א    🔗

מחר אני יוצא את המושבה השומרונית נגידיה שנתחבבה עלי מאוד. עבדתי כאן בגני הנסיונות של חברה להתישבות. לפני חודש ימים ביקר אצלנו אחד הפקידים הבכירים, ואחרי שיחה קצרה – שהתנהלה בצרפתית עם האגרונום הממונה עלינו – נחתך גזר דיננו, דין עשרות פועלים, לפיטורין. בעצם לא תמהתי כלל וקבלתי הודעה זו באדישות גמורה, ידעתי כי לא תמיד קבועים ונהירים דרכיה של חברה זו, או ליתר דיוק: הלך־רוחו השגיוני של מנהלה, הגר לו על שפת הים שבכרך בחווילה מפוארת, והמשתמט משקול־דעת רציני, או קורטוב של חרדה לגורל האנשים המפוטרים.

עבודתי האחרונה בגן הפרחים היתה עקירת שיחי שושנים; עשרות דונם מרהיבי עין בשעת שיגשוגם המבושם באביב. ואין משתמשים בשטח הפנוי, הדשן והמזובל יפה, למרות שרבים עליו הקופצים מבין הרעבים לקרקע. לא אתמה, אם מחר תתקבל פקודה לשתול שושנים מחדש.

מחר אני יוצא לאחת ממושבות יהודה. אחדים מחברי שהתגוררו בתל־אביב עברו לשם לעסוק בעבודות כביש. הם משתוקקים לראותני שוב בחברתם, ואני תאב מאד להצטרף אליהם. למדתי להכירם בשעה שהמצוקה הכבידה עלינו את ידה המתישה באחד מצריפי הכרך. ידידותנו צורפה אז בכור המחסור והרעב. מחר אראה אותם. נפשי עורגת לשמוע את צלילי קולו של גדעון, וביחוד את צחוקו הצוהל מתוך בטחון והפקרות, כבז לקטנות; ואני ניכסף לשוחח עם יצחק הטוב, המכניס תוך־כדי־דבור את אצבעות ידו הענוגה לתוך בלוריתו הצהבהבה, הפרועה, והשוקל את דבריו לאור הגיון מוסרי.

חפצי המעטים חבושים וארוזים יפה במזוודתי. איני זקוק לסבל חלילה. די לי במטלטלי הספורים. אני לומד להסתפק במועט. גם ההכרח הוא המאלף להינזר ממותרות, והאמת ניתנה להאמר כי איני מרגיש כלל בהיעדרן. יש לי גם סיר קומקום ומכונת־בישול. אשת האכר שבביתה התאכסנתי – משתמשת בהם מזמן, וקנתה לה מעין חזקה עליהם, ואני מוותר עליהם לטובתה. יחסה אלי, בדרך כלל טוב היה, אם כי לפעמים תכופות היתה מפחיתה בחשאי מצרכי המכולת שלי… ברם, אני לא טמנתי יד בצלחת, ועם חשכה למדתי לנצל את ערוגות הירקות שלה…

קשה לי לשהות בחדרי. אני יוצא למושבה. רצוני ליטול ברכת הפרידה בחשאי. המושבה שרויה באותו השקט השכיח בצהרי יום, בשעה שאנשים טרודים בעבודות השדה. הבתים המוצפים אור מלבינים מתוך ירק הגינות; פרחי יסמין כמושים מתעלפים בגינות מחום השמש; נעירת חמור אדירה מרעידה לפתע את חלל האויר השקט, ומסתיימת מתוך גניחת־הקלה קטועה, ללא פשר וטעם; להקת יונים צונחות ארצה, מפחד נץ טורף החג למעלה, ומרקידה צללים על גבי קיר לבן, ובעקבותיהם פורץ קרקור עופות נבוך.

אני משרך דרכי לאטי ברחוב רצוף חול בין דקלים רכים ועצי שיטה וברוש. פני מועדות לשכונת הפועלים, לאותם הצריפים הדלים והאוהלים, שבמחיצתם בליתי שעות נעימות בשיחות ועגבים. קטעי זכרונות עולים, צפים במוחי ומגחיכים אותי. מכיר אני אוהל אחד, שבו התבודדתי ערב בחשכה בחברת צעירה לוהטת, אשר ביקשה לסתור לי על לחיי, ונתפייסה לבסוף, למרות זעפה. אני מסתכל במגדל המים הצחור המתנשא על אָשיות ביטון בטבור המושבה כגביע ברכה, ומעלה על זכרוני צעיר אחד שעבד במושבה, סעד אתנו במטבח הפועלים, יצא ונכנס בינינו מבלי שידע איש את מקום מגוריו.

תמהוני!

שואלים אותו – אין הוא עונה, ומפטר בבת־צחוק, כאומר: חפשני… מציקים לו בהפצרות והריהו עונה:

— אללה באערף… כלומר: לאלוהים פתרונים.

חמד לו לצון.

מתחקים בעקבותיו והוא מצליח להעלם, משל פצתה האדמה פיה ובלעתו חיים. במושבה מורגש חוסר בדירות, ופועלי המקום התחכמו לגור גם בלולים שהתקינום לתאי מגורים, ובחור זה – אין למצאו אפילו בלול… חבריו טורחים ומחפשים אחריו בכל מקום, אולם לשוא! הילד איננו.

יום אחד אני עולה על המגדל, מתוך סקרנות ורצון להשקיף על הסביבה. אני עולה ונפתע: בשקערורית שעל מכסה הבריכה פרושה שמיכה בלה ועליה סרוח מתחת ליריעת בד מתוחה מקצה לקצה, אותו עלם פלאי, והוא נוחר לו למישרים…

הרעמתי עליו מתוך חדוות נצחון:

– נתפשת!…

הוא נתעורר ונרתע. חכך את עיניו הנסוכות שינה, ומרוב תמהונו קרא תחנונים:

– אבל הריני משביעך! אל תגלה להם! הם יציקו לי…

— ואין אתה חושש מפני הקדחת?

— כבר קדחתי. אל תספר להם! הם ידריכו מנוחתי.

והוא גר שם עד עונת הגשמים. מכונאי היה ואיש לא חשד בו בטפסו על סולם המגדל. מין תמהוני שכזה!

אף אני קדחתי כאן. רגיל הייתי לעבוד בהשכמה עם האשמורה האחרונה, בשעה שהיתושים משתוללים לאלפיהם. קדחתי לסירוגין ובלעתי חינין כמומחה: מניח את הכדור על כף ידי הימנית, פוער את פי, מכה בשמאלית על אצבעות הכף המושטה, והכדור נקלע ישר לתוך הגרון. בכל זאת לא מנע הדבר ממני לפרפר תכופות בין צמרמורת לחום, אבל שרוי הייתי במצב־רוח טוב כשגרעון תקציבי המצומצם לא הכביד עלי את עולו.

בשכונת הפועלים אני מתעכב ביחוד בסמוך למקום אחד. יסוד אבנים נמוך שעליו יצוקה רצפת ביטון סדוקה. כאן עמד בית הפועלים שלנו. היה זה צריף עץ פשוט, ללא תואר והדר, שהשקענו בו עמל ובנינוהו במו ידינו, בכסף של תרומות חברים והתנדבות, מן המסד ועד הטפחות. זוכרני מה גדלה השמחה במחננו בליל חנוכתו, ומה מעודדים היו הערבים שבילינו בין קירותיו הערומים. אולם שמחתנו לא ארכה. גרם כנראה לכך מזלנו הדלפוֹני, והוא עלה בוקר אחד באש… לעולם לא אשכח אותו ערב, בשעה שנתאספנו על־יד האודים הפחומים־עלובים שנותרו לפליטה ממקדשנו הצנוע. בעיני רבים מאתנו התנוצצו דמעות: הערב הופיע ואנה אנו באים?… וזכור לטוב אחד, בחור צעיר ועליז, שעלה בקפיצה על הרצפה ושאג:

– אל יאוש, חֶברה! הורה!…

והקריאה עברה בנו וחשמלתנו, צלילי מפוחית סוערים נישאו מיד באויר. קפצנו. השתלבנו ברקוד אכסטזי מטורף עד טמטום החושים ודכוי הנשימה: למה?… למה?… לממממה?…

מחוץ למושבה אני הולך ומעפיל על ההר, במעלה מפותל בין שיחים וסלעים. לטאות מנתרות, וזוקפות־מפשילות ראש אחורנית כמסתכלות בי, במתבודד. לא פעם טיילתי כאן עם דמדומים לבדי בין עצי התאנה הֵענפים והסלעים. אני יושב על אבן ומביט סביבי. היום בהיר. שטוף אור. לרגלי ההר משתרעת המושבה על שדותיה ופרדסיה. באופק מכחיל הים שגליו מכורבלי צחור הקצף, ועל שפתו מזהיבות החולות. אזני קולטות דרדור עמום. הרכבת זוחלת־מתפתלת כצעצוע על גבי הפסים הצרים. הנוף בעתרת גווניו ניקלט בעיני. עוד מעט, וזרועותי הפרושות חובקות את כל מראה הסביבה, ושפתי לוחשות:

שלום…

קשה עלי הפרידה. קרעי־נפש אני משאיר במקום שבו אני גר. במוחי מיתווספים עוד לוחות מספר, חרותים זכרונות, אשר בהעביר עליהם הזמן את מחטו הם מנגנים בי רינת־עבר, המכה גלים מלבי לדמי, ומכבידה עלי את נטל הגעגועים המתרוצצים בנפשי, העורגת לבטוי, החותרת למשהו ברור־ולא־ברור לי…

אולם צו הגורל מחמיר ואינו שועה להרגשות. הוא פוקד בקפדנות:

— לך לך!…

ואני מציית ברצון. למרות הקושי שבפרידה, חביבים עלי נדודים מעודי; משום שניתנת לי ההזדמנות להתחיל הכל מחדש. והעתיד מצטחק בשלל צבעים. תשוקות ההווה מתנדפות. בקלות זו עוקר בודאי הבדואי את אהלו, כשהוא משקף בדמיונו כרי מרעה רעננים, דשנים ורחבי ידים.

 

ב    🔗

צהרים. אני משוטט ברחובות תל־אביב בדרכי הימה לשם רחיצה קלה. הדרך למושבה רָמיה, מחוז חפצי, אינה ארוכה ביותר, ויש את נפשי לנצל את ההזדמנות ולשהות שעות מספר בעיר הלבנה. לפעמים עולה ריחה באפי גם בהיותי בכפר, לדאבוני הרב. כנראה שטרם מאסתי בכרך לגמרי, אם כי מתאמץ אני להשתחרר מהשפעתו כליל.

בנין נהדר, בן שלוש קומות ומעוטר גזוזטראות, מצטחק שטוף שמש בקרן רחוב ראשי. אני מתעכב ממולו, מעיף עין, בוחנו ומחייך כלקראת מכר משכבר הימים. בחודש הראשון לעלותי ארצה טעמתי בין קירות בית זה טעמה של עבודת בנין, של עבודת חומר ולבנים, פשוטה כמשמעה. כפות ידי הענוגות התפצלו תוך מגע ממשי עם ביטון לח וצורב, החודר לבשר החי, וגבי להט תחת משא הלבנים, שהייתי מעלה להם, לטייחים היהירים העובדים בקבלנות. ברם אלה היו יסורים הבאים מתוך אהבה; יסורים חביבים וצרופים הנובעים מתוך אמון תמים, ונקיים מקורטוב של התקוממות כלפי ניצול.

את חפצי אני מפקיד בחנותו של מכר, ואני הולך ופוסע בדרכי הימה מתוך קלות יתירה. כנראה שמראי הוא מוזר במקצת, מפני שעוברים ושבים נותנים עיניהם בי; או יתכן מפני שאני מחייך בלכתי, ובני אדם טרודים וזעפנים תמהים על כך. הילוכי הוא הילוכו של קרתני המסתכל בפלאי הכרך. רגלי נתונות בנעלים מאובקות; מכנסי הקצרים והדהים משמש מגיעים לברכי השזופות; חולצתי פרומה (נקרעה בדרך) ובלוריתי פרועה. חדלתי להתהדר ואני מקפיד על פשטות גמורה. לפני ארבע שנים, ואני אז בן שמונה עשרה, לפני עלותי ארצה, ידעתי להתקשט בסמוקינג, להרתם בכותונת מוקשית עמילן, ולבקר נשפי ריקודים לאור נברשות מאירות, בטרקלינים שבנות ישראל שקדו לדבר אך ורק לועזית… וכעת – מה רחקתי מאותם ההבלים!

נגדי שוקקת כנופית תיירים עמוסת מצלמות וכלי דרך מובחרים. בוהק של עור ומתכת. ריח של עושר צעקני נודף מהם. צעירה אחת מסתכלת בי יפה, בחוצפה מיוחדת, משל נתקלה בדומם המוצג לראווה, ופונה לבן לווייתה בקרקור:

— לוּק אט דהעט מאדערן טראמפ!…

אני פורץ בצחוק, לתמהונה הרב של גברת נכבדה זו, שעטרתני בתואר מיוחד, כיד הפיוט הטובה עליה, ואני ממשיך את דרכי. טוב שלפחות לא עמדה לצלמני, כי בודאי שהייתי מתחצף לצחוק שנית הפניה.

גזוז! צנצנות הצבעונין המלאות מיני עסיס רומזות ומזמינות על כל צעד ושעל ממש. הוא קר, טעים וטוב. מעין משקה לאומי. בחוץ חם ואני לוגמו מתוך הנאה. לוח המודעות אף הוא מושך את תשומת לבי. עיני מתעכבות בעיקר על מודעות התיאטרונים. הצגות שטרם ראיתין. וספרים! הם מציצים אלי מתוך ראוָניה גדושה. שערים מגוונים שעליהם שמות ידועים לי וגם חדשים. חבל שהמחירים גבוהים במקצת. יודע אני כי יצחק להוט אחרי ספרים והריני נכנס לקנות לו שי. אני בוחר בספר חדש. אלמלי היה לי כסף בודאי שמוכר הספרים היה מנצלני בנקל. אני מדפדף בהם וקשה לי להפרד. יש לי חולשה לספרים, משום שאוהב אני לקרוא, ומשום שבמזוודתי מתגוללים דפים של כתב־יד…

בילדותי היתה לי ספריה קטנה. שוקד הייתי עליה, ומטפחה במסירות ועמל, עד שיום אחד הקיץ עליה הקץ באוקריאנה הארורה זבת הדם; הספרים – מהם שנשרפו, נדרסו ושימשו אסקופות לרגליים גסות של פורעים קטלנים. זה היה חורבני הראשון בחיי. העלבון הצורב, שתבע ממני בפעם הראשונה נקמה נוכח רצח והרס ותסס בי כרעל.

האח, מה טוב בימה של תל־אביב, ים שגיוני!

אני שוחה במתינות ומרכים ראשי לגלים המשתערים עלי. יש ואני שוכב אפרקדן כשפני מופנים כלפי השמים התכולים, מתנדנד עם תנודת הנחשולים, מתהפך ושוחה לעבר הסלעים התת־מימיים שאני מכירם יפה. הם משחירים מתחת למים. בזהירות אני מוצא לי עמדה כשקצות אצבעותי נוגעים ולא נוגעים בסלעים המחוספסים. כשאני תופס לי עמדה, הריני נח מתוך התנשמות עמוקה ומסתכל סביבי. איזה מין שכרון חושים מיוחד במינו, ולהט מהול באור מסמא שולט כאן. עיני ממצמצות לעבר הטיילים העוברים מנגד על המדרכה, ואני תמיה על שאינם מנשלים בגדיהם וקופצים צוהלים הימה להתפנק בחיק מים צוננים.

צעיר, שחיין יהיר, ניטפל אלי על גבי הסלעים:

— בוא למרחבי הים!

— לשם התחרות?

— כן. נראה מי יגיע ראשון בדרך חזרה.

— טוב. הבה וננסה.

אנחנו נוטשים את הסלעים ושוחים במתינות יד ביד לתוך הים. שנינו יחידים בתוך שטח מים רחב ידים. המיית הגלים בחוך כמעט שאינה מגיעה לאזנינו, ואנחנו שומעים יפה איש את דברי רעהו. ממולנו עוגנת אניה ובן לויתי מציע:

— הבה ונשחה לשם.

— לללללא…

אני פולט את המים המלוחים שנחשול פזיז כבדני בהם בפתחי את פי, ואני עונה לו בשלילה. אמנם המטרה מושכת, אבל אני אומד את המרחק בעיני ומכיר בקשיים. אגב נזכר אני מעשה בשני צעירים, שניתאוו להגיע בדרך זו לצי האיטלקי, שעגן יום אחד במימי יפו, וסוף דבר היה שצעקו לעזרה…

בדרך חזרה הוכיח יריבי כי שחיין מצויין הוא. הוא עברני מרחק רב והגיע ראשון לחוף, מצאתיו עומד ומשכשך בכפות ידיו על המים, שניו מצחירות והוא צוהל בנצחונו:

— אתה מפגר בשחייה!

— אין כמוך!

ברם, גופו השזוף כברונזה העיד על תרגיליו התכופים במים ושמש.

הוא עמד רגעים אחדים, ואחר פנה לצעירה אחת שעמדה על החוף ונפנפה אליו בזרועה:

— תיכף!

ואלי:

— אני מלמדה פרק בשחייה וב…

קרץ בעיניו ונזדרז לקראתה. פוחז בן כרך. ראיתים הולכים ושוקעים שלובי־זרוע המימה.

 

ג    🔗

למושבה אני בא עם חשכה. הולך ומגשש בשבילים המאובקים, בין גדרות צבר הסוככות על פרדס אפל, מנמנם. ריחות ליבלוב עזים ומשכרים נישאים מתוכו ומגרים את נחירי. עם כל נשיבת רוח קלה מכים הריחות גלי שכרון ובשורת אביב מבושמת; והגחליליות מתעופפות כשביבי קסם, להגדיל את המסתורין שבערב. אחר אני עולה במעלה כביש, המתבלט מתוך העלטה ומתפתל בין טורי בתים צנועים, הרומזים באורות קלושים. ממשעול צדדי מופיעה בריה נמוכה ופזיזה, ספק גבר ספק אשה. אנו מזדמנים יחד ואני מבחין באלמוני צורת גבר. הוא מפנה אלי את ראשו מתוך סקירה חטופה, ובפסיעות מזורזות הוא מוסיף להתקדם. אולם אני מעכב בעדו:

— תסלח לי, אדון, הן תו –

לא הספקתי לגמור. הלה הפסיקני מיד בהתרעמות גלויה:

— רק לא אדון!… אינני אדון לראשך!…

— אכן צדקת. לא כאן המקום לנמוסים מעין אלה. אך הרי איני מכירך, ובחושך איני יכול להבחין בין אדון ל…פועל.

— אין לך להתנצל, אולם כינוי זה מעליב, מרגיז.

אני מחייך לי בחשכה על התרעמות צודקת־מגוחכת זו, ואני שואלו שוב, והפעם בלי נימוסים:

— שמא ידוע לך מקום מגוריה של קבוצת “הסולל”?

— בודאי! –הוא נענה לי בהתלהבות – בחורי קבוצה זו הם שכני וגאוותי עליהם. צריפינו סמוכים זה לזה.

— מצוין.

— חבר אתה להם?

— כן.

— טוב. אובילך ישר למעונם. שמי בן יעקב והם מכירים אותי יפה, כי איני מוקיר את רגלי מצריפם. נעים לבלות שעה בחברתם.

— איך מצב העבודה אצלם?

— טוב, כולם עובדים. מזמן שאנו מצפים כאן למצב כזה. הלואי ויתמיד.

אנו סרים מן הכביש ויורדים לעמק מעולף עלטה. בן־יעקב – השבילים נהירים לו והוא נחפז בלכתו, אולם אני עוקב אחריו בזהירות, שלא להכשל באבנים הפזורות בדרך. כעבור שהות קלה אנו מימינים, ולעיני מופיעים אורות הרומזים ומנצנצים מצריפים הסמוכים זה לזה.

בן יעקב מתעכב, מצביע לעבר הצריף הגדול ואומר:

— תדרוש בשלומם, אולי עוד אסור הערב.

— אשמח לראותך!

הוא נחפז לעבר הצריף השני, שמתוכו עלה ובקע קולו של תינוק מתייפח.

קרבתי לצריף. קולות משוחחים וקשקוש כלים הגיעוני. בחיוך כבוש, הנובע מהנאה הנוצרת לקראת הופעה מרנינה, עמדתי על סף המרפסת המפולשה. מסביב לשלחן עץ פשוט ישבו צעירים אחדים לבושי גופיות, זרועותיהם חשופות־שזופות והם עוסקים באכילה. במדור צדדי, המשמש מטבח, כנראה, עמד אחד מסוּנר ובחש בסיר השפות על האש. כל זה סקרתי במבט חטוף, ומשנהו – וקול אדיר וידוע לי בקע את חללו של החדר בצהלה:

— ימח שמך, נדב!… איזו הפתעה!

וגדעון התרומם ממקומו, נחפז לתקוע לי כף ידו בלחיצה מצויינת. הזדרזתי לשחרר את כפי המסכנה מצבת ידידותית זו…הוא הניח את ידו על שכמי, הסתכל בי ופתח שנית בהתלהבות:

— טוב שבאת!

לחברים פנה והציגני בלי נימוסים:

— החבר נדב, אותו תכשיט שעליו דנתי בישיבתנו הקודמת. הוא ראוי למנות כפולות, כי כוחו במתניו.

החברים שהפסיקו לרגע את סעודתם והסתכלו בי – צחקו. גם אני חייכתי למראה גדעון שלא נשתנה: אותו הגוף החסון, הגרמי והגמיש כאחד; אותה הבלורית השחורה הגולשת על מצחו; והעיניים השחורות המבריקות בזעם תחת הגבות העבותות; האף השרוע קמעה וטורי שיניים צחורות. פרצוף – סמל הבריאות! ושריריו – עשת!

הוא מוסר לי כי יצחק יצא למושבה בעניני לשכת העבודה שהוא חבר לה. בינתיים הוא מזרזני לשולחן. חבר מגיש לי סלט ונזיד ירקות. אני אוכל, מסתכל בצעירים, שבחברתם עלי להסתופף במשך הזמן הבא, ומקשיב לגדעון הסח לי:

— הכל אצלנו כשורה. העבודה על הכביש תעסיק את כולנו במשך זמן מסויים. יצחק מנהל את ענייני העבודה שלנו בהצלחה. נוסף לזה חכרנו את המגרש המשתרע כאן, ואנו מגדלים עליו ירקות. משק עזר. ישנו בינינו גם אגרונום למחצה – והוא הצביע בידו על צעיר אחד שישב בקצה השולחן ועיין בירחון חקלאי, כמאַמת את דבריו. הלה, בשמעו את הדברים שנאמרו על חשבונו, הרים את ראשו והפטיר מתוך קור רוח:

— קשקשן.

— אבל אין טוב בלי רע. אין לנו צעירה הגונה שתפקח עין על המשק, ושתדע לבשל ארוחה טעימה. היתה אחת ולא הסתגלה.

— לא נכון! – התערב אחד בקורטוב של חוצפה – היא הלכה מפני גסותך.

— גדעון התרומם ממקומו וניגש לדובר:

— לוי, מה טיבה של גסות זו, שאתה תולה בה את הקולר?

פניו לבשו זעם ועיניו הישירו להביט בפני לוי כתובעות תשובה. לוי השיב כמהסס:

— אני מתכוון, רצוני לומר, שהציקו לה יותר מדי על שייכותה למפלגה הבלתי־ליגלית.

— הנך חמור, במחילה מכבודך! פעם שניה דוק בלשונך ואל תמיר גורם אחר בגסותי.

הם הביטו זה על זה בעינים שוטמות ואני הבינותי מיד, כי שניים אלה אינם הוגים חיבה איש לרעהו. זה לא מצא חן בעיני, והעכיר קמעה את מצב רוחי. הסתכלתי בגדעון במבט נוזף. הוא הצטחק כמבקש סליחה והמשיך:

— אנחנו סלקנוה משום שהיתה כקוץ בעינינו לאו דוקא בשל דעותיה הטפלות. אילו היתה לפחות בחורה בעלת השכלה, היודעת להסביר, ולא רק לצווח, כי אז בודאי שהיינו מוצאים גם ענין בחברתה; אבל זו היתה מחוסרת הבנה לגמרי, טרחנית סתם!

— נכון – נענה אחד.

גדעון הביט לעבר הצעיר שעמד במטבח, וברצו בעינו אמר:

— ועכשיו אנו מכריחים את ליבה’לה המסכן לעסוק בעינייני נשים למרות רצונו.

ליבה’לה – צעיר גוץ ועליז, ששמע את דבריו – קפץ מן המטבח וטען:

— ועדיין אתה בא בטענות כי איני מאכילך כהוגן, זולל שכמותך! בחיי! אם לא תשיגו בחורה במקומי, במשך שלושה ימים – הריני מודיע לכם בפירוש, כי יותר לא אוסיף להיצלות חי בכלא זה. חסל!

גדעון העיר בצחוק!

— אולטימטום שמאחורי הכיריים!

ליבה’לה שכנראה התרגז הפעם באמת, נגב את ידיו הרטובות בסינרו והסב לשולחן. אולם פתאום פנה לגדעון בפקודה, שהשרתה עליו מצב־רוח טוב והקרינה את פניו, שרק לפני רגע קדרו:

— ועכשיו,ר' גדעון, במחילה מכבודך – הערב תורך לשטוף את הכלים…

לוי צחק, אבל ליבה’לה הגדיל. כעבור רגעים אחדים עמד גדעון עסוק במטבח בשטיפת הכלים כשליבה’לה עומד עליו מתגרה ומנצח:

— ככה, ככה. שטוף ונגב. כהוגן. אל תתעצל. שטוף כל צלחת פעמיים!

— שמא תסתלק מכאן בעוד מועד?

— רצוני לראות אם אינך עושה מלאכתך רמיה.

— ואני מציע לך לסור מכאן.

— רשלן שכמותו! אינו מנגב! שטוף ונ – –

הוא לא גמר את דבריו, אגן מים הורד על ראשו לצהלת כולנו. הדבר קרה בן־רגע. ליבה’לה הנדהם במקצת, עמד עמידה עלובה כתרנגול שמשוהו ממים… ומתוך המטבח פרץ ודירדר קול צחוקו העז והבלתי־מרוסן של גדעון, צחוק הבא מתוך בטחון ולעג לתוצאות של סכסוך מעין זה. והצחוק דבק גם בנו.

הרגשתי את עצמי מיד בן־בית. המחיצה של הזרות נעלמה. חבר כיבדני בסיגריה וכולנו דיברנו על דא ועל הא. ליבה’לה רטן והלך להחליף את בגדיו. גדעון הציע לי ללכת למטבח הפועלים שבמושבה, לפגוש שם את יצחק. הסכמתי ברצון רב. גם אחד מחברי הקבוצה נספח אלינו. בדרך התלוצץ גדעון על חשבונו:

— ובכן, נחום, עדיין הנך כרוך אחרי אותה צעירה?

— וכי מה? אין היא מוצאת חן בעיניך?

— חס וחלילה! רעיון שכזה לא עלה כלל על דעתי. אבל אני מתכוון למשהו אחר.

— למה אתה מתכוון, איפוא?

גדעון הוציא מעין גניחה ופתח בדברים הולמים:

— חס אני עליך, מסכן שכמותך! בחור חוזר אחרי צעירה זה קרוב לשנה ועדיין הוא מהסס, אם להימין או להשמאיל; ואל־נא תנסה להתנצל לפני; בחור צעיר אל לו לאבד את אונו לריק… עליך להתחתן וחסל; לבנות בית בישראל.

נחום לא נפתע כנראה מדבריו והשיב:

— אל תקשקש, בבקשה! כנראה שאתה פותר את הכל על רגל אחת.

— אבל לאט לך עם הנערה.

— אל תדאג לה!

— כן. אבל הרי עליך לדעת, כי יש לנהוג זהירות בענינים כאלה. בימינו הכל עלול להתרחש למרות כל אמצעי הזהירות… ונוסף לזה – אל תאחר לשבת שם בנשפים, כי העבודה סובלת בגלל נדודי השינה שלך…

— לך לך לכל הרוחות, פרא־אדם שכמותך!

— מה הקצף הזה?

— הנך ציניקן!

נחום נטה מון הכביש והלך לו בכיוון אחר.

גדעון קרא אליו:

— דרוש בשלומה!

הלה לא השיב ונעלם בחשיכה.

— למה לך להרגיז אותו?

— סתם, לשם בדיחות הדעת. אבל בחור מצוין הוא. אין הוא מסוגל כלל לכעוס, והוא יודע שאני מחבבו.

— אבל אתה מגדיש את הסאה.

— שטויות. אין אנו צריכים לחטט ולמצוא דופי בשיחות הבאות להפיג את המרירות המצטברת. זה אצלי אמצעי בדוק ומנוסה, המאפשר לי להשתלט על הקדרות המעיבה לפעמים את חיינו בעבודה ותנאיה.

— מסכים אני לדעתך, כי יש להכניס הומור בריא, ולהנעים עובדות אפורות בבדיחות הדעת, אולם במה דברים אמורים? כשאין ריח ניבול־פה נודף מזה.

— שטויות.

— מלה, זו שמעתי כבר מפיך פעמים אין מספר. היא משמשת לך כסות ותשובה לכמה וכמה עניינים ובעיות.

— שטויות, נדב!

למרות רצוני פרצתי בצחוק. הוא לא נשתנה.

סרנו מן הכביש, ירדנו לעמק וקרבנו לגבעה שעליה עמד בית־הפועלים, והעפלנו בשתיקה. דרך החלונות זלף אורו הבהיר והנושף של “לוכס”. על יד הדלתות הפתוחות צבאו פועלים ושוחחו ביניהם. המלים “חצץ”, “סלול”, “יישור” נשמעו תכופות. על ספסל ישבה כנופיה להגנית, אשר מתוכה עלו קולות שני המינים: כבושים וצחקניים. נגדנו הלך זוג שלוב־זרוע שפסע ברגל ישרה ופזם זמר עממי.

נכנסנו פנימה. מן הקירות הציצו תמונות הציצו תמונות מנהיגי פועלים. על השולחנות הארוכים נמצאו בלי סדר ובערבוביה כלים שונים ופרורי לחם. פרוסות אין פועלינו משאירים. תאבונם מצוין והלחם עולה ביוקר. בקצהו של שולחן אחד ישבו חברים אחדים ופניהם שקועים בפנקס. טורחים על חלוקת העבודה. בודקים ושוקלים. כי שפע אין, ועיניים חשדניות מציצות לפעמים ומאיימות: בצדק! לא לקפח!

גדעון הצביע לעומתם ואמר:

— יצחק יושב ביניהם, נסה להוציאו מחבורה זו.

כאשר קרבתי לשולחן, שסביבו ישבו חברי הלשכה ודנו, שמעתי את יצחק במדברים. לא חפצתי להפריעו וסרתי הצדה עד גמרו דבריו. הסתכלתי בו. חולצה שחורה הבליטה יותר את חוורון פניו האציליים, המארכים קמעא, והם לבשו ארשת של הגות יותר רצינית, מהיום שנפרדתי ממנו. הוא גם צנם במקצת. בדברו פרח בלחייו סומק קל. הוא דיבר מתונות בלי להרים את קולו:

— חברים, אין אנו יכולים לחסום את הדרך בפני פועלים חדשים המחפשים יום־עבודה עלוב. אין לנו כל רשות מוסרית למנוע בעדם את החדירה למקום חדש. סדנא דארעא חד הוא. גם האסקימו, וגם הבדואי, שניהם מחפשים להם מקומות מחייה חדשים, בנודם ממקום למקום. צו החיים וההכרח. אמנם מצב העבודה קשה, וחלוקתה קשה שבעתים, אבל אסור לנו להתנכר לחדשים, ואל לנו ליצור מונופולין של התבצרות מקומות תוך התכחשות לחברינו. אנחנו יכולים לפרסם הודעה בעתונות ולהזהיר על המצב; אבל אם יוסיפו לבוא חברים, בלי להתחשב עם ההודעה – גם אז עלינו לקבלם. כולנו קורצנו מחומר אחד, ואיני מודה בזכות עדיפות… גורל אחד וחזון אחד הביאונו לכאן. נגול איפוא מעלינו את חרפת ההתנכרות ונעמוד על הגובה הדרוש.

בתנועת ראש הפשיל את בלוריתו הצהבהבה אחורנית וישב. פניו חוורו מהתרגשות.

חברי הלשכה שתקו כמהרהרים בדבריו.

לבי הלם לאמריו הכנים של חברי הטוב. נגשתי אליו:

— שלום יצחק!

הוא פנה אלי, ופניו הרציניים קרנו מעט בפגשו את מבטי. הוא קם, לחץ את ידי ואמר:

— תסלח לי, נדב, ותחכה לי עד גמרנו את הישיבה. השלום לך?

— שלומי טוב, אבל הזדרז.

מצאתי את גדעון יושב ומשוחח עם שומר המושבה על שמירה, נימוסי הערבים ומנהגיהם. נושאים המעניינים אותו תמיד. מאפס מעשה ישבתי על ידם והקשבתי. איש שיחו של גדעון – בחור בריא ושזוף, שעיניו אדומות מחמת נדודי שינה – סח וקפץ מענין לענין. כנראה שאהב לספר, כי בקָרבי – המשיך לדבר ופנה גם אלי. הקשבתי.

—… היתה לו סוסה לבנה ואצילה. הוא שוטט בכפרים שבסביבה והודיע למוכתרים, כי הוא קיבל עליו את השמירה במושבה, ואוי ואבוי יהיה לאותו פלח שיעז לחתור ולגנוב. לאחר מכן חזר ודרש מן האכרים, כי יתקנו את בריחי השערים ושיתקינו מנעולים טובים. אבל האכרים התרשלו והזניחו את הדבר, למרות הפצרותיו והתראותיו. הלה שמר את הדבר בלבו, ולילה אחד, בחשכה, קם והוציא סוסים אחדים ופרות, הובילם אליו לחצרו ויכלאם באורוה. למחרת בבוקר הבהילוהו האכרים בקולות צווחה וטענות. והוא, אטם את אזניו משמוע באמרו, כי אכן טוב ויפה עשו הגנבים, והוא הרי היתרה בהם מזמן כי יתקינו מנעולים… ואחרי שהיתל בהם כהוגן והעלה את חמתם – קם והסגיר את המיקנה ה“גנוב” בתנאי שימלאו את חפצו.

גדעון נהנה ומתמוגג ממש מהנאה:

— אכן, זהו ספורט!

— טרם נתיאשת משמירה? – פונה אני אליו – כסבור הייתי, שהזנחת מזמן את הרעיון הזה לגמרי.

— לא, חביבי. עדיין אני הוגה בשמירה, אולם לא בצורתה הנוכחית, גם איני שואף להחזיר את העטרה ליושנה, ולחדש את ימיה כבתקופת קדמותו של השומר. לא. זאת תהא דון־קישוטיות. אני מתכוון לשמירה אחרת לגמרי. אולם על זה לא נדון עכשיו, אלא בהזדמנות אחרת, כי איני אוהב לדבר על רעיוני השכם והערב.

—טוב. אין איש דורש זאת ממך כרגע. – אבל בהבחיני כי צל של עלבון חולף על פניו, על זלזלי ברעיונו המעורפל, הריני מוסיף – כשתספר לי, תמצא אוזן קשבת.

פרשתי מהם וקרבתי לפיתחו של המטבח מתוך כוונה להשיג כוס מים, כי צמאתי. כשעמדתי על הסף נתקלו עיני בצעירה ששטפה כלים. היא לא הבחינה בי מיד, ואני ביקשתי לי שהות להסתכל בה. היא עשתה עלי משום מה רושם חזק, ששבה את לבי והכה בי גלי התרגשות קלה. יתכן, משום שהגעתי לגיל שבו הריני נוטה להעריך מראה של צעירה נאה וחמודה. זו, שהתבודדה במטבח האפל למחצה, אחזתני בציצית ראשי והטילתני שנים אחדות אחורנית, לזמן שהייתי מסמיק בנוכחות אשה…

עמדתי והסתכלתי בה:

אור המנורה שנפל עליה האיר ראש בלונדיני; צואר ענוג; עינים בעלות ריסים ארוכים ופנים צחים בעלי שרטוטים ישרים, אבל נעימים, קפדניים במקצת, שהבעה שכלתנית טבועה בהם; גוף גמיש, רזה כמעט, אבל חטוב יפה. צעירה, שחוט של תוגה משוך על פניה, בעלת חן מרתק, ובעלת עצמיות משכנעת. בטפלה בכלים היו שפתיה מכווצות יותר, וזה הוסיף לה נעימת רוגז ילדותית. איני יודע מהי הרוח שעברתני, אבל תשוקה חזקה תקפתני לכבוש את לבה. הצצתי אליה כמן המארב.

היא הרגישה בי ותשאלני בבת־צחוק גלויה:

— מה אתה מסתכל בי כגולם?

כמעט שנתבלבלתי לצלילי קולה.

— חפצתי בכוס מים.

— ועכשיו אינך רוצה כבר?

— כן, אבל את בילבלת אותי.

— אני? במה?

— בפניך…

פרצה בצחוק:

— קשקשן!

היא הגישה לי כוס מים. שתיתי והרהרתי איך להמשיך את השיחה איתה. אבל היא הוסיפה לעבוד מבלי לשעות אלי. עמדתי והסתכלתי בה. היא נתרגזה לפתע ופקדה.

— צא וסגור את הדלת!

— הרי אן אני מפריע לך.

היא לא השיבה. מצאתי כי אם אוסיף לעמוד כך, בודאי שאתגחך בעיניה. חזרתי לאולם נבוך ונסער. שאלתי את גדעון עליה.

הוא צחק ואמר:

— רבים להוטים אחריה.

— אבל מי היא?

— שמה עדנה. בתו של סוחר עירוני. בעלת הכרה סוציאלית.

אותו ערב הירהרתי בה. היא ריפרפה בדמיוני והעסיקה את מוחי. “צא וסגור את הדלת!”… חייכתי ולבי נקפני. לא ידעתי את נפשי. חוצפנית חמודה!

 

ד    🔗

המחצבה שאנו מרטשים את קירבּה, וחוצבים בה כחתוך אבר מן החי – אינה ירושלמית, אף לא גלילית, אבל היא מספקת לנו כמות הגונה של אבנים הנחוצות לעבודות הסילול. בחלקנו נפלה העבודה הזאת ואני מוצא בה ענין רב. בוקר־בוקר אנו יוצאים אליה מצויידים בפטישים, דקרים, וחומר נפץ, על פי רוב אנו משתמשים בפוטאַש.

אני יושב על גבי סלע בולט, ובין רגלי הפשוקות אני מחזיק בשתי ידי את הדקר, שאני מסובבו ומכוונו לפי החור ההולך ומתעמק. לפעמים אני שופך מעט מים מכד המוכן על ידי, כדי להקשות את הברזל המתחמם, ולהרך את האבן. גדעון הולם בחזקה ומתוך בטחון גמור. בשעה שהוא מוריד את הפטיש איני חושש לגמרי. הוא לא יחטיא את המטרה ולא יפגע בידי. פניו רצינים ומתוחים. מטפחת אדומה קשורה לו על צוארו, וחזהו הרחב, השעיר מעורטל, זרועותיו חשופות־שזופות, ושריריו מתלכדים ושולטים בקורנס המורם ומורד בחן ועוז. רסיסי אבן ואבק לבן שחוּק, ניתזים עם כל מהלומה, והדקר מעמיק לחדור לתוך לב הסלע.

אני מנקה יפה את הנקב במין כפית ארוכה עשויה לתכלית זו, ממלאהו פוטש ושם לתוכו את הפתילה. אותה שעה גומרים שאר חברי את ניקוב החורים, ושלוש פתילות, רחוקות מרחק־מה זו מזו, מוכנות להדלקה.

יצחק מכנם: “נרות חנוכה”.

החברים מטילים את מכשיריהם ארצה ומסתלקים הרחק ממקום העבודה, בשעה שאני ניגש להצית את הפתילות. תפקיד זה נטלתי לי משום שאני קל־רגלים, ומפני שאני מחבב את עצם המאורע שבדבר:

לפוצץ!… אש ותמרות עשן!…

הרי זהו התענוג המתעורר בלב רבים למראה בערה האוכלת רכוש ועמל; או למראה שטפון עז הפורץ סכרים וגורף עמו רכוש ונפש. לא רק משום שהאדם אוהב לראות חורבן והרס, כי אם מפני שעינו המתענגת על הפעולה המגוונת מוצאת ענין בזה, ומסיחה לרגע את דעתו מן הנזק והתוצאות.

אני מצית סיגריה ונגש להדלקה, להבעיר את הפתילות בזו אחר זו. אחת מהן מתעקשת ומסרבת למלא שליחותה. בינתיים והשתיים האחרות אוצרות האש, הולכות וקריבות לעצם נקודת ההרס… אז אני מפקיר את השלישית. מפנה עורף ורץ. ובטרם הגיעי לחברי – קולטות אזני את הדי ההתפוצצויות, ואחר רואות עיני את מטר האבנים והרסיסים הניתך ארצה בזעף, כמלועו של הר־שרפה נעלם.

חברי הפועלים מסתכלים בתוצאות, בודקים את הסלעים שניסחו ממקומם ויושבים לנוח לפני גישתם להמשיך את העבודה. אולם גדעון אינו נח. הוא נוטל קורנס מיוחד וכבד משקל, עובר בין הסלעים, מפוצצם ומפוררם ממש. זוהי עבודת פרך, ואף אחד לא יצלח עליה כגדעון. הוא מכיר בכוחו ומוצא בכך סיפוק מיוחד.

 

ה    🔗

מדי בוקר, בצאתי לעבודת היום, אני עובר על יד מעונו של בן יעקב. צריף עץ קטן ודל מסוייד לבן ומוקף גינת ירק פוריה ונאה להפליא! הערוגות ישרות; משבצות־משבצות, מנוכשות יפה; בטבור הגינה סוכה מצילה אפופה מטפסים, החוסה בצל תות עבות; לצדי המשעול המוביל לסוכה משגשגות שתי שורות של ברושים רכים המבטיחים לעתיד שדרות זקופות. בכל ניכר טפול חרוץ ומסור של ידים עובדות.

ואמנם:

בין הערוגות נמצאת תמיד אשתו הצעירה של בן יעקב, המתכופפת פעם לכאן ופעם לכאן. יש ומעדרה בידה או הצנור הזולף מים בבוקר ובערב. ברשותה ובהשגחתה נמצאת הגינה. בן יעקב בעצמו אף הוא ידוע במושבה במרצו הרב ובקיאותו בכל. הוא מומחה לכל מיני עבודות, ואין הוא מתבטל אף יום אחד בחודש. אין הוא מזניח גם את משקו הדל, ועם השכמה או שקיעה אני רואה אותו עסוק ושקוע בעבודות שונות.

חן מיוחד שפוך על היקפו של מגרש זה. מכל שעל עולה ומבצבצת מסירות ואהבה לקרקע. איני גורע עיני מן המתרחש בפינה זו. כיניתי את המקום: קרן־שמן. לפעמים אחרי לכתי משם אני מהרהר לי בכברת אדמה, בית צנוע ואשה.

האשה בכלל התחילה מעסיקה את מוחי. גופי ערג לה ולהט בלילות. האירוטיקה הדליחה את הדם. הסעירה את הנפש.

ולילה אחד התעוררתי כשקורי חלום תמוה ומענג של גוף אשה בוהק נרקמו במוחי והסעירוני… נטלתי מגבת ובתוך החשכה מצאתי את דרכי למקלחת, ותחת זרם המים הצוננים נרגעתי ואטהר.

 

ו    🔗

באחד הימים באה אלינו חנה.

גדעון הצהיל פניו והמליץ עליה:

— צעירה – כפתור ופרח!

ביום הראשון לבואה הכניסה מיד זרם של חיים ועליצות בין כתלי הצריף, שצפרני השעמום כבר נתקעו בהם. היא חלפה בין החברים כנשיבת רוח קרירה ביום שרב לוהט.

בשבתנו לשולחן הסתכלתי בה:

בעלת קומה בינונית. בריאה. חזה מבליט חמדת עלומים. פנים ורדיים במקצת, ושערות מצבע הערמון הגזוזות א־לא גרסון; תסרוקת המשוה לתנועותיה ולדיבורה קונדסיות, ומעין פריצות הנשקפת מעיניה האפורות.

איזה הבל מגרה נשם ממנה. החברים הצמידו אליה את עיניהם, ובמבטיהם בלטו כסופי הגבר לאשה. גם יצחק השקט והמתון הראה לה תשומת לב ולא זז מן השולחן לשקוע בקריאה כדרכו.

הסתכלתי בה והרהרתי בעדנה…

עדנה וחנה. אף אחת מהן אינה משועבדה לי במדה מינימלית – ואני כבר עושה השוואות ובוחר… חוצפה מגוחכת. ובכל זאת אני מוסיף לנתחן בלי להכירן כהוגן.

אני מחפש באשה הרמוניה שכלית־גופנית.

חנה נראית לי גוף חי ועליז אך נטול רגש, ואני מבכר עליה את עדנה. אולם לא פעם הסתובבתי כבר על יד המטבח בתקוה לפגשה – וחרס העליתי. לא קם בי העוז לגשת ולפתןח בשיחה. חכיתי להזדמנות כשרה יותר, והימים ארכו בינתים.

ביום בואה של חנה עמל ליבה’לה, הבקי בנגרות, והקים מחיצה בצריף. בפנה של ד' על ד' הקצו לו מקום. לבקשתה קרע ליבה’לה בקיר צוהר מיוחד. אחרי שסידרה שם את חפציה והערב בא – הצטופפו כל החברים שמה וישבו, מי על המיטה ומי על הרצפה. אני לא נצטרפתי. התרחצתי, לבשתי חולצה לבנה ויצאתי למושבה. במטבח הפועלים מצאתי צעיר אחד, שחכה תמיד לעדנה, והוא מסתובב קצר־רוח וממתין לה כדי ללוותה הביתה, כדרכו תמיד. מי הוא ומה טיבו לא ידעתי. גם לא התענינתי. אבל קנאתי בו. יצאתי החוצה מבלי לדעת מה לעשות. ישבתי על יד הבריכה הסמוכה, ואקשיב לזרם המים הניתך לתוכה בלי הרף. דרך הדלת הפתוחה הצצתי למטבח ועיני צדו והתחקו אחרי תנועותיה של עדנה וחיוכה המקרין הבנה וחן. ראיתי בצאתה החוצה. הצעיר צץ על ידה ושניהם גלשו במדרון הגבעה בשקט. הלכתי בעקבותיהם. צער צבט את לבי. ניצני הקנאה נבטו בי. נזפתי בעצמי על לכתי בעקבותיהם. צער צבט את לבי. ניצני הקנאה נבטו בי. נזפתי בעצמי על לכתי בעקבותיהם כצל, אולם לא סרתי. כשנכנסו לחדרה עמדתי על יד הכביש וחיכיתי. ערגתי להיות אצלה. כעבור שעה קלה רווח לי בראותי את הצעיר יוצא משם. עיני נצמדו לאור חלונה. ראיתי בהתנועע צללית גופה שנצטיירה על הוילון, ואחר בהחשיך החדר לגמרי. נגנז האור. חזרתי הביתה.

ידעתי כי אני מתנהג כעלם תמים, שאין לו בטחון לגשת ישר לענין. הצטערתי ומצאתי בזה טען ותוכן. ידעתי כי עלי לפגשה בהזדמנות טובה, למצוא נתיב אל לבה.

הצריף המה עד שעה מאוחרת. חברי הצטופפו בחדרה הצד של חנה, דיברו ושרו. שכבתי, אולם לא יכולתי להרדם עד שהשתרר שם שקט גמור. אולם דממה זו נסכה בי געגועים והפעימה את לבי לקראת מעשים של מעוף. והמיטה הצרה, התקרה נמוכה ומעיקה, ואחד נוחר שם ומרגיז. אני מתהפך מצד לצד. המיטה חורקת כמתוך גניחה. מצוקת גוף ונפש.

למחרת היבהבו עוד בעיני חברי זהרורים מיוחדים, ומבטיהם היו מכוונים לתנועותיה של חנה ונתונים בהוויתה. הם דיברו על יד השולחן שלא כרגיל, התלוצצו והעיפו אליה מבטים שונים, כל אחד לפי מצב רוחו. רק ליבה’לה ישב בקרן זוית והציץ בה מתוך חשש… היא אמנם שיחררתו מעבודת המטבח, אולם הוא חשש להסתכל בה, פן יבוא במבוכה ויסמיק. חוסר־מנוחה מדביקה היא בעצם היותה.

מישהו טפח לי על גבי. החזרתי את ראשי ונתקלתי בלוי כשהוא מחייך ונהנה:

— סוף־סוף!

— מה?

הוא לא ענה ברורות ונהם במין שביעת רצון שהרגיזתני.

— מה השמחה?

הוא גחן ולחש בקריצת עין ניתעבה:

— הסתכל בה: בעלת שדיים…

ובכן? – עניתי יבישות.

— יהיה שמח.

— הומממ… שמח?

— אין לך עינים!

הוא סר ממני מאוכזב ובתנועת יד, כאומר לבטלני:

— מה הוא מבין בעניינים כאלה?

לוי זה אינו עושה עלי רושם טוב, וכמעט שאיני בא אתו במגע. הוא היחידי בינינו המדבר אידיש מתוך כוונה להרגיז את גדעון, הקנאי לעברית. לוי טומן בחובו מחשבות מעורפלות בדרך כלל. במשך ימים מועטים תכנתי את רוחו ומצאתיו נוכל ממדרגה ראשונה. מקרים שקרו בעתיד והשקפותיו הערומות אימתו את השערתי. ברם היות והקבוצה נוסדה אך ורק כגוף מאוחד באופן זמני, כקבוצת עבודה בלבד, ללא מגמה אחרת – לא הקפידו על בחירת האלמנט, וגם הוא נזדמן בינינו. אולם הוא יפה, גמיש, רקדן מצויין ובעל פנים עגולים עסיסיים, המזכירים תפוח נאה. הוא מסלסל בשערו, מקפיד על טיב בגדיו ומנבל תכופות את פיו.

הרגשתי כי מבטיה מכוונים אלי. היא חוננתני במבט ישר, בוחן וחצוף במקצת. אחר הצטחקה כאומרת: “הנני כאן. עובדה”. ואני הרהרתי: מאין נזדמנה זו לכאן? אין זה הטפוס הרגיל מסוג הצעירות העובדות במחנה החלוצי. אין היא מתאימה לנו וחוששני, כי משהו בלתי נעים יהיה כרוך בעקבותיה.

עם גמר ארוחת הבוקר, כשעמדנו לצאת לעבודה, ניגשה אלי:

— יש לכם סלק בגן?

— יש.

— תואיל להכניס לי סלקים אחדים.

הלכתי לערוגות ועקרתי אחדים על שרשיהם, נערתי מהם אדמתם וחזרתי למטבח. היא חכתה לי על הסף בחיוך:

— מצוין!

עמדתי להילוות לחברי שיצאו, אולם היא עצרתני.

— מה שמך?

— נדב.

— שמע נא, אותך לא ראיתי אתמול בחדרי.

— האם זה כה חשוב?

היא תפשה את זרועי ובקשתני בנעימה מתחטאת, כחברה המכירה אותי מזמן:

— אל תתחכם, ילדי. הגד לי!

צחקתי. יחסה הרגיזני.

— מה הצחוק? – תמהה.

— הכנוי “ילד” לא מצא חן בעיני.

— בן כמה הנך?

— בן עשרים ושתים.

— תינוק!

והיא פרצה בצחוק שהקניטני בהחלט. אבל פניה צהבו, ומתוך משובה אמרה:

— הנך בן גילי בדיוק! אולם בבחינת צעירה – קשישה אני ממך פי שניים!

היא הביטה עלי, ספק בהיתול ספק בגיחוך, וצחקה אגב מצמוץ עין אחת. היתה זאת קריצה משופרת!

— במה את קשישה ממני? בנסיון?

— לא לך לדעת…

מן הדרך הגיע אלי לפתע קולו של לוי:

— לעבודה, נדב!

רגזתי עליו. לא משום שהפסיק לי את השיחה.

 

ז    🔗

“אש להבה” היתה עצורה בקרבה ועודף של תיאבון החיים תסס בה.

כמובן שנשארה חברה בקבוצה, ולפי התנאים שהיא הציעה. היא משלה בחברים כנסיכה. מה שנוגע לעבודות המוטלות עליה – לא מילאתן בחריצות הדרושה, וגם התרשלה או התחלתה תכופות. בכל זאת לא הקפידו החברים, ביותר. העלימו עין וסלחו לה. אף אחד לא טען או העיר הערות. יצחק וגדעון אף הם היו כרוכים אחריה. אולם לוי דבק בה כצל, ודומני כי לא נימנה על המפגרים.

עם גמר העבודה, כשהיתה סרה לחדרה, היתה שוכבת במיטה מתוך ישיבה למחצה וספר בידה, אם כי לעתים רחוקות עיינה בו. על שולחנה הקט ועל אדן החלון עמדו צנצנות פרחים רעננים, שהובאו בידי חברים. הם כבר התחרו ביניהם. השתדלו לקלוט ולרכוש את תשומת לבה. היא קיבלה את כולם בחיוך, וביחוד כשהללו היו מתפעלים בחברתה, שמים יד על שכם ופורצים בהורה. ליבה’לה, שהיה נחבא אל הכלים על פי רוב – היה מוצא לו הזדמנות מיוחדת להראות לחנה את בקיאותו בנגנו על מפוחית־פה. הוא היה פורש הצדה, כדי לתת מקום לרוקדים, ובעצמו היה מסעיר ומפריח לחלל האויר נגונים שונים, כשהוא מתאדם בשעת מעשה ורגלו הימנית דופקת לפי הקצב. גדעון, יצחק, מחום, מאיר – כולם היו בין הרוקדים. גם בן־יעקב, שהיה נכנס לפרקים בשעה שהעבודה במשקו לא הטרידתו, אף הוא היה מצטרף לרוקדים, ומן הצד היה מעיף בחנה מבטים יוקדים. מצאה חן בעיניו.

אולם לא טוב היה כשביקשה חנה לצאת לטייל לרוח הערב. שנים היו מובילים אותה שלובי זרוע, והשאר היו הולכים בעקבותיהם… ותמיד נמצא אחד שרגז על שנתקפחה זכותו.

גדעון עומד ומכריז:

— רבותי! העולם הופך לתוהו ובוהו! והחזיקו שבעה אנשים באשה אחת… וי לנו…

בינתים וסכסוכים קטנים מתגלעים בגללה.

לוי בא בהצעה חדשה:

— לא נכון הוא הדבר, שתמיד מעסיקים את מאיר בגן. גם לי יש רצון לטפל בעבודה זו ולהתמחות בחקלאות. יש להנהיג חליפין.

— מה יום מיומים? – מביע יצחק תמהונו.

מאיר פונה אלי:

— מה דעתך?

— אני מתנגד להצעה זו.

— הנימוקים? – קופץ לוי ותובע.

— הנימוקים שניים הם.

— מה הם כי אדע?

— ראשית כל – מטפל מאיר בגן מתוך נסיון ובהצלחה, ושנית –

— כן, ושנית?

— ושנית, לוי, הן לא לחקלאות אתה מתכוון – רצונך להשאר יום בחברת חנה…

הוא הסמיק וצחוק אדיר פרץ והרעיד את חלל החדר. ליבה’לה קפץ וצוח:

— אי פקח שכמותו! ער מיינט ניט די הגדה נאר די קניידלאך… חה־חה־חה־חה…

 

ח    🔗

מעטפות לבנות, ורודות וירוקות ועליהן בולים עטורים בסמלי מדינות שונות. חברי מילדוּת פזורים על פני כל כדור הארץ. הם הוגים בארץ – אלה שלא עלו – וזוכרים אותי, ופוקדים אותי במכתביהם. מזוודתי מלאה מעטפות. הן מכילות מכתבים מהורי וממכרי. לחברי חדלתי לכתוב. הזמן הפריד. רבים מהם התבססו במקומות מיקלט כלכליים, מדברים גבוה על הכל, ואינם רואים צללים ומכשולים; רבים מהם נהו אחרי תרבויות זרות, ונפשם אינה סולדת, כנראה, בחברה נוצרית עויינת.

להורי אני עונה תכופות, אם כי מכתביהם מרגיזים אותי.

גורל בני משפחתי הוא יהודי טפוסי. יוצאי רוסיה. בילדותי, כשהיינו יחד, הייתי עד לבלהות המלחמה ופרעות אוקריאנה האיומות. אלה היו הגורמים שטיפחו בי את ההכרה הלאומית והיתוו לי את מטרת שאיפותי להבא. אחר הצליח בית אבי להמלט מתופת אוקראינה ומוראיה והגורל הטילנו לפולניה. כעבור שנים מספר, בעמוד בית אבי להגר לארצות הברית, עמדתי אני הצעיר והודעתי בכל תוקף כי הגענו לפרשת דרכים; אמרתי, כי אין את נפשי להיספח לנסיעה זו, כי איני רוצה להפסיק למודי וכי פני מועדות ארצה! לא הועילו הסברות, אף לא איומים. נתגלה בי השרטוט הגזעי של בן “עם קשה עורף” בכל תקפו – ואני ניצחתי.

כעבור זמן קצר הצלחתי להיספח, למרות רצונם, לצבא הכיבוש במולדת העברית. הם כינוני “בן סורר ומורה שיצא לתרבות רעה…” ובמכתביהם הם דורשים את טובתי ומציקים לי בחרדתם לשלומי. הם מדברים על “תכלית” ו“מה יהא בסופך?” שולחים לי כסף ואני מחזירו. והם כותבים לי כי מכינים עבורי את התעודות הדרושות לנסיעתי. לא פחות ולא יותר. טרם נולדה מחשבה זו במוחי. לא!

אני עומד בחצר ורואה בהשתלהב לשונות אש האוכלות את ערימת המכתבים. הם מאדימים, מחווירים, משחירים והופכים לאפר מתפורר. פיח. אפס. שרפתי את העבר ופני לעתיד. האם די בכך? אך זוהי הכמיהה לשינוי ערכין. גם לשם משפחתי התנכרתי. אל ילווני בחיי צליל של שם זר ונכרי. איני מתכחש, חלילה, לאבותי אך בורח מן העבר. עברי אנוכי.

בצהריים גבר החום ואזר אונים. שררה דממה ליאה. האויר רטט וזע כעין גלים־גלים לנוגה השמש הלוהטת. השמים התכילו עד בלי סוף. נץ בודד חג באויר ותר אחרי טרף, בהפריחו להקות יונים. שלט שרב צורב. חרכון. אולם לפנות ערב נשבה רוח מערבית והפיגה קמעא את החום. במושבה קמה תנועה. החלונות המוגפים נקרעו, וראשי נשים הציצו מתוכם כחורגות ממחנק לקראת אויר צח וצונן. חזרו הפועלים עם מכשיריהם תחת בתי שחיים; שבו מן הכרמים והפרדסים האכרים כשהם רכובים על חמורים. גם העדר חזר מן המרעה והרים תמרות אבק כבד. החיים רחשו בגלוי טרם התכנסם במחסה הבתים והעלטה.

אותו יום עבדתי קשה ביישור אדמת בור. עם גמר העבודה מהרתי לחזור הביתה, להתרחץ ולנוח. הה, – להתרחץ ולשטוף את הזיעה המלוחה, המכבידה; לחלוץ את הנעליים המעופשות, ולשחרר את הרגלים, להשתרע על המיטה לשעה קלה ולעצום את העינים. אולם כשעברתי על־יד קרן־שמן הופתעתי למראה עבודה חדשה שעסקו בה בן־יעקב וזוגתו. הוא עמד על־יד ערימת ביטון בלולה בזיפזיף, כשאשתו מרימה לסרוגין אֵת מלא ויוצקת לתוך תבניות של לבנים, והוא כובשן ומעתיקן הצדה טורים־טורים ליבוש. עמדתי והסתכלתי בבעל העומד ומנצח ואשתו המצייתת לו מתוך שקט וזרועותיה הערומות עובדות בזריזות. בן יעקב הרגיש כי אני מסתכל בו והוא פנה אלי:

— ובכן בחור? יודעת אשתי לעבוד? ־ דבריו נאמרו מתוך קורת־רוח ורצון לפצות את אשתו העובדת קשה…

— אכן, יודעת היא, אולם מה העבודה הזאת לכם?

— חה־חה־חה־חה… לשם מה העבודה הזאת? אדרבא נחש, בחור, אם יש מח בקדקדך!

אשתו הסתכלה בי מן הצד והסמיקה בגחנה על האת. בן־יעקב המשיך:

— חביבי – בית יבּנה! אבנה מן המסד ועד הטפחות. וכי מה? כסבור אתה כי אשב ואגור כל חיי בתבת נח זו? – והוא הצביע בידו על צריפו הדל – אבנה לאט־לאט בעזרת אשת־חיל זו העוזרת על ידי והבית יקום על תלו! ברם – עוד חזון למועד.

תמהתי למרצו הרב של גבר קטן־קומה זה והוא המשיך:

— חייב יהודי הבא להשתקע בארץ־ישראל לדעת ולהתמחות בכל המקצועות, אולם לפעמים – וזה מתרחש דוקא תכופות – אין כסף לרכישת חמרים. אז צר לי, כי רצון לעבודה ישנו ואפשרות אין.

כשהיפנה שוב את גופו לעבודה ושקע בה, עמדתי ותמהתי. הכרתי את המרץ הכביר החבוי בבר־נש־נמלה זה. ברכתיו בלבי. חלוץ במלוא מובן המלה. ואשתו – חברה מתאימה. מן הצריף נשמע פתאום קולו של תינוק בוכה. האֵם לא השגיחה בזה, אולם משהתייפח הפעוט, הפסיקה האשה את עבודת־הגבר שלה, ורצה בחפזון למעונה. כעבור רגעים יצאה עם הילד על זרועותיה וחלצה לו שד.

למרות ליאותי קרבתי ותפשתי את מקומה של האשה. בן־יעקב ביקש למחות, למראית־עין, כמובן. אולם לא שמתי לב לדבריו. עבדתי כשעה בחשק רב ומתוך סיפוק מיוחד. סיימנו את הערימה והטלנו את המכשירים ארצה. בן־יעקב הזדקף בהישירו את גבו ויאמר:

— מרץ ישנו, רק חמרים הב! – ולאשתו פנה: מחר, אהובה, תואילי לצבור את האבנים המוטלות על אם הדרך לערימה אחת. אבני־יסוד טובות הן.

— טוב, אם אספיק.

הדמדומים גברו. פרשתי מהם:

– שלום לכם ובנו בית לתפארת!

— שלום וברכה! סור אלינו…

טוב, אדון בן יעקב…

הוא צחק. נזכר בערב הפגישה, כשנזף בי.

כשבאתי ישבו החברים מסובים כבר לשולחן ואכלו בכל פה.

אחר כך התכוננה חנה לצאת לטיול והבחורים עמדו לשרותה.

מי היא? מאיזו ארץ היא? לא התעניינתי ביותר בזה. אך דבר אחד הוברר לי: אין היא מאותן החלוצות בעלות שאר־רוח שבאו לכאן, חדורות רוח האמונה באידיאלים ומפעליהם, שעל מזבחותיהם באו להקריב ולהקדיש את אונן ולשדן. היא הינה צעירה מסוג אחר לגמרי; צעירה עליזה, שבאקראי נזדמנה לכאן; צעירה, שמתוך שאיפה לתמורה עלתה ארצה, ושהיתה בודאי באופן דומה לזה מזדמנת למדינה אחרת. אולם ורצונה הטילה לארץ־ישראל דוקא, הרי שהסתגלה מיד לתנאי המקום בתכונת ההסתגלות המיוחדת בעיקר לנשים – למדה את השפה באופן שטחי רקדה הורה – וחלוצה!

לכן זרים היו לה רגשות הצעירים, ומאווייהם היפים נראו לה מגוחכים ופחותי־ערך. לא התחשבה ביותר בתשומת לבם, והכל נראה לה כעין מאורע ארעי – וחסל. היא היתה נתונה בהיקף מחשבתי צר ומצומצם. לא עלה על דעתה כלל, כי יש והאדם צריך לחיות לפעמים מתוך סבל ויסורים ושאיפות. היא צחקה לזה. כל מחשבותיה היו שקועות בניצול החיים ומנעמיהם. חייה בקבוצה – מעבר רומנטי, משעמם במקצת, למשהו יותר מעניין ותכליתי.

פעם אמרה לי מתוך פשטות גלויה:

— טוב להתעלס עם חלוצים באהבים, אך לא להתקשר איתם…

— אין הם לפי רוחך?

— בטלנים!

— הומממ…

— עובדים כחמורים בלי להרהר על חיים יפים יותר.

— מה הם חיים יפים יותר?

— החיים יפים כשהפרוטה מצוייה בכיס!

— ובכן, הגידי נא לי מה הענין שאת מוצאת בחלוצים? הניחי להם וצודי בעלי כסף. הזדרזי, פן תאחרי!

— אל תדאג לי. לעת עתה אני מוצאת ענין בחלוצים, אולם אני אמצא לי איזה כריסני קירח וזקן שימלא את כל מחסורי…

היא הצטחקה כמתלוצצת, אבל אני ידעתי כי למעשה היא מוכנה לעשות גם צעד זה. צעירה ללא צל של רעיון יפה. אני מסתכל בה ולפעמים תכופות תוקפני הרצון להתייחד אתה בחדרה. למרות כל מגרעותיה הרי היא די נאה ומושכת. יפה לחיבוק ולהתעלסות, חמודותיה, במראה, בתנועה, שופעות תשוקה. העין מתרפקת עליה בחמדה. מין יופי בריא, חושני, שאינו מצניע עצמו כל עיקר.

 

ט    🔗

עברתי על יד מגרשו של בן יעקב. סמוך לטורי הלבנים ביצבץ ועלה מתוך ירק דרוס וקרקע תחוח יסוד אבנים מרובע ואפור. משל, צץ בן לילה! אכן, הושקע בכך עמל רב ומשותף של זוג חרוץ, פעיל, שנמשך מזריחה ועד שקיעה, בכל עת מצוא. גם עכשיו עמדו וטרחו כנמלים ממש. זהו משפט הקן הנבנה מתוך עמל והתמדה. יום – נידבך.

כשחזרנו מן העבודה הציע גדעון ללכת להתרחץ בירקון. הצעתו נתקבלה ברצון רב, וכעבור רגעים מיספר פסענו בדרך הרצופה חול לירקון הקרוב, ולראשנו חבושות מגבות. לוי לא הלך אתנו. חנה עסקה בכביסה קלה והוא נשאר בגללה. יצחק ניטפל אלינו, אולם הוא הלך בלי רצון, שקוע בהרהורים שהרצינו את פניו. לבחור זה קשה להתחפש ולהעלים את מחשבותיו; פניו משקפים מיד את עגמימות נפשו והלך רוחו. לי הוא כספר הפתוח. לתמהוני ראיתי, כי מן הערב שחנה נטתה חסד ללוי וקירבתו אליה – ניכר ביצחק שנוי גמור. לא פיללתי כי כה ימהר להילכד ברשתה של צעירה זו. סבלותיו נתנו אותותיהם בפניו, ששופו ועטו קדרות. הוא היה טעון רחמים… יצחק הטוב והעדין לא עמד בפניה, וקסמי גופה של אשה בנלית לכדוהו, ונכשל; הציץ לתוך התאווה ונפגע. בעצם לא תמהתי, הן אין הוא ראשון אף לא אחרון. הוא מיעט לדבר אתי בזמן האחרון, היות וידע כי אני מבין, בוחן לבו ומנתח יפה את מבוכתו. רק פעם, בשעה שהסתכלתי בו והוא הבין למבטי ענני קצרות:

— היא מצאה חן בעיני וחסל.

שרכתי דרכי בעקבותיו ונדתי לו. ידעתי כי לא יצליח לחלוטין, מפאת אופיו הרך, ומזגו הטוב. יחסו לא ישפיע עליה. היא צוחקת, לועגת לו, והוא אינו מבחין בכך. טחו עיניו מראות עובדות. תמים הוא ואת חנה לא יוכל התרועע. היא לא תסבול גבר היושב על ידה כל הערב בלי לדעת איך לנגוע בה. הוא לא ידע זאת מפני שאין הוא מסוגל לחשוד; מפני שהוא נותן אמון באדם; מפני שהוא טוב, ישר.

גדעון הולך בראש, כשהוא מצוייד במקל ארוך, אשר קרס נתון בראשו, וסל־נצרים בידו השניה. משני צדי הדרך משתרעות גדרות צבר ושיחי שיטה דוקרניים. גדעון מתעכב מדי פעם, מושיט מקלו ומשיר בזהירות את פירות־הבּר הקוצניים לתוך סלו. בוחר לו את הבשלים, הורודים והעסיסיים למראה. הבעה של חשיבות לפניו שעה שהוא בוחן את המשוכות הירוקות של הצברים, שעליהם הירוקים והדשנים, דמויי צלחות סגלגלות דבוקות זו בזו, כצומחות אחת מרעותה ומזקירות קוצים צהבהבים כמחטים של פלדה. אין גדעון חושש להם, הגלויים לעין, ואילו זהיר הוא ביותר שלא לנגוע בפרי המכוסה קוֹציצים סמויים מן העין שפגיעתם רעה היא, ואוי לו לנוגע בהם. שוב לא ייפטר מהם על נקלה…

גדעון משתהה ליד הצברים ובינתיים חבריו מקדימים אותו. אין הם רוצים להמתין לו. הוא מתמרמר וצועק:

— בטלנים! חכו לי ותקבלו מנות הגונות לקינוח סעודה!

אולם אין משגיחים בו ובדבריו וממהרים לטבילה.

— ליב’לה, עזור לי ותקבל מנה כפולה!

— אין לי פנאי.

— ימח שמך, עפּשוֹן שכמותך! אני אלמדך במים את מלאכת הצלילה על בּוריה. תעלה לי דגים במקום צברים!

מתרחקים ממנו בצחוק ומשובה של עליצות.

החופים הירוקים והרעננים מהנים את העין. אנו מתפשטים וקופצים המימה. הרחיצה מצויינת, מפנקת. דומה כי כל האברים מתלכדים לתחושה אחת הרמונית בשעת השחייה. הרגשה נעימה, קונדסית, תוקפתנו. אנחנו משתכשכים במים וצוהלים בקול. במעלה הנהר מופיעה דוגית. פרחח ערבי בעל מכנסים נפוחות ושחורות, חגור אבנט אדום, עומד בקצה, משוטו בידו והוא מצטרח גרונית ומסלסל כיד השירה הטבה עליו. הסירה נישאת עם הזרם בקלות יתירה ונעלמת. מדרך המלך הקרובה מגיעות צריחות מכוניות וצליל אורחת גמלים. הללו נרתעים מאימת המכוניות העושקות מהן את מרחב הדרך ושלוותה. בהילות זו הצופרת בעורפה של האורחה משבשת סדר ומתינות שלה בפסיעה. אף אנו, מהרהר אני, משבשים לא מעט, ביודעים ובלא יודעים, אורח חייהם של שכנינו ומפקיעים אותם משלוותם לה הסכינו כל ימיהם.

אני פורש מן החברה ושוחה לי להנאתי לאורך החוף, בצל עצי ערבה כפופים המטילים צילם על פני המים ומשווים לו שחור של עומק. עיני נתקלת בשתי ערביות, עוברות־אורח היורדות לרחוץ. הן אינן מבחינות בי ואני מסתכל בהן מבעד לסבך של ענפי הערבה כמן המארב. שתיהן צעירות מכורבלות שחורים בעצם החום. הן נכנסות יחפות המימה, ואינן פושטות בגדיהן; הן מזכות את גופן רק ברחיצה חלקית… בכפות ידיהן הן שואבות מים ומעבירות אותן על חלקי בשרן מתחת ללבושן; שוטפות שדיהן מתחת לחולצות במין חפזון משונה; מרימות שולי שמלותיהן, רוחצות רגליהן, אין הן טובלות אף פעם – וחסל סדר הרחיצה. בנות ערב הזקופות, המסומאות למחצה, ונקיות למחצה… נוטלות חפציהן, מעמיסות על ראשיהן ומזדרזות להמשיך דרכן, בודאי לבעל האחד – המרשה להן לחמר אחרי בהמתו בשעה שהוא רוכב עליה.

מן החוף הגיעו אלי קטעי צחוק וצעקות. ראיתי את גדעון כשהוא עומד על יד ליב’לה המסכן ומלמדו בעל כרחו פרק בהלכות טבילה… עמד בדיבורו. הראשון יצא מן המים יצחק ואני הבינותי בשֶׁלמה. בשעה שהתרחצנו והשתוללנו לא נטל חבל בתעלולים. כשחזרנו ונכנסנו החצרה ראיתי מה קדרו פניו למראה מַצב־רוחו הצוהל של לוי.

— עזור לי לתלות את הכבסים – פנתה אליו חנה.

הוא נזדרז לשרתה בשתיקה.

סרתי הצדה. בדעתי לשוחח על כך עם יצחק. צר לי על חברי הטוב, ההולך ומסתבך ברשתה של אשה קלת־דעת שאין סבלו נוגע אל לבה. מתעתעת בו.

עם גמר ארוחת הערב הכניס גדעון את סלו וישב לקנח סעודתו בפרי הצבר, בטכס מיוחד, מבלי להנות אף אחד מאתנו. לוי ביקש להוציא אחדים בגניבה, אולם גדעון סטרו לו על כפו עד שהלה הסמיק מקצף. גדעון התלוצץ ולעג לכולנו על שלא חכינו לו, ואם כבר שבע דיוֹ, לא משך ידו מהם עד שכילה בהם את חמתו. אולם בלילה היינו עדים למירוצו התכוף והבלתי פוסק חוצה… הוא לקה בשלשול. צחקנו ולעגנו לו. לוי הגדיל ללעוג לו בכשרון מיוחד ושׂשׂ לאידו.

בין השמשות. הרוח המערבית הצוננת שנשבה מחיקו של הים, לטפה והזרימה געגועים כמוסים לעייפים מן העבודה, המשתוקקים למרגוע. על הדרך המאובקת חזר עדר כבשים מן המרעה, בעלי ראשים שחורים ולבנים, שנצטופפו, נתערבלו ודמו לקצף על פני מים שחורים וזועפים. הרועה הערבי הלך מאחריהם, נבוטו תחת בית־שחיו וחלילו בפיו. הוא הלך יחף, בראש מורד, וחילל בעצב טמיר ומושך את הלב, עד שהעדר הגדול נראה מיותם וטעון רחמים.

העדר עבר, והאבק שהתנשא והעכיר את האויר – שכך. בידואיות שחורות שחזרו מן העבודה חלפו להן כצללים בשורה ערפית. החשכה עבתה וירדה ארצה. רחצתי את פני באפלולית על יד הברז, הפשלתי את המגבת על כתפי ושמתי את פני לצריף. במשעול נתקלתי בחנה שחסמה לי את הדרך, עד שנגענו גוף בגוף, והבל חומה עלה באפי. איני יודע אם במקרה נזדמנה לי בדרכי, אולם היא פתחה:

— נדב?

— כן.

היא הניחה את כף ידה על שכמי (אודה: מגעה נעם לי) ושאלתני רכות:

— למה זה הנך מתחמק מפני? כלום אגרום לך אי־נעימות? ואם נתנשק במקרה, התפסיד בזה?

היא צחקה צחוק משובה.

מצאתי כי בדברים אלה משייכת היא את עצמה במקצת לרשותי. הרהרתי בערבים שאני מוציא לריק, בחפושי אחרי אותה צעירה ענוגה, שם במושבה, ותקפני רצון חזק להשקיט את רעבוני ולהשביח את סערת נפשי בחיקה של זו; ועם הרהורי אלה נתעצם רוני לשהות איתה.

— איני משתמט מפניך. אדרבה! חברתך נעימה לי מאוד.

— ובכן, לאן הנך נעלם ערב־ערב?

— אני יוצא למושבה.

— לשם מה?…

ידעתי כי גונבה אליה שמועה, כי אני חוזר אחרי “איזו צעירה” ולכן לא כחשתי לה:

— אני מתעניין שם בצעירה אחת.

— יפה?

— חמודה!

— אוהו! ואיך אני בעיניך?

— את?… נחמדה!

דממה. חשתי כיצד הפלואידום הנשיי אופף אותי. צעדים קרבים הפסיקו את השיחה בשעה שדמי התרונן במקצת וחבקתיה. אולם היא הספיקה ללחוש לי:

— הערב נטייל שנינו.

 

י    🔗

השתוקקתי להכנס אליה לחדרה הקט ולהצטרף לטיולה. במוחי כבר תכננתי לאן להובילה ואיך לבלות את הערב. אחוז תשוקה ביקשתי להתייחד איתה. חפצתי לנסות את כוחי. עם גמר ארוחת הערב הסתובבתי בחדר וחכיתי להזדמנות כשרה על מנת להכנס אליה ולהוציאה החוצה. אולם עיני נתקלו בלוי שהופיע על סף חדרה. פרשתי לקרן זוית והסתכלתי בו. הוא היה לבוש מכנסי־רכיבה נאים, שעליהם השתלשלה חולצה צחורה. על פניו המגולחים למשעי רחף חיוך עגב־חנף, תפל, מיוחד לו.

הוא אינו מן המפגרים. יש לו גישה בטוחה וקבועה. לא כשאר החברים המשתיקים רגשותיהם בחובם. גם הפעם עמד בוטח וזקוף. אחר ראיתי כשצץ יצחק על ידו… והוא לבוש חולצה נקיה; נעליו מצוחצחות והוא מגולח. יצחק התחיל מתגלח יום־יום.

למרות רצוני ויתרתי הפעם על חשקי. יצאתי את הצריף, ומתוך החלטה שמתי פעמי למושבה לראות את עדנה. כשעליתי על הגבעה קלטו אזני צלילי מפוחית קולניים שעלו מבית הפועלים. נכנסתי ומצאתי רבים מפועלי המקום רוקדים ושרים. באמצע האולם עמד בחור גבה־קומה בעל פנים סמוקים, והוא מתנועע לכאן ולכאן, כשמפוחית מתפתלת על בטנו ומצריחה נגינה סוערת. מסביב לו הצטופפו צעירים וצעירות כשכולם מזיעים ורוקדים עד לטירוף החושים. ועל כולם מנצחת עדנה. פניה משולהבים, עיניה מבריקות ושמלתה הצחורה מתבדרת ומגביהה להתנופף באויר, עד לחישוף רגליה הנאות והחטובות מעל לברכיה.

אל יבנה הגליל – – –

הגללללליל! – – –

ולפתע, עם גמר ההורה – והבחור בעל המפוחית פתח והסעיר פולקה, קפצתי לעדנה, מתוך חשש שמא יקדמנה אחר, התאמתי רגלי ותנועותי לצלילי הרקוד וקצביו, חבקתיה בזרוע הימנית ושנינו יצאנו ברקוד לתוך האולם, כחטיבה אחת.

הרגשתי בכל ישותי כי אני רוקד איתה – עם עדנה…

לבי הלם במקצת מהתרגשות. אולם חבקתי את גזרתה הגמישה, הצצתי ישר לתוך עיניה ושנינו רקדנו בהתלהבות והרמוניה כאחד. מצאתי ברקוד הפשוט הזה בפעם הראשונה – פולחן. רגלי קלו מאוד הפעם. אלה שלא רקדו, עמדו על יד הקירות, ועקבו אחר רקודנו הסוער, העז, המשכר. שנינו נהנינו מן הרקוד הזה ועם סיומו לחשה עדנה מתוך התפנקות:

— עייפתי

— עליך לנוח, איפוא.

— לא. אני רוצה לרקוד!

— בבקשה.

ואנחנו המשכנו לרקוד אותו ערב. אם כי רבו הקופצים לזכות בה, עלה בידנו להתלכד בריקוד פעמים אין מספר. החוטים הראשונים נרקמו. היה זה ערב מצויין. ואחרי כן, אם כי לא הצלחתי ללוותה יחידי הביתה – שבע רצון הייתי כי הסבירה לי פנים. לוינו אותה בחבורה. בלכתנו רעש הרחוב מקולות קשקושנו. ואחר – עם פרידה – חזרנו כולנו בשקט גמור, אם כי גם הפעם הלכנו בחבורה.

 

יא    🔗

גדעון התמחה בספורט חדש ומיוחד, המטיל אימה על רבים מאתנו בשעה שהוא עוסק בו. הוא עורך ציד נחשים ונותנם בצלוחיות וצנצנות מלאות ספירט למשמרת וראוה. אופיו ההרפתקני חסר המנוחה, מוצא לו ענין רב בזה וסיפוק. בצריף התקין לו מדף מיוחד לאורך כל הקיר, ועליו ערך שורה של בקבוקים וכלי זכוכית שונים, שבתוכם משומרים בכוהל ומקופלים כל מיני צפעונים ונחשים, אפורים, צהובים ושחרחרים, בעלי ראשים סגלגלים ומשולשים.

הוא אומר:

— חדרנו ריק מקשוטים ואני רוצה לפארו. ציידים רגילים לקשט את קירותיהם במרבדים, בעורות חיות, קרני צבאים ובכלי נשק. אני אקשט את חדרי בקשוטים מקוריים שאינם עולים לי בכסף.

אני מזהירו על הסכנה הכרוכה במשחק זה והוא עונה לי כדרכו:

— שטויות!

מכריז מישהו על נחש ומיד דולג־דולק גדעון בעקבותיו. מקל מיוחד לו לשם זה שקצהו שסוע לשנים. הוא רודף אחרי הנחש ונועץ את המקל בקרקע באופן שראשו של הנחש יימצא בין שני קצותיו המפורדים.

הנחש המפרפר והמוכן לזנק על אויבו אינו יכול להחלץ מן המיצר הזה, שהובא בו על ידי גדעון הזריז. לאחר מכן הוא מכניס את צוארו של הנחש לתוך אגרופו, משחררו מן המקל העשוי כצבת, והנחש המתפתל סביב ידו של כובשו האמיץ – שולח לשוא את לשונו הארסית השחרחרה לתוך האויר, ופוֹלטה־קולטה בקצף אין אונים.

בשעה שהוא מטפל בנחש – נרתעים החברים הצדה ומתרים בו שימשוך ידו מציד זה. אולם הוא צוחק וממשיך להתמחות בלכידת נחשים כבדבר־של־מה־בכך. הוא עוסק בזה בלמין בטחון מיוחד. אחר מתחילה פרשת נתינתו של הנחש השבוי לבקבוק. נסיון יותר מסוכן. אולם גדעון מראה גם כאן קור־רוח למופת. הוא יושב על גבי הקרקע ישיבה ישמעאלית, כשהנחש כרוך על זרועו. אחר הוא מכוון את ראשו לתוך פי הבקבוק ומפתהו רכות:

— הכנס, חביבי… אל תרא ואל תחת… שום רע לא יאונה לך חלילה…

ובהכניסו את ראשו של הנחש לתוך פי הכלי– הוא מרפה ממנו לפתע והנחש מזנק ישר לתוכו בתקוה להחלץ… את שאר גופו, או כמו שהוא מתבטא, את “הסרח העודף”, מכניס הוא בעל כרחו של השבוי וממלא את הכלי כוהל, פוקקו, והרי לך מספר נוסף לאוסף שלו.

החברים, וביחוד לוי, מוחים על בזבוז הספירט, והריהו קונהו על חשבונו. אבל כולנו נהנים כשאורחים מזדמנים לצריפנו והם מתפעלים למראה התערוכה המקורית הזאת.

 

יב    🔗

כוחנו חובבי ספר, חוץ מלוי. בחורינו שומעים בממוצע שלוש שפות, קוראים ומשתלמים. נחום, מאיר וליבה’לה חתומים על הוצאת ספרים עברית, והם אוצרים במזוודותיהם גם ספרות חקלאית. ליצחק ישנה ספריה הגונה, המכילה ספרי מחקר וספרות יפה. ברשותו של גדעון מצויה גם כן ספריה קטנה, אך מיוחדת במינה: הוא קורא ועוסק רק בספרי היסטוריה וביחוד של עמי הקדם. מקום בראש תופסים אצלו ספריהם של יוסף פלויוס, הרודוט ופלוטרך. הוא אינו פוסק מלקרוא בהם ומלהרהר בגבוריהם. הוא חי את חייהם בדמיונו ועוקב מחדש אחר השתלשלות המאורעות שחלפו עליהם לפני אלפי שנה. מוחו מלא כרמון עובדות ופרטים, ותמיד הוא מוכן לצטט איזו מימרא קולעת של אחד מגבוריו.

— היסטוריה, אומר הוא, שקולה כנגד הכל. היא מקנה לך ידיעות יסודיות בארצות תבל, המקבלות צביון ממשי; היסטוריה מאלפת ומראה על שגיאותיהם ומעלותיהם של העמים בצאתם ובבואם; היסטוריה מראה לך לדעת מה תרמו העמים לאנושות, והיא מקרבת אותך להלך דעותיהם של הוגיהם וחכמיהם; היסטוריה זוהי אספקלריה נפלאה המשקפת את פרצופו של העולם ועמיו. מימי לא מצאתי בלמודי ענין רב כמו בהיסטוריה.

— היודע אתה – הוא פונה אלי – אין אנו יודעים לכבד את פלויוס שלנו.

— משום שפלויוס בוגד היה.

— בוגד… כן. לדאבוני. אולם בקראי את ספרו על מלחמת היהודים עם הרומאים הריני מתמלא גאוה לזכר גבורינו הקדמונים, אשר ידעו להשיב מלחמה שערה ולהתנגש בלי פחד עם הלגיון העשירי!

— כבודו כהיסטוריון במקומו מונח.

— והוא הן לא נמנע מלפאר את גבורות הנצורים, אם כי כתב את ספרו ברומא תחת חסות המושלים הרומאיים מיטיביו!

— ובכן?

— אסור לנו לזלזל בו.

— אבל לפעמים קשה להבליג על רגשי הגועל. הוא הראה עצמו כפחדן ומוג־לב נתעב! הוא למד את דרכי הרומאים, אולם את תכונתם על שמירת כבודם עד הרגע האחרון לא סיגל לו ערום זה; הוא לא שלח יד בנפשו כדין ברוטוס קסיוס ורומאים אחרים לאחר תבוסה, או כדין שאול שלנו, הוא הסגיר את עצמו לחסד הכובשים מתוך תרמית והונאה; בפני המות נָשתה כל חכמתו וגבורתו.

גדעון כבש את ראשו בקרקע ושתק, צר היה לו על האישיות הרומנטית הזאת שנכתמה. הוא שקע בהרהורים קלים ומתוך גניחה קלה הפטיר:

— הוי, אלי.

יצחק פרץ בצחוק:

— היש לך אל? הרי כופר הנך!

גדעון הצטחק:

— שלא מהכרה. מתוך הרגל, כנראה. נוטה הייתי פעם לאמונה אולם מימי לא התפללתי. לא היו תפילות בלבי. מאמין אנוכי רק במוסר הישראלי ובנצחו שלא ישקר. אולם אלוהי ישראל הוא אל אכזרי, “אל קנא ונוקם”. אסור להרגיזו בתפילות כי אין הוא נענה. אין להתפלל אליו. סבורני כי אין אלוהים בכלל. בכל אופן אין הוא נותן אותות חיים… או יתכן שהוא משטה בנו. הוא רובץ לו עצום עין ברקיע השביעי, מסתכל בנו וצוהל. בחינת: “יקומו נא הנערים וישחקו לפני”. אחרי פרעות אוקריאנה פיהק לו שם בודאי משעמום למשמע פזמון ישן נושן זה. הוא כבר ראה הצגות שכאלה מיום קיום החי בכלל, והאומה הישראלית בפרט…

— אבל לשם מה השצף־קצף הזה?

— למה? עד היום נוקבות את אזני צריחותיהם ויללותיהם של השחוטים והמעונים באוקראינה! עד היום טרם שכחתי יום אחד מר ונמהר, שבו ראיתי בנות ישראל ענוגות אנוסות־רטושות בידי פראי אדם טמאים!… הוא היום שבו נתפקרתי ואמרתי: ארור יוצר האדם! שבע ביום אררתיו…

— הרי שאתה מודה במציאותו?

הוא לא השיב והמשיך:

— אחרי הפרעות אמרתי פעם בלבי: לוּ החריב אל את משכנות הפורעים ושפטם באש וגפרית כסדום ועמורה – אז, כדי לקדש את שמו ולהדיר את עצמי מכל תענוגות החיים, הייתי זוחל על ארבע למדבר יהודה ושורף את נפשי בתפילות והודייה. אולם הוא לא הופיע. כשם שלא הופיע להצלת הארמנים הטבוחים. ישנו חוק אחד בעולם שלו מצייתים ונכנעים כל אשר רוח חיים באפם, והוא: כל דאלים גבר!

— ואנחנו היהודים – עלינו לנשל את ידינו מאידיאלים כל־אנושיים; עלינו לשאוף לביסוס מדיני, ורק אחרי שנתחסן, ולו גם על חשבון אחרים – רק אז נוכל לדאוג ולדגול בשם המוסר…

הוא פסע בחדר ודבר בהתלהבות עד שלפתי הפסיקו יצחק…

— מה יהא בסופך, גדעון?

— סוף כל האדם!

— לא לזה התכוונתי, רצוני לדעת למה אתה שואף?

גדעון התעכב באמצע החדר ואחרי דומיה קצרה פתח:

— נתגלגלה בי נשמתו של סיקריק. אני אוהב את הלהט וההתענינות במאורעות בלתי שכיחים, שריח סכנה נודף מהם. אני אוהב מרחב וחופש בלתי מוגבל. לפעמים יש ואני תמיה על זה שאני יושב ביניכם ועובד עבודת יום ללא תמורה, ואני לא הסכנתי לזה, ואיני רוצה להסתגל לזה. אם כי אוהב אני את הטבע ועבודת שדה – האמינו לי, כי לוּ ניתנה לי כרגע ההזדמנות להתיישב – הייתי מוותר עליה… התישבות מיידית טובה בשביל בחורים שקטים כנחום ומאיר, העלולים להתחתן ולהתקשר לקרקע, לעבדה ולטפל בה בשקידה עד סוף ימיהם. כידוע לכם נתנסיתי בשמירה, אולם אין שמירה מספקת אותי כבר, היות ואין לה אותו הצביון והענין שהכתירו אותה בראשית היווסד התנועה. אני שואף למשהו אחר, לכר פעולה רחב יותר.

— מה טיבה של שאיפה זו, גדעון?

— אני חולם על גדוד של רועים זפורוז’יים בעבר הירדן…

— מה תהא תעודתם?

— עבר הירדן שייך לנו. אין לוותר עליו. חבל ארץ זה משמש סף למדבר הלוטש תמיד את עיניו לישוב. עם ראשית התישבות עולים חדשים, עלינו להבטיח את רכושם וחייהם. ולכן יש ליצור שם עמדות לאורך כל הארץ, שבהן תמצאינה פלוגת זפורוז’יים משלנו, שתפקידם יהיה לשמור ולהגן על הארץ מפני הוהאבים ושבטי המדבר בכלל, העלולים בשנת בצורת לשטוף את החבל הזה לשם ביזה ושוד. שומרי גבול אלה יעסקו בגדול צאן ובקר, ועל הישוב יהיה לתמוך בהם כבצבא לאומי קבוע. גם לשבטי ראובן וגד וחצי המנשה היה תפקיד זה. זה הרעיון שאני הוגה בו.

יצחק העיר לו:

— אבל הן זוהי שטות להגות ברעיון כזה בשעה שהעמדות שלנו בעבר הירדן המערבי מעטות הן. עלינו להבטיח את מפעלנו כאן ואחר אולי נוכל לחלום על התנחלות בעבר הירדן.

— ואחר אולי נוכל – חיקה אותו גדעון באירוניה ועיניו ירו זיקים – את ירושלים כבשו כעבור זמן בימי דוד, ואת שאר העמים לא הורישו בני ישראל בתקופה מאוחרת יותר. עבר הירדן אינו מיושב בחלקו הגדול, וחטא הוא הדבר להזניח את החבל הזה הנחוץ לנו כאויר לנשימה; על אף כל המכשולים המדיניים, עלינו לא להתיאש ולחתור בכיווּן זה. מוקדם או מאוחר רק אנו ניישבו. וחוץ מזה, הריני בטוח כי יבוא יום – והוא לא ירחק – אשר בו עלינו לעמוד כאן על נפשנו בכוחותינו אנו, היות ומעצמות אירופה, תהיינה אז רסוקות ומוכות שוק על ירך ממלחמה עולמית שניה ההולכת וקריבה; אז יתעורר גם המזרח המציית כיום רק לאגרוף, ואנחנו כבר נהיה חוליה בשרשרת…

הוא דיבר בהתרגשות רבה ולמרות שדבריו היו ילדותיים במידה גדושה, בכל זאת צילצלו כנבואה והטילו צל על העתיד.

— ובכלל – אומר גדעון – עלינו לפרוץ גדרים וחוקים. שערי הארץ נעולים, אבל אסור לנו להשלים עם המצב הזה ולראותו כעובדה ללא שנוי; על הנוער שלנו מוטלת החובה לסכן את נפשו, לגנוב גבולים ולעלות ארצה על אף כל המכשולים. זהו צו היסטוריה הקורא לנו לחיים ולבנין. כי אוי ואבוי יהיה לנו אם נחמיץ את השנים הבאות!

— לדרוש נאה אבל לקיים קשה.

— שטויות! ואיך עליתי אנוכי ארצה?

ידענו כי הוא חדר ארצה בעקיפין. הפעם סיפר לנו את הפרטים:

— לא הצליחו לשלחני לאיי גזירה, אף לא לסיביר. התחמקתי מידי אבירי הג. פ. או. נדדתי לדרומה של רוסיה המועצתית ופני לגבול הבסרבי. אחרי עמל אין קץ מצאתי את עצמי על חוף הדניסטר ועיני צופיות לאזור הרומני. בכיסי היו צרורים שטרות כסף שהקדשתים למבריחי־הגבול. יהודי אחד, סרסור לדבר עבירה, הביאני ערב אחד לביתו של אכר ושם באתי במשא ומתן עם שני נבלים, שהבטיחו להעבירני את הנהר בסירתם בחשכת הלילה. הם לא מצאו חן בעיני, אך כלום אפשר לצפות לטפוסים יותר הגונים ביניהם? בקיצור, הוסכם בינינו, כי אתן להם החצי מן המחיר הנקוב מיד, ואת החצי השני לכשיעבירוני את הדניסטר. בחצות נפגשתי איתם שוב. ישבנו בשקט בסירה והפלגנו לתוך הנהר האפל. הם חתרו בשקט במשוטיהם ומסביב שררה דממה איומה. כשהגענו ללב הנהר פלחו לפתע את חלל האויר יריות רובים. המבריחים חדלו לחתור במשוטים, התלחשו והקשיבו קשב רב. היריות חדלו לבסוף. איני יודע עד היום, אם הן היו מכוונות נגדנו או לא. אולם בני לווייתי הוסיפו להתלחש. הדבר לא מצא חן בעיני לגמרי. עתה נתגברו חשדי, וידעתי כי אני נמצא ברע. במוחי חלפו מחשבות שונות והלילה השחור הילך עלי אימים. לבסוף פנה אלי אחד מהם, קם ואמר:

— מסור את הכסף והתפשט…

— כוונתם היתה ברורה. ידעתי כי עלי לציית, או להפתיעם ולנסות את מזלי וכוחי במשחק המסוכן הזה. ידעתי כי הם מתכוננים לשדוד ולרצוח. ובכן מה היה לי להפסיד? ברגע תכנתי לי תכנית נועזה והוצאתיה לפועל. לא נתבלבלתי. ראיתי כי המרחק בין שני החופים שווה בערך. האורות שניצנצו משני עברי הנהר העידו על כך. קרבתי צעד אחד לנבל, שדרש את תביעתו הנבזית, והורדתי את מעילי למסרו לו, ( הכסף היה בכיס מכנסי). בשעה שאחז במעיל, ניצלתי את ההזדמנות, ובכל כוחי הפלתיו מתוך מהלומה המימה… אני קפצתי מיד והטלתי את עצמי לצד השני וחתרתי בכל כוחי לחוף הרומני. שני הנבלים נזפו, קיללו, וגם ביקשו כנראה לדלוק אחרי, אולם החשכה היתה לי למחסה והלילה בלעם. ניצלתי מידיהם. הבגדים והנעלים הכבידו עלי את השחייה. פחדתי שמא לא אעצור כוח להגיע לחוף… התאוששתי, הבלגתי על הפחד, ואחרי התאמצות, וקרוב לאפיסת כוחות הגעתי לחוף, אין אונים כמעט. יצאתי וצנחתי ארצה רטוב ונושם. שכבתי כחמישה רגעים עד ששבה אלי רוחי.

קרבתי לכפר מבלי לדעת מה לעשות ולאן עלי ללכת. קר היה לי. רעדתי מצנה ואני חפשתי לי מחסה. בכפר קדמוני כלבים בנביחות, שצרמו את אזני ובדמיוני ראיתי את האכרים קמים עלי במקלות ומסגירים אותי לרשות. אולם כשעברו כמה רגעים, שארכו בעיני כנצחים, ואני הצלחתי להמלט מהם, נזדמנתי לאורווה שעמדה בתוך שדה. מצאתי ערימת שחת. התפשטתי וסחטתי יפה את בגדי למען יתיבשו עד אור הבוקר ושכבתי לישון. כשהקיצותי כבר עלה עמוד השחר ודרך הסדקים חדר אור הבוקר. מהרתי ללבוש את בגדי, שנתיבשו כמעט, ובזהירות התחמקתי ואלך לכפר. בדרכי פגשתי אכרים ונשים, בני רומניה כשהם מסתכלים בי בחשד. הכירו בי כי פליט אנוכי. פחדתי והלכתי מבלי לדעת מהו המעשה אשר עלי לעשות והנה אורו עיני פתאום; נתקלתי בדמות מוכרת, טפוסית: לפני ברייה לבושת־שחורים, שפאות לה וזקן… בחיי, יהודי! מעודי לא שמחתי לפגוש ר' יהודי כשם שצהלתי לקראת זה שנזדמן לי כמו מן השמים. קרבתי אליו ונתברר לי, כי הוא סוחר זעיר הסר לכאן מן העיר הקרובה לרגלי עסקיו. עמדתי מיד וסחתי לו את כל פרשת הענין. הוא התגרד רגע, כבא במיצר, אולם לנפשי לא עזבני. דבקתי בו כעגל בפרה… אכלנו יחד פת שחרית בביתו של אכר אחד ממכיריו, וכעבור שעה קלה ויתר היהודי על עסקיו הפרטיים, כי לא רצה להתמהמה ולסכן את חירותי, ושנינו יצאנו העירה. שם הציגני לפני ציוני אחד, שעזר לי בסידור התעודות, וכעבור זמן־מה עליתי דרך קונסטנצה לבירות ומשם – ירדתי ארצה…

 

יג    🔗

עבדנו במחצבה. לפני יומים פצעתי את רגלי בעבודה ולא יכולתי להצית את הפתילות. לוי סרב למלא את מקומי באמתלה, כי אינו יודע לרוץ. פחדן! יצחק הלך במקומי, הדליק את “נרות החנוכה” וירץ אלינו. אולם, הוא נתקל באבן והשתטח מלוא קומתו ארצה. הרימוני זעקה שיזדרז לרוץ ולצאת מתחום הסכנה, אולם הוא נתבלבל כנראה, נכשל שנית ונפל… כאשר התרומם והמשיך לרוץ, הידהדו ההתפוצצויות בעקבותיו, ומתך האבנים שנתך ארצה השכיבו בשלישית…

מיהרנו אליו.

הוא שכב פצוע וזב דם. הבגדים היו קרועים במקומות שונים. פניו חורו כסיד. הוא לא הוציא אף הגה מפיו. נטלנוהו מיד, כתפנוהו ונמהר לרופא שבמושבה. הזדרזנו מאוד ואנשי הרחוב שהובהלו נהרו בעקבותינו:

— נהרג?

— נפצע.

— מכונית עברה עליו.

— מי הוא הנהג הנבזה?!

— הפראים הללו!

— מריצים את המכוניות כשדים!

אחרי שרחצו את בשרו וחבשו את פצעיו הודיע הרופא כי בעוד ימים מספר ישוב לאיתנו. לאשרו פגעו בו רק רסיסי אבנים, והם שרטו קלות את פניו. גם הבגדים הגנו עליו. יצחק נרגע וחייך. ביחוד קרנו פניו כשגם חנה הופיעה על ידו והעבירה בחבה את כף ידה על מצחו. רגע זה לא ראיתי בה את האשה; ראיתי בה את האם; את הרחמנות המפעפעת לפעמים בכלל באשה.

חזרנו שמחים שהענין לא נגמר בתוצאות יותר רציניות. נגשנו להמשיך את העבודה.

— הביטו – קרא נחום – גם נחש נפצע והוא מתבוסס בדמו. קרבנו וראינו נחש, הוא כולו פצוע ומרוסק, ממש ללא מתום.

— כנראה שנהרג בתוך מאורתו.

אולם גדעון שהסתכל אף הוא, אמר:

— הנחש אמנם נרצח במאורתו, אבל לא ההתפוצצות היתה בעוכריו.

—?…

גדעון התקדם צעדים אחדים ובעט ברגלו בקפוד שניתכּדר:

— הרי לפניכם רוצחו של הנחש… הוא עוקב אחריו במאורתו. לחצו אל הקיר ללא מפלט ובהדרגה המיתו בשריונו המחוּט, מבלי שיריבו יוכל לפגוע בו בארסו…

— הפלא ופלא!

— לא יאמן…

— רצח במחתרת!

הנחש הפצוע ניסה לזחול ולהמלט אולם לשוא. כחו תש. הוא פירפר וגסס.

ואני הרהרתי: האדם, החי והשרץ – גורל אחד לכולם. כל אשר רוח חיים באפו צפוי לאסון ואבדון; החיים והמות הולכים יד ביד, ורק כפשע בין האחד לשני. היום אני דורך בעקבי על נמלה ומשמידה בלי היסוס כלשהו – ומחר נעקר סלע מן ההר ומרטשני. היינו הך. אך הגרוע מכל יד אדם באדם!

 

יד    🔗

ערב אחד חשף לוי את פרצופו האמיתי מתוך ציניות מובהקת. חנה נסעה אותו יום העירה ואנחנו מסובים היינו לשולחן במרפסת. לוי גהר בפנה על מגפיו ועמל לצחצחם ולתת להם ברק. הולמים הם את מכנסי הרכיבה שלו, ולמרות החום אין הוא משגיח בכך ונועלם.

— יש לך מגפים נאים – מעיר לו נחום.

הוא ישב, שילב רגל על רגל, הסתכל בצחצוח שעלה יפה, והפטיר כלאחר יד:

– חייב אני לסנדלר במושבה נחלה אי אלו פרוטות בעד חידוש הסוליות.

— הוא תיקן לך בהקפה?

— לא… עשיתי עסק בלי לשלם פרוטה.

— כיצד?

— פשוט. סידרתי אותו. הבה ואספר לכם איך קרה הדבר. בעצם רימיתי את שניהם, כלומר, את הסנדלר ואת בתו. ומעשה שהיה כך היה: יום אחד לקחתי אופנים אצל צעיר אחד שאיני מחבבו ביותר, משום שאף פעם לא ניאות לתתם לי לשעה קלה –

— מפני שהוא מכיר אותך יפה.

— הקשב ושתוק, ליבה’לה! בקצור, הפעם נתן לי את האופנים ואני רכבתי ונסעתי ישר למושבה. בדרך תארתי לי את קצפו הרב של אותו בחור בחכותו לי לשוא. אני צחקתי. סידרתי לו ספורט! האופנים היו נחוצים לי. אלמלי אמרתי לו כי אני לוקחם ליום תמים, בודאי שהיה מסרב. לשאלה ישנה, כידוע תשובה.

— אכן – מתערב יצחק – בעל המצאה הנך.

— הרי אמרתי לך פעם: כאן בעולם זה אין לך דבר טוב יותר ומועיל מהונאה; הבריות מרמות אותי ואני מרמה אותן. זוהי מלחמת הקיום!

הוא פלט פילוסופיה זו כאחד שמצא ופתר שאלה מסובכת בכי טוב.

גדעון הציץ בו וקרא בקול רם:

— אל ירבו כמוך בישראל!

— אין כל רע בכך…

— תמיהני על שאיפשרו לך כניסה לארץ!

— זה לא חשוב. העיקר הוא, שהנני כאן, בחברתך אתה!

— נעים לי מאוד…

— גדעון! – מתערב נחום – אל תפריע לו, ונשמע מה בפיו.

ולוי ממשיך. מתוך רצון לקנטר את גדעון, הוא מפליג בתאור מגונה:

— באתי לשם בצהרים, בלי פרוטה בכיס. כמובן שלאכול הלכתי מיד לחבורת הפועלות. אמנם, המזונות אינם משובחים ביותר, אבל בדלית ברירה טוב לסור לשם. אגב – ישנה שם אחת הסבורה, כי אני סר לשמה. היא מקבלת אותי בסבר פנים יפות, מאכילתני, משקתני ומוכנה להכניסני לתוך מיטתה, אבל אני מצפצף עליה –

יצחק לוחש:

— מנוול…

גדעון יושב ושותק, אבל פיו קפוץ.

אני מקשיב לראות עד כמה ירחיק הלה לספר בגנותו הוא מבלי להשגיח בכך שהוא מעטה עליו חרפה. אולם הוא אינו מתפעל כלל וממשיך:

— עובר אני על יד סנדלריה, ונזכר כי מגפי טעונים סוליות חדשות. אני סר לשם ומוצא, כי הסנדלר הוא יהודי קטן וצנום, מאותן הבריות העלובות, שאינן יודעות לנגוע בזבוב שעל גבי הקיר.

— שלום ר' יהודי! אני פונה אליו מתוך גדלות, ובקול רם של תקיף. הוא מגיש לי מיד כסא ואני חולץ את מגפי ומוסרם לו. הוא בוחנם, בודקם, ונוקב את מחירו. אני מסכים מיד, כי בין כה וכה הרי אין לי אף פרוטה בכיס… הוא יושב לעשות את מלאכתו, ואני מביט סביבי, והנה נתקלות עיני בבחורה נאה, המציצה אלי מן החדר השני. בתו של הסנדלר. צעירה יפה, אבל ביישנית. אני קורץ אליה בעיני, והיא מסמיקה ונרתעת פנימה. בחורה תמימה, שאפשר לספר לה כי תינוקות מובאים בלילה על ידי חסידות… חה־חה־חה־חה־… בכל זאת היא מופיעה כעבור כמה רגעים ואני רואה, כי החליפה את שמלתה לכבודי. אני מחייך אליה, והיא משפילה עיניה וצוחקת. חבל שהסנדלר היה בחדר! לבסוף, כשגמר את מלאכתו ומסר לי את מגפי חדשים ומתוקנים יפה אני נועלם ושם את ידי לתוך כיסי הריק:

— יש לך עודף מחמש לירות?

— לא – משיב הסנדלר ומתגרד בגבחתו.

— ובכן – אני אומר לו – תואיל בטובך לשמור על האופנים שלי עד שובי ואביא לך את הכסף, כי עלי עוד לסדר כמה עניינים כאן.

— ואני יוצא החוצה, יושב מנגד לביתו של הסנדלר ומחכה. מוחי עסוק וטרוד: איך מוציאים ממנו את האופנים?… לבסוף החלטתי לשבת ולחכות, עד שיצא הסנדלר מביתו, ולוּ גם לזמן מה. כשלוש שעות היה עלי לחכות, עד שהואיל מר סנדלר לנטוש את נוהו. המתנתי עד שנתרחק, כנראה בדרכו לתפלת המנחה. מהרתי לחזור וקדמתי את פניה של בתו בשלום רם ונישא. ישבתי לעשן והושטתי לה סיגריה, אם כי ידעתי מראש כי היא תסרב. וכמובן שהיא ממש נבהלה וענתה בהסמיקה:

— תודה. איני מעשנת.

— למה?

— ככה…

לוי מסתכל בגדעון הנוהם־זועם, והוא ממשיך:

— פרווינציאלית גמורה! אני פותח איתה בשיחה והיא עונה לי אחרי שהתאוששה והבליגה על מבוכתה. היא כנראה נפתעה למחמאותי, שפיזרתי לה בזהירות, לפי תכנית ערוכה מראש. ובינתים, חששתי שמא יחזור הסנדלר והכל ילך לטמיון. לבסוף אני נגש לעצם הענין.

— וספורט את מחבבת?

— כן.

— בעלת ספורט! ולרכוב על אופנים את יודעת?

— לא.

— לא, האומנם? טצצ… הרי זהו ספורט חביב ומצוין!.בימינו כל בחורה שאינה יודעת לרכוב על אופנים, לחרפה יחשב לה הדבר… ההיית בעיר? כל הצעירות יודעות לרכוב!

היא מתנצלת לפני כאשמה:

— לא היתה לי הזדמנות ללמוד.

— אין זה תרוץ!

— ואני קם ואוחזה בידה, נוטל את האופנים ופוקד עליה:

— בואי ונצא לחצר, תכף ומיד אלמדך פרק בהלכות רכיבה.

— אבל אלה הם אופנים של גבר.

— אין בכך כלום.

— היא אינה מעיזה להתנגד ויוצאת אתי החצרה. בלי שהיות יתירות, אני מושיבה על האוכף, תומכת ומחבקת בידי האחת, אגב – אלמלי לא הייתי שוהה שם כעל גבי גחלים לוהטות – הייתי יכול לתיתה בידי כחומר ביד היוצר; היה לה גופון נחמד! אולם שעתי לא היתה פנויה לכך. ובכן, אני מסתובב אתה בחצר ונותן לה שעור. לבסוף אני הודף את האופנים ונותן לה לרכוב בעצמה. כמובן שהיא נופלת, מגלה את שוקיה, תחתוניה, ומסמיקה כאשמה בכל… ואז אני מנצל את ההזדמנות, את מבוכתה ואני אומר לה רכות: הסתכלי בי ותראי כי פשוט הדבר וקל ללמדו. ואני יושב על האופנים, עושה הקפה אחת לאטי בחצר, עושה הקפה שניה, מתקרב לשער, מפנה אליה את ראשי ובבת־צחוק על שפתי:

— שלום לך סנדלרית נעימה!…

— אני יוצא לדרך המלך וכחץ מקשת¹ – העירה!

איש לא צחק בגמרו את דבריו.

גדעון התרומם ונגש אליו כשהוא נועץ בו עיני זעם מאיימות:

— הריני מתרה בך, שלא תעז לספר להבא מעשיות כאלו בנוכחותי!

— לא סיפרתי לך.

— דום, מנוול!…

פניו אדמו מרוב כעסו שתסס בו והסעירו.

לוי ביקש לענות לו, אולם, משהסתכל בפניו המבעיתים של גדעון, ניטל ממנו הדיבור.

גדעון סר ממנו ויצא החוצה זועף ומגדף.

— מה הוא רוגז? הן אשלם לו לסנדלר.

— שתיקה. איש לא השיב.

 

טו    🔗

החברים ישבו מסביב לשולחן והתווכחו. מאיר שנפשו קצה בוכוחים עזב את השולחן ןיצא החוצה. פתאום וקריאה מחרידה התמלטה מפיו:

— עקרב!

פניו נתעוו והוא קפץ והטיל את עצמו לתוך מיטה. ידיו לפתו את רגלו הנשוכה. הוא פירפר מעוצמת הכאב ולא מצא לו מנוחה. גניחות ויללות קטועות, הרטיטו את גופו. בתוך המהומה לא הסיח גדעון את דעתו מן העקרב גופא. הוא יצא החוצה עם פנס המרפסת ולאורה תפשו, ונתנו באחת מן הצלוחיות השמורות אצלו תמיד.

מאיר הוסיף לגנוח וליילל ממש.

היינו אובדי עצות. נקודת הנשיכה העלתה גוונים והרגל צבתה. הייתי מוכן להבהיל את הרופא. אולם, אותו רגע כבר חזר ובא גדעון מחנות מכולת קרובה ובידו בקבוק ערק:

— תרופה בדוקה. עלינו לשכרו עד אבדן החושים!

הוא קרב למאיר ששכב תקוף־עוית, תחב הבקבוק ופקד:

— שתה!

הלה סירב.

— שתה אני אומר לך!

מאיר העיף בו מבט מוזר, מפקפק, שנשקף מתוך קלסתר ניבעת. אולם, מיד תפש את הבקבוק בשתי ידיו, כמתוך יאוש, ולגם מתוכו בנשימה אחת, כסובא מובהק. אחר הפך את פניו אל הקיר וגנח. את רגלו הנשוכה הניע וטלטל בלי הרף. אולם לבסוף השפיע עליו היין, שהלמו ושלל ממנו את החושים. הוא נרדם ונאנח.

— מסכן שכמותו.

עם בוקר לא ירגיש כאב, הארס יפוג – אמר גדעון – ועכשיו, בואו ואראה לכם מה דינו של עקרב ארסי הנושך פועלים ישרים.

— העקרב טעה בשליחותו… – מעיר לו לוי.

— אל תדאג. בפעם השניה יפגע בך אחיו.

יצחק נוזף בהם:

— כבר נצים השנים! כתרנגולים ממש!

גדעון החזיק בעקרב בשתי אצבעות, סמוך לזנבו הארסי, והסתכל בו יפה. זה היה עקרב מגודל, צהוב, כשיעור האצבע. מן המסוכנים.

— מה תעשה בו?

לוי קופץ ועונה במקומו:

— הוא יכבוש אותו בכוהל כמנהגו.

— הגש לי את הכוהל.

לוי צהל:

— הרי אמרתי לכם!…

גדעון לא שעה אליו:

— ועכשיו אראה לכם כמה מר־נפש הוא השרץ הזה! הוא יאבד את עצמו לדעת!

—?…

גדעון שפך מעט מן הכוהל על הרצפה בצורת עגול, הדליקו והטיל לתוכו את העקרב. העקרב ניסה לעמוד על נפשו ולחרוג, אך בראותו כי אין מוצא, כי סגרה עליו האש – מיד זקף את זנבו, כפפו מול גבו בחצי קשת, ונעץ לקרבו את ארסו… לאחר מכן ניסה לפרוץ את מעגל האש אולם כבר איחר.

ליבה’לה התלוצץ:

— טרף נפשו בזנבו.

— גם נחשים מאבדים עצמם לדעת לפעמים בכלאם.

ויצחק העיר:

— כאדם, כחי, כשרץ. מתי מאבד האדם את עצמו לדעת? כשהוא מציץ ביאוש וניתפס בתוך מלכודת התלאות ללא מוצא, ללא מפלט; האדם.

 

טז    🔗

עבדנו על הכביש, לא רחוק ממטבח הפועלים, ובצהרים עלינו לשם לסעוד. אני הלכתי בין הראשונים, כי השתוקקתי לראות את עדנה. כאשר נכנסנו לאולם האוכל כבר ישבו רבים מפועלי המקום מסובים לשולחנות ואוכלים. כדי המים עוברים מפה לפה. שקשוק כלים. קולות ורעש. מצאנו קצהו של שולחן פנוי. לוי נדחק וישב לו דוקא סמוך לגדעון, והצר לו את המקום. שניים אלה מזדמנים כמו להכעיס – יחד. בפתע הופיעה עדנה כשהיא חבושה סינרה הצחור וזרועותיה לופתות את מגש העץ הרחב. חששתי שמא תגש צעירה אחרת לשולחננו, אולם היא הלכה הלוך וטפוף לשרותנו, ואני הרגשתי כי דמי פורץ לפני. ברכתיה לשלום, והיא ענתה לי במנוד־ראש קל.

— מה בשבילך גדעון? – היא פונה אליו – מנה ראשונה?

גדעון נתקל במבטה של עדנה והוא עונה בשקט, לא בהתאם לקולו:

— בשבילי מנה בשר.

— ומנה ראשונה מה תהא עליה? – פונה אליו לוי.

גדעון פורס פרוסת לחם הראויה להתכבד ועונה בסבלנות:

— את התבן הזה איני לועס. מנות ראשונות הן בבחינת חריקת השער וקריאת התרנגול, בשר – שאני! אתה אוכל ונהנה!

— הידד קטר! – צווח לוי.

— נכון טרקטור!

— צודק!

לוי טופח לו על גבו ומחייך נתעבות:

— ניכר בך כי בשר מוסיף אומץ ולשד…

— ניכר, ניכר!

— ויתכן כי אני טועה – פותח שוב לוי וקורץ בעיניו כלפי גדעון,– הסתכלו בו וראו מה כחשו פניו… מיסכן…

צוחקים

גדעון מתרגז:

— מספיק, חבריא! הן לא במסבאה הנכם! מצאו להם ענין לענות בו. אכול, לוי, ותן גם לי לאכול. חסל!

משתתקים. כל אחד שקוע בצלחתו.

עדנה הולכת וקריבה שוב. הנני פזור נפש בהחלט. כמעט שאיני אוכל וקשה לי לגרוע את עיני ממנה. המבחינה היא בי? השמה היא לב אלי? קשה לי להגיד. היא מגישה לי מנה שאיני מחבבת ביותר, אולם אני מקבלה ואוכל.

— מה לתת לך? פונה היא שוב לגדעון.

— יש עוד משהו מזין?

— יש דיסת גריסים, שעועית – בחר לך.

גדעון פותח כשוקל בדעתו וגומר לתמהון חבריו:

— תני עוד מנה בשר. הצלי טעים הפעם והמנות קטנות…

— הא־הא־הא־הא… צוחק לו לוי צחוק מלאכותי, מזויף, מתוך כוונה לשימו ללעג.

פני גדעון מתקדרים. הצחוק מקניטו. הוא כובש ראשו בצלחת המוגשה לפניו ומתחיל לועס לתאבון.

אולם לוי אינו מרפה ממנו וקולו מנצח שוב:

— שתי מנות בשר! הרי אפשר להתפקע! הראיתם מימכם אכילוּלוּ שכזאת? איך הוא טוחן ומזיע – ובאיזו התפעלות!…

נענים לו בצחוק קלוש. החברים מרגישים כי הוא מפריז וגודש את הסאה. אין דעתו של לוי נוחה מאי הצלחתו; הוא מתעקש להמשיך את המישחק הטפשי הזה; הוא מקרב את פיו לאזנו של גדעון ותוקע ממש:

– זולל וסובא!

כאן הוגדשה הסאה. גדעון החזיר לו פנים חיוורים מקצף, וסטרו אחת על פניו בכפו הרחבה; הלה התמודד, נתקל בספסל וגהר על הרצפה. השתרר שקט לרגע. הצדקתי את מעשהו וגם נחום אמר:

— הרי לך, לוי, לקח!

גדעון פרש מן השולחן בקראו כלפי לוי:

— מנוול שכזה! תמיד הוא מתגרה בי ומעלה את חרוני. לסמרטוט זה די בחרוב ליום, ואני באכלי מנות כפולות, המשלו אני אוכל?

הוא יצא נרגז מן האולם.

שמחתי כי עדנה לא נוכחה בשעת מעשה. לא חפצתי שתראה אחד מאתנו בקלקלתו.

הלכנו מן העבודה. חברי הלכו בראש והתוכחו ביניהם על נושא שהיה לי לזרא. הלכתי בעקבותיהם שקוע בהרהורים קלים וראשי מורד ארצה. בלכתי, נקשתי בנעלי אבני חצץ שנתקלו לי בדרכי. אולם לפתע וקול רן באזני כמנגינה ערבה:

— לאט לך… הן עוד מעט ופגעת בי!

פגשתיה בשעה שהלכה למטבח לעבודת הערב.

— שלום, עדנה!

— שלום. מן העבודה?

— כן. הביתה.

— איפה אתה גר?

— בצריף, מחוץ למושבה.

— לא משעמם שם?

— לא.. כשאני מרגיש שעמום, אני עולה לכאן – ופתאום המשכתי – וכשאני בא לכאן אני מתקנא בצעיר אחד אחד…

היא הסתכלה בי במבט תמוה ופניה לבשו רצינות קלה:

— מי הוא זה אותו צעיר?

— איני מכירו אך הוא לובש חולצות אוקראיניות והוא מלווך תכופות הביתה…

היא הצטחקה:

— שמו לובה’קה, אבל מנין לך זאת?

באתי במבוכה קלה, אולם מיד הבלגתי ועניתי:

— ראיתיו פעמים אחדות בחברתך. הוא מחכה לך תמיד על סף המטבח ממש.

— אתה שם לב לפרטים.

היא הסתכלה בי במבט בוחן. הסתכלה בחיוך קל. ברגע זה נחרץ כנראה “גורלי” בעיניה; זאת היתה הסתכלות חטופה, אולם השוקלת־בוחנת יפה… לבסוף אמרה:

— ובכן?

— רצוני למלא הערב את מקומו.

— רק הערב… – והיא צחקה בהטילה את שערותיה היפות אחורנית – מה גלוי אתה!

— מנין לך שאני גלוי? יתכן כי את טועה הפעם.

— לא חשוב. אולם אתה עושה עלי רושם של אחד הניגש לענין ישר, בלי עקיפין. ובכלל – הוסיפה בקורטוב של גנדרנות – מסוגלת אני להגדיר את תכונותיהם של מכירי.

בדברה הרצינו פניה והעלו את החותם וההבעה הניכרים בעיקר באנשים ענוגים, בשעה שחן והשכלה מתמזגים ילד ומכלים סיגי בערות. ארשת פנים זו משכה את תשומת לבי בראותי אותה בפעם הראשונה. אבל הפעם הבחנתי כי במבטה מבליח שביב רע לפעמים; רשף, המופיע כנצנוץ חשמלי ונעלם מיד, אבל המעיד, כי נערה ענוגה זו יכולה גם להתאכזר; גם שני קמטמטים ראיתי במצחה, המעידים כי לילדה זו יש תביעות משלה…

הסתכלתי בה מבלי לדבר. באמצע הרחוב.

— במה אתה מהרהר?

— בדבריך. להיות גלוי לב – זאת אומרת להיות ישר?

— בלי ספק. אבל אל תעמוד. רצונך ללוותני למטבח?

פנינו לדרך העולה ואני המשכתי.

— ואין את מוצאת, כי זוהי חולשה או איולת להיות גלוי לב?

— לא. זוהי תכונה אמיצה, נעלה וטבעית מאוד. רק האנשים, שניערו מעליהם את כבלי הנימוסים פרי תרבות מלומדה, יכולים להיות גלויי לב. גם התמימים ביותר הינם גלויי לב. אולם בדרך כלל – הן טוב ומועיל יותר לבחור בשתיקה ולהבליע מחשבות…

— זאת אומרת, כי לא תמיד יש לו לאדם האומץ להיות גלוי־לב וישר?

— על־פי־רוב לא. ביחוד כשמזדמנים שניים משני המינים. אז הם בוחרים להם לרוב דיבור מחושב ושקול מראש. בוחנים דבריהם, וטומנים בחובם את מחשבותיהם הכנות.

— ואיך את נוהגת?

היא הצטחקה:

— שאלה זו אינה לענין… אולי תלמד במשך הזמן.

— אדרבא! תני לי הזדמנות. רצוני למלא הערב את מקומו של אותו לובה’קה.

— טוב. אבל הוא יחכה לי בודאי.

— אם את רואה חובה להצטרף אליו – הרי שאני מוכרח לוותר.

— לא. אין כאן חובה. פשוט, לא נעים לי להשתמט.

— הכָרַתְּ ברית אתו?

— אל תקשקש, אני רק יוצאת מהמטבח ומיד הוא ניטפל אלי.

— שמעי, אני אחכה לך הערב בשעה שמונה ליד הבריכה. את יכולה לצאת דרך הפתח השני, לא דרך זה שאת רגילה לעבור…

היא צחקה:

— טוב. נתראה הערב, נוכל שכמותך.

אמרתי לה שלום ורצתי חוגג הביתה. השגתי מכיר שדיבר אלי. אולם אני פזור נפש הייתי. הסתכלתי בדובר, אולם הבטתי ממנו והלאה. לא ראיתיו ולא הקשבתי לו. הייתי נתון בנקודה אחת. דמי – תכף מרוצו בעורקי והייתי נרגש.

הרהרתי בהתרגשות זו ואדע: חולשה בטרם בגרות. אופיי טרם חושל בנסיונות של תוגה ואכזבות, אולם מבוכה זו בפני צעירה נאה בת גילי – תפוג ותצעיד אותי לקראת כובד־ראש ושקול־דעת להתגבר אם רק אדע לרכוש את לבה.

 

יז    🔗

בשבע וחצי עמדתי ליד הבריכה וחיכיתי לה. הרגעים ארכו לי כנצחים. היה זה ערב שוקט על קרירותו הנעימה שנדפה מן הים. מתוך החשכה עלו אלי הדי צעדים של הולכים ושבים. לפעמים נשמע צחוק צוהל של אשה צעירה ונדם. מישהו קרא. מישהו נזף. למטבח לא קרבתי, בחששי שמא יראני אחד מן המכירים ויחמיץ לי את ההזדמנות שכה ציפיתי לה. חפצתי להיות יחידי, לצפות לה לבדי.

הבטתי לבית הפועלים וחלונותיו המוארים. דלת המטבח היתה פתוחה לרווחה, עמוד אור פרץ דרכה והציף את המבוא ואת לובה’קה, אשר באותו רגע הופיע מוכן על משמרתו. הוא הסתובב וחכה. נרתעתי אחורנית כאחד שנתפש בקלקלתו, ונשכתי קלות את שפתי בשיני. מעין מוסר כליות תקפני. אולם מיד התאוששתי והבלגתי על חולשה מוסרית זו. ושוב ארכו לי הרגעים. קרבתי בזהירות למטבח ואראה כי לובה’קה מסתובב עדיין. היא טרם יצאה משם. חזרתי ושקעתי בהרהורים קלים. אולם מיד נתקתים: היא פלחה את העלטה והופיעה במרוצה חסרת נשימה. נחפזתי לקראתה. אותו רגע מעדו רגליה שנגפו באבן, והיא צנחה ישר אל זרועותי. תמכתי בה וחבקתי את גופה הרוטט והחם:

— מה קרה?

היא נחלצה מזרועותי וצחקה חרש:

— רצתי, וזה הכל.

— הרדף אחריך?

— שטויות. הוא לא רדף, אבל חששתי שמא ירגיש בצאתי.

— בודאי שיצטער.

— יצטער לו.

אחר הוסיפה ביהירות:

— כסבור אתה שראשון הוא? ובכלל איני כפותה לחוקים ונימוסים. אני עושה כל מה שעולה על דעתי, והמעשה המוצא חן בעיני – הוא ישר וכשר!

— ואין את מתחרטת לפעמים?

— על־פי־רוב לא. כשאני עושה שגיאה – איני משתדלת לתקנה, כי עלי לפתור אותה שעה בעיות אחרות. בכלל מוצאת אני, כי חיים ללא שגיאות הם חיים ללא ענין.

שלבתי זרועי בזרועה וזזנו בשקט.

— לאן?

— נעלה במעלה הגבעה הקרובה. משם נוכל להשקיף על העיר.

העפלנו בשתיקה למרום הגבעה. במרחק, לרגלי הים, הבריקה העיר העברית במאות אורות החשמל, כרובצת על סף אופק מעוטף עלטה. עדנה השטתחה, התפרקדה ושלבה את זרועותיה מסביב לצוארה. ישבתי על ידה, גחנתי והסתכלתי בה. לאט לאט הסכינו עיני בחשכה ואראה את שרטוטי פניה שנתבהרו, את צחות קלסתרה המישיר אל על, ואקשיב לנשימותיה הקצובות. היא התרוממה, משכתני אליה ואת ראשה הניחה על חזי, כדבר המובן מאליו. “כך נוח יותר” אמרה. אבל זה לא היה כלל נוח בשבילי, כי הכבידה בזה במקצת על נשימתי. אולם לא מחיתי… הנטל שהכביד עלי נעם לי. כעבור רגעים מספר, כשכבדה נשימתי, עשיתי מאמץ קל לנשום לרווחה. היא הרגישה בזה.

— מכבידה עליך?

— במקצת… כובד של נועם.

— מיסכן שלי – אמרה רכות והניחה את ראשה על ברכי – עכשיו טוב לך?

— מצוין.

— ובכן, ספר משהו. אני אעצום את עיני ואקשיב.

— על מה לספר לך?

— ספר ככל העולה על רוחך.

הירהרתי רגע אחד במקרה שלא שכחתיו ואמרתי לה:

— שלשום הייתי בחדרך.

היא נפתעה. הפסיקתני מיד בתמהון:

— בחדרי? מהו הענין שהביאך לשם?

— פשוט, לראות ולהסתכל בחדרך.

היא צחקה:

— מוזר הדבר ומצחיק כאחד! מצא לו ענין לענות בו. איך תסביר לי זאת?

— הרהרתי בך ורגלי הובילוני לחדרך…

— ההנך מהרהר בי?

— כן. מן הערב שראיתיך בראשונה במטבח. ומאז – זוכר אני, כי פעם עברת על יד הכביש החדש. אני הנחתי אז את מכושי והבטתי אחריך עד שנעלמת. לבושה היית שמלה לבנה ומגבעת קש בעלת שוליים רחבים. ואחר עליתי תכופות בערבים למטבח, מתוך תקוה לפגשך…

רגע אחד שררה דממה. שתקנו והסתכלנו זה בזה באפלולית. לא גרעתי את עיני ממנה. היה זה מעין דו־קרב חרישי… את הרהורינו הזרמנו איש לרעהו בצנורות הדומיה.

— ואיך נזדמנת לחדרי?

חכיתי לכך.

ספר!

— הדבר היה לפנות ערב. חזרתי אותה שעה מן העיר. בעברי ברחוב נתקלו עיני בוילון הצחור, שהתבדר ונתנפנף בעד חלון חדרך. והוא גרה את סקרנותי, העלה אותך בזכרוני. נגשתי לחלון והצצתי פנימה. יש ואני עושה דברים מבלי לחשוב מראש על תוצאותיהם וכך עשיתי גם הפעם. זה נראה לי פשוט מאוד. אם כי ודאי הדבר, שהייתי בא במבוכה אלמלי נתקלתי בך… אולם את לא היית. החדר הקט והצר היה שרוי בשקט וצחור. המפה שעל השולחן, הקירות הלבנים, הסדין שעל המיטה – היווּ מזיגה צחה ושקטה שהזמינתני פנימה… ואני נכנסתי.

— אבל הן הדלת היתה נעולה!

— נכון. הדלת היתה נעולה. אני חדרתי דרך החלון, באופן רומנטי למדי. ברחוב שרר שקט גמור ואנשים לא נראו. נצלתי את ההזדמנות וקפצתי פנימה. פיתני גם החלון שהיה נמוך למדי. מושיט רגל והרי אתה בפנים…

שתקתי רגע, אולם היא תפסה את ידי ולחצתה:

— המשך, חוצפן!

— ישבתי על הכסא. לבי דפק. הן עשיתי מעשה גנב. כששקטה סערת רוחי והסתכלתי בחדר. הכל מצא חן בעיני. איני רוצה לפזר לך מחמאות, אולם חוט של חן צנוע מתוח על החדר וכליו. אחר נגשתי לקיר והסתכלתי בצלום התלוי מעל למטתך. כנראה בחברת חברה. הסתכלתי בצלום הזה כמה רגעים בעיון רב. אחר חזרתי והסתכלתי בו שוב. קלסתר פניך שבו – לא מצא חן בעיני. יש לך שם הבעה קפואה ואכזרית.

— וחברתי?

— טיפוס. פניה מזכירים לי פני זאבה.

— חה־חה־חה־חה… זאבה? – דעתי שעשעה אותה – משום מה פניה דומים לפני זאבה?

— פרצופה מסמל; שרטוטי פניה החדים מוארכים קמעה וזעומים; סנטרה המחודד, עיניה החצופות ובכלל קלסתר פניה המשולש, ודומני כי עיניה אפורות הן. לא כך?

— כן. ומה מביעים פניה?

— פניה מביעים: הסתכל בי ואל תקרב! שיני אחשוף – וגורה לך גור!

עדנה צחקה ונלחצה אלי מתוך חופש גמור. דברי מצאו חן בעיניה ואני עלזתי.

— המוצא אתה ענין בחכמת הפרצוף?

— כן. זה מענין. פרצופו של אדם אינו סלע שחוק סתם. זהו כתב מיוחד שיש ללמדו, לחקרו יפה, אבל כתב קשה הוא, העלול להטעות גם את הבקיאים ביותר. יש ונשמה עדינה ורכה מוצאת לה מחסה תחת מגן נוקשה וגס למראה; ויש ונשמה עדינה ורכה מוצאת לה מחסה תחת מגן נוקשה וגס למראה; ויש אשר נשמת עריץ נתעבה מוצאת לה קן בכלי נאה ונחמד למראה, המקרין זוהר ויופי, וזהו מה שאמרו חז“ל: " אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו”.

— המנסה אתה את כוחך גם בתורת הנפש?

— לפעמים. יש אשר אצליח ויש שאטעה. גם זהו דרך עקלתון מלא אבני־נגף ומראות־שרב מתעים; לפעמים נידמה לך כי אתה מגיע למחוז חפצך, אבל המטרה עדיים ממך והלאה. קשה לחדור לתעלומת מסתרי הנפש, ולבחון לבבות.

עדנה התרוממה, תמכה את ראשה בידה ואמרה:

— אתה בורר לך מלים בדברך, ומשתדל כי יהא סגנונך מלוטש; סבורה אני, כי בזה אתה מאפיל לפעמים על רעיונך…

— אין את יכולה לשלול ממני את זכות בחירת ניבי. כל אחד מבטא את מחשבותיו כפי יכולתו: הצייר במכחולו, הפסל בחרטו והמנגן בכנורו. אחרים מבטאים את הגיגם בפיהם.

— המנסה אתה את כוחך בספרות?

היא נגעה בסוד צנוע, שעמלתי להעלימו מעיני זרים. אולם הפעם נעניתי לה ועניתי ברורות, גם משום שראיתי בכך מעין התגנדרות:

— כן. אני מנסה.

— פיוט או פרוזה?

— פרוזה.

— הפירסמת משלך?

— מעט מאוד…

— למה?

— הרשימות ששלחתי מצאו מקלט בסלי המערכות…

גיליתי לה רז כאוב. התערטלתי מבלי להתבייש. באותם הימים נסיתי לכתוב והצלחתי מעט. התלבטתי וחתרתי לקראת בטוי. אולם טרם מצאתיו. יתכן כי גילי הצעיר, וחוסר נסיון, או היעדר כשרון היה בעוכרי. אולם האכזבה בעינה עמדה וכרסמה את נפשי.

היא הסתכלה בי ושאלתני:

— לשם מה אתה כותב ולמה?

לאחר שהחשיתי גיליתי לה את סודי:

— אני כותב מפני שיש ברצוני לתת בטוי לסבלות חברי העובדים ומתלבטים בשטח הכיבוש. הנני אחד מהם, את חייהם אני חי ומרגיש אני במאוייהם ובשאיפותיהם; אני קרוץ מאותו החומר המשיחי, המהווה את חיל החילוץ, ואני מבקש להיות להם לפה. אין הם צעקניים; כבדי־פה הם, אם כי שיריהם נלהבים; נפשם לוהטת ומפרפרת ביסורי מציאות קשה, המטפחת בפניהם ללא רחמים; הם מהווים עדה היסטורית מיוחדת במינה, הנושאת בחובה שליחות משיחית. ואני רוצה להציב להם ציון. זהו נטל המעיק עלי ודורש ממני פירוק. אולם יש ונדמה לי, כי בשעה שאני מנסה לפרקו ולהקל ממני את המשא הזה – הריני מוצא כי הוא הולך ונכפל, הולך ומכביד שבעתים. אפשר והרומנטיקון שבי, התמים, הוא הפוגם. דומה אני לצייר המבקש להעלות את רעיונו על הבד, ושפע הצבעים שהוא גודש ללא מידה – מעכירו ומטשטשו.

— המוצא אתה את עצמך מוכשר למטרה זו? התוכל לתת ניב הולם לפעלם של אלה אשר בשמם הנך דוגל?

— איני יודע… לפני זמן קצר עברתי על רשימות וסיפורים שכתבתי ונוכחתי כי כתבתי שטויות על מצע תמים למדי. קרעתי את הכל לגזרים ועמל לילות זריתי לרוח. אולם לא הצטערתי וברכתי את מעשי זה; ראיתי סימן טוב, ראיתי בזה את ראשית גילוייה של הבקורת העצמית, של הבגרות המתפתחת. והפעם, דומני כי אדע להבחין בין טוב לרע, בין תפל לעיקר.

— זה טוב. עליך קודם כל להיות חדור בטחון. אחרת לא תצליח. עליך להאמין בכוחך ואסור לך לפקפק. אולם עליך לעבוד ברצינות וללמוד!

— כמובן.

— נדב.

— כן.

— תרשה לי להיות המבקר שלך.

— אם לא תבקרי קשה…

— את זה נראה אחר כך. תכין לי רשימות אחדות.

— טוב.

— וראה לא לשקר. נפשי סולדת מכזבים ספרותיים!

שתקתי והסתכלתי בה. הרגעים האלה קרבנו והמחיצה שהיתה בינינו קודם לכן – נעלמה. כמו בלי משים היו כפות ידינו נתונות ושלובות אחת בחברתה. היא שכבה על ידי ואני התרוממתי קמעה וגחנתי להסתכל בה. היא נשמה, וחום גופה הלוהט נשף ועלה באפי. עיני ריפרפו על מצחה הענוג, עיניה ושפתיה. גחנתי נבוך ונפעם, מתוך כוונה לנשקה ישר על פיה. אולם רק גהרתי – והשתמטה תחת רפרוף שפתי ממש, שעברו ונגעו בלחיה.

— נדב, עזוב שטויות והרגע.

היא נזפה בי, אולם את ידה לא השמיטה, ובקולה נשמעה נעימה כבושה אצילית. היא לא רגזה כדין אחרות. התחמקה בנועם ובשליטה של אשה הקובעת את השעה לכך. כאשר התרפקה כפי על עורפה הפטירה חרש:

— המשך… זה מרדים אותי…

— נולדת לפינוקים.

— המממ…

— עדנה…

— מה יש?

— אני שמח שנפגשנו הערב.

— הנך קשקשן כילד.

חוטי ידידותנו הולכים ונרקמים. ידעתי כי לא בנקל אשתחרר ממנה, ושנינו ננסה ללכת בשביל אחד. כי יש ושני אנשים מרתקים גורלם איש לחברו מתוך מבטים חטופים ושיחה קלושה. אבל איזו הרגשה שמתחת להכרה עולה ומזהירתני, כי אין היא מסוגלה לשמור אמון וחסד ידידות. אני חרד להרגשותיה כדאוג הילד לבועות סבון צבעוניות שהוא מפריח לחלל האויר, והעומדות להתפקע בן רגע… והרהורים אלה צצים במוחי נגד חוסר הודאות ביחסה אלי להבא. ואילו עתה – מה טוב ונעים לידה.

— מה השתיקה?

כיחשתי לה:

— אני מקשיב לילל התנים.

— מה הם מעלים בדמיונך?

— יללות טף ונשים.

— ולמה לא תצרף גם יללות גברים?

— מפני שגברים אינם מיללים. הם בוכים בחשאי…

— הבכית מימיך?

— לא. אבל זוכר אני כי דמעות עמדו בעיני עד למחנק. היה זה בשעה שנטלתי ברכת פרידה מסבא־סבתא זקנים לפני עלותי ארצה. הייתי שקט, אבל בראותי את עיניהם הדומעות, ואת סנטריהם הנעים מתעווים כאצל ילדים – נכמרו רחמי עליהם. כמעט שפרצתי בבכי. ראיתי, כי אנשים אלה באו לברכני לפני עלותי ארצה ובלבם ההרגשה, כי חורף החיים מדרין את חייהם לתהום הנשייה… ביחוד צבטני העצב למראה סבי, יהודי שנשא על גבו את עול הגלות בכל כבדו, ובלבו טיפח את חלום שיבת ציון. הזקן, שהיה חניך דור ההשכלה, קרא גם את הספרות העברית החדשה וידיעות על ארץ ישראל בלע כבכורות בטרם קיץ; אף את הידיעות הלקוניות וכרוניקה יבשה עיכל… ואני יקרתי לו מכל נכדיו. כי בי ראה נין ונכד לחשמונאים. ובהיפרדו ממני שמח על שזכיתי לעלות ארצה, אבל לעולם לא אשכח את עמידתו הכפופה והעלובה בשעה שהרכבת זזה ממקומה, והשלג שירד הלבין את ראשו וגבו הכפוף… זו העמידה מנגד – – –

— אכן טרגי הוא גורלם של אלה השואפים ואינם זוכים לראות בהתגשם חלומם.

אזני קלטו הדי צעדים בהינגפם באבן. החזרתי ראשי וראיתי צללית של גוף כפוף במדרון הגבעה. בראשונה לא יחסתי לזה חשיבות יתרה, אולם אחר כך, בהזדקף הגוף הכרתי בו את לובה’קה.

— הוא התחקה על עקבותינו – לחשתי והתחרטתי מיד על שאמרתי לה.

— מי?

— אם איני טועה – לובה’קה.

—?… טפש שכזה.

לא הסכמתי לדעתה, אולם בחרתי בשתיקה.

קרוב לחצות ירדנו למושבה. שלובי זרוע הלכנו והתרוננו מתוך קשקוש עליז. עמדנו בנסיון של פגישה ראשונה, ואפשר היה לפטפט בלח לחשוש, ובלא בחירת ניבים מיוחדים. היה כבר בינינו מן האמון ההדדי והחבה המתפתחת. על סף חדרה נפרדתי ממנה.

— שלום, עדנה!

— להתראות!

קולה התנגן בהבטחה נעימה.

לא הזדרזתי בלכתי הביתה. אם כי השעה היתה כבר מאוחרת למדי. הלכתי לאטי ושרוי הייתי במצב רוח מצוין. יחידי בתוך דממת הלילה, שרכתי רגלי במעלה הכביש, בחולות, בדרך העפר בסמוך למשוכת השיטה עד הגיעי לצריף. מצאתי את הדלת פתוחה. גדעון התעורר:

— גם אתה חולית כמונו, אלינו נמשלת… מי היא?…

— נחמדה.

— מה שמה?

— שושנת העמקים…

— אולי תבלמו את פיכם ותתנו לי לישון!

לוי, תמיד הוא מתערב ולשונו – לענה.

התפשטתי ושכבתי, בשלבי את ידי מתחת לראשי, והרהרתי בעדנה ובפרשת הערב. הרהורי הנעימים זרמו אליה באישון לילה – הרהורי אהבה וכסופים לאשה; בטויי נפשו של גבר העורגת לאשה כערוג־דאוג דבורה למיץ הפרח.

אולם זוכר אני גם מה שהרופא אמר לי:

— לגבי בחור בריא הרי זו תופעה טבעית. אם יכול אתה להתקשר לאשה – מוטב, ולא – שכב על משכב קשה; מדי בוקר שטוף גופך במקלחת קרה והסח דעתך מנשים. הרהר בהן פחות…

מין רופא פיקח שכזה!

 

יח    🔗

למחרת קמתי עם בוקר השכם. אם כי ישנתי רק שעות מיספר הרגשתי את עצמי טוב מאוד. חברי ישנו עדיין את שנתם. מצב רוחי היה מצוין. קרני השמש החלו רק זה לפזז מעל לראשי גבעות מחותלות אדים לבנים. מתרוממים ונמוגים. הטל הבריק והתנוצץ כספירים על כל עשב ופרח. נגשתי לברז ורחצתי את פני במים הצוננים. תקפני רצון להתעמל ולהתגושש. עשיתי תרגילים שונים והתלהבתי, עמדתי על ידי ורגלי למעלה… התהפכתי ועשיתי מעשה מוקיון ואקרובט יחד. פני להטו, ולפתע גם צעקתי: עדנה!…

מועקה שהעיקה עלי פרצה מחזי כפרוץ צפור מכלוב. הייתי שרוי במצב רוח בלתי רגיל.

— מה אתה צווח שם כפרא אדם? היצאת מדעתך?

נגדי יצא גדעון כשהוא מחכך את עיניו וצוחק:

— מה קרה?

— נסים ונפלאות!

— הנשקת לה?

— לך לעזאזל!…

— אל יתהלל חוגר כמפתח… עוד תנהם באחריתך! היא בחורה פקחית, ולא אחד נכשל בה…

צחקתי. הייתי מאושר. גיל תסס בי.

הלכתי מערוגה לערוגה. הסתכלתי בנביטה, בגדול הירקות, בפרחים. אחר עמדתי להזליף עליהם מים ולהשקותם. חברי התפלאו כשמצאוני ער בין הראשונים וחנה לא גרעה עין ממני. בלי משים עוררתי בה קנאת אשה, בלי שהתכוונתי לכך. בינתיים נוכחתי כי חברי ניכוו בה.

שלושה היו כרוכים אחריה: לוי, יצחק וגדעון. לוי נטפל אליה בבטחון וקביעות. גדעון שהה גם כן בחברתה, אולם דוקא ביחס לנשים הפגין חולשה ופקפוק. לא היתה לו אותה גישה בטוחה ואמיצה כמו לעינינים אחרים. להפך – בחברתה היה גם מסמיק לפעמים… הוא אמנם לא הושפע ביותר ממנה, אולם בכל זאת היו עיניו מתנוצצות בנוכחותה. יתכן כי היה מנסה להתקרב אליה יותר, אולם החיבה שהיא הראתה ללוי שנוא נפשו – מנעה ממנו לעמוד אתו בשורה אחת. אבל הוא חמד בה. בחברתה סח במתינות, ולא הרים את קולו ביותר. יצחק התהלך סביבה כצל. ערג אליה ולא הביט עליה כעל אשה. למרות חולשותיה הבולטות והלך רוחה הפשוט – היה מוכן לדבוק בה. צר היה לי עליו, כי ראיתיו בחולשתו. לאחר מכן ראיתיו מנסה כוחו במישחק ישן־נושן: הוא השתדל לא להבליט לה תשומת לב והיה אדיש לה, למראית עין כמובן; הוא חשב להרגיזה בשלוות רוחו, ולהכשיר על ידי זה יותר את הקרקע להתקרבות; הוא נמנע מלהמצא במחיצתה ובחר להתבודד, אם כי זה עלה לו בקושי. אבל הוא העלה חרס בידו. היא לא הרגישה כלל בהיעדרו… להפך: הכירה לו טובה על שהטריחה פחות…

בינתיים – וחנה התרשלה בטיפולה בעניני המשק שנמסרו להשגחתה, ולא היה מי שיקפיד, לא היה מי שיעיר, כולם הוכו בסנוורים. עם רדת הלילה גבר שלטונה, ובהבהיק צחור שמלתה באחד ממשעולי הגן – ויך המראה את לב רואיה בטירוף־חושים ותשוקות עד שהלכה ונמוגה כמעבר לאפקים נסתרים.

עבודת הכביש היא בעצם תקפה. מכבש עצום מתנהל לו לאיטו, נוהם וכובש את הזפת השחורה ומלכדה עם האבנים למיקשה אחת. במרחק מה מלבינים קטעי כביש, שאך זה נגמר סילולו וטרם נתלכלך בזפת. לצדי הכביש יושבות על גבי ערימות אבנים בחורות סמוקות פנים, כשהן מזיעות מן החום ומנפצות אבנים לחצץ.

הפטישים מונפים ומורדים:

נפץ! נפץ!

האבן – שנה…

החצץ – ימים…

והרסיסים – רגעים…

אלה תולדות החיים. הכל הולך ומתפרק לאפס. העינים מנצנצות תחת שולי המגבעות וחומדות את הבחורים החסונים, העובדים ומשוטטים הנה והנה. אולם הזמן עובר. העבודה קשה וההרפתקאות מדכאות. הפנים מעלים קמטים. נסים אינם מתרחשים. אחת נישאת לאיש וזוכה לחיבוקי גבר, להריון, לילד; ושלוש נמקות בכסופיהן בלילות, במיטות הצחורות מצחור, וממתינות לשוא לגבר השעיר, שיבוא ויביא בהלוכו המגושם את אונו, ויקמט את הסדין המגוהץ…

צעירה אחת מעוררת תשומת לבי. רכה וענוגה. זרועותיה החשופות לבנות. אף פניה צחים. רגליה הנאות פשוקות והיא מכה בפטישה על האבן בידיים לא אמונות. היא מבחינה כי אני מסתכל בה. מסמיקה ומורידה את מטפחתה מעל מצחה הלוהט מן השמש. לפעמים משמיטה היא את הקורנס מידה הליאה, משפילה את ראשה הצדה ונחה רגע בעינים עצומות, מול הבוהק העז, המסנוור. אני מסתכל בה בלי גרוע את עיני ממנה. משום מה צר לי על הילדה הענוגה הזאת, המתגוששת בחום עם האבנים הקשות וידיה כה ענוגות. אני מתקרב ומבחין כי אצבעותיה פצועות וכף ידה נתבעבעה מניצב הפטיש הצורב. איני יכול לעבוד. איני יכול. צר לי עליה… והשמש קופחת ללא רחם. מכה ויוקדת. וזרועותיה הלבנות מתאדמות. פרח ענוג מתעלף בשמש. אני מטיל את מכושי ונגש אליה:

— תסלחי לי, אבל דומני כי את הנך יום ראשון בעבודה זו?

— כן…היום הראשון.

היא מעיפה בי עינים שחורות. בבת־צחוק רפה, כדי לחפות על מבוכתה תוסיף:

— חם היום.

— ובכן, דעי לך כי נגשתי להזהירך. זרועותיך וצוארך חשופים לעין השמש, וכן לא יעשה בפעם הראשונה. עוד מעט ותקבלי דלקת העור ותסבלי נוראות. לא תוכלי לישון ולא תוכלי לעבוד.

— פניה נתעוו קצת, כמיאוש, וצל כעין הבכי חלף והעיב לרגע את קלסתר־פניה הצח, הילדותי:

— מה עלי לעשות, איפוא?

— קודם־כל עזבי את הערימה וסורי לחסות בצלו של אותו בית. אחד נראה.

— מי אתה? מנהל עבודה?

— לא. הנני פועל. חבר בקבוצה העובדת פה.

היא לא שאלה שאלות נוספות ושמעה בקולי. היא קמה ועברה לחסות בצל. עקבתי אחריה וראיתי בגשתה ובשבתה לקיר. הורידה את מטפחתה מעל ראשה ושאפה רוח לרווחה. מעולפת מעמל ולהט.

חזרתי לעבודה. זה שבועיים שאנו עובדים ביישור ומכשירים את הקרקע להמשך הכביש. אני מחבב את העבודה הזאת. בכלל אני מחבב את העבודות בקבלנות, שאין נוגש ממונה עליהן. אני עובד לי במנוחה גמורה בלי התרעמויות ונח בשעה שאני רוצה בכך. כפות ידי נתיבלו ונתקשו למדי. כשאצבעותי לופתות מכשיר – אין הן מכאיבות. ואני אוהב לעבוד במכוש. לחתור בחודו המבריק ככסף צח תחת שכבת האדמה, ואחר למוטט אותה מתוך מכה אחת על גבה. העבודה במריצות אף היא חביבה עלי. אני מסיע את המריצה ישר על גבי הקרשים המונחים כפסים ולא אכשל.

לוי מתרשל בעבודתו. כל אחד מבחין בכך. אולם אין מעירים לו, פרט לגדעון. כשהוא מסיע מריצה – מזדרז גדעון לגדוש אותה עד אפס מקום. לוי מוחה וצועק:

— די! המריצה מלאה!

גדעון עונה לו בקרירות:

— השד לא יקח אותך, חלילה!

ואנחנו צוחקים בשעה שעליו להריק את המריצה. הוא מתנודד לכאן ולכאן, ותמיד הוא שומטה על צדה האחד. אולם רק שעה קלה אנו שוחקים למישבתו. הזמן יקר ומתעלולים בטלים לא נשתכר. אנו מוסרים לו עבודה מתאימה יותר, כלומר יותר קלה, והעבודה נמשכת.

יום שרב מעין כמוהו. החרכון, הנישא מחיק מזרח מידברי לוהט, צורב ומכביד על הנשימה. העבודה מתנהלת בקושי. הזיעה ניגרת על גופנו בלי הפוגות; שוטפת מן המצח וחודרת לעינים, לפה, ואתה מרגיש טעם מלוח. החולצות רטובות ומתדבקות. מדי פעם אנו מתעכבים למחות את הזיעה מפנינו. נחום מוריד את גופייתו מבשרו, מקפלה וסוחטה כאחרי כביסה, והזיעה שוטפת ארצה…

הצמא הולך וגדל.

אין חשק לעבוד.

מים! הבו לנו מים…

יצחק מסתכל בנו, משמיט את מכושו ומכריז:

— הפסקה לשעתיים!

— הידד!

— דבר בעתו!

— מה טוב…

פקודתו מתקבלת ברצון רב. אנו נוטשים את הכלים והולכים להשתטח בצל בית קרוב. אני וגדעון משתרעים איש על יד חברו. יצחק נוטל את הכד והולך להביא מים. גדעון פונה אלי:

— אתה נפגש עם עדנה?

— כן. למה לך לדעת?

אבל הוא מוסיף לשאול:

— המסבירה היא לך את פניה?

— כן. אל תדאג לי.

— פניך כחשו מאוד.

— מפני החום, חביבי.

אותו רגע מבחין לוי כי פתחנו בשיחה – והוא מתקרב על גחונו ממש, כלתומו, על מנת להקשיב… אני קורץ לגדעון והוא מכבדו מיד:

— הסתלק מכאן!

— הצר לך המקום?

— בחברתך צר לי תמיד! – הוא התרומם כעומד לגשת אליו ולהראותו נחת זרועו. לוי סר מיד הצדה כשהוא מרטן:

— פרא אדם שכזה…

— מה אמרת?

הוא שתק. פחד לדבר.

אנחנו ממשיכים לשוחח ואני שואל את גדעון:

— ואיך מתייחסת אליך חנה?

— אני מצפצף עליה!

— למה?

— מפני שלדעתי היא נפקה משופרת ותו לא. גם בעיר סיפרו לי מכירים שלה, כי בדרכה ארצה היתה מבלה לילה־לילה עם הקצינים שבאניה. מרננים אחריה. גם עכשיו, בבואה העירה, היא נפגשת עם רווק עשיר אחד; היא נפגשת אתו במוצאי שבתות והיא מחכה רק להסכמתו. אבל צר לי על יצחק שנפל ברשתה. לוּ באו וספרו לי, כי יצחק מסוגל להתאהב בצורה זו – לא הייתי מאמין!

הפסקנו את השיחה מפני שיצחק ניגש לכבדנו במים קרים.

לקחתי את הכד ועברתי לעבר הפועלת, שיעצתיה לעזוב את העבודה. היא קיבלתני בחיוך ובאמון גמור, משום שלא ראתה בי את הגישה אליה כאל אשה; היא ראתה כי אני נגש אליה כגשת אדם לעמיתו. בזה קניתי את אמונה מיד.

— מה שלומך?

— טוב.

— הרואה את, בצל אפשר כבר לראות כמה האדימו זרועותיך. יכולת לקבל מכת שמש. לוא ישבת עוד מעט – בודאי שהיית סובלת מאוד.

— אבל הן אפסיד את יום העבודה שלי?

— עליך לגשת הביתה ולהחליף את שמלתך בארוכת שרוולים. עוד תהא לך הזדמנות לשזוף את גופך בהדרגה.

— אבל לדאבוני גרה אני בעיר לעת עתה, ועלי לנסוע לשם…

— למה, איפוא, אין את עוברת לכאן?

— הן זהו יומי הראשון. אם תהא לי כאן עבודה בודאי שאעבור.

— מזמן הנך בארץ?

— לא. אתמול מלא לי חודש ימים.

והיא מספרת וחיוכה מלבב מאוד. רגילה היא לחשוף את שיניה הצחורות, עד לחניכיה הורודים. ועיניה השחורות שופעות בינה ועליצות. גלי תום ואמון מפכים מדבריה. נעורים.

בוגרת גמנסיה עברית. עלתה ארצה ומגששת דרכה. היא שואפת לקבוצה, אולם בינתיים נזדמנה לה עבודה בחצץ ויצאה לכאן. אין היא קובלת חלילה, אולם עבודה זו משעממת וקשה… אבל בודאי שהיא תתרגל. בודאי שתגולל מעליה את חרפת הבטלה. והיא הן שואפת מזמן לחיים אחרים, לחיי עבודה.

אני מקשיב לדבריה של הצעירה ומעודדה בדברים, אם כי יודע אני גם יודע, מה רבות האכזבות האורבות כאן בארץ קטנה זו. אולם איני מעז להעכיר את רוחה בתאור אפור. ואולי יפסח עליה שוט החיים, כי רכה היא וענוגה… רק זה יצאה מהשגחת אמא, ומי הוא אשר יעז לפגוע בה?…

היא לא עבדה היום. לא המשיכה. אי אפשר היה. אולם למחרת חזרה לבושה שמלה מתאימה יותר, וגם כובע קש רחב שוליים השיגה לה. ידה היתה חבושה מחמת הבעבועות, אולם עבדה. גל החצץ שלרגליה הלך וגדל. הסתכלתי בה והיא הצטחקה אלי. שוב לא דאב לבי עליה, אולם הגיתי לה חיבה. ובעברי על ידה לפנות ערב – נעים היה לי לקרוא לה, ולבטא את שמה:

— שלום לך, זהבה!

— שלום.

העניקה לי מבט חם.

 

יט    🔗

גדעון נכשל היום, כשעמד להכניס נחש לתוך בקבוק: הלה זנק מעל לכלי דוקא, חמק ועבר. אירע הדבר בצריף. ניתרנו ממקומותינו בבהלה. אחדים פרצו וברחו דרך הפתח, לוי עלה על גבי השולחן וצוח ככרוכיא, אני קפצתי דרך החלון כאחד הצולל המימה…

רצתי סחורנית, ועל הסף נתקלתי בגדעון, שנשא בידו את הנחש רצוץ ראש!

הוא היה חיוור במקצת, אך עיניו התנוצצו בברק נצחון:

— הראית מימיך מוגי לב שכאלה? פרצו בצווחה כעל פיתחו של גיהנום!

— כסבור אתה שזהו מישחק?

— שטויות!

הוא היה היחידי שלא נתבלבל בהשתחרר הנחש. הוא הרים את הבקבוק, קלעו והטילו ישר בראשו של הצפעוני שטפס על הקיר. הוא לא החטיא את המטרה ורצץ את מוחו.

יצחק הסתכל בו מתוך חיות והתפעלות:

— שד ולא בחור!

ולוי רטן ונהם:

— מנוול ולא בחור…

 

כ    🔗

עדנה איננה הערב, נסעה העירה. בעיני נתרוקן המטבח. אני פונה ויוצא לטייל. יש ואני בוחר לטייל לבדי בחשכת הערב ללא מגמה וכיווּן. סתם, להתבודד ולהרהר. טיולים כאלה חביבים עלי. זוכר אני, כי בילדותי אהבתי להתבודד ולהרהר. טיולים כאלה חביבים עלי. זוכר אני, כי בילדותי אהבתי להתבודד על ספה בחדר אפל לגמרי, ולשקוע בעולם הדמיון במשך שעות רצופות. לא פעם הרגשתי אחר כך בידי אם, שהיו נוטלות אותי בזהירות ומשכיבות אותי לישון. ונטיה זו להתבודדות לא נטשטשה בי עד היום הזה, להתבודד מחוץ למגעם ושאונם של האנשים. כאן, במושבה, רגיל אני לטייל בשדה. יש שם סלעים שטוחים וחלקים. אני אוהב להשתרע עליהם ולהתמכר להרהורי.

גם הפעם אני יורד בשביל מן המטבח ופני מועדות לשדה. אולם בדרכי אני מתעכב בחורשה של אקליפטוּסים הנטועים על שפת ואדי. תמיד עולה משם טרטור בלתי פוסק של מנוע המים. יומם ולילה הוא מהדהד בחללה של הסביבה: עוד־עוד־עוד… ביחוד בלילה בוקע טרטורו מבטנה של איזו תהום מסתורית. בין האקליפטוסים בנוי בית אבנים קטן. מתוך חלון מנצנץ אור כהה. ומשם בא הקול. מסביב אין נפש חיה, עצים דוממים, חשכה וטרטור בלתי פוסק. האין איש שמה? אגש נא ואראה. ומה אם איזה קוסם יצא נגדי וירעים בקול מהלך אימים:

– זה זמן רב שאני מחכה לך, המשתמט! הכנס ותפוש מקומי, כי עיפתי!…

עוד־עוד־עוד־עוד…

ואני נגש בשקט בלאט, על בהונות רגלי ממש; אני קרב לחלון ומציץ פנימה. רצועת העור סובבת ומניעה את גלגל המנוע, על הקיר מכשירים, על הרצפה פחים ריקים ומלאים של חמרי דלק, באמצע החדר מיטה, ועליה סרוח ומעיין בספר לאור עששית־נפט כהה – בן יעקב…

אני מסתכל בו היטב: כן, זהו, הוא ולא אחר. או שמא לבש הקוסם את דמות דיוקנו למען הוליכני שולל?…

אצבעותי מתדפקות על הזגוגית.

הוא מזדעזע קצת כנבהל ופניו מביעות תמהון:

— מי שם?

— חד מחבריא!

אני נכנס פנימה.

— זה אתה, נדב? שלום לך! איך נזדמנת לכאן?

— עברתי כאן במקרה, אבל מה מעשיך אתה פה?

בן יעקב חושף את שיניו הלבנות וצוחק:

— אני עובד פה באופן זמני. המכונאי חלה ואני ממלא את מקומו.

פשוט, ידו בכל. לכשתרצה הריהו גם מכונאי!

הוא מפנה לי מקום על המיטה:

— שב.

הגיש לי ענבים ששטפם יפה במים, וטרח לכבדני. אף הוא לא משך ידו מהם. בלענום בשקט עד גמירא.

— מה טיבה של חנה זו העובדת בקבוצתכם?

— בחורה ככל הבחורות. אין היא יוצאת מן הכלל.

— בחורה יפה, לא כך?

— כדבריך.

הוא הסתכל בי במבט ממושך:

— יש לה בחור?

— כמדומני שלא.

— ולוי?

— איני יודע.

— ובכן מה ידוע לך? – רגז בן יעקב.

— מה זה עניינך?

— מפני ששכני אתם, וחוץ מזה דע לך, כי במושבה מרננים אחריכם. אומרים כי הכנסתם יצאנית לצריפכם והפכתם אותו לבית זונות!

— ובכן?!

— עליכם לבער את הרע מקרבכם…

— הרגע, בן־יעקב! קודם כל – זה לא נכון, ושנית – אנחנו מצפצפים! אין זה נוגע אף לאחד! השמעת?! אף לאחד, וגם לא לך… כל אחד נוטל רשות לעצמו לבחוש בקדרתו של השני!

— לא נתכוונתי להרגיזך, אף לא להעליבך… הן רק את טובתכם אני דורש.

— אל תדאג לנו!

יצאתי ממנו נרגז. רגילים בני אדם לראות בגנותו של חברם וללכת רכיל. אולם בעצם הן ישנו יסוד לפריצותה של חנה. אלא מה?… הן יכולים אנו להעסיק צעירה הגונה יותר במקומה, ולא להטיל סכסוֹכת בין החברים.

החשכה הדחוסה מבליטה גם את הכוכבים המתרשפים הרחוקים ביותר אי־שם בחלל. שביל החלב מלבין. מרחוק מנצנצים אורות מבתי המושבה. פתאום פולחת יללת תן בודדה את דומית הערב, ואחריה עשרות יללות המתלכדות יחד במקהלה פרועה, המרגיזה בתאנייתה המבעיתה, נושאת בשורת רעב ועיי שממה. ואני כאן בודד פתאום בלב הלילה. רטט חולף בי, ועצב, לא ידעתי שחרו, צובט את לבי ודולה מתחת להכרתי את הפחד מחדלון היש. ומעל לראשי פורחים עטלפים בנפתולי מעלה־מטה; מגיחים מחוג העלטה כהרהורים שחורים, ומקדירים, מעכירים את האויר. אך לא הם הגורמים לדכדוכי הפעם. דבריו של בן־יעקב העכירו את רוחי.

 

כא    🔗

עמדנו על אחד ממורדות הגבעות שכולה אדמת טרשים, ובמכושים שבידינו פירקנו אבנים ושברי סלעים. אחר ינפצון לאבני חצץ. והאבנים בולטות כאן לרוב על פני השטח. בהבחיני זיז כלשהו – אני נועץ בצדו במכה אחת את קצהו של מכושי, מנענע את הידית לכאן ולכאן והאבן זזה ממקומה. נחום מציע להטיל את האבנים למטה למדרון, כי שם יקל לצברן לערמה, ואנו עושים כדבריו. יש ואני פוגע במכושי באבן מכוסה קרקע, ואז המכשיר ניתר ממקומו ומרעיד את היד עד לכאב.

גדעון קורא לי למטה ושנינו עומדים לערום את האבנים. פתאום הוא מפסיק וקורא בשמחה:

— הרי צב!

איני יודע איך נזדמן לו צב לסביבה חריבה זו. בודאי ישנה איזו ביצה בקרבת מקום. גדעון חש להרימו כמוצא שלל רב. הזוחל אוסף מיד את רגליו וראשו, ומתכנס תוך שריונו האפור־צהבהב. צב רגיל. לא גדול ביותר. גדעון מסתכל בו ואומר:

— עלי לשמור עליו שלא ימלט עד גמר העבודה.

— לשם מה הוא נחוץ לך?

— תראה אחר כך.

— מוטב שתעזבהו לנפשו.

— לא, חביבי.

וכשגדעון אומר “לא” – הרי שאין להפציר בו עוד.

הוא מתחכם לשמור עליו. מפשפש בכיסו ומוצא שרוך. אחר הוא עונב עניבה ומניח את הצב על גבי הקרקע. הוא בעצמו משתטח בערפו של השרץ ומחכה. כעבור רגעים מספר, החולפים בדומיה גמורה, מוציא הצב את ראשו בזהירות, פושט את רגליו ומתחיל לזחול כשצוארו מזדקף. אותו רגע מזדרז גדעון ובתנועה מהירה הוא משחיל את העניבה על ראשו של הזוחל. הצב ממהר להתכנס שוב לתוך שריונו, אולם איחר כבר. העניבה נכנסת אף היא וקצה הפתיל בידו של גדעון. והוא צוחק:

— שוב לא תימלט, חביבי. הנך בשבי ותמתין לי בעל כרחך.

הוא קושרו לאחד המכשירים והצב לא יברח עוד.

— מה אתם מתבטלים שם?

גדעון משיב:

— אם לא תבלום את פיך, לוי, הריני מבטיח להרביץ בך כהנה וכהנה!

— אתם מתרפים בשעה שאנחנו כאן מזיעים!

יצחק מתערב:

— עבוד, לוי, ואל תשגיח באחרים.

— הוא משתוקק למהלומות – מעיר גדעון.

— אל תקמץ לו – מוסיף אני מתוך הסכמה גמורה.

שנינו עויינים אותו. הוא יודע זאת יפה, ואף על פי כן אינו נמנע מלקנטרנו. אני איני רוצה לנגוע בו, אולם גדעון – שאני! הוא מסוגל להפכו יום אחד לגל של עצמות… מכיר אני זאת בעיניו השוטמות בשעה שהוא מסתכל בו מן הצד.

עם גמר ארוחת הערב שם גדעון את הצב על השולחן. מפצירים בו להגיד מהו מתכוון לעשות, אך אין הוא מגלה. הוא מסרב וצוחק. חנה מנסה את כוחה והוא משיב לה:

— זה יהיה כלי.

— כלי? נשתגעת? חה־חה־חה־חה־…

גדעון אינו שם לב ושופת סיר מים על האש.

— מרק צב! – מכריז מאיר.

— גועל נפש!

— פוי!

לוי קופץ וטוען בשם הכלל:

— אנו לא נרשה לך!

— שתוק, חמור!

בינתים הוא מביא פטיש, משׂור ושאר מיני מכשירים, כמתכונן לנתוח. הכל תמהים ומצטופפים סביבו בסקרנות. המים רותחים. גדעון נוטל את הצב ומטילו לתוכם. יצחק מתקצף, אולם הוא מתנצל:

— אמנם דנתיו ברותחים, אבל זוהי מיתת נשיקה…

— צער בעלי חיים… – מוסיף יצחק.

— הנך פרא אדם! קטלן! – קורא לוי בבוז.

גדעון מרכין אלי ראשו ולוחש:

— כסבור אתה שבאמת צר לו על הצב? לא מניה ולא מקצתיה…פשוט, מתכוון הוא להקניטני ולהבאיש ריחי בעיני החברים. מכיר אני את נכליו.

בינתים התבשל הצב, המים הפכו עינם ודמו לנזיד בשר. כששפך גדעון את המים מן הסיר – הופיע השריון כמעט נקי ומצוחצח מבשר, כולו עצם אחת. גדעון נטל את השלד, ניסר באמצע בין השריון העליון והתחתון, והפרידם, נקב נקב באמצעיתם, באופן ששקערורית החלק העליון תפנה כלפי חוץ. אחר הכניס בורג קטן שהכין לשם זה, ובחברו את שני החלקים – סיים² את מלאכתו להציג את הכלי לעיני כל:

— מאפרה נאה!

חנה חשקה בה, אולם גדעון סרב, למרות הפצרותיה:

— מאפרה זו הולמת אך ורק את שולחני.

 

כב    🔗

ערב אחד ניתנה לי שהות להתבודד איתה בחדרה. התנאים היו יפים לכך, והיא עשתה הכל כדי למשכני אליה. לא החמצתי הפעם את ההזדמנות ונכנסתי אליה, איש לא היה אותה שעה בצריף. סגרתי את הדלת אחרי היכנסי, זרקתי מבטים לעבר המחיצה והחלון. נוכחתי כי התריס היה מוגף יפה, ולכן לא מצאתי לנחוץ לכבות את המנורה הקטנה, שדלקה בפינה והאירה באור כהה. גהרתי עליה לחבקה. שכבתי לצדה. היא גיחכה ולא מחתה. אדרבה!

היא להטה וחומה דבק בי. נפתלנו שנינו ברשתה של תאות בשרים פרוזאית. לא שוחחנו בינינו. שכבנו שנינו לוהטים ודוממים בחדר הצריר. והיא תבעה כדין רעבה. אשה בכל אבריה. גופה נתערטל וגלי חום וכוחות יצרים בלתי כבושים זרמו לתוך האפלולית. חייכתי חרש לעצמי, ובהסבי את פני לקיר עברתני צמרמורת קלה, כי עיני נתקלו במראה מוזר ונתעב:

לתריס, שהיה מוגף קודם, לא היה זכר, ובמקומו, במסגרת החלון נצמד לזגוגית פרצוף חיוור, מפיץ זוועה, שמתוכו הציצו עינים נפחדות, יוקדות זיקי קנאה־שנאה לעבר המיטה…

כל זה ארך רק רגע. אחר נעלם הכל והזגוגית עטפה כסות שחורה, אפילה, אולם פניו של המסתכל, ומבטיו שארבו באימה, ועצם העובדה הנתעבה של התחקות ובילוש – עוד רחפו בחלל האויר; העובדה הנתעבה של התחקות ובילוש – עוד רחפו בחלל האויר; העובדה המציאותית נעלמה, אולם במקומה רחפה הלוצינציה מדויקת…

חנה הרגישה כי משהו התחולל:

— מה קרה?

שתקתי רגע, ואחר החלטתי להכותו מכה אחת:

— יש להגיף את התריס.

— הן הוא היה מוגף!

— כן, אבל לוי פתחו והציץ פנימה.

— מלים אלו פעלו את הפעולה הרצויה. היא ישבה במיטה, ומוזרה היתה דמותה: שדיה מגולים, פניה סמוקים, ראשה הפרוע לפות בידיה, וכולה שצף־קצף…

— הן הוא מנוול! מנוול…

גז הקסם. המעין נדלח; מעין שלא העטה משום מה את סביבתו כרי דשא רעננים, למען ישתטח עליהם העייף וינוח אחרי רוותו את צמאונו…

 

כג    🔗

במושבה סמוכה התכוננו לחגיגה חשובה, חנוכת אמפיתיאטרון בבקעה תחת כפת השמים. הפתיחה נועדה להיות לפנות ערב. עמדנו ללכת לשם. כרגיל, כשהיינו הולכים לאיזה מקום – לא חכינו איש לחברו. מי שהזדרז – הקדים, אולם הפעם לא מיהרו החברים והמתינו: חנה טיפלה עדיין בתלבשתה. מובן כי גם יצחק המתין, ולוי לא זז מסף חדרה. אני נשתהיתי הפעם, מפני שחפצתי לדבר אל יצחק. החלטתי לדבר אתו הערב דברים כהוויתם ולהסביר לו, כי לא כדאי הוא הדבר שיטרח כה, עד כדי פיקוח נפש.

עברתי על ידו. הוא כמעט שלא שעה אלי, כל כך היה שקוע בהרהוריו. הוא ישב על ספסל סמוך למרפסת ועישן. נגשתי אליו ונתקלתי במבטיו הקודרים. על פניו הופיעה בת־צחוק רפה שלא שיותה רוך לפניו הזעומים. הוא התחיל לדבר אתי על המצב בעבודה ההולך ורע ומתרופף. הוא השתדל לא להבליט חולשה בפני וגם ביקש להתבדח, אך לא הצליח ביותר.

— לשם מה מחכים? – שאלתי כמיתמם.

הוא סקרני במבט תמוה ושאלני:

— ולמה אתה ממתין?

— אני מוכן ללכת, בוא!

הוא קם והלך אתי בעל כרחו, כי בעצם הרי המתין לה, אולם אי אפשר היה לו להשתמט מפני באמתלה, שיש בה כדי להעמידו במצב מגוחך. הוא קם, איפוא, והצטרף אלי בלי רצון. לוי הביט אחריו בתמיהה: היאך? הולך ואינו ממתין לה…

הלכנו ושתקנו. לבסוף פתחתי:

— מה דעתך על חנה?

הוא נפתע:

— מה פתאום? הן לא תמול באה אלינו.

— אבל זה כבר חפצתי לדבר איתך אודותיה.

— לשם מה?

— יצחק, עזוב את ההתנכרות הזאת. אתה יודע יפה כי נהירים לי דרכיך, ואני רוצה לברר ולהסביר לך דברים אחדים. אני שואלך שנית: מה דעתך עליה?

— אין לי דעה קבועה עליה…

— מה הענין שאתה מוצא בה?

— אני מוצא בה את האשה.

— המוצאת היא בך את הגבר?…

הוא שתק, נמנע מלענות. שאלתי הרגיזתו. ברם, אני המשכתי:

— ואני כבר הספקתי לתהות על קנקנה. אני אנתחה. אני אבקר אותה, ואתה יצחק הוה ישר והגד לי אם צדקתי או לא.

— דבר!

— יחסה לחברים אינו הגון כלל. אין היא בעלת הכרה עד כדי להעריך את שאיפותינו הצנועות, ואין היא מחשיבה אותנו בתורת גברים ההולמים אותה מבחינה כלכלית. בדמיונה היא רואה חיים אחרים, מגוונים יותר ומשוללי עמל. היא שטחית בדעותיה. אין היא רצויה לנו. נוכחותה מזיקה לנו בהחלט, בעטייה, הולכים ונרקמים תככים בין החברים, שגורמם העיקרי הוא – קנאה… אתמול, למשל, לא יצא לוי לעבודה. הסיבה? כאב ראש. זה לא נכון, הוא ביקש להשאר בחברתה. אתה התרגזת והתקצפת. את המשק היא מזניחה, ואף פעם אינה מטפלת כראוי בעבודותיה. החברים אינם מקפידים, כי הם נמצאים תחת השפעתה כמו במעגל קסמים. הרי ראית: כולם מחכים לה עכשיו… ושמא סבור אתה שבחרה בלוי? אינך אלא טועה, היא תתנכר לו בהזדמנות ראשונה. היא, פשוט, מנצלת אותו.

— באיזה מובן?

— במובן ידוע… לא כשר ביותר.

—?…

— כן.

— מנין לך כל זאת?

— המקור אינו חשוב.

יצחק הניע את ראשו ואמר בשקט, בקול ספוג עצב:

— לא, איני נוטה לחשוד, אני בוחר להאמין בטוב ולא ברע, ובכלל לא נאה להוציא דיבה על צעירה – על צעירה ישרה. גם אם גועשת היא וסוערת – אין זה סימן…

— אחת אמרתי ולא אשנה: אין היא הגונה כלל, אלמלי נפגשה עם לוי על מצע של אהבה והבנה הדדית – הרי שזה טבעי מאוד ואפשר לסלוח לה, אבל עד כמה שאני מכיר אותה – ברור לי, כי התנהגותה זאת היא פריצות פיסית פשוטה, תאוונית, ואין היא רואה בלוי את האדם, את החבר לעתיד, אף אין היא משתדלת למצאו; אין זה מענין אותה, היא מוצאת בו מכשיר לסיפוק גופני ותו לו. יזדמן לה אחר – ותתמסר גם לו באותה התלהבות.

יצחק הפסיקני וקולו רעד מהתרגזות:

— אתה מפיח כזבים!

שתקתי כי לא רציתי להדאיב את רוחו. חיוורון פניו נגע ללבי. ברגע זה הרגשתי כי סובל הוא. אולם הוא הוסיף לדרוש כנעלב:

— רוצה אני בעובדות. הרשות בידי לא להאמין לך.

— כמובן שהרשות בידך לא להאמין לי, ידידי, אולם, לדאבוני, הריני מדגיש כי כל דברי אינם פרי דמיון סתם – ואני התאכזרתי רגע – ידוע לי כי חוץ מלוי בא איתה לפחות עוד אחד ביחסים. את שמו לא אגלה לך.

פניו קדרו, הלך בראש מורד, כנדון ההולך למערפת.

לבסוף אמר:

— הן תסלח לי, נדב…

— כמובן, יצחק. כוונתי לא היתה רעה. הן תדע ותבין כי תמהתי לראותך הולך ומסתבך באינטריגה מעורפלת, שסופה להעכיר את רוחך. לכן החלטתי להעיר את אזנך. לאחרים איני חושש, אולם לא כן אתה. מאורע מעין זה מכניס בך רעל. לדאבוני, הרעפתי בעצמי טפות אחדות לנפשך בשיחתי זאת. אבל הן תבין לרוחי.

— שמא תוכל להסביר לי את הסתירה שאיני יכול לישבה. אני מתכוון להתנהגותך אתה – – אני משער כי אתה הוא השני – – לא כן?…

שתקתי והוא המשיך:

— איך אתה יכול בעת ובעונה אחת לבוא ביחסים עם פלונית ולהקדיש את זמנך לחיזור אחרי אחרת…

את המילה “חיזור” ביטא בהדגשה אירונית.

— הרשיתי לי להתייחד עם חנה – משום שחדרתי לנבכי נשמתה, ושנינו הבינונו איש את רעהו, וידענו כי אין מקום לתביעות; עשינו מעין מכר־סחר חשאי מתוך כוונה ברורה. גם ידענו כי אין אנו עומדים לגרום זה לזה כל אכזבה. באתי אליה כאל… כאל אשה. והן לא הייתי הראשון. שנינו פרענו שטר אחד ונזדמנו, בלי חשש למסקנות מוסריות. אבל – עדנה שאני! היא מכניעתני במבט עיניה בלבד, כהדביר חיה בקרקס. היא מגלמת את האידיאל הנשיי שאליו אני מתפלל. אני חרד לה ועלי לשקול בחברתה כל תנועה ומעשה, כי ביחס אליה – הגישה היא אחרת, והאחריות גדולה. הן תבין. וזהו ההבדל.

יצחק שתק רגע. הירהר בדברי ושקלם. אחר העיר:

— חבל לי על חנה…

— אל תנוד לה ולגורלה. אין היא מצטערת כלל, ואין היא סבורה שהיא טעונה רחמים, חלילה. שטות מעין זו אינה עולה כלל על דעתה. היא מצפצפת ולועגת לטוב והגון. יש לה השקפות ומוסר משלה. החיים אינם מעורפלים עבורה. היא רואה הכל דרך משקפת אופטימיסטית, וגם תינשא ל“בחיר לבבה” בלי טכסים יתירים ובלי פקפוקים, הנופלים בגורלן של נשים אחרות. הכל אצלה בבחינת הרפתקאה. היא מוכנה לחדשה במקרה שהראשונה אינה מצליחה. אין זה עולה לה בדמים וסבל, ובזה כוחה.

הגענו לגבעות שסגרו על בקעת האמפיתיאטרון. קהל לבוש בגדי חג נהר דרך כל המשעולים והכביש לשער היה מקושט ירק ודגלים. מסביב בחצי גורן הוכנו ספסלים ומדרגות. מעל ליסוד הבמה הבנויה אבנים פשוטות, מחוספסות כמדרגה בצלע הר, התנוססה בימה צרופת קרשים וירק. לרגליה על הרחבה עמדו מסודרים על דגליהם פלוגות צופים ומתעמלים. רעש. המולה. תנועה. סדרנים ענודי סרטים התרוצצו טרודים ומשולהבים. מרחוק דירדר תוף; חצצרה חצוצרה צרודה ונוספה עוד פלוגת צופים כשהיא מישירה צעד. הופיעו גם אורחים מן העיר. צלם התרוצץ בזריזות מלצרית וידיו מלאות עבודה. נשים מטופלות בטף נחפזו ופניהן קורנות. גם יהודי זקן שירמולקה חבושה לראשו גלש לו לאטו ובזהירות למטה אל החוגגים וכנפי קפוטתו התבדרו לפתע בתנועה מגחיכה במקצת, בהכשלו באבן למרות זהירותו. חג במושבה. השמש נטתה לערוב ועמדה לשקוע, האויר התקרר והיה ספוג רוך, והשמים עדיין הבהיקו בתכלתן.

— בוא ונרד למטה – אני מציע.

— לא כדאי, אני אוהב להשקיף מלמעלה.

ניתכוון להמתין לה… בכל זאת.

— אבל הן לא תשמע.

— אין דבר, אתה תמסור לי מה ששמעת ואני אמסור לך מה שראיתי.

עמדתי להיפרד ממנו ולרדת למטה, אולם אותו רגע הופיעה חנה במעלה הגבעה והיא צוהלת בחברתם של הבחורים. בעברה הסבה אליה את תשומת לב הגברים ועיניהם תרו אחריה בתשוקה. היה בה תמיד מו הגירוי הנשיי והמובלט כלפי גברים, הן בתנועותיה המציגות את גופה המתחמד לראווה, והן במבטה המחוצף.

החשיך. על הבמה עלו אורות. על ראשי הגבעות הוצתו לפידי אש, ששלחו את לשונותיהם המאירות ומעלות עשן לתוך העלטה; עם נשיבת הרוח נעו כרבולות האש לצד אחד, ויהי הדבר כאילו זעו הגבעות לרגע ממקומן, והן מתאמצות לחרות בעטים־לפידים איזה כתב עתיק ללא פתרון על לוח הלילה; מלמטה התעמלו צעירים כצללים, לפי פקודה. על הבמה הציגו ושעשעו את הקהל שרחש מסביב כגוף אחד. אולם אני לא שמתי לב לכל התכונה הזאת. התהלכתי ותרתי בעיני אחרי עדנה. כמהתי לה וכולי הייתי אכול קוצר רוח והתרגזות. אולם פתאום הרגשתי זרועות לטפניות שהתרפקו עלי, ואני הכרתי את מגען מיד: עדנה. היא צחקה, ושנינו פלסנו לנו דרך בין הקהל החוגג להתייחד עם עצמנו ואשרנו.

בדרך נתקלנו בחנה, שהלכה שלובת־זרוע עם בן־כרך אחד מעונב ולבוש חליפה הדורה. את מלוויה הקודמים ניערה מעליה כנשל עץ עלי סתיו בלים וכמושים. אולם מעיני לא נסתרה גם קומתו הכפופה של יצחק, אשר עקב אחריה בדחילו ורחימו. הבינותי אותה שעה פירושו של דמוי מקראי עתיק: שואף צלה…

 

כד    🔗

מצאתי מנוחה ושקט בחדרה של עדנה. לא נתתי לה להעלות אור. היא השתטחה על מיטתה. נלחצתי אליה וחבקתיה. את פני הלוהטים כבשתי בחיקה. ביקשתי לשכב על ידה, אולם היא הניאתני:

— שב במנוחה. מכירה אני אתכם הצעירים כשאתם מתלהבים.

— מנין לך?

— מנין? מיין! – והיא צחקה.

— אין את רוצה להגיד?

— אין כאן מה להגיד. אפשר להכיר זאת בעיניהם ובדיבורם. אגב – פעם קרה לי מקרה כזה: עבדתי אז במושבה בעונת הקטיף. עבודתי הראשונה. הכרתי שם צעיר אחד זקוף ויפה, אבל שטחי מאוד. בכל זאת התידדנו, בגלל אופיו המצוין, והוא סר אלי תכופות. פעם ביקרני בחדרי. אותו ערב ירדו גשמי זעף ובחוץ השתוללה סערה איומה. הצריפים חרקו וגגות הועפו. שמחתי לשבת בחדר החם והמואר. הצעיר קשקש וסח על דא ועל הא. נקפה שעה אחרי שעה והנה – חצות. והסערה בחוץ משתוללת עדיין, והגשם ניתך ארצה בלי הפסק. הצעיר קם ללכת. צר היה לי לשלחו מעל פני בליל סגריר זה. הוא גר רחוק, בקצה המושבה. הרהרתי רגע והצעתי לו ללון בחדרי, על הספה, משכבה של חברתי שלא היתה אותו שבוע במושבה. כמובן שניאות ברצון. כיביתי את האור ופרשנו, אני למיטה והוא לספה. התפשטנו, ואחרי ששכבנו הוספנו לפטפט. צחקנו בלי הרף. הוא לא עניין אותי כגבר. יפה היה, אבל שטחי, נבוב, וזה מה שדחה אותי. אבל הוא חשב כנראה אחרת, והאמין כי מצב־רוחי טוב הוא בגללו. הוא פתח פתאום:

— האם לא משעמם ככה?

— אמרתי לו: הרדם וחסל!

והוא עונה לי:

— איני יכול, מפני שאת שוכבת כה קרוב…

חוצפה שכזאת! ותאר לך, כי הבחור לא התעצל, נטש את משכבו, קרב וישב על ידי. נבהלתי ונזפתי בו:

— חזור בבקשה למקומך, ותיכף ומיד!

אבל הוא רטט ממש והתחיל מדבר על אהבה, סבל, לילות ללא שינה וכו'. הן תבין. ספרות שלמה! ניסיתי להרגיעו ולהשפיע עליו שלא ישגה בהבלים ויחזור למקומו. אבל הוא התעקש וסרב. חשב שעליו לכבוש אותי בהסתערות…חיבקני וניסה לנשקני. ידיו הגרמיות בגיפופן העז הטילו עלי פחד. כולו לוהט היה ונרגז. בקושי עלה הדבר בידי, אחרי נזיפות והשבעות, להחזירו למקומו. איימתי עליו כי ארים צעקה, וכי לעולם לא אוסיף דברו לשלום. תגובתי השפיעה והוא חזר לספה. עם דמדומי בוקר קם ועזב את החדר. ועוד באותו יום קבלתי ממנו מכתב התנצלות. ביקש לפגשני שוב, אבל סרבתי.

— בודאי שאהב אותך מאוד.

— כך, לפחות, סבורה הייתי אף אני. אבל, תאר לך מה מוזר היה הדבר: כעבור שלושה חדשים הספיק הצעיר הזה להתחתן… הרי לך אהבה!

— אגב, עדנה, איך נזדמנת לבין פועלים? הן אביך סוחר הוא.

— וגם פרדסן! – הוסיפה עדנה בצחוק קל. השתררה לרגע דממה. לבסוף פתחה שוב:

— עזבתי את בית אבי משום שרבתי אתו… בוקר אחד עברתי ברחוב ונתקלתי באחדים מחברי שלמדו אתי, וראיתים מתלהבים ודנים זה עם זה. זאת היתה קבוצת חברים שנטו למרכסיזם והשפיעו גם עלי. מפיהם למדתי, כי במושבה אחת הוכו פועלים עברים ונפצעו קשה על ידי שוטרים. הפרטים שסיפרו לי, החרידוני וזעזעו את נפשי. לאחר־מכן קראתי את פרשת המאורע בעתון ונדהמתי: המאורעות היו קשורים גם בשמו של אבי ופרדסו…בשער פרדסו של אבי הוכו ונרמסו פועלים עברים כנבלים גמורים. רצתי חיוורת הביתה. כסבורה הייתי שכל העוברים ושבים מסתכלים בי ומצביעים: “הנה היא בתו של אותו פרדסן”… כשבאתי הביתה הייתי כה מרוגזה, שאמי הכירה בי מיד את מבוכתי ושאלתני לפשר הדבר. סחתי לה. נאנחה אמי הטובה ושתקה. אמרתי לה, כי אני אדבר הערב עם אבא בענין עבודה עברית. היא אמרה לי לא להתערב, פן יצחק לי. בערב, כשחזר אבא מבית־מסחרו וסעד פת ערבית, פניתי אליו:

— אבא, רצוני לשאלך שאלות אחדות.

— שאלי, בתי.

— מעודי לא דברתי אתך על הנושא הזה אבל הפעם אדבר.

— בבקשה.

— אבא – הציוני אתה?

— בודאי! אחרת הן לא הייתי בא לכאן.

— וחייב ציוני לעזור לבנין הארץ בכל המובנים?

— בלי כל ספק.

— ובכן, למה אתה מעסיק רק פועלים ערבים בשעה שחלוצים משלנו רעבים ללחם?…

— עדנה, לא לך לנגוע בשאלה זו.

— יש לי הרשות הגמורה. אדרבא, מה דעתך על המאורעות שארעו בפרדסך?

— עדנה! עדיין את מתחברת לאותם האדומים!?

— כן. אבל אין הם נופלים בלאומיותם מאחרים. הם דבקים³ בציונות ושאיפותיה יותר מפרדסנים בורגנים שעינם רק לבצע כסף…

וכאן נפסק הויכוח שלנו. הוא לא נתן לי להמשיך. התקצף ופקד עלי לעזוב את הבית. וגם גדף אותי בפעם הראשונה בחיי. הוא התחרט אחר כך על קצפו ששפך עלי, אבל אני החלטתי אותה שעה לעזוב את הבית ולעמוד ברשות עצמי. להכיר את הפועל ואת הבעיות שלו מקרוב, למעשה ולא להלכה. ועוד באותו שבוע ארזתי את חפצי למרות הפצרותיה ודמעותיה של אמא ועברתי למושבה לעבוד בקטיף. עבדתי שם כל העונה, ועם גמר העבודה קיבלתי כאן עבודה במטבח. אולם אני שונאת עבודה זו ואיני סובלת אותה.

— ומה את חושבת לעשות בעתיד?

— יש לי נטיה לגננות. אני אוהבת לטפל בפרחים ושיחים. יש בדעתי לנסוע לצרפת הדרומית ולהשתלם שם במקצוע זה. אחד מחברי הטובים, המשתלם שם באגרונומיה, יעזור לי להגשים תכנית זו במקרה שאבא יסרב לתמוך בי.

— המבקרת את את בית אביך?

— כן. אבי התפייס וגם ביקש את סליחתי, כי הן אוהב הוא אותי. עפיס א קלייניגקייט*⁴ – בתו היחידה! הוא מדבר על לבי שאחזור הביתה ולא אצא ל“תרבות רעה”, אבל אני אמרתי לו, כי בחרתי להיות עומדת ברשות עצמי, וכי אני אודה בציוניותו לכשיעסיק פועלים עברים!

פזמון ישן־נושן!

כעבור רגע הוסיפה בצער:

— אולם סבורתני, כי עלי יהיה לחזור בקרוב הביתה. אמא חולה, ואין מי שישגיח עליה. גם הסכסוך הזה הרע לה. וחוץ מזה, אם לא אשוב – לא אוכל לקבל תמיכה כשאסע ללמוד.

— מתי את חוזרת?

— בעוד שבוע. אל תשכח לבקרני!

— בודאי שאסור לראותך. מדי שבת.

— מצוין.

כשרק חזרתי ושכבתי לישון והנה שבה חנה בחברת אותו העירוני. היא קראה ליצחק והתלחשו חטופות. תוכן השיחה נתברר לי מיד. יצחק עבר אלי למיטתי ואת שלו פינה לאורח. זזתי לקיר ויצחק שכב על ידי בשתיקה. לא ישנו.

 

כה    🔗

זה ימים אחדים שחתול שחור ניטפל אלינו. גדעון מבריחו בהיתקלו בו ומאיים לרצחו, אם לא נעזור לו להיפטר ממנו. טוען כי הוא מפחד מפני החתולים בכלל וזה מעיר את צחוקם של החברים:

— גדעון מפחד מפני חתול? לא ייתכן!

מוזר הדבר, אולם זוהי עובדה. הוא מפחד מפני החי הקטן הזה.

הערב כששכבנו לישון הקפיד גדעון וסגר את הדלת.

— למה לך?

— אני חושש שמא יכנס החתול בלילה.

— ואם יכנס?

— איני רוצה בזה וחסל!

צחקתי. הוא שכב, הצית סגריה ופתח פתאום:

— אין לך מושג עד כמה שנוא עלי החתול. שנאתי לבעל חי זה עוברת אצלי כל גבול. בטוחני כי זו היתה איבה ראשונה שלי. חצרו של סבי ברוסיה שימשה אכסניה נאה ומצוינת לבעלי חיים ביתיים מכל המינים, ומובן כי גם מקומו של החתול לא נפקד. וכשזרקתי אבן בפעם הראשונה – מוזר הדבר – הטלתיה בלי רחם בחתול שנזדמן לי, וכמעט שרוצצתי את גולגלתו. היה זה חתול מגודל וצהוב – נמר בזעיר אנפין. הטינא שהיתה שמורה בלבי לחתול היתה אינסטינקטיבית. שנאתיו בשל הערמומיות, רתיעתו מפני ותכונתו הפוחדת־חושדת, כאשם המרגיש תמיד בחטאו. כל הקוים האלה הובררו לי. אותה שעה למדתי לאהוב את הכלב, הישר בטבעו והשונא את החתול כמוני. ביחוד גדלה שינאתי לחתול בלמדי לפחד מפניו. אותו החתול, שבו הטלתי את האבן, ושאהבתי לכבדו בכל הזדמנות – היה אורב לי ממש, ויום אחד התנפל עלי בצפרניו ושניו. ואלמלא בני הבית שחשו לעזרתי – בודאי שהיה עושה בי כלה! הייתי מכוסה שריטות ונשיכות… לאחר, מכן נזדמן לי לקרוא “החתול השחור” של אדגאר פו, והוא הוסיף להשניא את החתול בעיני, אם כי ידעתי יפה שיסוד הסיפור הוא בדמיון.

הוא מצץ את עשן הסיגריה והמשיך:

— ההסתכלת פעם בחתול בשעה שהוא מזדקף, מתגבן, מבליט את שיניו, צפרניו השנונות, מתנשף ומוכן להשתער על אויבו?… ברררר… אולם אני ראיתי פעם חתול בצחקו. אבל צחוק זה הפיל עלי פחד, ומעשה שהיה כך היה: בשנאתי לחתול שיתפתי גם את אחי. ילדים היינו, אבל קונדסים כהלכה. החצר רחבת הידים היתה ברשותנו, ואנחנו שלטנו בגבולה שלטון בלי מצרים. בוקר בהיר אחד עמדנו להרוג חתלתול. פשוטו כמשמעו. הענין נראה לנו פשוט מאוד, וגם התחלנו לממש אותו. הטלנו את החתול הצעיר חליפות, בזה אחר זה למעלה, עד שכמעט פרחה נשמתו. הוא ניסה לשרוט ולנשוך. עמד על נפשו. אבל אותנו תקף בולמוס הרציחה. הבאנו את המסכן במיצר: בין קורות עץ שהיו מוטלות על יד קיר האורווה. משם לא היה לו מפלט. עמדנו, רצחנים קטנים, ובמקלות שבידינו חבטנו ודשנו בו…בראשונה ילל נוראות, אבל לפתע הנמיך קולו – מאפיסת כוחות, כנראה – וכעין צחוק אילם ומעוות, כלועג לנו, הופיע על פרצופו. היתה זאת עווית־מות. הטלתי את מקלי וברחתי…

הוא שתק רגע והוסיף:

— אמיץ־לב אני מטבעי, אבל לעולם לא אשכח אותו רצח ארור, והוא מבעיתני גם בשנתי, ועכשיו הן תבין, למה איני רוצה לראות בעל חי בחדר.

— כן. אבל עליך להבליג על פחד זה, שאין לו יסוד.

— אחת אבקשך: אל תשכח לנעול את הדלת באחרך לבוא.

— טוב.

מעבר למחיצה, מחדרה של חנה, עלה קול צחוקו של לוי. שוב נתפייסו. השעה היתה מאוחרת, דרך סדקי המחיצה הסתנן ופרץ אור קלוש. הקשקוש שעלה משם גבר, כי גם מאיר נצטרף אליהם.

גדעון התמרמר:

— אין הם נותנים לישון!

יתכן כי הקנאה דברה מגרונו. כעבור רגע פתח שוב:

— מקשקשים בלי הרף! איני יכול לעצום עין – הוא התרומם ממשכבו וצווח לעומתם:

— הואילו להשתתק שם!

לוי התחצף:

— אין זה נוגע לך. אני יכול להפוך כאן את כל החדר!

— ואני מתרה בך, שתבלום את פיך!

כנראה שקולו הזועם השפיע. תחילה ציחקקה חנה אך לבסוף השתרר שקט. גדעון שהיה מרוגז משום מה קרא:

— לוי לא יתחמק מידי.

 

כו    🔗

שבת בעיר. הרחובות מלאים טיילים וכולם נוהרים הימה. לשאוף רוח צח ולהתענג על מראה הים, מרחביו וגוניו. על המדרכות שוררת צפיפות. אני מנסה ללכת עם העוברים ושבים ואיני יכול, הילוכם אטי הוא, חגיגי. ורבים מסיעים בידיהם את עגלות הילדים ומכבידים על התנועה עוד יותר. ואני נחפז. עדנה חזרה העירה ואני הולך לבקרה. דמי מתרוצץ בעורקי ואיני יכול בשום אופן להאיט את מהלכי וללכת בשקט. אני פורש מן המדרכה והולך לי בשולי הרחוב, כך טוב יותר. עכשיו אני צועד בהתאם לקצב דמי.

על יד הבית אני מתעכב רגע כמהסס. אני מסתכל בקירות הלבנים, בגינה הנאה, מעיף עין בחלונות, שוילאותיהם מתנפנפים ברוח, ואזני תאבות לקלוט צלילי קול ידועים לי. אולם בבית שורר שקט גמור. מנוחת השבת חופפת על הכל. אני ניגש אט לדלת הזכוכית ומתדפק חרש.

— יבוא!

חדר מרווח, רהיטים נאים, שולחן מכוסה מפה צחורה וסביבו כסאות מרופדים קטיפה. בראש השולחן יושב יהודי לבוש מעיל קיץ בהיר, נאה, כפה לראשו, עתון פרוש לפניו וכוס תה מבריקה לצדו. אשה ענוגה כבת ארבעים וחמש, ששיבה זרקה בה בלא עת, מקדמת פני. אני שואל על עדנה. האם מציעה לי לשבת ואומרת, כי עדנה תחזור תיכף. האב מעיף עלי מבט מן הצד, על מכנסי הקצרים, ומעיין שוב בעתון.

אני יושב ורגעים אחדים משתררת בחדר דומיה בלתי נעימה. אני מסתכל בתמונות שעל גבי הקירות. מקרן זוית עולה תקתוקו של שעון. עקרת הבית מגישה לי כוס תה. אני מודה לה במנוד ראש קל, ושוב דממה מעיקה במקצת. תיק־תק־תיק־תק… אני מקשיב לאורלוגין, כמעמיק לחשוב…

האשה מסתכלת בי ופותחת:

— מן המושבה?

— כן.

— מה נשמע שם?

— עובדים.

— איזו עבודה?

— כל מיני עבודות.

— גם עדנה’לה שלי, בולמוס העבודה תקפה. היתה ילדה שקטה ומסוּרה, ופתאום בילבלו לה את המוח והילדה יצאה מכליה: לעבוד! טוענים אנחנו שנינו, אני ובעלי, ושואלים אותה: ‘עדנה, למה לך לעבוד? כלום חסר לך משהו בבית?’ והיא באחת: לעבוד! איזה דבוק נכנס בה ר"ל!…

אני מחייך לשמע ה“דבוק” הזה והאשה ממשיכה:

— הבה ואשאלך: האם צריכה היא ללכת ו“להשחיר את פניה” אי שם בין זרים בעבודה קשה? האם צריכה היא ומחוּייבת להמיט עלינו חרפה כזאת?

קולה של האם רעד במקצת, ואת עיניה היא תולה בי כמצפה לתשובה.

— לא, גברתי. השקפתך אינה צודקת. העבודה אינה משחירה את הפנים ואינה ממיטה חרפה. להפך: העובדים מתגאים בזה שהם עובדים, יוצרים ומרוויחים את לחמם בכבוד. לפנים בישראל היו רבים מתנאינו סנדלרים ונפחים, והעם ידע לכבדם.

בעל־הבית מרים את ראשו מן העתון ומשיב לי:

— זה היה לפנים. כיום נשתנו התנאים. החכימו האנשים. כיום שולט הדינר ולו סוגדים. העני חשוּב כמת, ומצבו של פועל גרוע הוא מזה של עני!

בּא! המוח עבד והפה טחן… הפיק מרגליות…

לא פיללתי לשמוע פילוסופיה כה יבשה, אכזרית, חסרת בושה. במאמר אחד הבליט את כל האידיאולוגיה שלו והדגיש את כל חומריותו. אין לי להתוכח עם בן אדם זה. ללא הועיל, זה ידוע לי מן הנסיון. לא אמצא אוזן קשבת, היות ואנשים אלה אוטמים את אזניהם לשמע רעיונות סוציאליים, ולוּ גם מבוססים על דעותיהם והשקפותיהם של חז"ל. שתקתי, איפוא, אולם הוא המשיך:

— בחורים יהודים מתעקשים וחפצים להיות דוקא פועלים. אחרת לא. הנה, למשל, בחור כמוך – למה לא תסע להשתלם במקום לעבוד כאן עבודת פרך? הן עשבים יעלו בלחייך ואתה אינך זוכה לשעל אדמה!

אני מבליג על רגש הבוז התוסס בי ומרסן זעמי. אני עומד להסביר לו, כי בין היהודים שורר עודף של בעלי אומנויות חפשיות, וכי נוער יהודי בגולה נידון לכליון משום שאין לו בסיס כלכלי, וכי אנחנו משתדלים ליצוֹר בארץ מקלט להמוני פועלים יהודים, ושבלי המונים לא תתכן מדינה יהודית, כי הארץ תהפך למרכז של אפנדים יהודים וערבים, ובנין הארץ לא יתגשם בלי יסודות חברתיים צודקים. ואני מוסיף להפליג בפרטי רעיונות העבודה ושאיפות העובדים, אולם הוא מפסיקני באמצע:

— אתם שוֹגים בהבלים! ארץ נבנית אך ורק ברכוש, והשאר – פירוש. אתם תשארו בטלנים בעלי הלכה. למעשה לא תצליחו!

— זאת אומרת, כי כל העמק מיושב על ידי בטלנים?

— ומה? לקחו אדמה פוריה וחילקוּה בין אנשים המזלזלים בערכי החברה והדת; יסדו להם קבוצות ומושבים, שרק אלוהים הוא היודע איך חיים שמה ומה מעשיהם של האנשים הללו!

— הן האנשים האלה יוצרים חברה חדשה ללא ניצול ושעבוד, ללא סחר־מכר. הם פרקו מעליהם את כבלי הגלות והחברה הישנה; את הנימוסים הטפלים ואת המנהגים שהעלו חלוּדה השליכו מאחרי גוום, גואלים אדמת שממה; והם צועדים לקראת עתיד יפה יותר, אנושי יותר –

— אֶט… פנטסיה!

נאלמתי דום.

בעלת הבית זירזתני לשתות את התה, שנצטנן בינתים.

לבסוף הופיעה עדנה. היא קיבלתני ב“ברוך הבא” והאירה לי פניה:

— זמן רב שאתה מחכה?

— לא.

היא פנתה להוריה והצביעה עלי:

— זה חברי.

האב פלט:

— ניכר שהוא מן החברה שלך – כלומר מן האדומים…

עדנה פרצה בצחוק:

— מנין לך?

— כבר התוכחנו, והוא טוען בדיוק אותן השטויות, שאַת משמיעה לפעמים באזני.

— שניהם ילדים – אמרה האם רכות – יגדלו ויחכמו.

— הטרם גדלתי, אמא? – קפצה עדנה וחיבקה אותה – לא עוד תינוקת היא בתך… במשך הזמן שיצאתי לעבוד – למדתי הרבה דברים בחיים, וההשקפות שלי מבוססות על עוּבדות.

אנחנו מתכוננים לעזוב את הבית. אביה מסתכל בי לפתע ופולט:

— שמא תגיד לי, מר צעיר, למה לך ללכת בקצרות, ומה עוד בשבת?

הסתכלתי בו רגע ביהודי זה, המחשיב פועלים כמתים והמחטט בעניינים של אחרים בגסוּת, ועניתי לו:

— משום שאין לי כסף די לקנות חליפה כזו שאדוני לובש; מכנסים קצרים עולים בזול, וכחום היום נעים מאד ללכת בקצרות.

— הנך חוצפן! – מעיר הוא לי, ספק בהיתול ספק ברצינות.

— האמת גובלת בחוצפה!

אנו יוצאים. עדנה פונה אלי:

— אין לך להתוכח עם הורי, כי השקפתם היא אחרת. קבלו חנוך כזה ואנו לא נוכל להחזירם למוטב. זוהי התהום הקיימת תמיד בין אבות לבנים. ומאוד אני רוצה לדעת, אם בינינו והדור הבא יורגש גם כן קרע מעין זה.

—מי יודע? אולי לא במידה כזו.

הלכנו לים. פגשנו אחדים מחבריה של עדנה אשר ניטפלו אליה והצרו לי את המקום. פני קדרו ואני קנאתי. ראיתי מה רבים מוקיריה ושמחתי כשהבליטה לי תשומת לב. בערב הלכנו כולנו לראינוע. עדנה הזמינה אותי על חשבונה. היא הצליחה לסדר שאשב על ידה, ועם התחלת התמונה, כשהסרט העביר לפנינו איזו מסכת חיים מדומה שנוצרה על האבניים בהוליבוד, שלבתי את כפי בכפה.

קרוב לחצות אני מלוה אותה הביתה והיא פונה אלי:

— איפה תלון הלילה?

לא חשבתי על זאת ולא דאגתי, אבל עניתי לה:

— יש לי מכיר ואליו אסור.

— בהיותי בבית אבי הריני כבולה, ועלי לציית לחוקים ידועים שמרניים. מה טוב לוּ הכנסתיך הביתה והצעתי משכב מצוין. אבל ההורים אינם מסוגלים להבין דבר אלמנטרי כזה ויכולים להביט עלי כעל פורצת גדר ובת סוררה…

— אין דבר עדנה.

אני הולך יחידי ברחוב ומהרהר. לחזור למושבה ברגל בשעה זו – לא כדאי, ולהטריד אותו מכר גם כן אין ברצוני. בחצר אחת נתקלות עיני באוטובוס צבורי. בלי שקלא וטריא מרובה אני נכנס, משתרע על הספסל המרופד עור ואבק ומנסה להרדם. אולם הטל יורד והקור חודר לעצמותי. שיני זו לזו נוקשות. אי אפשר לישון. אני קם, יוצא ומשוטט בעיר ללא מטרה.

בקרן אחד הרחובות אני נתקל במטורף פרוע בלורית ויחף, היושב על המדרכה ומשתעשע בפחיוֹת של דגים משומרים. הוא מחייך נגדי ופולט:

— טוב? לא כך?

— איפה אתה ישן?

— איני ישן…

מרים את הפחיות המבריקות ולוחש בשקט:

— זהב אופיר… הסתלק מכאן!

 

כז    🔗

בן־יעקב פיקח ויודע להפיק תועלת מכל דבר. היום הזמיננו לחנוכת הבית שלו. בית קטן וצנוע שהקימו הוא וזוגתו במו ידיהם. הוא עומד ומכבדנו בפירות ויין. אשתו עוזרת על ידו כדרכה ופניה מצהיבות. היין ניתן לנו ביד רחבה, מה שמפליאני במקצת. אנחנו שותים וגדעון מנצח עלינו. יודע בחור זה ללגום כדבעי ולא להשתכר. אף יצחק שותה במתינות קמעה־קמעה, אבל שאר החברים אינם מדירים עצמם מלגימה הגונה. ליבה’לה מוציא את המפוחית שלו, פורש לקרן זוית ופותח בהורה עליזה. מיד נוצר מעגל, יד על שכם והמחול הולך וסוער, הולך ומתלהב בעצם תקפו. גדעון תופס בזרועה של האשה ומכניסה בעל כרחה לתוך המעגל. היא מסמיקה ורוקדת. הילדה שלה עומדת יחפה בפתח, מציצה בפנים נפחדים באם שנשבתה לבין בחורים ועושה תנועות משונות…

הנעלים המסומרות הולמות על גבי המרצפות המחשבות להשבר ולהבקע תחת לחץ המהלומות הקשות. ואמנם, אחת מהן נסדקה באמצעיתה. בן יעקב מבחין בזה, מתגרד ושותק. לדעתי – דברים בגו, כי אין הוא מעיר אף הערה קלה. חשדי מתגברים ואיני טועה. שעה קלה אחר כך, כששאר החברים עדיין מיטיבים את לבם ביין ושמחים, מטייל בן יעקב ארוכות עם יצחק ושניהם דנים בנוגע לאיזה ענין. אחר הם חוזרים, והוא פונה אלינו בלשון רכה, דיפלומטית:

— שמעוני נא, בחורים כארזים! רצונכם לחלצני מן המיצר? אקוה כי כן. כידוע לכם יש לי חלקת אדמה בת חמישה דונם. אדמת בור הטעונה “בחר”. עבודה זו איני יכול לעשות בעצמי, וגם אין באפשרותי להעסיק פועלים בשכר הגון… היות ואתם עומדים להתבטל בקרוב – הריני מציע לכם לבוא לעזרתי. אני מקבל הלואה קטנה, אבל אני אוכל לשלם רק החצי משכר העבודה הנקוב במקום… מובן כי אני מציע לכם עבודה זו רק בשעה שתתבטלו…

הוא גמר את דבריו והביט כמתאמץ לקרוא את דעתנו. יצחק, כמנהל העבודה, קם והשיב לו:

— הערב אצלנו אספה. נדון בשאלה הזאת ונודיעך דבר.

בצאתנו נתקלנו מבטי בשיחי “חושחש” ששיגשגו במשתלה, בעציצים, שורות־שורות. ידעתי כי בן יעקב הוגה בפרדס והייתי בטוח כי יוציא את תכניתו לפועל. הוא מממש תמיד את רעיונו. הגיתי לו חיבה בשל מרצו הרב שלא ידע ליאות, ובערב כשהעלו את השאלה על הפרק תמכתי בהצעה, אם כי לא היתה מעשית כלל, וגם ידעתי כי ביקש להערים עלינו במשתה שערך לנו… אולם אני מברך תמיד מאמצי איש מישראל במולדת באשר הוא, הכובש לו נחלתו שעל־שעל. אחרי שקלא וטריא החלטנו לתמוך בו. לוי התנגד והעלה את חרונו של גדעון:

— לך לך לכל הרוחות!

הלכתי מיד לבשר לבן יעקב את תוצאות האספה. הוא שמח מאוד וטפח לי על גבי טפיחת חנף:

— ידעתי, כי הנכם בחורים מצוינים!

עניתי לו:

— עוד מעט ופועלי המקום יפנו אליך: “אדון בן יעקב”, ואתה לא תתרעם…

עבודת הכביש שלמה.

שריונו המזופת משחיר ומבריק לעין השמש. הוא מתפתל בין גבעות ופרדסים. בעלי המגרשים שעל ידם עובר הכביש ששים ושמחים: מחיר קרקעותיהם עלה פי שבעה! מכוניות מצוחצחות נישאות על גבו במרוץ של טרוף. קו של חיים ותנועה. קמוץ בזמן והובלה נוחה יותר. במפה יסומן קו חדש, קטע בלתי ניכר כמעט מאותם החשוקים המקיפים כביכול את כדור־הארץ.

ואנו הפועלים – הן את שלנו גמרנו. אספנו את הכלים וכפות ידינו מצפות שוב לעבודות חדשות. אולם המלאך הממונה על העבודה הוא קפדן וקמצן; אין הוא מזדרז להלעיטנו מן העמל. הוא מעלים מאתנו עין לזמן מה, ומפקירנו לשיני הבטלה והמחסור. כמעט שאין לנו אף פרוטה מן המוכן, וידידנו הרעב כבר מציץ מן החרכים ומתדפק בדלת… לעת עתה מזדמנים לנו עוד ימי עבודה ספורים, וגם את גן הירק אפשר לנצל עוד, אולם החבילה מתפרדת במהירות מפתיעה שלא פיללתי לה; כעכברים החשים למצוא להם מפלט מספינה העומדת לטבוע.

חנה עוברת העירה, כי הבטיח לה עבודה אותו רווק בבית החרושת של דודו, ובודאי שהיא תנשא לו לרווק קשיש זה. הוא ילַוֶנה לנשפי רקודים, או שישתעמם בלילות ויפהק במיטתו הצחורה, ללא הבל חומה של האשה המשרכת דרכיה. גם לוי עובר העירה, אולם את חנה לא ידבר: בגוד בגדה בו… מאיר עובר כגנן למשק הפועלות שבמושבה. ליבה’לה נוסע ירושלימה. איזה קרוב מבטיח לו עבודה. נחום מתעתד להתחתן ולהשאר במושבה. אני, גדעון ויצחק מחליטים להשאר בצריף ולנסות להחזיק מעמד.

בינתיים אנו ממעטים לצאת לעבודה, שפחתה. אנו שוהים בין קירות הצריף ומטפלים בעבודות שונות. קוראים וכותבים מכתבים רשלניים הביתה, או למכירים שכבר נואשו לקבל מכתב. ובלילות אנו מקשיבים לרוחות המבשרות את קרבת הגשמים. הן נוהמות ומיללות לפעמים כמתוך בטן של איזו תהום מסתורית וזו לשונן: בראשית השתוללו הרוחות נפקוד גם את שטחי האחרית!

 

כח    🔗

נשארנו שלשתנו בצריף שנתרוקן משאונו ומקולה של חנה, שהכניסה בכל זאת זאת תסיסה ועליצות. על־פי־רוב קראנו הרבה, כי עבודה לא היתה. והחורף בא. זועף. הרוחות השתוללו. הגשמים ירדו בזעף. בישלנו במטבח לפי התור, ואני למדתי להכין סלטים ולבשל נזיד. קוינו לקבל עבודת קטיף במקום, אולם הפּרדסים הספורים והרכים העסיקו מספר מצומצם מפועלי הסביבה הקבועים, ואנו נאלצנו לותר.

וכשפורענות מתרחשת לבוא על מישהו – היא מופיעה ומדהימה באכזריותה.

יום אחד קם יצחק ויצא למושבה הגדולה, לראות אם יש תקוה להשיג שם עבודה. הוא נזדמן לבין הפועלים שצרו על פרדסיהם של יהודים ותבעו עבודה, כי מצבם היה רע. אולם הפרדסנים הזמינו אותה שעה אירלנדים ושוטרים ערבים, שהתנפלו על הפועלים השקטים ויכום באלותיהם מכות רצח. יצחק הוכה נוראות, התעלף והובא לבית־החולים שבעיר במצב אנוש. מצאנוהו מוכה, פצוע, והוא גונח ומשתעל…

הוא לא דיבר. רק הביט ושתק. לא התאונן ולא קיטרג כמשלים עם הגורל. אולם פעם אחת לא התאפק ונשמתו הדוויה והסובלת נתערטלה לעינינו: שני סילוני דמעות פרצו מעיניו וניגרו על לחייו הרזות. קודם התיפח בשתיקה, כמתוך אונס, ופתאום גם געיה – געית חיה פצועה – התמלטה מגרונו ונחנקה מתוך שעול ממושך ומבשר רע.

גידיו התנפחו ועיניו בלטו מחוריהם.

האחות הזדרזה אליו.

סרנו מדוכאים.

הדבקנו במסדרון את הרופא הטרוד ושאלנו אותו על יצחק. הוא התעכב והשיב יבשות:

— אותו פועל, יש לשמור עליו. ריאותיו לקויות…

לא פחות ולא יותר.

כשעזב יצחק את בית החולים חזרנו גם אנחנו העירה. מצאנו לנו חדר על שפת הים, שבניינו נפסק משום מה. הוסכם בינינו ובין בעל הבית לגור שם בשכר השמירה והפיקוח על החמרים.

החורף טרם בא לקצו ומחוסרי העבודה לא פחתו.

 

כט    🔗

עם רדת היום, עת פרכוסי שמש אחרונים גוועים בכסות שלל צבעים, מגוללה לאורך מימי המערב, מביא הערב בכנפיו צינה, החודרת בין קפלי הבגדים ומרטיטה מעט את הגוף החם. זרועות לוהטות, שידעו להחשף כלפי שמש לוהטת – נתכרבלו. לפרקים נאחז מישהו ברשת הצינה והריהו משתעל אף מתעטש. הכרך הלבן מוצף כולו עילופי קסם, ומשתרע כלפי ירח מלא, שהגיח מחיק מזרח הררי ומנסר לו בוטח בכיפת הכחול. כבהרות שחורות חולפות כרכרות, ולעומתן מתחצפים אורות מכוניות, הצורחות בהתנשאות. לצדי כבישים משחירים עצי אשל נמוכים ומזדקרים ברושים זקופים. ריח צלוי של ערמונים מתפשט סביב. על פתחי חנויות וסוכות רוכלים מזהיבות ערימות תפוחי־זהב ואשכולות בננות דשנות. אבלים מוכרי הגזוז. מוגפים תריסי סוכותיהם. הבחורים בגדו במשקה הקר הזה, ובבתי הקפה מרבים להג על תה מהביל.

ובחצות, עת הקור גדול, בצאת הקהל מבתי השעשועים הריהו מחיש, מרחיב צעד, אין רצון לשהות בחוץ בחיק לילה צונן, וחולות הים – ערש הרומנטיקה – שוממים, אבלים מאפס טייל. נוגה מראה הספסלים שבעתים בשוטט ביניהם כצל ערטילאי מטורף המדקלם על ים, כוכבים ולחם – – –

אולם הימים – רובם ימי שמש מלטפים. נפלאים. אורחות גמלים, טעונות שפעת תפוחי־זהב, נהוגות בידי ערבים יחפים, משרכות דרכן בשקט לנמל יפו. קרני השמש, שהיו כל כך אכזריות, עתה הן מלטפות, מפייסות את המטיילים הצפופים על המדרכות ופניהם לחוף.

והים סוער ומכה גלים מעלי קצף, שעינם כעין הקרח הירוק והשלג הלבן. דרומה מתנשא גוש יפו האפור, שלרגליו מתנדנדת על גבי המים ספינה גדולה, הפולטת עשנה וצורחת בצפירתה כזועקת חמס כלפי סיעת הסירות־קליפות שעיטרוה…

ועת השמים מתערפלים, ומשפולי המערב נישאים דחופים עבים שחורים; עת צמרות העצים נכפפות בהכנעה וגשמי זעף ניתכים בעוז; עת ככר לחם מונחת על גבי השולחן – מה טוב להכלא בחדר ולהשקיף בעד החלון לשמי עופרת ארעיים אלה ולהרהר: חליפות ותמורות לטבע, אור וערפל, קור וחום, המשמשים בערבוביה – אך אשרי הארץ שהזוהר החם מרובה בה על העלטה הקרה; אשרי הלב שגם התקוה מחממת אותו.

אולם ימים מרים ללא חפץ אורבים לנו. ימים של דכדוך נפש והלך רוח סגרירי, רעב ומחסור. בני משפחתי בארצות הברית מגרים את יצרי בצלומי משפחה מדושני עונג ושובע, ומענים אותי, הרעב, בהזיות מגוונות לאשליות המדריכות מנוחתי… הו, הרעל התוסס הזה! יודעים הם שם, כי ספינת חיי חותרת לחוף בכבדות, מתוך הרפתקאות; כאחרי סערה ששדדה ממנה את המפרשים, רעצה את התורן ומיגרה את ההגה… והם מחכים שם ל“ס.או.ס” שלי… שאעמוד ואאותת להם: הגיעו מים עד נפש…

לא!

הצילני, אלי, מידי אוהבי – – –

 

ל    🔗

מסביב לבית העם רעש וצווחה. בילבול לשונות וצריחות מכוניות המתאמצות להבקיע דרך. ומתוך השאון בוקעים ומנצחים קולותיהם של הרוכלים למיניהם, ומכריזים על עוגות, גרעינים חמים ומשקאות. מסביב לגדר העץ הגבוהה והמגושמת, דבוקים לסדקים וחורים, כעלוקות, ילדים מתגנבים מבתי הוריהם, מציצים בעין אחת לקסמי הבד, ונפשם לוהטת ומפרפרת בנתיבי חיים מגוונים, אי שם במרחקים. הקטנים שבהם מגבבים ערמות אבנים זו על גבי זו, מזדקפים על ראשי אצבעותיהם ומצטרפים אף הם. הפעם קונצרט – אבל הילדים אינם מוותרים.

אני וגדעון עומדים שנינו על יד שער הכניסה לבית העם. השקטנו את רעבוננו בארוחת-ערב דלה ויצאנו בלי שום מטרה מסויימת. יצחק לא נטפל אלינו, נשאר להתבודד ולקרוא, יש והוא מרים את ראשו ושוקע במין נירואנה פסימית, כשוכח עולם ומלואו. באותם הרגעים אין להטרידו בכלל, איזו מרה שחורה קפצה עליו ופניו הולכים ורזים. אנו מפצירים בו שיגש לרופא ויימלך כדין מה לעשות, כי עניני הבריאות שלו אינם כשורה, אולם הוא מסרב.

תאב אני מאוד להיכנס ולהסעיר את הנפש תחת צלילי סימפוניות; ללבות מאויים כמוסים הלוהטים עדיין בחביון הלב; להינשא על כנפי ההזייה ולחרוג לשעה קלה מן המסלול האפור שבו נוסרים חיי. אולם הכיס ריק, אין הפרוטות הדרושות להשגת כרטיסים. אני נאלץ לוותר על תשוקתי. ברם, דעתו של גדעון אחרת היא. הוא אומר כי ינסה דבר לסדרן הממונה על הכניסה. על סמך הצעה מסופקת זו אנו מתקרבים שנינו לסדרן העומד הכן על משמרתו, בחור אלים והוגן למישרתו. בקרבנו הריהו מבחין מיד כי אין לנו כרטיסים, והוא מקדם את פנינו:

– הסתלקו הצדה, בחורים, ופנו דרך לבאים!

והנעימה שבדבריו מרגיזה. פני גדעון לובשים רצינות והוא פונה אליו בנימוס:

מחוסרי עבודה אנחנו, שמא תואיל בטובך להכניסנו?

הסדרן צוחק צחוק מלאכותי ומשיב ביהירות מקניטה:

– אינכם היחידים, ברוך השם!

– נכון – אין אנו היחידים – אבל כרגע שנים מהם עומדים לפניך ומבקשים ממך שרות חבר.

– יש לי אחריות ואל נא תקשקש.

– אבל לפעמים נוהגים גם לפנים משורת הדין – אני מעיר לו.

– שטויות!

גדעון מתקרב אליו כשהוא מבליט את חזהו וסנטרו קפוץ תחת פיו ההדוק:

– ובכן?

– כבר אמרתי: לא!

– תתחרט.

– סור הצדה!

גדעון מבליג רגע על קצפו. הוא מבקשהו רכות:

– הן מקומות פנויים שם למאות, הוה חבר ואל תתאכזר.

ותך כדי דבור הוא מתקרב ועומד על הסף, כעומד להכנס, ומסתכל בסדרן כמצפה להסכמה.

אותו אגע זנק עליו הסדרן והדפו בגסות.

פני גדעון קדרו. ראיתי כי הוא מסבך עצמו בתגרה ובקשתי להניאו, אולם הוא לא שעה אלי. ברגעים כאלה הוא נמצא מחוץ להשפעה; הוא דומה אז לאמוק; אין הוא מסוגל לכבוש את יצרו. הוא קרב לסדרן וכבדו במכת אגרוף הגונה. יריבו התמוטט והשתטח. זה היה אגרוּף מוצלח. אנשים התעכבו לראות בסכסוך. הסדרן התאושש וקם. פניו האדומים העידו על קצפו הרב, ובכל זאת שלט ברוחו ופנה אלינו בבת צחוק נוטרת:

– היכנסו!…

היתה זאת אפתעה גמורה. לא חשבנו הרבה ונכנסנו, למרות החשד שנתעורר בנו. גדעון קרץ אלי בעינו. אולם לא הספקנו לצעוד צעדים אחדים פנימה – ושריקה מבשרת רע פלחה את האויר. סדרנים אחדים הופיעו מיד מבוהלים:

– מה יש?

– מה קרה?

הסדרן, שהערים עלינו, הצביע ברשע:

– הם התפרצו בלי כרטיסים!

גדעון חרק בשיניו, שהשמיעו דרדור ממש, בקפיצה פתאומית נמרצה השתער על הסדרן והתחיל מעניק לו מהלומות, כשהוא קורא בשעת מעשה:

– הרי לך מנוול!

הסדרנים אף הם לא עמדו בחבוק ידיים ותריסר אגרופים הומטרו עליו. חשתי מיד לעזרתו וקבלתי מהלומות כאלה, שמעולם לא חלמתי עליהן, ושהרשיפו את האור בעיני… סרתי מוכה הצדה כשאני מחפש לי מקלט-מפלט בין הקהל שנתאסף. אולם גדעון לא חת ולא נרתע אחורנית. הוא התלהב וחלק סטירות ומהלומות לסדרנים שעטרוהו מכל צד. עמדתי נושם ומסתכל, פעור פה, בחברי. ראיתי כי הוא קולט מכות מכולם, אולם אלה שזכו לקבל ממנו מהלומות – פורשים ממנו בגניחות. כותנתו נקרעה, פניו נשתלהבו והוא עמד איתן בפני מנין בחורים. מתוך טכסיס והבנה נסוג אחורנית, עד שקרב לקיר ונסמך עליו בגבו, באופן כזה לא נתן אפשרות למתנגדיו להכותו מחוץ לגבול ראייתו. הפעם הראשונה בחיי שראיתי אחד נגד רבים במלוא מובנו של המושג הזה!

לעזור לו לא יכולתי, עמדתי איפוא בצד וצוורתי:

– להפריד ביניהם! הפרידו!

תוך-כדי-כך נתעצם הרעש. הקהל קם ממקומו, קול התזמורת נדם כמעט. שוטרים הופיעו והתערבו בתגרה. הם שלבו זרועותיהם באלו של גדעון והובילוהו החוצה מוקף קהל סקרנים. מיהרתי בעקבותיהם ושמעתי בנזוף בו השוטרים. אולם הוא פסע ביניהם זקוף, קרוע בגדים והשיב בבת צחוק:

– בטלנים שכאלה! רצו לשטות בי – הא?

ברחוב שרר שקט. נורות החשמל נצנצו בחלונות הראווה. חלפה לה כרכרה בודדה, ובתוכה איזה אפנדי כרסני מיפו. מאחד הבתים נישאו צלילי פסנתר. גדעון ושני השוטרים מלויו צעדו כשלשתם כמטיילים לתומם, כשפתחתי בשיחה לא הקפידו השוטרים.

– איך אתה מרגיש את עצמך?

– מצוין! בך לא נגעו לרעה?

– לא!

– הרבצתי בהם כהוגן!…

שתיקה. נעלינו המקישות על גבי המדרכה מפריעות את הדממה. אנו עוברים כך שקועים בהרהורים ומתקרבים לתחנת המשטרה. אני פונה לגדעון:

– עסק ביש, חביבי…

הוא מפנה ראשו ומצטחק:

– שטויות. מסור שלום ליצחק!

שרכתי רגלי הביתה בלי רצון ובלא מגמה…

 

לא    🔗

כעבור יומים נוכחנו שנינו, אני ויצחק, באולם בית המשפט, כשהוכרז פסק דינו של גדעון למאסר שבוע על הפרת הסדר הצבורי. כמובן, ששנינו הצטערנו. אולם גדעון חייך כדרכו, ובעברו על פנינו אמר:

– לוּ רק יאכילוני כהוגן!… להתראות בחורים!

– להתראות!

יצאנו נוגים לתוך רחוב שטוף שמש ומלא צהלת חיים ותנועה. הלכנו בשתיקה. עלבון עכור העיק על נשמתנו מבלי לדעת ממי לתבעו… איש לא שלחנו לחזית זו. מתוך הכרה וברצוננו הטוב הלכנו ועלינו לכאן. אולם מה טוב לדעת כל זה כשהבטן מלאה… ובכן, אנו הולכים שוב לשם, לבית הפועלים, לחקור בעניני עבודה. יום-יום אנו סרים לחדר אחד שעל דלתותיו אנו מתדפקים ביותר: לשכת העבודה.

כל אותם הימים המה הבית מהמוני הפועלים שקבלו שם לואי: מחוסרי-עבודה. שתי המלים הללו, שהנן לכאורה כה פשוטות ומובנות, מצאו להן הד לפרקים בעתונות ופעם באיזו הרצאה פומבית משעממת, מרגיזה. אולם רק אנחנו הצעירים הרגשנו טעמו של מושג זה, אשר מאפס מעשה טיילנו והתרוצצנו ברחובות הכרך לבושי חג, וכפות ידינו מפונקות מבטלה ממושכה; עינינו תעו במבטים רעבתניים עגומים על שולחנות של מסעדות רוויות דשן ובחלונות מוצפי חשמל של חנויות מכולת; עינינו חדלו להשהות מבטן בראווניות של בתי מסחר לספרים; המבטים עממו לפעמים. כשם שהברכים כשלו תחת להט החמה, ואת יבובי בני המעים שבבטן הפרוליטרית השקועה – לא שמעו זרים!

אולם יש ובערבים אלה התאספנו והתלכדנו אי-שם בחדר אחד מחברינו, בצענו וברכנו על הפת בצרוף איזה פרי או כוס תה מתוק למחצה, ומן החלון הפתוח היו בוקעות ופורצות לתוך הרחוב השקט הלמויות רגלים:

…טַ- טַ- טַ- טַ- טַ- טַ- טַ- טַ-!

בר יוחאי, בר יוחאי!!

בר יוחאי אשרי—–ך!

טַ- טַ- טַ- טַ- טַ- טַ- טַ- טַ-…

אותה שעה דמעו עינינו, לבותינו הרגישו בפוגת הלחץ וכעין הזדככות היתה מתפשטת בגופות הנענים. רגעים מעדנים אלה שימשו לנו אפיקים להעברת המים, שהגיעו לפעמים עד הנפש… שכן באותם הימים יש והיה פורש לו אחד מן החבורה, ואכול יאוש היה מכוון מכשיר פלדה קר לרקתו ו…סליק!

 

לב    🔗

גדעון לא יצא מבית הסוהר ביפו ביום הקבוע. לא נתנו לנו לראותו, מפני שהוסיפו לו ימים מספר בתורת עונש בעוון תגרה עם שוטר. לא הצטערנו שלא הצלחנו לראותו, כי בין כה וכה הסתגפנו ובידים ריקות לא כדאי היה להטרידו. אבל חכינו לשחרורו.

בוקר אחד חזר. הוא צחק והכה באגרופו על השולחן:

– נתכבדתי, איפוא, בפרס נוסף!

הוא כחש ופניו העלו חתימת זקן. ביקש לאכול. הגשנו לו לחם ואני עמדתי להרתיח תה. הוא לעס בתאבון, הסתכל בנו וצחק. אחרי שאכל שתה השתרע על מטתו ושבע רצון פלט:

– אוף! מה טוב כאן…

– למה זה הוסיפו לך מאסר נוסף?

גדעון סיפר:

– אין ברצוני לתאר לכם את תנאי בית הסוהר וחוקיו. זהו פרק מיוחד בפני עצמו. תאים צרים, זוהמה ואוכל נתעב שבעתים, ופושעים נתעבים שבעים ושבעה! נבזים שכאלה! התדעו! מנוולים אלה ניסו להתעלל בי… חכמת ישמעאל… איזו כוונה נבזית!

הוא שתק רגע והמשיך בצחוק:

– אבל משעמדתי וכבדתים כהוגן, כּיבוד שלא חלמו עליו מימיהם, – עמדו הללו להתרפס בפני, והכנוי חוג’ה לא פסק מפיהם. ובל מרגיז היה שוטר ספרדי, שלא היפלה ביני לבין פושעים אלה והכריחני לנקות מחראות. טפוס נבזה, האוהב להמציא תעלולים ולהשתרר. עלה לגדולת שרד וכפתורים ובועט! חמור שכזה! אני מדבר אליו עברית ומפציר בו: “עזוב אותי בבקשה. למה לך לסחוב אותי דוקא לעבודות אלו? החסר פושעים הנך?” והוא מסתכל בי בבוז ועונה לי דוקא בערבית. מתאנה להרגיזני. מילא, אני כובש את כעסי בתוכי ושותק. אולם הוא מוסיף בשלו והערבים מתלוצצים בי: ‘יהודי ומתאכזר לך’… יום אחד נפלו דברים בינינו בשעה שנכנס למיפקד. והרי ידוע לכם, רבותי, כי ישנם רגעים שבהם איני יכול לרסן את עצמי… והנה זנקתי עליו ובמכת אגרוף אחת הפלתי לו, לדאבונו, שן… אני לא נתכונתי למכה מעין זו, אולם בדיעבד – טוב שכך יצא. הוא עמד והחזיר לי, ואני – מכיוון שהותרה הרצועה – לא קמצתי משלי והוספתי לו כהנה וכהנה, עד שעמד הבחור והתחיל צווח נוראות. הערבים עמדו וצחקו בכל פה למשבתו של השוטר; אחדים קפצו וטפחו לי על גבי וכנוני “ג’ידה”. בקצור – נכנס קצין ועשה חקירה ודרישה. דומני, שאף הוא נהנה למראה השוטר המוכה, כי לא נזף בי ביותר.

יצחק מסתכל בו במנוד ראש קל ושואלו:

– מה יהא בסופך? עליך לשלוט ברוחך!

וגדעון עונה לו:

– זהו הלקח שאני אוהב לתת לפושע ישראלי מסוג זה. יזדמנו לידי תימנים, אשכנזים כאלה, ואעשם גלי עצמות!

הוא קפץ ממיטתו ועמד להתגלח. אחר כך מיהר למקלחת:

– עלי לקבל רחיצה כפולה ומכופלת!

הלכנו שלשתנו ללשכה. הפעם שיחק לנו מזלנו והובטחה לנו עבודה לשבועים – לשבועים ימים! מאות מחוסרי עבודה הסתכלו בנו בקנאה:

– תורם הגיע. ואנחנו?

 

לג    🔗

רק לאחר שהתחלתי לערוך טיולים בארץ, רק אז למדתי לחבב עלי את נופה הפראי, החבוי בסתר שבילים בנחלים לרגלי הרים קרחים וצוקיהם; במזיגת צבעים מנוגדים של זריחה ושקיעה; במישחק צללי עננים שעה שאתה מתבונן בהם מראש הר; בחמדת עמקים מוריקים באביב שאודם הכלניות מציפם, ופרחי-בר רבים מצהיבים ומזהיבים בשולי הדרכים; בשיחי הצבר והשיטה הסוגרים על אפלולית פרדס וזוהב תפוחיו; כחסד שאין כמותו בתוך הלהט והבוהק, גילוי של פלג מים דל מרנין את הלב, ובתוך זה, לאחר היכרות, במראה, בצליל, ברחש, בתוך עוגמת ילל תנים וכיסופים של צלצול אורחות גמלים, לאור סהר, ונאקת חמור ביקוד יום, ריחות של ארץ שמבלי משים חודרים הם לתוך נפשך, ואתה קולט צביונה האמיתי. דומה, נקנית היא ארץ זו לא רק מתוך יסורי הסתגלות בלבד, כי אם שעה שאתה משכים ומעריב איתה, עונה-עונה נושם אוירה, ניזגה וחינה הסמוי והגלוי.

והספורט החביב עלי ביותר הוא טיול ברגל. מה רב הטוב הצפון בו! למוד גיאוגרפי בלבד אינו מספיק וטיסת-טיול במכונית – זוהי ברכה לבטלה. בצאתי לדרכי אני לובש חולצת אריג פשוט, מכנסים קצרים ורגלי הנתונות בנעלי עור פשוט וגס אינן יודעות ליאות. ביחוד הריני מקפיד על בחירת הנעלים, כי בהן תלוי סוד הצלחת הטיול. במרחב, בחיק הטבע החפשי, הנני פורק מעלי כל עול; הרהורי קלים, ואני חוזר תמיד בריא, מלא מרץ וחיים. את פרוטותי האחרונות אני מוציא לתכלית זו.

אבל הפעם איני יוצא בגפי. עדנה מחבבת אף היא טיול ברגל, ואנו נוסעים ירושלימה על מנת להיספח לשיירה היוצאת ברגל לערבות יריחו וים המלח. זה כבר שהתפללתי לטיול זה, והפעם גדלה שמחתי כפלים: עדנה אף היא הולכת, ובחברתי.

עם צנת-בוקר ירושלמית, כשהתנומה מפרפרת עדיין בריסי העינים, עמוסי תרמילי גב ומתרוננים, אנו עוברים ברחובות העיר הנמה את שנתה. רבים אנחנו. מאות איש. ארוכה היא השורה ורב השאון בעברנו: הד שירה בוקע בחלל האויר, והלמות רגלים עלי קרקע. דרך אשנבים, דלתות פתוחות למחצה, וחרכי תריסים מוגפים, מציצים פנים אחוזי שינה, התמהים למראה תהלוכה בדממת הבוקר.

עדנה לבושה שמלה כחולה, לראשה חבושה כפיה לבנה ותרמילה על גבה. היא הולכת ומתרוננת. בכל פעם היא מרימה את עיניה, מסתכלת סביבה, ודולגת בגמישות מעל לאבנים המזדמנות לה בדרכה. אנו הולכים איש על יד רעהו, אולם כמעט שאין אנו מוציאים הגה מפינו. לא משעמום חלילה. השיירה מתקדמת בצעדי און והעין עסוקה בקליטת רשמים. אבל ההכרה כי אנו נמצאים יחד, משרה עלינו רוח טובה.

השמים מתערפלים ועבים דחופים נישאים ברוח. אולם על הר הצופים הם נמוגים, ואת פנינו מקבלת השמש העולה באלומות קרני זוהר ואור. אנו מעפילים. מישהו פותח במפוחית ושני צווח ככרוכיא, בלי הרף: שמאל! ימין! הרגלים נושאות, דורכות בקצב, והרי לך גדוד המסתגל להליכה צבאית. סמוך לקיר מצטופף עדר כבשים על רועהו העומד עם מקלו, לועס פיתה מתובלת בזיתים, ונועץ בשיירה עינים תמהות, מזרות להט.

ירושלים משתרעת לרגלינו. הגגות אדומים, הכפות, חודי המגדלים על בתי כנסיותיה מוצפים אור שמש בהיר. חורשות זיתים מכסיפות ונראות זעיר פה וזעיר שם. מחוץ לעיר מובילה הדרך בין הרים. בצדי המשעולים פוערות מערות לוע שחור. על גבי ההרים נראים כפרי פלחים על בתיהם הדלים, המגובבים, הדומים בצבעם לסלעי הסביבה.

והנה גם הכפר ענתות. לפנים – כפר כוהנים, מכורתו של הנביא ירמיהו – כיום, כפר מוסלמי דל, מזוהם. סמטאות צרות, ערימות זבל וחמורים. נשים מלוכלכות עדויות תכשיטים, תינוקות יחפים, מזוהמים הנטפלים לטיילים ובפיהם צרוף: סעידא-בקשיש…

צנור משחיר לצד הדרך ומוביל לעין-פארה – נחל פרת של ירמיהו. מעין המתאבק לספק מים לתושבי הבירה. פלח חורש בצמד שוורים, מכשיר את הקרקע לתבואות קיץ. במעלה גבעה מלבין קברו של קדוש המשמש גם מסגד. צלילי מפוחית עונים לקצב הרגלים. מישהו פוזם לו פזמון ונשמעות הלצות.

לפתע הופר הסדר. מורה הדרך נטה מן השביל הכבוש. התעוררה בו הנטיה להליכה פראית גאה, חודרת ופורצת סייג! והריהו דולג קדימה בראש ואין שני לו. זרועותיו חשופות-שזופות, משכמו ומעלה גבוה מכל המטיילים, כוחו במתניו וקפיצותיו מדודות ושקולות, נהירים לו כל השבילים.

המדרון תלול, זקוף ונהדר. הזריזים שבטיילים נוהרים בעקבותיו ומתאמנים בקפיצות אקרובטיות. גם צעירות בודדות משנסות מתנים ואינן מפגרות. אולם מעצורים רבים. סלעי מגור גבוהים מגובבים מכבידים על הירידה. עדנה מתקדמת בפנים משולהבים ועיניה בוערות.

– איך את מרגישה את עצמך?

– מצוין!

– וכשתתעיפי?

– לא אתבייש לנוח.

– השיירה לא תחכה לך!

– ואתה?

– אם תפצירי בי.

– אל תדאג, נדב. טרם עיפתי!

השמש מחממת והנשימה כבדה. למטה רועש המנוע של תחנת המים. הזריזים אשר הקדימו, מתנפלים על ברזי המים, מרווים את צמאונם, ממלאים מימיות וצונחים, משתטחים לנוח בצל הר-סלע המטיל צל הגון. רוב המטיילים מוצא לו מחסה ולי מיתחוור פירושו של הפסוק “בצל סלע כבד…” משמעותו הנפלאה של מעט רוגע בתוך הלהט הבוהק סביב סביב.

ישבנו שנינו ופקחנו עינינו לרווחה; כי לאור השמש מצמצנו-צמצמנו אותן. הסתכלנו זה בזה בחיוך. עדנה הורידה את הכפיה מעל ראשה ותלתליה הצהבהבים גלשו על ערפה ומצחה הצח. היא נתנה עיניה בברכיה המעורטלות:

– נשתזף כהוגן!

– בודאי.

עזרתי לה לחבוש את תרמילה במצב נוח יותר, וביקשתי להכניס חפצים אחדים שלה לתוך תרמילי, כדי להקל עליה, אבל היא התנגדה ומחתה:

– לא. איני אוהבת להיות למשא. התרמיל אינו כבד ביותר, ואני יכולה להמשיך את דרכי בנקל.

 

לד    🔗

הוד וגאון לואדי-כּלת הנהדר!

על שפתו מלמעלה אנו פוסעים בזהירות איש בעקבות רעהו. עמוק ומפותל הוא אפיקו. עד שמונים מטר יגיע עמקו. קירותיו סלע – זקופים, וכמורכבים מנדבכי אבני-גזית כבדות. קוים מקבילים נמשכים ומסומנים לסירוגין, לאורך הואדי – פעולות המים שגרפו מבין חריצי הסלעים הקשים את אבן-החול הרכה והסיד. תביט למטה – והראש סחרחר. אחדים נרתעים הצדה בפחד והולכים בזהירות. שקט. נדם קול שיר, נשמעות רק נקישות הרגלים ולפעמים גם הד עמום של אבן בהתגלגלה לתהום, זה מושך את תשומת לבה של עדנה והיא מתעכבת. אחר היא גוחנת, מרימה אבן, מטילה אותה למטה וקופאת אלכסונית מתוך הקשבה, והיא מטילה שניה ושלישית.

– הזהרי, עדנה!

– ואם אפול?

– אז תפרי את שמחת הטיול.

היא קבעה בי מבטים מתוך צפיה לתשובה אחרת:

– וזה הכל?

– את תשביתי את חגי אני…

היא צחקה:

– טרם קצתי בחיי.

כעבור שעות מיספר אנחנו יורדים לתוך אפיקו של הואדי. קרקעיתו מורכבת ומרוצפה אבנים לבנות וחלקות למשעי, כי המים החליקו פניהן ולטשון למדי במשך אלפי שנים, שעת-צהרים מגיעה והחום בין “קירות” הואדי מחוממי השמש – הוא חומו של כבשן לוהט, מהביל. שורת הטיילים אינה צפופה. בודדים-בודדים. לא רבים המה המתקדמים. יש כושלים ומפגרים. הצמא מציק אף הוא, כי המים אפסו מן הכלים.

צוקי סלעים קודרים, אפורים, מתחת לשמי-תכלת בהירים. החום הולך וגדל. עדרי כבשים מזדמנים לפתע בדרך. לוחכים את מעט העשב הדל המבצבץ בין הסלעים. היש מים בסביבה? מורה-הדרך אינו מרבה בתשובות בשעת הליכה. הוא צועד בראש בסבלנות ומתקדם בצעדי און. ובסוף הוא מתעכב:

מים ומנוחה!

ואמנם: מעין מים חיים, זכים וצלולים… מי בדולח!

עדרי צאן ורועים משוטטים בסביבה.

אלה הם בדואים מבני השבט הקדוש המכונה: “בני הנשר”. אין לו לשבט זה שטחי מרעה מסוימים כלשאר השבטים; אין לו חלק ונחלה בין שבטי קדר, אולם הרשות בידם לרעות את בעירם בכל מקום. קדושים הם. בחינת כוהנים ולויים.

בצל הסלעים לרגלי המעין, מוצאים הטיילים שנית מנוחה שלמה ונחים מעצבם ורגזם בדרך. אני יורד למלא את המימיות ובחזרי אני מוצא את עדנה, שהזדרזה וערכה על מפית צחורה שפרשה על גבי סלע – סעודה צנועה. אנחנו פותחים באכילה, עדנה משגיחה עלי:

– בלי נימוסים. אכול כהוגן ואל תפגר בדרך.

– וכי מפגר אנוכי?

– כלל לא. לצון חמדתי לי.

אני אוכל בתאבון ואת עיני איני גורע ממנה, מתלבשתה הפשוטה ומתנועותיה. זה הגוף הענוג שעלומיו מרמזים על נשיות בשלה, עליו תתרפק עיני לצוד כל ניע וחישוף בצואר, בצחות זרוע וכתף, במאור הקלסתר ובעצם ישותה המתחמדת. היא צוחקת ומצב רוחה מצוין. גם רוחי טובה עלי, שכן מזמן לא חגגתי שעות טובות בחברת צעירה כה קרובה ללבי.

– את שרויה במצב אוח מצוין.

• הטיול משפיע עלי לטוב, וחוץ מזה קבלתי אתמול הפתעה נעימה.

– מהי, כי אדע?

– קבלתי מכתב מחברי האגרונום המתעתד לבוא בקרוב.

כעין חרדה קלה עברתני.

– זה זמן רב שאת מכירה אותו?

– כן, למדנו יחד. חברי הטוב ביותר.

ידיעה זו לא נעמה לי כלל. בכל זאת – או משום כך – חפצתי להמשיך את השיחה. אולם היא הפסיקתני, בהצביעה בידה לעבר קבוצת טיילים:

– מהו מספר שם, מורה הדרך?

– תיכף אודיע לך.

קרבתי והקשבתי. הוא דיבר על חיי הבדואים שבסביבה החרבה הזאת וסיפר אגדה על המעין. כשגמר חזרתי לספר את תמצית השיחה לעדנה. מצאתיה שוכבת אפרקדן ועיניה עצומות. חפצתי לגהור עליה ולנשקה על פיה. כסבור הייתי שהיא נרדמה. אולם היא פקחה את עיניה והתנצלה:

– החום הזה מרדים…

– עייפת, כנראה.

– לא, אני מוכנה ללכת שוב, אבל לא הייתי מוותרת גם על שינה חטופה.

היא ישבה, חלצה את עצמותיה והבליטה את חזה הקטן, ערה וחייכנית:

– מה סיפר מורה הדרך?

– הוא סיפר על המעין. שמו: “עין פואר”. מימיו זורמים בואדי, נעלמים ומתגלים חליפות לפי טיב הקרקע ומבנהו הגיאולוגי. אולם בפי הבדואים שגורה אגדה, המפרשת את תכונתו של המעין בלשון זו: שנים הם השדים שברשותם נמצא המעין, אחד טוב ואחד רע, האחד מבקש להיטיב לרועים, להשקות צאנם ולספק להם מים בשפע. אך לא כן השד הרע. רצונו להכרית מים מפי הרועים ועדריהם, ולכלותם בצמא. ואין שלום בין השדים. נלחמים הם ביניהם על המעין מקדמת דנא. כשידו של הטוב על העליונה – שוטפים המים מלמעלה, על פני הקרקע, לעין השמש; וכשהרע מתגבר – זורמים המים מתחת לקרקע, עמוק, באפלה…

– יש להם דמיון לבדואים.

– כן, בלי שום ספק. תמיד שגורה האגדה אצל בני האדם הקשורים לטבע. בכרך קשה ליצור אגדות מעין אלו, כי הסביבה פרוזאית, כובלת, ואינה נותנת מעוף לדמיון. לזה דרוש הטבע, מרחביה! הן לא יפלא הדבר, למשל, אם רועים אלה, בשנתם לילה-לילה סביב המדורה, בתוך הדומיה, מפתחים את כוח דמיונם ומהנים איש את חבריו בספוריהם. ואכן, יודעי שיחות ואגדות הם. כדאי לשמוע אגדות מפיהם.

– בודאי מתהלכות ביניהם אגדות מדור-דור.

– אפשר. עדנה, מתי יבוא מכירך האגרונום?

– כאשר יבוא – יבוא!

– ואז?…

נתנה בי מבט מהורהר. ולא השיבה.

איש בעורף חברו. צעד צעד. השבילים צרים ומפוּתלים. מעלות ומורדות. הרים מתנשאים והם חשופים, קרחים. בעמק משחירים אהלי קדר, ונביחות כלבים חורצי לשון פולחות את האויר. אחרי שעות הליכה הגונה מזדמן שוב מקום מים, כחזון שרב במדבר: בית אבנים בן שתי קומות מחוסר חלונות ודלתות, בצלע ההר. מוקף דקלים עצי רמונים, חורשות בננות ואמת-מים זכה המזרימה מימיה בתעלה.

מנוחה. רחיצה.

הורה, מפוחית, שירה.

ולפתע – המשרוקית:

ללכת!

ושוב עלה ורד. כתת רגלים ואל לפגר!

בסמוך לכביש יריחו מופיע ברומו של הואדי מנזר יווני. בנוי תחתיים, שניים ושלישיים – תאים-תאים. מראהו מרחוק דומה לקן נשרים דבוק בנס לקיר זקוף.

עדנה פונה אלי:

– לפעמים עולה הרהור במוחי על החיים במנזר. יש ואני משתוקקת לחיים מעין אלה. אבל אני מתכוונת רק לזמן מה. להינזר מן החיים וטרדותיהם, מן הרעש, ולהכלא בין קירות מנזר. להתבודד. ולהרהר על – איני יודעת בעצמי על מה.

– אפשר להתבודד גם בלי להכנס למנזר.

– כן. אבל לחיים במנזר יש צביון מיוחד ותנאים אחרים. טפוסים אחרים. יתכן כי לוּ נזדמנתי לשם – הייתי רוצה להמלט משם למחרת היום… אבל עצם הרעיון, המרתק אנשים לנקודה אחת, מאלפם להינזר מן החיים, ולהדיר את עצמם ממותרות ותענוגות – עצם הרעיון הזה והגשמתו – יש בו משום גבורה ויופי.

–ובכן, בואי. אני אעזור לך ואלווך בדרכך לשם, אולם את הסף לא אעבור… אם כי גם אני אוהב להתבודד לפעמים, כדי לגבש את מחשבותי ולהרהר בלי מפריע, ואני מוצא ברכה בבדידות – אבל למנזר אין את נפשי ללכת; רחוק אני מרעיון זה כרחוק מזרח ממערב.

– הייתי הולכת לשם, אבל אני מפחדת… אני יריאה את הצלב… לוּ היו מנזרים בלתי דתיים, שיתנו מקלט לאנשים עייפים ותאבי בדידות ושקט – הייתי הולכת, לפחות, לשנה אחת, חה-חה-חה-חה… ואהיה לנזירה מודרנית. מה דעתך? מדי נזירה יהלמו אותי?

– יש לראות קודם אם קלסתר-פניך הוא צנוע.

היא הרצינה פניה, כיווצה שפתיה והרימה ראשה כלפי מרום וכולה תחינה ותפילה…

נחמדה היתה אותו רגע וצחקתי.

ושוב משמיעה המשרוקית צפצופה.

– הזדרזי, עדנה, השיירה מתקדמת!

היא עייפה במקצת.

ההליכה על הכביש נוחה יותר. הולכים בסדר ובקצב. אך יש גם מפגרים וכושלים, המקדירים פניהם למראה מתקדמים בחפזון. השמש מעריבה. החום פג. רוחות קלות מנשבות. ענני ארגמן מופזים מרחפים בשמים. אנחנו הולכים וּמדרינים. עם חשכה מפירים את הדממה ביריחו קולות השירה והתרועה של הטיילים. דומה כי הבל אבות אבותינו מטפח לנו על פנינו, ומביא באפנו מאורעות כיבוש מלפני שלושת אלפים שנה – – –

הלילה לנים אנו בבית המשטרה, שהואילה להקצות לנו לינה באולמיה ובחצר. אחרי סעודת ערב חטופה אנו מוצאים לנו פינה בחצר, פורשים את השמיכות ושוכבים. אני פונה כה וכה ועדנה שוקעת בזרועות התרדמה וישנה. עייפה… אני חולץ בחשאי את נעליה, יושב על ידה, מסתכל בגופות הרוחשים מסביב בעלטה ומקשיב לזמר עגום.

לאחר-מכן אני משתטח אפרקדן, צופה בכוכבים וממתין לשינה שתתקפני.

 

לה    🔗

החמה טרם יצאה. קריר. בחצר המרווחת ניכרת בתוך האפלולית תנועה-תכונה. על יד השוקת עומדים בתור עם מגבות המופשלות על השכם. מרגע לרגע הולך וגדל השאון ורבה הצפיפות. אני מצליח למלא מימיתי מים, ואני מביאם לעדנה לרחיצה. היא מודה לי בחיוכה. כעבור שעה קלה היא מופיעה רעננה, עליזה ועורכת סעודת הבוקר. תפקיד זה נטלה לעצמה, ואני סומך עליה ומסתכל בה בשעה שהיא מכינה בטעם ובזריזות. פניה רצינים אותו רגע והיא מקפידה ומשגיחה שהכל יהא בסדר. דקדקנית.

פאתי מזרח מחווירים. המשרוקית פולחת דומית הבוקר והטיילים זזים שורות-שורות ועוברים בסך דרך רחובות יריחו. הערבים מחייכים, ואחדים מברכים לשלום. מחוץ לעיר נטפלים לתהלוכה פרחחים יחפים הרצים לאורך הדרך. בין הטיילים שורה מצב רוח טוב. היום פחות הליכה. ששה-עשר קילומטר.

לצדי הדרך משתרעוֹת ערבות חשופות. לעתים רחוקות נתקלת העין בשדה ירוק. הרי עבר הירדן, מואב והגלעד מעורפלים. נגד הטיילים מזדקרת לפתע בדהרה מהירה פלוגת רוכבים ערבים עם חרבות צמודות לירכיהם ושייכם בראשם; בעקבותיהם הולכים ברגל פלחים משולהבים, נבוטים בידיהם ושירה בלתי פוסקת בפיהם, אחריהם, על חמורים, נשים וטף. שבט בדרכו לחגיגה דתית. הרגלים חולפים עם הנבוטים המורמים אל על; הרוכבים דוהרים על סוסיהם ועורכים מעין “פנטסיה” קלה וממשיכים את דרכם לקודש. מראה מרתק בצבעיו הקדומים, מעורר את הדמיון.

היום בהיר, השמים תכולים ללא עב קל. באויר הזך מצטייר שלד צבוע ירוק של גשר ירדן. משני צדדיו – מעונות של משמרות ה“גבול”. אחרי משא ומתן קצר פורץ זרם הטיילים בצעדי און ועובר לעבר הירדן מזרחה.

– בלי ויזה!

– חוץ לארץ, כביכול…

אחד אומר:

– אבותינו עברו את הירדן ממזרח למערב ואנחנו נעברנו ממערב למזרח!

חזק ומהיר כאן זרמו של הירדן, מימיו דלוחים, על שפתו גדלות חורשות עלובות של עצי ערבה וסוף – זכר ל“גאון הירדן”… בצל הקלוש של החורשה משתרעים אנו לשם מרגוע וסעודת הצהרים. שחיינים אחדים מתנפלים לשבולת הסוחפת, נישאים עם הזרם ומזדרזים לחזור לחוף. הזרם סוחף ונגדו קשה, אי אפשר לשחות, מבקש אני לנסות את כוחי בשחיה, אולם עדנה מניאה בעדי:

– הן סכנה לשחות כאן!

אני מציית לה, ונעים לי להרגיש את החיבה שהיא מבליטה בדאגה לי.

 

לו    🔗

חרבות יריחו.

דלים ועלובים למראה הם השרידים. אך תל חפירות ושרידי יסודות הבתים, החומות והנדבכים העתיקים מעידים על החיים שרחשו כאן בימי קדם על תל שממה זה. הארכיאולוגיה מחטטת בו לפי דרכה. למטה, מעבר לדרך, מפכים בשפע מי מעין אלישא הממלאים שתי בריכות מים על גדותיהן. המים קרים ועריבים לחך הצמא. מראש הגבעה מתגלית הסביבה ביפעת הדרה. מעט הדקלים, המבצבצים בינות בתי יריחו החדשה, מזכירים את “עיר התמרים”.

ים המלח מכחיל דרומה. מזרחה מתנשאים הרי גלעד, הרי מואב ופיסגת נבו – אותו השיא שעליו עמד המחוקק הגדול, מנגד, צפה בעיניים עורגות אל פני הארץ, אליה לא בא… גורלו של מנהיג. ובצד מערב, מול ההרים מתנשא מנזר על שם ישו – זכר לארבעים יום שעשה במקום.

משה במזרח וישו במערב ושניהם – יהודים.

שלום יריחו! עם בוקר יצאוה הטיילים ופניהם מועדות לים המלח. שוב משתרעוֹת ערבות חשופות ללא צמח וירק. האדמה אינה מעובדת – מפחד בדואים הפורצים בשנת בצורת מעבר הירדן.

אני ועדנה הולכים יד ביד. אין היא מפגרת. הולכת ומתקדמת בין הראשונים. זרועותיה וברכיה המעורטלות שזופות משמש, התרמיל על גבה חבוש יפה, הכפיה שלה מתבדרת ברוח והיא הולכת ופוזמת. בשעת הליכה אנו ממעטים לדבר ומתמכרים להרהורינו.

והנה שוב מזדמן מנזר גדול בן שתי קומות ובאר מים. על הבאר שמים מצור תיכף ומיד. רבים מתדפקים על שער המנזר ולבסוף עולה בידיהם לפרוץ ולחדור פנימה. שני השמשים – אזלה ידם לעצור בעד הזרם החי השוטף, והרי הם מסתלקים הצידה במנוד ראש. מיד המדרגות המובילות לקומה השניה, המבואות והמסדרונות, לרבות התאים הצרים האפלוליים, מתמלאים טיילים תקופי הסקרנות, החודרים לכל פנה, מסתכלים וסואנים כבכוורת. כוהן יווני עטוף שחורים, בעל פנים מלאים שאינם מעידים על ישיבה בתענית, מסביר פנים לבחורות, ומספר ברוסית רצוצה על המוסד. גדול הוא הבנין, מרווחה החצר, מגדל פעמונים מזדקר לרקיע, חבוש כפה שצלב נתון בראשה, ותאים-תאים לרוב, ונזירים – ארבעה…

– הרי לך מנזר, עדנה. מה דעתך?

היא מסתכלת בקדרות השוררת מסביב:

– מה פרוזאי הוא המקום הזה ועלוב… בוא ונצא!

ים המלח מתנוצץ ורומז מרחוק. אין הוא מעורפל הפעם. בסביבה החשופה נתקלת העין בשיחי ה“מלוח” ובפרחים כחולים, פרחי ה“אל-מוות”. על שכבת האדמה מתנוצצים גבישי מלח זעירים כנוצות כסף. החום הגדול והצמאון מציק, אולם המנוחה המובטחה על שפת הים מעודדת ומחישה את ההליכה. לבסוף אנו מגיעים לשם ומשתטחים על גדות האגם. כמו מן האדמה צצים ומופיעים ערבים המזדרזים להציע מים חיים במחיר. מרתיחים תה, מנצלים את ההזדמנות הבלתי שכיחה ביותר וצווחים: טשאי!

הים שקט. במרחק מה עוגנות שתי סירות. מסביב מתנשאת מסגרת הרים כחולה. חם. רבים קופצים המימה ונהנים מנוחות השחיה הצוננת, שאינה מעייפת ומאפשרת גם לשאינם שחיינים לצוף על פני המים ודחיסות הרכבם. אולם יש אחרים נרתעים לפתע אחורנית, אל החוף, ועיניהם ממצמצות-דומעות: מים מלוחים נתזו בפניהם, וחריפותם צורבת ודוקרת עד לבלתי נשוא.

עדנה פורשת הצדה, בריחוק-מה מן החוף, בובה לבושת בגד-רחצה, היא נראית לי גבוהה יותר, מבטי מתרפקים עליה לצוד נשיותה הנאה המתחמדת. אני מושיט לה ידי ושנינו יורדים לחוש בצינת המים המתרפקים על החוף ואבניו המפולמות. כחול שלהם סוגר עלינו ונטפיהם בוהקים על כתפיה כפנינים. הריני חובקה בזרוע, כמבקש עליה מפני מעד, חש בעדנת גופה ואין הדיבר בפי.

דמדומים שעין הסגול להם ואדמימות הברזל הלוהט. מצד דרומית-מערבית מזדקרות ומצטיירות באור השקוף שתי צלליות של מגדל טור-מלכא וצריח ארמון הנציב שעל הר הצופים. מולם מתנשאים הרי מואב ופיסגת נבו. מורה-הדרך מכריז:

– רבותי! יש לכם הכבוד להמצא בנקודה הנמוכה ביותר שעל פני כדור הארץ – ארבע מאות מטר למטה מפני הים…

אכן, לא במקרה גדול החום כאן!

עם חשכה נדלקות על החוף מדורות לרוב. סביבן מצטופפות חבורות ורקודי-הורה משולהבים-משולבים, פורצים בדהרת עוז ושפעת אונים, מלווה שירה אדירה הבוקעת בדבקות, ומרעידה את דומית הלילה והשממה הרובצת סביב. הרוקדים נראים כצללים שחורים, מסתוריים, ערטילאיים, הדולגים מסביב למדורות קסם, השולחות לשונות אש, לנוגה סהר חיוור ופגום מגיח מחיק הרים.

הם נעים ושרים הרוקדים:

– אל יבנה הג–ליל!…

הנעורו גבורי מסדה וירדו אלינו לתת יד?…

אני כחולם.

מה יפה הלילה!

דמיון ומציאות משמשים בעירבוביה.

עדנה בין הרוקדים. פניה משולהבים מאור המדורה. דומה, הרוקדים חומדים אותה ומבקשים לשייכה אליהם. להפקיעה מרשותי לשעה קלה. אכן, לשעה קלה. היא מתעייפת בסוף וניגשת אלי. צונחת ארצה לידי. מבקשת לזכות בארגעה, בשל נשימה שנקטעה. מתפרקדת בעצימת עיניים. ושוב נשימתה שליווה, רגועה, אך הלהט טרם סר ממנה.

– עדנה.

– מה יש, חביבי?

– בואי נטייל לשם.

– לאן?

– לפי הירדן, צפונה.

– שנינו פוסעים חבוקים בתוך הדממה. אנו הולכים להתבודד להתרחק מאנשים, מעיניהם הבולשות. להיות לבדנו עם תשוקתנו. דמנו סוער בנו ואנו הולכים בשתיקה. להשביח סערת עלומים. אנו מתרחקים מן המחנה. שפתינו נצמדות בנשיקה ממושכת. בעוד כפות ידי נצמדות לעורפה ולסנטרה, להדקה אלי, הריני חש כיצד גופה הענוג מתמכר לי, בנועם החמדה ברכינו פקות ושנינו צונחים וכורעים חבוקים על הקרקע, בחיק הלילה, תחת כפת הרקיע. מלמול חרישי של גלי הים הומה באוזנינו. כפות ידי חולפות על חמדת הגוף המתחשף. ושוב דומית לילה, רישוף כוכבים ולבבות הולמים בעוז.

 

לז    🔗

קר היה הלילה, רוח מערבית נשבה והניסה שינה. ממעל קרצו-רמזו כוכבים קרים למחנה הרובץ על החוף, מכורבל בשמיכות ורועד מצנה. רבים קפצו להרבות תנועות מחממות, כדרך הרוסים בכפור. המעטים שישנו התעוררו אף הם, חככו עיניהם בתמיהה בצללים המתהלכים, בהרים המעורפלים ואפלים, בכפת השמים האין-סופית.

כשהחויר המזרח וקרני השמש הראשונות כבר בקעו את העלטה – התפתלה שורת המטיילים בדרך וים המלח מתנוצץ בגוני זריחה מאחריהם. ארנבת נרגזת מרבצה בורחת חיש. במרחק מה עומד זוג עגורים צחורים, הרי מדבר יהודה מלבינים מנגד מרחוק מתבלטת נקודה-מסגד: קברו של נבי מוסא.

על הגבול הצפוני של מדבר יהודה נחים המטיילים בחורשת הבננות על שפת מעין. מאהלי הבדואים המאהילים בשכנות, פולחות פתאום את חלל האויר צווחות והתיפחויות של בדואיות. הן לא נזהרו במדורה שהציתו, והאש אחזה ביריעת אוהל שהחל לעלות באש. לעזרתן מזדרזים מן הצעירים, מפילים אותו בן רגע ארצה, דורכים עליו, שופכים מים ומכבים את האש. ועומדות הבדואיות הנפחדות ובעיניהן הבעת תודה לצעירים בני החיל.

עדנה מתאוננת כי רגלה הימנית העלתה אבעבועה, המכבידה עליה בשעת ההליכה. אני יורד איתה למים, היא חולצת נעליה ועומדת לרחוץ רגליה. אני בודק את הנעל ומוצא בתוך הסוליה שנתקלקלה – נצטבר חול בצורת גבשושית, נקודת-תורפה זו היא שגרמה לה צרות. תקנתי באולרי מיד את המעוות ונקיתי את העפר. אחר הוצאתי מתרמילי חתיכת בד לחבישה. היא הושיטה לי את רגלה, רגל צחורה וענוגה. נפלאו בעיני – אצבעותיה, שהיו ארוכות ונאות, ולגמרי לא מיובלות, כרגליהן של רוב הנשים.

– מה אתה מסתכל כל כך?

אמרתי לה.

– רגלי קטנה, ואיני קונה נעלים צרות.

– אין כמוך, עדנה.

גמרתי לחבוש בזהירות את כף הרגל שנתבעבעה. טיפלתי בכך בעונג מיוחד, מעשה חובש מומחה. הרימותי אליה את עיני וראיתי כי היא מסתכלת בי בהבעת תודה.

– ובכן? – העירותי לה.

היא הרכינה ראשה, ונשקה לי נשיקה קלה וחטופה. ערבי עבר נפתע, ולטש את עיניו והצחיק את שנינו.

– אסור לנו להתנהג בפניהם ככה.

– למה? – תמהה עדנה.

– רגשותיהם נפגעים על ידי כך, זוהי פריעת מוסר בעיניהם ופריצות. אין מוחם מסוגל לתפוס זה, כשם שאין הם מבינים את הרישעות והגסות והפגיעה במוסר בשעה שערבי בריא רוכב לו מהלך של יום על חמורו ואשתו החלשה, ההרה, מחמרת בעקבותיו בדרך חול קשה, כשתינוק מטופל לה על גבה.

אנו מעפילים דרך הר גבוה וזקוף מאוד. הר-נד. העליה קשה. חם. הרגלים כושלות, ויש הזוחלים על ארבע. הנשימה קצרה. הראשונים המגיעים לשיא ההר צונחים עייפים ונושמים לרוחה. מן הצעירות רק מעטות עולות בגפּן, בלי עזרה. ביניהן גם עדנה. אולם הרוב מהן ניסמך ברצון בזרועות הבחורים ונופל עליהם למשא… בחור אחד כבד-משקל מעפיל, עולה ונושף כקטר. בהגיעו למעלה – נחפז נגדו חברו כשמח לאיד:

– נו, מה דעתך על הר זה?

– זאלסט אזוי כוח האבן צו ריידן ווי איך האב כוח דיר צו ענטפערן…

פורצים בצחוק, ושם נאה ניתן למקום: “הר הזיעה”.

בגלל המתלוננים שוהים המטיילים רק זמן קצר בגבול המדבר, ואחר הם פונים לכביש, ועולים עם שקיעת החמה למעלה אדומים.

– מה פירושו של השם הזה? – פונה אלי עדנה.

– משום שהמקום גבוה ואדמתו אדומה. לפנים בישראל היו משיאים משואות אש על הרים אלה ומודיעים לסביבה על התחלת החודש.

הלילה הוא ליל פרידה לטיול. ב“חאן” מגודר מצטופפים סביב “לוכס” מאיר, עורכים נשף על רגל אחת, קוראים עתון התולי ויוצאים ב“הורה”. ישנה ריצפת מוזאיקה עתיקה בחצר, ובריונים מרקידים עליה רגל גסה העשויה לפגום צורתה. אני מזדרז לעכב בעדם והם מצייתים ועוברים למקום אחר. עדנה מצטרפת לרוקדים. אני בוחר לצאת מה“חאן” המאובק. יושב בצלע ההר ומהרהר. מעל לכל ההרהורים עולה ומנצחת עדנה. למרות יחסה הטוב אני חושש לה… אם כי טרם התנגשנו – הריני יודע כבר כי ידה על העליונה, שכן אני חרד כבר לתוצאות – – – אינטואיטיבית אני מרגיש, כי צעירה זו אינה מתקשרת בנקל על מנת לקבל את מרותו של מישהו. כשאני פוגשה בעיר היא שמחה לקראתי, ומוכנה לבלות שעות בחברתי. אולם רבים הם בעיר מעריציה, לאחדים מהם, היא גם נוטה חיבה מיוחדת, ואין היא חוששת לקפחני לפעמים, ולבלות ערב בחברת מישהו אחר. נפשי עורגת אליה – והנה עולה כאן צלו של האגרונום. אני רואהו כבר… חש בישותו הסמויה והחזקה…

ארבע בבוקר. לאור הסהר הפגום אנו מבקרים את המערות ושרידי המבצר במעלה אדומים. אחר אנו תופסים מקום בשורה על הכביש המתפתל והמוביל ירושלימה. אנו חוזרים עיפים, שזופי-שמש שבעי רשמים מן והשעור בידיעת המולדת והמקומות, הקובעים להם מקום בזכרון חרות-היטב.

עם זריחת השמש מופיע הר הצופים על מגדליו ובתיו.

 

לח    🔗

ושוב אנו עובדים אחרי הפסקה.

עוד שבוע עלינו לעבוד ביציקת ביטון באחד הבניינים החדשים. אנחנו עובדים קשה אולם בחשק וברצון. מעין התלהבות תקפתנו. כפות הידים שהפכו ענוגות ולבנות כידי אשה, מחוסר עבודה ובטלה ממושכה, נתיבלו שוב. הביטון חודר לבשר החי, צורב ומכאיב בכפות ידי נשקפים אלי נקבים וסדקדקים אדומים מדם, אך אין בכך כלום. הב ביטון! דלי אחר דלי. העבודה בקבלנות.

יצחק אף הוא בינינו. אנחנו התנגדנו והדברים הגיעו לידי סכסוך. הוא התעקש להצטרף לעבודה. הוא אומר כי אין הוא רוצה בלחם-חסד כל זמן שהנשמה באפו. הוא מתענה בעבודה הקשה ושותק. לפעמים הוא מצהיל את פניו. אבל ניכרת התאמצות. הוא משתעל ובחביון לבו מקנן היאוש.

אני וגדעון לובשים צורות אחרות לגמרי. הלך-רוח חגיגי. אנו מרוויחים, מסלקים חובות ואוכלים לפעמים סעודת צהרים במסעדה מובחרת. יש ובערבים מעלה גדעון בקבוק יין – והלגימה כדת. ואחר יוצאים לראות חברים, מפוחית, הורה, ושינה עריבה אחרי יום עבודה קשה.

מנגדנו בחצר מתגוררות פועלות אחדות. אנו נתקלים בהן לפעמים על יד הבית או ברחוב. אולם לא עמדנו להכירן – מפני שמצבנו הרע והלך-רוחנו הסגרירי לא הרשו לנו לעגוב בקיבות ריקות וכיסים נקובים… אולם עכשיו – שאני! הפרוטה מצויה בכיס אפשר להזמין בחורה להצגה, לכבדה בכוס גזוז ולפעמים בערב, להשתטח בחברתה על החולות שעל שפת הים לאחר בנשף.

בעצם רשאים אנו להתפנק כך רק זמן קצר… כי הנה עם גמר העבודה שנזדמנה לנו בהיסח הדעת, – לא תשאר אף פרוטה בכיס, ושוב נהיה זקוקים לרחמי ולחסדי הלשכה. אנו קרועים-בלואים, ואין במה לקנות חולצה או זוג מכנסים. אבל – לכל הרוחות! הן אי אפשר לדאוג יומם ולילה!

גדעון סר לבחורות, מתידד איתן ובחזרו הוא מוסר לי:

– אחת מהן דורשת בשלומך. אומרת, כי פגשה אותך בעבדנו על הכביש.

– מה שמה?

– זהבה.

אני נזכר בפועלת החצץ שנתקלתי בה פעם בעבדנו על הכביש ואני שמח לראותה. היא נשתנתה במשך הזמן הקצר הזה בהרבה. העברית שלה רהוטה יותר. שזופה כהלכה. נתבגרה במקצת, דומה שיפתה. היא חייכה נגדי ופגשתני ברצון ובסבר פנים:

– שב, בבקשה.

– מה שלומך, זהבה?

– מצוין!

– עובדת?

– כן.

– באיזו עבודה?

– בבית חרושת לסוכריות.

– עבודה מתוקה. לא כך?

היא מצטחקת:

– לא ביותר.

– למה?

– איני מוצאת סיפוק בעבודה זו…

– הוי ה“סיפוק” הזה! תמיד להוטים אחריו בני אדם. למה, איפוא, את שואפת?

– לכפר.

– כסבורה את ששם תמצאי את הסיפוק?

– איני יודעת. אני מקוה.

השתים הגרות איתה יחד הן אחיות. האחת בריאה ומגושמת במקצת, והשניה רזה וענוגה. אי אפשר להכיר שהן אחיות; אין אף שרטוט אחד דומה אשר יעצב את קירבתן. אולם מוזר הדבר: בקולן ובצחקן הן דומות! יצחק נטפל לרזה וחוזר אחריה, וכולו רצינות בחברתה. את חנה שכח, כנראה, מזמן… גדעון מוצא ענין באחותה. הוא אומר עליה גלויות:

– כזאת טוב בעיני. איני מוצא ענין בצעירות דקות-גזרה שאפשר לכבשן בפחית של דגים משומרים…

אנחנו נכנסים לפעמים בערב לחדרן המצחיר תמיד בנקיונו. הן מכינות תה, אנו מעלים ארוחה וסועדים בצותא. אולם היות ואנו מתבטלים שוב – אין לנו כסף ואנחנו נמנעים מלבקרן בשעת ארוחה.

זהבה מקבלת אותי תמיד בזרועות פתוחות. אנחנו מטיילים על שפת הים וגם משתטחים על החולות, אולם איני מנסה לפרוץ סייג ואני שולט ברוחי. בחברתה אני מתנהג בנימוס גמור. פעם נשקתיה, ונקפני לבי: הן הוגה אני באחרת…

– אני הוגה בה, והיא שינתה את טעמה.

בא אותו חבר שלה, האגרונום, ושניהם נסחפו בכוון אחד. בסופה.

לא פללתי כי השנוי יתהוה באופן כה פתאומי ומדהים – אחרי שמצאתי נתיב אליה בערבות יריחו… אולם העובדה המרה באה וטפחה על פני. היא לא התחמקה מפני, גם לא ביקשה להרחיקני, להיפך: מצאה ענין גם בחברתי. אולם היא העדיפה את חברה מאז.

פגשתיו פעמיים בחברתה. הסתכלתי בו ותאב הייתי למצוא בו דופי – – –

לא מצאתי.

הוא עושה רושם טוב. מתבל שיחותיו בהומור בריא, הוא חזר מן העולם הגדול, פיו מפיק שיחות ומאורעות, מדבר לענין ויפה. אני מוצא בו בחור טוב. איני כועס על עדנה ואיני מאשימה, יש בה העוז להתמסר ליפה יותר; יש בה העוז לשתות מכוס מלאה וטעימה יותר – אשריה!

אולם מעולם לא תארתי לי מה גדול כאבו של המסולק…

שבוע ימים התהלכתי בלב דואב והכל נתרוקן בעיני.

חדלתי לבקרה, אולם הרהרתי בה בלי הרף.

כשנתקלתי בה ברחוב – חוורו פני ואדמו חליפות.

היא התייחסה אלי יפה, וסבורה היתה כי איני מצטער ביותר.

אני לא התאוננתי לפניה. לא קבלתי. כי ידעתי:

כלי שנשבר – אין לו תקנה – – –

אולם זה לא מנע ממני יסורי אכזבה וערב אחד עמדו דמעות בעיני, בראותי אותה צוהלת ומלאת חיים בחברתו. אותו לילה התפלשתי בחולות על שפת הים, וטעון רחמים הייתי כתינוק. הייתי בודד וערירי.

ובימים הקשים האלה הצטחקה אלי זהבה.

מצאתי בה תנחומים. שוחחתי אתה והיא הפיגה את תוגתי. בגללה חזר אלי הבטחון ובהתהלכי איתה הייתי בעיני גבר בעל נסיון, והיא – ילדה קטנה. כי הן נתנסיתי כבר בנסיון מר.

אנחנו מתלבטים ומבקרים שוב את הלשכה. אין הפרוטה מצויה בכיסנו ואנחנו רעבים ללחם. תובעים עבודה – ואין. אין הקומץ משביע את הארי ורבים מחכים בתור. אבל לגדעון נתרחש נס והוא עזבנו בעצם הימים האלה. סוף-סוף קבל עבודה המתאימה לו, בשמירה. אגרונום אחד ממכיריו, שעבר להשגיח בתורת מומחה לנטיעות באחוזת תל-שוע, המליץ עליו והוא נתקבל שמה כשומר. הוא צהל ושמח בקבלו את המשרה הזאת, אולם גם צר היה לו לעזבנו בשעה קשה זו ועל פניו רחף חיוך מעוות. התמיהני ביותר: עיניו התנוצצו וכעין דוק עלה עליהן ועמם זהרן… אחר הפטיר אי אלו מלים על עבודה בשבילנו, שידאג לה – הפשיל תרמילו על גבו, זרק שלום חטוף, שהה רגע על הסף כרוצה להוסיף משהו, כאחד ששכח איזה דבר – ונעלם.

בינתיים שנינו מתענים כאן ללא שיעור. יצחק הצליח להוציא מידי הקבלן שהעסיקנו חצי לירה. לא מתנת נדבה חלילה! זה היה פרעון חוב שלא סולק בזמנו. הנהגנו זהירות יוצאת מן הכלל בממון, וכדי שלא להתפנק קבענו יומיומיוּת זו:

ישנים, או שוכבים-הוזים עד שעה שתים-עשרה כדי לחסוך ארוחת בוקר. סעודת צהרים אנחנו סועדים במסעדה זולה, ובערב – לחם ותה. אחר נאלצנו להתחכם ולוותר גם על ארוחת הערב העלובה. זה עולה בידינו, אמנם, בקושי. את שעותינו הפנויות הננו מבלים ברחיצה בים, אם כי ידוע לנו שתענוג זה עלול להרעיבנו ולשפר יפה את תאבוננו הברוך… ברם, אין אנו יכולים להדיר עצמנו מרחיצה מצוינת. למרות איומיו של המחר אנחנו מתהוללים כאן וצוהלים כילדים. מחוסרי עבודה מכל המקצועות מתקהלים כאן ובין המתרחצים הננו דומים לבני אדם בני חורין העומדים ברשות עצמם והכל שפיר בעולמם. כי בעצם – במה יוכר שוע לפני דל במערומיו?

ומחר?

אללה באערף!

והימים בהירים-בהירים. שמי תכלת נהדרים. רחובות לבנים וחגיגיים. ועבודה אין. אולם טוב לסעוד פעם ביום ארוחה דלה של פרוסת לחם בצירוף עגבניה שהיתה לזרא ולברך ברכת גם זו לטובה. השעות הפנויות מוקדשות לקריאה, לטבילה ממושכה בים ולסגוף… האין בנו מעין גלגולם של נזירינו האיסיים הקדמונים, אולם עשוי לפי רוח הזמן ולפי צו ההכרח?

אחי – חיילי הכיבוש העברי במולדת – נמקים ברעב, סובלים, מתענים ומתבזים שלא לפי מעשיהם. עשירינו במושבות הזהב מתנכרים להם, ומתכחשים למוסר העברי. יש להם אידיאולוגיה צודקת משלהם, שבסיסה הוא: רכוש! אוזנם כבדה משמוע קולות שוחרי החזון המתהלכים רעבים במחנה, ומוחותיהם מפוכחים עד לטירוף!

ולמרות הכל – הן אחי סבלנים כגמלים בשממה. יש שהם רואים בחזיונם מראות שרב של ככרות לחם כבירות וצלחות עגולות ומלאות נזיד מהביל… אולם בינתים והקיבות מתקלקלות; הדם פוחת ומדלדל, הלב הולך ומחליש – ובבוא העזרה הארעית – הגוף רצוץ ושבור, והנשמה מתייפחת בחשאי על גאולה המתלכלכת בלבטי-נפש וביסורי-גוף.

ובכל זאת אין הם מתמרמרים כלפי השמים המסמאים בזהרם, אין הם מעיזים להפר משמעת משיחית – אל תגידו בגת!… ומתפוצות הגולה אין מחזקים את ידיהם, ומפקירים אותם לכרוע תחת הלחץ הכלכלי האיום; וצבא ללא מילואים – סופו כליה…

יש כנראה בשטח טרגי זה משהו קדוש מאוד ונעלה, שאינו ניתן להיתפש לאלה שמחוץ למחנה. בינתיים הימים חולפים, ומועקת הרעב הדוויה בארץ ישראל בעינה עומדת. ובחוף יפו פולחות צפירות הספינות בחלל האויר, מהלכות אימים: ספינות מפליגות! שמיים, בקשו רחמים – – –.

 

לט    🔗

אזל הכסף.

אין לנו גם די ארוחה אחת ליום.

הרעב מציק ואין לרמותו בבדיחות; הקיבה הריקה מתכווצת ומייבבת נוגות מתוך רזון מתיש; הגוף הבריא תובע את מזונותיו ואין במה לספקו. חנוני אחד שניאות לתת לחם, סוכר ונפט בהקפה – אולם בהבחיני כי זוגתו השמנה, הבהמית עיוותה פניה מתוך חשד גלוי, כנוזפת בבעלה – לא מלאני לבי לדרוך שנית על סף חנותו. מצב רוחנו הולך ונעשה סגרירי. עגום. אנחנו נמנעים מלהפגש עם מכרים. לבחורות מנגד אין אנו נכנסים וזהבה מצטערת. אגב, צעיר אחר נטפל וחוזר אחריה ולמה לי להתערב? ועדנה… לבי ניתר כשאני מהרהר בה. היא פקחית ועליזה כמקודם. אין היא מקדירה לי פנים, אולם היא מבכרת את יריבי. כשאני מזדמן בחברתה – היא מתייחסת בסבלנות מהולה בחיבה לדברי, אולם היא הצליחה ליצור סביבה אוירה של “לאט לך”… ואני יוצא מפניה מנוצח, ואת לבי מכרסם העלבון. אני מנסה לא להרהר בה. אבל ללא הועיל. ויסורים אלה קשים מיסורי הרעב, אני מתנסה בכור מישנה: ברעב באהבה שהכזיבה…

אתמול נכנסה אלי זהבה. הסתכלה בחדר הפרוע, ישבה על ידי, ופתחה מהססת:

– אתה עובד?

– לא.

– איפה אתה אוכל?

– במסעדה.

– וכסף יש לך?

– י…יש.

– למה זה הנך כה עצוב?

– אהבתי צעירה והיא בגדה בי…

– אתה חומד לצון.

– לא. אמת אני אומר.

– אתה כועס עליה?

– לא.

היא חשבה כי אני מתלוצץ. לפני לכתה נזפה בי:

– למה זה חדלת לבקרני? תסור אלי, במקרה שיחסר לך כסף – אני יכולה להלוות לך לזמן מה.

– רב תודות לך!

כשיצאה קרבתי לחלון והבטתי אחריה. בחורה טובה ונעימה. אולי באמת כדאי לסור אליה, לצאת אתה בערב ולשכוח בזרועותיה את תלאות היום?

היום לא אכלנו לגמרי. עולים אנחנו על משכבנו רעבים, נוגים ותשושים, בלי דעת איך נשתיק את רעבוננו לפחות למחרת בבוקר… אני שוכב ומהרהר. במה? אין צורך לפרש, כי זה נוקב, כוסס ומחליש את הדופק.

– שמעני נא, יצחק חביבי – אני פונה אליו – רצוני לספר לך משהו.

אותו רגע נתברר לי כי עלי לאכול הערב. כן – לאכול – בפה מלא! השראה גשמית ר"ל! רעיון מוזר ניצנץ במוחי, ואני מוסרו ליצחק:

– היתה לי דודה שהתפרנסה ממכירת לחם ושאר מיני תרגימא. בשוק העיירה צרפה לה סוכה עלובה, בצורת שולחן וקרשים ספורים ששימשו לה גג. ועל זה היתה פרנסתה. יום אחד הבחינה האשה כי חסרה לה ככר לחם. למחרת ולמחרתים נישנה אותו הדבר: ככר לחם היתה נעלמת ואיננה. תמהה האשה. עמדה וסחה את הדבר לשכנתה, הציעה לה זו להשגיח ולשים עין. שמעה האשה בקולה ועמדה על המשמר. ועוד באותו יום פתרה את החידה. אולם היא נדהמה ושתקה. זה היה בשעת בין השמשות. אחד מבעלי הבתים החשובים שבעירה, נגיד לשעבר, יהודי שירד מגדולתו בצוק העתים, שהתבייש להודיע ברבים על מצוקתו הכלכלית – עבר לאטו, במתינות, הביט כה וכה כמנוסה בדבר, נטל ככר לחם, הטמינה מתחת כנף בגדו, הרכין ראשו והלך לדרכו, כלתומו…

– והיא, האשה העלובה, נדהמה למראה כל זאת ושתקה. לא האמינה למראה עיניה. היא ספקה כפיה, נאנחה ושתקה. לא סיפרה לאיש דבר. ויום-יום ראתה בבוא האיש לבצע את מעשהו המוזר והעצוב. אולם לימים – כשהאירה לו ההצלחה שנית פניה – קרב יום אחד לאשה, מסר לה שטר כסף הגון, בלי להגיד דבר, ונסתלק לו בראש מורד…

יצחק גונח, מחניק שעול:

נקטה האשה תורתו של משלי: “לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב”.

קפצתי ממשכבי וקראתי אליו מתוך הכרה ברורה ובטחון:

– הן חוטאים אנחנו שנינו לנפשנו. הבה ונלך בדרכי אותו יהודי… אחר – הן נדע לסלק… נרשום הכל.

יצחק נועץ בי עיניו ושותק.

– מה השתיקה? ענה לי!

– הצעתך נראית לי, אבל איך פותחים בזה?

– ננסה, ועוד הערב.

– המסוגלים אנחנו?

איני עונה לו. מתוך החלטה מוצקה אני מתחיל להתלבש. יצחק מפקפק עדיין ופניו כבושים בכר. אני מסתכל בו רגע ושואלו יבשות:

– אינך מצטרף אלי?

הוא מתלבש בשתיקה. בלי רצון. איני שם לב לזה. איני רואה הצדקה בסרובו, ואיני רואה מוסר במיתה ממושכת וטפשית. לבסוף הוא מסכים, אם כי מתוך היסוס. אנחנו יוצאים החוצה.

– לאן? – שואל הוא.

– לחנות המכולת שבקרן הרחוב. – אותו חנוני מצא חן בעיני…

בלכתנו לשם אני מתכן במוחי תכנית לכל פרטיה. מרחק פסיעות אחדות אנחנו מתעכבים, ואני עומד להסביר ליצחק איך לבצע את הענין:

– עלינו להכנס לחנות בשעה שיימצאו בה קונים אחדים. אחד משנינו יקח ככר לחם ויצא. הרושם יהיה, שעל הנשאר לשלם… במקרה שהחנווני לא יבחין לגמרי בהתחמק האחד עם ככר הלחם – הרי הכל יהיה כשורה; במקרה שהוא ישאל על הלחם – תגיד כי אינך מכיר אותי כלל, ואתה תשאל על בולי דואר. אין לו בולים… מובן, אינך אחראי…

יצחק מתגרד בגבחתו:

– לא אוכל!

אני מתרגז. מפני שבטוח אני כי נסלק חוב זה בהזדמנות ראשונה. ונוסף לזה אני מרגיש בבטחון גמור, כי אפשר לממש את הדבר על נקלה.

– ובכן, יצחק?

הוא מהסס עדיין ולבסוף הוא משיב:

– מילא, יהא כך:

ומוסיף להפתעתי:

– אבל אל נחלק מראש את התפקידים. נראה בחנות…

– טוב.

אנחנו עומדים בקרן זוית, מול פיתחה של החנות ומחכים להזדמנות כשרה. עיני חודרות פנימה. החנות אינה מוארה ביותר, וזה נראה לי דוקא. בקצה שולחן עומד החנוני כפוף על פנקס החשבונות שלו. באמצע מונחות חלות צהובות וככרות לחם שחומות. לאורך הקירות מגובבים שקים, ארגזים ושאר מיני מכולת. אולם עינינו רק לנקודה אחת – עילת הכל: הלחם!…

יצחק פונה אלי בלחישה:

– מה לדעתך קל יותר להוריד – לחם או חלה?

הריני מהרהר רגע ומחליט:

– לחם. הוא מזין יותר.

שתי נשים קרבות ופניהן מועדות לחנות. אני הודף את יצחק במרפקי, מעודדו ושנינו נכנסים בעקבותיהן החנותה. אני מסתכל ביצחק, פניו קודרים. הענין הוא באמת רציני ומוזר… אולם כבר התחלנו… החנוני פונה אלינו בחלקת לשון:

– מיד, רבותי. תיכף ומיד.

הוא מטפל בנשים קודם. אני מנצל את ההזדמנות, פוסע פסיעה אחת קדימה ומסתיר בגבי את יצחק. החנוני כפוף אותו רגע על חבית דגים מלוחים, כוונתו היא לעצור בעד הנשים הבוחשות בה בידיהן יותר מדי. תנועה קלה כלשהי מרטיטתני ובמוחי מנקרת רק מחשבה אחת: שלא יפקפק!

רגע – נצח. אני מביט אחורנית. יצחק איננו. אוף,… רווח לי. הזדרז הבחור. מועקה נגולה מעל לבי. אני מנסה לשאוף רוח. אחר איני מחכה עד שיטרח ויפנה אלי החנוני. אני מקדימו:

– אין לי פנאי.

– מה אתה רוצה?

– בולים.

– אין לי בולים!

– כסבור הייתי… – אני נחפז לצאת, פני לוהטים.

בחוץ ניטפל אלי יצחק ומוסר לי ככר לחם טרי, כחושש להחזיק בה. שנינו שותקים. ההרגשה התוקפת אותי אינה טובה ביותר. לבסוף אני בוצע את הלחם ושנינו הולכים ולועסים בשתיקה. הביתה אין אנו חוזרים מיד. אנחנו הולכים לטייל על שפת הים. יצחק גוחן, מרים עתון תופס את הלחם הנשאר:

– לארוחת הבוקר.

– הנך טועה. לארוחת הצהרים. נאחר לישון מחר.

אנחנו מתיישבים על אחד מספסלי האבן, מול בתי הקפה המוארים ומסתכלים בעוברים ושבים. אני מוציא מכיסי עפרון ופנקס ורושם: “ככר לחם מספר אחד. חנות – מ.ב.”

יצחק צוחק במרירות:

– התחלה יפה…

– כל ההתחלות קשות…

הוא מתאנף ונוזף בי:

– מה הלצון שאתה חומד לך?

– ומה עלי לעשות? להטיח את ראשי בקיר? עדיין צעיר אנכי, ואיני רוצה כי מרה שחורה תשלוט בי. דיה לצרה בשעתה. הרעב הירפה ממני ומוחי פנוי כרגע גם לשטויות, כי אחרת מה תועיל ברצינותך זאת? עלינו לשלוט ברוחנו ולא להתייאש בשעת משבר זו.

– כן. לא להתייאש ולבקר בינתיים חנוונים…

– יצחק!

– מה יש?

– אתה מתגרה בי.

הוא הניח את ידו על שכמי וענה רכות:

– לא, נדב. אל תחשוד בי. פשוט נפשי מרה עלי. הרי תדע כי מצבנו עגום הוא, ולי קשה להסיח את דעתי מזה. זה מעיק עלי ומכניס בי לפעמים פקפוקים הגרועים מיסורים… הכל נראה לי חסר-ערך ומגמה; הכל נראה לי תפל… לך לא איכפת, משום שאתה בונה תמיד את עתידך על כנפי הדמיון; אתה שוקע בחזון וזה מרחיק אותך מן המציאות האפורה. אני רואה את המצב בעד משקפת עכורה.

וכעבור שתיקה קלה הוסיף כמהסס:

– ונוסף לזה, גופי אינו בקו הבריאות..

דבריו הנוגים נגעו ללבי. אמנם ראיתי ידעתי כי הוא מסתיר רז עגום בחובו. בלילות הוא מכעכע ומשתעל. הפצרתי בו שיגש לרופא, והוא סרב.

– במה אתה חש?

– הוא הצטחק במרירות כמשתמט.

– במה?

– ריאותי שניגפו אז על ידי שוטרים בריטים וערבים.. הפרס שקבלתי מידי האכרים העברים..

–!… עליך להכנס לרופא!

– זה לא יועיל. נחוצים לי תנאים אחרים.

– יש לטכס עצה.

– שטויות. אין לנו לחם לאכול ואיך עלי לחשוב על הבראה?

– אבל הן לא יתכן להזניח את המצב ככה!

– בארץ זו יתכן הכל! שלשום הוכיתי על ידי נכרים, ואתמול קשר בועז יהודי את פועלו העברי לסוסו, וחבריו הערבים דפקו בו וצהלו למראה המסכן הנסחב ונחבט בקרקע!

– שמע נא, יצחק! עליך לזנוח את המרירות הזאת ולדאוג ברצינות גמורה למצבך! אם אפשר לך לדרוש כסף מבית אביך – מוטב; ולא – אנסה אני לבוא לעזרתך.

הוא צחק:

– אתה?

– כן.

– באיזה אופן?

– אכתוב להורי וישלחו לי.

– הבלים. אתה מדבר כילד.

הוא נשתתק, הרכין ראשו ושקע בההורים.

– אבל אין זה מדרך הטבע להניח שהמחלה תכרסם אותך!

הוא נתרגז וקרא:

– מה? אין זה מדרך הטבע? הטבע גופו האין הוא מתאכזר? כשהר-שרפה מתגעש וקובר בלכתו כפרים על תושביהם, האין זה מדרך הטבע? וכשסערה על פני הים משתוללת וטורפת ספינות על נוסעיהן – האין זה מדרך הטבע? וכשפורענויות לרבבות מתרחשות על ידי הטבע וניתכות על ראשו של האדם באשר הוא – האין זה מדרך הטבע? אלא שמסכים אני לצרות הנגרמות על ידי הטבע, בדרך הטבע, אבל כשהברזל מוכה על ידי הברזל – כשפורענויות באות מידי אנשים – ארורים הם!…

זוויות פיו העלו קצף. פניו חורו. המרירות שנצטברה בו פרצה.

ראיתי כי אמונו באנשים ובאידיאלים נתמוטט. ועל כך ידאב הלב. מוטב לשתוק שכן אין מועיל במלים, שעה שהיאוש טורף את נפשו.

 

מ    🔗

טיילים עוברים ושבים, זוגות-זוגות. רובם נוהר לחולות. שם בחשכה יש מקום להתעלסות. המיית הגלים מרדימה שם, ומשכיחה לרגע קט את הצרות ותלאות היום. ופתאום אני מבחין בתחילה באגרונום, ואחר בה. שניהם מהווים זוג יפה. היא לבושה שמלה לבנה ההולמת אותה מאוד. ענוגה. אני מסתכל בה ולבי הולם…

הם תופשים מקומות על יד שולחן קטן ממולי. אני מחוויר ומוסיף להסתכל בה. פני לוהטים, כי דמי פורץ ושוטפם. אולם את עיני אינני גורע ממנה. הן רק לפני שבועות מספר להטה בזרועותי על שפת ים המלח… ומה הפליאה להתרחק!

היא משפילה ראשה אחורנית כמתוך ליאות ומביטה ניכחה, ממנה והלאה. אולם עינינו מצטלבות בסוף. היא נרתעת קצת ממקומה. בן לוויתה עסוק אותו רגע עם המלצר, היא מצטחקת אלי בחיבה דוקא, עיניה שופעות רכות המחשמלת את גופי. הריני נכנע וכובש פני בקרקע. בהרימי את מבטי אני רואה כי היא עושה תנועה כמבקשת להזמינני. אני מזדרז וטופח מיד על שכמו של יצחק;

– בוא.

קמנו והלכנו, במוחי ניקר הקצף: היא מרחמת עלי…

אחר עזבתי את יצחק מתוך אמתלא, כי עלי לגשת לאיזה מקום, ואני רצתי ממש חזרה. כה חזק הרצון תקפני לראותה שוב ולדבר איתה. כי בעצם הן השתמטתי מפניה בזמן האחרון, והיא עדיין התיחסה אלי יפה. הוי, מה חפצתי להשלות את נפשי… לבי דפק, כשלא מצאתיה תססה בי האכזבה, והכל נראה לי ריק מסביב. רצתי חזרה בדרך המובילה לביתה בתקוה להיפגש בה. לדאבוני לא פגשתיה. חזרתי הביתה וראשי מלא מחשבות כרמון. הוי, מה חפצתי להחזיר את עטרת הבכורה אלי…

כשפתחתי את הדלת ונכנסתי החדרה – שמעתי את קולו הנבעת של יצחק:

– מי שם?!

– מה זה נבהלת?

התחלתי מתפשט בחשכה ויצחק פתח לדבר והפעם בשקט ובקול מתון:

– התדע? לדאבוני, הריני עצבני מאוד. יש ורעש קל עלול להרגיזני עד כדי לעורר את חמתי, עד לטירוף. זוהי כנראה ירושה גזעית, שנמסרה לי מימות הטְבחים בין שבטים במדבר; מימות האינקויזיציה; בלהות מסעי הצלב; גזירות ת"ח וכו'. פגעים שחדדו במשך דורות את העצבים וקרבום לטירוף החושים, לידי מורך לב. ונוסף למועקה הזאת שהנחילו לי אבות אבותי וחרתו במוחי את בלהותיהם מכל דור ודור – נוסף לכל הנטל התורשתי הזה – הן נתנסיתי נסיון מר ומדכא בפרעות אוקראינה האיומות. מראות הזוועה שהייתי עד להן, המשיכו את פעולת ההרס הזה בנפשי ומערכת עצבי…

הוא שתק רגע והוסיף:

– ואחר, בנסעי לחוץ לארץ ללמוד הוכיתי יום אחד בוינה בידי סטודנטים נוצרים. עצבי החלשים גרמו לי פיק-ברכים ואני גם לא מצאתי את העוז המינימלי להתקומם נגדם ולעמוד על נפשי… החרפה הזאת כרסמתני. האוירה הספוגה איבה בין פורעים “תרבותיים” אלה לא הועילה לשפר את מצב עצבי. רופא יעצני להזניח הכל ולעבוד עבודת שדה. עליתי ארצה על מנת לעבוד ולהשקיט את עצבי. השנים הראשונות היטיבו לי הרבה. מורך-הלב פג, השתחררתי קמעה קמעה מן העצבנות, כי תהליך הבראתה הוא אטי מאוד. אולם הפגעים המוסריים-חמריים שתכפו עלי בזמן האחרון, המחלה האורבת לי – כל אלה הדברים הם שוב בעוכרי…

– יצחק, אל לך להתיאש.

הוא לא השיב לי, מצא לו איזה בדל סיגריה, הצית והחל לעשן.

– סבורני, כי אסור לך לעשן.

– היינו הך!

דומה – כי בתשובה זו חתך את גורלו. השתררה דומיה מעיקה. על המיטה שכב בחור טוב מישראל, אשר העולם הנוצרי הקיא אותו, וכאן במולדת העברית טפחה על פניו מציאות גסה ומדאיבה; מציאות אשר החריבה את בריאותו, הרעילה את נפשו והעכירה את מוסרו. נשמתו שהפכה סגרירית, התחבטה-התלבטה ברשת היאוש עד למיגור היש.

ואני מהרהר בדברים שסח לי פעם ידיד אוטופי:

…יבוא יום שבו יגיע האדם לחיים יפים ונטולי דאגה, בשעה שלא יעכבו בידו תחומי אויר ומרחק; בשעה שיחדל לעמול בזיעת אפיו לשם הוצאת לחם מן האדמה, כי בהשבעת חימאים-אלחימאים יימצאו לו מזונות בשפע. בעיות הקיום המנסרות בעולמנו תפתרנה, והאדם – כדי להוציא את מרצו הנאגר, וכדי לשמור על בריאותו וגמישותו – יעסוק בספורט, שעשועים, קריאה והתעלסות באהבים…

משמע, כי עולם ללא בעיות יהיה, ללא ענין, ללא חלומות וללא פתרונות; ללא שאיפות וללא חיפושי דרכים. במוחו של האדם תקנן בערות והוא יתענג על חשבון אלה שקדמוהו – עד היותו צר מוח ומפותח גוף ושרירים – כבתקופת האדם-הילד…

איזו בטלנות אוטופית!

ושמא הזיות אדם רעב?

מה עדיף? עולם מלא שאיפות ומכאובים או עולם משולל דאגות וצרות?

אני מבכר את הראשון על השני.

רצוני לחיות מתוך התלבטות ושאיפה למשהו, כי רצוני להאמין; להאמין ולהתפלל ליופי, לטבע ולאשה; רצוני להרגיש אכזבות ונצחונות; רצוני לחיות מתוך עמל כפים כשר ולברך על המנוחה ואחר – להסתכל מתוך שמחה והודייה בשמים שנתבהרו; רצוני לחיות, לסבול ולפתח מתוך תלאות ונסיונות את מוחי – על מנת להנחילו לצאצאי שיבהירוהו יותר; שיהא איזון בין גוף לרוח. ולכן אני מוותר על אותם האלחימאים, ההוזים לסחוט מזונות מן האויר. ישלטו בנו החיים על תוגותיהם ושמחותיהם; כי אין אור בלי צל, ואין רע בלי טוב; הכל משמש בערבוביה. חוק. לשוא נשלה את עצמנו בהזיות אוטופיות, כי יום יבוא ואנחנו נגיע לאושר אין קץ. הבלים: האדם נוצר לעמל ולסבל. ולשיפור התנאים יש לפנות רק לאדם העריץ, הטפיל, הערפד – לתבוע ממנו את עלבון העשוקים ולמגר את שלטונו! ואז ירבה האור על הצל.

אני עושה חשבון נפש לצל המצוקה האופפת אותי:

על מה אני חי ומתלבט כאן בארץ קטנה זו? מהו המגן השומר עלי מפני רעל הפסימיות – המצווה לקום יום אחד, להציץ בעיני הפחד הגדול ולטרוף הנפש בכף?

שלושה הם הגורמים המצילים ומצווים את החיים:

החזון המשיחי הישראלי; חזון גאולת העובדים; האשה…

ואולי זאת היא מסכת האגואיזמוס הכביר? קול החיים?

איני יודע.

אולם:

אשרי, שחלקי הוא בין צבא חלוצים לעם עתיק יומין, המחדש את בריתו עם ארצו, לשונו וטבעו, מתוך סבל והרפתקאות –

אשרי, שאני מחפש עם ביסוס מולדתי – גם דרכים חדשות לקיום חברה אנושית חדשה וכנה על יסודות סוציאליים, שרבים מהם עולים בד בבד עם דעותיהם של נביאינו וחז"ל.

אשרי, שאני לובש בד, מסתפק במועט ואיני כופר ואיני מפקפק בהצלחת שאיפותינו – נוכח כל המכשולים ששמים לנו בריטים, נוצרים, ערבים, ויהודים צרי מוח וקטני אמונה כאחד; הבוז להם – והבטחון לנו!

אשרי, שנולדתי בגלות מקוללת, שפקחה את עיני והורתני את הדרך ארצה, במקום שאני לוקח חבל ביצירת ערכי מוסר במולדת המתחדשת –

אשרי שאני חלוץ יהודי!

וטובה ומחוננת ההזייה, המאפשרת לראות לפעמים דברים שלא כהווייתם – להסתכל בתהום ולא להסתחרר – – –

 

מא    🔗

יצחק שוכב סרוח על מיטתו. פניו חיוורים, עיניו נעוצות בתקרה והוא פוזם חרש מתוך התרגשות: “קום התנערה עם חלכה, עם עבדים ומזי רעב..”

אחד במאי. אני יורד ממיטתי ונגש לחלון. מה רב האור! הים הרחב מתנוצץ לאור השמש ומנדנד את מימיו תחת אפריון נפלא של תכלת עמוקה. סירות-מפרש לבנות חותרות אי-שם במרחקי האופק. גלים מכורבלי קצף, כמסוכנים, מלחכים את החוף המצוּדף והלבן. גם הבתים לאורך שפת הים בודדים שבעתיים. שיפעת-אור, אור וזוהר לכל מלוא העין!

– נדב – קורא אלי יצחק – השעה מאוחרת. הבה נכשיר את עצמנו לחג.

– אני רעב…

– שטויות! – כעבור רגע כאומר לפייסני: – לזה נדאג בחוץ.

אני נגש למזודתי הבלה, פותחה ובודק את רכושי העלוב. מזודתי מכילה: ספרים מיספר, ובתוכם תנ"ך, היקר לי מעודי; תפילין – זכר למסורת אבות קדומה – שלמרות כל הכבוד שאני רוחש לתשמיש דתי זה – איני מבין איך להתקשט בו, ולשם מה, אם כי לבי אינו שדוף תפילות…! לבנים קרועים שבקושי אפשר לכבסם; גרביים טלואים טלאי על גבי טלאי, וחולצה אחת שנותרה בדרך נס שלמה.

אני מוציא זוג לבנים, זוג גרבים, מצרף את החולצה, עורך כביסה על רגל אחת. אף יצחק ניטפל אלי ושנינו מתכופפים על אגן מים שהשאילה לנו שכנה טובה – והכביסה בעצם תקפה. למדנו את העבודה. כעבור חצי שעה אנחנו יוצאים ותולים את הכבסים על גבי חבל שבחוץ, ובינתיים הרינו קופצים המימה.

המים צוננים לשחיה ויפים לשחיה. אבל אני מרגיש כי לדאבוני אין בכוחי להרחיק לשחות הפעם כדרכי. קיבתי ריקה ואני רעב. חולשה תוקפתני. בקושי, מתוך ליאות, אני יוצא את המים, בשרכי רגלי על החול הלוהט – הברכים כושלות ממש. יצחק משתטח אפרקדן ונושם בכבדות.

הכבסים מתייבשים כהוגן תחת עין השמש היוקדת, החולצה מקומטה במקצת אולם לגהץ אין לי פנאי, וגם אין צורך. בכל זאת אני מנסה לישר את הקמטים ולתת לחולצה צורה פחות או יותר הגונה, הענין עלה בידי יפה. רק קמט אחד לרוחב הגב מתעקש עדין. הריני מישר שוב, החולצה העלובה והרטובה למחצה, נכנעת ונקרעת קרע הגון…

שיני מתאוות להתקע בשפתי. יאוש תוקפני וזעם עצבני מרעיד את פני. פני יצחק מתעווים למראה אסוני, אך במה יושיעני? ברצון רב היה נותן לי משלו, אולם אין לו. הוא מסתכל בי ושותק. אולם מה רב הצער הנשקף מתוך עיניו. ארשת פנים מבעיתה.

לוותר על חגי איני רוצה! אני לובש את חולצתי הישנה, הבלואה-טלואה, ושנינו צועדים במעלה הכביש לרחוב המרכזי. מראי הוא מראה פוחח דלפני… אולם הבוז לעשירים לובשי המחלצות… חה-חה-חה,החג – חגי!

והאכילה מה תהה עליה? שאלה זו מנקרת במוחי וקיבתי כאחת. דוקא יצחק החלש, החולה, הינו סבלן כגמל במדבר החיים. הוא מרגיעני ואומר, כי נמצא מוצא. היאך? איני יודע ואין לי שום מושג. וזה היום השלישי שאנו טועמים לחם כזית ומתפרנסים מתוך צימצום-מצומצם, הבוקר לא נותרו גם השיריים.

בינתיים אני בוחר ללכת לצדי הבתים השרויים בצל, מקום שם אין החולשה תוקפת ביותר. נגדי הולכת, הלוך וטפוף, מכירה. חברתה של עדנה. אני מסב את פני ומסתלק הצדה. איני מתבייש, חלילה, מפניה. כלל לא. היא נעימה וכדאי לשוחח איתה, או להסתכל בה, אולם אין לי הפעם הסבלנות להתעכב ולדבר. היא חלפה לה. טוב.

בקרן אחד הרחובות מסעדה. היא מוגנה מחום השמש וחוסה בצל סככה של בד. עיני נתקלות בבר-נש אחד האוכל מתוך זוללות משונה, מחטט בידיו בצלחת מלאה צלי בשר, לועס בלסתות מנופחות ומנדנד את רגלו תחת השולחן מתוך הנאה גשמית. אני מסתכל בו בעינים כלות, ואסוציאציה מנצנצת במוחי: כלב!

נדנוד רגלו של אותו בר-נש – מזכיר לי כלב על סף אטליז, בגרמו אומצת בשר ובכשכשו בזנבו מתוך אותה הנאה… זה ברגלו, וזה בזנבו… היינו הך. אולם אני בולע את רירי וראשי עלי סחרחר. הריני ממהר להסתלק מפינה זו.

ברחוב מורגש החג. פועלים חוגגים וענודי סרטים אדומים חולפים בסך שלובי-זרוע – זוגות, שלישיות ורביעיות. פשטת של הליכה המשרה אוירה חגיגית וצנועה. פניהם מועדים לבית-העם, ואף אנו מצטרפים אליהם.

– האינך רעב, יצחק?

– בחצות התעוררתי, כי הרעב הציק לי, אבל כרגע הירפה ממני משום מה.

– ואני רעב גם כרגע!

– אל-נא תרגז, חביבי…

– אינני רוגז, אבל אני רעב.

– בודאי ניתקל שם באחדים מחברינו והשאלה תיפתר.

שנינו מייחלים לנס.

המוני פועלים צרים על שערי בית-העם. אמנם שנת-משבר קשה עוברת עליהם, אולם בפניהם – פני צבור מאוחד ומאורגן, צבא כיבוש של האומה החותרת לתחיה – קשה להכיר סימני חולשה. ויתכן, כי אין אנו היחידים הרעבים במחנה הזה. לפעמים מידרדר צחוק רענן ועליז של צעירה וסביבה חבר בחורים קורנים. אין אנו מספיקים לפנות כה וכה ושורות הבאים סוגרות עלינו ושנינו נמצאים בתוך הזרם, הסוחפנו פנימה. המקומות תחת הגג תפושים. אנחנו נאלצים לכבוש מקומות הגלויים ומופקרים לעין השמש הבוערת. אין לתקן בכך כלום, ואנו צונחים על הספסל הצורב לאים ותשושים. שתיקה גמורה שוררת בינינו. אין על מה לדבר וקשה לדבר. רק בעינינו אנו תרים אחרי חברים, אולם כמו להכעיס אין לראות אף אחד מהם.

הבמה מקושטה ירק ודגלים אדומים. רבים משליחי צבור ההסתדרות ואורחים כבר תפשו מקומותיהם. אחד מהם, ממכירי הטובים, נשקף ישר אלי. מסופקני אם הוא מבחין בי, אבל אני מסתכל בו יפה ורצוני ללחוש לו: ידידי הטוב, אני רעב… חה-חה-חה… מגוחך. צעיר בריא אינו בוש להתאונן, כי הוא רעב,,, חה-חה-חה-חה

– מה הצחוק? – שואלני יצחק.

תמהתי. לא עלתה כלל על דעתי, כי אני צוחק מפי וחוצה,

הנאומים בעצם תקפם. איני מקשיב ואיני תופש אף משפט אחד. אין הם מזינים אותי. ראשי צונח, ואני נמצא במצב של נים-ולא-נים. כשפורצות מחיאות כפיים סוערות, אני מתעורר, מרים ראש, משתאה, מעיף מבט חטוף ביצחק המקשיב לכאורה, ושוב תוקפתני ליאות נבובה. חם לי. אני מזיע. קרבי הומים בי ומייללים באזני ממש מזמור רעב עגום. קיבתי מתכווצת מתוך שוועה למזון. לפתע אני שומע קול שירה אדירה. תנועה-תנודה. אני פוקח את עיני, נועצן בקהל הקם על רגליו ומתברר כי שרים את האינטרנציונל. אני מתאושש מעט. קם, מתעודד ומקשיב. אני מתאמץ ומצטרף בקול רפה. עם סיום הבית האחרון הריני צונח פתאום לתוך עלטה הומה בסאון מוזר – צונח וצולל…

היתה זו התעלפות קלה.

בצאתנו את בית-העם נתרחש לנו הנס על-יד הכניסה: נתקלנו בגדעון. הוא בא לחוג את החג בעיר ולהתראות אתנו. משלא מצא אותנו במעוננו הלך, כמובן, לכאן ומצאנו במצבנו העלוב בשעה שעינינו חשכו באמת ללא מוצא. הוא הופיע בחיוכו הטוב כמלאך גואל. יצחק שלח מיד את זרועותיו ותפש שתי לחמניות משולחנו של רוכל אחד – ומסר לי אחת, ובעצמו לעס בשקידה ברמזו לגדעון לשלם. ותיכף מיהרנו שלושתנו למסעדה סמוכה. היה ברצוני לבלוע מנות כפולות דוקא, אבל גדעון הניאני. אמר, כי זה עלול להזיק קשה. מתוך נסיון דיבר.

ועכשיו, מה רב העוז התוסס בי! הריני מוכן כרגע לעקור הרים ולטחנם זה בזה. וקסם זה חוללה בי ארוחה פרוזאית למדי. ושוב אנו משתרעים שלשתנו על החולות שעל שפת-הים, וקולו של גדעון מנסר באזנינו במנגינה ערבה:

– אתה, נדב, תעזוב את העיר עוד שבוע. תעבוד כשומר על הטרקטור המובא אלינו לחרישה. הוא ימצא במרחק-מה מן הנקודה ותגור שם באוהל; ולך יצחק – תימצא עבודה בין פועלי המשתלה של האחוזה. אני אדבר עם האגרונום המנהל את העבודה והענין יסודר, שפיר?

– איזו שאלה?

ויצחק מחנן את קולו:

–הוציאנו-נא מעמק בכא זה…

– מעמק הבכא למישור היסורים… מצטחק גדעון – שם ישנם, כמובן, קשיים אחרים, אבל הן ברור כי אין לכם מה לעשות בעיר.

טיילים עוברים עבור ושוב. רגליים דורכות על גבי הצדפים המשמיעים נפץ קל. הגלים מתגברים והומים בהשתערם על סלעי החוף. השמש נוטה לפאת מערב ומארגמנת את שולי הרקיע. עיני תקועות באופק ומתחקות אחרי שורת עבים מופזה, ובדמיוני אני רואה גשר של ספינות, הנושאות בחיקן המוני ישראל מן התפוצות, דורשי ציון וחזון גאולתה, גשר ארוך ורחב שיגיע לכרכי הים שבאירופה! ואחי החלוצים יעברו לרבבותיהם בסך, זקופי קומה ושריריים; אש הגאולה בעיניהם וחזון התחיה בפיהם… אין הם זקוקים לכור ההיתוך של דור המדבר; צמאי דרור ועבודה הם! אולם, אל כביר ונורא אל כנען המשכלת, אל-נא תנסם ברעב! תן חסדך עליהם!

 

מב    🔗

אין זאת הפעם הראשונה שאיני מצליח למצוא את עדנה בבית. האב מציע לחכות לה כי יתכן שהיא תחזור תיכף. אני מקבל הצעתו ויושב ממולו. הוא שרוי הפעם במצב רוח טוב. מסתכל בי כאחד הבוחן לבבות ויודע את אשר לפניו, והריהו פותח בשיחה:

– יש לך עבודה?

– למה לי לעבוד? – מתלוצץ אני לפתע – יעבדו אחרים במקומי…

– ובכן, מה אתה חושב לעשות?

– אתמסר למסחר.

בעיניו ניצנץ התמהון:

– ואמצעים?

– זה לא חשוב.

– מה שייך: לא חשוב? בלי כסף לא תאיר לך ההצלחה פנים. מסחר דורש שני דברים: כסף והצלחה, ובעיקר – כסף. בלי זה לא יתכן שום דבר.

– יש לי גם כסף.

– איך זה נתעשרת פתאום?

– יש לי הורים עשירים בארצות-הברית, והם ישלחו לי לתכלית זו סכום הגון. זה ימצא לי.

הוא לטש את עיניו:

– כך?…

ערכי עולה בעיניו. אני נהנה למשמע כזבי שאני מפיח; ממשיך להתל בו כמתנקם, בלי שיחשוד בי:

– נוכחתי כי לא כדאי להיות פועל. ובכלל: למה לי להתלבט ולריב עם אכר נכרי על יום עבודה, בשעה שאני יכול להסתדר יפה ולנטוע במשך הזמן פרדס לעצמי!

– אלה הם דברים של טעם! עכשיו תהיה בן-אדם ולא עוד תשגה בהבלים!

אני מחייך לי חרש: כעת אהיה בן-אדם – – – ואני ממשיך מתוך רצון מיוחד:

– אני לא אשכור לי חנות. אני עומד לקנות מגרש במרכז מסחרי ולבנות בנין קבוע לתכלית זו. ואחר – עוד חזון למועד. יש לי הרבה תוכניות!

– לכשתטע פרדס, אז תבין, כי צריך להעסיק פועלים ערבים; היהודים אינם מסוגלים ביותר לזה, וגם דורשים הם שכר שלא לפי מעשיהם…

– בודאי שלא אוציא את עצמי מן הכלל. אם הפועלים העברים יהיו טובים ולא ילכו בגדולות – אעסיקם, ואם לאו – ערבים!

– צדקת! אולם הגד נא לי, איך זה עברה עליך הרוח לבגוד בעל הקדוש לך?

– מפני שנוכחתי, כי כל הדברים האלה הם רעות-רוח ואין בהם ממש.

פניו נהרו מחדוות נצחון:

– הוא אשר אמרתי מזמן!

איזה סוחר פיקח! חה-חה-חה-חה… כבר ניפתה להאמין, ובאיזו תמימות!

עדנה לא באה ואני יצאתי החוצה, כשאני צוחק על המישחק הפוחז והמוזר ששיחקתי הפעם. החלטתי לחכות לעדנה בחוץ עד שתבוא, כי נכספתי לראותה. ישבתי על ספסל קרוב וחכיתי. הרגעים ארכו לי. בסוף הופיעה ושמחתי כשראיתיה בגפה. לבי היכני ממש ודפק. חדווה ורעדה שלטו בי חליפות. קרבתי אליה, כמובן שנפתעה לראותני בשעה מאוחרת:

– נדב?

– כן.

היא הביטה עלי בחשד קל:

– באתי להיפרד ממך. אני עוזב מחר את העיר.

היא שאלה באדישות שהקפיאתני:

– לאן?

סיפרתי לה. רגע שררה שתיקה בלתי נעימה. הסתכלתי בפניה. שנינו לא מצאנו מלים בפינו, במה ואיך לפתוח בשיחה. ויתכן כי היא גם לא השתוקקה ביותר לזה. לבסוף העירה:

– הן תכתוב?

– אם מכתבי יהיו לרצון לך.

– אל תשתטה, נדב! בודאי שאני אוהבת לקרוא משלך.

– ואת תעני לי בדיוק?

– אשתדל…

– אה, את תשת-ד-ל-י!

– כבר מצא לו תואנה להעלב! לאן אתה נוסע?

– הן אמרתי לך. לאחוזת תל-ישוע.

– נכון.

– עדנה, יש לי בקשה אליך.

– מהי?

– אם תתני לי אפשרות לראותך מחר בערב – הריני דוחה נסיעתי למחרתים…

היא הרהרה רגע והשיבה:

– אין עליך לשנות את החלטתך בגללי, ושנית – סבורתני כי מחר אהיה עסוקה…

דבריה ניחתו בלבי כחצים שנונים. היא חששה להגיד את האמת. אולם בי התעורר הרצון להכריחה. אם כי ידעתי שזה ידאיב את רוחי יותר.

– אין את יכולה לראותני מחר, מפני שאת – – – נאלמתי לרגע.

– מפני מה?

– מפני שעליך להפגש עם מכיר החביב עליך יותר ממני…

– ובכן? הנך מוצא חטא בזה?

– ל-לא…

– היא דברה כמתנצלת:

– אני לא שיניתי את יחסי אליך, אבל גם לא שיניתי את יחסי לרעי הטוב מזמן. לוּ ידעת כמה זמן בילינו יחד, ומה חזקו הקשרים בינינו, היית מבין, כי אין לבגוד בידידות טובה ונעימה על חשבון ידידות חדשה…

היא צדקה, אולם האמת במערומיה מדאיבה מאוד!

רגע זה דומה מהייתי לטנטלוס. עמדתי על ידה ולהשיגה לא יכולתי. רחקה ממני בתוקף אהבה ישנה וחזקה.

עמדתי ושתקתי. היא הרגישה בדבר והשיאתני לנושא אחר:

– קראתי השבוע ספור שלך ב“נתיב”. הוא מצא חן בעיני. התאור היה מציאותי ומושך את הלב.

נעים לי מאוד.

סיפור זה עלה לי בשבועות אחדים, אולם לא ראיתי אף פרוטה בשכרו. העורך, בקבלו כתבי-יד, אינו מוצא לנחוץ להוסיף כי לא ישלם עבורם. המצב קשה. ההוצאות רבות. וחוץ מזה – הן סופר צעיר אני…

– הממשיך אתה לכתוב?

– כן.

– על מה?

– על אכזבות,

– מה הן אכזבותיך?

– רבות הן.

– מה טיבן?

– מי ימנה מספר להן וידע להגדירן. הן כה רבות ושונות! אין לספרן על רגל אחת; אין הן בנות רגע. הן הולכות ומתרקמות בחשאי, במשך זמן ניכר המביא בכנפיו את התלאות והסבל, היוצרות את הבסיס, ואחר מופיעה האכזבה בכבודה ובעצמה, בצורות שונות.

– באילו צורות?

– יש והאכזבה מופיעה בצורת רעב, בצורת מחלה נואשה, בדמות אשה ובצורת חלום שלא נתגשם. יש לי חבר הוא בא לכאן צעיר, רענן, מלא שאיפות; הוא בא לבנות ולהיבנות. אבל פרדסנים עברים שלחו בו שוטרים שבאלותיהם החובלות הרסו את ריאותיו, והבחור מכעכע עכשיו, יורק דם בחשאי לתוך ממחטה… הוא מפנה אלי את גבו בשעת מעשה, שלא אבחין חלילה באסונו, אבל פניו החיוורים מעידים על כך… ויש אשר צעיר מזדמן בחברת צעירה נעימה, והוא חושב כי כבר מצא נתיב ללבה, ולפתע נוכח כי שגה!… הוא נוכח לדעת כי רק לזמן קצר מאוד שעשע את נפשו, וחלומותיו, שהיו כה בהירים, הופכים לפתע סגריריים… האין זו אכזבה?…

היא שתקה.

– מה השתיקה?

– אין לי מה לענות לך. כך הם החיים. מעט חדווה והרבה אכזבות.

– משמע, כי יש לקבל הכל באדישות פילוסופית?

– בודאי. וכי ישנו מוצא אחר?

– ישנו. הזמן, שאלה של זמן ותו לא. הוא הגואל אותנו מכל צרה. כעבוד חדשיים, למשל, ואני לא אראה אותך, ויזדמן לי מאורע אחר לענות בו – אז בודאי שהרגשותי אליך תשתנינה…

– הרי שעליך באמת להקדים לנסוע מכאן.

אמרתי לה שלום ואחרי שלחצתי את כפה, פניתי ללכת. היא קראה אחרי:

– אל תשכח לסור אלי.

 

מג    🔗

בין השמשות. קרני השמש האחרונות מפרכסות עדיין על צמרות האקליפטוסים. המכונית נוטה מן הדרך, דוהרת לתוך השרון, בעלותה במעלה גבעה – מופיעה כמו על כף היד קבוצת צריפים וגגות אדומים של האחוזה תל-שוע. משני עברי הדרך משתרעים שדות שלף, מכוסים שיחי חילפא ירוקים לכל מלוא העין. בצלע גבעה חשופה משחירים אהלי בדואים. בפאת מערב, לנוגה השקיעה, מזדקרת צללית של עץ בודד, כּפוף על בקתה ערבית דלה, סירה בודדה בלב ים.

אפלולית ערב. המכונית מנסרת את הדממה וגונחת. מחלונות הצריפים מנצנצים אורות, פנסי המכונית, הזולפים אור בהיר נתקלים בשורות-שורות של שתילים רכים, נטועים שתי וערב, שתילים רכים, שרק תמול שלשום נקלטו בקרקע ומבטיחים פרדס נאה.

ובכן הנני שוב בנקודה חדשה. ובעצם מהו ההבדל: פה או שם? שם – בעבודת השדה, כביש או בנין, כאן משום חדוש וענין – בשמירה. ואני חלוץ בישראל, הרי הסכנתי מזמן לפרק את מיטתי, להפשיל את התרמיל על השכם ונוע-ניע. אין זה מפחיד כלל. להפך: יש בכך הזדמנות להתקל במאורעות שונים, אף מפתיעים, והגיל – הוא גיל הבחרות! אמנם פטור בלא צרות והרפתקאות אי אפשר. אבל אין בכך כלום. ברוכים יהיו הימים והלילות בכנען, הספוגים זכרונות מרהיבים ומדאיבים כאחד!

אני סועד ארוחת-ערב צנועה בין חברים פועלים המסובים לשולחנות ארוכים בצריף צר. בחורים לבושי חולצות לבנות, גופיות ספוגות זיעה, מצהיבות. צעירים בעלי תנועות כבדות. גדעון איננו פה כרגע. הוא רכב לכפר ערבי בקשר עם איזו גנבה, יחזור כעבור שעתיים, לעת זאת השומרים למשמרתם. בחור אחד ניטפל אלי ומקבל את פני בשמו של גדעון. הוא אומר לי לעבור אחרי אכלי לצריף שבו הוא גר סמוך לשער.

בחדר האוכל שורר מחנק, עשן סיגריות מתאבך בחלל. רבים מסיימים ארוחתם וממהרים לפרוץ החוצה, לנוח בחיק הלילה הצונן מעמל היום ושרבו. נמושות צרים עדיין על דוּד הרותחין ולוגמים תה בנוסח רוסי. לבסוף משתררת דממה. מסביב למנורה התלויה על הקיר מפזזים פרפרים. מן המטבח עולה קול קשקושם של כלים, מעורב בקולה הנרגן של המבשלת. פזמון ישן נושן.

בחוץ יושבת חבורה צפופה על גבי הקרקע. בתוך החשכה מהבהבות סיגריות. אחד משמיע בדיחות מפולפלות והשאר צוהלים. אולם מיד עוברים מן המהתלות לוכוחים רציניים על עניני היום.

חבר קשיש עובר ונוזף:

– בטלנים, מה לכם בחוץ?! הלשם כך התקנו חלונות מרושתים? הזהרו רבותי, מפני הקדחת, כי פגיעתה רעה.

– מצפצפים!

– כשתתקפך הקדחת, יא חביבי, ואתה תפרפר בין קור לחום – לא תצפצף! ואחד נפגע כבר!

– מי?

– פלדי.

– קדחת?

– הגונה!

– הראשון.

– אבל לא האחרון…

שתיקה. נוקפים רגעים ספורים. אחד-אחד קמים הצעירים, בלי רצון מיוחד ובתנועות ליאות, ומשרכים דרכם למעלה, לאולם הקריאה המואר יפה, המוגן ברשתות כפולות: תריס בפני יתושים.

הלילה צונח לזרועות התרדמה והדומיה. החשכה גוברת ומבליטה יפה את תשבץ הכוכבים, שבתוך העירום והדממה אשר מסביב – עוטה היא כסות-רזים נשגבה, המביאה לידי הרהורים יפים. משוטט אני בין תלמים, שאדמתם המפולחה טרייה עדיין, ואזני קולטות מעין רחש-לחש העולה ומתנשא מן הקרקע: זמזום צרצור וזחילת שרצי הלילה. לבסוף אני סר ונכנס לצריף הסמוך לשער. בחדר, שקירותיו ערומים, יושב הבחור כפוף על יד מנורה מפוייחה ועוסק בתפירת טלאי על גבי מעיל ישן מרופט. הוא מפסיק, מתמודד ופונה אלי בחיוך, כמתנצל:

– כך אנו חיים. צעירות טרם באו לכאן ושומה עלינו לכבס את הלבנים בעצמנו ולתקן את הטעון תקון. ובכן, עלי לתת לך הוראות בקשר עם השמירה.

– בבבקהשה.הריני מוכן ומזומן.

הוא גחן אל תחת המיטה, הוציא ומסר לי נבוט טפוסי, שצורתו צורת אלה חטובה יפה, וראש לו עבה ובעל משקל, העשוי לרוצץ גולגלתו של בן-אדם במהלומה אחת. גם אדרת מסר לי והעיר:

– גדעון הכין לך אדרת זו. עם רדת הטל תתרבל בה והקור לא יאכלך בלילה. ומה שנוגע לנבוט – למד, אחא, כיצד להשתמש בו. זה נשק קר, אך אין כערבים היודעים לשלוט בו בזריזות מפתיעה, כסייפים מצוינים. אם באלה יבואו אליך – אין רע.

–?…

– כן. לפעמים. אבל הנך חברו של גדעון, בודאי שתדע כיצד להתנהג בשעת הצורך גם באמצעי אחר…

עברנו בין הצריפים וירדנו למטה, בין משתלות ונטיעות, עד שהגענו לאדמת ניר שטרם עלה עליה החורש. בין תלי פחים וחביות התבלט, מתוך העלטה גוש שחור, סמוך לאוהל הנטוי על ידו. בן לווייתי עמד והצביע:

– כאן מקומך. עליך להשגיח על הטרקטור. אמנם השדים לא יזיזו חס וחלילה את הדוב הזה ממקומו, אבל אם יפרקו משהו ממטענו – ומצא להם; בינתים עלולה גנבה קטנה להפסיק את העבודה ולגרום הפסד.

נכנסנו לאוהל, ששימש מטבח וחדר-אוכל כאחד בשביל פועלי הטרקטור. הם גרו למעלה בצריף מיוחד, אכלו לחוד ולא נימנו עם צבור הפועלים במקום, כי עבודתם עונתית היתה. האוהל היה פנוי בלילה. הפועל גישש בחשכה, מצא את העששית, הדליקה והסב לשולחן שנתגלה מזוהם, רטוב ומכוסה שיירי אוכל.

– שפיר! בלילה תוכל לפרקים להיכנס ולעיין בספר, אם כי אין זה מתפקידו של שומר. איש לא יפריעך. עליך רק להשמר שלא תנמנם פן יסובוך אלפי יתושים. הקשב: הנה הם מזמזמים את פזמונם הארור… לא רחוק מכאן ישנה ביצה בת ארבעת אלפים דונם, זו מפריחה אלינו מליוני יתושים… הבנת? אך אין בכך כלום. בקרוב תירכש אף היא.

הוא הצית סיגריה, ופניו החיוורים מעט, והעינים הבוערות, האוצלות לליבנת פניו יגון טמיר, גזעי, השתלהבו והוא המשיך:

– קשה הוא הכיבוש. אבל כשנמצא הקרקע בידינו – הרי מיד אנו הופכים את השממה והמארה לברכה. יעיד העמק שלנו. נקודה זו, למשל, השייכת ליחיד בעל הון – אף היא ברוכה לנו. כשההון הולך יד ביד עם עבודתנו המסורה והמאורגנת – הפלא מתחולל כמו בשרביט קסמים. הפלחים והבדואים שבסביבה משתאים ומשתוממים למראה עיניהם, כי טרם עברה חצי שנה מיום עלותנו על הקרקע, וכבר משתרעים אלפי דונמים שתולים, בארות מים ארטיזניות, בתים הולכים וניבנים, חיים ותנועה, והעבודה רבה ובוערת!

הקשבתי לדבריו בתשומת לב והוא המשיך:

– זה היה ביום חורף מעונן ומעורפל. גשמים ורוחות. העגלות שלנו שרכו דרכן בקושי ביוֵן ביצות, עמוסות מטען של מכשירים שונים, מחרשות ומנין פועלים. באנו ותקענו אוהל בטבורה של גבעה, רתמנו את הפרדות למחרשות והתלמים הראשונים שפולחו בקרקע-בתולה זו – היו לנו כעין שורות כתב הברית שכרתנו עם אמא-אדמה. ואחר כך: ימים ללא מים, ללא תבשיל, וללא שינה. כולנו גרנו בימים הראשונים באוהל אחד. מכווצים וכבושים כדגים מלוחים בחבית. שכבנו על הקרקע הרטוב, ואזנינו קלטו את המיית הרוח, שילל וסער בחוץ ולא נמנע מלהפיל את האוהל – ודוקא בליל גשם שוטף…

יללת-תן עגומה וממושכה פלחה את דומית הלילה. איש שיחי שקע רגע בהרהורים ואחר הוסיף:

– אבל אנוכי אין בדעתי להשאר כאן. לזרא לי עבודת שיר יום ללא מטרה וללא סיפוק. אני אלך לעמק. שם החיים גרעיניים יותר, עיפתי מנדוד. חסל.

הוספתי לשתוק, מתוך כוונה להקשיב להמשך דבריו.

– אבל אל לך להוציא מסקנות מדברי. עבוד, חקור והסתכל בחיים. קנה לך נסיון ואחר תוכל להתוות לך את דרכך בעתיד. הן צעיר אתה עוד. ובינתיים צא, אחא, בהורה, אבל חוסה על הסוליות… צרכי החיים ביוקר והעבודה בזול… הערבים רוקדים את ה“דבקה” ברגלים יחפות ולהם קל להתחרות בנו ולהוריד את שכר העבודה.

הוא טפח על גבי טפיחת מורה לתלמידו והזדקף כמתכונן לצאת. הסכמתי לדבריו:

– כן, מצב הדורש הסתגלות וגם קרבנות.

ובעמדו בפתח הצריף סיים בנעימה של אמונה ובטחון:

– זה ברור. ואין להימנע. כל מפעל נועז, חלוצי, דורש קרבנות.

יצא, ובאזני צלצלו דבריו של אחד חלוץ מן העם.

התבוננתי בכלי האוהל. פרט לשולחן ושני הספסלים שעמדו תקועים בקרקע משני עבריו, נמצאו בו: תנור עשוי פחים ופרימוסים; ארגזי מכולת ובקבוקים ריקים לעשרות, שהתגוללו על כל מדרך כף רגל וביחוד מסביב לשולי האוהל. נראה שפועלי המכונה אוהבים לשים בכוס עינם.

שמתי את האדרת על כתפי ויצאתי לסבוב הראשון. לקחתי בידי את הנבוט. שהות-מה עמדתי, עד שהסכינו עיני לחשכה, ואחרי שלמדתי להבחין במקיף אותי – והנה עברתני לפתע צמרמורת קלה: מישהו התכופף על יד המכונה… מתוך זהירות לא זזתי ממקומי. לא ידעתי מה לעשות ונצבתי רגע אובד עצות. חכיתי לאיזו תנועה מצדו, אך הוא לא נע ולא זע… “כסבור הוא, שאיני מבחין בו” – חלף הרהור במוחי, ומשנהו: “למה אני עומד ומצפה כגולם? הן הוא יחבל בי בטרם אמצא את ידי ואת רגלי”…

אחזתי בנבוט, ובתנועה מהירה מוחלטת השתערתי והורדתיו בכל כוחי על ראשו, קלעתי ולא החטאתי את המטרה: הנבוט פגע והלם בחבית אחת, שעמדה על גבי ארגז, – וזו השמיעה קול שאון של פח ריק בהינגפו…

נזפתי בעצמי מבושה, והלילה צחק להוותי את צחוקו השחור.

כעבור כמה רגעים שמעתי צפצוף משרוקית. הוצאתי את שלי ועניתי.

אחרי הפסקה קצרה הופיע גדעון ובא, צוהל ושמח:

– שלום, נדב!

נשמתי לרווחה בחברתו הנוסכת בטחון.

 

מד    🔗

צהרים. החום גדול. העבים בגדו בשמים ויפקירום לתכלתם הערומה, המסמאת. את הדממה השוררת מפר במקצת מנוע המים, הרועש ומטרטר בלי הרף. את הפרדס הוא משקה. לאורך התעלות הארוכות, בין שורות השתילים – כפופים פועלים על מעדריהם. יחפים בוססים הם בשלוליות, המבריקות לעין השמש כרצי כסף, מתפתלים ופורצים להם דרך פעם לכאן ופעם לשם, לפי כיוונו של המעדר, ומוצאים להם מקלט ב“צלחות”. האדמה החרבה הצמאה, שהשתילים מוצצים ממנה את שארית רטיבותה ולשדה, סופגת עכשיו את המים בלא שבעה. הב מים! הב מים חיים…

ובעמק מתנהל לו לאטו בעצלתיים ר' טרקטור כבד המשקל. גונח, פולט עשן ופיח. בשלשלת פלדה עבה הוא סוחב אחריו מחרשה ענקית, שעל דוכנה מסביב לה מתרוצצים פועלים מפוייחים ומאובקים, טרודים כשדי בלהות, לאורך התלמים העמוקים; אדמת חמרה אדומה הולכת ומתגלית מתחת ללהב המחרשה המכסיפה, הולכת וגואלת שטח אחר שטח.

במעלה הדרך מתקרב בדהרה על סוסתו האצילה והלבנה הבידואי הזקן סעיד. שיך העומד בראש קומץ עלוב של בדואים המאהילים בשכנות המקום. עטוף עביה יושב לו הזקן על האוכף, ורגליו הנתונות במגפים חסרי עקב – דורכות על מישורות רחבות שהעלו חלודה. זקנקן קלוש, שהכסיף כולו, עוטר את לחייו ומבליט את פניו השזופים-נוקשים ואפו הגבנוני, השמי. מבטו קשה, גנדרני, ונצלף מן הצד. אגב פטירת שלום רפה, הוא בא שלוש פעמים ביום להשקות את סוסתו היחסנית, שעליה גאוותו. בלכתו רגלי – עלוב הוא, כפוף וזקן; אולם ברכבו עליה – אש מדברית ניצתת בעיניו ונטל השנים מתפרק מעל גבו!

לפנות ערב באות הנשים עם הכדים לראשיהן. הן באות יחפות זקופות ושקטות, ממלאות את הכדים בלי אומר ודברים ומסתלקות בשקט. יש ביניהן נאות למדי. אותה שעה אוהב אני להסתכל בהן – כשהן חוזרות מן הבאר, והכדים השחורים, מבריקים מן המים, נישאים על ראשיהן במין חן קדומים ציורי ונאה: חן תנ"כי.

שירת חברי הפועלים, אשר בקעה לפני שעה בעוז מתוך אולם הקריאה והרעידה את חלל האויר – נדמה מכבר. האורות שנצנצו מחלונות הצריחים הפזורים על הגבעה ולרגליה – דעכו ואינם. נשארתי בודד על יד הטרקטור בשמירה. שעות אלו יפות הן להרהורים. הלילה הוא ליל-ירח נהדר עוטה רזים; ליל-ירח המזליף נגהו הרך על אדמת כנען, המשחירה לעומתו בלווי של ילל-שועלים נוגה ונוקב עד תהומות הנפש.

ברגעים אלה מבקש אתה להשיח לבך לנפש קרובה, ולתנות קצת ממועקת המחשבות; בשעה זו מבקש הנך לצנוח בזרועות אשה, להתמכר למגע מפנק מעדן, ליד אשה מלטפת. אולם בודד אני ועזוב בחיק הלילה, עדנה רחוקה וזרה. אני יושב לכתוב לה. אחר שמח אני בהבליגי על רצוני זה, וקורע את המכתב לגזרים, כי היא הן תראה אותו לחברה הטוב, ותעיר בודאי על אי-אלו רמזים שירימו את ערכה בעיניו.

ואני כותב מכתב לזהבה. מכתב פשוט, בלי התגנדרות וסלסולים; אני כותב ומוצא בזה ספוק רב. הן ישנה נשמה הקרוב לי והרוצה בחסדי… כן. לוּ נזדמנה לכאן להפיג את שעמומי ולהכניס כף ידה בבלוריתי – הייתי נרגע ומברכה בלבי.

חצות. הטל יורד בשפע. בד אהלי רטוב כולו. צנת הלילה חודרת לעצמות ומביאה קרירות. אני יושב באוהל על יד העששית הקטנה, שזכוכיתה מפוייחת כדבעי, מנסה לעיין בספר. אולם קשה להתרכז ולקרוא. הדממה שבחוץ מפחידתני, מוציאתני מן האוהל, נדמה לי כי אזני קולטות את רעש המזלות המנסרים במסילותיהם – – – מתעורר הרצון לחוש בדחילו ורחימו: קדוש… קדוש… קדוש… הו, מה מפחידה היא הדממה הזאת…

מרחוק מנצנצות שלהבות של מדורות רועים. נביחות כלבים עולות משם, ואיזו תכונה מסתורית, הרוחשת שם כל הלילה ללא מנוחה, בוקעת ומאיימת. יש ויריות בודדות פולחות את הדומיה; יש ואזני מדמות לשמוע גם צעקה מרה, המתנשאת ובאה ממרחק רב. אני הולך לאוהל, ניגש לטרקטור המגושם ובודק אם הכל בסדר. מכונה זו בת 120 כוח-סוס – שטרקטור שמה – שימשה בזמן המלחמה העולמית מכשיר לסחיבת תותחים בעלי משקל בחולות המדבר. אולם משפסקו הלועות הללו לפלוט את שלהבות החורבן, ועצמותיהם של אלפי חיילים יבשו-נחרכו מזמן בין החולות הצורבים, שגילום וכיסום חליפות – נטלו יהודים את מכונת-העבריינים הזאת, ומאז נשתנה מזלה וגורלה נחתך: רתמוה למחשה ענקית, שלַהבה – פלד חד, והרי היא ננעצת בלי רחם בבשרה של אדמת ניר, רוטשתה, פולחתה, ומעסיקה ידים עובדות, כאילו נתקיים בה במכונה זו: “וכתתו חרבותיהם לאתים” וגומר.

כעת שקטה היא. נחה. רק גופה המסורבל משחיר מתוך הלילה. יקרה היא, וראויה היא להשגחה, להגנה מפני גנבים מחבלים. ויש צורך בדבר. כי במעלה הגבעה, לא רחוק מתחומנו, שוכנים הבדואים. הללו – אין השינה תוקפתם… שלשום קלטו אזני הלמות של פרסות סוס. יצאתי – ולעיני הופיעה לנוגה הסהר צללית של רוכב בדואי, אשר דהר כדבוק לסוסו, דהר בהוד מוזר שהאציל עליו הלילה, ודפק בצאן. והכבשים רצו לפניו מורדפים על צואר ופעו נוגות כמובלים לטבח. על-יד האהלים לא התעכב הרוכב, ומשם לא יצא אף אחד לראות בו. מעשה חשוד.

ישנו גם כלב ברשותי. הביאוֹ אחד מן הפועלים. פשוט ובן-בלי-שם. ביחוד גדולה עליו משום מה אימת התנים. הללו – משמתחילים קונצרט הסימפוני שלהם – מיד אין לו מנוח. מוריד זנבו, מפשילו בין רגליו, צונח על עכוזו, מתחכך לו בשולי האוהל כתר אחרי מפלט, ונוהם נהימות ברעדה.

והתנים, אמנם, פוקדים אותי תכופות. מחבלי-כרמים אלה באים בלילה ומסתלקים בתאניה. אתמול בערב אצו-רצו מן המקשאות והכרמים, כי הבריחום משם הנוטרים ברוביהם. בעברם קרבו והגיעו ממש עד פתח אהלי. אולם אך יצאתי להקשיב לנועם זמירתם מקרוב – והנה כבר הגיעו אלי הדי-יללה טרופים ממרחק רב. הם ממהרים מאוד לרוץ וכלב לא ישיגם. כלבי – לא כל שכן.

צדק נוהר לו כל הלילה ברקיע ואני אוהב להסתכל בו תכופות. הוא כה מבריק ומרשיף. בהגיעו “מעל לראשי” מחויר במזרח פס צר. בוקר צח ואדום עולה, ובמצחו קבועה אילת השחר. אי-מזה נישאת ובאה קריאת-תרנגולים קלושה וציוץ צפרים עליז, המתרונן לקראת זריחת השמש.

משנראים הפועלים הראשונים אני מתמודד, ואחוז שינה אני עולה לאטי לצריפי, לתת תנומה לעיני, ומנוחה לגופי.

 

מה    🔗

רשלנות מתוקה מפעפעת בכל איברי. זה רק התקלחתי יפה בצוננים. יחף, כותנתי לעורי, ובמכנסי הקצרים ודהים משמש, מתהלך אני בין הצריפים וטוב לי. בארבע עליתי על הגבעה ועיני צופיות לאורך הדרך. אני מצפה לאורח. יצחק יבוא היום. קודם שלחנו לו, אני וגדעון כסף, ותמכנו בו. אולם אתמול הריצונו לו מכתב שיבוא מיד. אמנם עבודה מתאימה עבורו טרם השגנו, אולם מזון יספיק לשלשתנו. מוטב שנחיה יחד ונעודדו במקצת, כי ממכתביו נדף היאוש. לאחר מכן נראה איך יפול דבר.

כעבור חצי שעה הופיעה מכונית כשהיא מתנודדת ומתקדמת במיני קפיצות משונות על גבי הדרך, שטרם נכבשה כהוגן. לבסוף התעכבה המכונית ופלטה את נוסעיה. ביניהם הזדקפה והופיעה קומתו הגבוהה של יצחק. הוא משך בחגוּרת מכנסיו, תיקן את תרמילו שעל גבו, סקר סביבו ופסע איסטינקטיבית למטבח. משום מה רגילים אנו להבחין בין צריף המשמש מטבח לבין זה המשמש מעון. רצתי לקראתו מן הגבעה בשמחה ובצהלה עודדו:

– שלום, יצחק!…

הוא התעכב, הצטחק נוגות:

– באתי.

– מצוין!

– ואיפה גדעון?

– שכב לנוח, יבוא אחר כך.

פניו שופו יותר וחוורו. מתוך עיניו נישקף הרעב. זה הרעב שאת טעמו הרגשתי יפה, ושסימניו ידועים לי. ביקשתי לבדחו:

– שוב ענין ה“הקפות”, הרי תזכור לחם מספר זה וזה…

הוא לא צחק. חייך במרירות מדאיבה:

– עיפתי.

נכנסנו למטבח. הבחורה התורנית נעתרה לבקשתי: אם כי טרם הגיעה שעת ארוחת הערב – ערכה לנו שולחן והגישה ארוחה. יצחק אכל בתיאבון ובשקידה. בלע במבט עיניו. כמעט שלא הקשיב לדברי. הזמנתי עבורו מנה כפולה והוא לא הקפיד. משגמר לאכול גנח, כאחרי התאמצות גופנית קשה, נשם בכבדות.

ירדנו לאוהל. בלבו של יצחק הוצת ברק תקוה סתומה, הוא הלך וסח על דא-והא:

– ראיתי את עדנה על שפת הים. אמרתי לה, כי אני נוסע אליך. ביקשה לדרוש בשלומך, ולהגיד כי קיבלה את כל מכתביך.

צחקתי. כי לא כתבתי לה אף מכתב אחד, וזה חרה לה, כנראה. בכל זאת התעניינתי בה ושאלתיו:

– מה שלומה?

– היא נחמדה, ראיתי גם את חנה. כמעט שאין היא מכירה אותי בהיפגשנו וממהרת לחלוף עם בעלה הקרח. כולה משי… איזה הילוך? פססס… שלפוחית שכזאת!

– הרי לא מזמן היית כרוך אחריה.

– כסבור הייתי שטובה היא ושגיתי. אגב – עם לוי היא נפגשת לעתים קרובות דוקא.

– זה מובן.

– למה זה מובן?

יצחק התמים! אמרתי לו גלויות:

– משום שבעלה העשיר, כוחו אינו יפה לה…

– אה…

– הפעם הבין.

– ראיתי גם את זהבה. היא דורשת בשלומך, מבקשת לסור אליה כשתהיה בעיר.

– טוב מאוד.

אני עומד להכין משקה חם. אני מפשפש ומוצא סיר, שוטפו במים ואנחנו עולים לאהלי הבדואים. כנראה, שהסביבה היפה והשקטה השפיעה על יצחק לטוב ומצב רוחו הוקל. הוא פונה אלי פתאום:

– איך אומרים חלב בערבית?

אני מסתכל בו, כרוצה לדעת אם הוא משטה בי, אולם בראותי את פניו הרציניים אני שואלו:

– שכחת?

– לא שכחתי. איני יודע.

– בושה וחרפה. מכאן אתה למד, שאין לזלזל בשפה הערבית.

– אפשר לקנות חלב גם בלי לדעת את תרגומה של המלה לערבית.

– טוב. אתה תקנה הפעם ונראה איך תסביר להם, כי רצונך בחלב.

– אני אסביר להם בנקל.

– אני אעמוד מן הצד ואסתכל.

כשקרבנו לאהלים קדמו הכלבים את פנינו בנביחות. בדואית שיצאה מן האוהל הבריחתם, והזדקפה נגדנו בתמיהה.

– יצחק מנענע את ידו ומצביע על הסיר בלי אומר ודברים. הבדואית מסתכלת בו בעינים לטושות, בפה פעור ואינה מבינה. יצחק מזדרז להסביר לה בתנועות וברמזים, אך ללא הועיל. אין היא יורדת לדעתו. פניו מתקדרים. בא במבוכה. סביבו מצטופפים ילדים ועוד שתי נשים. שלשתן תמהות על מטרת בואנו, ואינן יודעות לפתור את החידה. שנינו עומדים כנזופים ומגוחכים בעיני נשים פרימיטיביות אלו. אולם לבסוף צלחה הרוח על יצחק והוא עומד להסביר להן, והפעם בהצלחה:

הוא כרע על ברכיו, העמיד את הסיר ממולו, התכופף ושיוה לנגד עיניהן עמדת אשה המושכת-חולבת עטיני פרה. הוא הבליט את זה באופן ברור למדי, אולם בצורה כה גרוטסקית, שלא יכולתי להימנע מצחוק. הבדואיות, שהפעם עמדו על כוונתו, צחקו אף הן למראה בחור זה המשתטה. אחת מהן הצביעה בידה על עדר העזים שרעה במורד.

הסתכלנו אחד בשני בתמיהה:

– חלב עזים?

– מילא.

– שמעתי אומרים, כי הוא מתקתק.

– מעודי לא טעמתיו.

שנינו יורדים לעדר וכאן מתחילה שוב פרשה של משא ומתן עם צעירי הרועים. לבסוף אנחנו באים למקח השווה ומתחילה החליבה גופה. רועה תופש עז בקרניה, חולב מעטיניה כחצי כוס חלב מהביל, מקציף, ועוזבה לנפשה. תופש שניה ושלישית ושוב אותה חליבה-סחיטה עלובה; וכמו להכעיס – העזים משתמטות ואינן ניתנות להיתפש. שנינו עומדים לעזור להם; אני עוקב אחרי עז, משתער ותופשה בקרניה; יצחק מנסה גם כן, אולם אינו מצליח. הרועים פורצים בצחוק פרוע. הוא פוסע לו מתונות עקב בצד אגודל אחרי עז סוררה – הליכת חסיד המטייל לו לתומו בצהרי שבת כשידיו שלובות לאחריו – הוא מתנפל עליה פתאום לתפסה… והעז הפזיזה דולגת ממנו והלאה – והוא משתטח מלוא קומתו ארצה…

החשיך. אנחנו שוכבים שנינו בחוץ אפרקדן על גבי אדרת ישנה, מסתכלים בשמים ודנים על נושאים שונים. באוהל רועשת מכונת הבישול. אנו מרתיחים קקאו. מן הצריפים נישאת ובאה שריקה. כעבור רגעים מיספר מופיע גדעון. הוא נראה כגוף ערטילאי, כשהוא הולך ומתקרב בין השתילים לאור הלבנה.

הוא מרעים על יצחק:

– טוב שבאת!

לוחצים ידיהם ופותחים בשיחה.

אני מספר לגדעון את פרשת קנית החלב והוא צוחק:

– הנך בור גמור בערבית!

– נכון. מעולם לא עלתה על דעתי, כי הדמיון בין שפותינו השמיות הוא כה גדול חלב – חליבּ… בשל מלה זו התחבטתי בקרקע וטרחתי להסביר.

– משום מה – שאלתי את גדעון – ראיתי בין הבדואים רק את הזקן? מה בענין בניו?

אסרו אותם בעוון גנבת כבשים והם כבר נמצאים בעכו.

– ובצאתם לחפשי היקחו מוסר?

– לא. הם ישובו לסורם בהזדמנות ראשונה.

– מנין לך? הלמדת זאת מנסיונך?

– בלי ספק. גם הפלח, אם יש לו אפשרות לשלוח ידו בגנבה או בביזה – לא יוותר. אין הם רואים בכך כל חטא.

– האמנם?

– לדעתי עלינו להתייחס אליהם בכבוד גמור ולא להעליבם. לא לזלזל ברגשותיהם. אבל במקרה של תגרה או של גנבה, כשהצדק אתנו – עלינו להתייחס אליהם בכל חומר הדין, ולהבליט אגרוף מוצק ומוחץ! לשון זו מובנת להם מאוד ומרימה את כבודנו בעיניהם עשרת מונים!

– אני סבור – נענה יצחק – כי מוטב לסלוח להם לפעמים, ועל ידי כך להתחבב עליהם ולהראות להם חולשתם.

– הנך מדבר שטויות, במחילה מכבודך! סליחה וחיוך בפני פושעים במזרח ממיטים סכנה; זה מתפרש בעיניהם לא כהלכה, והם רואים בכוונותינו הטובות חולשה פיסית… ביקשתי פעם לסלוח לאחד – והיתה זו שטות גמורה מצדי.

– איך קרה הדבר?

– שמרתי אז בחווה בגליל העליון. בליל חושך אחד עברתי בשדה ונתקלתי פתאום בפרה, שעמדה שקטה באמצע הדרך, תמיהה בודאי על שנטרדה לכאן בחצות דוקא. קרבתי והסתכלתי בה לאור הפנס החשמלי, והנה אפסר נגרר לה מקרניה. הבינותי. ריכזתי מבטי ושמעתי. שרר שקט גמור. רשרוש כלשהו לא נשמע. לא זזתי ממקומי, כי הרגשתי שהוא נמצא חבוי בקרבת מקום. כיוונתי את הפנס לכל עבר. האור חג חוגה ולפתע נתקלו מבטי בגנב: הוא שכב על יד גדר של צברים, ורגליו היחפות שלא קיפלן תחתיו – כנראה מחמת הקוצים – הן הן שגילו את סודו המר. ובכל זאת שכב עדיין ולא נע ולא זע. סבור היה שלא ארגיש בו. אבל הוא טעה. הושטתו לקראתו את אקדוחי:

– צא!

– הלז, ששכב קודם נטול חיים, התרומם ברגלים כושלות מפחד בחננו את קולו: “חוג’ה”… ביקש שאסלח לו, אבל אני פקדתי:

– קח את הפרה ונהג למושבה! – פקדתי עליו בחתוך-דבור שאין להרהר אחריו. הוא זז בכבדות ממקומו, תפס בהכנעה באפסר וילך בשקט ובראש כפוף, כמקבל עליו את הדין. הלכתי בעקבותיו. כשקרבנו לחוה השתטי פתאום על הקרקע וחבט ראשו מתוך יאוש ותחנונים: “חוג’ה, עזוב אותי! יותר לא אעז”. משום-מה נכמרו רחמי על אותו פלח בריא, המתפלש לרגלי בקרקע, ושחררתיו. כשהתרחק בתוך העלטה – פרץ בצהלה פראית, הוציא קריאת-בוז צרודה ונעלם. הוא בז וצחק לי. בעיניו הייתי השוטה הגדול ביותר שנזדמן לו בחייו. כזה הייתי גם בעיני. ידעתי כי כל אנשי כפרו יצחקו לשמע ספורו… אולם מאז אני מקפיד מאוד בהיתקלי בהם!

– כן – אמרתי – עלינו ללמוד להכירם, לדעת אורחם וטיבעם. אז נוכל לאלפם להיות שכנים טובים. וכגורם ראשון ליצירת יחסי ידידות – עלינו ללמוד שפתם וללמדם עברית.

גדעון צחק:

– היום שבו נוכל להתברך בהם כבשכנים הגונים עוד ירחק רחוק!

הוא התיר את מעילו:

– הגש את הקקאו.

החלב רתח. שמתי בתוכו את אבקת הקקאו, הטלתי מנה גדולה של סוכר, ואחרי שבחשתי יפה במזלג שנזדמן לי במקום כף, הוצאתי את הכיבוד החוצה. גדעון טרח אף הוא והכין ספלים נקיים. שלשתנו ישבנו סביב המשקה החם המתוק ישיבה מזרחית ולגמנו להנאתנו. הריח עלה וגרה את נחירי האף.

שררה דממה. שלט לילה נהדר. לילה לבן ורך. גבעות השחירו מסביב וצלצול עמום של אורחות גמלים בא ונישא מן הדרך הקרובה. אורחות עמוסות אבטיחים הבאות מן המקשאות.

– הערב לך הקקאו, יצחק?

– כן, אולם הוא מתוק יותר מדי.

והוא מזג לו ספל שני ושלישי. אכל ושתה כדין אדם רעב, שמצא שעה כשרה לפצות את קיבתו. אולם כעבור שעה קלה הרגיש בחילה. עמד ופרש הצדה, להקיא. מסכן. קיבתו שלא פונקה בעיר, סבלה מרוב השפע שהשפיע עליה לפתע… כעבור שעה קלה עלה יצחק לצריף, ואני שמעתי מרחוק את שעולו הממושך, הנחסם מתוך גניחה ונשיפה.

 

מו    🔗

גדעון פרץ לחדרי רציני מאוד ובשורה רעה בפיו:

– מגרונו של יצחק פרץ קלוח של דם… שלחתי לקרוא לרופא.

אולם אני ידעתי: גורלו נחתך! התחלת הסוף… פחדתי לראותו, כי מלת תנחומים בפי לא היתה. אני, הבריא, התבישתי לראותו. כאילו בי האשם! או אולי מפני: ש“בני ישראל ערבים זה בזה”…

פועלי המקום נתרתחו וצעקו, כי יש להעבירו מיד לבית-החולים. כל אחד דיבר וצעק. אולם אני הייתי אובד עצות. רעד תקף אותי. קרבתי בזהירות לדלת והשקפתי לחדר שבו שכב. ראיתי את קלסתר פניו הלבן ונזדעזעתי. יצחק הטוב והמסכן!

הרופא שבא לבדקו הציע להעבירו לבית החולים שבעיר ומשם לצפת. נוחלט להעבירו למחרת הבוקר במכונית מיוחדת. שלא ירגיש ביותר את טלטולי הדרך. גם הודענו לו את החלטתנו.

הוא שתק. כאילו לא לו נגע הדבר. אחר ביקש לקרוא לי.

באתי וישבתי על ידו:

– מה יש, יצחק?

הוא הסתכל בי בעינים שופעות עצב, שטופות דמעות. כבשתי מבטי בקרקע, כי לא יכולתי שאת הבעת פניו. פחדתי שמא יתאכזר בדברו אלי, כי בימים האחרונים היו דבריו מרים ועוקצים. כלועג לכל ומתנקם בכל. אולם הפעם הפתיעני קולו הרך:

– גרמתי לכם צרות וטירחה…

– עזוב, יצחק!

הפניתי את ראשי, כי לא חפצתי שיראה את עיני המתנצנצות.

כעבור שהות קלה פנה אלי שנית:

– תביא לי זוג לבנים נקיים.

מלאתי רצונו.

ובאותו לילה בחצות, פלחה יריה בודדה את חלל האויר.

קולה הגיע אלי, למקום השמירה, ונזדעזעתי. ידעתי פירושה, את אשר יגורתי – בא…

מצאנו אותו בואדי הסמוך, כשהוא מוטל על פניו ורקתו פלוחה. אקדחו של חבר אחד טובל בשלולית של דם. לבוש היה לבנים נקיים ויחף. כשהשכבנוהו על גבו חלפה כעין נהרה על פניו הקפואים. אולם זה רק נדמה לי. עור צפוד על גבי עצמות.

 

מז    🔗

רגיל הייתי לצחוק ולהיות שרוי במצב-רוח צוהל גם בשעה שתלאות נתרחשו ובאו עלי. אולם הפעם ירדה עלי קדרות. בלילות, שבשעה שהתבודדתי בשמירה ביעתוני הרהורים שונים והלוצינציות רחפו לפני עיני. לילה אחד נטשתי את השמירה ורצתי מתוך פחד למצוא את גדעון, לשוחח אתו ולהפיג את פחדי. על יצחק לא דברנו, אולם זה העיק עלינו והדאיב.

הן צעיר לימים היה, טוב ועדין – – –

לילה אחד, כשישבתי באוהל ועיינתי בספר, פלחו יריות אחדות את חלל הלילה וזימזמו על ידי. ערבים התנקשו בי מן המארב. ראו את האור באוהל ונתכוונו לרצחני. באדישות גמורה הסתכלתי בנקבים שנקבו הכדורים בבד האוהל מעל ראשי ממש ולא פחדתי לגמרי. יצאתי בשקט מתוך האוהל והסתכלתי סביבי. ידעתי כי פעמיים לא יירו. את שלהם עשו ונסתלקו. במקרה לא הצליחו.

לא סיפרתי לאיש על המאורע הזה. אולם זה היה לי כעין אות. החלטתי לעזוב את המקום ולצאת לטיול ארוך וממושך. לטייל בעמק ולעבוד בקבוצות זמן-מה, וללמוד את חייהם. במקום אחד איני יכול לשהות כעת. עלי לנוע. רק נדודים ישקיטו אותי. גם העבודה נמאסה עלי… ובכלל: מה טעם לחפש תמיד יום עבודה שאינה מספקת אותי; כי לא חזון חומר ולבנים המריצני לעלות לכאן! עלי איפוא לחשוב לכוון את דרכי לעתיד; עלי להחליט במשך טיול זה איזו החלטה שתצעידני לקראת חיים חדשים.

אני נוטל את אקדחי ובודקו. אחר אני מפרקו לחלקיו. הכל כשורה. את הכדורים אני ממרט יפה ומכניסם למחסנית. מושח אי-אלו חלקים בשמן וסוגר את הניצרה. רגיל אני לטייל כשאקדחי בכיסי. איני רוצה להפקיר את עצמי. לא לשם זה באתי הנה. טרם נתפשו רבים מאותם הנבלים שרצחו חברים ואנסו חברות משלנו. הממשלה, דומה, עוצמת את עיניה למראה מעשים אלה. לכן אני נוטל לעצמי את הרשות האלמנטרית להגן על חיי בשעת הצורך, עלי להסתגל לתנאים כהסתגל חיה בג’ונגל. חוק עברי קדום חרות במוחי:

הבא להרגך – השכם להרגו!…

מוסר קדום וצודק.

ואני – נשבע אני בכל הקדוש לי, כי אף פעם לא אוציא כדור מקנה פּרוֹבּלה גרמנית זו שבידי – טרם אדע כי אפס מוצא!

גדעון פונה אלי:

– לאן פניך מועדות?

– לשוטט בארץ.

– ואחר?

– יש בדעתי להתקשר לאדמה.

– בקבוצה?

– אולי. לאחר שאלמד את החיים שם.

הוא הרהר רגעים אחדים ואמר:

– הריני מאחל לך הצלחה ואני מקווה כי תמצא מקום טוב.

– ומה יש בדעתך לעשות?

– אין לי מושג ברור. שייך אני לאותם האנשים שאין להם דרך מותוית מראש. לפעמים נדמה לי, כי לא אמצא ענין גם בחברת אשה. אני רוצה להיות בן חורין גמור. לעמוד לשרות המולדת. ספרתי לך פעם את חלומי על דוגמת הקוזקים הזפורוז’יים. רעיוני זה אינו יכול להתגשם במשך הזמן הקרוב. אבל רוצה אני להיות סיקריק קנאי בהחלט! הן תדע כי אויבים אורבים לנו מבית ומבחוץ; עם אויב חוץ איני יכול לבוא במגע, אולם עם אויב בית – שאני. אתקשר עם אחד. אחר נצרף אלינו שלישי. אנחנו נמצא דרך להיפגש עם בוגדים, להסבירם דברים שאינם משתמעים לשני פנים; נבער את הרע מקרבנו!

– ובהוסיפו לדבר כה וכה – גילה לפני את לבו ואת תכניתו הסיקריקית – – –

תכנית נועזה ומטילה אימה.

ואלה דברי הסיקריק הישראלי גדעון:

- - - - - - - - - - - - - - -

- - - - - - - - - - - - - - -

- - - - - - - - - - - - - - -

מדבריו בקעה האמונה והחרדה למפעל כולו.

הוא לא קשקש. ושמא צדק?

ימים יבואו – ישפוטו.

– ואני תפילה כי המצב לא יביאך לידי שיטה זו.

– הלואי!

– הזהר לך!

– אל תדאג.

לחצנו ידינו ונפרדנו. בעיני עלו דמעות. ברגעים כאלה קדרות יורדת עלי. לפי שהיאוש משבש לעתים את הדעת אם כי בניגוד להגיון, יש בו גם מן החזון.

 

מח    🔗

אני משוטט בעמק בין אחי העובדים והיוצרים ערכים חדשים. אני הולך ברגל מנקודה לנקודה בלי סדר קבוע, מסתכל, לומד, וברכות בפי לכובשי העמק הנחמד. יום-יום נגלה לפני פרק חדש מלא ענין בתורת החיים שבשדות המולדת. עיני רואות את חבלי היצירה של בני האדמה, בכהנם בחרדת-קודש תחת כפת הרקיע; אני רואה פולחן לאומי ואנושי, אשר למראהו מתבטלת ישותי התוהה.

ושוב עומדת לפני השאלה בכל חריפותה:

לאן?…

הו, אלי! תן בי רוח ורצון להתקשר לקרקע, ולדלות הברוכה הזאת, כאחד מן הצבא הזה! הן עיפתי מנדוד, ועבודת חומר ולבנים קשה היא ואין בה תוכן מפרה.

ומושגי החיים כאן פשוטים, כנים, וממילא טבעיים יותר. אני יוצא נקודה אחת ונתקל בגבעה שלרגליה מוריקים צברים, נטוי אוהל מלבין, ולצדו צריף. מקום מגורי קבוצה קטנה מעולי בסרביה, הם עובדים כאן בסביבה כשכירי יום, אולם הם מחכים לעליית שאר חבריהם ומצפים להתישבות. רעבים לקרקע. עיניהם נשואות ירושלימה, לממונה הנאמן על אדמת ישראל, שאלה-תפילה בפיהם:

שומר מה מליל? הנגלו אפקי קרקע חדשים?

ורבות הן החבורות המצפות כמוה ליום התנחלות כי יבוא.

אנשים רעבי קרקע ודרור, שבאו לבנות ולהיבנות על מצע משיחי אנושי, לגאול שממות מכורה, ולהתוות דרך לתועים בתפוצות.

תרמילי על שכמי ומקלי בידי.

מעל לגדר של אחת החצרות מציצים אלי פני אשה רזים:

– רומני?

– יהודי!

גם מעולי רומניה כאן, הרגשה לא טובה תתקפני למראה זיק-מולדת זה, זיק עומם שנשתלהב. זר אני פתאום לאשה – על כי איני מרומניה…

באופק, לצד דרום, מתנשא תל מארך ומעורפל.

אומרים לי:

חרבות מגדו – עיר הרכב.

וגבעה זו, האוצרת סודות גנוזים אף חשופים, מושכתני. קשה לפסוח. מה איכפת לי? יש פנאי וההליכה גופה מה טובה היא לגוף ולרוח; מה טוב ללכת יחידי ולהתמכר למחשבות בלי מפריע. אני הולך ומתרונן כאילו נולדתי מחדש.

היום בהיר והשמים תכולים. פלח זקן, נוּקשה, וריבה צעירה וחסונה חולפים עטופי שחורים, שניהם כצללים אלמים, בשרכם יחפים את רגליהם. דומיה. אין קול ואין קשב. ולפתע – צליל זוגות הולך ומצטלל. על שביל בצלע גבעה מופיעה אורחת גמלים. תמהון מעורב בחשש קל תוקפני, בהבחיני כי הרחיבה השיירה צעד והריהי כדולקת בעקבותי. אולם בּן-רגע נפתרת בנקל סיבת המרוץ הפתאומי הזה: הגמלים נחפזים לרוות צמאונם במי מעין שהרגישו בו, המשקים את הככר, ומחוננים אותה במעטה דשא ירוק. בתי-חמר דלים ומחנה בדואים מאהיל על-יד העין.

לפסגת מגדו מובילים משעולים החצובים באלכסון. החפירות, המשתרעות על שטח כביר, מגלות שרידי העיר הקדמונית, חומותיה, בתיה, אורוותיה. עדים דוממים הם טורי האבנים, הנדבכים, הבורות, המינהרה העתיקה למים, ושאר השרידים; אולם מורה-הדרך המלווני, מצרי שזוף, חבוש תרבוש לבן למתניו אפודה ירוקה המבדילה אותו מילידי הארץ – יודע לדובב אותם. הוא קנה נסיון בעמק לוכסור ועל כך גאותו. אחרי ההסברה האדיבה הוא מזמינני לצל קורתו ומכבדני בפיתות ותה, הערבות מאוד לחך אחרי הליכה מיגעת. אולם אחרי מנוחה קצרה אני נפרד ממכניס-האורחים החביב, ועושה דרכי הלאה בחפזון. השמש נוטה לערוב ואני סר לנקודת-ישוב.

חורשת הארנים ושדרת הברושים אפופות הדמדומים של הקבוצה – מרהיבות עין. מגדל המים הגבוה שבחצר מזדקר בהוד. סביב השקתות מצטופף הבקר. בתי-האבן הישנים מראים על יציבות וקביעות. אולם מה מעטים הילדים כאן. רק זוג אחד נחמד, צוהל, מפוזז ומכרכר בין הבוגרים הרצינים, המסובים לשולחנות בחדר-האוכל. אחד נוטל את הקטנים, מושיבם על אדן החלון וחוזר איתם על “שיר חדש”. מן השולחן פורשים אחדים מצטופפים סביב הקטנים כעל-יד מעין מפכה וזך…

אולם:

אין ילדים כאן – אין אלוהים במקום!

עם לילה יורדת דממה עצובה, עוטה את הנפש ומעגימה את ההרהורים. שנתי נודדת. אני יוצא החוצה. עץ בודד שפרש מרעיו, משחיר בקדרות הלילה, פושט שתי שלוחות-זרועות בתפילה כלפי מרום, והרוח מנענע צמרתו כמעורר: פשפש במעשיך…

 

מט    🔗

בוקר. מרחוק מתפרקד הגלבוע מעורפל, ולרגליו מבהיקים גגות הפחים של צריפי הקבוץ הגדול. מן החורשות עולה ומתמר קטור של מנוֹע המים, כעשן מזבח לרגלי ההר, מקצה חורשה עולים קולות ילדים של כתה נהוגה בידי מורה. יש חיים במקום. עבודה ותנועה. אני עובר את פלג המעין, יוצא לשדות ורואה את הכרמים לרגלי ההר ההולכים ומתלכדים עד נגעם באלו של קבוץ הסמוך. אי-מזה, מראש הגלבוע, בוקע ונוקב את חלל האויר חלילו של רועה. נקודות שחורות של פרות כנמלים זוחלות למעלה. באופק – ריכסי ההרים של עבר הירדן ואדמת בית שאן הברוכה, המשתרעת הרחק.

מקצים לי מקום לינה בחדר אחד עם אשה שאיני מכירה כלל. בעלה נסע והיא מציעה לי לנודד, את מיטתו הפנויה. אני הולך ללון לשם, ואף אחד לא ילעיז אליה. כאן פורקים נטל כבד ומיותר של ירושת-דורות חולנית.

אני יושב בחדרה של האשה הצעירה, ואנחנו משוחחים על שאלות שונות. אשה נעימה. מפיה אני לומד על בעיות הקבוצה העומדות על הפרק. היא מסבירה יפה וסחה על האורות והצללים. היא מספרת מתוך פשטות וכנות דברים כהווייתם. על החדוה והתוגה, וגם על האכזבות. וכה תוקפות שעות מספר. לבסוף היא מבקשת סליחתי, כי עליה לקום בארבע לעבודת היום. אני ניגש למיטה המוצעת, המצחירה בנקיונה. היא מכבה את המנורה ושנינו מתפשטים בחשכה. אני מביט לעברה , קולט את רשרוש בגדיה, מבחין בגופה הבוהק, ולבבי נוקף, מסעירני… אולם מיד אני נוזף בעצמי על שנתפשתי להרהור בלתי כשר.

אני עובד כאן זמן-מה, ויוצא להמשיך את טיולי לפני שאתקשר בקביעות למקום אחד. רצוני להיות אזרח קבוע ועובד אדמה. אולם: האסתגל? גם בקבוצה החיים אפורים לפעמים, וחסרי גון. אולם כנראה שכך הוא צו החיים:

“בעצבון תאכלנה כל ימי חייך – – – בזעת אפיך תאכל לחם”…

לוּ נזדמן לי אוֹרקל בדרכי, או כהן ומשבצת האורים ותומים מבריקה על חזהו – כי אז לא הייתי מרפה ממנו ותובע פתרונות לכמה וכמה שאלות.

 

נ    🔗

בעירו של הנוצרי הנני מזדמן לתוך מנזר צרפתי.

בית בן שתי קומות מסוייד לבן. חצר רחבה מגודרה יפה. פסלי האם והבן מכחילים בין ירק עצים. נזירה זקנה מקבלתני בחיוך, שאינו הולם כלל את פרצופה הבּלה. נזירה צעירה, המדברת אנגלית רצוצה מתנדבת ללוותני למטה, לתוך המרתפים העתיקים שעליהם בנוי הבית וששימשו בתי-כנסת יהודיים בשעתו של ישו. כך הן גורסות. נזירה שניה מצטרפת אלינו ובידה פנס להאיר לנו את הדרך.

אנחנו הולכים בעקבותיה. האור המרצד על הקירות מרקיד צללים שחורים. הנזירה מתעכבת מדי פעם ועומדת להסביר. איני מקשיב. זו לי הפעם הראשונה שאני נתקל בנזירה פנים אל פנים. אני מסתכל בה ורואה שהיא די נאה. תלבשתה מאצילה לה חן מיוחד. כלל לא צנוע. אני מהרהר בגורלה ונד לה. על המדרגות היא ניגפת ומתנודדת כנוטה לנפול. אני תומכה והיא שוהה רגע בזרועותי. גוף צעיר וחם. היא מתאוששת מיד ומוסיפה להסביר, כשפניה מסמיקות מאוד תחת שולי שביסה הצחור. גם הפעם איני מקשיב, ועיני מביטות נכחה – משום שהנזירה שדיברה אלי הרעידה בקולה העימה של אשה צעירה המדברת לגבר.

בשובי מחכה לי הזקנה ומושיטה אל קופסת פח:

נדבה לטוב המוסד הנוצרי.

אני מצטחק ועונה בשלילה. – למה?

– אין לי.

–!!…

עיניה ירו זיקי זעם גלוי. לא האמינה לי. במוחה חלף בודאי הרהור בלתי נעים.

 

נא    🔗

צהרי יום בהיר, שטוף שמש ואור. אני ניצב עם תרמילי ומקלי על כביש נצרת-טבריה. כולי תוהה ומשתומם על חן הסביבה, שהוד נפלא חופף עליה; הוד הבולם את הפה וגוזר שתיקה. הסתכל ודום.

רוחי נפעמה בי למראה הכנרת הכחולה, המשתרעת דומם ושקטה כראי מלוטש ללא קמט גלים וזיע; נתונה בתוך מסגרת הרים, אשר צדה המזרחי מזדקף ועל גבה החרוש חריצים מתהווה מישחק אור וצללים, הנאצל מקרני השמש הנוטה לפאת מערב. מול האור חשופים ההרים להפליא. אני פונה כה וכה והאגם מעמם את גון התכלת המשתקף בו מכפת השמים, ושפתו קולטת מאפרורית ההרים. במרחק מה מן הכנרת מתרוממים הרי צפת, ומסתמנת כפתו המעורפלת-מושלגת של החרמון.

הכנת קסמה לי. בקסמה הרב משכתני ואני הרחבתי צעד, נתקלתי בחבורת תיירים נוצרים שעמדו והסתכלו בים הגליל, ויתכן כי תארו להם בדמיונם את ישו מטייל על פני המים.

גלשתי למטה ולפני עיני הופיעה טבריה. מגובבת בערימת בתי-אבן, רבוצה בין כחול הים והוד הרים, כטלאי אפרפר, עשוי ביד אדם הפוגם במראה. עודני הולך והדמדומים גברו. האגם הפך עינו. פרק מעל גבו את לבושו הבהיר ויתכס בגלימה כהה. רוח נשבה והעלתה גלים פזיזים, שקמטו והעיבו פני הכנרת. המים קדרו והקציפו; משברים רדפו גלים, המיית סערה נתבשרה מסביב לפתע פתאום!

ירדתי וקרבתי לחוף. הנחשולים המו, הצליפו מימיהם על גבי האבנים. ולי נדמה היה, כי שומע אני מן הסערה את קולותיהם של קנאי הגליל בהילחמם עם הרומאים בסירות ורפסודות…

בוקר, מבוֹך של סמטאות רצופות אבנים מרופשות. בקרן אחת הסמטאות עומדת חבורת נשים על יד משאבה ובידיהן כדים ופחים. ערביות רעולות פנים מגרגרות גרונית, ולעומתן עונות בפנים גלויים ושזופים ספרדיות בשריות, בעלות עינים שחורות מבריקות. ערבי מלוכלך הדופק בחמורו הטעון ארגזים, נדחק ומתחכך סמוך לקיר ומאלץ את העוברים לפנות דרך ולדלוג אחורנית. והנה שרידי חומות מכורסמים ומקורקרים משיני הזמן.

אני ממהר לצאת את העיר. נשוא לא אוכל סמטאות אבן.

דייג יחף עומד במי החוף וחכתו בידו. מפעם לפעם הוא שולה דג מפרפר, מכסיף. הגלים מלחכים אבני בזלת שחורה. סירות מפרש לבנות חורשות את מי אגם ששקט. שחפים לבנים אפורים מתעופפים, תרים אחרי טרף וצריחותיהם פולחות את חלל האויר. סיעות-סיעות של ברוזים שחורים שוחות ועורכות דיוג בצוותא, מתוך טכסיס קבוע מראש. אני קרב לחוף ומסתכל באבנים החלקלקות שנתהוו מפעולת המים הגורפים-פולטים אותם מקדמת דנא. אני נוטל אחדות מהן וקולע לברוזים. הם מתרוממים ופורחים מחוץ לתחום קליעתי. אולם אני ממשיך בספורט זה המתחבב עלי. תוקפני בולמוס של זריקת אבנים, ואני עומד וזורק. התרמיל מפריע לי ואני שומטו ארצה. זוכר אני איך שנוהג הייתי בימי ילדותי להרקיד חלוקי אבנים על חלקת מימי נהר עיירתי באוקראינה… וכאן האבנים כה חלקות, עגולות ויפות לידוי. הן נוגעות ולא נוגעות במים, מהוות עגולים, החל בגדול וגמור בקטן, הנעלמים: טשחח.. טש… ש… – שתיקה. צללה.

חמי טבריה. קברו של בעל הנס בצלע ההר.

חולים. פושטי יד.

בני אדם עולים למעינות הישועה. מתנים צרות וגונחים.

נשים קשות-רוח עולות לקבר הצדיק להפריח תפילות בעזרת פתקאות. כדין המתפללים לרגל ההימלאיים. סדנא דארעא חד הוא. השמש פושט לקבל שכרו. מבטו נוזף ומכריח. פתילות מבליחות. אשה כפופה מתייפחת בחשאי וכתפיה רועדות.

בחוץ הן כה יפה. הרים. אגם כחול ושמים בהירים. מרחב!

אני שם פעמי לאם הקבוצות. ללמוד את תורת החיים גם שם.

 

נב    🔗

גשר עץ נטוי על הירדן.

אני מחיש צעד ומסתכל בו, בזורם בין חופיו הצרים ומפותלים, ואם כי צר הוא ודל… איני יכול לזון בו עיני, הגם שאשלייה קורנת נתמסמסה. ומעבר למי הירדן גדלים על החוף אקליפטוסים נישאים, אשר בין סבך ענפיהם מצטיירים בתים לבנים שגגותיהם מאדימים. מסביב שולט עדיין שלל צבעים, למרות החום שנטה ידו לחרוך. שדות ירוקים וגנים; הרים כחלחלים וכנרת פלא, שעליה חופפת בהוד מלכות כיפת תכלת בהירה, ודממה גדולה.

במשק שורר שקט גמור, כמעט שאין את מי להעסיק בשיחה בטלנית. אנשים טרודים בעבודות היום. קרקור עופות נישא מן הלולים, קולות הילדים המשחקים בוקעים מתוך הגן, ושדרת ברושים הזקופה המובילה לירדן. מסביב שדות ופרדסים, חורשות בננות, עדרי בקר ומשק ברוך שפע. שכר עמל שנים, תלאות עבודה ללא ליאות ומרגוע.

עם רדת היום אני רואה בחזור האנשים מן העבודה, אלה שהפכו מקום ציה לגן עדן ברוך אלוהים, ושבעיניהם לוהטת עדיין אש הקודש – אש הקדחת… אני רואה: הכל כאן יציב וקבוע. הכל מוכן ומזומן. כאן לא ארגיש את טעם העולים על קרקע בראשית… בדמי לא ירון מזמור העמל, הסבל ויגון הגעגועים של עשרות שנים… כאן לא אהיה יוצר, הם הקדימו לבוא! להם הכבוד והתהילה…

ערב. בצל העצים מהבהבות סיגריות. רחש-לחש. זוגות. בודדים שקועים בהרהורים. אולם רק שעה קלה ימשך הטיול הזה, כי למחרת צפוי שוב יום עמל מזריחה ועד שקיעה. איני משגיח בצנה, ועד שעה מאוחרת בלילה אני משוטט על החוף ומקשיב לפטפוט הגלים. הריני ניצב כפוף על סומכות הגשר, מביט למים הזורמים מן הכנרת וגורפים בשקשוק שיטפם סודות קדם, באזני הם לוחשים רז של נשמת הווי חדש, המתרחש ונוצר משני עברי הירדן – – –

וימים יבואו – יגידו!…

אני פוקד את חברי בתל אור. בתוך רעש העבודה והמכונות אני מתהלך כילד שנזדמן בערב פסח לבית, והנשים טורדות אותו ממקום למקום…

סאון ודרדור.

הקרוניות אצות על גבי פסים וקטרים שורקים.

חיות קיטור פושטות צוארי עשת, נועצות שיני-ברזל דורסות לתוך כרסה של גבעה, מכרסמות אותה ללא רחם:

כה אמר האדם!

חוקים, אשר הטבע קבעם לנצח, כביכול – יופרו ויצייתו לפקודתו של העובד, כל עוד נשמה באפו.

נאום בעל המוח והרכוש!

ובלכתי משם, אני נושא בדמי ובמוחי את הקצב המפרה הזה של המרץ היהודי בארצו. דומני, כי רגלי הולכות לפי הקצב הזה, ואני ממהר בלכתי כמורדף על צואר…

הן בונים אנחנו:

כוח ואור בלב השממה!

מים להפרותה!

חיים ועבודה לרבבות מן הגולה!

 

נג    🔗

וכעת לאן עלי ללכת?

לכרך אין ברצוני לחזור. שם שורר מצב עגום; שם מחלקים למחוסרי עבודה סיוע וגם כרטיסים להצגות.

⁵Panem et circeenses

אין זו קריאה חדשה. הרומאים הנחילוה לנו.

וישנם בחורים טובים הפושטים ידיהם לקבלת מנה איומה זו וידם אינה רועדת… ואחר אין הם מתביישים לרדת ליפו ולמצוא מיפלט בספינה.

אני מחליט להשאר בעמק.

אני הולך להרחק למקום אחד, אולם חפשי אהיה!

 

נד    🔗

בתים לבנים רק תמול שלשום הוקמו.

משק צעיר התובע טיפול וגידול.

כר נרחב לעמל ועבודה.

אויר בראשית מרחף על הסביבה.

בוקר-בוקר אנחנו מתעוררים לצלילי מטיל ברזל קולניים ויוצאים לעבודה. והיא כה רבה! כי הן כאן בונים הכל מחדש. מכלונסאות הננעצים בקרקע לסימון הגדרות ועד בנין גג לראש. הארוחות דלות וקלושות, כי האדמה טרם מכניסה. יש לטפחה קודם, לדשנה ולפייסה כדי להפיק ממנה את חסדה.

לפעמים פורצים גם אי-אלו סכסוכים בין אנשי האדמה, אולם העבודה הדחופה דוחקת, ואין פנאי לריב. התנקשויות חוזרות. מתנקשים מיושבי הארץ יורים מן המארב. הדלות שולטת עדיין. אולם הנה נכנסת צעירה אחת למטבח, בידה סל מלא ירקות ופניה קורנות:

– משלנו!…

ובעיני אני רואה כעבור שנים מיספר גם את הענבים, תפוחי הזהב והאשכוליות, את החטה ואת השעורה ואת המיקנה; שדרות עצים מצלות וילדים משחקים ביניהם… הפעוט הראשון מתייפח כבר בלילות…

אני מוצא ענין רב וסיפוק בעבודתי. לבי שש לכל שתיל נוסף, לכל נדבך, לכל שכלול, הן בחצר והן בשדה. לאט-לאט. דרך ארוכה וקשה. אולם בטוחה. מוצקה. בינתים ואני גר בצריף שכולו ככברה. אולם לא איכפת. עוד אגור בבית. תינוקות ובהמות – קודמים. המאכלים דלים ומתישים את הגוף – אך אין בכך כלום. אפשר לסבול קצת. יום יבוא ויוטב המצב.

פעם כושלות ברכי בשדה וצמרמורת תוקפתני. חברי מנשאים אותי על כתפיהם וקובעים בעצמם את הדיאגנוזה, שכן בעלי נסיון הם:

– קדחת.

מכירי משכבר הימים…

אחרי-כן – שוב לעבודה.

מזריחה עד שקיעה.

טוב לי. שקט שלא ידעתי טעמו מזמן – ירד עלי וירגיעני.

חדלתי מהיות נע ונד. אני מהלך בשתי רגלי על האדמה.

ויום אחד אני נכנס לחדר ומוצא בין האורחים פנים ידועים לי:

זהבה!

לבי חרד, וכמו זע לקראתה.

היא שזופה יפה. לבושה שמלה לבנה, רגליה נתונות בסנדלים וגרבים קצרים, וכולה – צעירה נחמדה שהתבגרה והגיעה לפירקה. היא הולכת לקראתי ובת-צחוק מעדנת קלסתר שלה:

– שלום, נדב!

– שלום זהבה! מה מעשיך כאן?

– הן אמרתי לך פעם, כי אני שואפת לכפר והנה באתי לראות! וגם מכתבך…

– רק לראות?

– לראות ולעבוד!

– מצויין!

היא מסתכלת בי ומוסיפה בחיוך גלוי:

– מה טוב לפגשך כאן…

– השארי פה. עבודה ישנה.

– ברצון?

 

נה    🔗

זהבה משליטה מיד סדרים בצריף:

– הוציאו את המיטות החוצה ותנו לי בקבוק נפט!

כעבור שהות קלה מקבל הצריף צורה חגיגית. הרצפה שטופה יפה. על המיטות מצחירים סדינים נקיים. החפצים במקומות מתאימים. על השולחן מפה לבנה, צנצנת ובתוכה אגד פרחים. נקיון וטוהר.

חברי מסתכל וקורא בהתלהבות:

– בחיי היא נחמדה!

בערב אנו יוצאים לטייל. היא מקרבת אותי. אני מאושר. היא מקשיבה לדברי. דברים היוצאים מן הלב. אנו משוטטים בלב השדה, והלילה משיב עלינו צנתו. גבעה משחירה מתרוממת כהרת סוד. שנינו חבוקים לרגליה. דומיה.

בחצר אנחנו נתקלים בשומר. רובו רכוב על גבו אלכסונית והוא נוזף בנו:

– לישון – יאללא!

– מאליש… – עונה זהבה, שנינו צוחקים.

מצאתי תוכן חדש. בימים נדמה לי כי היקום מתרונן. ובלילות – המיית הנפש, כיסופים מרטיטים מיתרי לבב. קירבת אשה צמודה שיש בה חמדת הגוף וקול שניגונו משרה רוח טובה.

אני שוכב לישון, אולם לבי ער וכולי תקוף קוצר-רוח.

חברי נסע העירה לימים מספר, ואנחנו, אני וזהבה, נשארים הערב לבדנו בצריף.

הסייג בצורת גבר – סולק.

אני שוכב ומסתכל בה. היא עומדת כפופה על מזודה ומטפלת בלבנים. צחורים ונקיים. היא מקפידה מאוד על הנקיון. לפתע היא מעיפה עלי מבט חביב,קונדסי:

– למה אינך ישן?

– איני יכול.

– האור לא יפריעך. אני שוכבת תיכף.

אני פונה אליה פתאום:

– זהבה.

– מה יש?

–– גשי הנה ושבי על ידי. רצוני לספר לך משהו.

היא ניגשת בחיוך חושד. יושבת על ידי ומסתכלת בי:

– ספר.

אני אוחז בידה, מחבק גיזרתה:

– אין לי על מה לספר לך. אבל רוצה אני כי תשבי על ידי…

– חה-חה-חה-חה… טפשון שכמותך!

משחררת ידה וחוזרת לטפל בחפציה. מעיפה מבט חם, מכבה את המנורה ושוכבת. רגע שוררת שתיקה. לבי הולם בחזקה. לפתע אני יורד ממיטתי וניגש אליה. היא שותקת. אינה מוחה. אני נושק חרש את מצחה, את פיה החם, הדשן. זרועה מתרפקת על צוארי. אני מרים את שולי השמיכה, ולעיני מבהיק לובן גופה כבהט.

היא מתכווצת כמימוזה ונרתעת…

גוף לגוף יביע אומר.

 

נו    🔗

קריאת התרנגולים. חרכי הצריף מחווירים. השחר עולה. צלילים קולניים פורצים ומזעיקים לעבודה. בחצר עומדים מוכנים שמונה זוגות רתומים למחרשה גדולה. יוצאים לחרוש קרקע בתולה. התכונה רבה. אף אני בין היוצאים. אולם לפתע אני נוטש את כל הכבוּדה ורץ לצריף.

– לאן אתה רץ?

– תיכף אחזור!

– אני פורץ לצריף נטול נשימה. זהבה חרדה לקראתי:

– מה קרה?

– כלום לא קרה, יקירתי.

אני מסתכל בפניה החיוורים מליל השמורים, נושקה על זוך מצחה, ובראותי את עיניה ובתוכן הבליח זוהר שופע אהבה, – הנני נרגע וחוזר לחצר. בחור אחד מצליף בשוט, והפרידות זזות ויוצאות לשדה. הטל מבריק על הצמחים.

התלם הראשון הולך ומשחיר.

אדמתו דשנה ונוצצת לעין השמש.