רקע
דוד בן־גוריון
לאחר הסגרת צ'כוסלובקיה
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

לונדון, 3 באוקטובר 1938

ל­­־־־ בירושלים

הימים הטרופים עברו. הטרגדיה הצ’כוסלובקית נסתיימה. נסתלקה אימת המלחמה – לפי שעה. צבאות היטלר נכנסו לחבל הסודטים, וברלין חוגגת נצחונה הגדול. גם בלונדון הריעו לקראת ה“שלום” ועושי־השלום. בחוגים הרשמיים שמחים וחוגגים. מנעו הפעם טבח־עמים. ההיתה באמת סכנת מלחמה? לאחר שהחליטו הצרפתים והאנגלים להפקיר את צ’כוסלובקיה בניגוד להתחייבויות ברורות מצד צרפת וקבלת אחריות מוסרית מצד אנגליה – לא האמנתי, שתהיה מלחמה. אמנם היטלר, לאחר שהכריע את אנגליה וצרפת, התחצף, כדרכו, והציג תביעות חדשות, שהפתיעו ו“הדהימו” את צ’מברלין, – אבל היה כמעט ברור, שבגלל “קטנות” אלו לא יעשו מלחמה, לאחר שכבר החליטו לרסק את אבריה של צ’כוסלובקיה. מפי איש, שעמד כל הזמן פה במרכז המשבר, שמעתי פרטים על הבגידה המביישת, שבגדו בצ’כוסלובקיה – קודם בעלת־בריתה צרפת, ואחר כך ידידתה אנגליה. הצ’כים היו מסתדרים עם הגרמנים שבסודטים אילו ידעו, שצרפת ואנגליה לא יבואו לעזרתם, והיו מקבלים את “שמונת הסעיפים של קרלסבד”1. אולם היתה להם הבטחה חגיגית – מיוסדת על ברית כתובה וחתומה שחור על גבי לבן – מצד צרפת לעמוד לימינם, ואנגליה מצדה התחייבה שאם צרפת תילחם – תילחם אף היא.

מובן, שכל אחד מאתנו שמח, שאין מלחמה – אבל השמחה אינה שלמה. שולם מחיר יקר. לא רק אבדן שלמותה של צ’כוסלובקיה וריסוק אבריה של המדינה הנאורה וההוגנת היחידה מאלו שהוקמו אחרי המלחמה העולמית; ולא רק חורבן עשרות אלפי יהודים בסודטים. הפקרת צ’כוסלובקיה והכּניעה להיטלר מסמנות מפנה חדש בפוליטיקה העולמית וקודם־כל באנגליה וצרפת. נתערער לחלוטין הבטחון ב“נדיבים” – בבריתות – ובהתחייבויות של התקיפים כלפי החלשים. הורמה קרנו של היטלר בעולם, ולעמי אירופה התיכונית, המזרחית והדרומית ואולי גם הצפונית, לא נשאר אלא להירתם בעגלת המנצח. צרפת הוכתה מכה אנושה, אשר לא תקום ממנה. נתבטל ערך שיטת בריתותיה. היא חדלה להיות מעצמה ממדרגה ראשונה. היא יכולה עוד להיגרר אחרי אנגליה – עד כמה שיהא ברצונה של הממשלה הבריטית. “כל דאלים­־גבר” נקבע כפּרינציפּ המדריך בפוליטיקה האירופית והעולמית. בכל משך השבועיים האלה כמעט שלא נזכר שמה של ז’ניבה. חבר־הלאומים כאילו נסתם עליו הגולל. הציר רומא־ברלין יבתּר מעכשיו את גרמניה וצרפת. יש אומרים שדעת־הקהל באנגליה תמרוד במפנה החדש (האם הוא כל־כך חדש אחרי הסכם צ’מברלין־מוסוליני?) של צ’מברלין. מביאים ראיה מהתפטרותו של דוֹף קוּפּר2. אולם איני מאמין במרד זה. היתה באנגליה תגובה חריפה על התכנית האנגלית־צרפתית – וכל העם התמרמר על הדרישות הנוספות של היטלר, אולם צ’מברלין עשה הפעם את המעשה המחוכם של הכנסת העִזים והוצאתן. מתחילה הכניס עֵז אחת – מסירת הסודטים לנאצים. וכשרגז העם הכניס עז חדשה: פחד המלחמה. חילקו לכל איש מסכת־גז, הוציאו את הילדים מלונדון, חפרו יומם ולילה חפירות הגנה בהייד־פארק; הקימו בהלה שמחר מחרתיים תפוּצץ לונדון באוירוני היטלר. גוּיס הצי – ופתאום הכריזו על שלום – ותהי רווחה גדולה. אין פצצות, אין חורבן, אין טבח, ו“האיש ברחוב” מריע לקראת “מציל השלום”. וגורל צ’כוסלובקיה, גורל אירופה – כל זה רחוק, זר, לא ממשי. מה שיש למשש ביד, זהו שלום. ויש עכשיו שלום. ויש סיכויים לסידור היחסים עם גרמניה. על חשבון מי? זה לא מעניין.

עד היום לא היה אף זכר כלשהו בעתונים למצוקת פליטי הסודטים: יהודים, צ’כים, גרמנים. פראג מלאה כבר פליטים – אך מי דואג לכך ואת מי זה מעניין?

אין אנו, היהודים, גורם במאורעות־עולם אלה. אין בכוחנו להכריע את הכף לצד זה או אחר. הפוליטיקה האנגלית יש לה חשבונותיה־היא, ולא רק שאין בידינו להכריע, אין בידינו אפילו להשפיע. יהודי אנגליה אחוזי פחד. יש אנגלים האומרים: היהודים רצו במלחמה. – כך צועק מוזלי, וכך אומרים בלחש אנטישמים־למחצה אחרים.

אולם אם אין אנו גורם, הרי אנו אולי הקרבן הראשון של המפנה החדש. לא רק יהודי צ’כוסלובקיה – כל יהודי אירופה, ואולי גם אסיה ואמריקה, ירגישו בקרוב את נצחון הרשע. עם הידידות להיטלר – תתפשט האנטישמיות באירופה. מבקשי קרבתם של הנאצים יחפּו על כל מעשי־הזוועה, ואולי גם ילמדו זכות עליהם. אהדה הפוליטית תגרור אחריה אהדה אידיאולוגית. ואם לא יקבלו כל תורת היטלר, יקבלו לכל הפחות את תורת האנטישמיות. המצע לכך מוכן מששת ימי בראשית.

אולם לא רק מצב ישראל בגולה יוּרע. חוששני, שהמאורעות הפוליטיים האחרונים ישפיעו גם על מצבנו בארץ. הסגירו את צ’כוסלובקיה – מדוע לא יסגירו גם אותנו?

מוסוליני הכריז על עצמו כמגן האיסלם. היטלר בנאומו בנירנברג שפך דמעות־תנין על מצוקת הערבים. הממשלה הפאשיסטית אינה מכסה ואינה מעלימה התנגדותה הנמרצת לציונות. ארץ־ישראל יהודית משמשת תגבורת לאימפריה הבריטית בים התיכון המזרחי, ומוסוליני רואה בו “ים שלנו”. היטלר שונא אותנו “שנאה לשמה”, וּוַדאי לא ירצה בהרמת קרן העם היהודי בארצו. שני הדבָּרים האלה מתנגדים למדינה יהודית – האיטלקי באשר היא בארץ־ישראל, והגרמני באשר היא יהודית.

אני רואה תקופה זו כעת צרה לישראל כאשר לא היתה עוד. ולציונות צפויים ימים קשים ומרים. במשך ארבעת־ששת השבועות הבאים יתבררו כוונות הממשלה כלפי ארץ ישראל; בכל אופן נדע מסקנות ועדת־החלוקה. לא אגזים אם אומַר, שהממשלה תראה את עצמה במצב לא־נוח, אם בדרך־נס תהיינה מסקנות הועדה לא כל־כך רעות ולא נדחה אותן מיד. אולם אין “סכנה” גדולה בשביל הממשלה, שהצעות הועדה תהיינה בנות־דיון מבחינה יהודית. אין איש מאתנו יודע עדיין מה בלב הועדה. גם הממשלה אומרת לנו, שאף היא אינה יודעת. אבל נדמה לי, ששוללי החלוקה יכולים לישון במנוחה. אם כל שליחות הועדה לא היתה אחיזת־עינים בלבד, אם כל החלוקה לא נקברה עוד בחורף שעבר במו“מ עם מוסוליני, או אחר־כך, במו”מ עם המלכים הערבים, – הרי אפשר להניח, שהועדה תקבור את התכנית, והממשלה תצא בידים נקיות מכל הפרשה הזאת. אבל לא רק המדינה היהודית היא בסכנה: גם העלייה, חוששני, היא בכל רע.

יתכן, שהממשלה לא קבעה עדיין עמדתה הסופית. הממשלות האנגליות אינן ממהרות בקביעת עמדה סופית. הן עלולות לשנות דעתן לפי חליפות הנסיבות. אבל הנסיבות אינן נוחות לנו; הן משתנות לרעתנו, וטוב שלא נשגה באשליות – אלא נתכונן ליום רע. נתכונן לא באזלת־יד וברפיון־רוח ובהרגשות דפיטיסטיות ובשבירת־הרצון – אלא באומץ ובתבונה של מיואשים, הנלחמים על קיומם כשגבם אל הקיר.

ועלינו להיגמל ממליצות ומשיגרה, שהתרוקנו מתוכנן. עד עכשיו ידענו רק אמצעי אחד: לצעוק. מסופקני, אם יש תשועה לנו בכוח הצעקה. אין שנה זו שנת 1930 – לא ביהדות ולא בעולם, לא באנגליה ולא בארץ.

בימי פּספילד שלטה באנגליה ממשלת־מיעוט, שרבים מחבריה היו ידידינו. רבי־המדינה היו מחוץ לממשלה, ונוח היה להם להתנגד למעשי הממשלה הבלתי־אהובה והחלשה. סיימון, בולדווין והילשם יצאו במחאה נגד “הספר הלבן”. עכשיו יש באנגליה ממשלה תקיפה, פופולארית, עם רוב עצום בפרלמנט ופרסטיז’ה חדשה ואדירה בעם. ממשלה זו – כך סבור העם – הצילה את אנגליה ואת העולם מחורבן. הלך־הרוח השליט בממשלה ובציבור הוא הלך־רוח “ריאליסטי”. האזניים אטומות עכשיו לתביעות יושר וצדק, ואף הבטחות והתחייבויות ישנות (וגם חדשות: רק לפני שבועות הבטיחו חסות לצ’כוסלובקיה), אינן עוד מטבע עוברת לסוחר. בנין ורסיל נהרס עד היסוד, ואין רוצים לזכור הבטחות לא־נוחות, שניתנו פעם. הסגירו את חבש, על אף ההכרזה של חמישים מדינות ע"ד סנקציות. הסגירו את סין על אף הברית של חבר־העמים. הסגירו את צ’כוסלובקיה. לא זכרו אפילו להבטיח גורל מאות אלפי הפליטים מחבל הסודטים.

הבטחות והתחייבויות ניתנו לפירושים. והמבטיחים והמתחייבים הם המפרשים, לא אנו. ואין בית־משפט עליון, כאשר מדמים עוד כמה תמימים בינינו. לית דין ולית דיין בימינו אלה וכל דאלים – גבר.

ובימים אלה אין אנו רשאים להוציא מן החשבון, שעלולים להפקיר אותנו. איני אומר, שיפקירו. אין להתייאש מראש – ועדיין נעמוד במערכה פה ובכל חזית פוליטית אחרת, שיש לנו בפינות העולם. אבל אין אנו רשאים להתעלם מהאפשרות הרעה ביותר. ועלינו לדאוג ליום רע – ולהתכונן.

בשעה זו יש לנו שתי חזיתות: חזית הביטחון בארץ וחזית המדיניות באנגליה. לפני הידיעה המרעישה על י"ט קרבנות חדשים בטבריה3 ומי יודע כמה עוד צפויים לנו בימים הבאים. אך איני חושש לחזית זו. במצב זה אין אנו רשאים לעשות רק חשבון היחיד: בכל אחד מאתנו בארץ יכולה לפגוע חרב המרצחים. אולם חשבון הכלל הוא שונה ממנו. המהומות גרמו אבידות יקרות וקשות לישוב – גם בנפש וגם ברכוש. אבל החשבון הכללי הוא לטובתנו. הישוב התחזק ונתבצר, ועוד עלול להתחזק, אם נוסיף לפעול באומץ ובתבונה ובנאמנות כאשר פעלנו עד עכשיו. אנחנו שרויים במצב של מלחמה בארץ, ובמלחמה יש חשבונות עליונים. לא הפסדנו כל עמדה – להיפך, ביצרנו מעמדנו. גם מבחינה התיישבותית־משקית – אם כי המצוקה גדלה ותגדל – וגם מבחינה פוליטית־צבאית.

הטרגדיה המזעזעת והמדכאת של היהדות בגולה עכשיו היא לא רק בזה שקיבוצים שלמים וגדולים נרדפים, נהרסים ונחרבים, אלא שאנו מחוסרי ישע ומגן, ואין אנו יכולים אפילו לעמוד על נפשנו. יהודי גרמניה, פולין, רומניה וצ’כוסלובקיה אינם יכולים אפילו להילחם על זכויותיהם, אינם יכולים אפילו למחות ולצעוק על החמס והנישול והגירוש וההתעללות. אין שומע לצעקותיהם – ואפילו מפחדים לצעוק. הוטלה אימה על תפוצות הגולה, והיהדות בארצות הרשע משותקת ביסוריה.

בארץ אנחנו נלחמים – ומלחמתנו אינה עולה בתוהו, אנחנו כובשים עמדות חדשות ומבַצרים את הישנות. זוהי הנחמה האחת, שיש לעם היהודי בזמננו. וכמה שימָשכו המהומות – נגבּר חיילים, אם־כי באבידות יקרות.

מסופקני, אם ידכאו את המהומות בכוח – אם־כי איני שולל את האפשרות הזאת וסיכוייה. בתוספת צבא, בגיוס מורחב של יהודים, ברצון טוב יותר היינו יכולים לדכא את המהומות. הימָצא הרצון הטוב הזה?

והסכנה הגדולה הצפויה לנו – לאו דווקא בהמשך המהומות. חושש אני “לעשית־שלום” – כאשר עשו שלום עם היטלר: על חשבון צ’כוסלובקיה. האם לא קל לקנות את השלום בארץ – על חשבוננו?

סכנה כזו ישנה, והיא ריאלית. איש לא יערוב לנו, שבקרוב לא יבואו בדברים עם המופתי. יתכן, שכבר באו בדברים עם מישהו אחר – עם אבן־סעוד, עם ממשלת עיראק. ויש יהודים המסייעים לכך. מרובים רודפי־“השלום” בקרב היהודים. וח. וידידיו מוסיפים להירגן ולחתור תחתינו – מאחורי גבנו.

אמנם, יש להיזהר מאַנלוגיות מיכניות. מה שקרה במרכז־אירופה אינו מחויב לקרות בארץ. אבל זה יכול לקרות, ואל נעצום עינינו. עלינו לראות בלי כל מורא ואונאה עצמית את כל הסכנות האורבות והצפויות לנו – ולפיהן לכלכל את מעשינו.

דעת־הקהל באנגליה טרודה בעניניה היא. המפנה הפוליטי החדש יתן, חוששני, אותותיו גם ביחס לציונות.

הפוליטיקה האנגלית החדשה אומרת: התחשבות עם עובדות קיימות. התחשבות עם כוח, אלמות, מציאות כמות שהיא. ובדעת הקהל האנגלית של עכשיו ימצאו שוללינו אוזן קשבת לטענות נגד מדינה יהודית של פיל, אבל איני בטוח, שימצאו אזנים קשובות לתביעות עליה יהודית.

הניעגן לעזרת אמריקה? כלומר אמריקה הרשמית, הגויית? אמריקה זו ניסתה לעשות ג’סטה “לטובת הפליטים”, ולא עמדה על ארץ ישראל ולא הזכירה שם הארץ. אמריקה זו נדחקה עכשיו, ע"י הפוליטיקה האנגלית, למדיניות של איזולציה והתרחקות מכל “הסתבכות” חיצונית. אמריקה זו לא עמדה לצ’כים. התעמוד לנו? התריב עם אנגליה בגללנו?

הפקרת צ’כוסלובקיה והתקרבות אנגליה להיטלר אין בהן בשבילנו משום תקנת המצב, אלא להיפך.

חבר־הלאומים?

צ’כוסלובקיה היתה חברה בחבר־הלאומים, ו“ברית” החבר מבטיחה עזרה לשמירת שלמותם ועצמאותם של חבריו. בימי המשבר התקיים מושב החבר – שאלת צ’כוסלובקיה לא הועלתה אפילו על הפרק. אנגליה וצרפת לא ראו כלל צורך, אפילו מבחינה פורמאלית בלבד, אפילו למראית עין, להביא את הדבר בפני המושב.

איני מאמין, שעצת מינכן תקום לעולם. “השלום” של היטלר לא יאריך ימים. אבל בינתים חרך רמיה צידו – ומי יודע כמה ימָשכו ימי הרמיה, והציונות אינה עומדת מחוץ למקום ולזמן.

לא לעולם רשע. ועוד צפויות חליפות ותמורות באירופה ובעולם. הצדק הנרמס עכשיו ברגלים עוד יופיע. אך – היופיע מיד? אין סיכויים לכך. ועלינו להתכונן לשלטון־רשע – ולעמוד נגדו, עכשיו, בימינו, בימים הקרובים.

ובימים אלה עורער עוד יותר הבטחון ב“נדיבים” זרים. יש הרבה צרות בעולם – צרות סין, חבש, ספרד, צ’כוסלובקיה – ואין משגיחין בהן, ואין אהבה שופעת בעולם ליהודים ואין סיכויים רבים, שיַפלו אותנו לטובה.

ואין לנו אלא “אבינו שבשמים” – העם היהודי עצמו. אולם במצב חמור זה, לנוכח הסכנה האיומה הנשקפת לנו – אסור לנו גם לשגות באשליות פנימיות.

כשנקבל מכה, ירימו ראש אויבינו שבעם היהודי. הם כבר הרימו, ובסכנות האורבות לנו יש לאויבים אלה יד. המלחמה נגד המדינה היהודית (והציונות כולה!) מתנהלת לא רק על ידי המופתי ומלכי־ערב והאנטישמיים באנגליה, האנטי־בריטים באיטליה והנאצים בגרמניה, – לשונאי־ציון היהודים יש חלק לא קטן במלחמה זו.

התקופה, שאנו חיים בה, היא תקופה של “מדיניות־כוח”. נפסלו הערכים המוסריים, ניטל כוחן של תביעות היושר והצדק. האוזן אטומה – אוזן השליטים – ואינה מסוגלת לשמוע אלא את קול התותחים. וליהודים אין תותחים.

אם חלילה תבוא הצרה – ואני אומר ומדגיש שוב – אין הכרח שתבוא ואיני אומר שהיא הולכת ובאה, אבל היא עלולה לבוא – אין לנו אלא משען אחד ממשי – הישוב היהודי בארץ.

ומשנה צורך, צורך דחוף, יש לדאוג לביצורו של הישוב. אם תצא הגזירה להסגירני למופתי – רק הישוב בארץ יכול להצילנו.

מובן מאליו, שבינתיים עלינו לעשות הכל למנוע את הגזירה: במו"מ עם הממשלה, בהשפעה על דעת־הקהל באנגליה, באמריקה, בז’ניבה. עלינו להמשיך את פעולתנו הנורמלית, הפוליטית והישובית. עלינו להימנע מבהלה היסטרית ומדפיטיזם. מחר יכול להשתנות המצב, ואין לראות את מצבנו כמיואש. אבל עלינו להתכונן גם לרע ביותר – ועלינו להעמיד את ראשי התנועה הציונית בעולם על כל חומר הסכנה ועל העזרה התכופה, שצריכה לבוא מיד לביצור עמדותינו האסטרטגיות, להרחבת רכושנו החקלאי, ביחוד באזורים המסוכנים והמנותקים, ולציוד הישוב ליום צרה.


  1. תביעות הגרמנים מהסודטים מאת ממשלת צ‘כוסלובקיה שנוסחו בנאומו של מנהיגם קונארד הינליין בכינוס קרלסבד בח’ באפריל 1938. – המע'.  ↩

  2. שמרני, מיניסטר־הצי, התפטר לאחר הסכם מינכן כמחאה נגד מדיניות־הפיוס של צ‘מברלין. – המע’.  ↩

  3. ב־2 לאוקטובר 1938. רובם נהרגו בדקירות סכינים. – המע'.  ↩

המלצות קוראים
תגיות