כל אנשי מעמדנו — סרסרים, חנוונים, פקידי באנקים וסוכני-אוניות — לימדו את בניהם נגינה. אבותינו, שלא ראו דרך־עליה לעצמם, המציאו את ההגרלה הזאת. הם כֹּוֹננוּה על עצמוֹתיהם של האנשים הקטנים. אודיסה היתה אחוזת דיבוק זה יותר משאר ערים. ואכן — במשך עשרות בשנים היתה עירנו מספקת “ווּנדֶרקינדים” לבמות־הקונצרטים של העולם. מאודיסה יצאו מישא אֶלמאַן, צימבּאַליסט, גבּרילוֹביץ׳, אצלנו התחיל יאשה חפץ.
כיוון שמלאו לילד ארבע או חמש שנים — היתה האם מוליכה יצור פעוט וחלוש זה אל מר זאַגוּרסקי. זאגורסקי היה בעל בית-חרושת ל״ווּנדרקינדים", בית-חרושת לגמדים יהודים בצווארוני-סלסלה ונַעֲלוּלי לכּה. הוא היה מפשפש ומוצאם במשכנות-העוני של מוֹלדאַוואַנקה, בחצרות העיפוש של השוק הישן, זאַגוּרסקי היה מכונן את פסיעותיהם הראשונות, אחר-כך היו הילדים משתלחים אל פרופיסור אַאוּאֶר בפטרבורג. בנשמתם של החֲלַשְׁלוּשִׁים הללו, בעלי הראשים הכחולים והמנוּפחים, שָׁכנה הרמוֹניה אדירה. הם היו לווירטואוזים נודעים־לתהילה. והנה — אבי החליט לתַחֲרוֹת עמהם. אף־על-פי שכבר יצאתי מגיל ילדי-הפלא (הייתי בשנת הי״ד לחיי), הרי לפי קומתי וחלישותי יכולתי להיחשב כבן ח׳. על כך השליך אבי את כל יהבו.
הביאוני אצל זאגוּרסקי. מפני כבוד סבא הסכים הלה לקבל רוּבל לשיעור — שׂכר מועט. סבי לווי-יצחק היה ללעג העיר ולתפארתה. הוא היה מהלך בחוצות העיר בצילינדר ובבלוֹיי-נעליים ומאיר את כל הסתומות אפילו בעניינים של חושך. היו שואלים אותו, מה פירוש גוֹבֶּלָן, מה טעם בַּגדו היעקוֹבּינים ברוֹבּספּייר, כיצד עושים משי מלאכותי, מה עניינו של הניתוח הקיסרי. סבי ידע לתרץ את הקושיות הללו. מפני כבוד למדנותו וטירופו היה זאגוּרסקי מקבל אצלנו רובל לשיעור. וכל טירחתו שהיה טורח בי כל עיקרה לא באה אלא מיראת סבא, שהרי טירחה לבטלה היתה זו. הצלילים נזדחלו מכינורי כגרוֹדֶת של ברזל. אני עצמי לבּי נצרם בצלילים הללו, אך אבי נתעקש. בבית לא היו מסיחים אלא במישא אֶלמאַן, שהקיסר עצמו פטרו מעבוֹדת-הצבא. צימבּאַליסט, לפי הידוע לאבי, נתייצב לפני המלך האנגלי וניגן בארמון בוּקינגהאם; הורי גאבּרילוביץ׳ קנו שני בתים בפטרבורג. הווּנדרקינדים הביאו עוֹשר לאבותיהם. אבי היה מוכן להשלים עם העוני, אך לוותר על התהילה לא היה יכול.
— לא ייתכן, — ליחשו האנשים אשר סעדו לבם על חשבונו, — לא ייתכן, שנכדו של סבא כזה…
ואלו לבי הלך אחרי דברים אחרים. בשעת תרגילי הנגינה בכינור הייתי מציג על עמוד-התווים מספרי טוּרגיינייב או דיוּמא, — ואגב ניסור-המיתרים בולע דף אחרי דף. בימים הייתי מספר סיפורי־בדים לילדי השכנים, ובלילות מעלם על הכתב. אומנותם של בעלי-מחברים היתה לנו מוֹרשה במשפחתנו. לווי-יצחק, שדעתו נשתבשה עליו לעת זיקנה, כתב כל ימיו סיפור בשם “אדם בלא ראש”. אני הייתי דוֹמה לו.
טעון נרתיק־של־כינור ותווים הייתי משרך דרכי ג׳ פעמים בשבוע לרחוב וויטָה, לשעבר רחוב־האצילים, אל זאגוּרסקי. שם, לאורך הכתלים, ישבו נשים יהודיות, שחיכו לתוֹרן בהתלהבות היסטרית. הן אימצו אל ברכיהן הרפות את הכינורות, שעלו בשיעור-גודלם על אותם שנתעתדו לנגן בהם בארמון בוקינגהאם.
דלת קודש-הקדשים היתה נפתחת פעם בפעם. מחדר־עבודתו של זאגוּרסקי היו יוצאים־מתנודדים ילדים ראשַׁנִיים, מנוּמשים, שצוואריהם דקים כגבעולי פרחים, ואודם של נכפּים בלחייהם. הדלת היתה נסגרת בטריקה, בבלעה את הגמד שהגיע תורו. מאחורי הכותל היה המורה, שקישור לו על צווארו, תלתליו אדמונים, ורגליו רוֹפסות, שר ומנצח עד כלות כוחותיו. אֲמַרְכַּל ההגרלה הנוראה — הוא איכלס את מוֹלדאוואנקה ואת אפילת המבואות הסתומים של השוק הישן בצללי-רפאים של פִּיצִ׳יקאַטוֹ וקאַנטילֶנָה. את הניגון הזה היה משכלל אחר-כך עד היות לו ברק-שטנים הפרופיסור אַאוּאֶר.
בין אנשי הכת הזאת לא היה לי מה לעשות. עם כל גמדוּתי, כמוני כמותם, הבחנתי בקול אבות-אבותי השראה אחרת.
קשתה עלי ההתחלה. יום אחד יצאתי מן הבית טעון נרתיק, כינור, תווים ושנים־עשר רובל כסף — שכר-לימוד של חודש ימים. הלכתי ברחוב נייז׳ינסקי, הוצרכתי לפנות לרחוב-האצילים, כדי להגיע אל זאגורסקי, תחת זאת עליתי במעלה הרחוב טיראַספּוֹלסקאיה ונקלעתי אל הנמל. שלוש השעות שהוקצבו לי חלפו בנמל המסחרי. כך החלה גאולתי. כותלי חדר-ההמתנה של בית זאגוּרסקי לא ראוני עוד. עניינים חשובים מזה כבשו את כל הרהורי-לבי. בצוותא עם חברי-לכּיתה ניימאַנוֹב הייתי מריץ רגלי לאוניה “קִנסינגטוֹן”, אל פלוני מלח זקן, מיסטר טרוֹטיבֶּרן שמו. ניימאנוב היה צעיר ממני שנה אחת, משנת השמונה לחייו עסק במיסחר המפולפל מכל המיסחרים שבעולם. הוא היה גאון בעסקי-מיסחר, וכל סיכוייו נתקיימו בו. עכשיו הוא מיליונר בניו-יורק, מנהל.General Motors Co, חברה שהיא כבירת-כוח ממש כ“פוֹרד”. ניימאנוב היה מספחני אליו, לפי שהייתי מציית לו בלי טענות. הוא היה קונה אצל מיסטר טרוֹטיבּרן מקטורות שהוברחו מן המכס. מקטורות אלו חָרַט בלינקוֹלן אחיו של המלח הזקן.
— ג׳נטלמנים, — היה אומר לנו טרוטיבּרן, — זכרו דברי: ילדים יהא אדם עושה בידי עצמו.. המעשן במקטרת של בית-חרושת — הרי זה כתוקע חוֹקן לפיו… הידעתם, מי היה בֶּנוֶנוּטוֹ צֶ׳ליני?.. היה זה רב-אוּמן. אחי שבלינקולן יכול היה לספר לכם עליו. אחי אינו מפריע לשום אדם לחיות, אלא שֶׁבָּרי לו, כי ילדים חייב אדם לעשות בידי עצמו, ולא על ידי שליח… אי אפשר לנו שלא להסכים לדעתו, ג׳נטלמנים…
ניימאנוב היה מוכר את המקטורות של טרוטיברן למנהלי באנקים, לקונסולים של מדינות, ליוונים אמידים. הוא היה מרוויח בהן ריווח של מאה כנגד מאה.
המקטורות של רב-האומן מלינקולן רוח של שירה נוססה בהן. בכל אחת מהן הוּשקעה מחשבה, קורטוב של נצח. בפִיָתַן הבהיקה עין צהובה, הנרתיקים היו מרופדים אטלס. השתדלתי לשער בנפשי, היאך חי באנגליה הישנה מֶתיוּ טרוֹטיבּרן, רב-אומן אחרון של מקטורות, המתקומם על מרוּצת-הזמנים.
— לא נוכל, ג׳נטלמנים, שלא להסכים, שילדים חייב אדם לעשות בידי עצמו…
הגלים הכבדים שליד הסוללה הרחיקוני ריחוק אחר ריחוק מביתנו, הספוג ריחם של בצלים ושל גורל ישראל. מן הנמל המסחרי עקרתי אל שובר-הגלים. שם, על פיסת שרטון־של-חול, שכנו הזאטוטים מרחוב החוף. מבוקר עד ערב לא היו לובשים מכנסיים, היו מְֻטַמְשִׁים אל תחת האַסדיות, גונבים אגוזי-הודו לארוחת-הצוהריים ומצפים לימים שמחָרסוֹן ומקאַמינקה יפליגו הבּוּרְנִיות הטעונות אבטיחים, ואת האבטיחים הללו אפשר יהיה לרטש על כבלי העגינה שבנמל.
משאת־נפשי היתה מעתה אומנות השחיה. בושתי להודות בפני זאטוטים אֲרוִּדים אלה, שאף־על-פי שנולדתי באודיסה, לא ראיתי את הים עד שהייתי בן עשר, ובשנת הארבע-עשרה לחיי לא ידעתי לשחות.
עד מה איחרתי ללמוד את הדברים ההכרחיים! בילדותי, אסור אל גווילי הגמרא, חייתי חיי תלמיד־חכם, כשגדלתי — התחלתי לטפס על העצים.
נמצא, שאומנות-השחייה נבצרת מלהשיגה. פחד-המיים של כל אבותי ואבות-אבותי — רבני ספרד וחלפַני פראנקפוּרט — משכני אל המצולות. המיים לא נשאוני על גביהם. צלוף ומוצלף, בקרביים מלאים מיים מלוחים, הייתי חוזר אל החוף — אל הכינור ואל התווים. קשור הייתי בִּכְלֵי פשעי וחטאתי וטענתים עלי. נפתולי הרבנים עם הים נמשכו, עד שנתגלגלו עלי רחמיו של אל-המיים אשר לאותם המקומות — המגיה של “אוֹדֵסִקִיַה נוֹבוֹסטי”1 ייפים ניקיטיץ׳ סמוֹליץ׳. בחזהו האתלטי של האיש הזה שכנו רחמים על נערי ישראל. הוא משל בגדודי החלושים הראחיטיים הללו. ניקיטיץ׳ היה מקבּצם ממאורות-הפשפשים במולדאוואנקה, מוליכם אל הים, טומנם בחול, עושה עמהם תרגילי-התעמלות, צולל עמהם, מלמדם זמירות ונִצְלֶה בקרני החמה האֲנָכִיוֹת, מספר להם סיפורי־מעשיות על דייגים ועל בעלי-חיים. לקשישים שבהם היה ניקיטיץ׳ מסביר, שהוא נאַטוּר-פילוסוף. ילדי ישראל נתפקעו ממש מצחוק לשמע סיפורי-המעשיות של ניקיטיץ׳, הם נתייבבו ונתרפקו עליו ככלבלבים. השמש היתה נוקדת אותם בנמשים זחלניים, נמשים שצבעם כצבע הלטאה.
את הדוּקרב שלי עם הגלים היה הזקן צופה דומם מן הצד. כיוון שראה, כי אין סבר ואין סיכוי, וכי לעולם לא אלמד את אומנות השחיה, — צירפני למניין השוכנים בחדרי לבי. הוא היה כולו עמנו כאן — זה לבו העליז, לא נתנשא שום התנשאות, לא חמד חימוּדים ולא לבש חֲרָדוֹת… בכתפיו הנחושתיות, בראשו ראש של גלאַדיאטור שנזדקן, ברגליו האֵרוּדוֹת, העקומות משהו, — היה שוכב בתוכנו מאחורי שובר-הגלים, כשליט המיים הללו, מי-האבטיחים־והנפט. אהבתי את האיש הזה כאשר יאהב את האתלט רק ילד הלוקה בהיסטריה ובמיחושי־הראש. לא זזתי מאצלו והשתדלתי לשמשו.
הוא אמר לי:
— אל תהא בהוּל… חזק את עצביך. השחייה תבוא מאליה… מה שייך — המיים אינם נושאים אותך… וכי למה לא ישאוּך?
בראותו, היאך אני דבוק בו, — נהג עמי ניקיטיץ׳ לפנים־משורת-הדין, ואותי בלבד מכל תלמידיו הזמין לבקר אצלו בעליית-הגג שלו, הנקייה והמרוּוחת, המרופדת מחצלאות, הראה לי את כלביו, את הקיפוד, הצב והיונים. בשכר הנאה מאוצרות-היקר הללו הבאתי לו טראגדיה שלי שכתבתי אמש.
___________
— אכן, שיערתי, כי חוטא אתה במלאכת־הכתיבה, — אמר ניקיטיץ׳ גם ממבּט עיניך ניכר אתה." על-פי-הרוב אינך מביט לשום מקום…
הוא קרא את חיבורי, טירף בכתפו, החליק בידו את תלתלי שיבתו הקשוּחים, התהלך על פני עלית־הגג.
— יש לשער, — הגה בהמשכת-הקול ונשתתק לאחר כל דיבור, — כי יש לך ניצוֹץ-של-מעלה…
יצאנו החוצה. הזקן נעצר, הקיש במקלו הקשות נמרצות על המדרכה וזקף עיניו בי.
— מה אתה חסר?.״ הנעורים אינם אסון, עם השנים סופם שיחלפו." אתה חסר את הרגשת הטבע.
הוא הורה לי במקלו כלפי אילן, שגזעו אדמדם, וצמרתו נמוכה.
— מה העץ הזה?
לא ידעתי.
— מה גדל בשיח זה ז
גם זאת לא ידעתי. הלכנו על פני גנוּנית שבפּרוֹספֵּקט האלכּסנדרי. הזקן היה משרבב מקלו כלפי כל האילנות, תופסני בכתפי, כל אמת שציפור עוברת ביעף, ומכריחני להבחין בין הקולות.
— איזוהי הציפור השרה עכשיו?
לא ידעתי להשיב כלום. שמות אילנות וציפורים, חלוקתם למיניהם, להיכן עפות הציפורים, באיזה צד זורחת השמש, מתי הטל משופע ביותר — את כל אלה לא ידעתי.
— ואתה מעיז לכתוב?… אדם, שאינו חי בטבע, כדרך שחיה בה האבן, או הבהמה, לא יכתוב כל ימיו אפילו שתי שורות הראויות לשמן… מראות־הנוף שלך דומים לתיאורה של תפאורה. ייקחני האופל, — על מה חשבו הוריך ארבע-עשרה שנה?…
על מה חשבו?… על שטרות שלא נפדו, על חווילוֹתיו של מישא אֶלמן… לא אמרתי זאת לניקיטיץ׳, החרשתי מלהשיב.
בבית — בשעת ארוחת-הצוהריים — לא בא דבר-מאכל לפי. הוא לא נכנס לבית-בליעתי.
״הרגשת הטבע, — הרהרתי ביני לבין עצמי. — ריבון־העולם, למה לא עלה הדבר על לבי… היכן אמצא אדם, שיסבר אוזני לשמוע קולותיהם של עופות ושמותיהם של אילנות? מה אני יודע עליהם? יכולתי להכיר את הלילך, ואף זאת בשעת פריחתו בלבד. את הלילך ואת השיטה. הרחוב דֶריבּאַסוֹבסקאיה והרחוב היווני נטועים עצי־שיטים…"
בשעת ארוחת-הצוהריים סיפר אבא מעשה חדש ביאשא חפץ. סמוך לבית רוֹבּין נזדמן לו מנדלסון, דודו של יאשא. נמצא, שהנער מקבל שמונה-מאות רובל בשכר הופעה. צא וחשב — כמה זה בסך־הכל, כשעורכים חמישה-עשר קונצרטים בחודש.
חישבתי ומצאתי: בסך הכל שנים־עשר אלף לחודש. בשעת מעשה-הכפל, בהשאירי 4 בזכּרון, השקפתי בחלון. על-פני החצר הקטנה, הרצופה מלט, בשכמייתו המרופרפת ברוח חרישית, בתלתליו האדמוניים, המבצבצים משולי מגבעתו הרכה, שָׁעון על מקל-טיולים הפסיע מר זאגוּרסקי, מורי לנגינה. אין לומר, כי הוא הקדים להשגיח בדבר. כבר עברו יותר משלושה חודשים מיום שכינורי צנח על החול שליד שובר-הגלים…
זאגורסקי נתקרב אל השער הקדומני. נשאתי רגלי אל השער האחורני — אמש אטמוהו בקרשים מפני הגנבים. כיוון שכך, נסגרתי בבית־הכיסא. לא עברה מחצית-השעה, וליד דלתי נתקבצה כל המשפחה כולה. הנשים בכו. בובקה חיככה בדלת את כתפה השמנה ונשתפכה בבכיות גדולות. אבא שתק. אחר־כך, כשפתח לדבר, היה דיבורו חֲתוּך־הברות וחרישי, כאשר לא היה מעודו.
— אני קצין, — אמר אבי, — אחוזת־נחלה יש לי. אני יוצא לערוך ציד. כפריים משלמים לי דמי-חכירה. את בני מסרתי לקוֹרְפּוּס-של-קאַדֵטים. אין לי צורך לדאוג לבני…
הוא נשתתק. הנשים נשפו. אחר-כך ניחתה מהלוּמה נוראה על דלת בית-הכּיסא, אבי היה מחבט בה בכל גופו, הוא היה מסתער עליה במרוצה.
— אני קצין, — זעק בקול, — אני יוצא לצַיד… אני אהרוג אותו… הסוף… הוָו ניתר מן הדלת, היה שם עוד בריח, הוא נאחז במסמר אחד. הנשים נתגוללו על הריצפה, הן היו תופסות ברגלי אבא; והוא בחמת-טירופו נחלץ מהן. לקול השאון נזדרזה ובאה הזקנה — אמו של אבא.
— בני, — אמרה לו בלשון יהודית, — רבו צרותינו ואין להן שיעור. אין אנו חסרים בביתנו אלא שפיכות-דמים בלבד. איני רוצה לראות דם בביתנו…
אבא נתאנח. שמעתי את קול פסיעותיו המתרחקות. הבריח היה מדולדל במסמר אחרון.
במצוּדתי ישבתי עד רדת הלילה. כשכל אנשי-הבית שכבו לישון, הובילתני הדודה בּוֹבּקה אל סבתא. הדרך לשם היתה רחוקה. אור הלבנה קפא על השיחים האלמונים, על עצים בני־בלי-שם… ציפור סמויה מן העין השמיעה קול ציוץ ונפוֹגה, אולי, נרדמה… איזו ציפור היא? מה שמה? היורד הטל בערבים?.. היכן מקומם של כוכבי העַיִש? מאיזה צד זורחת השמש?-
הלכנו ברחוב הדוֹאר. בובקה החזיקה היטב בידי, כדי שלא אברח. היא צדקה. חשבתי על בריחה.
-
שם עיתון ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.