רקע
איסאק באבל
במרתף
איסאק באבל
תרגום: אברהם שלונסקי (מרוסית)
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: רוסית

הייתי ילד בַּדַאי. זה בא לי מריבּוּי הקריאה. דמיוני היה משולהב תמיד. הייתי קורא בעת השעורים, בהפסקות, בדרכי הביתה, בלילה — תחת השולחן, מוסתר בכנפי המפה, שנשתלשלו וירדו אל הרצפה. מחמת הגיון-בספרים החמצתי את כל הוויות העולם הזה — הבריחה מן השיעורים אל הנמל, ראשית מישחק הביליארד בבתי-הקפה שברחוב היוונים, שׂחייה בלאַנגֶ׳רוֹן. לא היו לי חברים. וכי למי היה חשק להתחבר עם בר-נש שכזה?

יום אחד ראיתי בידיו של התלמיד הראשון שלנו, מארק בּוֹרגמאַן, ספר על שפינוזה. אך זה סיים לקוראו, ורוחו הציקתו להגיד לנערים שסבבוּהו את עניין האינקוויזיציה שבספרד. כל מה שסיפר, לא היה אלא סתם מילמוּל למדני. בדברי בּוֹרגמאן לא היתה שירה. לא כבשתי יצרי ונכנסתי לתוך דבריו. לאותם שנאוֹתוּ לשמעני, סיפרתי על אמשׂטרדאם העתיקה, על אפילת הגיטו, על הפילוסופים לוטשי היהלומים. לַכַּתוּב בספרים נוסף נופך גדול משלי. פטור בלא זה לא יכולתי. דמיונַי הגבירו את המאורעות הדראמאטיים, שינו את סופי המעשים, ביתר מסתורין קשרו את קשרי ההתחלות. מותו של שפינוזה, מות איש גלמוּד ובן-חורין, נצטייר בדמיוני כמין קרב. הסנהדרין ביקשה לכפות את הגוֹוע שיחזור בתשובה, אך רוחו לא נשברה. סיבכתי בעניין גם את רובנס, מדמה הייתי, שרוּבּנס עמד מראשות שפינוזה ונסך מסכה של פני המת.

חברי ללימודים היו שומעים בפעירת-הפה את הסיפור הדמיוני הזה. הוא סוּפּר בהתפעמות-הנפש. בלי חפץ נתפרדנו לקול צילצול הפעמון. בהפסקה שלאחר מכן ניגש אלי בוּרגמאן, שילב זרועו בזרועי, והיינו משוטטים בצוותא. לא עברה שעה מועטת — ואנו קשרנו חיבה זה לזה. בורגמאן לא היה מן הסוג הגרוע של תלמיד-ראשון. בשביל שכלו העז לא היתה חכמת הגימנאסיה אלא בחינת קשקושים שבשולי הספר האמיתי. את הספר הזה מבקש היה באַוות-נפש. אף־על-פי שנערים מעוּטי-דעת היינו, בני י״ב, מכל מקום כבר ידענו, כי חיים מופלאים, חיים של איש-מדע נכונו לו. הוא גם לא היה מכין את השיעורים, אלא שומעם בלבד. נער מפוכח ומיושב זה נקשר בי מפני סגוּלתי לגזם את כל הדברים שבעולם, מיני דברים שאי אתה מוצא פשוטים מהם.

בשנה ההיא עברנו לכיתה השלישית, תעודתי היתה גדושה “מספיקים־בקושי”. כל־כך משונה הייתי בדברי-ההזיות שלי, שהמורים חככו בדעתם, ולבם לא מלאם ליתן לי ״לא-מספיקים״. בתחילת הקייץ הזמינני בורגמאן אליו, אל נווה-הקייץ שלהם. אביו היה מנהל הבאנק הרוסי לסחר-חוץ. היה זה אחד מאותם האנשים, שהפכו את אודיסה למאַרסיי, או לניאפולי. היה בעיסתו מן השׂאור של אילי-המיסחר נוּסח אודיסה הישנה. הוא היה מִכַּת ההוללים הספקנים ומסבּירי-הפנים. אבא של בורגמאן נמנע מלדבר רוסית; הוא השיח בשפתם הגסה, המקוטעת של הקבּרניטים הליברפוליים. כשבחודש אפריל הגיעה אלינו האופירה האיטלקית, נערכה בביתו של בורגמאן סעודה לכבוד הלהקה. הבנקאי בעל-הפימה, אחרון אילי-המסחר של אודיסה, קשר במשך שני חודשים קשרי אהבהבים עם הפרימאדונה הדַדָנית. היא הוליכה עמה זכרונות, שלא העיקו על מצפונה, וענק, שנבחר בטוּב-טעם ולא עלה בדמים מרובים יתר על המידה.

הזקן שימש קונסול של ארגנטינה ונשיא ועד הבורסה. ואכן לביתו של זה הוזמנתי. דודתי — בּוֹבּקה שמה — פרסמה את הדבר בכל החצר כולה. היא הלבישתני בגדי־חמוּדות ככל שהשיגה ידה. נסעתי בקיטוֹרית1 אל התחנה ה־16 של הפונטאן הגדול. הקייטנה שכנה בראש שנוּנית יפת־נוף ונמוכת-קומה בקרבת החוף. על פני השנונית נערגו ערוגות של פוּקֵסיוֹת ושל כדורי תוּיָה גזוזים.

הייתי בן למשפחה ענייה ומבולבלת. סביבתה של קייטנת בורגמאן הדהימתני. בשדרות, שחוּפּת ירק פרוסה עליהן, הלבינו כורסות קלועות. השולחן לארוחת-הצוהריים היה מכוסה פרחים, החלונות מעוטרים בליזבז ירוק. לפני הבית עמד בהרחבה סטיו של עמודי-עץ נמוכים.

לעת ערב הגיע מנהל-הבאנק. לאחר הסעודה הוא העמיד כורסה קלועה על עברי פי השנונית, אל מול המישור הנע של הים, הזקיר את רגליו השומות במכנסיים לבנים, הצית סיגאַר והחל קורא ב“מאַנצ׳סטר גארדיין”. האורחות, מטרוניות של אודיסה, שיחקו על המרפסת בפּוֹקָר. בקרן השולחן המה מיחם צר, שידותיו של שנהב.

הנשים — קלפניות ולקקניות, טרזניות מרושלות ופרוצות בסתר, שלבניהן מבושמים, וירכיהן גדולות, — היו טופחות במניפות שחורות ומניחות על השולחן מטבעות-של-זהב. מבעד למשׂוּכּת גפן־הבר פילשה אליהן החמה. גלגל האש שלה היה כביר-מידות. נצנוצי נחושת הכבידו את שערותיהן השחורות של הנשים. גיצי השקיעה נכנסו לתוך היהלומים, התלויים בכל מקום, בשקעים שבין השדיים שנתפשקו, באוזניים המפורכסות קמעא ועל האצבעות התכליליות, התפוחות מעט, של הנקבות.

בא הערב. עטלף נתרשרש וחלף. ביתר שחוֹר נתגלגל הים ועלה על הסלע יפה-הנוף. לבי בן הי״ב רחב משמחה ומקלות העושר של הזולת. אני וידידי אחזנו איש ביד רעהו ושוטטנו בשדרה הרחוקה. בורגמאן אמר לי, כי הוא עתיד להיות מהנדס או טייס. השמועה אומרת, כי אביו עומד להתמנות נציג הבאנק הרוסי לסחר-חוץ בלונדון, — מארק יוכל לקנות השכלה באנגליה.

בביתנו, ביתה של דודה בּוֹבּקה, לא היה איש מסיח בעניינים מעין אלה. לא היה עמדי לגמול גמול כלשהו על תפארת זו שאין לה שיעור. אזי אמרתי למארק, כי אף־על-פי שבביתנו הכל אחר, הנה סבי לווי-יצחק ודודי שלי ערכו מסעות מסוף העולם ועד סופו ונתנסו באלפי הרפתקאות. תיארתי את כל ההרפתקאות הללו אחת לאחת. הכרת גדר-הנמנע נסתלקה ממני כהרף־עין, טלטלתי את דודי וולף על-פני מלחמת רוסיה-טוּרקיה — לאלכסנדריה, למצריים…

הלילה זקף קומתו בין עצי הצפצפה, הכוכבים נרבצו על הענפים שנרכנו. אני דיברתי ונפנפתי בידי. אצבעותיו של מהנדס-הטַיִס לעתיד-לבוא ריתתו בכף־ידי. בהתנערו בקושי מן ההזיות, הבטיחני לבוא אצלי ביום הראשון הבא. מצויד בהבטחה זו נסעתי בקיטורית הביתה, אל בובקה.

כל השבוע שלאחר ביקורי זה הייתי מדמה בנפשי, כי הנני מנהל-באנק. עשיתי עסקות של מיליונים עם סינגאַפּוּר ופּוֹרט-סעיד. רכשתי לי יאכטה וערכתי בה מסעות ביחידות. ביום השבת הגיעה השעה להקיץ. למחר עתיד היה לבקרני בורגמאן הצעיר. שום דבר מכל מה שסיפרתי לו — לא היה ולא נברא. היה משהו אחר, הרבה יותר מפליא מן הבדותות שבדיתי, אך בשנת הי״ב לחיי עדיין לא ידעתי כלל, איך להסתגל אל אמיתם של דברים בעולם הזה. סבא לווי-יצחק, רב, שגורש מעיירתו על שזייף על גבי שטר את חתימתו של גראף בראַניצקי, היה, לדעת שכנינו וזאטוטי הסביבה, משוגע. את הדוד שמעון־וולף לא סבלתי על תמהוֹנוּתוֹ הרעשנית, המלאה להט וצווחה והתעמרות שאין להם שחר. רק עם בובקה אפשר היה להסכין. בובקה התגאתה, שבנו של מנהל-באנק מתיידד עמי. סבורה היתה, שהיכרות זו היא אתחלתא של קאריירה, ואפתה לכבוד האורח “שטרוּדל” עם ריבה ועוגה של פרג. כל לבם-ומאודם של אנשי השבט שלנו, זה הלב המיטיב כל־כך לעמוד בקרב, נצטמצם בעוגות הממולאות הללו. את סבא, עם הצילינדר הקרוע שלו והבלואים שלרגליו הנפוחות, הסתרנו אצל שכנינו, משפחת אַפַּלחוֹט, והפצרתי בו, שלא יופיע עד שיסתלק האורח. גם עניינו של שמעון־וולף בא על תיקונו. הוא הלך עם ידידיו-הסרסורים לשתות תה בבית-המרזח “הדוב”. בבית-מרזח זה היו חוטפים גם לגימת יי״ש יחד עם התה, ואפשר היה לשער ששמעון־וולף יתמהמה שם. כאן המקום לומר, כי המשפחה, שהנני מבניה, לא דמתה לשאר משפחות יהודיות. אצלנו במשפחה היו גם שיכורים, אצלנו פיתו בנותיהן של גיניראלים, ובטרם יביאון אל הגבול, השליכון לאנחות, אצלנו היה סבא המזייף חתימות ומחבר מכתבי-סחיטה לנשים שנעזבו.

בכל דרך של השתדלות השתדלתי לסלק את שמעון־וולף לכל היום כולו. נתתי לו את שלושת הרובלים שחסכתי. סך של שלושה רובלים — לא במהרה אתה מוציאו, שמעון־וולף יאחר לשוב, ובנו של מנהל-הבאנק לא יֵדַע לעולם, שהסיפור על טוּב-לבו וגודל-כוחו של דודי — סיפור של שקר הוא. לעצמו של דבר, אם אתה מבינו הבנה שבלב, היתה בו אמת ולא שקר, אך בהשקפה ראשונה על שמעון־וולף זה, המזוהם והצרחני, אי-אפשר היה לעמוד על אמת בלתי-מובנת זו.

בבוקרו של אחד-בשבת נתקשטה בובקה בשמלת אריג קנומה. שדיה, הדשנים והשופעים, פשטו לכל עבר. היא חבשה מטפחת-שַׁליש, המצוייצת בציצי־פֶּלֶט שחורים, שנשים נוהגות לחובשה בלכתן לבית-הכנסת בראש-השנה וביום־הכיפורים. בובקה ערכה על גבי השולחן תופינים, מרקחת, כַּעֲכוֹנִיות והיתה מצפה ועומדת. התגוררנו במרתף. בורגמאן זקף גבּוֹת עיניו, כשהפסיע על רצפתו הגבנונית של הפרוזדור. בפָּלוּש עמדה חבית מלאה מיים. לא הספיק בורגמאן להיכנס, ומיד התחלתי להעסיקו בכל מיני דברים של פליאה, הראיתי לו שעון־מעורר, שעד האחרון שבברגיו הוא מעשה ידי סבי. אל השעון חוּבּרה מנורה, כשהשעון היה מקשקש למחצית-השעה או למניינן השלם של שעות היום, היתה המנורה נדלקת. וכן הראיתי לו חביוֹנת של משחת-נעליים שחורה. המתכּוֹן של מישחת-הנעליים הזאת היה אמצאתו של לווי-יצחק: הוא לא גילה סוד זה לאיש. אחר-כך קראנו עם בורגמאן כמה דפים מכּתב-היד של סבי. הוא כתב באותיות עבריות, על גליונות צהובים, מרובעים, כבירי-מידות, כמפּוֹת גיאוגראפיות. החיבור נקרא בשם “אדם בלא ראש”. תוֹארוּ בו כל שכניו של לווי־יצחק במשך שבעים שנות חייו — תחילה בסקווירה ושדה-לבן, אחר-כך באודיסה. קברנים, חזנים, שיכורים יהודים, טבחות בסעודות מצווה של ברית-מילה, נוכלים, שעסקו באומנות של מוהלים, — הם גם גיבוריו של לווי-יצחק. כל אלה היו אנשים ריקים, עלגי-לשון, שחוטמיהם גבשושיים, שתלתולים להם בקודקודם, ואחוריהם מעוקמים.

בשעת הקריאה הופיעה בובקה בשמלתה הקנוּמה. היא היתה צפה והולכת, המיחם על הטס בידה, ועל סביבותיה שדיה הדשנים והשופעים. עשיתי היכרות ביניהם. בובקה אמרה: ״נעים מאד״, — הושיטה את אצבעותיה כבדות־התנועה שנתייזעו וגָשִׁשָׁה בשתי רגליה. הכל הלך למישרין, על צד היותר טוב. אנשי בית אַפַּלחוֹט לא הניחו לסבא ללכת. אני הייתי גורר ממטמונים את אוצרותיו בזה אחר זה: ספרי-דקדוק בכל שבעים לשון, ושבעים מסכתות של הבבלי והירושלמי. מארק הוכה בסנוורים למראה החביונת של מישחת-הנעליים, השעון המעורר התחבלני, והר התלמוד, כל אותם דברים שאי אתה מוצאה בשום בית אחר.

שתינו איש איש שתי כוסות תה עם ״שטרודל״, — בובקה, תוך נענועי ראש ורתיעה לאחור, נתעלמה מן העין. רוחי נתעלצה עלי, התיצבתי בפוזה והתחלתי לדקלם פסוקי-שיר, שלא היה בחיי דבר שאהבתיו יותר מהם. אנטוניוס נרכן על גווייתו של קיסר ופונה אל בני רומי:

רֵעַי, בְּנֵי רוֹמִי, בְּנֵי אַרְצִי, שִׁמְעוּ לִי.

עֵת קְבֹר הִיא לְקֵיסָר, לֹא עֵת הַלֵל.

כך פותח אנטוניוס את המישחק. נתחנקתי ואַמצתי ידי אל לבי:

רֵעִי הָיָה, יָשָׁר וְנֶאֱמָן לִי,

אֲבָל שִׁלְטוֹן שָׁאַף הוּא, אָמַר בְּרוּטוּס,

וּבְרוּטוּס אִישׁ כָּבוֹד הוּא כַּנוֹדָע.

שְׁבוּיִים הֵבִיא הוּא בְּהָמוֹן לְרוֹמִי וּדְמֵי כָּפְרָם מִלְאוּ אֶת

אוֹצָרֶיהָ,

הַאִם סִימָן הוּא לִשְׁאִיפַת שִׁלְטוֹן?

לְקוֹל שַׁוְעַת דַּלִים בָּכָה קֵיסָר.

שׁוֹאֵף שִׁלְטוֹן — טִיבוֹ נֻקְשֶׁה מִזֶּה.

אֲבָל שִׁלְטוֹן שָׁאַף הוּא, אָמַר בְּרוּטוּס,

וּבְרוּטוּס אִישׁ כָּבוֹד הוּא כַּנוֹדָע.

כֻּלְּכֶם עֵדִים — בְּחַג הַלֻּפֶּרְקָל

שָׁלֹשׁ פְּעָמִים הוֹשַׁטְתִי לוֹ הַכֶּתֶר,

וְהוּא שָׁלֹש סֵרַב. תְּשׁוּקַת שִׁלְטוֹן הִיא?

אֲבָל שִׁלְטוֹן שָׁאַף הוּא, אָמַר בְּרוּטוּס,

וְהֵן מוּדַעַת זֹאת כִּי אישׁ כָּבוֹד הוּא…

לעיני בתימרות העשן של תבל ומלואה היו תלויות פניו של ברוטוס, הן הלבינו כסיד. קהל בני רומי הרוטנים היה זע ובא עלי. הרימותי ידי, — עיני בורגמאן נעו אחריה בהכנעה, — אגרופי המכווץ רעד, הרימותי ידי… וראיתי בחלון את הדוד שמעון־וולף, שהתהלך בחצר בלווית לייקח הסרסר. הם נשאו עליהם קולב, העשוי קרני־איילים, ותרכוס אדום עם כומזיות בדמות לועות של אריות. גם בובקה השגיחה בהם מבעד לחלון. בשכחה את האורח, פרצה ביעף החדרה ואחזתני בידיה הקטנות והרועדות.

— רחימאי שלי, הוא שוב קנה רהיטים…

בורגמאן קם בירכּית-השרד הזוּטית שלו ובמבוכה השתחווה לפני בובקה. מבחוץ היו פורצים את הדלת. בפרוזדור נשמע קול שאון של מגפיים, קול רעש של תרכוס מוזז. קולותיהם של שמעון-וולף ולייקח האדמוני רעמו והחרישו אוזניים. שניהם היו בגילופין.

— בובקה, — הצריח שמעון־וולף, — נחשי נא, כמה שילמתי במחיר הקרניים הללו?!

הוא צרח כחצוצרה, אך בקולו היה אי-הבטחון. בכל שיכרותו ידע שמעון־וולף, מה עזה השנאה שאנו שונאים את לייקח האדמוני, המסיתו לכל הקניות, המציפנו ברהיטים ללא שום טעם וצורך.

בובקה החרישה. לייקח צייץ משהו לשמעון־וולף. כדי להחריש את לחישת השרף שלו, כדי להחריש את חרדתי, נצטעקתי בדברי אנטוניוס:

אַךְ תְּמוֹל הָיָה מוֹצָא שִׂפְתֵי קֵיסָר

חֹק לְתֵבֵל, הַיּוֹם הִנֵּה מֻטָּל הוּא,

וּמִי כֹּה דַל כְּדֵי לָתֵת כָּבוֹד לוֹ?

הָהּ, נִכְבָּדִי, לוּ בָּאתִי לְהָפִיחַ

חֵמָה וָמֶרֶד בְּלִבְּכֶם. הֲלֹא

אֶחְטָא לִבְרוּטוּס וְאֶחֱטָא לְקַסְיוּס

אֲשֶׁר כֻּלְּכֶם יוֹדְעִים — אַנְשֵׁי כָּבוֹד הֵם…

כאן נשמע קול-חבטה. זו נפלה בובקה, שמכת בעלה הפילתה ארצה. מן־הסתם העירה איזו הערה עוקצנית בעניין קרני-האיילים. החל המחזה שהוא מעשה בכל יום. קולו הנחושתי של שמעון־וולף סיתם את כל ההורים והסדקים של תבל ומלואה.

— אתם מוצצים ממני את לשד עצמותי, — צווח דודי בקול רועם, —

את לשד עצמותי אתם מוצצים ממני, כדי למלא פיותיכם, שַׁפִּיוֹת של כלבים הם… העבודה שמטה נשמתי מקרבי. אין לי במה לעבוד, אין לי ידיים, אין לי רגליים… ריחיים נתתם על צווארי, אבן־ריחיים תלויה לי על צווארי…

בקללו אותי ואת בובקה קללות יהודיות, איחל לנו, שעינינו תימקנה, שעוד במעי-אמותיהם יהיו בנינו מרקיבים, ואבריהם נושרים, שלא נספיק לקבור איש את רעהו, ושבציציות-ראשינו ימשכונו לקבר־אחים.

בורגמאן הקטן קם ממקומו. הוא היה חיוור והביט בפחד על סביבותיו. הוא לא הבין את מערכי הלשון של הניבּול-פה היהודי, אך את גידופי-הזימה של הרוסים ידוֹע ידע. שמעון־וולף לא מאס גם בהם. בנו של מנהל-הבאנק מעך בידו את כובעון־המיצחה שלו. עיני ראו את דמותו מכופלת, התאמצתי להחריש בצעקתי את צעקת כל הרע שבעולם. יאושי, יאוש של קרוב-למיתה, ומותו של קיסר, שכבר קם ונהיה, היו לאחדים. הייתי מת, והייתי זועק. קול נחרה עלה ממעמקי ישותי.

אִם יֵשׁ בָּכֶם דְּמַעוֹת, הִכּוֹנוּ נָא

לִשְׁפֹּךְ אוֹתָן עַכְשָׁו. כֻּלְּכֶם יוֹדְעִים

אֶת זֶה הַמְּעִיל. עוֹדִי זוֹכֵר, כֵּיַצד

לָבַשׁ אוֹתוֹ קֵיסָר לָרִאשׁוֹנָה,

הָיָה זֶה עֶרֶב קַיִץ, בְּאָהֱלוֹ,

בְּיוֹם נַצְּחוֹ אֶת חֵיל הַנֶּרְוִיִּים.

רְאוּ נָא, כָּאן חָלְפָה חַרְבּוֹ שֶׁל קַסְיוּס.

אֵיזֶה חֲתָךְ הִרְחִיבָה קִנְאַת קַסְקָה!

בְּכָאן דָּקְרָה יַד בְּרוּטוּס אֲהוּב־נֶפֶשׁ.

וְעֵת עָקַר חַרְבּוֹ הָאֲרוּרָה,

לֵב שִׂימוּ, אֵיךְ רִדְּפוּהָ דְמֵי קֵיסָר…

איש לא היה מסוגל להחריש קולו של שמעון־וולף. בובקה, שישבה על הרצפה, היתה מתיַבּבת וגורפת חוטמה. לייקח השאנן טרח להזיז את התרכוס מאחורי המחיצה. כאן ביקש סבי המטורף לבוא לעזרי. הוא נחלץ מבין כותלי בית אפֶּלחוֹט, הגיע בזחילה אל החלון והחל לנסר בכינור, מן־הסתם לבל ישמעו הבריות את גידופיו של שמעון־וולף.

בורגמאן

השקיף בחלון, שהיה קרוע בגובה הקרקע, ובאימה-ופחד נרתע לאחוריו.

סבי העלוב עשה עוויות בפיו הכחול, הנקשח. הוא חבש לראשו צילינדר מעוקם, עטף גופו בסרבל שחור, המרופד במוך וכפתוריו של עצם, ולרגליו השנהביות בלואי-נעליים. זקנו, המצהיב מרוב עישון, היה מדולדל אניצים-אניצים וניטלטל בחלון. מארק נמלט.

לא היה מסוגל להחריש קולו של שמעון־וולף. בובקה, שישבה על הרצפה, היתה מתיַבּבת וגורפת חוטמה. לייקח השאנן טרח להזיז את התרכוס מאחורי המחיצה. כאן ביקש סבי המטורף לבוא לעזרי. הוא נחלץ מבין כותלי בית אפֶּלחוֹט, הגיע בזחילה אל החלון והחל לנסר בכינור, מן־הסתם לבל ישמעו הבריות את גידופיו של שמעון־וולף. בורגמאן השקיף בחלון, שהיה קרוע בגובה הקרקע, ובאימה-ופחד נרתע לאחוריו. סבי העלוב עשה עוויות בפיו הכחול, הנקשח. הוא חבש לראשו צילינדר מעוקם, עטף גופו בסרבל שחור, המרופד במוך וכפתוריו של עצם, ולרגליו השנהביות בלואי-נעליים. זקנו, המצהיב מרוב עישון, היה מדולדל אניצים-אניצים וניטלטל בחלון. מארק נמלט..

— זה לא־כלום, — מלמל, בהתמלטו לחופשי, — זה, באמת, לא כלום..

בחצר נתנצנצו ירכּית-השרד הזוּטית שלו וכובעון־המיצחה, ששוליו נתגבהו.

משנסתלק מארק, שככה סערת-נפשי. ציפיתי לבוא הערב. משהעלה סבא על גליונו המרובע את סלסולי האותיות של הכתב העברי (הוא תיאר את האפלחוטים, שאצלם בילה בזכותי יום תמים), שכב על גבי המיטה ונרדם. יצאתי לפרוזדור. הריצפה היתה שם של עפר. ניזוז הייתי בחשכה, יחף, בכותונת ארוכה ומטולאה. דרך סדקי הקרשים היו אבני המרצפת מהבהבות בחדודין של אור. בקרן־זווית, כתמיד, עמדה חבית מלאה מיים. ירדתי לתוכה. המיים חצו אותי. שיקעתי את ראשי, נתחנקתי, חזרתי וזקרתי ראשי. מגבוה, מעל גבי מדף, הביט החתול בנמנום. בפעם השנייה עצרתי כוח לשהות יותר, המיים נתבעבעו סביבי, אנחתי שקעה בתוכם. פקחתי את עיני וראיתי בתחתית החבית מיפרש של כותונת ורגליים הצמודות זו לזו. שוב לא הספיקו כוחותי, זקרתי ראשי. ליד החבית עמד סבא לבוש לסוטה, שִׁנוֹ היחידית הוריקה.

— נכדי שלי, — הוא הגה מלים אלו בבוז ובחיתוך-הדיבור, — אני הולך לשתות שמן־קיק, כדי שיהא לי מה להביא לקברך".

צעקה נתמלטה מפי, ובלי דעת נפשי צנחתי המימה בתנופה. מַשַׁתְנִי ידו התשושה של סבא. אז פרצתי בבכייה, לראשונה ביום הזה, — ועולם הדמעות היה כביר ונפלא כל-כך, שהכל, חוץ מן הדמעות, נסתלק מעיני.

התעוררתי במיטה, מעוטף בשמיכות. סבא התהלך על־פני החדר ושרק. בובקה השמנה חיממה את ידי על חַזָה.

— היאך הוא רועד, פתי זה שלנו, — אמרה בובקה, — והיכן מוצא ילד כוחות לרעוד כל-כך…

סבא משך בזקנו, השריק וחזר להפסיע. מעבר לכותל היה שמעון־וולף מנחר בנשיפה שבעינוּיים. לאחר המלחמות, שהיה עושה די-שָׂבעוֹ במשך היום, לא היה מקיץ מעודו בלילה.



  1. רכבת־קיטור, שהשתמשו בה לתחבורה העירונית לפני הופעת החשמליות.  ↩

המלצות קוראים
תגיות