רקע
איסאק באבל
מבעד לאשנב
איסאק באבל
תרגום: אברהם שלונסקי (מרוסית)
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: רוסית

יש לי מכּרה — מאדאם קֶבְּצִ׳יק שמה. לשעבר — טוענת מאדאם קבצ׳יק — פחות מחמישה רובל לא היתה מקבלת “בעד שוּם הון שבעולם”. עכשיו יש לה דירה משפחתית, ובדירה המשפחתית שתי בתולות — מאַרוּסיה ותָמַרָה. הקופצים על מארוסיה מרובים יוֹתר מעל תמרה.

חלון אחד מחדרן של העלמות משקיף החוצה, השני — צוהר תחת התיקרה — לחדר-האמבּטיה. ראיתי זאת ואמרתי לפאני אוֹסיפובנה קָבְּצִ׳יק:

— בערבים תציגי סולם אל האשנב שבחדר האמבטיה. אני עולה בסולם ומציץ לחדרה של מאַרוּסיה. בשכר זה — חמישה רובל.

פאני אוסיפובנה אמרה: — "אַח, איזה גבר מפוּנק!״ — והסכימה. את הסך חמישה רובל מקבלת היתה לעתים קרובות. באותו אשנב משתמש הייתי בשעה שאֵצל מארוּסיה היו אורחים. הכל הלך למישרים, אך פעם אחת אירע מקרה ביש.

עמדתי על הסולם. את החשמל, למזלי, לא כיבתה מארוסיה. האורח הפעם היה בחוּר נעים, צנוע ועליז, בעל מין שפם שקט וארוך. מתפשט היה בנחת מעשה בעל-בית: מסיר את הצווארון, מציץ בראי, מוֹצא מוּרסית תחת שפמו, בודקה ומפיסה במימחטה; חולץ נעל וחוזר ובודק — שמא יש פגימה בסוּליָה.

הם נתנשקו, נתפשטו ועישנו סיגריה. וכבר ביקשתי לרדת. אלא שבאוֹתו רגע ממש הרגשתי, שהסולם מחליק ומיטלטל תחתי. אני נאחז בחלון ומנפץ את השמשה שבאשנב. הסוּלם נופל בקול־שאון. אני תלוי תחת התיקרה בכל חללה של הדירה קול המוּלה של בהלה. במרוצה נזעקים ובאים פאני אוסיפובנה, תמרה ואיזה פקיד אלמוני בבגדי־שרד של המיניסטריון לענייני הפינאנסים. מורידים אותי. מצבי עלוב. לחדר־האמבּטיה נכנסת מארוסיה עם האורח הכיפח. הבתולה מתבוננת בי, נדהמת ואומרת בהשתוממות ובקול חרישי:

— מנוּול, אח, איזה מנוּול…

היא משתתקת, משיטה מבט בּוֹהה על פני כולנו, ניגשת אל הכיפח, מנשקת משום־מה את ידו ובוכה. בוכה ואומרת אגב נשיקה:

— יקירי, אל־אלוהים, יקירי…

הכיפח עומד כטיפש מטופש. לבי דופק בבלי מעצור. אני שוֹרט את פיסות ידי ומסתלק אל פאני אוסיפובנה.

מקץ רגעים מעטים יודעת מארוסיה את הכל. הכל ידוע, והכל נשכח. אך אני תוהה בלבי: מה טעם נשקה העלמה את הכיפח?

— מאדאם קָבְּצִ׳יק, — אומר אני, — הציגי את הסולם פעם אחרונה. אתן לך עשרה רובל.

— דעתך מטוּלטלת עליך, כסוּלם זה שלך, — משיבה עקרת-הבית ומסכּימה.

והנה אני עומד שוב ליד האשנב, שוב מציץ ורואה: מארוסיה מגפפת את אורחה בזרועותיה הדקות, מנשקתו נשיקות אטיות, ועיניה משגרות דמעות.

— יקירי, — לוחשת היא, — אל-אלוהים, יקירי, — ומתמסרת בלהט-נפש של אהוּבה. וארשת פניה כאילו אין לה מגן בעולם אלא הוא — הכיפח.

והכיפח מתענג על רב טוֹבה מעשה בעל-בית.


המלצות קוראים
תגיות