סרגיי וואסילייביץ׳ מאַלישוֹב, שהיה אחר-כך ליו״ר ועד היריד של ניז׳גוֹרוֹד, כונן בקיץ 1918 משלחת כלכלית ראשונה בארצנו. בהסכמת לנין טען כמה רכבות מיטען של סחורות מתשמישי האיכרים והוליכן לחבל הוֹולגה, כדי להחליפן שם בתבואה.
למשלחת זוֹ נספחתי בתורת פנקסן. למקום הפעולה בחרנו את מחוז נוֹבוֹניקוֹלאַייבסק אשר לפלך סאַמאַרה. לפי חישוביהם של אנשי-המדע, עשוי מחוז זה, אם יכוּלכל משקו כראוי, לפרנס את כל גלילות מוסקבה.
לא הרחק מסאראטוב, בתחנת החוף אוּבֵק, נפרקו הסחורות ונטענו על אַרְבַּה. סַפִנָתַה של האַרבּה נהפכה למעין חנות־כל-בו ארעית. בין צלעיו הקעורות של המחסן השט קבענו את דיוקנותיהם של מארקס ולנין, עיטרנום בשיבולים, על האיצטבות ערכנו גלילי סִיטָץ, מַגלים, מסמרות, עורות; לא נעדרו גם מפוחיות ובאַלאַלאיקות.
ושם, באוּבֵק, צירפו לנו אוניית-גרר — “איוואַן טוּפּיצין”, שנקראה על שם פלוני מסוחרי הוֹולגה, בעַליה לשעבר. באונייה נשתכן ״המַטֶה״ — מאַלישוֹב ועמו עוזריו וגזבּריו. המישמר והזַבָּנִים נסתדרו באַרבּה, מתחת לדוכנים.
העברת-המיטען נמשכה שבוע ימים. בבוקר של יולי היתה “טוּפּיצין” פולטת תימרות־עשן דשנות וגוררת אותנו במעלה הוולגה, אל באַרוֹנסק. הגרמנים היו מכנים אותה מושבה בשם “קאַטאַרינֵנשטאַדט”. זוהי עכשיו המטרופולין של חבל הגרמנים שבגלילות-הוולגה, חבל-ארץ יפה להפליא, המאוכלס אנשים מַרבי־גבורה וממעטי-דיבור.
הערבה, הסמוכה לבּארוֹנסק, מכוסה זהב כבד של חיטה, שדוגמתו אי אתה מוצא אלא בקאנאדה בלבד. היא מגודשת עטרות של חמניות ורגבים דשנים של אדמה שחורית. מפטרבורג, המלוחכת באש השחם, עקרנו לקאליפורניה רוסית, שמתוך כך היא מופלאה שבעתיים. ליטרת לחם היתה עולה בקאליפורניה שלנו ששים קופיקות, ולא עשרה רובל כבצפון. עטנו אל הגלוּסקה בחמת-טרף, שבימינו אין לתארה במלים; ברכרוכית כשל קורי-עכביש ננעצות היו שינֵי כלב שנשחזו. כשבועיים מיום בואנו הציקנו הבגילופין של הפרעת-העיכּוּל המבורכת. הדם, שנזרם בעורקים, היו לו — כך נדמה לי — הטעם והצבע של ריבּת-פטל…
מאלישוֹב השכיל באוֹמד-דעתו; הקופצים על הסחורות היו מרובים. מכל קצווי הערבה נהרו אל החוף נהרי-עגלות, שהלכו לאיטם. על גבותיהם של הסוסים השבעים זעה השמש. השמש זרחה על ראשי גבעות-החיטים. כאלפי נקודות ירדו העגלות אל הוולגה. בצידן של העגלות פסעו ענֲקָמוֹנים בפקרסי צמר, צאצאיהם של חוואים הוֹלאנדיים, שהיגרו בימי ייקאטרינה אל חלקות האדמה של חבל-הוולגה, פניהם לא נשתנו מימי סאַאַרדאַם והאַאַרלַם. מתחת לאזוב הפאטריארכאלי של גבות-העיניים, בתוך רשת קמטי העור, הבהיקו נטפי טַרְקִיָה שדהתה. עשן מקטרות נמוג בברקי התכלת, שנתמשכו מעל לערבה. הקולוניסטים היו עולים לאיטם בכֵבֵש האַרבּה; מנעלי-העץ שלהם הקישו, כפעמוני החוסן והשלווה. את הסחורה ביררו נשים זקנות בשביסים מעומלנים וטַלמָאוֹת קנומות. המַקָחוֹת הוּצאוּ ונישאו אל הכרכרות. ציירים הדיוטות פיזרו לאורך העגלות הללו צרורות צרורות של פרחי־בר וזַרבּוּבֵי פרים וורודים. חיצוֹנן של הכירכרות היה צבוע על-פי-הרוב בגון כחול עמוק. להטו בו תפוחים כעין השעווה, ושזיפים שפגעה בהם קרן החמה.
ממקומות מרוחקים היו באים בגמלים. הבהמות היו בורכות על החוף ומשרטטות את האופק בדבשות צונחות. מיסחרנו היה מסתיים עם ערב. החנות היתה נסגרת; אנשי המשמר, שהיה מורכב מנָכים, והזבנים היו מתפשטים וקופצים מעל הסיפוּנים לתוך הוולגה, שהוצתה באש השקיעה. בערבה הרחוקה היתה הקמה מגלגלת רַצֵי-גלים אדומים, בשמיים היו מתמוטטות חומות השקיעה. רַחָצַתָם של עובדי המשלחת הכלכלית לפלך סאמארה (זה היה שמנו בתעודות הרשמיות) היתה כמין מחזה מופלא. בעלי־מומים היו זורקים במיים מזרקות טין וורוּדים. אנשי-המישמר היו קטוּעי רגל, השאר חסרי יד, או שמוּטי עין. הם היו נרתמים צמדים לצוֹרך השחיה. לשני אנשים היו שתי רגליים, הם חיבטו בגדמיהם על-פני המיים, זרמי טין נדחקו כעַרבּוֹלת אל בין גופותיהם. בנהימות ונַחֲרוּרים היו בעלי-המומים פורצים לחוף; מתוך התלהבות משוּבתם, היו מנופפים בגַרדוּמיהם כלפי השמיים המגמאים מרחקים, רוגמים עצמם בחול ומתגוששים ומועכים איש את גפי רעהו הקטועים. לאחר הרחצה היינו הולכים לאכול פת-ערבית בפונדקו של קארל בּידַרמאַייר. סעודה זו היתה משלימה את ימינו. שתי בתולות, שידיהן אֲדַמִחוּמוֹת כצבע הדם והלבֵנים, — אבגוּסטה ואַננה, — היו שמות לפנינו קציצות, אבני־גוויל אדמוֹניות, שזעו בפלגי השמן הרותח, ועליהן תלי-תלים של תפוחי-אדמה מטוגנים, לשם נתינת-טעם היו מוסיפים להור־ההר הזה של המאכל הכפרי תוספות בצלים ושוּם. היו מציבים לפנינו צנצנות מלאות מלפפונים חמוצים. מן החרכּים העגולים, הקרועים בהגבהה, בסמוך לתיקרה, קלח ובא מכיכר השוּק עשן השקיעה. המלפפונים נתקטרו בעשן הארגמני, וריחם כּריחו של חוֹף־הים. היינו מקנחים את הבשר בלגימת יין־תפוחים. אנו, אוכלסי פַּסִקי ואוֹחִטַה, תושבי הפרברים, שמי-רגליים צהובים קפאו בהם, הרגשנו עצמנו, כל ערב מחדש, ככוֹבשים. החרכּים, הקרועים בקירות השחורים בני מאות השנים, דומים היו לאֶשִׁקָפִים. מבעד להם נשקפה חצר קטנה, הנקיה נקיון של מעלה, חצר גרמנית קטנה, עם שיחי וורדים וּוִיסִטַרִיוֹת, עם לוע-התהום הסגוֹלי של האורווה, הפתוחה לרווחה. זקנות בטַלִמַאוֹת ישבו על סִפֵּי הבתים וסרגו פוזמקאות של גוּליבר. משדות-המירעה חזרו עדרים. אַבגוּסטה ואַננה היו יושבות על שרפרפים ליד הפרות. בדמדומים הבהבו עיני הפרות בצבעי-הקשת. המלחמה, לכאורה, לא היתה ולא נבראה. ואף־על-פי-כן קו החזית של קאזאקי אוּראַל עבר במרחק עשרים פרסה מבּאַרוֹנסק. קארל בידרמאייר לא פילל, שמלחמת האזרחים מתגלגלת וקרֵבה אל סף ביתו.
בלילה חזרתי אל סַפִנָתֵנוּ עם סֶלֶצקי, פנקסן ממש כמוני. הוא היה פוצח שיר בדרך. מן החלונות דמוּיי-החץ היו משתרבבים ראשים חבושי מִגְבַּעים. אור הירח היה גולש בתעלות האדומות של הרעפים. נביחה עמומה של כלבים היתה עולה ומנסרת בחללה של סאארדאם הרוסית. אַבגוּסטות ואַננות היו קופאות תחתיהן ומקשיבות אל שירתו של סלצקי. הבאס שלו היה מנשאנו עד הערבה, אל גדר-הכלונסאות הגוטית של ממגורות התבואה. מַשקוֹפֵי ירח ריטטו על־פני הנהר, האפלה היתה קלה; היא נסוגה אל חולות החוף; במכמורת הקרועה נתפתלו גחליליות.
קולו של סלצקי היה בעל כוח שמחוץ־לגדר-הטבע. בחור גברתן וענקמוני זה היה אחד מאותם שאליאפינים פרוֹבינציאליים, שלמזלנו הם נפוצים בשפע על־פני אדמת רוסיה. היה לו קלסתר-פנים ממש כשל שאליאפין — ספק של עגלון סקוטי, ספק של שוֹע משוֹעי ייקאטרינה. הוא היה טפשוני, שלא כאב-דמותו האלוהי, אך קולו, בהתרחבו ללא גבול, היה ממלא את הנפש מתיקות של ביטול-היש ועלפון צועני. את “שירי-הנחוּשתיים” היה מעדיף על האריות האיטאלקיות. מפי סלצקי שמעתי לראשונה את “המוות” של גרייצ׳אַנינוֹב. באימה, בבלי-רחמים, בלהט נשתפך בלילות מעל למיים האפלים:
…הוּא לֹא יִשְׁכַּח, הוּא יָבוֹא, יְלַטְּפֵנִי,
יַחְבּוֹק. וְלָעַד יֹאהֲבֵנִי,
וְזֵר־הַכְּלוּלוֹת הַכָּבֵד יַעֲנוֹד!»
בתוך הקליפה בת-הרגע, הקרויה בן־אדם, זורמת השירה, כפלגי-נצחים. היא שוטפת הכל ויולדת הכל.
קו-החזית עבר במרחק עשרים פרסה. קאזאקי אוּראל, שנתחברו אל הגדוד הצ׳כי של המאיור וֹוזָ׳נִילִיק, ניסו להדוף מניקוֹלאַייבסק את גדודי האדומים המפורדים. צפונית מזה — מסאמארה — התקיפו החיילות של " קוֹמאוּץ' " (נוטריקון של ועד חברי האסיפה המכוננת). יחידותינו המפורקות והבלתי-מאומנות שידדו מחדש את מערכותיהן על הגדה השמאלית. אך זה בגד מוּראַביוֹב. כמצביא סובייטי נתמנה וואַצֵטיס.
נשק לחזית היו מביאים מסאראטוֹב. אחת לשבוע, ולעיתים גם שתים, היתה עוגנת בנמל בּאַרוֹנסק אוניית-הקיטור הלבנה-הוורודה “אמנון-ותמר”. היא היתה מביאה רוֹבים ותחמושת. על סיפון האוניה עמדו צפופים ארגזים, ועליהם משורטטות דרך־שיגרה גולגלות, ומתחת לגולגלות כתובת: “סכנת-מוות”.
מפקד האוניה היה קוֹרוֹסטייליוֹב, איש סכוּף, בעל שיער פשתני ומדולדל. קורוסטייליוב היה מן המתרוצצים, נשמה אוזלת-ערטילאית, נע-ונד. הוא שוטט במִפרָשׂיוֹת על-פני הים הלבן, ברגל עבר את רוסיה לאורכה ולרוחבה, היה חבוש בבית-סוהר ובבית-מינזר למריקת עוונות.
בחזירתנו מבידרמאַייר היינו נוהגים להיכנס אצלו, כל אימת שראינו בקירבת הנמל את אורותיה של “אמנון ותמר”. לילה אחד, כשהגענו עד ממגורות התבואה, על שורת-הקסמים הזאת של מנעוליהן הירוקים והקנומים, ראינו אבוקה הדולקת בּרוּמוֹ של רקיע. חוזרים היינו עם סלצקי הביתה באותה רוח מפויסת ונלהבה, שעשויים להשרות עליך חבל-ארץ מופלא זה, הנעוּרים, הלילה, טבעות-האש, הנמוגות על-פני הנהר.
מי הוולגה הלכו בחשאי. אורות לא היו ב“אמנון ותמר”, גוף האוניה האפיל כברמינן, ורק האבוקה הגביהה לשונותיה מעליו. האש נתרוצצה מעל לתורן והעלתה עשן. סלצקי שר בחוורון־פנים והפשלת-הראש. הוא ניגש אל המיים ונשתתק פתאום. עלינו בכבש שלא שמרוֹ איש. על הסיפון נתגוללו ארגזים וגלגלי תותחים. דחפתי את דלת תא-הקברניט, היא נפתחה. על גבי השולחן, המלוכלך בתשפוכת של נחלים, דלקה מנורת-פח ללא זכוכית. ברזלו של בית-הפתילה היה מתהתך והולך. החלונות היו מאוּטמים בקרשים גבנוניים. מן הקנקנים, שנתגוללו מתחת לשולחן, עלה ריח גפריתני של סאמוגון. קורוסטייליוב בכותונת של בד-פשתן ישב על הריצפה בשלוליותיו הירוקות של הקיא. שער-הנזירים שלו נתלבּד ועמד מסביב לפניו. קורוסטייליוב לא המיש עיניו מן הקומיסאר שלו, הלַטי לאַרסוֹן, והביט אליו ממושבו על הריצפה. הלה, שהציב לפניו את הקארטון הצהוב של ה“פראבדה”, קראו באורה של מדורת־הנפט המתהתכת.
— בכן, כזה אתה, — אמר לו קורוסטייליוב מעל הריצפה, — המשך דבריך שדיברת… דַקְדקֵנו ביסורים, אם רצונך בכך…
— מדוע אהיה מדבר, — נענה לארסון, בפנותו אליו את גבו, והתגדר ממנו בקארטון שלו, — מוטב שאקשיב לדבריך שלך…
על גבי סַפַּת הקטיפה, בשלשול רגליו, ישב כפרי אדמוני.
— ליסיי, — אמר לו קורוסטייליוב, _ יי״ש.
— אזל, — השיב ליסיי, — ואין מקום להשיגו…
לארסון המיש את הקארטון וגעה פתאום בצחוק, כביכול החל לתופף תפיפה רצופה.
— האיש הרוסי לגימה מתבקשת לו, — הלטי דיבר במיבטא מיוחד, — האיש הרוסי נשמתו יצאה מעט-מעט מכליה, ופתאום אין מקום להשיג… בכן, השם וֹולגה למה הוא?"
צווארו של קורוסטייליוב, הצנום כצוואר הילד, נתמתח, רגליו במכנסי בד-הפשתן נתפשקו על גבי הריצפה. תמיהה של צער נשתקפה בעיניו, אחר־כך הן התחילו להתנוצץ.
— דִקְדקֵנו ביסורים, — אמר בקול חרישי ומתח את צווארו, — הציקנוּ, קארל…
ליסיי שילב את ידיו התפוחות וצידד מבט כלפי הלַטי:
— ראו-נא, בוולגה מתקלס הוא… לא, חבר. בוולגה שלנו אל תתקלס, אל תטיל דופי… הידעת, היאך אומר אצלנו פסוקו-של-זמר: “אמא-וולגה, גברת הנהרות”."
אני וסלצקי לא זזנו מאצל הפתח. נמלכתי בלבי לסגת.
— הָבֵן לא אוכל בשום צד ואופן, — פנה אלינו לארסון, בהמשיכו, כנראה, מחלוקת ישנה, — אולי יסבירו לי החברים, היאך תמצא לומר, שברזל-בטוֹן גרוע מעצי הַלִבְנֶה והָאַסְפָּה, והדיריז׳אבּלים גרועים מן הטינופת של קאַלוּגה?
ליסיי סובב את ראשו, העונק צווארון־של־מוך. רגליו לא הגיעו לריצפה, באצבעות תפוחות, מאומצות אל בטנו, היה שוזר רשת סמויה מן העין.
— מה אתה יודע, ידידי, על קאלוגה, — אמר ליסיי בנעימה המשכּכת את הדעת, — בקאלוגה, להווי ידוע לך, שוכן עם נודע-לתהילה: עַם סגולה, אם רצונך לדעת…
— יי״ש, — הגה קורוסטייליוב מעל הריצפה.
לארסון חזר והפשיל את ראשו החזרזירי וגעה בצחוק בוטח.
— כָּהֵנָה וכָּהֵנָה, — למלם הלטי, בהקריבו אליו את הקארטון, — הֲגַם וּבִשַגָם…1
זיעה עזה היתה מפכּה במצחו, כמעין המתגבר, בתוך לְבַד שערותיו נטולות-הצבע צפו זרמי־אש שמנוניים.
— הגם וּבשגם, — חזר ונחרר בצחוק, — כּהנה ולהנה…
קורוסטייליוב גישש באצבעותיו על סביביו. ניזוז והיה זוחל והולך בחתרו קדימה באַרבוֹת ידיו, בגררו אחריו את השלד הלבוש כותונת של בד־פשתן.
— חלילה לך לדקדק את רוּסיה ביסורים, קארל, — הפטיר בלחישה, בהגיעו בזחילה אל הלָטי, סטַרוֹ בכף־ידו הקטנה והמעוּותת והחל לחבטו ביבבה.
הלה נתנפח וסקר את כולנו מעל למשקפיו שגלשו למטה. אחר-כך כרך על אצבעותיו את נהר־המשי של שערות קוֹרוֹסטייליוֹב והכפּיש פניו בריצפה. הרימו וחזר והנחיתו.
— קיבּלת, — אמר לארסון אמירה מקוטעת ובחוזקה הטיל ממנו את הגוף הגרמי, — ותקבל עוד…
קורוסטייליוב נסמך בפיסות־ידיו ונתרומם מעל הריצפה כדרך הכלבים. הדם זב מנחיריו. עיניו פזלו. הוא השִׁיטָן, אחר־כך זקר וביבבה דיחק עצמו אל תחת השולחן.
— רוסיה, — הגה מתחה לשולחן, ואבריו מפרכסים, — רוסיה…
האִתּים של פיסות רגליו היחפות נשתרבבו וחזרו ואוּספו. רק מלה אחת — אגב שריקה וגניחה — אפשר היה להבחין ביבבתו.
— רוסיה, — ילל בפישוט ידיו והטיח ראשו בריצפה.
ליסיי האדמוני ישב על ספּת הקטיפה.
— למן הצוהריים נתנצחו, — פנה אלי ואל סַלַצִקִי, — בלי הרף על ראַסייה מתכתשים, על ראַסייה דאוּגים הם בלי הרף…
— יי״ש, — אמר בתוקף קורוסטייליוב מתחת לשולחן. הוא הגיח ועמד על רגליו. שערותיו, שהטפיחו בשלולית הדם, צנחו על לחיו.
— היכן היי״ש, ליסיי?
— היי״ש, ידידי, בווֹזנייסיינסקוֹיַה, ארבעים פרסה, אם במיים ארבעים פרסה, ואם ביבשה ארבעים פרסה… שם היום היכל-הקודש, בהכרח שיהא היי״ש מצוי שם… הגרמנים, אין עצה כנגדם, שאצלם אינו בנמצא…
קורוסטייליוב הפך פניו ויצא ברגליו הישרות, העֲגוּריוֹת.
— אנו קאַלוּגָאִים, — נצטעק לארסון במפתיע.
— אינו מחבב את קאלוגה, — נאנח ליסיי, — ואין עצה כנגדו… ואני הייתי בה, בקאלוגה… עַם בעל מידות שוכן בתוכה, נודע-לתהילה…
מאחורי הקיר קרא מישהו קריאת פקודה, נשמע קול טרטור של עוֹגן, העוגן הוּגבה למעלה. גבותיו של ליסיי נזדקפו.
— ניכרים הדברים שלווֹזנייסנסקוֹיָה אנו מפליגים?…
לארסון הפשיל ראשו לאחוריו וגעה בצחוק. אני יצאתי במרוצה מן התא. קורוסטייליוב היחף עמד על גשר-הקברניט. ברק הנחושת של הירח נח על פניו המחוּצים. היַרְדָה צנחה אל החוף. המלחים סובבו ולִפִּפוּ את העבוֹתוֹת.
— דמיטרי אלקסייביץ׳, — קרא סַלָצקי כלפי מעלה, — לנו, על-כל-פנים, הנח לרדת, וכי מה לנו ולצרה הזאת?..
המכונות שנתפרצו פתאום נשתבשו והיו מטרטרות בערבוביא. הגלגל חִפַּר במיים. במעגן נפשח רכּוֹת קרש שהרקיב. “אמנון ותמר” היתה מִחַרְטֶמֶת וסובבת.
— מפליגים, — אמר ליסיי, שיצא אל הסיפון, — מפליגים לווזנייסנסקוֹיה לקחת סאמוגון…
בסיבוב הגלגל היתה “אמנון ותמר” מגבירה מהירותה. במכונה נתגברה והלכה דְחוֹסַת השמן, האיוושה, השרֵקה, הרוח. אנו נישאנו בעלטה, בלי נטוֹת לצדדין, מיגרנו את המצוֹפים, את מצופי-התורן ואת האוּרים האדומים. המיים, שהקציפו תחת הגלגלים, עפו אחורנית, ככנף־עוף מוזהבת. הירח נתחפר בערבוֹלוֹת השחורות. “נתיב־השיט של הווֹלגה הולך עקלקלוֹת, — זכרתי פסוק מספר-לימוד, — הוא משוּבש בשרטונים למכביר”… קורוסטייליוב היה מדשדש תחתיו על גשר-הקברניט. עור של תכלת המפיק אור היה חוֹפֶה את לסתותיו.
— קדימה-מלא! — אמר לתוך המגבירקול.
— יהיה מלא, — השיב קול עמוּם וסמוי.
— הגבֵּר עוד…
בתחתיות האוניה היתה שתיקה.
— אפוצץ המכונה, — השיב הקול לאחר השתיקה.
האבוקה נעקרה מן התורן ונגררה על גבי הגל המתערבל. האוניה נתנודדה, ההתפּרצות זעזעתה וחלפה את גופה. אנו נישאנו בעלטה ולא פנינו ימינה או שמאלה. מן החוף המריאה זיקוּקית, ירו בנו מתותח. הפגז עבר בשריקה בין התרנים. נער-הטבחים, שנשא מיחם על הסיפון, זקף ראשו. המיחם נשמט מידיו, נתגלגל בסולם, נתבקע, וקילוח מתנוצץ ניתך במדרגות המזוהמות. נער-הטבחים חשף שיניו, צנח אל הסולם ונרדם. מפיו נדף ריח-המוות של הסאמוֹגון. למטה, בין הגלילים המוכתמים בשמן, היו המסיקים, העירומים ממותניהם ומעלה, שואגים, מנפנפים בידיהם, נופלים ארצה. בהזדהרות הפנינית של האצטוונות נשתקפו בבואות פניהם המעוּותות. אנשי הצוות של האוניה “אמנון ותמר” היו שיכורים. ההַגַאי לבדו הניע ביד חזקה את גלגלו. הוא ראני והחזיר פניו.
— ז׳יד, — אמר לי ההגאי, — הילדים מה תהא עליהם?..
— איזה ילדים?
— והילדים אינם לומדים, — אמר ההגאי, בסבבו את גלגל-ההגה, — הילדים יהיו גנבים…
הוא קירב אלי את לסתות העופרת הכחולות והחריק בשיניו. לסתותיו חרקו, כאבני-ריחיים. נדמה היה, כי שיניו נטחנות לאבק.
— אטרוף…
נרתעתי מפניו. על-פני הסיפון עבר ליסיי.
— מה יהיה, ליסיי?
— יביאֵנו ויהי-מה, — אמר האיכר האדמוני וישב על הספסל לנוח. הורדנוהו בווֹזנייסנסקוֹיָה. “היכל-קודש” לא נמצא שם, לא אוּרים, לא קאַרוּסלה. החוף המשופע היה אפל, מכוסה בשמיים נמוכים. ליסיי טבע בחשיכה. הוא נעדר למעלה משעה ובצבץ ועלה סמוך למיים מעוּמס קנקנים. ליוותו אשה חטוטת-פנים, הדורת-קומה כסוסה. לסוּטית-ילדה, שלא לפי מידתה, היתה מתוחה על שדי האשה. איזה גמד בכובע מחוּדד, מרופד-מוך, ובמגפיים זערוריים, עמד על ידם בפעירת-הפה והסתכל במעשה טעינתנו.
— שזיפוני, — אמר ליסיי, בהעמידו את הקנקנים על השולחן, — סאמוֹגוֹן שזיפוני מאין כמוהו.
ומרוצתה של אוניית-הרפאים שלנו נתחדשה. הגענו לבארונסק עם שחר. הנהר נשתרע עד אין גבול. המיים היו ניגרים מן החוף ומניחים אחריהם צל כחול של אַטלס. קרן־אור וורודה הטיחה בערפל, שנתלה על דבלולי השיחים. קירות האַמבּרים האטוּמים והצבועים, מנופי-מַשָׂאָם הדקים פנו לאטם והחלו לשוט, שוט והגיע אלינו. היינו מתקרבים אל בארונסק לקול רעמי השיר. סלצקי מירק את גרונו בבקבוק של "השזיפוני מאין כמוהו״ והפליג בזמרה. היה כאן הכל — הפשפש של מוסורגסקי, צחוקו של מפיסטו ואַרִיָה של הטוחן, שנטרפה דעתו: “עורב אני ולא טוחן”…
קורוסטייליוב היחף, שנתכופף לאחוריו, נתפרקד על מעֲקִיתוֹ של גשר-הקברניט. ראשו עצום־העפעפיים ניטלטל, פניו המחוצות מופשלות כלפי שמיא, בת-צחוק עמומה, ילדותית רפרפה בהן. קורוסטייליוב ננער, כשהֵאַטנוּ את הילוך האוניה.
— אליושא, — אמר לתוך המגבירקול, — מֵלִא-שבמֵלִא.
ואנו נתקענו במעגן תוך הילוך מלא. הקרש, שמיעכנוהו בפעם הקודמת, נתרסק. את המכונה עצרו בעוד מועד.
— והנה הגיעֵנוּ — אמר ליסיי, שנמצא עומד על ידי, — ואתה, ידידי, חששת…
בחוף כבר נערכו בשורה הטאַצ׳אֵנקות של צ׳אַפּאַייב. רצועות כצבעי־הקשת היו מאפילות ונקרשות בחוף, שאך זה נטשוהו המיים. סמוך למעגן נתגוללו ארגזי-התחמושת, שהושארו בנסיעות הקודמות. על אחד הארגזים, חבוש מצנפת-שער ולבוש כותונת בלתי־חגורה, ישב מאַקִיֶב, גונדר בחילו של צ׳אפאייב. קורוסטייליוב שם פעמיו אליו בפישוק־ידיים.
— שוב הפעם, קוסטיא, עשיתי מעשה-תעתועים, — אמר בחיוכו הילדותי, — את כל השָׂרָף בזבזתי…
מאַקייב ישב על הארגז ישיבה מצוּדדת, דבלולי מצנפתו נשתלשלו וירדו על קשתוֹת-עיניו הצהובות, חסרות-הגבּוֹת. מאוּזר, שקתּוֹ צבוע, היה מונח על ברכיו. הוא ירה, בלי הסב פניו, והחטיא.
— אי לך, מה לך, — מלמל קורוסטייליוב, ופניו אורו, — והנה באת לכלל כעס… — הוא הרחיב את פישוק ידיו הצנומות. — אי לך, מה לך…
מאקייב קפץ ממקומו והיה מסתובב ויורה את כל כדורי המאחר. היריות נתקשקשו בחפיזה. קורוסטייליוב ביקש לאמור עוד משהו, אך לא הספיק. נאנח ונפל על ברכיו. הוא צנח אל החישוקים, אל גלגלי הטא-צ׳אנקה, פניו נמחצו. פסים חלבלביים של הגולגולת דובקו אל החישוקים. מאקייב, שנרכן קמעא, היה עוקר מן המחסנית את הכדור האחרון, שנתקע בה.
— שְׂכַר ליצנות, — אמר, בסוקרו במבט-עיניו את החיילים האדומים ואת כולנו, שנצטופפנו ליד הַיַרְדָה.
בכריעת-ברכיים. כרוֹע והזדקף, רִצְרֵץ ליסיי, שהחזיק אבּרזין בידיו וכיסה בו את קורוסטייליוב, הארוך כתורן. באוניה נורו יריות בודדות. אנשי־צ׳אַפּאַייב נתרוצצו על-פני הסיפון ואסרו את אנשי-הצוות. האשה האהילה בכף־ידה על פניה החטוטות ובעיניים מצומצמות, מביטות־ואינן-רואות, השקיפה מעל סיפון־האוניה אל החוף.
— הנה תשקיפי אצלי, — אמר לה מאקייב, — הנה אלמדך לזקוק שרף…
את המלחים הוציאו אחד-אחד. מאחורי האמבּרים הקבילו פניהם הגרמנים, שנהרו ויצאו מבתיהם. קארל בידרמאייר עמד בין אנשי-מקומו. המלחמה הגיעה עד סף ביתו.
ביום ההוא היו ידינו מלאות עבודה. אנשי הכפר הגדול פְרִיָדנטאַל באו לקנות סחורה. אורחת-גמלים רבצה ליד המיים. במרחקים, בריקוע־הפחים נטול-הצבע של האופק, החלו להסתובב כנפיהן של טחנות-רוח.
עד הצוהריים שפכנו לָאַרבָּה את התבואה של פרידנטאל, עם ערב קראני אליו מאַלישוב. הוא נתרחץ על סיפונה של “טוּפּיצין”. אחד נכה, ששרוולו פרוף, יצק לו מיים מן הכד. מאלישוב היה מנחרר, גונח מגרונו, מושיט לחייו. כשנסתפג באלונטית, אמר לעוזרו, בהמשיכו, כפי הנראה, את שיחתם, שגלגלו קודם לכן:
— ונכון… ואפילו צדיק-תמים אתה בכפל־כפליים — גם במשכנות-הנזירים היית, גם בים הלבן הפלגת, וגם איש עיזוז-ונורא אתה, — על־ כל-פנים, את השרף, אנא בטובך, אל תזקק…
הלכנו עם מאלישוב לתא. שם הקפתי עצמי בדו״חות והתחלתי לכתוב מפיו טלגראמה לאיליץ׳.
— מוסקבה. קרמלין, ללנין.
בטלגראמה הודענו על משלוחים ראשונים של חיטה לפרוליטארים של פטרבורג ומוסקבה, שתי רכבות, הטעונות כל אחת עשרים אלף פוד תבואה.
-
במקור: חיקוי של לגלוג לסגנון הדיבור המיוחד של אנשי חבל־הוולגה. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.