגו במשתלה, בעציצים, שורות־שורות. ידעתי כי בן יעקב הוגה בפרדס והייתי בטוח כי יוציא את תכניתו לפועל. הוא מממש תמיד את רעיונו. הגיתי לו חיבה בשל מרצו הרב שלא ידע ליאות, ובערב כשהעלו את השאלה על הפרק תמכתי בהצעה, אם כי לא היתה מעשית כלל, וגם ידעתי כי ביקש להערים עלינו במשתה שערך לנו… אולם אני מברך תמיד מאמצי איש מישראל במולדת באשר הוא, הכובש לו נחלתו שעל־שעל. אחרי שקלא וטריא החלטנו לתמוך בו. לוי התנגד והעלה את חרונו של גדעון:

— לך לך לכל הרוחות!

הלכתי מיד לבשר לבן יעקב את תוצאות האספה. הוא שמח מאוד וטפח לי על גבי טפיחת חנף:

— ידעתי, כי הנכם בחורים מצוינים!

עניתי לו:

— עוד מעט ופועלי המקום יפנו אליך: “אדון בן יעקב”, ואתה לא תתרעם…

עבודת הכביש שלמה.

שריונו המזופת משחיר ומבריק לעין השמש. הוא מתפתל בין גבעות ופרדסים. בעלי המגרשים שעל ידם עובר הכביש ששים ושמחים: מחיר קרקעותיהם עלה פי שבעה! מכוניות מצוחצחות נישאות על גבו במרוץ של טרוף. קו של חיים ותנועה. קמוץ בזמן והובלה נוחה יותר. במפה יסומן קו חדש, קטע בלתי ניכר כמעט מאותם החשוקים המקיפים כביכול את כדור־הארץ.

ואנו הפועלים – הן את שלנו גמרנו. אספנו את הכלים וכפות ידינו מצפות שוב לעבודות חדשות. אולם המלאך הממונה על העבודה הוא קפדן וקמצן; אין הוא מזדרז להלעיטנו מן העמל. הוא מעלים מאתנו עין לזמן מה, ומפקירנו לשיני הבטלה והמחסור. כמעט שאין לנו אף פרוטה מן המוכן, וידידנו הרעב כבר מציץ מן החרכים ומתדפק בדלת… לעת עתה מזדמנים לנו עוד ימי עבודה ספורים, וגם את גן הירק אפשר לנצל עוד, אולם החבילה מתפרדת במהירות מפתיעה שלא פיללתי לה; כעכברים החשים למצוא להם מפלט מספינה העומדת לטבוע.

חנה עוברת העירה, כי הבטיח לה עבודה אותו רווק בבית החרושת של דודו, ובודאי שהיא תנשא לו לרווק קשיש זה. הוא ילַוֶנה לנשפי רקודים, או שישתעמם בלילות ויפהק במיטתו הצחורה, ללא הבל חומה של האשה המשרכת דרכיה. גם לוי עובר העירה, אולם את חנה לא ידבר: בגוד בגדה בו… מאיר עובר כגנן למשק הפועלות שבמושבה. ליבה’לה נוסע ירושלימה. איזה קרוב מבטיח לו עבודה. נחום מתעתד להתחתן ולהשאר במושבה. אני, גדעון ויצחק מחליטים להשאר בצריף ולנסות להחזיק מעמד.

בינתיים אנו ממעטים לצאת לעבודה, שפחתה. אנו שוהים בין קירות הצריף ומטפלים בעבודות שונות. קוראים וכותבים מכתבים רשלניים הביתה, או למכירים שכבר נואשו לקבל מכתב. ובלילות אנו מקשיבים לרוחות המבשרות את קרבת הגשמים. הן נוהמות ומיללות לפעמים כמתוך בטן של איזו תהום מסתורית וזו לשונן: בראשית השתוללו הרוחות נפקוד גם את שטחי האחרית!


 

כח

נשארנו שלשתנו בצריף שנתרוקן משאונו ומקולה של חנה, שהכניסה בכל זאת זאת תסיסה ועליצות. על־פי־רוב קראנו הרבה, כי עבודה לא היתה. והחורף בא. זועף. הרוחות השתוללו. הגשמים ירדו בזעף. בישלנו במטבח לפי התור, ואני למדתי להכין סלטים ולבשל נזיד. קוינו לקבל עבודת קטיף במקום, אולם הפּרדסים הספורים והרכים העסיקו מספר מצומצם מפועלי הסביבה הקבועים, ואנו נאלצנו לותר.

וכשפורענות מתרחשת לבוא על מישהו – היא מופיעה ומדהימה באכזריותה.

יום אחד קם יצחק ויצא למושבה הגדולה, לראות אם יש תקוה להשיג שם עבודה. הוא נזדמן לבין הפועלים שצרו על פרדסיהם של יהודים ותבעו עבודה, כי מצבם היה רע. אולם הפרדסנים הזמינו אותה שעה אירלנדים ושוטרים ערבים, שהתנפלו על הפועלים השקטים ויכום באלותיהם מכות רצח. יצחק הוכה נוראות, התעלף והובא לבית־החולים שבעיר במצב אנוש. מצאנוהו מוכה, פצוע, והוא גונח ומשתעל…

הוא לא דיבר. רק הביט ושתק. לא התאונן ולא קיטרג כמשלים עם הגורל. אולם פעם אחת לא התאפק ונשמתו הדוויה והסובלת נתערטלה לעינינו: שני סילוני דמעות פרצו מעיניו וניגרו על לחייו הרזות. קודם התיפח בשתיקה, כמתוך אונס, ופתאום גם געיה – געית חיה פצועה – התמלטה מגרונו ונחנקה מתוך שעול ממושך ומבשר רע.

גידיו התנפחו ועיניו בלטו מחוריהם.

האחות הזדרזה אליו.

סרנו מדוכאים.

הדבקנו במסדרון את הרופא הטרוד ושאלנו אותו על יצחק. הוא התעכב והשיב יבשות:

— אותו פועל, יש לשמור עליו. ריאותיו לקויות…

לא פחות ולא יותר.

כשעזב יצחק את בית החולים חזרנו גם אנחנו העירה. מצאנו לנו חדר על שפת הים, שבניינו נפסק משום מה. הוסכם בינינו ובין בעל הבית לגור שם בשכר השמירה והפיקוח על החמרים.

החורף טרם בא לקצו ומחוסרי העבודה לא פחתו.


 

כט

עם רדת היום, עת פרכוסי שמש אחרונים גוועים בכסות שלל צבעים, מגוללה לאורך מימי המערב, מביא הערב בכנפיו צינה, החודרת בין קפלי הבגדים ומרטיטה מעט את הגוף החם. זרועות לוהטות, שידעו להחשף כלפי שמש לוהטת – נתכרבלו. לפרקים נאחז מישהו ברשת הצינה והריהו משתעל אף מתעטש. הכרך הלבן מוצף כולו עילופי קסם, ומשתרע כלפי ירח מלא, שהגיח מחיק מזרח הררי ומנסר לו בוטח בכיפת הכחול. כבהרות שחורות חולפות כרכרות, ולעומתן מתחצפים אורות מכוניות, הצורחות בהתנשאות. לצדי כבישים משחירים עצי אשל נמוכים ומזדקרים ברושים זקופים. ריח צלוי של ערמונים מתפשט סביב. על פתחי חנויות וסוכות רוכלים מזהיבות ערימות תפוחי־זהב ואשכולות בננות דשנות. אבלים מוכרי הגזוז. מוגפים תריסי סוכותיהם. הבחורים בגדו במשקה הקר הזה, ובבתי הקפה מרבים להג על תה מהביל.

ובחצות, עת הקור גדול, בצאת הקהל מבתי השעשועים הריהו מחיש, מרחיב צעד, אין רצון לשהות בחוץ בחיק לילה צונן, וחולות הים – ערש הרומנטיקה – שוממים, אבלים מאפס טייל. נוגה מראה הספסלים שבעתים בשוטט ביניהם כצל ערטילאי מטורף המדקלם על ים, כוכבים ולחם – – –

אולם הימים – רובם ימי שמש מלטפים. נפלאים. אורחות גמלים, טעונות שפעת תפוחי־זהב, נהוגות בידי ערבים יחפים, משרכות דרכן בשקט לנמל יפו. קרני השמש, שהיו כל כך אכזריות, עתה הן מלטפות, מפייסות את המטיילים הצפופים על המדרכות ופניהם לחוף.

והים סוער ומכה גלים מעלי קצף, שעינם כעין הקרח הירוק והשלג הלבן. דרומה מתנשא גוש יפו האפור, שלרגליו מתנדנדת על גבי המים ספינה גדולה, הפולטת עשנה וצורחת בצפירתה כזועקת חמס כלפי סיעת הסירות־קליפות שעיטרוה…

ועת השמים מתערפלים, ומשפולי המערב נישאים דחופים עבים שחורים; עת צמרות העצים נכפפות בהכנעה וגשמי זעף ניתכים בעוז; עת ככר לחם מונחת על גבי השולחן – מה טוב להכלא בחדר ולהשקיף בעד החלון לשמי עופרת ארעיים אלה ולהרהר: חליפות ותמורות לטבע, אור וערפל, קור וחום, המשמשים בערבוביה – אך אשרי הארץ שהזוהר החם מרובה בה על העלטה הקרה; אשרי הלב שגם התקוה מחממת אותו.

אולם ימים מרים ללא חפץ אורבים לנו. ימים של דכדוך נפש והלך רוח סגרירי, רעב ומחסור. בני משפחתי בארצות הברית מגרים את יצרי בצלומי משפחה מדושני עונג ושובע, ומענים אותי, הרעב, בהזיות מגוונות לאשליות המדריכות מנוחתי… הו, הרעל התוסס הזה! יודעים הם שם, כי ספינת חיי חותרת לחוף בכבדות, מתוך הרפתקאות; כאחרי סערה ששדדה ממנה את המפרשים, רעצה את התורן ומיגרה את ההגה… והם מחכים שם ל“ס.או.ס” שלי… שאעמוד ואאותת להם: הגיעו מים עד נפש…

לא!

הצילני, אלי, מידי אוהבי – – –


  1. “משקת” במקור המודפס, צ“ל: ”מקשת“ — הערת פב”י  ↩

  2. “סים” במקור המודפס, צ“ל ”סיים“ — הערת פב”י  ↩

  3. . “דביקים” במקור המודפס, צ“ל ”דבקים“ — הערת פב”י  ↩

  4. וכי מלתא זוטרתא היא  ↩

המלצות קוראים
תגיות