רקע
איסאק באבל
נפט
איסאק באבל
תרגום: אברהם שלונסקי (מרוסית)
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: רוסית

“…החדשות רבות, כתמיד… שאַבּסוֹביץ׳ קיבל פרס בעד הקרֶקינג1, מהלך כולו “חוץ־לארץ”, ההנהלה קיבלה עילוי-בדרגה. משנודע עניין המינוי, נפקחו כל העיניים: הבחור נתגדל… לרגל זה חדלתי להיפגש עמו. “משנתגדל”, הרגיש הבחור, כי גלוּיה לפניו איזו אמת, שֶׁמֵאִתנו, בני-התמותה הפשוטים, היא מכוסה, והעמיד פנים של מאה-אַחוּזיוּת ואורתודוכּסליות (אוֹרתוֹבּוֹכּס, כפי שאומר חאַרצֵ׳נקוֹ), שלא תזיזהו ממקומו… נפגשנו לפני כיומיים, הוא שאל, מדוע איני מברכת. עניתי: — את מי לברך — אותו, או את השלטון הסובייטי?.. הוא הבין, התחמק, אמר: “צלצלי…” את הדבר רחרחה תיכף־ומיד זוגתו. אתמול— צלצול: “קלאוודיושה, הננו צמודים עכשיו ל״גוֹרט”,2 אם נחוץ לך משהו מן הלבַנים…” עניתי, שאני מקווה להגיע למהפכה העולמית בפנקסי הפרטי שלי…

עכשיו — על עצמי. להווי ידוע לָךְ — הנני מנהלת-העניינים בסינדיקאט-הנפט. הציעוני זה כבר, אני סירבתי. נימוקִי — חוסר-כשרון לעבודה משרדית, וכן רצוני להיכנס לפּרוֹמאקדמיה… העניין עמד שלוש פעמים לבירוּר בלישכה, היה הכרח להסכים, ועכשיו איני מתחרטת… מכאן תמונה ברורה על המיפעל, משהו הצלחתי לעשות, ארגנתי משלחת לחלקנו בסאַחאַלין, הגברתי את פעולות הסֶקְר, מַרבָּה לעסוק במכון לנפט. זינאידה על ידי. היא בריאה, עומדת ללדת בקרוב, התהפוכות היו רבות… על הריונה סיפרה זינאידה למאכּס אלכּסנדרוֹביץ' שלה (אני מכנה אותו בשם מאכס-ומוריץ) באיחור-זמן, כבר התחיל החודש הרביעי. הוא העמיד פנים של התלהבות, הטביע על מצחה של זינאידה נשיקה של כפור, ואחר-כך רמז, כי הוא עומד לפני תגלית מדעית חשובה, כי מחשבותיו רחוקות מחיי יום־יום, אין לשער כלל משהו בלתי-מסוגל לחיי משפחה יותר ממנו, ממאכּס אלכסנדרוביץ׳ שוֹלוֹמוֹביץ׳, אך, כמובן, הוא לא יהסס מלוותר על


הכל וכולי וכולי וכולי… זינאידה, כיוון שאשה מן המאה-העשרים היא, פרצה בבכייה, אך הוכיחה, כי בעלת-אופי היא…. בלילה נדדה שנתה, והיתה מתחנקת, פושטת צווארה. מיד עם שחר קפצה, ובלתי-מסורקת, איומה, בחצאית ישנה, חשה ל״גִיפִּרוֹמָז“,3 שפכה עליו קיתון של דברים, שהיא מבקשת לשכוח כל מה שהיה אתמול. את הוולד היא תשמיד, אך לעולם לא תסלח דבר זה לבני-האדם… כל זה מתרחש בפרוזדור של ה״גִיפִּרוֹמֶז” בתוך הדחק. מאכס-ומוריץ מסמיק ומחוויר, ממלמל:

— יש להצטלצל, להיפגש…

זינאידה לא הקשיבה עד הסוף, באה אלי במרוצה והכריזה:

— מחר לא אצא לעבודה!

נרתחתי, להבליג לא ראיתי צורך ושפכתי על ראשה את כל חמתי — כהלכה… הגיעי בנפשך — הבתולה בשנות העשור הרביעי, בּנוֹי אינה מצטיינת הרבה, גבר של ממש לא יכבדנה ברקיקת פיו, נזדמן מאכס-ומוריץ זה (ולא עליה, אלא על גזע לא-לו, על אבות־אריסטוקראטים קפץ), תפסת חתיכה ממנו, החזיקי בה, גדלי אותה… בני-התערובת מזרע היהודים יוצאים טובים מאד, אנו יודעים זאת — הביטי, איזה אכזמפלאר יש לְאַנִי, — ומלבד זאת, מתי ללדת, אם לא עכשיו, כששרירי הבטן עודם בכושר-פעולתם, כשעוד אפשר לגדל פרי-בטן זה?! תשובה אחת בפיה: “אי אפשר לי, שלילדתי לא יהיה אב”, כלומר המאה התשע-עשרה נמשכת, מר-אבּא הגיניראל יֵצֵא מחדר-משכיתו, והאיקונין בידו, ויקלל (או בלי איקונין — איני יודעת, איך היו מקללים שם), הבתולות יגניבו את הרך-הנולד לבית-האסוּפים או למינקת בכפר…

— שטויות, זינאידה, — אני אומרת לה, — עתים אחרות, זמירות אחרות, נסתדר בלי מאכס־ומוריץ…

לא הספקתי לגמור את דברי, קראוני לאסיפה. בעת ההיא החריף עניינו של וויקטור אנדרייביץ׳. כאן באה בעוד מועד החלטת הצ.ק. לבטל את הנוסח הקודם של תוכנית-החומש ולהביא את תפוקת הנפט ב- 1932 עד 40 מיליון טון. את עיבוד החומר הטילו על התַּכֵּנִים, כלומר על וויקטור אנדרייביץ׳. הוא נסתגר בחדרו, אחר-כך קורא אותי אליו ומראה לי מכתב. הכתובת — נשיאות הוו.ס.נ.ח.4. התוכן: הנני מסיר מעלי את האחריות למחלקת התיכנוּן. את המיספר ארבעים־מיליון טון אני חושב לשרירותי. יותר משליש יוקח לפי האומדן ממחוזות שלא נחקרו, והרי זה לחַלֵק את עור הדוב, שלא זו בלבד שלא הרגוהו, אלא גם את עקבותיו לא גילו…

ועוד זאת, משלושה מִתְקְנֵי-הקרקינג, הפועלים היום, אנו קופצים, לפי התוכנית החדשה, למאה-וחמישים בשנה האחרונה של החוֹמש. וכל זה בשעה שיש מחסור במתכת, ובשעה שעל ביצוע-הקרקינגים המורכב עד מאד עדיין לא נשתלטנו… סופו של המכתב היה כך: ככל בני-התמותה, מעדיף אני לצדד בזכות הטֶמִפִּים הגבוהים, אך הכרת החובה… וכולי וכולי. קראתי. הוא שואל:

— לשלוח או לא?

אני אומרת:

— וויקטור אנדרייביץ׳, נימוקיך וכל המגמה מעיקרה אינם מתקבלים על דעתי, אך איני רואה זכות לעצמי ליעצך, שתסתיר את השקפותיך…

את המכתב שלח. וו.ס.נ.ח. — אש להבה. הועידו אסיפה. מטעם וו.ס.נ.ח. הגיע באַגרינוֹבסקי. על הקיר קבעו את מפת ברית-המועצות, ועליה מִרבּצֵי הנפט החדשים, מיתקני-הדיסטאלאציה, צנורות הנפט הגולמי והמזוקק; כפי שאמר באגרינובסקי:

— ארץ עם מחזור-דם חדש…

באסיפה דרשו מהנדסים צעירים מסוג “אוכלי-הכֹּל” להכריע את וויקטור אנדרייביץ׳ על הבּרכּיים. ביקשתי רשות־הדיבור, דיברתי ארבעים-וחמישה רגע. "אומנם, אין אנו מטילים ספק בבקיאותו של הפרופיסור קלוֹסוֹבסקי ובכוונתו הטובה, ויתירה מזו, אנו אף מעריצים אותו, אלא שאנו פוסלים את פולחן המיספרים, שהוא שבוי בידיו״, — הנה הרעיון שפיתחתי.

— נדחה את לוח־הכפל ככלל גדול בחכמה הממלכתית… על סמך המיספרים הערטילאים כלום אפשר היה לומר, שאנו נבצע את חומש הנפט מבחינת ההפקה במשך שנתיים וחצי ?.. על סמך המיספרים הערטילאים כלום אפשר היה לומר, שמשנת 1931 אנו נגדיל את היצוא פי-תשעה ונעלה למקום השני לאחר ארצות-הברית?

אחרי דיבר מוּראַדיאַן ומתח ביקורת על כיווּן צינור-הנפט הַכַּסְפִּי — מוסקבה. וויקטור אנדרייביץ׳ היה רושם רשימות בשתיקה. בלחייו בצבץ אודם של זיקנה, אודם של דם־וורידים… ריחמתי עליו, לא הקשבתי עד הסוף, הלכתי לחדר-עבודתי. זינאידה עודה יושבת במישרד, וידיה מפוכרות.

— תלדי, — שואלת אני, — או לא?

היא מביטה ואינה רואה, ראשה מתנודד, היא מדברת, ולדבריה אין צליל.

— הננו שניים, קלאַבדיוּשה, — אומרת היא לי: — אני וצערי, כאילו חטוטרת הדביקו לי… ומה מהר משתכח הכל, הנה איני זוכרת כבר, איך חיים בני-אדם בלי צער…

היא אומרת זאת, חוטמה נתארך עוד יותר, הסמיק, הלסתות המוּז׳יקיות (אצל אנשי מעמד-האצילים ישנן לפעמים לסתות כאלה) נתבלטו… מאכס־ומוריץ, חושבת אני, לא היה מתלהב הרבה, אילו ראה אותך בדמות זו… נתגוללתי עליה בצעקות, סילקתי אותה למיטבח לקלף תפוחי-אדמה… אל תצחקי, תבואי — גם אותך נכריח. לתיכנוּן בית-החרושת בְּאוֹרִסק הקציבו זמן כזה, שוועדת-התֵּכָּנִים והשַׂרְטָטִים יושבים יומם ולילה, לארוחת-הצוהריים קולפת להם וואַסָנָה תפוחי-אדמה עם דג-מלוח, מטגנת להם חביתה, ושוב טוֹחֲרִים… היא יצאה למיטבח. לאחר רגע אני שומעת צעקה. באה במרוצה — זינאידה שלי על הריצפה, דופק אָין, העיניים מגולגלות… נתייגענו עמה, פשוט, אין לתאר כלל: וויקטור אנדרייביץ׳, וואסינה ואני. הבהלנו רופא. הכרתה שבה אליה בלילה, היא נגעה בידי, — הלא ידעת את זינה, את עדינותה הבלתי-רגילה… אני רואה: הכל נשרף בה במשך השעות האלה, והכל נולד מחדש… לאבד זמן אסור היה.

— זִינוּשָׁה, — אני אומרת לה, — אנו נצלצל לרוֹזָה מיכאילובנה (היא אצלנו כקודם מאנשי-החצר בעניינים הללו), כי את חזרת בך, כי את לא תבואי… המותר לי לצלצל?

היא עשתה סימן, שמותר, לכי. על הספה בקירבתה ישב ויקטור אנדרייביץ׳, לא חדל למשש את הדופק. התרחקתי, שומעת אני — הוא אומר:

— הנני בן 65, זינוּשה, צִלִי עלי אדמות מצטמצם והולך. הנני איש מלומד, זקן, והנה רצה האלוהים (תמיד — האלוהים!), וחמש שנות-חיי האחרונות חלוֹת בעת ועונה אחת עם זה, — נו, יודעת את עם מה — עם תוכנית-החוֹמש… מעכשיו לא תהיה לי עוד שהות עד יום מותי לא לנוח, לא לחשוב על עצמי." ואילולא בתי, שבאה בערבים וטופחת על שכמי, אילולא בָּנַי, שכותבים לי מכתבים, הייתי עצוב כל-כך, שאין לתאר כלל." יִלְדִי, זינוּשה, אני וקלאבדיה פּאבלובנה נקבל עלינו את האפטרופסות.

הזקן ממלמל, אני מצלצלת לרוזה מיכאילובנה, כי הנה, משמע, יקירתי רוזה מיכאילובנה, מוּראַשוֹבה הבטיחה לבוא מחר, ובכן היא חוזרת בה… בטלפון קול של בן־חיל:

— נפלא, שחזרה בה, פשוט פאנטאסטי…

אשת-החצר שלנו — כמו תמיד: לסוּטית משי וורודה, חצאית אנגלית, מסולסלת, מִקְלַחַת, התעמלות, מאהבים…

הסענו את זינאידה הביתה, הצעתי לה מישכב חם ככל האפשר, חלטתי תה. ישנוֹת היינו יחד, — כאן גם בכינו קצת, זכרנו מעשים שטוב היה שלא נעשו משנעשו, שקלנו וטַרְנוּ, וכך בערבּוּב הדמעות, נרדמנו… “השד” שלי ישב לו בחשאי, עבד, תרגם מגרמנית ספר בטכניקה. לא היית מכירה, דאשָׂה, את ״השד״ — הוא נרגע, נתכווץ, נִשְׁקַט. זה מדכדך אותי.. יום שלם מכופף את גבו בגוֹספּלאן, בערב — תרגומים.

— זינאידה תלד, — אני אומרת לו. — איזה שם לתת לילד? (על ילדה אין איש חושב כלל). — הוחלט — איוואן, — היוּרים והליאוֹנידים נמאסו… ודאי יהיה זה חֶבְרְמָן מנוּול קצת, בעל שיניים חדות, שיניים — בשביל ששים איש. דלק הכינונו לו, עתיד הוא להסיע בחורות אי-שם ליאַלטה, לבּאַטוּם, — לא כמו שהסיעו אותנו להרי ווֹרובּיוב… שלום לך, דאשה. “השד” יכתוב לחוד. איך העניינים אצלך?

קלאבדיה.

.p.s. —…אני מטקטקת במשרדי, מעל לראשי — קולות נפץ, מן התיקרה נופל הטיח. נמצא, שביתנו עודו חזק, לארבע הקומות שהיו אנו מוסיפים עוד ארבע. מוסקבה כולה מחוּתרת, כולה חפירות, מגובבת צינורות, לבֵנים, מסילות החשמליות מסוכסכות, מכונות שהובאו מחוץ־לארץ מטלטלות את חִדְקֵיהֶן, מבַטשוֹת, מטרטרוֹת, ריח זפת עולה, עשן מתמר, כבמקום של דליקה… אתמול בכיכר ווארוואַרסקאַיה ראיתי בחור אחד… הפרצוף רחב, אדום, הראש המגוּלח מבהיק, החוּלצה בלי חגורה, הרגליים היחפות בסנדלים. דילגנו עמו מגבשושית לגבשושית, מהר להר, זחלנו ויצאנו ושוב נפלנו…

— הנהי, מערכת-הקרב שניטשה, — אומר לי הבחור. — עכשיו, עַלְמָתי, במוסקבה עצם החזית, עצם המלחמה…

הפרצוף סֵבֶר טוב לו, מחייך כילד. אני, ממש, רואה אותו לנגד עיני…"



  1. פצוח פחמימנים שבנפט הגולמי.  ↩

  2. גורט — נוטריקון: מחלקה עירונית לסחר־הקמעוני, מעין “המשביר לצרכן”.  ↩

  3. גיפרומז — נוטריקון: מכון ממלכתי לתיכנון בתי־חרושת למתכות.  ↩

  4. ר״ת: המשק העממי הסובייטי הכל־רוסי.  ↩

המלצות קוראים
תגיות