מחמש עד שש היה בית-המלון שלנו ״ Hotel Danton" מועף באוויר מרוב אנחוֹת-האהבה. בחדרים עסקו במלאכה מומחים מופלגים. כיוון שבאתי לצרפת באמונה שלימה, כי העם היושב בה תש-כוחו, נפלאתי הרבה על טיבה של אותה מלאכה. אצלנו אין מביאים נשים לידי תבערה שכזאת, לחלוטין לא. שכני, ז׳אַן בִּיֶנאַל, אמר לי פעם אחת: Mon vieux, במשך אלף שנות ההיסטוריה שלנו עשינו את האשה, את הסעוּדה ואת הסֵפר… איש לא יכחישנו בדבר הזה…

בעניין דעת-צרפת הירבּה ז׳אן ביינאל, הסוחר במכוניות משומשות, להועיל לי יותר מן הספרים שקראתי ומן הערים שראיתי. בתחילת היכּרותנו שאלני על הריסטוֹראן שלי, על בית-הקפה שלי, על בית-הבוֹשת שאני מבקר בו. תשובתי זעזעתו.

¹ —… On va refaire votr ואנו שינינו אותם. את ארוחת-הצוהריים התחלנו לאכול בבית-התמחוי של סוחרי-הבהמות ותגרי-היין — מוּל Halles aux vins²

בתולות כפריות בדרדסים היו שמות לפנינו סרטני־ים ברוֹטב אדום, צלי ארנבת ממולאה בשומים ובכמֵהוֹת, ויין, שאי אתה משיגו במקום אחר. המזמין היה ביינאל, המשלם — אני, אלא ששילמתי במיקח שמשלמים הצרפתים. זה לא היה בזוֹל, אך היה זה המיקח השווה. ומיקח זה הייתי משלם גם בבית־הבושת, שפירנסוהו כמה סינאטורים, ומקום מישכנו סמוך ל-.³Gare st. Lazare ביינאל טרח טירחה מרובה להציגני לפני שוכנות הבית הזה, יותר מכפי שהוצרך לטרוח, אילו ביקשתי להיות נוכח בישיבת בית-הנבחרים בשעת הפלת מיניסטריון. את הערב היינו מסיימים ליד Porte Maillot, בבית-קפה, שבו מתכנסים עורכי תחרויות-של-בוֹכּס ומשתתפי מירוצי-המכוניות. מורי-ורבי היה שייך לאותה מחצית האומה, שסוחרת במכוניות; המחצית השניה מחליפה אותן. הוא היה סוֹכן רָנוֹ ועשה מִסחַרים

עם ארצות הבאלקאן, המפוקפקות שבארצות-תבל, ובעיקר עם בעלי-עסקים רוּמניים, הנאלחים שבבעלי-העסקים שבעולם. בעיתוֹת-הפנאי היה ביינאל מלמדני פרק בהילכות קנייתה של מכוֹנית משוּמשה. לשם כך, לדבריו, דין היה לנסוע לריביירה בשלהי העונה, כשהאנגלים חוזרים איש לביתו ונוטשים במוסכים את המכוניות, ששימשו שניים או שלושה חדשים. ביינאל עצמו היה נוסע ב“רֵנוֹ” מרופט, שהיה נוהג בו, כדרך שסאַמוֹיָד⁴ נוהג בכלבים. בכל אחד-בשבת היינו יוצאים ברכב כַּרִכְּרָנִי זה ועושים דרך של מאה-ועשרים קילומטר לרוּאַן לאכול ברווז, ששם מטגנים אותו בדמֵי עצמו. נצטרפה אלינו זֶ׳רמֶן, זבנית של כסיות בחנות שב- rue Royale. ימי-המועד שלה עם ביינאל היו יום ד, ואחד-בשבת. היא היתה באה בשעה החמישית. כהרף־עין היה חלל חדרם מתמלא קול המיה, קול חיבוט גופים בצניחתם, קול פחד, ולאחר מכן היתה מתחילה גוויעת-עדנים של אשה: — Oh, ȷean …

הייתי מחשב ביני לבין עצמי: נו, הנה נכנסה ז׳רמן, היא סגרה את הדלת בעדה, הם נשקו זה לזה, הנערה הסירה את מגבעתה, את כסיותיה והניחתם על השולחן, ולפי חשבוני לא היתה להם שהות עוד. לא היתה להם שהות להתפשט. בלי הוציא דיבור אחד מפיהם, היו השניים מפזזים בסדיניהם, כארנבות. כתום גניחותיהם, היו מתפקעים מצחוק ומלהגים על עסקיהם. ידעתי על כך כל מה שיכול לדעת שכן, השרוי מאחורי מחיצה של קרשים. לז׳רמן היו מריבות עם מוסיה אַנְרִיש, מנהל החנוּת. אבותיה נתגוררו בטוּר, היא היתה נוסעת לבקרם. שבת אחת קנתה לעצמה סוּדר-של-פרווה, שבת אחרת שמעה את “לה-בּוהים” בגראנד-אוֹפירה. מוסיה אנריש היה כופה את זבניותיו ללבוש בגדים חלקים נוסח ⁵tailleur מוסיה אנריש אִנְגֵל את ז׳רמן, היא היתה כאחת מאותן הנשים המעשיות, שטוחות-החזה, רבות-התנועה, מסולסלות-השער, הצבועות בצבע החוּם הלוהט, — ואולם הקרסוֹל השמן של רגלה, צחוקה הרהוּט ושפל-הקול, מבט עיניה המתבוננות והנוצצות, ואותו קול אנחה שבגוויעה —!Oh ȷean — כל אלה הושארו לרשותו של ביינאל.

בדוֹק העשן והזהב של הערב הפאריזאי נע לפנינו גופה החסון והדק של ז׳רמן; בצחקה, היתה מפשילה ראשה ומאמצת אל חזה אצבעות וורודות וזריזות. לבי היה מתחמם בשעות אלו. אין לך בדידות ללא-מיפלט יותר מן הבדידות בפאריז.

לכל הבאים ממרחקים עיר זו היא מעין גלוּת, ועלתה מחשבת בדעתי, שז׳רמן נחוצה לנו יותר מאשר לביינאל. במחשבתי זו נסעתי למארסיי.

לאחר שישבתי חודש-ימים במארסיי, חזרתי לפאריס. חיכיתי לרביעי־בשבת, כדי לשמוע את קולה של ז׳רמן.

הרביעי-בשבת עבר, איש לא השבית את הדומיה מעבר לכותל. ביינאל החליף את יום־המועד שלו. קולה של אשה נשמע בחמישי-בשבת, בשעה החמישית, כתמיד. ביינאל נתן לאורחתו שהות להסיר את המגבעת והכסיות. ז׳רמן החליפה את יומה, אך היא החליפה גם את קולה. שוב לא היתה זו קריאת־תחנונים מקוטעת: ״…Oh, Jean״ ואחריה דומיה, הדומיה מהלכת־האימים של אושר הזולת. היא נתחלפה זאת הפעם בטַרְחוּת ביתית, צרודה, בפליטת צוויחוֹת גרוניות. ז׳רמן החדשה היה מחריקה בשיניה, צונחת בתנופה אל הספה ובהפסקות מסיחה בקול מעוּבּה ומשוּך. היא לא הגידה דבר על מוסיה אנריש, ולאחר שניהמה את ניהומיה עד השעה השביעית, התקינה עצמה ללכת. פתחתי קמעא את דלת חדרי, כדי להקביל פניה, וראיתי מוּלאַטיה, ההולכת במסדרון בזקיפת הכרבולת של שערות-הסוסים, בשרבוב השדיים הגדולים והמדולדלים. בגָששה בנעליה ללא עקביים, שנתרחבו מרוב דשדוש, עברה המוּלאטיה על-פני המסדרון. דפקתי על דלת חדרו של ביינאל. הוא היה סרוּח על המיטה בלא מקטוֹרן, מעוך, מאפיר, בגרביים מהוּהים מרוב כביסה.

— Mon vieux, נתת ספר-כריתות לז׳רמן?…

—,Cette femme est folle⁶ — השיב הלה והיה מתקפד והולך, — כי יש חורף וקיץ בעולם. תחילה וסוף, כי לאחר החורף בא הקיץ, ולהיפך, — כל זה לא איכפת לה למאַדמוּאַזל ז׳רמן, כל אלה הם מזמור-שיר לא־לה… היא טוענת ריחיים על צווארך ודורשת שתהא נוֹשאם… לאן? אין איש יודע זאת, חוץ ממאדמוּאַזל ז׳רמן…

ביינאל ישב על המיטה, המכנסיים נתקמטו מסביב לרגליו הצנומות, עור-ראשו החיוור בצבץ מבעד לשערותיו שנתלבדו, משולש השפם היה מרטיט. מאַקוֹן במחיר ד׳ פראנקים הליטר החזיר את ידידי לאיתנו הראשון. בשעת קינוח-הסעודה טירף בכתפיו ואמר, כמתרץ את הרהורי-לבו:

—…מלבד האהבה הנצחית ישנם בעולם גם רומינים, שטרות, פשיטות-רגל, מכוניות שמסגרותיהן פקעו….⁷Oh, j’en ai plein le dos

הוא נתעלץ בקאפה דֶה-פּאַרי עם לגימת כוסית של קוניאק. ישבנו על המרפסת מתחת לגנוגנת-הבד הלבנה. פסים רחבים נתמשכו עליה. בערבוביא עם כוכבי החשמל נהר הקהל על גבי המדרכה. כנגד פנינו נעצרה מכונית מוארכת כמוֹקש. יצאו מתוכה אנגלי ואשה בשכמיה של צֵבֵל. היא צפה ועברה על פנינו בענן מחוּמם של בוֹשם ופרווה, ארוכּה אריכות בלתי־אנושית, עם ראש חרסינה קטן ומאיר. ביינאל פרץ למראיה קדימה, פשט רגל, הלבושה מיכנס ממורטט, וקרץ לה עין, כדרך שקורצים לבתולות Rue tie la ⁸gâİtè האשה נתחייכה בזווית שפתותי-הַשָׁנִי, הרכינה את ראשה הוורוד, המעוטף עטיפה נראית-ולא-נראית, וברתיעת גופה הנחשיי נתעלמה מן העין. אחריה, בקול רציצה, עבר האנגלי הזקוף כמקל.

—![²⁰]Ah, canaille — הפטיר ביינאל אחריהם. — לפני שנתיים מסתפקת היתה בכוס אַפֶּרִיטִיב…

נתפרדנו בשעה מאוחרת. גמרתי בלבי ללכת בשבת אל ז׳רמן, להזמינה לתיאטרון, לנסוע עמה לשאַרטֶר, אם תרצה בכך, אך נסתבבו הדברים, ואני ראיתים — את ביינאל ואת ידידתו לשעבר — לפני המועד

הזה. למחרת הערב כבשו השוטרים את הכניסות לבית-המלון “דאנטון”, שולי שכמיותיהם הכחולות נתפשקו בפרוזדורנו. הניחוני להיכנס, לאחר שבדקו ומצאו, כי הנני מדיירי מאדאם טריוּפו, בעלת האכסניה שלנו. מצאתי ז׳אנדארמים על סף חדרי. דלת חדרו של ביינאל היתה פתוחה לרווחה. הוא היה מוטל על הרצפה בתוך שלולית של דם, ועיניו נעכרות ועצומות למחצה. יגון של מיתה-בראש-חוצות היה קָפוי מעליו. הוא היה שחוט, ידידי ביינאל, ושחוט כדבעי. ז׳רמן בחליפת tailleur ובכובעית, המלוּחצת בצִדֶיָה, ישבה ליד השולחן. בהחזירה לי שלום, הרכינה את ראשה, ועמו נרכנה גם הנוצה שעל כובעיתה…

כל זה אירע בשעה השישית בערב, בשעת האהבה; בכל חדר היתה אשה. לפני הסתלקותן — לבושות-למחצה, בגרביים עד יריכיהן, כנערי-החצר, — נחפזו לפרכס פניהן בסרק ולעטר פיותיהן בצבע שחור. הדלתות היו פתוחות-לרווחה, גברים במינעלים, שהותרו שרוכיהם, נערכו במסדרון. בחדרו של איטלקי מקומט-פנים, אמן של מירוצי-אופניים, בכתה על גבי הכר ילדה יחפה. ירדתי למַטה, כדי להזהיר את מאדאם טריוּפוֹ. אמה של ילדה זו מכרה עתונים ברחוב סָן־מִישֶׁל. בלישכת בית-המלון כבר נתלקטו הזקנות שברחובנו, רחוב דאנטה: ירקניות וקוֹנסיירז׳יות, תגרניות של ערמונים ושל תפוחי-אדמה מטוגנים, גושי בשר מזוּפּק ומעוּות, משופמות, כבדות־נשימה, בתבלולים ובהרות סמוקות.

— Voilà qui n’est pas gai, — אמרתי בכניסתי, —![²¹]quel malheur

—… C’est l‘amour, monsieur… El’aimait⁹

מתחת לתחרים שמטו שדיה הלילכיים של מאדאם טריוּפוֹ, רגלי הפיל נתפשקו בטבור החדר, עיניה נוצצו.

— e L’amor — נענתה אחריה כבת־קול סיניורה רוֹקָה, בעלת המסעדה שברחוב דאנטה. —¹⁰Dio cartiga q הזקנות נתגודדו ומלמלו כולן בבת־אחת. יִקוֹד של אבעבועות הצית את לחייהן. העיניים יצאו מארובותיהן.

L’amour —,כפלה מאדאם טריוּפוֹ את אמירתה והיתה תוקפת עלי, —…¹¹ C’est une grosse affaire, l’amour

בחוץ תקע צופר. ידיים מיוּמנות גררו את ההרוג למטה, אל מרכבת בית־החולים. הוא נהפך למיספר, ידידי ביינאל, ושמו אבד בנחשולה של פאריז. סיניורה רוֹקָה ניגשה אל החלון וראתה את הגוויה. הסיניורה היתה מעוברת, כרסה נשתרבבה והיתה מהלכת-אימים, על ירכיה המשורבטות נח המשי, השמש חלפה על פניה הצהובות, הצבויות, על שערותיה הצהובות, הרכות.

Dio —, קראה סיניורה רוקה, — tu non perdoni quelli,chi non ama… non ama¹²

על רשתו המטוּשטשת של הרובע הלאטיני ירדה האפלה, בשקעיו נפוץ קהל של שפלי-קומה, נֵשֶׁם חם של שוּם נפלט מן החצרות. הדמדומים כיסו את ביתה של מאדאם טריפוֹ, את חזיתם הגוטית על שני חלונותיה, את שרידי המגדליוֹת והחלזוניות, זה הקיסוס שנתאבן.

כאן גר דאַנטון לפני שלושה יובלות-שנים. מבעד לחלונו הוא ראה את טירת קוֹנסיירזֶ׳רִי, גשרים, הנטויים בקלוּת על-פני הסֵנֶה, שורת בתים קטנים וסומים, הלחוּצים אל הנהר, נֵשֶׁם כיוצא בזה נדף אז ובא לקראתו. הדוּפי רוח החריקו קירותיהן ושלטיהן החלודים של האכסניות.