רקע
איסאק באבל
פאן אַפּולק
איסאק באבל
תרגום: אברהם שלונסקי (מרוסית)
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: רוסית
פרטי מהדורת מקור: ספרית פועלים; 1969

חייו הנפלאים ורבי-התבונה של פאן אַפּוֹלַק הלמוני כיין עתיק. בנובוגראד-וולינסק, בעיר שהוּבסה בחיפזון, בין עיי-מפולת מעווּתים, הטילה ההשגחה לרגלי את ספר האיוונגליון שנגנז מעיני העולם. מעוטר בתום זוהרן של קרני-ההוד, נדרתי אז את נדרי ללכת בדרכי אַפּוֹלק. ואת מתיקות המשטמה ההוֹזינית, את הבוז המר אל כלבי האנושות וחזיריה, את להט הנקמה השתקנית המשכּרת – הבאתי קרן לנדר החדש.

במעונו של הגלח הנובוגראדי שברח היתה תלויה איקונין בגובהו של קיר. עליה היתה כתובת: “מות המטבּיל”. בלא נדנוד-ספק הכרתי ביוחנן דמותו של אדם, שראיתיו באחד הימים.

זוכרני: בין הכתלים הישרים והנהירים עמדה דומיה של קוּרים אשר לשחרית-של-קיץ. לרגלי התמונה הטילה השמש קרן ישרה, בה רחש החֶרֶג המתנוצץ. הַיֹשֶר עלי ירדה מעוּמקה הכחול של הגוּמחה דמותו הארוכה של יוחנן. הגלימה השחורה היתה תלויה בהדרת-חג על גוף קנאי זה, הכחוש עד כדי מיאוס. נטפי-דם נוצצו בִּרכִיסֶיה העגולים של הגלימה. ראשו של יוחנן היה ערוף באלכסון מעל הצוואר שהופשט עורו. הוא היה מונח בקערת-חרס, האחוזה בחוזקה באצבעותיו הגדולות, הצהובות של סרדיוֹט. פניו של המת נראו לי כמוכרים. בשוֹרת התעלומה נגעה בי. בקערת-החרס היה מונח ראש מת, שצויר בצלם-דמותו של פאן רומואַלד, הוא הגלח שברח. מבהיר בזיוו-הצבעונין של קשקשיו נשתלשל מפיו חשוּף-השיניים גוף זערורי של נחש. ראשו הקטון, ענוג-הוורדוּת ורב-העוֹררות, הדגיש בהדגש-אדירים את ריקעה העמוק של הגלימה.

נפלאתי על מלאכת-מחשבתו של הצייר, על המצאתו הקודרנית. ושבעתיים נשתוממתי למחרת היום למראה האם הקדושה אדומת-הלחיים, שהיתה תלויה מעל ליצוע-הכלולות של פאני אליזה, סוכנת ביתו של הגלח הזקן. שתי יריעות-הבד טבועות היו בחותמו של המכחול האחד. פניה הבשרניות של האם הקדושה – היה זה קלסתרה של פאני אליזה. וכאן נתקרבתי לפתרון סוד האיקוניות של נובוגראד. הפתרון הוליך לבית-התבשיל של פאני אליזה, שבערבים המבושמים נתכנסו בו צללי פולין הישנה, פולין של עבדי-הצמיתות, ובראשם הצייר השוטה-בקודש. אך האומנם שוטה-בקודש היה פאן אַפולק, שאיכלס במלאכים את הכפרים שבמסיבי-העיר ושהעלה למעלת קדושים את המשומד החיגר יאַנֵק?

הוא בא לכאן עם גוטפריד העיוור לפני שלושים שנה ביום קיץ פלוני. הידידים – אפולק וגוטפריד – ניגשו אל בית-המזיגה של שִמֶרִיל, העומד בכביש רובנה, במרחק שתי פרסאות מתחומה של העיר. בימינו של אפולק היתה תיבת-צבעים, בשמאלו הנהיג את המפוחיתן הסומא. הצעד המתרונן של מנעלי אשכנז שלהם, שמסומרים היו, אמר שלווה ותקווה. מצווארו הדק של אַפולק נשתלשל סודר חלמוני, שלוש נוצות כעין השוקולאדה נתנועעו במגבעת הטירולית של העיוור.

בבית-המזיגה הניחו עוברי-האורח על האדן את הצבעים ואת המפוחית. הצייר גלל את סוּדרו, שאין לו סוף, כסרטו של עושה-הלהטים שביריד. אחר-כך יצא לחצר, התפשט ערום ושפך צוננים על גופו הוורוד, הצנום והחלוש. אשת שמריל הביאה לאורחים יי"ש-של-צימוקים ופינכה ובה מקרצות-של-בשר. כיוון שאכל לשובע, הניח גוטפריד את המפוחית על ברכיו החדודות. הוא נאנח. הפשיל ראשו לאחוריו והניד אצבעותיו הכחושות. צלילי זמירות של היידלברג הריעו בין כותלי בית-המזיגה היהודי. אפולק נתלווה לסומא בקול זמר מרטרט. נדמה הדבר, כאילו מבית-היראה של אִינְדָהִלדָה הקדושה הביאו את העוגב לבית-המזיגה של שמריל, ועל העוגב ישבו להן בצוותא בנות-השיר בסודרי-מוך צבעוניים ונעלי אשכנז מסומרות.

האורחים שרו עד שקיעת החמה, לאחר מכן נתנו לתוך שקים העשויים בד-פשתן את המפוחית ואת הצבעים, ופאן אפולק השתחווה אפיים לפני בריינה הפונדקית ונתן לה גליון של נייר.

– פאני בריינה רבת-החסד, – אמר, – קבלי נא מצייר נודד, שהוטבּל בכינוי-שם נוצרי אַפּוֹלִינָריוּס, דמות-דיוקנך זו – לאות החזקת-טובה והכנעה שלנו, ועדוּת על מידת הכנסת-אורחים מפוארה שלך. אם יזכני ישו אלוהינו באריכות-ימים ויחזק ידי במלאכת-המחשבת, אשוב לכאן, כדי להעתיק בצבעים את הדיוקן הזה. לשערותיך יאות יהיו הפנינים ועל חזך נצייר מחרוזת של איזמרגדים…

על גבי גליון-הנייר הקטן בעיפרון אדום, עיפרון אדום ורך כחמר, צויר קלסתר פניה השוחקות של פאני בריינה, המעוטרות בתלתלי נחושת.

– כספי! – נצטעק שמָריל למראה הדיוקן של אשתו. הוא תפש מקל ויצא לרדוף אחר האכסנאים. אך בדרך מרוצתו זכר שמָריל את גופו הוורוד של אפולק, השטוף במיים, ואת השָׁמַש שבחצרו הקטנה, ואת צליליה החרישים של המפוחית. מיד חלשה דעתו של הפונדקי, הניח את המקל וחזר לביתו.

למחרת הבוקר מסר אפולק לגלח הנובוגראדי את כתב-התעודה על גמר חוק-לימודים באקדמיה של מינכן והניח לפניו שתים-עשרה תמונות מענייני כתבי-הקודש. התמונות צוירו בצבעי-שמן על טבליות דקות של עץ הברוש. הפאטֶר ראה על שולחנו ארגמן לוהט של איצטליות, זיוו של שדות איזמרגדים וצעיפי-צבעונין, הפרושים על מישורי ארץ-הקודש.

קדושי פאן אפולק, כל הפמליא הזאת של זקֵנים צוהלים ותמימים, שלבני-זָקָן הם ואדומי-פנים, הודחקה לתוך פלגי משי וערבים רבי-שגב.

ביום ההוא קיבל פאן אפולק הזמנה לציור קירותיה של הכנסיה החדשה. ואגב לגימת בֶּנֶדֶקטין אמר הפאטר לצייר:

– סאנטה מאריה, – אמר, – פאן אפולינאריוּס הנלבב, מאיזה עולמות של פלאי-פלאים ירדה לשכון בתוכנו ברכת-חסדך המשמחת-לבב כל-כך?..

אפולק שקד על מלאכתו שקידה יתירה, ולא עבר חודש ימים, והיכל-הקודש החדש נתמלא געיית עדרים, אבק זהבן של שקיעות ועטיני פרות צהובים-חוורוורים. ראמים שחוּקי-עור משכו בריתמתם, כלבים וורודי-זרבובים רצו לפני עדרי-צאן, ובעריסות, שנתלו בגזעיהם הזקופים של עצי-התומר, נתנועעו תינוקות שמנים. לבושי-השק הקנומים של הפראנציסקאנים הקיפו את העריסה. קהל אַמגוּשים מחותך היה בקרחות מבהיקות ובקמטים, השותתים-דם כפצעים. בקהל האמגוּשים הבהב בחיוך-שועלים פרצוף-הישישים הזערורי של ליאו הי"ג, והגלח הנובוגראדי בכבודו-ועצמו היה מפרט בידו האחת במחרוזת הסינית המגולפת, ובשניה, הפנויה, בירך את ישו הרך-הנולד.

חמישה חדשים היה אפולק, החבוש במושב-העץ שלו, זוחל לאורך הכתלים, לאורך הכיפה וביציעים.

– להיטות יתירה להוט אתה אחרי פרצופי מכַּריך, פאן אפולק הנלבב, – אמר פעם אחת הגלח, לאחר שהכיר את עצמו בדמותו של אחד האמגושים, ואת פאן רומואלד – בראשו הכָּרוּת של יוחנן המטביל. הוא נתחייך, הפאטר הזקן, ושלח גביע מלא קוניאק לצייר, ששקד על מלאכתו תחת הכיפה.

אחר-כך סיים אפולק את סעודת-ישו ואת רגימת מריים המגדלית. יום אחד, באחד-בשבת, גילה לעיני הקהל את הקירות המצוירים. אזרחים נשואי-פנים, שהזמין הגלח, הכירו בשליח פאולוס את יאנק, המשומד החיגר, ובמריים המגדלית – את העלמה היהודיה אָלקה הבּדוּקית, בתם של הורים אלמונים ואמם של ילדים שתוקים למכבּיר. האזרחים נשואי-הפנים גזרו לכסות את ציורי הנאצה. הגלח התגולל בדברי איומים על מבזה-הקדשים, אך אפולק לא כיסה את הקירות המצוירים.

כך החלה המלחמה, שלא היתה דוגמתה, בין גופה כביר-הכוח של הכנסיה הקאתולית, מחד גיסא, ובין צייר-האיקונין, השאנן – מאידך. היא נמשכה שלושים שנה. כמעט גרם המקרה, שהולל צנוע נהפך למיסד כת-מינים חדשה, ואילולי כן, היה זה המפולפל והמגוחך מכל לוחמי-הדת, שידעו דברי-ימיה החמקניים והסוערים של הכנסיה הרומית, לוחם-דת, שבאושר-שבגילופין סובב את הארץ, כששני עכברים לבנים לו בתיקו ומערכת מכחולים דקים-מן-הדקים בכיסו.

– חמישה-עשר זהובים בשכר האם הקדושה, עשרים-וחמישה זהובים בשכר המשפחה הקדושה, וחמישים זהובים בשכר סעודת-ישו, שבה יצוירו דמויותיהם של כל קרובי-משפחתו של המזמין. את שונאו של המזמין אפשר לצייר בדמות יהודה איש-קריות, ובשכר זה יש להוסיף עוד עשרה זהובים, – הודעה בלשון זו פרסם אפולק בכל כפרי הסביבה, לאחר שגירשוהו מן ההיכל שעמד בבניינו.

בהזמנות לא היה לו מחסור. ולאחר שנה, כשבתשובה על האף-והחימה שבאיגרות הגלח הנובוגראדי, באה משלחת מטעם הבישוף של ז’יטומיר, מצאה זו בביקתאות הנידחות והצחוּנות ביותר ציורי זוועות אלה של דיוקנאות משפחתיים, המחללים כל קודש, התמימים והססגוניים, כפריחתו של גן טרופי. דמויות של יוסף, שראשיהן ראשי שיבה מסורקים לחצאין, דמויות של ישו, ששערותיהן מדוהנים, דמויות של מאריות וולדניות, שברכיהן מפושקות, – איקוניות אלו תלויות היו בפינות-הקודש, מעוטרות בזרים של פרחי-נייר.

– הוא העלה אתכם למעלת קדושים בחייכם, – קרא סגן-הבישוף של דובנא ושל קונסטאנטין-חדש בתשובתו לקהל, שלימדו זכות על אפולק, – הוא עטרכם בתשמישי-הקדושה הגדולים והנוראים, אתכם, עוברי עבירות המרי המשוּלש, זוקקי-היי"ש בסתר, נושכי-הנשך האכזריים, עושי מאזני-המרמה ומוכרי הבתולים של יוצאות חלציכם!

– מעלת-קדושתו, – אמר אז לסגן-הבישוף וויטוֹלד נכה-הרגליים, קונה הגניבות ושומר בית-הקברות, – מהי האמת לאמיתה על דעת פאן אלוהים, שהוא חנון ורחום, מי יגיד זאת לעם ההולכים בחושך? ושמא תמונותיו של פאן אפולק, שעשו לנו נחת-רוח בגאוותנו, יש בהן ממידת האמת יותר מדברי מעלת-קדושתו, המלאים שימצה וזעם של אדונים?

קריאות הקהל הניסו את סגן-הבישוף. הלך-הרוחות בפרברים סיכן את נפשם של משמשי הכנסיה. הצייר, שהוזמן במקום אפולק, לא העיז לטשטש את פני אָלקה ויאַנֶק החיגר. אפשר לראותם גם היום באגף הצדדי של הכנסייה שבנובוגראד: את יאנק – השליח פאולוס, – החיגר הפחדני, בעל הזקן השחור והמדובלל, זה המומר הכפרי, ואותה, את הנואפת ממגדל, החלושה והמטורפת, שגופה טופפני, ולחייה נפולות.

המלחמה עם הגלח נמשכה שלושים שנה. אחר-כך בא הנחשול הקאזאקי וגירש את הנזיר הזקן מקנו, קן-האבן הריחני, ואפולק – הו תהפוכות הגורל! – נשתכן במיטבחה של פאני אליזה. והנה אני, אורח-לרגע, שותה בערבים מיין שיחותיו.

שיחות – על מה? על העתים הרומאנטיות של השליאכטה, על זעף הקנאות הנשיית, על הצייר לוּקָא דֶלָה רוֹבִּיָה, ועל משפחת הנגר מבית-לחם.

– יש עמי לומר לפאני הסופר… – מודיעני אפולק בארשת של מסתורין לפני אכילת פת-ערבית.

– כן, – משיב אני, – כן, אפולק. אני מקשיב לך…

שַׁמַש הכנסיה, פאן רוֹבאצקי, הזָעֵף והאפור, הגרמי וארך-האוזניים, יושב קרוב אלינו קירבה יתירה. הוא תולה לפנינו את היריעות הדהויות של השתיקה והאיבה.

– יש עמי לומר לפאן, – מלחש אפולק ומוליכני הצידה, – כי ישו, בן מרים, נשא לו לאשה את דבורה, בתולה ירושלמית מפּחוּתי-העם.

– הו, טָן טשלוֹבק![^9] – מצווח פאן רובאצקי בחמת-יאושו. – טן טשלוֹבק לא ימות בִּקִצוֹ… טן טשלובק ימות בידי אדם…

– לאחר אכילת פת-ערבית, – מרשרש אפולק בקול שנמעך, – לאחר אכילת פת-הערבית, אם יהא את נפשו של פאן סופר…

יש את נפשי. מולהב מתחילתה של פרשת אפולק, אני הולך ומהלך על-פני בית-התבשיל ומצפה לשעה הנכספת. ומעבר לחלון ניצב לילה כעמוד שחור. מעבר לחלון קפא הגן החי והאפל. בזרם חֲלַבְלָבי ומתנוצץ נוהרת תחת הירח הדרך אל הכנסיה. האדמה מרוצפת בזוהר אפלולי, מחרוזות הפירות המזהירים נתלו בשיחים. ריח השושנים זך וחריף, כריח השפירט. רעל רענן זה נבלע בנשימתם השמנונית והמבעבעת של הכיריים ומפיג את מחנק-הַשְׂרָף של האַשוּח, שנפוץ בחללו של המיטבח.

אפולק בעניבה וורודה ובמכנסיים וורודים ושחוקים רוחש בקרן-זווית שלו, כבעל-חיים טוב ומלא-חן. שולחנו מלוכלך בדבק ובצבעים. הזקן עושה את מלאכתו בתנועות דקות ותכופות, קול תפיפה מילודית חרישית-שבחרישית מגיע מקרן-זווית שלו. גוטפריד הזקן מתופפה באצבעותיו הרוטטות. העיוור יושב בבלי-ניע באורה הצהוב והשמנוני של המנורה. בהרכנת מצחו הקירח הוא מקשיב למוזיקה האינסופית של עוורונו ולמלמולו של אפולק, ידידו הנצחי.

–…ודברים שאומרים לפאן כלי-הקודש ובעל-הבשורה מארקוס ובעל-הבשורה מַתַּי, – אינם דברים של אמת… אך את האמת אפשר לגלות לו לפאני הסופר, אשר בשכר חמישים מארק אני מוכן לצייר לו את דיוקנו בדמות הקדוש פראנציסקוס על רקע של ירק ושמיים. היה זה קדוש פשוט ביותר, אותו פאן פראנציסקוס. ואם יש לו לפאני הסופר כַּלָה ברוסיה… נשים אוהבות את פראנציסקוס הקדוש, אומנם לא כל הנשים, פאן…

כך החלה בקרן-זווית, שריח אשוח עומד בה, פרשת נשואיהם של ישו ודבורה. עלמה זו היה לה חתן, לדברי אפולק. חתנה היה בחור ישראלי, שהיה סוחר בשנהבים. אך ליל-הכלולות של דבורה נסתיים במבוכה ובדמעות. פחד נפל על האשה למראה בעלה הקָרֵב אל יצועה. השיהוק ניפח את גרונה. היא הקיאה את כל אשר אכלה בסעודת חתונתה. דבורה עטתה חרפה וכלימה, היא ואביה ואמה וכל בני-משפחתה. בלעג-וקלס עֲזָבָה החתן וקיבץ את כל הקרואים. מיד, כיוון שראה ישו בצער האשה, שחשקה בבעלה ונתייראה מפניו, עטה את בגדי-הכלולות ובלב מלא חמלה ורחמים שכב את דבורה, שנתגוללה בקיאה. אחר-כך יצאה דבורה אל הקרואים בצהלה גדולה, כאשה המתגאה בחטאה. ורק ישו עמד מן הצד. זיעת-מוות שטפה את כל גופו, דבורת הצער עקצתו בלבו. באין-רואה יצא מאולם החוגגים ונסתלק לארץ-מדבר, מזרחית מיהודה, אשר שם צפה לו יוחנן. ותלד דבורה בן בכור…

– והיכן הוא? – נתמלטה צעקה מפי.

– הגלחים הסתירוהו, – פסק אפולק את פסוקו דרך-חשיבות וקירב את אצבעו הקלה והסומרת-מקור אל חוטמו, שחוטם של שיכור הוא.

– פאני הצייר, – נתמלטה פתאום צעקה מפי רובאצקי, שקם מתוך החשכה, ואוזניו האפורות נתנועעו, – צוֹ ווי מוּבִיטיָה?1 הרי זה לא יתוֹאר…

– כך, כך, – נתכווץ אפולק ואחז בגוטפריד, – כך, כך, פאני…

הוא משך את העיוור אל היציאה, אך בהגיעו אל הסף, נשתהה קימעא וּרמזני באצבעו.

– פראנציסקוס הקדוש, – לחש בעפעוף-עיניים, – שעוֹף-כנף לו בשרוולו, יונה, או חוחית, ככל אשר יאבה פאני…

ונתעלם עם רעו העיוור והנצחי.

– אוֹ, דוּראַצִטבוֹ! – קרא אז רובאצקי, שמש הכנסיה, – טַן טשלוֹבֶק לא ימות בקיצוֹ…

פאן רובאצקי פער פיו בהרחבה יתירה ונתפהק כחתול. נטלתי בירכת-פרידה והלכתי ללון בצל קורת ביתי, אצל יהודַי הנגנבים.

על-פני העיר שוטטה לבנה בת-בלי-בית. ואני הלכתי עמה והייתי משעשע נפשי בחלומות שלא יבואו לעולם ובניגונים שעלו בבלי-סדרים.



  1. מה אתה סח? (פולנית).  ↩

המלצות קוראים
תגיות