רקע
איסאק באבל
שמשה של איטליה
איסאק באבל
תרגום: אברהם שלונסקי (מרוסית)
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: רוסית
פרטי מהדורת מקור: ספרית פועלים; 1969

שוב ישבתי אמש בחדר-השפחות אצל פאני אליזה תחת חוּפתם המחוממה של ענפי-האורנים הירוקים. ישבתי סמוך לתנור חם, חי, רטנוּני, ואחר-כך חזרתי למעוני באישון-לילה. למטה, למרגלות המדרון, היה זִבּרוּץ' החשאי מגלגל את מימי-הזכוכית האפלים.

העיר השרופה – עמודים מנותצים והאונקלים הנעוצים באדמה אשר לזרתיה המרושעות של זקנה מופלגת, – נראתה לי כמוּנפה באוויר, נוחה ולַהֲדָמִית, כמראה-חלום. זיווֹ הערטילאי של הירח ניתך עליה כמעיין הנובע. ירוֹקֶת הטחב של החורבות פרחה, כשיש הספסל אשר על במת האופירה. ובנפש נחרדה ציפיתי להופעת רומיאו מבין העבים, רומיאו עטוי אטלאס, השר על אהבה, בשעה שמאחורי הקלעים עומד טכנאי-החשמל הקודרני, ואצבעו על מַפסקוֹ של אור הירח.

דרכים של תכלת נהרו על פני, כזרמי החלב, שפרצו משדיים רבים. בחזירתי הביתה נתייראתי מפני פגישתי עם סידוֹרוֹב, שכני, שהיה מַנחית עלי בלילות את כַּפַת-תוגתו השעירה. למזלי, בלילה זה, שטרפוֹ חלב הירח, לא הוציא סידורוב הגה מפיו. הוא הקיף עצמו בספרים וכתב. על-גבי השולחן קיטר נר גבנוּני, – לפידם מבשר-הפורענות של בעלי-החלומות. ישבתי מן הצד, נמנמתי, החלומות כרכרו מסביבי, כחתלתולים. ורק באישון-לילה העירני רץ, שבא להזמין את סידורוב אל המטה. הם נסתלקו יחד. מיד אצתי אל השולחן, שעליו כתב סידורוב, ודפדפתי בספריו. היו אלה – ספר לימוד הלשון האיטלקית, תמונת הפוֹרוּם הרומי ומפת העיר רומא. המפה היתה מסומנת כולה בסימני צלבים ונקודות. נרכנתי אל הגליון הכתוב ובמפוּגת-לב, בפכירת אצבעות, קראתי את המכתב הזר. סידורוב, הרוצח המשתעמם, קרע לגזרים את המוך הוורוד של דמיוני ומשכני תוך פרוזדורי הטירוף של שכלו הישר. לעיני היה העמוד השני של המכתב, לא העזתי לחפש את התחלתו:

"…נפלחה ריאתי, ונשתבשתי קמעא, או, כמאמרו של סרגיי, נתפרחתי מדעתי. שהרי, באמת, אי אפשר לצאת ממנה, מן הפתיה הזאת, מן הדעת. ברם, הַפשֵׁל זנב, וצחוק בצד… נֵפֵן-נא לסדר-היום, ידידתי ויקטוריה…

עשיתי כשלושה חדשים במסע המחנה של מאכנוֹ – מעשה-בליעל שמתיש כוחו של אדם, ותו לא… ווֹלין לבדו עודו שם. ווֹלין מתעטף באיצטלה של אפוסטול ויוצא מכליו להגיע למעלת לנין-של-אנארכיזם. איום ונורא. ובאטקו מקשיב לו, משעע את חוּטי-הברזל המאובקים של תלתליו ומסנן מבין שניו הרקובות את חוּכָתו המוּז’יקית. ושוב איני יודע, אם יש בכל זה גרעין אחד מנוּפה של אנארכיה, ואם נקנח לכם את חוטמיכם השאננים, אתם הצקיסטים1 שעל-דעת-עצמכם של הצקָה שעל-דעת-עצמה, made in חארקוב, זו המטרופולין שעל-דעת-עצמה. בחורי-החמד שלכם, הַתוֹכבָּרים2 הללו, אינם אוהבים עכשיו לזכור את חטאות נעוריהם האנארכיסטיים ומלעיגים עלינו ממרום בינתם הממלכתית, – ייקחם השד…

ולאחר-מכן נקלעתי למוֹסקבה. כיצד נקלעתי למוסקבה? החבירא היו מקפחים פלוני מן הבחינה הרקביזיציוֹנית ושאר בחינות. אני, רַכְרוּךְ שכמוני, התיצבתי לימינו. דשוּ את בשרי – ובדין. הפצע היה של-מה-בכך, אלא שבמוסקבה, אַח, ויקטוריה, במוסקבה נאלמתי-דום מריבוי הפגעים. יום יום היו האחיות שבבית-החולים מביאות לי קורטוב של דייסה. אסורות בחבלי הדחילה-ורחימה, היו הללו מטלטלות אותה על גבי טס גדול, ולבי נתמלא שנאה לדייסה החלוּצית, להספקה שלפנים-משוּרת-התוכנית ולמוסקבה של שוּרת-התוכנית. בסובייט נזדמנתי אחר-כך עם קוֹמץ קטן של אנארכיסטים. הם יַמְרָנים-ריקנים, או ישישים עוברים-ובטלים-למחצה. שמתי פני לקרמל, ועמי תוכנית לעבודה של ממש. החליקו על ראשי והבטיחוני למנותני מי“ם-מי”ם, אם אחזור למוטב. לא חזרתי למוטב. מה היה לאחר מכן? לאחר מכן היתה החזית, חיל-הפרשים ושפעת-קלגסים, שריח דם טרי ועפר אדם נודף הימנה.

הציליני, ויקטוריה. הבּינה הממלכתית מטריפה את דעתי, השעמום משכרני. אם לא תעזריני – תיפח נפשי ללא שום תוכנית כלל. אך מי זה ירצה שגיבור-חיל ייפח נפשו באורח בלתי-מאורגן כל-כך, על-כל-פנים, לא את, ויקטוריה, כַּלָתי שלעולם לא תהיה רעייתי. והנה גם הסנטימנטאליות, לכל הרוּחות הסרוּחות…

ועכשיו נדבר דברים של ממש. בצבא אני משתעמם. לרכוב על סוס איני יכול משום הפצע, משמע איני יכול גם לעשות מלחמה. השתמשי בהשפעתך, ויקטוריה, – ישלחוני נא לאיטליה. את השפה אני לומד ובעוד חודשיים אוכל לדבר בה. הקרקע באיטליה מהבהבת. הרבה כבר מוכן-ומזומן בה. אין היא חסרה אלא יריות-מספר. אחת מהן אִירָה אני. צריך לשלֵחַ שם את המלך אל אבות-אבותיו. זה חשוב עד מאד, המלך שלהם הוא בחור-חמד, עושה כווני-חן של פוֹפוּלאַריות ומצטלם עם סוציאליסטים מבוּיתים, לשם פרסום התצלומים בז’ורנאלים משפחתיים.

בצָקָה בנאַרקוֹמאִינדייל3 אל תדברי על יריות, על מלכים. יחליקו על ראשך ויפטירו במלמול-פה: “רומאנטיקן”. תאמרי, פשוט, – הוא חולה, מר-נפש, שיכור מרוב שעמום, הוא רוצה שמש של איטליה ובאנאנות. הלא ראוי אני לכך, או שמא איני ראוי? להתרפא – וחסל! וָלא – ישלחוני לצַ’קָה שבאודיסה… היא יודעת את אשר לפניה ו…

כמה איוולת, כמה עוול ואיוולת יש בדברי, ידידתי ויקטוריה…

איטליה נתקעה בלבי כדיבוק… הרהורי על ארץ זו, שמעולם לא ראיתיה, ערבים לי, כשמה של אשה, כשמל שלך, ויקטוריה…"

קראתי את המכתב והייתי מתקין עצמי לשכב על יצועי המעוך והמזוהם, אך שנתי נטרדה. מעבר לקיר בכתה יהודיה מעוּברת בכייה היוצאת מן הלב, ונענה לה ריטונו הגנחני של בעלה הכיפח. הם זכרו את הגזילה שנגזלו והיו רגוזים זה על זה על הלא-יוצלחוּת. אחר-כך, לפני עלות השחר, חזר סידורוב. על השולחן נשתנק אור הנר, שבער עד תום. סידורוב הוציא מתוך מגפו זנב-נר אחר ובהתהרהרות מופלאה דרס בו את הפתילה שנתכסתה חַלָב. חדרנו היה אפל, קודר, הכל בו הדיף סרחון-לילה טחוב, ורק החלון, המלא אורו של ירח, הפיק זיו של גאוּלה.

הוא בא וטמן את המכתב, זה שכני המתייסר. בשחיחת-הגב ישב אל השולחן ופתח את האלבום של העיר רומא. הספר ההדור, מוזהב השוליים, עמד מול פניו הזיתיים, נטולי-הארשת. מעל גבו העגול נתנוצצו הריסות הקאפיטוליום המשוּננות וזירת הקירקס, המוּארת באור השקיעה. גם תצלום משפחת המלך היה נתון כאן, בין הדפים הגדולים, הנוצצים. על פיסת-נייר, שנתלשה מלוּח, נתנוססה דמות המלך מסביר-הפנים וחלוש-הגוף ויקטור-עמנואל בצוותא עם רעייתו שחורת-השער, עם יורש-העצר הנסיף אוּמבֶּרטוֹ ועם מִדגָר שלם של נסיכוֹת.

… והנה לילה, המלא צלילים רחוקים וכבדים, ריבוע של אור בתוך אפילה טחובה – ובו פני סידורוב כפני הברמינן, מסיכה בלי רוח-חיים, התלויה מעל הלהבת הצהובה של הנר.


  1. חברי הצ.ק. (הוועד המרכזי).  ↩

  2. במקור – כנוי לאנשים פשוטי–הליכות. גלויי–לב, שתוכם כברם (ע“פ ל' המדרש הגדול: ”ר' טרפון קורא אותו תוֹכבר, מפני שתוכו כברו".).  ↩

  3. נוטריקון: הקומיסאריון העממי לעינייני–חוץ.  ↩

המלצות קוראים
תגיות