רקע
איסאק באבל
אווזי הראשון
איסאק באבל
תרגום: אברהם שלונסקי (מרוסית)
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: רוסית
פרטי מהדורת מקור: ספרית פועלים; 1969

סאוויצקי, מפקד הדיביזיה ה-6, השגיח בי וקם, ואני נפלאתי על יפי גופו הענקמוֹני. הוא קם ובארגמן מכנסי-הריכבּה שלו, בכיפתו הפטוּלה, השמוּטה לו במצוּדד, באותות-ההצטיינות התחובים לו בחזהו, פילג את הביקתה, כיריעת-דגל זו המפלגת את השמיים. נדף ממנו ריח בושם וריח מֶתֶק מבחיל של סבון מרענן. רגליו הארוכות נמשלו כעלמוֹת, ששוּריינו עד לכתפיהן במגפי-פרשים מבהיקים.

הוא חייך אלי, טפח בפרגוֹל על גבי השולחן ומשך אליו את גליון הפקודה, שזה עכשיו נסתיימה כתיבתה מפי ראש-המַטה. היה זה מתן פקודה לאיוואן צִ’סנוֹקוֹב, לצאת, בראש הגדוד שבפיקודו, להתגרות באויב ולהשמידו…

“…את האחריות”, – פתח המ“ים-דל”ת בכתיבה וטייט את כל הגליון, – “להָשמַד זה הנני מטיל על צ’סנוֹקוֹב הנ”ל בכל חומר הדין, ואכן אקפחנו לאלתר, ובעניין הזה, חבר צ’סנוקוב, מאחר ששקדת עמי במערכות-הקרב לא חודש אחד בלבד, אִי אתה עשוּי לפקפק…"

מפקד הדיביזיה ה-6 חתם על הפקודה בסילסול, זרָקָא לרצים והסב אלי עיניים אפורות, שהעליצות מרצדת בהן.

הושטתי לו את הכּתָב בעניין סיפוחי למטה הדיביזיה.

– לרשום בפקודת-היום, – אמר המי“ם-דל”ת. – לרשום בפקודת-היום ולכותבו לסיפוק כל צרכיו, חוץ מדבר-אחר. איש משכיל אתה?

– משכיל, – עניתי ונתקנאתי בּאִבָּם-וחָרפָּם של העלומים האלה, – מוסמך למשפטים של האוניברסיטה הפטרבורגית…

– ובכן, מן השמן-זית אתה, – נצטעק הלה אגב צחוק, – ומשקפיים על חוטמך. מוקצה מחמת מיאוס!… שולחים אתכם חוץ מדעתנו, וכאן קוטלים גלל משקפיים. שמא תוכל לחיות עמנו, מה?

– אוכל, – עניתי והלכתי עם השַכָּן לכפר לבקש מקום-לינה.

השכּן טען על כתפיו את ארגזי הקטן, רחוב הכפר השתרע לפנינו עגול וצהוב כדלעת, השמש הגוועת נפחה במרומים את נשמתה הוורודה.

ניגשנו אל ביקתה, שקורותיה מצוּיצות, השכּן נעצר ואמר פתאום בחיוך של הכרת-אשמה:

– צרות צרורות לנו כאן עם הממוּשקפים, ואין לשכּך את הבריות. אדם-של-סגולה – לחייו יורדים עמו כאן. אך כיוון שפגמת מטרונית אחת, מטרונית מצוחצחת ביותר, מיד קושרים לך אנשי-החיל חיבה יתירה…

הוא חכך מעט בדעתו, כשארגזי טעון לו על כתפיו, קרב אלי קירבה יתירה, אחר-כך נרתע מגודל היאוש ואץ לחצר הראשונה. הקאזאקים ישבו שם על גבי השחת וגילחו איש את רעהו.

– הנה, אנשי-החיל, – אמר השכּן והציג את ארגזי על הארץ. – בפקודת החבר סאוויצקי, מחויבים אתם לקבל בר-נש זה בצ-קורתכם ובלי כל שטוּתים, לפי שבר-נש זה מן הלוֹקים בעסקי הלימוּדיות הוא…

השכּן הסמיק ונסתלק בלי החזיר פניו לאחוריו. השַקתִּי כף-ידי אל מצחוני והצדעתי לקאזאקים. בחור עוּל-ימים, בעל שער פשתני ומשולשל, ובעל פנים ריאַזאַניות יפות-להפליא, ניגש אל ארגזי והטילו אל מעבר לשער. לאחר-מכן הפך אלי את אחוריו ובזריזות מוּפלגת החל להתעטש עטישות-של-מָטה.

– תותח אפס-אפס, – קרא אליו קאזאק קשיש ממנו וגעה בצחוק, – הטח בצרורות…

הבחור כילה את מעשה אומנותו הפשטנית ופרש לו. מיד זחלתי על הקרקע והתחלתי ללקט את כתבי-היד ואת בלוֹאַי הנקובים ככברה, ששמטו מתוך הארגז. ליקטתים ונשאתים לקצה השני של החצר. ליד הביקתה, על גבי לבנים קטנות, עמד דוּד, שבו נתבשל בשר חזיר, הוא היה מקטר, כקטר מרחוק בית-מולדת שבכפר, ועירבב בקרבי את הרעב עם הבדידות שאין לה דוגמה. כיסיתי בשחת את ארגזי השבור, שמתיו מראשותי ושכבתי על הארץ, כדי לקרוא ב“פראבדה” את נאומו של לנין בקונגרס השני של הקומאינטרן. השמש ירדה עלי מאחורי הגבשושיות המשוּננוֹת, הקאזאקים דרכו על רגלי, הבחור התקלס בי בלי ליאות, השורות האהובות נסעו אלי בדרך הקוצים ולא יכלו להגיע. אזי הנחתי מידי את העתון וניגשתי אל עקרת-הבית, שהיתה שוזרת חוטי-טוויה על מדרגות האכסדרה.

– עקרת-הבית, – אמרתי, – לזלול אני צריך…

הזקנה זקפה בי את הלובן השפוך של עיניה, שניסוֹמוּ למחצה, וחזרה והשפילתן.

–חבר, – אמרה לאחר שתיקה של כלום, – גלל העניינים הללו רוצה אני לחנק עצמי לדעת.

– ערוות אל-אלוהי-הרוחות, – הפטרתי אז בריטון של מורת-רוח ודחפתי את הזקנה דחיפת-אגרוף בחזה, – שמא אני נכנס כאן בדברים עמך…

ובהפכי פני ממנה, ראיתי חרב לא-לי, שהיתה מוּשלכת בקירוב-מקום. אווז קפדני שוֹטט על-פני החצר ובשלוות-נפש ציחצח את נוצותיו. השגתיו וכפפתיו ארצה, ראשו של האווז נתרצץ מדריסת מגפי והיה שותת והולך. צווארו הלבן היה מפוּשט בגללים, והכנפיים נתפרפרו מעל לעוף ההרוג.

– ערוות אל-אלוהי-הרוחות! – אמרתי, והחרב שבידי חוטטת באווז. צליהו בשבילי, עקרת-הבית.

הזקנה, שנתנוצצה בעוורונה ובמשקפיה, הרימה את העוף, צררתו בסינרה ונשאתו למיטבח.

– חבר, – אמרה לאחר שתיקה-של-כלום, – אני רוצה לחַנק עצמי לדעת, – וסגרה את הדלת בעדה.

ובחצר כבר ישבו הקאזאקים מסביב לדוּדם. הם ישבו בלי נוע, זקופים ככמרים של עכּוּ"ם ולא הביטו אל האווז.

–בחור ההוֹגן לנו, – אמר עלי אחד מהם, קרץ בעיניו ובכף שבידו גרף מחמיצת-הכרוב.

הקאזאקים היו אוכלים פת-ערבית מתוֹך הידור של כיבוש-עצמם, כדרך הכפריים, הנוהגים מנהג של כבוד איש ברעהו, ואני קינחתי את החרב בחול, יצאתי אל מעבר לשער וחזרתי ונכנסתי בדיכדוּך-נפש. הירח היה תלוי מעל לחצר, כעגיל שווה-פרוּטה.

– אחא, – אמר לי פתאום סוּרוֹבקוֹב, הקשיש בקאזאקים, – שב וסעד לבך עמנו, עד שיהא אווזך מתוקן לך…

הוא שלך מן המגף כף-מילואים והושיטה לי. לעטנו חמיצת-כרוב שידיהם בישלוה ואכלנו את בשר-החזיר.

– ובעיתון מה כותבים? – שאל הבחור בעל השער ה]שתני ופינה לי מקום.

– בעיתון כותב לנין, – אמרתי אגב שליפת ה“פראבדה”, – כותב לנין, שהמחסור גדול אצלנו בכול…

ובקול רם, כחַרש בשעת התלהבותו, קראתי לפני הקאזאקים את נאומו של לנין.

הערב עטפני בלחלוחית משוֹבבת-הנפש של סדיני דימדומיו, הערב השיק את כפות-ידיו האמהיות אל מצחי הלוהט.

קראתי ועָלצתי, ובעליצותי עקבתי אחרי עקוּמתו המסתורית של הקו הלניני הישר.

– האמת מדגדגת כל אף, – אמר סוּרוֹבקוֹב כשסיימתי, – אבל היאך מפקחין אותה מתוך הגל, וַאֲלוּ הוא מנקרה בפיד אחד, כתרנגולת את הגרעין.

פסוק זה פָסַק על לנין סורובקוב, המ“ים-מ”ים של אסכּדרון המָטַה, ואלחר-מכן הלכנו לישון במתבּן. ישנו שם שֵׁשתנו והיינו מתחממים איש ברעהו, בשׂירוּג רגלינו, תחת הגג המנוּקב, שהיה מנפה את הכוכבים.

חלמתי חלומות וראיתי נשים בחלום, ורק לבי, העקוב מן הדם השפוך, היה מחריק ושותת.


המלצות קוראים
תגיות