רקע
איסאק באבל
גי דה מופסן
איסאק באבל
תרגום: אברהם שלונסקי (מרוסית)
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: רוסית

בחורף שנת 1916 נקלעתי לפטרבורג בפאספורט מזוּיף ובלא פרוטה בכיסי. מצאתי מחסה בבית המורה לספרות הרוסית — אַלכסיי קאַזאַנצב.

הוא נתגורר בשכונת פייסקי, ברחוב קופא מקור, צהוב למראה, מעלה-סירחון. תוספת-פרנסה למשכוּרתו הדלה מצא לו בתרגומים מספרדית; בימים ההם התחיל להתפרסם אורו של בּלאַסקו איבּאַנייס.

קאזאנצב לא היה בספרד אפילו אגב אורחא, אך אהבת הארץ הזאת מילאה את ישותו — הוא ידע בספרד כל טירה, כל גן, כל נהר. מלבדי נסתופפו בצלו של קאזאנצב עוד רבים מאלה שהוֹגוּ ממסילת-החיים הישרה. חיינו חיים של רעבוֹן. לעתים רחוקות היו העתונים הקלוקלים מדפיסים באותיות-פטיט את הידיעות, שהבאנו להם על מקרי היום.

בבקרים מחזר הייתי על חדרי-המתים ותחנות-המשטרה.

בסופו של דבר, המאושר מכולנו היה קאזאנצב. היתד, לו מולדת — ספרד.

בנובמבר נזדמנה לי משרת פקיד בבית-החרושת של אוֹבּוּחוֹב, משרה משובחת למדי, שפוטרת את בעליה מחובת-הצבא.

סירבתי להיות לפקיד.

כבר בעת ההיא — בשנת העשרים לחיי — אמרתי לנפשי: בּרוֹר לך חרפת-רעב, חיי נע-ונד, חבישת-כלא, — ולא חבישת משרד עשר שעות ביום. הוד שבגבורה יתירה אין בנדר הזה, אף־על-פי-כן לא הפירותיו, ולא אפירנו. חכמת אבות-אבותי שכנה בלבי: נוצרנו לתענוגות בעבודה, בתיגרה, באהבה, — לכך נוצרנו, ולא לשום דבר זולת כך.

לשמע הדרשות שלי היה קאזאנצב פורע את הפלומה האדמונית הקצרה שלראשו. אימה והתפעלות שמשו במבט־עיניו בערבוביה.

בערב חג-המולד נתמזל מזלנו. העורך־דין בַּנדֶרסקי, בעל הוצאת-הספרים “אַלקִיוֹנָה”, עלה במחשבתו להוציא לאור מהדורה חדשה של כתבי מופאסאן. את מלאכת-התרגום קיבלה על עצמה אשתו של העורך־דין — רַאִיסה. חֶפצת־הנפש הגבירית עלתה בתוהו.

קאזאנצב, שהיה מתרגם מספרדית, נשאל, שמא יודע הוא אדם העשוי לסייע לראיסה מיכאילוֹבנה. קאזאנצב המליץ עלי.

למחר, לבוש מקטורן לא-לי, שמתי פעמי למשפחת בּנדרסקי. הם נתגוררו בקרן נייבסקי מוֹיֹקה, בבית, שהיה בנוי שחם פיני ומוקף בני-עמודים וורודים, חרכּי-יריה, שלטי-אבירים עשויים אבן. בנקאים בני-בלי־שם-ובלי-יחוס, משומדים, שעשו הון בעסקי הספקה לצבא, בנו לפני המלחמה בפטרבורג טִירֵי-טירוֹת כאלה, שנצטיינו בחוסר־טעם ובהדרת רוממות מזויפת.

המדרגות רוּפדו במרבד אדום. במישטחים שבין קומה לקומה עמדו דוּבּי-פלוסין, זקופים על רגליהם האחוריות.

בלועותיהם הפעורים דלקו כוֹבַעוֹת של בדולח.

משפחת בנדרסקי נתגוררה בדיוטה השלישית. את הדלת פתחה חדרנית רָמַת-חָזֶה, וצניף לראשה. היא הכניסתני לטרקלין, המקושט בסגנון סלאווי-עתיק. על הכתלים היו תלויות תמונותיו הכחולות של רַרִיךְ — סלעי-בראשית ומפלצות-קדומים. בפינות ההדר — על גבי מדפים — מוצגות היו איקוניות נוסח ישן. החדרנית רמת-החזה נעה על-פני החדר בהדרת־רוממות. היא היתה זקופת-קומה, קצרת־ראי, יהירה. בעיניה האפורות, הפקוחות לרווחה, נתאבנה הפריצות. הנערה נעה לאיטה. הרהרתי בלבי, כי במשכב-דוֹדים היא זעה, בוודאי, בזריזות-זלעפות. מסך של משי טַרְסִי, שהיה תלוי על הדלת, נִתְנַדֵד, בנשיאַת חזה השופע נכנסה לטרקלין אשה שחורת־שער, שעיניה זמוֹרַנִיוֹת. על נקלה אתה מכיר בה, בגברת בנדרסקי, אותו גזע נפלא של נשים יהודיות, שבאו אלינו מקיוב ומפולטאבה, מערי השובע של הערבה, המעוטרות עצי ערמונים ושיטים. את ממונם של בעליהן הממוּלחים הן מהתכות לפימות וורודות על בטנן, על עורפן, על כתפיהן העגולות. בת־צחוקן הנמנמנית, המעודנת, מטריפה דעתם של קציני חיל-המצב.

— מוֹפאסאן — תאוות-חיי היחידה, — אמרה לי ראיסה.

בהתאמצה לכבוש את נענועי ירכיה הגדולות, יצאה מן החדר, ובחזירתה הביאה עמה את תרגומה ל“מיס האַרייט”. בתרגומה לא נשאר סימן-וזכר לפסוק המופאסאני, — החופשי, השוטף, שנשימת-תאווה ארוכה לו. גברת בנדרסקי כתבה כתיבה דקדוקית עד כדי לייגע, בלי רוּח חיים, ובהגסת־הדעת — כדרך שהיו היהודים כותבים רוסית בימים עָבַרוּ.

לקחתי עמי את כתב-היד ובבית, בעליית-הגג של קאזאנצב, — כששוכניה ישנים סביבי, — שקדתי כל הלילה להבקיע לי שבילים בסבך זה של תרגום לא־לי. אין זו מלאכה רעה ככל הנדמה. הפסוק בא לעולם נאה וכעור כאחת. הסוד הוא בהטייה הבלתי-מורגשת כמעט. המנוף צריך להיות מונח בכף ולהתחמם. להטותו צריך פעם אחת, ולא פעמיים.

למחר בבוקר החזרתי את כתב-היד המתוקן. ראיסה לא שיקרה, כשדיברה על תאוות מופאסאן שלה. היא ישבה בלי נוע כל שעת הקריאה, וידיה חבוקות: ידי אטלס אלו היו זורמות כלפי מטה, מצחה החוויר והלך, הסלסלה שבין השדיים המלוחצים היתה ניסוטה ורוטטת.

— איך עשית זאת?

אזי הרחבתי את הדיבור על סגנון, על צבא-המלים, זה הצבא, שבו נעים כל סוגי הנשק. אין לך חרב, שעשויה להיתקע בלבו של אדם ולהפיגו דום, כנקודה שהוּצבה בּעִתַּה. היא הקשיבה בהרכנת-הראש, בפתחה קימעא את שפתיה הצבועות. קרן שחורה הבהיקה בשערות הַלַכָּה שלה, שהיו כבושות, חלקלקות ומפוסקות בשביל. רגליה היצוקות בגרביהן, שסובכיהן חסונים וענוגים, נתפשקו על גבי השטיח.

החדרנית, שהשיאה הצדה את עיניה המאובנות, הפרוצות, הביאה פת-שחרית על גבי טס.

שמש-הזגוגית של פטרבורג נינוחה על השטיח המחוספס, הדהוי. עשרים־ותשעת הכרכים של כתבי מופאסאן עמדו על המדף שמעל השולחן. באצבעות נמוגות נגעה השמש בכריכות עור-התחש של הספרים — הקבר המפואר של הלב האנושי.

הקריבו לנו קפה בספלונים כחולים והתחלנו לתרגם את “אידיליה”. הכל זוכרים את המעשה באחד מפרחי-הנגרים, שבהציקו הרעב, הוציא במציצה משדיה של מינקת שמנה את חלבה, אשר היה לה למוּעקה מאין יונק. המעשה אירע ברכבת, שהלכה מניצה למארסיי, בצוהרי יום שחון בארץ הוורדים, במולדת הוורדים, ששדות של פרחים גולשים שם אל חוף־הים…

יצאתי מבית בנדרסקי, ובכיסי עשרים־וחמישה רובל דמי-קדימה. הקומונה שלנו בפייסקי נשתכרה בערב ההוא, כסיעת אווזים ששתו לשכרה. בכפות-המרק גרפנו ביצי-דגים שחורות וקינחנו בנקניקים־של־כבד. בשיכרותי התחלתי להטיח דברים כלפי טולסטוי.

— הוא נפחד, הגראף שלכם, הוא נבהל… הדת שלו היא פחד… כיוון שנפלה עליו אימת הקור, הזיקנה, קם הגראף ותפר לו פקרס מן האמונה…

— ומה הלאה? — שאלני קאזאנצב, בנענעו בראשו כראש-הציפור. נרדמנו איש לרגלי מיטתו. ראיתי בחלומי את קאטיה, הכובסת בת־הארבעים, שנתגוררה בדיוטה התחתונה. בבקרים היינו לוקחים אצלה רותחין. אפילו את פניה לא הספקתי לראות היטב, אך בחלומי עשינו, אני וקאטיה, מעשים אשר לא ייעשו. התנשקנו עד אפיסת-הכוחות. לא כבשתי יצרי ולמחרת הבוקר נכנסתי אצלה לקחת רותחין.

הקבילה את פני אשה בלה, שסודר קשור לה שתי-וערב על חזה, שתלתליה אפורי-השיבה נתפרעו, וידיה הטפיחו.

מכאן ואילך אכלתי יום־יום פת-שחרית בבית בנדרסקי. בעליית-הגג שלנו היו מעתה תנור חדש, דג מלוח, שוקולאדה. שתי פעמים הסיעתני ראיסה אל האיים. לא כבשתי את יצרי וסיפרתי לה על ילדותי. הסיפור, לתמהוני, יצא קודר ביותר. מתחת לכיפת-החוֹלֵד הביטו אלי עיניים נוצצות, פוחדות. פרוות הריסים האדמונית ריטטה ברחמים.

התוודעתי אל בעלה של ראיסה — יהודי שפניו צהובות, ראשו קרוח, וגופו, השטוח והחסון, נטוי במלוכסן כמתכוון לעוף. היו שמועות על קירבתו לראַספוטין. הרווחים הגדולים, שבאו לו מעסקי הסַפַּקוּת הצבאית, שיוו לו מראה של אחוז-דיבוק. עיניו שוטטו, כביכול ראה את ריקמת-החיים, והנה היא קרועה לפניו. ראיסה היתה באה לידי מבוכה, כל אימת שהציגה את בעלה בפני אנשים חדשים. מפני צעירותי לא השגחתי בכך אלא לאחר שבוע ימים.

אחרי תחילת השנה החדשה באו אל ראיסה מקיוב שתי אחיותיה. יום אחד הבאתי את כתב-היד של “הווידוי”, וכיוון שלא מצאתי את ראיסה בביתה, חזרתי ובאתי לעת ערב. בחדר־האוכל סעדו. הגיעה משם צהלת-כסף של סוסות, והמולת קולות של גברים, הגועים בעליצות מופרזת. בבתי גבירים, שאין להם מסורת, מרעישים בסעודה. הרעש היה יהודי — כרעם בגלגל, וסיומיו מתרוננים ראיסה יצאה אלי בשמלת-נשף, וגַבָּה חשוף. רגליה בנַעֲלוִּלֵי-לכּה מתנודדים פסעו גולמנית.

— אני שיכורה, יקירי, — והיא הושיטה לי ידיים, ששרשרות של פלאטינה וכוכבי איזמרגדים חרוזים עליהן למכביר.

גופה נתנודד, כגופו של נחש, הזוקף לקול נגינה ומגביה כלפי התקרה. היא טלטלה בראשה המסולסל וקשקשה בטבעות, ופתאום צנחה על הכורסה, המגולפת גליפים רוסיים עתיקים. על גבה המפוּדר עממו צלקות.

מעבר לכותל נתפוצץ שוב קול צחוק של נשים. מחדר-האוכל יצאו האחיות חֲתוּמוֹת-השפם, ששדיהן שופעים, וקומתן גבוהה כשל ראיסה. שדיהן היו מזוקרים, שערותיהן השחורות נתנופפו. שתיהן היו נשואות, כל אחת לבנדרסקי הפרטי שלה. החדר נתמלא עליצות-נשים שבאה בערבוביא. עליצותן של נשים בשלות. הבעלים עטפו את האחיות במעילים של פרוות דוב-הים, במטפחות אוֹרַנִבּוּרג, רָגִלוּ אותן בערדליים גבוהים, שחורים; תחת סנוורות-השלג של מטפחות-הראש לא נשתיירו אלא לחיים מפורכסות ולוהטות, חוטמי שיש, ועיניים המתנוצצות בברק שֵׁמִי, קצר-ראי. לאחר שהרעישו קמעא, נסעו לאופירה, שבה הוצגה “יהודית” בהשתתפות שאליאפין.

— אני רוצה לעבוד, — מלמלה ראיסה, בהושיטה את זרועותיה החשופות, — החמצנו שבוע ימים…

היא הביאה מחדר-האוכל בקבוק ושני גביעים. שדיה נחו בחופשיות בתוך שק-המשי של שמלתה; הפטמות נזדקפו, המשי כיסה אותן.

— יין המשומר, — אמרה ראיסה אגב מזיגה, — מוּסקאַט של שנת שמונים-ושלוש. בעלי יהרגני, כשיוודע לו…

מעודי לא נתנסיתי במוסקאט שנת 83 ובלא שום נדנוד-היסוס שתיתי שלושה גביעים בזה אחר זה. הם נשאוני מיד אל סימטאות, שבהן נשפה שלהבת מצוּלְהֶבֶת והריעו כלי-זמר.

— אני שיכורה, יקירי… מה יש לנו היום?

— היום יש לנו ״L’aveu״…

— ובכן, ״ווידוי״. השמש — הוא גיבור הסיפור הזה, —1Le soleil de France …. נטפי שמש שהותכו, כיוון שנשרו על סָלֶסְטָה האדמונית, מיד נהפכו לבהרות-קיץ. בקרניה המאונכות ביין ובתמד-תפוחים מירקה השמש את פרצופו של העגלון פּוֹלִיט. שתי פעמים בשבוע היתה סלסטה מביאה העירה שמנת, ביצים ותרנגולות למכירה. היא היתה משלמת לפוליט עשרה סוּ דמי נסיעתה וארבעה סוּ דמי הובלת הסל. ובכל נסיעה ונסיעה היה פוליט קורץ עין לסלסטה האדמונית ושואלה: "ומתי נשתעשע מעט, ma belle?״2 — ״מה פירוש הדבר, מסיה פוליט ?״ הרתיע העגלון על דוכנו ופירש: “להשתעשע משמע להשתעשע, לכל השדים והרוחות… בחור ובתולה אינם צריכים כלי-זמר”…

— איני אוהבת הלצות כאלה, מסיה פוליט, — השיבה סלסטה וריחקה מן הבחור את שמלותיה, שנשתלשלו על סובכי-רגליה האדירים, החבושים גרביים אדומים.

אך בכוֹר-שטן זה פוליט לא פסק פיו מלצחוק ומלהשתעל, — באחד הימים עתידים אנו להשתעשע מעט, ma belle… — ודמעות של עליצות נתגלגלו על פניו, שצבען אדום כאודם הלבנה והיין.

שתיתי עוד גביע מן המוסקאט המשומר. ראיסה השיקה גביעה בגביעי. החדרנית מאובנת-העיניים עברה בחדר ונתעלמה.

Ce diable de Polyte3… במשך שתי שנים שילמה לו סלסטה 48 פראנק למעלה מן המיקח השווה, הרי זה קיימא־לן של חמישים פראנק חסר שניים. בשלהי השנה השניה, בהיותם יחידים בדיליז׳אנס, ופוליט, שלגם לפני הנסיעה לגימה גסה מתמד-התפוחים, שאל כהרגלו: "ואפשר נשתעשע היום, מאמזל סלסטה?״ — היא השיבה לו בהשפלת־עיניים: “הנני לשרותך, מסיה פוליט…”

ראיסה געתה בצחוק וצנחה על השולחן. Ce diable de Polyte… הדיליז׳אַנס היה רתום לסוסית לבנה. הסוסית הלבנה, ששפתיה וורודות מחמת הזיקנה, התנהלה במפסיע. שמשה העליזה של צרפת הקיפה את הכרכרה הנושנה, שהיתה מכוסה מן העולם בחפיפה שהצהיבה. בחור ובתולה אינם צריכים כלי-זמר…

ראיסה הושיטה לי גביע. זה היה החמישי.

,Mon vieux — 4 לכבוד מופאסאן…

ואפשר נשתעשע היום, ma belle?….

נמשכתי אל ראיסה ונשקתיה על שפתיה. הן נרטטו ותפחו.

— אתה משעשע, — מלמלה ראיסה מבעד לשניה ונרתעה לאחור.

היא נלחצה אל הקיר ופישקה את זרועותיה החשופות. בזרועותיה ובכתפיה נדלקו כתמים. מכל האלים, שהוקעו על צלב, היה זה המפתה ביותר.

— הואיל נא לשבת, מסיה פוליט…

היא הורתה לי על כורסה כחולה, אלכסונית, העשויה בנוסח סלאבי. מסעד-הגב שלה היה מעשה מיקלעת, מגולף בעץ ומקושט בציורי זנבות, נשתרכתי לשם ברגל כושלת.

הלילה הניח מתחת לעלומי הרעבים בקבוק מוּסקאט משנת 83 ועשרים-ותשעה כרכים, עשרים ותשע תיבות של חומר-נפץ, הטעונות רחמים, גאון, תאווה… קפצתי ממקומי, הפכתי את הכסא, נתקלתי במדף, עשרים-ותשעת הכרכים נתמגרו על השטיח, דפיהם נתפרחו, הם ניצבו במצודד… והסוסית הלבנה של גורלי התנהלה במפסיע.

— אתה משעשע, — נשתאגה ראיסה.

יצאתי מבית-השחם שבמויקה בשעה השתים־עשרה, לפני שהאחיות והבעל חזרו מן האופירה. הייתי מפוכח ויכולתי להישיר פסיעותי על קרש אחד, אך טוב שבעתיים היה להתנודד, ואני נתערסלתי מצד אל צד והייתי מזמר והולך בלשון שבדיתי מלבי באותה שעה. במנהרותיהם של הרחובות, המעוטרים בשרשרת של פנסים, נתאבכו אדי-הערפל גלים־גלים. מפלצות שאגו מאחרי החומות הרותחות. הדרכים המרוצפות קיצצו את רגלי המהלכים בהן.

בבית ישן קאזאנצב. הוא ישן בישיבה, בפישוט רגליו הצנומות באנפילאות-של-לבד. פלומת הקנרית שבראשו סמרה. הוא נרדם ליד התנור, רכון על ״דון קיחוט" ממהדורת 1624. בשער הספר היתה הקדשה לדוכּס דֶה בְּרוֹליוֹ. שכבתי בחשאי, שלא להעיר את קאזאנצב, קירבתי אלי את המנורה והתחלתי לקרוא את ספרו של אדוארד מייניאַל “על חייו ויצירתו של גי דה-מופאסאן”.

שפתיו של קאזאנצב נעו, ראשו היה צונח והולך.

ובלילה ההוא נודע לי מאֶדוּארד מייניאל, כי מופאסאן נולד בשנת 1850 לאביו האציל מנורמאנדיה ולאמו לֶאוֹרָה לֶה-פּוּאַטוֶן, בת-דודתו של פלוֹבֶּר. בשנת העשרים־וחמש לחייו אֵירעוֹ ההתקף הראשון של העגבת התורשתית. כוחות הפריון והשמחה, הגלומים בו, נאבקו עם המחלה. תחילה היה לוקה במיחושי-ראש ובהתקפים של מרה שחורה. אחר-כך ניצב לפניו צל-הבלהות של העיוורון. עיניו כהו והלכו. אחזוהו שגעון החשדנות, הבּוֹדדָנות, תאוות-המדנים. הוא נאבק בחמת־כוחו, טלטל עצמו בספינת-טיולים על-פני ים התיכון, ברח לתוניס, למארוקו, לאפריקה המרכזית, — וכתב בלי הרף. משהגיע לתהילה, שחט עצמו בשנת הארבעים לחייו, איבד דמים מרובים, אך לא מת. חבשוהו בבית-המשוגעים. הוא היה זוחל שם על ארבעתיו ובולע את גלליו. הכתוב האחרון ברשימת קורות-מחלתו אומר:

“Monsieur de Maupassant va s’animaliser” (“מר מופאסאן מתְבַּהֵם והולך”).

בן 42 היה במותו. אמו האריכה ימים אחריו.

קראתי את הספר עד תומו וקמתי מעל מיטתי. הערפל ניגש אל החלון והסתיר את העולם ומלואו. לבי נתכווץ. בשורת האמת נגעה בי.



  1. שמשה של צרפת (צרפתית).  ↩

  2. יפתי (צרפתית).  ↩

  3. בכור־שׂטן זה פוליט (צרפתית).  ↩

  4. ידידי (צרפתית).  ↩

המלצות קוראים
תגיות