לונדון, 7 באוקטובר 1938

עלינו תמיד לראות את הדברים כמו שהם, גם אם הם מרים כמוות. הדבר הגרוע ביותר הוא מנהג בת היענה. הסתרת העינים בחול, כדי להימנע מראית הסכנה אינה מעבירה את הסכנה – אלא חוסמת את הדלת להצלה. העובדות הן עובדות. ובמידה שהן רעות וקשות, בה במידה עלינו לראותן בכל מערומיהן ללא כל טשטוש וללא כל חציצה. פחדנות שכלית ומוסרית אינה טובה מפחדנות גופנית. המצב כמו שהוא איננו טוב, ויתכן שיוּרע. אל נשלה את נפשנו. ובמצב קשה זה יש להיזהר מתרופות אליל.

החזוּת הקשה – – – יתכן, שלא תתקיים. יתכן, שהנבואה השחורה תתבדה, והלואי שתתבדה. אנו עושים עכשיו כל מה שאפשר, למען תתבדה. רק היום דיברנו ממשרדנו טלפונית לשלושת חלקי תבל: אפריקה הדרומית, אמריקה הצפונית, אירופה המזרחית. טלפַנו ליוהניסבורג, לניו־יורק ולוארשה. הזהרנו על הסכנה, ויתכן שאמצעים אלו ואחרים, שלא יפָּסקו, יעבירו את רוע הגזירה.

הלחץ של הערבים הולך וגדל. יתכן מאוד, שמישהו בלונדון מאמץ את התנועה הערבית נגדנו. היטלר ומוסוליני ודאי שאינם מרַפִּים את ידי הערבים. ידוע לנו, וידוע לממשלה, שסוכנים נאציים פועלים במרץ במצרים, ארץ־ ישראל, עיראק, סוריה וארצות ערביות אחרות. הערבים פועלים גם בכוח עצמם. אם־כי אינני מאמין, שלהמונים בעיראק או במצרים נוגע באמת עניין ארץ־ישראל, אבל קרבת דת ולשון ותרבות אינה מלתא זוטרתא. וכל עסקן ערבי, הרוצה לעשות קריירה, יש לו ענין להופיע כמגן ומציל את הערבים בארץ־ישראל. ומי יודע מה יכריע הכף: אם ההבטחות וההתחייבויות, שנתנה לנו אנגליה, אם הצדק והמאור של מפעלנו בארץ, אם המצוקה האיומה של היהדות בגולה וחתירתה לחדש מולדתה העתיקה – או הפצצות והמוקשים של הכנופיות הערביות וההשפעות של מדינות־ערב, הנעזרות בשנאת־ישראל המתגברת בעולם.

כעבור שבוע או שבועיים יחָתם הדו"ח של ועדת החלוקה. ויש שלוש אפשרויות:

א) הועדה תמצא, ששום תכנית־חלוקה אינה “מעשית” ואינה “צודקת”; שאי אפשר לחלק את הארץ ולהקים מדינה יהודית בלי לקפח את הערבים; או שהמדינה הערבית בלי יהודים ובלי עמק־החוף לא תוכל להתקיים; או מסיבה אחרת – פוליטית, כספית, צבאית, או אדמיניסטרטיבית – אי אפשר לחלק את הארץ.

ב) הועדה תציע תכנית של חלוקה, שאי אפשר יהיה לנו לקבלה. רבים בטוחים, שמה שתציע הועדה יהיה גרוע ממה שהציעה ועדת־פיל. אם אנחנו נדחה את ההצעה – אין מי שיתמוך בה, כי הערבים מתנגדים (בגלוי בכל אופן) לכל תכנית של חלוקה, והממשלה, נדמה לי, לא תוציא לפועל חלוקה גם מתוך התנגדות היהודים וגם מתוך התנגדות הערבים.

ג) הועדה תציע תכנית של חלוקה שאפשר יהיה לקבל. כמעט ברור, שהיא לא תעמוד על תכנית־פיל. אין כל יסוד לקוות, שועדת־החלוקה תהיה יותר ציונית מוועדת־פיל. לא היתה אף ועדה אנגלית, שחדרה כל־כך לעומק הרעיון הציוני כועדת פיל. גם הניתוח הפוליטי שלה, ניתוח המצב בארץ, הוא קולע למטרה ונכון ביסודו, אם־כי לא כל הנחותיו מדויקות. אנשי ועדת־החלוקה אינם מסוגלים כלל לחדירה מעמקת, שנתגלתה בועדת־פיל. אין גם “לחשוד” בהם, שהם ידידים לעם היהודי יותר מועדת־פיל. אבל, להלכה בכל אופן, יתכן שהשינויים שהם יציעו בתכנית החלוקה, לא יהיו כולם לרעתנו.

אבל אפשרות שלישית זו היא מסופקת מאוד. בקרב הממשלה אין בכלל כל רצון עכשיו להקים מדינה יהודית. קרוב לודאי, שבעוד שנים־שלושה שבועות נעמוד לפני עובדה, שהועדה, הממשלה או אנחנו, נסלק את תכנית החלוקה.

ומה אז?

כאן יש שתי סכנות: א) שהממשלה תסתלק למעשה מכל פתרון. המצב הנוכחי ימָשך. במובן “המצב הנוכחי” איני מתכוון למהומות, אין לפחד מהמהומות. החשש שלי הוא, שהממשלה תהסס ותפקפק ותפסח על שנים־שלושה סעיפים או יותר, ובינתיים לא תהיה עליה, המצב הכלכלי יוּרע, וגם הישוב וגם התנועה הציונית יסבלו הפסדים קשים. מצב זה לא יוכל להימשך הרבה זמן. כי גם הערבים לא ישקטו. הדבר שהם רוצים בו הוא שלטון עצמי, ממשלה ערבית. וכאן אני בא לסכנה השנייה: מו"מ בין אנגליה והערבים על יסוּד מדינה ערבית. לשם נוחיוּת לא יקראו לה מדינה ערבית אלא “פלשתינה עצמאית”, אבל אין הבדל בין שני אלה. עצמאות לארץ־ישראל עכשיו – פירושה מדינה ערבית, כי הערבים הם יותר מרוב של שני־שלישים. זוהי לכאורה הסכנה הגדולה ביותר, כי פירושה – הפסקת העליה, שיתוק ההתישבות היהודית והסגרת הישוב הקיים לידי הערבים.

בעיני אין זו סכנה חמורה, אם־כי עכשיו אין היא בגדר דמיון. ורבים באנגליה – לא רק בארצות־ערב – חושבים על זה – – – אם רק הישוב היהודי בארץ לא יכָּנע. היה זמן, שכוח הציונות היה בעיקר בתוך העם היהודי. ז. א. בגולה¹. הישוב לא היה עדיין נושא מדיני, אלא נשוא. הציונות נשענת לא רק על כוחנו בארץ, אלא על רצון העם בגולה. אילו היה רצון זה יותר חזק, יותר פעיל, יותר מכוּון בשנים הקודמות, היה מצבנו בארץ אחר לגמרי. לא ארבע מאות אלף – אלא מיליון יהודים יכלו כבר להיות בארץ. אפילו בשנים אלה לא נעשה כל מה שאפשר היה לעשות. ההתישבות החקלאית פיגרה לעומת העליה העירונית, ופעולת הים היתה מוזנחת כמעט לגמרי. העם לא נתן את האמצעים הדרושים לעבודה יותר רחבה. התנועה הציונית ידעה לדבר הרבה יותר מלפעול.

אולם עכשיו מונח הכוח העיקרי של הציונות בישוב עצמו. ציבור של ארבע מאות אלף ויותר הוא כוח גדול בארץ קטנה זו. ויש לקחת בחשבון לא רק את הכמות. אלא את האיכות. בערים העיקריות – ירושלים, תל־ אביב, חיפה – אנחנו הרוב. רוב נטיעות־ההדר בידינו. התעשיה היא כמעט כולה שלנו. נמל אחד הוא לגמרי שלנו. יש לנו חלק הגון בקרקעות הטובים ביותר של הארץ – בעמקים. החשמל וים המלח הם בידי חברות שליהודים יש השפעה רבה עליהן. כוח־ההגנה שלנו גדל. יש עוד פירוד פנימי בתוכנו, המחליש הרבה את כוחנו, אבל אפשר להתגבר עליו בהנהגה תקיפה ונבונה.

לגבי כוחות עולמיים כוחנו אפס, אבל מבחינת הכוחות הפועלים בארץ אנו כוח גדול, ואני בטוח, שנגד רצוננו אי־אפשר לעשות שינויים יסודיים בארץ. השאלה היא רק: היש רצון זה? הנדע לגייס בשעת־צרה את מלוא כוחנו ולהשתמש בו לשם הצלת עתידנו הקרוב – מבלי להירתע מכל אבדה והפסד, בלי להירתע מכל דבר?

ואם מישהו ינסה להפוך את ארץ־ישראל למדינה ערבית – אני רואה את מרכז הסכנה לא בערבים הדורשים הקמת מדינה כזו, ולא באנגלים הזוממים את הבגידה הזאת – אלא באפשרות של כניעת הישוב. אם רק הישוב ידע לא להיכּנע, ויעמוד נגד המזימה הזאת – יש בטחון גמור, שהמזימה לא תקום. כל זמן שבאנגליה אין משטר פאשיסטי־אנטישמי (דבר זה הוא אפשרי, אם־כי רחוק מאוד) וכל זמן שאמריקה נשארת ארץ חופשית, איני יכול להעלות על הדעת שהאנגלים ירצו לדכא אותנו בכוח ולהכניע אותנו בפני שלטון ערבי. דעת־הקהל באנגליה ובאמריקה תתקומם לכל נסיון להסגיר אותנו בכוח צבאי לערבים.

ואם־כי אין עדיין לדבר על נכונות הממשלה להסגיר אותנו לערבים, ולא על נקלה תגיע הממשלה הערבית לידי מסקנה, להפוך את ארץ ישראל למדינה ערבית (דעת הקהל באנגליה, העיתונות והפרלמנט לא במהרה ישלימו עם בגידה כזו בעם היהודי), אבל סכנה כזו ישנה, ואני רואה משום כך את תפקידנו הראשוני והמרכזי בשעה זו להכין, להכשיר, לאַרגן ולצייד את הישוב, למען יוכל וירצה לעמוד על נפשו בכל האמצעים והיכולת אשר בידו.

אנו עומדים לפני קרב מכריע, אם לא אחרון. אין קרב אחרון בהיסטוריה. ועלינו להתכונן לו – ברוח ובחומר. לנוער היהודי בארץ אולי יהיה בתקופה הקרובה התפקיד העיקרי בהצלת תקותנו. ברגע זה יש לזכור את האמת הפשוטה והעמוקה: בגולה ההיסטוריה שלנו נעשית על־ידי אחרים, בארץ – על־ידנו־אנו. ויזומו אחרים אשר יזומו, יעשו אחרים אשר יעשו – אם אנחנו נדע גם בתנאים הרעים והנסיבות האיומות ביותר לעשות היסטוריה – לא יוכלו לנו!

ומשום כך אין אני מצטרף לכל אלה הסבורים, שאם מסקנת ועדת־ החלוקה או החלטת הממשלה תהיה עכשיו נגד הקמת מדינה יהודית – יורדת המדינה מעל הפרק. ע"י האנגלים והערבים בלבדם לא תיפּתר שאלת ארץ־ישראל. איני מזלזל בכוחם. איני מפחית ערך התנועה הערבית והתנגדותה לנו. ופחות מכול אני נוטה לבטל את כוחה ועצמתה של האימפריה הבריטית. אילו היתה השאלה: הקמת מדינה יהודית או קיום הצי הבריטי – היתה כפו של הצי מכרעת. אולם ביחס לעתידה הקרוב של הארץ אין לאשרנו ניגוד בין קיום הצי הבריטי ובין קיומנו. וגידולנו בארץ אינו כרוך בחולשת האימפריה, אלא להיפך, על אף מחשבת כמה ממתנגדינו באנגליה. רק הכניעה שלנו, רק פחדֵנו, רק רפיון רוחנו עלולים להיות בעוכרינו. משום כך איני פסימי – בכל הערכתי הפסימית של המצב כרגע.

תיתכן גם סכנה שלישית: ניסיון להכריח אותנו להסכם עם הערבים. הסכם יהודי־ערבי הוא בעצם פתרון אידיאלי, רצוי מאד, וכל ימי בהנהלה שאפתי להסכם זה וגם חיפשתי דרכים להגשימו. אולם בשעה זו, לאחר שלושים חודש של פרעות ורציחות, כשמצדנו נפלו מאות קרבנות, ומצד הערבים אלפים, כשמשקנו סבל הפסדים קשים, ומשק הערבים אולי חרַב, כשהשנאה בקרב הערבים נתחדדה והחריפה, ויד הערבים הקיצוניים, אויבינו־בנפש, רוממה, ואימתם מוטלת כמעט על כל ערבי א"י – קשה להניח, שהערבים יסכימו לתנאים מתקבלים על דעתנו.

בלי היות לנו מדינה איני מניח – קשה בכל אופן להניח – שהערבים יסכימו לעליה יהודית הגונה לארץ־ישראל. ואם הם יסכימו רק לעליה קטנה, שתבטיח השָארוּת רוב ערבי תמיד בארץ, כלומר: שתדון אותנו להישאר מיעוט נצחי – אנו לא נוכל לתת יד לסידור זה. דברים אלו נוסחו שלשום בהצהרה שנתפרסמה מטעם הסוכנות: “העם היהודי מוכן כמקודם לעבוד שכם אחד עם הערבים לטובת הארץ בכללה, אבל אין הוא יכול לדון על מעמד של מיעוט או על צמצומים שרירותיים בזכותו הבלתי־המופקעת לשוב למולדתו”.

יש יהודים שאולי יסכימו לדבר אחד משני הדברים האלה; אבל אם הישוב נגדם והתנועה הציונית תתמוך בו, איני מאמין, שאפילו הממשלה האנגלית תוכל להטיל עלינו גזירה של מיעוט. אמנם היא יכולה לקצץ את העליה – – – והסכנה הגדולה ביותר הצפויה לנו היא לא מדינה ערבית, לא ביטול המדינה היהודית בחלק מן הארץ, אלא המשכת המנדט וקיצוץ העליה. זהו בעצם הדבר הקל ביותר לממשלה והרע ביותר לנו.

אך הערבים לא יסתפקו רק בקיצוץ העליה. הם נלחמים על שלטון עצמי, והם לא יחדלו, לדעתי, מזה גם לאחר שתודיע הממשלה, שתכנית החלוקה בטלה. הערבים ילָחמו בקיום המנדט, כלומר: בקיום שלטון אנגלי בארץ. כי המנדט יש בו תוכן כפול: כשאנו אומרים מנדט – אנחנו מתכוונים לעליה יהודית ולהתישבות יהודית. אם מנדט כזה ימָשך – הרי הדבר מבחינת האינטרסים שלנו בסדר. אבל אלה החושבים, שהמשכת המנדט כרוכה ממילא בעליה גדולה ובהתישבות בכל הארץ – טועים. תיתכן המשכת המנדט בלי עליה ובלי התישבות. אבל הערבים לא יהיו מרוצים גם ממנדט זה. כי מבחינה ערבית – מנדט, פירושו: שלטון אנגלי. בעיראק היה מנדט אנגלי. שם לא היתה שאלת עליה יהודית – ואף־ על־פי־כן נלחמו העיראקים במנדט, כי הם רצו בשלטון עצמי.

גם בארץ יוסיפו הערבים להילחם במנדט – אף אם לא יהיה מלוּוה בעליה יהודית רחבה. במוקדם או במאוחר תתעורר שוב שאלת השלטון בארץ. וכל שלטון עצמי לארץ, כשאנו מיעוט, פירושו: מדינה ערבית. אם הישוב ידע וירצה לעמוד על נפשו ולא יכָּנע בשום אופן לשלטון ערבי בארץ, לא תקום מדינה ערבית.