…התזכור את ז’יטומיר, וואסילי? התזכור את טייטיירייב, וואסילי, ואת הלילה ההוא, כשהשבת, השבת הצעירה, היתה מהלכת בהתגנב לאורך השקיעה, ועקבקבה האדום דוֹרס את הכוכבים?
קרן-הירח הדקה רחצה את חִצֶיה במימי טייטיירייב השחורים. גדליה המגוחך, מיסד האינטרנציונאל ה-IV, הוליכנו אל רבי מוטה’לה בראצלאבסקי לתפילת-מעריב. גדליה המגוחך נענע את נוציוֹת-התרנגול של הצילינדר שלו בתוך העשן האדמוני של הערב. אישוני הטרף של הנרות נתהבהבו בחדרו של הרבי. רכוּנים על סידוּריהם נאנקו עמומות יהודים כַּתפנים והבדחן הזקן של צדיקי צ’רנוביל קשקש במעות-הנחושת שבכיסו המקורע…
..התזכור את הלילה ההוא, וואסילי?.. מאחורי החלון צנפו סוסים, וקאזאקים נצטרחו פעם בפעם. ישימון המלחמה פיהק מאחורי החלון, ורבי מוטה’לה בראצלאבסקי, שאצבעותיו הכמוּשוֹת נאחזו בטליתו, התפלל ליד כותל המזרח. אחר-כך סולקה הפרוכת מעל ארון-הקודש, ולנצנוץ הנרות, שדלקו כביכול מראשותיו של ברמינן, ראינו את ספרי-התורה הלבושים במטפחות של קטיפת-ארגמן ומשי-של-תכלת, ואת הפנים הרכוּנוֹת על ספר-התורה, פניו נטולות-החיים, הנכנעות, היפות-להפליא של אליהו בן הרבי, הנסיך האחרון שֶלַשוֹשלת…
והנה שלשום, וואסילי, פתחו גדודי החיל השנים-עשר במערכה ליד קוֹבֶל. בעיר הרעימו יריות-הזלזול של תותחי המנצחים. צבאותינו נחרדו ונשתגשו. רכבת המחלקה הפוליטית החלה לחמוֹק, חמוק וזחול על גבם המת של השדות. ורוסיה האיומה, הנוראה עד-אין-לשער, משל לעדר של כינים הרוחשים בבגדים, החלה לדשדש בהטנאוֹת של כפריים בצידי הקרונות מזה ומזה. אספסוף המוּז’יקים אחוזי הטיפוס טלטלו לפניהם את חטוטרת החיילים המוּעדים למיתה. הם היו קופצים אל מדרגות רכבתנו ונופלים לאחוריהם מחיבוטיהם של קתות-הרובים. הם היו מתנשפים, מתקרצפים, אצים לפניהם ומחרישים. ובפרסה הי"ב, כשאָזלו תפוחי-האדמה שלי, הטלתי בהם צרורות של עלוני-תעמולה של טרוֹצקי, אבל רק אחד מהם הושיט אל העלון יד מזוהמת, מתה. ואני הכרתי את אליהו בן הרבי מז’יטומיר. הכרתיו מיד, וואסילי. וכל-כך דאב הלב למראה הנסיך, ששמטו מכנסיו, שהתרמיל הצבאי שיבּרו לחצאין, עד כי באנו לידי עבירה ומשכנוהו אלינו לתוך הקרוֹן. ברכיו העירומות, הבלתי מיוּמנות, כברכיה של זקנה, היו נחבטות בברזלן החלוד של המדרגות; שתי כּתבניות דַדָניוֹת בחולצות-של-מלחים גררו על-גבי הריצפה את גופו הארוך, הביישני, של הגוֹסס. הנחנוהו בקרן-זווית של המערכת, על הריצפה. קאזאקים בסרבליים אדומים התקינו עליו את לבושו שצנח. הבתולות, שנעצו בריצפה רגליים עקומות של נקבוֹת שאינן מקפידות, הביטו בשוויון-נפש אל מבוּשיו, אל עדנת גברוּתו הנובלת, המקוּרזלת, של השֵׁמי שקמל. ואני, שראיתיו באחד מלילות-הנדוּדים שלי, התחלתי לסדר בארגז קטן את חפציו הפזורים של החייל האדום בראצלאבסקי.
הכל היה כאן בערבוביא – מאנדאטים של תועמלן ורשומות של משורר עברי. דיוקנותיהם של לנין והרמב“ם נחו זה בצד זה. חַרצובּות הברזל של גולגולת לנין ועמימות מִשיָן של דיוקנאות הרמב”ם, קווּצת-שער של אשה שׂוּמה היתה בספר החלטות של וועידת המפלגה הששית, ובשוליהם של עלוני-התעמולה הקומוניסטיים נצטמצמו שורות עקומות של פסוקי-שיר בשפת עבר. כמטר אָבל וצייקני הם ירדו עלי – דפי “שיר-השירים” ותרמילי-כדורים של אקדוח. גשם-היגונות של השקיעה שטף את אבק שערותי, ואני אמרתי לעלם, שגסס בקרן-זווית על גבי מיזרן קרוע:
–לפני ארבעה חדשים, בערב-שבת, הביאני הסמרטוטר גדליה אל אביך, רבי מוטה’לה, אבל בעת ההיא לא היית במפלגה, בראצלאבסקי…
– הייתי אז במפלגה, – השיב הנער והיה שורט את חזהו ומתעוות בלהט-חומו, – אלא שלא יכולתי לעזוב את אמי…
– ועכשיו, אליהו?
– אמא במהפכה רק אפיזודה, - לחש, לָחוֹש והַדמים. – הגיע תור האוֹת שלי, האות בי"ת, וההסתדרות שלחתני אל החזית.
– ונקלעת לקוֹבל, אליהו?
– נקלעתי לקובל! – נצטעק הבחור ביאושו. – הבעלגופים פתחו במערכה. קיבלתי עלי את הגדוד המקוּבּץ, אך באיחור המועד. לא הספיקה לי הארטילריה…
הוא מת לפני שהגענו לרובנא. הוא מת, הנסיך האחרון, בין שירים עבריים, תפילין ולפיפוֹת רגליים. קברנוהו בתחנה נידחת. ואני – שנלאיתי לשאת בתוך גופי הקדמון את סערות דמיוני, – אני שמעתי את אנחת אחי האחרונה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.