בערבי-שבתות תציקני עצבוּתם הגדושה של זכרונות. לפנים בערבים אלה היה סָבי מִשַעֵעַ בזקנו הצהוֹב את ספרי אבן-עזרא. סָבתי, העוֹטה שביס של תחרים, היתה קוסמת באצבעותיה המסוּקסות על נר-של-שבת ובוכייה במתיקות. לב הילד היה מיטרף בערבים כאלה, כאונייה קטנה בגלים שנתכשפו. הוי, גווילי-התלמוּד הַבָּלים של ילדותי! הוי, העצבות הגדושה של זכרונות-העבר!
משוטט אני בחוצות ז’יטומיר ומבקש כוכב נכלם. ליד בית-המדרש עתיק-הימים, ליד כתליו הצהובּים והאדישים, יהודים זקנים מוכרים קירטון, כַּחַל-של-תיכבּוֹסת, פתילוֹת, – יהודים, שזקנם זָקָן של נביאים, ובלוֹאים מלוהטים להם על חזיהם הנפוּלים.
הנה לעיני השוּק ומוֹת השוק. הוֹרגה נשמתו השמנה של השפע. מנעולים אילמים תלוּיים על דוּכני הרוֹכלים, ושחם המרצפת חלק כקרחת של בר-מינן. הוא מנצנץ וכבה – הכוכב הנכלם…
ההצלחה האירה לי פנים אחר-כך, ההצלחה האירה לי פנים סמוך לשקיעת-החמה. חנוּתוֹ של גדליה נחבאה אל שורות הדוכנים המוגפים היטב. דיקנס, למה לא נגלה בערב ההוא עפר מעיניך השוחקות? רואה היית בחנות זו של עתיקוֹת סנדלים מוזהבים ועבותות של ספינות, מצפן ישן-נושן ופוחלץ של נשר, ווינצ’סטר של ציידים, ועליו פיתוחי התאריך “1810”, ואילפס שניזוק.
גדליה הזקן מהלך סחור-סחור לאוצרותיו בשממת הערב הוורוּדה – בעל-בית פעוט במשקפיים עֲשוּנים ובזיג ירוֹק, ששוליו מגיעים עד הריצפה. הוא מחכּך את כפותיו הקטנות והלבנות, הוא צובט את זקנקנו הסב, ובהרכנת-הראש מקשיב לקולות הסמויים שאפפוהו.
משולה חנות זו לקופסה של נער שוחר-דעת וכבד-ראש, שעתיד להיות פרופיסור לבוטאניקה. בחנות זו אתה מוצא גם כפתור, גם פרפר מת, ושֵׁם החנווני הקטן – גדליה. הכל נסתלקו מן השוק, גדליה נשתייר. והוא מתלבט בתוך היכל-תוֹעים זה של גלובוסים, גולגלות ופרחים מתים, מנפנף במַכבַּד הססגוני, העשוי נוצות של תרנגול, ומשיב את האבק מעל הפרחים המתים.
והנה יושבים אנו על גבי חביונות של בירה. גדליה מגולל את זקנו הצר וחוזר ופורסו. הצילינדר שלו מתנודד מעלינו כבן-מיגדל שחור. אוויר חמים מקלח על פנינו והלאה. השמיים מתהפכים בגוֹניהם. דם ענוג ניגר מפי צלוחית, שנתהפכה שם למעלה, וריח קל של רקבובית מלפפני.
– הריבולוּציה – נאמר לה “הן”, וַאֲלוּ השבת שמא נאמר לה “לאו”? – כך פותח גדליה וכוֹרכני ברצוּעות המשי של עיניו העשוּנות. – “הן”, קורא אני בקול אל הריבוּלוציה, “הן”, קורא אני לעומתה. אך היא כובשת פניה מגדליה ואינה משלחת לעומתו אלא יריות בלבד…
– בעיניים שנתעצמו לא תבוֹא השמש, – משיב אני לזקן, – אך אנו נקרע את העיניים העצוּמוֹת…
– הפולני עוצם את עיני, – מלחש הזקן בקול נשמע-ולא-נשמע, – הפולני, – כלב רשע הוא. אוחז ביהודי ומורט את זקנו, אי כלב שכמותו! והנה אתא חוטרא, ומכּין לו לאותו כּלב רשע. זה כפתור-ופרח, זוהי ריבולוציה! ולאחר מכן בא ההוא, שהיכה את הפולני, ואומר לי: “כתוב לרשות-הרבים את הגראמופון שלך, גדליה…” – “אני אוהב מוזיקה, פאני,” – עונה אני לריבולוציה. – “אינך יודע, מה אתה אוהב, גדליה, הנה אירָה בך, ויתחוור לך העניין; ואי-אפשר לי שלא לירות, גדליה, לפי שאני – ריבולוציה…”
– ואולם הפולני ירה, פאני רחימאי, לפי שהוא קונטר-ריבולוציה; אתם יורים לפי שאתם – ריבולוציה. והריבולוציה – הריהי שמחה. והשמחה לא ניחא לה שיהיו יתומים בביתה. מעשים טובים עושה איש טוב. הריבולוציה היא מעשה טוב של אנשים טובים. אך אנשים טובים אינם רוצחים. נמצא, שאת הריבולוציה עושים אנשים רעים. אבל הפולנים גם הם אנשים רעים, מי איפוא יאמר לגדליה, היכן ריבולוציה, והיכן קונטר-ריבולוציה? לפנים למדתי גמרא, מחבב אני פירוש רש“י ורמב”ם. ויש עוד חכמים ונבונים בז’יטומיר. והנה כולנו חכמים, כולנו נבונים, ואנו כורעים ומשתחווים וקוראים בקול גדול: וי לנו, היכן הריבוֹלוציה המתוּקה?…
הזקן נשתתק. ואנו ראינו את הכוכב הראשון, שדרך בנתיב החלב.
–שבת המלכּה מתקדשת לבוא, – אמר גדליה דרך-חשיבות. – יהודים מצוּוים לילך לבית-הכנסת… פאני חבר, – אמר בקומו, והצילינדר כבן-מיגדל שחור נתנודד לו על ראשו, – הביאו לז’יטומיר אנשים טובים. אַי, לקוּיה בחסר עירנו, אַי, לקויה בחסר! הביאו אנשים טובים, ואנו ניתן להם את כל הגראמופונים. לא עמי-הארצות אנו. אינטרנאציונל… יודעים אנו פירושו של אינטרנאציונאל מהו. ואני רוצה אינטרנאציונאל של אנשים טובים, אני רוצה, שכל נשמה תהא כתובה לרשות-הרבים ותקבל פת-בג סוג א'. הרי לך, נשמה, אִכלי, בבקשה ממך, ושמחי בשמחת חייך. אינטרנאציונאל, פאני חבר, הרי אינכם יודעים כלל, במה אוכלין אותו…
– אוכלין אותו באבק-שריפה, – עניתי לזקן, – ומתבלין במיטב הדם.
והנה היא עלתה מן האפילה הכחולה וישבה על כסא-כבודה, השבת הצעירה.
– גדליה, – אומר, אני, – יום הששי היום, וכבר הערב בא. היכן אפשר להשיג רקיק יהודי, כוס של תה יהודי, וקוֹרטוֹב של רבונו-של-עולם שיצא בדימוס בתוך כוס התה?
– אַין, – משיב לי גדליה, עם שתוֹלָה מנעוּל על קופת-הרוכלים שלו, – אָין. יש כאן בית-מִחְיָה, ואנשים טובים היו עוסקים שם במימכר, אלא שוב אין אוכלים שם, שם בוכים…
הוא ריכס את זיגו הירוק בשלושה כפתורי-עצם. הוא נתנפנף בנוצות התרנגול, זרק מעט מיים על פיסות-ידיו הרכות, ונסתלק – זערורי, גלמוד, חוֹלמני, בצילינדר שחור, וסידור גדול לו תחת בית-שחיו.
השבת מתקדשת ובאה. גדליה – מיסד האינטרנאציונאל שלא יבוא לעולם – הלך לבית-הכנסת להתפלל.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.