עיקרי הדברים שנאמרו בישיבת הועד הפועל הציוני, ירושלים, 5 ביולי 1943

המדיניות הציונית בימינו יש לה שתי תעודות: שלילית וחיובית. השלילית היא קריעת “הספר הלבן”. החיובית – הקמת משטר להגשמת הציונות, הקמת מדינה יהודית.

אין אמצעי יחיד בדוק המוליך למטרה כפולה זו או לאחד משני חלקיה. למען השגת המטרה כולה או אפילו מקצתה, ידָרש מאמץ כולל, ממושך ונחרץ, מאמץ משולש של מלחמה, כיבוש ובנין. ידרש מאמץ בהרבה חזיתות – בישוב ובעם, בארץ ובארצות השכנות, באנגליה ובאמריקה, ובעוד זמן־מה אולי גם ברוסיה הסוביטית ובשאר מדינות אירופה; ואין לקבוע מראש בדיוק ובפרוטרוט את כל צעדינו בחזיתות המרובות ובחליפות הזמן, אולם יש צורך להבטיח את אחידות המדיניות שלנו בחזיתות המפוזרות מתוך ראִיָה בהירה של המציאות שבה אנו פועלים, לא המציאות הסטַטית, אלא הדינַמית, כי אנו חיים בתקוופה הדינַמית ביותר בהיסטוריה האנושית.

להבהרת המאמץ המדיני דרושים שני דברים:

א) תכלית ברורה ויציבה, שלקראתה נחתור בכל הנסיבות, בכל הכוחות, בכל זמנים, ובלי הרף. ב) קו־פעולה דינמי וגמיש, שיקח בחשבון לא רק את התנאים, האפשרויות והקשיים בשעה זו, אלא גם התמורות והחליפות העלולות להתרחש תוך כדי המלחמה ולאחריה, במצבנו־אנו וביחסי הכוחות בארץ ובעולם.

הדבר הראשון – תכלית המדיניות הציונית – הוגדר ונוסח על־ידי הועד הפועל הציוני ונתקבל בכל רחבי התנועה הציונית – הוגדר ונוסח על־ידי הועד הפועל הציוני ונתקבל בכל רחבי התנועה הציונית בכל הארצות החפשיות: באמריקה, אנגליה, קנדה, אבסטרליה, דרום־אפריקה וארץ־ישראל. מטעמי־צנזורה נקראה התכנית במשך זמן־מה בשם תכנית “ביטלמור”, אולם שמה האמיתי הוא – “תכנית־ירושלים”, כי היא נוּסחה בירושלים, ונתאשרה במושב הועד הפועל הציוני.

אנסה לברר את קו־הפעולה של מדיניותו בשני חלקיה – השלילי והחיובי.

 

כאז כן עתה — מלחמה ב“ספר הלבן”    🔗

אתחיל מהשלילי – המלחמה ב“ספר הלבן”. יש לקבוע הנחה יסודית אחת: גורל “הספר הלבן” הוא בידינו. אם “הספר הלבן” יקום – יקום באשמתנו אנו. “הספר הלבן” יפול – אם נחרץ רצוננו להפילו.

בישוב ובציונות יש הסכמה כללית בדבר התנגדותנו ל“ספר הלבן”, אולם יש חילוקי־דעות רציניים על דרכי ההתנגדות, והללו קובעים.

בקונגרס הציוני האחרון – הקונגרס שלאחר פרסום “הספר הלבן”, ניסחתי ארבע הנחות בדבר התנגדותנו ל“ספר הלבן” ואלו הן:

א. “הספר הלבן” יצר חלל ריק במנדט. לגבי דידנו אין “הספר הלבן” קיים בשום צורה ובשום תנאי ובשום פירוש. לגבי דידנו יש כאן רק חלל ריק שנוצר במנדט, וחלל זה צריך להתמלא על ידינו־אנו, על ידינו בלבד. אם יש בנו העוז לראות לתוכם של דברים ומה מתחייב מהם, מן ההכרח שנמצא בקרבנו את הכוח והעוז והתבונה למלא את החלל במנדט על־ידי עצמנו. אנו צריכים להתנהג, כאילו היינו המדינה בארץ־ישראל; ואנו צריכים להתנהג, כך עד שנהיה ולמען שנהיה המדינה בארץ־ישראל.

ב. הגזירות הללו שבאו מצד אחת הממשלות האדירות בעולם, שהיא הנגיד והמצַוה היחיד בארץ־ישראל — את הגזירות הללו לא נבטל אך ורק על־ידי פנִיָה למצפונה של האנושות; אנו עצמנו, על־ידי רצוננו וכוחנו, נוכל לבטלן, כי ברשותנו ישנם שני כוחות החזקים בהרבה מן הכוח העומד מאחורי הגזירות: 1) לחץ הסתערותו של העם היהודי על ארץ־ישראל, 2) כוח הישוב היהודי בארץ. שני הכוחות יפעלו בהכרחיות פַטַלית, משום שאין להם דרך ומוצא אחר.

ג. לא נַשלה את עצמנו: יודעים אנו את כוחה העצום של אנגליה, ואין עיננו צרה בכוח זה. להיפך, על במת־העולם נעמוד בשעת הצורך על צדו של כוח זה. מי יודע, אולי מחר או מחרתיים יפול הגורל ותבוא הכרעה בדם ואש – אז נעמוד בהכרעה זו לימינה של אנגליה. אולם לא נסתיר ולא נטשטש את הדבר, שבחזית המדיניות הארצישראלית אנו עומדים בריב חמוּר וטראגי עם הממשלה האנגלית; בחזית זו לא נוַתר ולא נירתע כמלוא נימה. ובחזית זו אנו עומדים בפני כוח לא־קטן – לא נמעיט את דמותו, אבל גם לא נפריז בגדלו: אין כוחה של אנגליה, אין מצפונה של אנגליה, ואין צרכים היסטוריים ואינטרסים חיוניים של אנגליה עומדים מאחורי “הספר הלבן”. שום אינטרס חיוני של אנגליה אינו מחייב את “הספר הלבן”, ובמקום שאין אינטרס חיוני אין מלוא־הכוח. רק לנו ארץ־ישראל היא שאלת חיים ומוות – ומשום כך גדול כוחנו במערכה זו, גדול מהכוח העומד נגדנו.

ד. אני מאמין שניתוק הקואופרציה בין הממשלה האנגלית ובין העם היהודי אינו מוחלט ואינו מתמיד. הוא מצומצם ומוגבל בתחומי מקום וזמן. הוא מוגבל בתחומי האינטרסים שלנו בארץ־ישראל על במת העולם הגדולה הננו עומדים כבתחילה ונעמוד גם להבא באותו מחנה שבו עומד העולם האנגלו־סכסי. הנני אומר, שאפילו במקום שבו הופר המנדט אין ניתוק הקשרים מתמיד. הנני בטוח, כי יבוא זמן וגם בארץ־ישראל תתחדש הברית בינינו ובין אנגליה, לא על היסודות הישנים, לא על יסוד של יחס נתינים לממשלתם או של יחס אנשי־חסות למגיניהם, אלא של יחס עם לעם, יחס של בעלי־ברית שווי־זכויות, אם־כי לא שווי־כוחות".

גם עכשיו לאחר שעברו כמעט ארבע שנים מאז נקבעו הנחות אלו, נדמה לי שאין לגרוע מהן ואין לחלוק על אמיתותן. מיד לאחר הקונגרס פרצה מלחמת העולם החדשה. המלחמה לא הקלה על התנגדותנו ל“ספר הלבן”. היא טרם נסתיימה, ואין יודע כמה תימשך, אם־כי אין ספק בתוצאותיה. כאשר הכרזתי בקונגרס – עמדנו ללא כל היסוס על צדה של אנגליה, וגייסנו את מיטב צעירינו בארץ לצבא, אולם “הריב החמוּר והטראגי בחזית המדיניות בארצישראלית” לא נפסק –ויש לברר כיצד נעמוד למעשה בפני “הספר הלבן”.

 

ללא אשליות    🔗

קודם־כל יש לעקור כל אשלית־שוא. כי יש בתוכנו אופטימיסטים תמימים ומיתּממים, שאינם חוששים כלל וכלל ל“הספר הלבן”, והם משני מינים:

יש “אופטימיסטים” האומרים: האנגלים הם ידידנו, ולא יעשו לנו כל רע. “הספר הלבן” – לא איכפת. גם בימי תורכיה אסרו עליה יהודית ורכישת קרקעות, ואף־על־פי־כן עבדנו, עלינו והתישבנו. נעבוד גם במשטר “הספר הלבן”.

האופטימיסטים “הבריטיים” שלנו שוכחים שלושה דברים: 1) מדיניות “הספר הלבן” היא המדיניות הרשמית והמוצהרת של הממשלה הבריטית, מאושרת על־ידי הפרלמנט ומהוה התחייבות פומבית כלפי העולם הערבי;

2) מאחורי מדיניות זו עומדת פקידוּת קולוניאלית, אשר כל ימיה לא ראתה בעין יפה את המדיניות של הבית־הלאומי היהודי;

3) לחץ הערבים קיים ועומד, גם של מדינות־ערב וגם של ערבי ארץ־ישראל.

האופטימיסטים “התורכים” שוכחים ש“תור־הזהב” המדומה של המשטר התורכי חלף ועבר, וגם התורכים נשתנו בינתיים. בימי עבדול חמיד¹ היה קיים בארץ משטר של קפּיטולַציות, ונתינים זרים – רוב היהודים היו פה נתינים זרים –היו למעשה פטורים מעול השלטון התורכי. השלטון עצמו היה רקוב, משולל כשרון וכוח לשלוט. הערבים כגורם פוליטי כמעט לא היו במציאות, ולא קשה היה לפעול בדרך־כלל מחוץ לחוק ובניגוד לחוק. עכשיו יש בארץ משטר אנגלו־ערבי, וכל המעלות והחסרונות של משטר זה יהיו מכוּונים נגדנו, וה“לא איכפת” אינו אלא אופטימיזם קל־דעת המתחמק ממציאות קשה ומרה.

“הספר הלבן” יקום במלואו ובצורה גרועה יותר מאשר ניתן, אם לא נהיה מוכנים לעמוד בפניו במלוא כוחנו ובכל האמצעים שבידינו, כל זמן שיּעָשה צעד כלשהו לביצועו. אפילו ידידנו בממשלה – יש לנו מעין ידידים בממשלה – יבַצעו את “הספר הלבן”, אם ידעו שלא יתָקלו במכשולים חמוּרים ומתמידים בביצועו.

הערבים לא יסתפקו אפילו ב“ספר הלבן” כשנשאל המופתי בתחילת 1937 על־ידי ועדת פיל: כיצד ינהגו הערבים ביהודים הנמצאים כבר בארץ כשהשלטון יהיה בידיהם, ענה: “דבר זה ימָסר לראוּת־עיניה של הממשלה, אשר תוקם, והממשלה תחליט לפי שיקולים נאותים ומועילים ביותר לארץ”.

וכנשאל שוב אם הארץ תסַגל ותעכּל את 400,000 היהודים שהיו אז בארץ, השיב: לא! ואז העיר הלורד פיל: כמה מ־400,000 יהודים אלה יהיה מן הצורך להרחיק מן הארץ באמצעים רכים או מכאיבים? והמופתי ענה: “עלינו להניח כל זה לעתיד”!

עד היום לא נמצא אף מנהיג ערבי אחד שחָלק בפומבי על הודעה זו של המופתי.

ומימים קרובים לנו יותר: נורי סעיד פחה, ראש ממשלת עיראק, סירב לפני חדשים אחדים לתת רשות־מעבר למאות אחדות של ילדים פליטים מטהרן, והיה הכרח לסכּן את הילדים ולהסיע אותם לארץ דרך הים.

“האופטימיסטים” שבתוכנו שוכחים שגזירת הקרקע קיימת ועומדת, ואנו סגורים כבר בתחום־מושב צר. רק בשטח של 1,344,000 דונם מותר ליהודים להתישב. בשטח 17,132,000 דונם, שהם 63% של ארץ־המנדט המערבית, כל דריסת־רגל אסורה לנו, ואין יהודי יכול בשני־שלישים של הארץ לא רק לרכוש קרקע, אלא אפילו לשכור בית או דירה או עץ. בשטח של 8,535,000 –31% של הארץ – דרוש רשיון מיוחד של הנציב ליהודי הרוצה לקנות קרקע.

הפקידות מבצעת את מדיניות “הספר הלבן”, לא כאשר ביצעה את מדיניות הבית־הלאומי – באי־רצון וכאילו כפאה שד – אלא בתיאבון ובקנאות, ולא עוד אלא שהיא שוקדת על מניעת כל שינוי לטובתנו בעתיד. לשם כך היא מבאישה את ריחנו בצבא ובלונדון, מסלפת את דמות מאמץ־המלחמה היהודי, כובלת יצירתנו המשקית, מתנכלת ביכולת הכלכלית שלנו, סוחטת מסים כבדים מהישוב היהודי אגב הפליה גלויה, הפליה גזעית, לגבי היהודים.

ואין לשכוח גם זאת: ביצוע “הספר הלבן” אינו אקט חד־פעמי אלא תהליך ממושך. גם ביטולו של “הספר הלבן” לא יבוא מתוך פעולה חד־פעמית, מתוך התנגשות מכרעת, מעין “קרב אחרון” בינינו ובין השלטונות, או כתוצאה של שיחה מוצלחת בין נציגינו ובין נציגי אנגליה.

ביצוע “הספר הלבן” נעשה צעד־צעד, ואף ערעורו יבוא מתוך היאבקות מתמדת וממושכת.

מחבּרי “הספר הלבן” ידעו זאת, ובכוונה לא קצבו במפורש תקופת־ביצוע.

הפקידות יודעת ששעת ההכרעה מתקרבת והיא מחפשת לה בני־ברית בקרב היהודים, לא בגלוי ולא במישרים — היא יודעת ששום יהודי לא יתן יד למדיניות “הספר הלבן”, אבל היא עושה מלאכתה בעקיפין. היא מסייעת להגברת הפילוגים בישוב, מעודדת כל קבוצה אופוזיציונית, שיש ממנה תקוָה לפורר את אחדות הישוב והתנועה הציונית.

הפקידות יודעת שתקפו הפוליטי של “הספר הלבן” יתערער בדעת־הקהל הבריטית וגם בחוגי הממשלה אם יווכחו בקשיים ובמניעות החמוּרים בדרך התגשמותו. מניעות אלו יכולות לבוא רק מאתנו היהודים, וקודם־כל – מהישוב היהודי בארץ.

 

תחום התנגדותנו ל“הספר הלבן” — עקירתו משרשו    🔗

לשאלה הנשמעת לפעמים בתוכנו; מה הם תחומי ההתנגדות ל“הספר הלבן”? – יש רק תשובה אחת: התחום הוא ביטולו של “הספר הלבן”. עד ש“הספר הלבן” יקָרע ויעבור מן העולם –התנגדות ללא כל רתיעה. הוא לא יבוטל כל זמן שלא יוברר לממשלה – וגם לערבים – שהיהודים לא ישלימו אתו בשום תנאי. רק אם יהיה ברור להם שנעמוד בהתנגדותנו עד הסוף – לא נצטרך אולי לעמוד עד הסוף. רק כשידעו שלא נירָתע משום אמצעים – לא ניזָקק אולי להשתמש באמצעים חריפים.

והפקידות אינה מצפה שהיהודים יסכימו ל“ספר הלבן”, אולם היא עדיין מקַוה שהישוב ישלים למעשה עמו, אם־כי הוא מתנגד לו בפיו, ובלי עֵרוּת מיוחדת של המצפון הציוני השלָמה אינה מן הנמנע.

הרי דוּגמאות אחדות של אפשרות השלָמה: דוּגמא אל“ף – בשטח העליה. “הספר הלבן” אינו אוסר עליה יהודית לארץ־ישראל. גם לאחר תום המיכסה של 75,000 אלף ש”הספר הלבן" קבע לחמש שנים, תיתכן עליה יהודית לארץ – בהסכמת הערבים או בהשלמתם. מה ש“הספר הלבן” שָלַל מאתנו זוהי העליה בזכות as of right – בתוקף קשרנו ההיסטורי לארץ ובתוקף זכות העם היהודי לכונן כאן מחדש את ביתו הלאומי. עכשיו ינָתן רק לשלושים וארבעת אלפים יהודים לעלות לארץ “בזכות” – בין שהערבים יסכימו ובין שיתנגדו. לאחר־כך זכות היהודים לעלות לארץ אינה שונה מזכות היהודים להגר לעיראק או לאמריקה.

נניח שלאחר בוא 34,000 העולים האחרונים “בזכות” — יבוא רודף־שלום (יהודי, אנגלי, או ערבי) ויאמר לנו: מעכשיו לא תוכלו להכניס הנה אף יהודי אחד בלי הסכם עם הערבים. יש אפשרות שהערבים יסכימו לעליה נוספת של 100,000 יהודים אם תסכימו אתם שזהו הגבול האחרון לגידול הישוב היהודי. יתכן שימָצאו אז “אנשי־מעשה” בתוכנו אשר יטענו: היות טבלי הסכם לא יוכל אף יהודי אחד לעלות ארצה – נסכים לגבול המוצע ונעלה עוד 100,000 יהודים. – זוהי השלָמה עם “הספר הלבן”.

דוּגמה שניה – בשטח השלטון. לפי “הספר הלבן” צריכה ארץ זו ליהפך למדינה עצמאית, לא מדינה ערבית, ואף לא מדינה יהודית, אלא מעין מדינה דו־לאומית, של שני־שלישים ערבים ושליש יהודים, ושני העמים משתתפים בשלטון באופן יחסי. כשיגיע תור הקמת ממשלה פלשתינאית על־פי “הספר הלבן” יבוא אלינו שוב רודף־שלום מ“אנשי־המעשה” ויאמר: מציעים לנו שלושה תיקים חשובים, מתוך תשעת התיקים שיש בממשלה. אם לא נשַתף פעולה – ימָסרו כל התיקים לערבים. מוטב איפוא שיהיה לנו שליש מאשר לא כלום, ומי יודע אולי השליש שלנו ישפיע גם על שני־השלישים הערבים. קבלת הצעה “מעשית” זו היא השלָמה עם “הספר הלבן”.

השאלה שעלינו לחרוץ היא זו: הרוצים אנו בהמתקת “הספר הלבן” — או בעקירתו משרשו?

שאלה זו הועמדה עכשיו בפנינו על־ידי הממשלה ב“תכנית־הפיתוח” שהוכרזה על־ידי הנציב העליון.

 

“תכנית פיתוח” — לפיתוחו של מי היא באה?    🔗

רק עיוֵר יכול היה לא לראות ש“תכנית־הפיתוח” של ממשלת ארץ־ישראל בנויה על מדיניות “הספר הלבן”. אולם יש יהודים טובים שהשם המושך “פיתוח” לוקח את לבם, וקשה להם להעלות על הדעת, שהישוב היהודי לא יתן יד ל“תכנית־הפיתוח” של הממשלה — אם אפילו זוהי ממשלת “הספר הלבן”.

סופר בעל־כשרון, מראשוני חלוצי התישבותנו, מַקשה קוּשיה כ“קורה”: היתכן ש“תכנית־הפיתוח” של הממשלה כרוכה ב“ספר הלבן”? הן פיתוח ו“ספר הלבן” הם תרתי דסתרי! פיתוח– הוא מושג דינַמי' “הספר הלבן” הוא מושג סטַטי, וכיצד עלה על דעת הסוכנות היהודית לחשוד את “תכנית־הפיתוח” שכאילו היא כרורה ב“ספר הלבן”? סופר שנון זה התעלם במדרש המלים שלו מדבר של מה־בכך, ש“הספר הלבן” מיועד ליהודים, והפיתוח – לערבים (אם בכלל יהיה פיתוח). כלום לא יתכן פיתוח בעיראק, שאף בה אסורה הכניסה ליהודים כמו לפלשתינה של “הספר הלבן”? האם לא יתכן פיתוח בתימן?

מקשן יותר מעמיק טוען כך: תכניות הממשלה אמנם מיוסדות על “הספר הלבן” – כלומר על הפסקת העליה וצמצום ישוב היהודים בתחום־מושב התופס רק 5% משטחה של הארץ. תכניות־הפיתוח שלנו בנויות על עליה והתישבות יהודית גדולה בכל רחבי הארץ. אולם ההבדל בין שתי התכנית היא הבדל כמותי, הממשלה עושה “תכנית־פיתוח” רק בשביל הישוב המצוי כבר בארץ – ואנו גם בשביל ישוב זה, גם בשביל המיליונים שיבואו. אולם בכלל מאתיים – מנה. נעבוד שכם אחד עם הממשלה בתכניות המצומצמות והקטנות שלה – ונוסיף עליהן את ההרחבה שלנו.

טענה זו היתה הגיונית אילו היו בארץ זו עכשיו רק יהודים, והויכוח בינינו ובין הממשלה היה: אם להוסיף או לא להוסיף על ישוב יהודי זה. אז היינו יכולים לשתף פעולה עם הממשלה ב“תכניות־הפיתוח” שלה בשביל הישוב היהודי הקיים, והיינו מוסיפים בעצמנו תכניות ליהודים העתידים לעלות מפולין, הונגריה, עיראק ותימן.

אולם המציאות היא קצת אחרת. בארץ ישנם שני ישובים, וההבדל ביניהם אינו בלאומיות ובלשון בלבד, אלא ברמת־החיים, באָשיות המשק, בטיב השירותים ובגובה הצרכים. במסגרת של הפסקת העליה והקפאת הישוב היהודי – כלומר במסגרת “הספר הלבן” – הרי תכניות הממשלה מן ההכרח שתהיינה מכוּוָנות להעלאת רמת־החיים והמשק וטיב השירותים של הישוב הערבי על חשבון המסים של הישוב היהודי, וההבדל שבין תכניות הממשלה ותכניותינו־אנו הוא לא כמותי אלא איכותי.

נקח לדוּגמה את פרשת השירותים שבתכנית הממשלה. במסגרת הקפאת הישוב, כשהערבים הם שני־שלישים, והיהודים שליש אחד לצמיתות, מן הדין והיושר שהממשלה תדאג בסידור השירותים לתושבי הארץ מתוך עיקרון של שויון – חוק אחד לערבים וליהודים. בשטח השירותים העיקריים, החינוך והבריאות, יש ליהודים יותר משליש. גם בכמות וגם באיכות. הישוב היהודי בארץ היה על־פי מקורו, יניקתו ומגמת גידולו לא חלק של “הישוב הפלשתינאי” – אלא נצר מהעם היהודי שנשתל במולדת כדי שיקלוט במשך הזמן את שבי־ציון ויחדש נעורי האומה העברית בארץ מכוֹרתה. לשם כך נוצרו כאן מוֹסדות חינוך ובריאות המכוּוָנים לצרכי העם היהודי החוזר לארצו, ועולים לאין ערוך על המוסדות ממין זה שהיו קיימים בישוב הפלשתינאי. ברגע שהמשטר בנוי על הקפאת השליש היהודי אין לצפות שהממשלה תוסיף לשירותים היהודים, בשעה ששני־שלישי הישוב רחוקים עדיין מרחק של שנים רבות מהשירותים שיש כבר ליהודים, ותכנית שירותים על יסוד ש“הספר הלבן” נכנס לתקפו המלא — לא רק שיקוצצו כמה בתי־חרושת, כפי שנתבשרנו כבר על כך בנאומי הנציב העליון ופקיד הפיתוח, אלא גם החרושת שתורשה להתקיים — יגדל עליה הלחץ הממשלתי, שתיהפך בשני־שלישים לחרושת ערבית. ואם גם לא ינשלו את בעלי בתי־החרושת היהודים – הרי אין כל בטחון שלא ינשלו את פועלי־החרושת היהודים. כמו כן ינושל הפועל מענף־ההדר.

שיטת ההפליה הקיימת כבר עכשיו בשטח המסים יש בה ללמדנו על שיטת הפיתוח והשירותים שתונהג במסגרת “הספר הלבן”. שתי דוּגמאות יספיקו לעניננו: דוּגמה אחת של מס־עקיף, דוּגמה שניה של מס־ישיר.

בתקופת המלחמה הגדילה הממשלה את המסים על חמרי־עישון: המסים על “הטמבק” בהשואה לשנת 1935 הם עכשיו – 140%; המיסים על טבק לסיגריות – 240%. את המין הראשון מעשנים הערבים, המין השני – היהודים.

אולם גדולה יותר ההפליה במס־הכנסה. אין הממשלה נוהגת לפרסם מספרים על גודל מס הכנסה, אולם ידוע ממקורות בטוחים שבשנת 1942/3 נכנס ממס־הכנסה הסכום של 850,000 לא“י, מזה שילמו חברות וזרים 140,000 לא”י, הערבים — 130,000 לא“י, והיהודים 570,000 לא”י. ז. א. שהשליש היהודי שילם פי 4.5 מאשר שני־שלישים הערבים. באופן ממוצע שילם כל יהודי – ילד, זקן וטף – 110 גרוש, וכל ערבי 13 גרוש. האומנם משתכר היהודי בארץ באופן ממוצע פי תשעה מאשר הערבי?

ואף־על־פי־כן אין אנשי־המעשה שלנו רואים מה פירושה ותכנה של “תכנית־פיתוח” לאחר המלחמה, על יסוד “הספר הלבן”, והרי הם גם מעלים נימוק ציוני כביכול לטובת השיתוף בתכניות אלו. וזוהי טענתם: אנו רוצים בעליה והתישבות רבתי לאחר המלחמה. עליה והתישבות מחייבות פיתוח, השקאה, השבחת קרקע, עבודות ציבוריות, הרחבת חרושת וכו'. בלי עזרת הממשלה דבר זה לא יתכן. פיתוח הנגב ועמק הירדן לא יתכן בלי תמיכת הממשלה. עליה גדולה מחייבת חרושת ענפה — ושוב בלי סיוע הממשלה לא תגדל החרושת. ואם אנו לא נשתף פעולה עם תכניות־הפיתוח של הממשלה – נזיק לעליה ולהתישבות.

ברור שעליה והתישבות רבתי לא יתכנו בלי פיתוח רחב של החקלאות והחרושת, ופיתוח בקנה־מידה רחב לא יתכן בלי עזרה אקטיבית ומכוּוֶנת של הממשלה – אולם סניגורי “תכנית־הפיתוח” של הממשלה שכחו לשאול עצמם אם “תכניות־פיתוח” של ממשלה זו, ממשלת “הספר הלבן”, מכוּוֶנות להרחבת העליה וההתישבות היהודית – או להחנקתן ולהקפאתן.

משל למה הדבר דומה? לחולה הנמצא בטיפולו של רופא, שהחליט משום־מה להמית את החולה ולהשקותו סמי־מוות במקום סמי־רפואה. הדבר נודע לחולה, והריהו מסרב לקבל מהרופא כל סם, וידידו של החולה בא אצלו וטוען, שעליו להיזקק לרופא ולקבל מידו סמי־מרפא. אולם החולה עומד בסירובו. הוא אמנם זקוק ומוכן לקבל סמי־רפואה, אבל לא סמי־מוות. ואין לו תקנה אלא בהחלפת הרופא.

ודאי שאנו זקוקים לתכניות־פיתוח, אבל רק כאלו המכוונות לקליטת עליה יהודית ולהרחבתה, ולא לתכניות הקפאת הישוב היהודי ודלדולו עד כדי שירד לדרגת הישוב הערבי. וממשלה זו – כל עוד “הספר הלבן” קיים – תקבע תכניותיה לפי מדיניותה־היא ולא לפי מדיניותנו־אנו, ואין היא מתכוונת לסייע לנו אלא להסתייע בנו. ומשום כך לא תיתכן השתתפותנו ב“תכנית־הפיתוח” של הממשלה.

 

הישוב כולו והעם לתפוצותיו —להכשלת “הספר הלבן”    🔗

אין זאת אומרת שאנו מפסיקים בכול את שיתופנו עם הממשלה. אנו מוסיפים כמקודם להשתתף במאמץ המלחמה. אנו משתתפים גם בכל שטחי־הפעולה השוטפים, שאין בהם משום הצרת גידולנו. נוסיף לקנות בולי־דואר ולקבל רשיונות לאבטומובילים. ולא עוד אלא שנמשיך לדרוש את חלקנו בשירותי המדינה ומפעליה – כגון חינוך, בריאות, שיכון, עזרה לחרושת ולחקלאות וכדומה. אנו משלמים מסים ומכלכלים את הממשלה ולא נותַר אף על נימה אחת מזכיותינו ועל המגיע לנו בעבודות הממשלה. אולם בתיכון הממשלתי שלאחר המלחמה אין אלא הכשרת אטמוספירה כאן ובלונדון להקל על ביצוע “הספר הלבן” – לפיתוח רמיה זה לא ניתן יד. נתקין תכניות־פיתוח שלנו – ונילחם להן.

ואם ישאל השואל: האין התנגדותנו ל“ספר הלבן” ולתיכון הממשלתי עלולה לגרום לנו נזק חמרי? – על שאלה זו יש לענות בגלוי וביושר־לבב: אין שום דרך־מלחמה ב“ספר הלבן” העלולה להכניס רווחים לבעליה. מהתנגדות ל“ספר הלבן” אי־אפשר לעשות הון ולהתעשר. הרודף אחרי בצע, המבקש משרות מכובדות מהממשלה, השואף לקבל אות־הצטיינות – יתמוך בממשלת “הספר הלבן”. המלחמה לעליה, להתישבות, למולדת, לעצמאות יהודית תעלה בנזקים חמריים – ואולי לא רק חמריים בלבד. והחוששים לכך – אל ישאו שם הציונות לשוא. בלי נכונות לעמוד עד הסוף, עד קצה גבול יכלתנו – ועד בכלל – על זכות העם היהודי למולדת ולעצמאות –לא תיכון הציונות. תקיפי־עולם – יהיו מי שיהיו – לא יגישו לנו שי מדינה יהודית. בלי היותנו דרוכים להגנת התוחלת האחת והאחרונה של העם היהודי – יקום “הספר הלבן”.

ונכונות זו לעמידה בשער – לא די שתהא נחלת קבוצה אחת נבחרת בישוב. עליה להיות נחלת הישוב כוללו. יש גם רדיקלים – מהפכנים, כביכול, האומרים בערך כך: במלחמה נגד “הספר הלבן” אין לעמוד בפני שום דבר. אם “הספר הלבן” אוסר עלינו התישבות בנגב – נשלח שמה קבוצת צעירים חלוצים אשר יאחזו באדמה. ואם מישהו יבוא להוריד אותם – לא יזוזו אפילו אם ישפך דם; אולם, למען השם, אל תפריעו לנו לסדר את ענינינו המוניציפליים בעיר ובמושבה בשיתוף־פעולה עם מושל־המחוז.

גישה “ריבולוציונית” זו על חשבון קבוצות חלוצים – לא רק שמוּסרה הציבורי מפוקפק, אלא גם שכלה המעשי הוא מופרך. לא יהיה שקט בחוצות תל־אביב כשישפך דם־חלוצים בנגב. העמידה בפני מדיניות־החנק של “הספר הלבן” היא הכרח כללי של הישוב בארץ ושל העם היהודי בגולה. ובשנַים נכריע את “הספר הלבן”.

א) בעליה – כשהיהדות בגולה והישוב בארץ יפתחו את השערים הסגורים ושבי־ציון יעלו בכל התנאים. כי עלית יהודים למולדתם אינה זקוקה לשום רשיון והסכמה מצד מישהו. זוהי זכותנו הטבעית וההיסטורית אשר נגן עליה בפני כל עושקיה בכל האמצעים שבידינו.

ב) בהתנגדות מתמדת למשטר “הספר הלבן”; לא רק שנימנע משיתוף־פעולה בהקמת משטרו של “הספר הלבן”, אלא לא נקבל על עצמנו בשום תנאי עול הממשלה הפלשתינאית אשר תוּקם – אם תוּקם.

אנגליה לא תכפה עלינו שלטון המופתי ובני־בריתו, ואנגליה לא תטביע בים פליטים יהודים החותרים לחופי מולדתם. אנגליה לא תשתמש זמן רב בכוח למען הגשמת “הספר הלבן”. כשתיווכח שאין מדיניות זו נתונה לביצוע אלא בכפיה – יסָתם הגולל על “הספר הלבן”.

 

מקורותיה של מדיניות־המעל של האנגלים    🔗

בגשתנו לדון על התעודה החיובית של המדיניות הציונית יש לומר מיד: יש בכוחנו, בכוחנו בלבד, להפיל את “הספר הלבן”, אולם אין בכוחנו להקים מדינה יהודית. נוכל להפיר מזימת החנק וההקפאה – אם רק נרצה ולא נירתע משום מאמץ. אולם אין ביכלתנו לשים את הארץ במשטר אשר יבטיח הגשמת הציונות. לשם כך אנו זקוקים לסיעתא בין־לאומית.

אשליה מדינית היא ראשית כשלון, ולכן אין אנו רשאים להפריז בכוחנו וביכלתנו – כשם שאין לזלזל בהם ולמַעט את דמותם. ובבירור תעודתנו המדינית החיובית יש לעמוד גם על הגורמים החיצוניים, אם־כי יש לזכור שגם כאן הגורם היהודי הוא העיקר.

הראשון בגורמי־חוץ הוא שוב מדינת־המנדט – אנגליה. לאנגליה יש כוח מספיק, ולמעלה מזה, להגשמת “הספר הלבן”, אבל היא לא תבצע את “הספר הלבן” בכוח, כי אין שום צורך היסטורי וחיוני של בריטניה עומד מאחרי “הספר הלבן”, ולכן אין גם המצפון הבריטי ואין גם הכוח הבריטי צמודים אליו. מה איפוא הביא לידי מדיניות “הספר הלבן”?

שנים הם שיצרו את המדיניות החדשה: 1) המגמה “הפרו־ערבית” או האנטי־ציונית של הפקידות הקולוניאלית בלונדון ובמזרח התיכון. בפקידות זו יש לכלול גם שליחי משרד־החוץ בארצות מזרח התיכון; 2) הקוניונקטורה המינכנית בשנות 1938/9 ומדיניות־הפיוס של ממשלת צ’מברלין.

המגמה הפרו־ערבית במשרד־המושבות ובמשרד־החוץ אינה פרי אהבה לערבים. הדוגלים במגמה זו הם לרוב אימפּריאליסטים ריאקציוניים, שאינם חשודים כלל וכלל על נטיות של חירות ושויון לגבי המושבות הקולוניאליות ועמי־המזרח, אולם הם סבורים שיותר קל להשתלט על הערבים בצורה זו או אחרת בלי ארץ־ישראל יהודית, כי ביהודים קשה לנהוג כמו שנוהגים בערבים.

מגמה זו נפגעה לא־מעט על־ידי העובדה שבמשך עשרים שנה שלטה מדיניות הבית־הלאומי, ובארץ־ישראל נוצר בינתיים כוח יהודי לא קטן, ורבים מאנשי המגמה הפרו־ערבית מבינים שאין להתעלם בדיעבד מהגורם היהודי, אם כי לדעתם היה משגה לכתחילה במתן עזרה לגורם זה.

ואשר לקוֹניוּנקטוּרה המינכנית ולמדיניות־הפיוס של צ’מברלין – שתיהן נפלו ונהרסו, ופחד היטלר באירופה והמופתי בארץ־ישראל לא יהיה מוטל עוד על אנגליה כאשר היה מוטל בשנת 1938. ואם־כי מדיניות־הפיוס לא נעקרה עדיין מן השורש ומשרד־המושבות ומשרד־החוץ מסוגלים לחדש אותה במזרח גם לאחר הנצחון, – הרי יסָתם המקור הראשי שממנה ינקה מדיניות זו את כוחותיה בימי מינכן, והיא תידל ותיבש לאחר שימוּגרו שלטונו ופחדו של היטלר.

אין אנו רשאים להשלות נפשנו שאחרי המלחמה תחלוף המגמה האנטי־ציונית והפרו־ערבית באנגליה, כי המקור שממנו יונקת מגמה זו יעמוד בעינו גם לאחר המלחמה – הפחד מהערבים. אולם מגמה זו היתה קיימת גם במלחמת־העולם הראשונה, בשעת מתן הצהרת־בלפור, ואף־על־פי־כן הוכרעה הכף לטובתנו, והמגמה הציונית ניצחה בממשלה הבריטית.

 

הנימוקים לטובת הציונות במתן הצהרת־בלפור    🔗

מה היה טיבה של מגמה זו, ומה היו נימוקיה המכריעים?

על כך יש לנו עדות מובהקת ומוסכמת של מדינאי בריטי, אשר שימש במשך תקופה זו במשרת מיניסטר־המושבות ומיניסטר להודו, והיה מזכיר קבינט־המלחמה בתקופה הדיון על הצהרת־בלפור, ויודע איפוא ידיעה אוטנטית את מדיניות אנגליה במזרח ובקי בנימוקים ושיקולים שהביאו לידי מתן הצהרת־בלפור. זהו ליאו אֶמְרי (עכשיו חבר בקבינט של צ’רצ’יל), אשר מסר את עדותו בפרלמנט האנגלי בויכוח על “הספר הלבן” ביום 22 למאי 1939. עדות זו מהוה תעודת פוליטית ממדרגה ראשונה, אשר משום־מה לא שמו עדיין לב אליה, וראויים הדברים להיות מועתקים בשלמותם.

בתשובה לנאומו של מלקולם מקדונלד, אבי “הספר הלבן”, אמר אמרי בין השאר:

– – – "חברי הנכבד פתח בתיאור על מקורות מדיניותנו בארץ־ישראל. הנני מודה כי תיאור זה לא התאים לגמרי לזכרונותי־אני. היתה לי הזכות להשתתף מקרוב, בתוך מזכיר לקבינט־המלחמה, בויכוחים ארוכים, אשר קדמו להצהרת־בלפור. חברי הנכבד דיבר על מדיניות זו כאילו נולדה מתוך שאון המלחמה, ורמז כי במידת־מה חסר היה דיון מלא עליה. הוא רמז היום, ובחודש נובמבר האחרון אמר לנו זאת בצורה מפורשת יותר, כי מחברי הצהרת־בלפור לא ידעו על קיומו של ישוב בן 600,000 ערבים בארץ־ישראל. תאמינו לי, כי דבר זה רחוק בתכלית מהמצב כפי שאני זוכר אותו. תעודה רבת־ערך זו לא פורסמה בחפזון או מתוך קלות־דעת. לא היתה זו הברקה מחשבתית מוצלחת או תחבולה של תעמולה מלחמתית והמכוונת לרכוש את תמיכתה של יהדות אמריקה או רוסיה; ופחות מכל אפשר לומר שתעודה זו פורסמה מתוך חוסר־ידיעה של העובדות הנוגעות לענין.

נהפוך הוא: כל העובדות הנוגעות לדבר, כל הקשיים העלולים להתעורר – והיו מוכרחים למעשה להתעורר מתוך התגובה הטבעית של ישוב פרימיטיבי בבואו במגע עם גורם חדש הנבדל ממנו על־ידי מאות שנות התפתחות עוד יותר מאשר על־ידי הבדל גזע ודת, – כל האספקטים האלה נשקלו חדשים רבים והובנו הבנה מלאה. אולם מדינאי הזמן ההוא הסתכלו בבעיותיהם מתוך פרספקטיבה רחבה יותר. הם ראו בהתפוררות המתקרבת של האימפריה העותומנית הזדמנות יחידה במינה, אשר אינה יכולה לחזור אף פעם, לתרום לפתרון אותה הבעיה המטרידה והטראגית, גורל עם אשר איננו עדיין עם, באשר הוא מיעוט בכל מקום, באשר אין ארץ שיוכל לקרוא לה ארץ משלו, – תהא זו ארץ כמפלט למעשה מפני דיכוי, או אפילו רק כמרכז גאוותו וחיבתו בלבד. המדינאים ההם ידעו כי בעיה זו יכולה להחריף שוב בכל רגע, אם כי לא חלמו אף פעם על השתוללות מטורפת של רדיפות והשמדה השוטפת מאז באירופה. במובן זה, מכל מקום, היטיבו לבנות יותר ממה שידעו. אם ראית־הנולד היא אבן־בוחן של מדינאות, הרי ודאי עלינו להיות גאים כיום שמדיניות בריטית דוקא תיקנה, על־ידי ראית־נולד נועזת וקונסטרוקטיבית, את מסגרת המולדת, עיר המקלט, שהיתה יכולה לתת ברגע זה, אילו הורשה הדבר, עזרה רוחנית וחמרית ללא שיעור ליהדות המפרפרת. חושב אני שהיינו צריכים להיות מעודדים ברוחנו ולהמשיך בהגשמת המדיניות אשר התחלנו בה מתוך ראית־הנולד, ואשר התקדמה כבר בצורה כה פוריה, מתוך בטחון מחודש ומתוך החלטה נחרצת להתגבר על כל המכשולים. במקום זה יש לנו “הספר הלבן”, שמתחילתו ועד סופו הריהו הודאה בכשלון, שלילה ברורה של העקרונות אשר עליהם היתה מיוסדת הנהלתנו בארץ־ישראל, ולדעתי, לכל־הפחות, הפרת ההבטחות אשר בתקפן הופקד בידינו השלטון בארץ.

היה עוד אספקט לבעיה אשר משך ביחוד לבבות אנשים צעירים יותר כמוני וכסיר מרק סייקס² המנוח – שאבד לפני זמנו לבית הזה – אשר תר ונסע במזרח הקרוב והתענין מאוד מתוך יחס של אהדה בעולם המושלמי, זמן רב לפני שמישהו מאתנו בא במגע עם הציונות. האמנו כי היתה זאת שליחותה של ברטניה לקומם מחדש את הפריחה והתרבות בארצות עתיקות אלו, ששימשו לפנים מרכז ראשי לחיי־תרבות פורחים בעולם ומקור מחשבתו היוצרת. אנחנו ידענו, שאם־כי בידינו הוא להעניק לארצות אלו את המסגרת הדרושה של חוק וסדר והנהלה מודרנית, הרי התחדשות אמיתית תבוא אך דרך מקור־השפעה אינטימי יותר ומפעיל במישרים, ונראה היה לנו שרק היהודים היו מסוגלים להעניק השפעה זו. רק הם היו מסוגלים לשתול את תרבות המערב במזרח מתוך ידיעה אינסטינקטיבית של סיבה ותוצאותיה. ולמעלה מכל, הם היו באים לא כמדריכים קיקיוניים, אף לא כמתישבים המביטים אחורנית למולדת שבמקום אחר, אלא כעם החוזר למולדתו־הוא, המוכן להזדהות בכל לבבו ומאודו, ללא תנאי וללא סייג, עם גורל המולדת.

זו היתה עמדה אשר דיברה לא רק ללב המנהיגים הציונים, אלא גם לטובים שבקרב המנהיגים הערבים באותו הזמן. ואני מעֵז לומר שיום יבוא ורעיון זה ימשוך לבם עוד פעם – אולם לשם כך נדרשת מאתנו גישה שונה לגמרי, עמדה שונה לגמרי מאשר זו שב“ספר הלבן”.

ולבסוף – היתה גם השקפה בריטית במובן הצר – ואני, בכל אופן, לא התבישתי מעולם להבחין בשאלות הללו בראש־וראשונה מתוך בחינת השפעתן על ענינים ברטיים. השקפה זו היתה מבוססת על העובדה שארץ־ישראל תופסת עמדה בעלת חשיבות אסטרטגית יחידה במינה, גם ביחס לתעלת־סואץ וגם ביחס לצומת תחבורת־האויר שבין שלוש היבשות בעולם הישן. לדעתנו היה זה ענין בריטי חיוני שארץ־ישראל תהיה מדינה פורחת ומתקדמת, קשורה אתנו קשרי רצון טוב ורגשי־תודה, מסוגלה בשעת־הצורך להעמיד לרשותנו כוחות אדם וחמרים, שרק ישוב צפוף, מפותח וחדיש יכול להמציא. אילו היינו יודעים את הסכנות הצפויות לנו כיום – בכמה רצון ועוז נוסף היינו ממריצים את המדיניות שהאמנו בה אז! עכשיו, לאור הסכנות האיומות המרחפות עלינו, טראגי הוא לחשוב על השימוש שהיינו יכולים להשתמש כיום בכוחות האדם, הכשרון, היזמה, הנאמנות והאמונה – כי עד היום הנאמנות והאמונה היו עדיין קיימות – של יהודי ארץ־ישראל!

אלה היו הנימוקים אשר הצדיקו את מדיניותה של הצהרת־בלפור…"

 

הנימוקים בעד הציונות נתחזקו    🔗

אם אנו מתבוננים בשלושת הנימוקים האלה כיום, ארבע שנים לאחר הישמעם בפומבי בבית־הנבחרים הבריטי – אנו רואים שכל אחד מהם נתחזק עכשיו פי־כמה.

נימוק ראשון – צרת ישראל. לא רק לויד ג’ורג'³, בלפור ושאר חבריהם בקבינט, שנתן את ההצהרה, לא חלמו מעולם על אותה השתוללות מטורפת של רדיפות והשמדה, שציין לפני ארבע שנים אֶמרי, אלא גם אֶמרי לא יכול היה לפני ארבע שנים לתאר לעצמו למה עלולה להגיע השתוללות תלינית זו בארצות הכיבוש הנאצי. השואה האיומה הגיעה עכשיו לדרגה כזו שהפכה לסכנה חמורה ומרה לציונות גופה; היטלר עלול לסלק את “הבעיה המטרדת” ע"י השמדת יהדות אירופה. זוהי הסכנה הריאלית היחידה, הסכנה האיומה ביותר הנשקפה עכשיו לציונות. בלי עליה גדולה – מי יודע אם במוקדם או במאוחר גם גורל יהודי ארץ־ישראל לא יהיה כגורל יהודי פולין.

אולם אם תהיה שארית ליהדות אירופה, ואנו מקוים על אף הכל שתהיה, ואולי לא־קטנה, תעמודנה בסוף המלחמה האומות המנצחות, ובראש־וראשונה האומות האנגלו־סכסיות, בפני בעיה יהודית חריפה וטראגית כאשר לא היתה אף פעם.

במלחמת־העולם הראשונה היתה ארץ־ישראל רק חזון, ודרושים היו אנשי־חזון כלויד ג’ורג' ובלפור כדי לראות ששיבת־ציון של פזורי־ישראל תיתכן. גם בקרב היהודים היו רק מועטים אשר האמינו כי בני־גולה, עתיקי מעבודה, אדמה ומדינה מאות בשנים יהיו מסוגלים לבנות מולדת, אומה ועצמאות. במשך עשרים שנים אלו קם הדבר בחלקו ויֶהי. קם גרעין של אומה יהודית מעוּרה באדמת המולדת, בכלכלה ובתרבות ובהנהלה עצמית – צמח וגדל והפך כוח מַפרה בארץ ובעם. ותפקידה הראשון של מדיניותנו הציונית היא להביא לעולם, לדעת־הקהל של האומות, עתונותן, ממשלותיהן, את שתי העובדות הנצחיות: אסונה של היהדות המפרפרת ונאבקת בשארית יכולתה על קיומה, והיכולת שנתגלתה בארץ ישראל בעקבות המאמץ הציוני־חלוצי. מדיניות ציונית אינה נעשית רק בשיחות עם שליטים. העולם האנגלו־סכסי בנוי על דימוקרטיה חפשית פחות או יותר, ושליטים עלולים להתחלף, ודעת השליט בלבד אינה קובעת, ובלי תמיכת דעת־הקהל אין גם השליט הידיד והנאור מסוגל לתרגם את אהדתו לשפה מדינית־מעשית. ועל התנועה הציונית בכל הארצות להקנות לעמי אנגליה ואמריקה – ובמידת היכולת גם לעמי אירופה, רוסיה וסין – את דעת הבעיה היהודית כבעיה כפולה של עם מחוסר מולדת ועצמאות ושל המונים עקורים ונחרבים, והבנת הפתרון הציוני – שנתגלם מקצתו במפעל שביצענו עד עכשיו ושגנוז עדיין באפשרויות הגדולות פי־כמה. הנימוק הראשון שלפי עדותו של אמרי המריץ את מתן הצהרת־בלפור – כוחו עלה עכשיו גם מבחינת הצורך וגם מבחינת היכולת: החריפה הבעיה היהודית, הוכחה היכולת הציונית.

גם הנימוק השני – שליחות העם היהודי במולדת, לגבי הפרחת ארצות המזרח התיכון – נעשה עכשיו יותר ריאלי, מעשי ומורגש מבחינה כפולה: מבחינת הצורך והיכלת.

בסוף המלחמה הקודמת היתה עצמאות ארצות־ערב רק חלום פוליטי. סוריה, חצי־אי ערב, עיראק, מצרים האמינו שהדבר היחיד החסר להן – זהו שחרור מעול זר ועצמאות מדינית. מאז קמה סעודיה עצמאית. עיראק קיבלה עצמאות. במצרים בוטל הפרוטקטורט. גם סוריה היתה במשך שנים אחדות עצמאית למחצה. ואחרי כל אלה נתברר שכל המדינות הללו לא פתרו אף אחת משאלותיהן הפנימיות – שהן בשורה הראשונה שאלות משקיות, סוציאליות ותרבותיות, נוסף על שאלות המיעוטים. יחידים מבין מדינאים מרחיקי־ראות בארצות אלו מבינים כבר שעצמאות פוליטית בלבד אינה אלא פיקציה ואחיזת־עינים אם אינה מתבססת על עצמאות משקית ותרבותית, וששחרור משלטון זר נעשה ממשי רק כשהוא מיוסד על שלטון עצמי אמיתי, שלטון העם, ושמדיניות שלילית בלבד, מדיניות המכוונת נגד עול זר, בלי מדיניות חיובית המכוונת לביצור פנימי של העם – ביצור סוציאלי, כלכלי ורוחני, – מחטיאה את המטרה. עיראק, שזה יותר מעשרים שנה היא נהנית מעצמאות פורמלית, ושזה יותר מעשר שנים נתבטלו בה שרידי המנדט, לא הצליחה לפתור אף במשהו את הבעיות הקשות המטרידות מדינה זו – בעיית הבדואים, דלות הפלחים, ריבוי האדמה ומיעוט האוכלוסים, השקאה, הניגוד שבין הרוב השיעי והמיעוט הסוני השליט, בעיית הכורדים והאשורים, בריאות העם והשכלתו, שחיתות הפקידות, וכדומה. הוא הדין בסוריה ומצרים. ארץ־ישראל יהודית, רבת־אוכלוסים ועשירת כוחות משקיים, מדעיים, ארגוניים ותרבותיים, עלולה ליהפך לגורם רב־אונים בקידום ארצות אלו. משהו מיכולת זו כבר גילינו עד עכשיו. אולם רק ישוב יהודי גדול, מפותח, ועצמאי יהיה לאל ידו למלא במלוא התנופה את השליחות הגדולה לגבי המזרח התיכון, שמדינאים אנגלים גדולים הכירו בצרכה עוד במלחמה הקודמת.

ואשר לנימוק השלישי: ברכת ארץ־ישראל יהודית לאנגליה גופה – שימשה מלחמה זו ראָיה ניצחת. כשבריטניה נאלצה להילחם שוב על קיומה – ומלחמה זו נתפשטה על פני כל כדור הארץ, – הרי בחזית אחת מרכזית של מלחמה זו, בחזית המזרח התיכון, באה עזרה ממשית, נאמנה ויעילה רק מהישוב היהודי הקטן שבארץ קטנה זו. אילו היה כאן בראשית המלחמה לא ישוב של חצי־מיליון יהודים – אלא של שני מיליונים לפחות (ודבר זה לא היה מן הנמנע אילו מדיניות הבית־הלאומי היתה מבוצעת ביתר רצון ועוז ונאמנות), היה אולי כל מהלך המלחמה במזרח התיכון (ואולי לא רק במזרח התיכון) שונה ביסודו. היש צורך להוסיף שגורל העם היהודי היה אז שונה בתכלית?

הניגוד בינינו ובין מדיניות “הספר הלבן” הוא ניגוד שאין לגשר אותו, אולם אין זה ניגוד מוכרח, ואין זה ניגוד בינינו ובין אנגליה. אין כעם האנגלי המסוגל להבין מלחמה נגד מדיניות נפסדת, מלחמת עם קטן וחלש על קיומו, ואין עם כעם האנגלי היודע להשלים בכל לבו עם אלה שלחמו בו – למען שחרורם הלאומי. אנגליה העמידה אנדרטה לוושינגטון המורד⁴ בלבה של לונדון. בן־בריתה הנאמן ביותר של אנגליה ברחבי האימפריה שלא מהגזע האנגלי הוא הפלדמרשל סמאטס, אשר נלחם באנגלים במלחמת־הבורים. בהיסטוריה האנושית לא גילה אף עם אחד גניוס מדיני כעם האנגלי, ואפילו גניוס רומא העתיקה דהה לעומת הגניוס הבריטי. האנגלים יודעים להבחין בין התנגדות זמנית ובין קשרי־ברית היסטוריים, – ולאנגלים אפשר להסביר דברים הנראים אפילו לאנשים בתוכנו מעין תרתי דסתרי: התנגדות ללא רתיעה למדיניות “הספר הלבן” המלוא יכלתנו ותנופתנו המדינית ושיתוף־פעולה עם אנגליה במלחמה ובקביעת המשטר העולמי החדש לאחר המלחמה – לטובת העם היהודי, המזרח התיכון ובריטניה הגדולה.

ספק אם אנגליה שהיתה יכולה ורוצה לשלוט ביד רמה, בהישענה על כוחה הפיסי בלבד, היתה זקוקה לנו בארצות מזרח התיכון. אולם אנגליה שתרצה לרכוש את ידידות עמי־המזרח לשם פעולת־גומלין והנאת־גומלין, תוכל בלי־ספק להפיק תועלת רבה ממציאות ארץ יהודית רבת אוכלוסים ויכולת בתוך פינה זו שבכדור הארץ. שום גורם אחר לא יצלח לתווך בין המזרח ובין המערב, בין התרבות האנגלו־סכסית ובין התרבות המזרחית כאשר יצלח העם היהודי יליד המזרח וספוג תרבות־המערב. לא מיסיונרים ולא קומיסרים יהודים – אלא עם יהודי, עם עצמאי מעוּרה ומושרש במולדתו ישמש גשר של רצון טוב והבנה הדדית בין עמי המזרח התיכון ובין העולם האנגלו־סכסי והאירופי. אולם מיעוט יהודי לא ימלא שום תפקיד, לא בפתרון הבעיה היהודית ולא בהפרחת המזרח ולא בהקמת יחסי־גומלין בין המזרח והמערב. מיעוט יהודי ישמש רק גורם מרגיז ומפריע, גם בינם ובין הערבים וגם בינם ובין האנגלים. ותפקידה של המדיניות הציונית הוא להסביר לדעת־הקהל העולמית, ובשורה הראשונה לאנגלו־סכסית, כי הציונות הגדולה, כלומר עליה והתישבות יהודית בקנה־מידה ממלכתי גדול, באמצעים בין־לאומיים, ברשות העם היהודי עצמו ובתקופת־זמן קצרה ככל־ האפשר יש בה כדי 1) לפתור פתרון של קיימא את הבעיה היהודית, 2) להביא לידי התקרבות יציבה וממשית בין העם היהודי ובין העם הערבי, 3) לשמש גשר בין המזרח התיכון ובין המערב, 4) להבטיח את האינטרסים הבריטיים בפינה זו שבכדור העולם.

 

ניעזר בגורמים בין־לאומיים ויהודים לטובת הפתרון הציוני    🔗

אין להשתעשע בתקוה שהמלאכה העומדת לפנינו היא קלה. גם החלטת מפלגת־העבודה הבריטית לטובת בית־לאומי לעם ישראל – כבר הסברתי בפני הועדה המלכותית שבית־לאומי לעם ישראל הוא יותר ממדינה יהודית – אינה צריכה לעורר בנו תקווֹת מופרזות. גם העובדה שבראש הממשלה הבריטית עומד איש⁵ שהתנגד בשעתו בתוקף ל“ספר הלבן”, ושבממשלה משתתפים ידידים פוליטיים כאֶמרי, סינקלר, אטלי, קריפס ואחרים, אינה נותנת שום ערובה שהפתרון הציוני יבוא מאליו. “הספר הלבן” הוא מציאות פוליטית, ואם־כי ראש־הממשלה הנוכחי וכמה מחבריו התנגדו לו בשעתו, – הרי בינתיים הפך עובדה, ובאנגליה אין מזיזים בנקל עובדה קיימת. לא פסקה גם האורינטאציה האנטי־ציונית בכמה משרדים מרכזיים בלונדון, כי אורינטציה זו יונקת ממקור התנגדות הערבים, והתנגדות זו לא פסקה ולא תיפסק אולי בטרם תיהפך ארץ־ישראל עברית למעשה, – ועלינו לחפש עזרה וסיוע בכל מקום שיש למצוא אותם.

חבר־הלאומים נהרס עם פרוץ המלחמה, וספק אם יקום לתחיה בדמותו הקודמת. אולם לא בוטל עדיין באופן רשמי, ועדיין אנגליה שלטת בארץ־ישראל בתוקף מנדט של חבר־הלאומים, ומוסד זה לא אישר את “הספר הלבן”; להיפך, ועדת־המנדטים החליטה פה אחד ש“הספר הלבן” אינו מתישב עם המנדט כפי שהוא פּוֹרַש עד היום, והרוב בועדת־המנדטים קבע ש“הספר הלבן” אינו מתישב עם שום פירוש של המנדט. אמנם, אין נקודה משפטית מכרעת בויכוח מדיני, אבל אין לזלזל גם בעמדה משפּטית. לאחר המלחמה עלול גם נימוק משפטי נאמן לשמש פתח־חרטה לידידים שלנו באנגליה, וכשיוכשרו התנאים לבדיקת המדיניות מנימוקים פוליטיים – אפשר יהיה להיעזר גם בנימוקים משפטיים.

בחיפושינו אחרי גורמים מסייעים יש לזכור שהמען הפוליטי הראשון – המען החיצוני – הוא אנגליה עצמה. אנגליה תצא ממלחמה זו כמנצחת. אמנם לא תהא המנצחת היחידה. רוסיה ואמריקה ממלאות תפקיד אדיר במלחמה זו. אולם יש עובדה היסטורית כבירה לזכותה של אנגליה בלבד: היה זמן – לאחר כשלון צרפת – שאנגליה עמדה לבדה, בודדת, כמעט בלי צבא ובלי נשק יבשתי, מול האויב הנאצי, ובעמידת־גבורה זו הצילה לא רק את עצמה אלא את העולם כולו. עובדה זו המשמשת מקור של גאוה לאומית (מוצדקת) באנגליה, היא גם מקור של פרסטיז’ה וכוח פוליטי. ואם גם יתכן שהשפעת אנגליה במזרח הרחוק תופחת – הרי ברור שהשפעתה במזרח הקרוב והתיכון תישאר בעינה, ואולי תגבר. ובתקופה שלאחר המלחמה הרי תהיה אנגליה בעל־דברנו הישיר.

אולם אנגליה לא ניצחה ולא תנצח במלחמה זו לבדה, ועובדה זו תקבע להבא את מדיניותה החיצונית. במידה שאפשר לחזות מראש ענינים מדיניים, אפשר להניח כמעט בודאות מלאה, כי במדיניות החיצונית של אנגליה ישלוט קו ראשי אחד – ידידות עם ארצות הברית של אמריקה הצפונית. עוד מלחמת העולם הראשונה הוכיחה מהו משקלה של אמריקה, ומה חלקה בהכרעה בהתנגשות עולמית. אמריקה נצטרפה אז למלחמה כמעט בסוף והכריעה את הכף לטובת אנגליה וצרפת. אז היו על צדה של אנגליה גם יפּאן ואיטליה. במלחמה זו עומדת רק אמריקה ורוסיה – מהמעצמות הגדולות – על צדה של אנגליה. יפאן נמצאת במחנה הגרמני, וערכה של אמריקה במלחמה עלה עוד יותר – גם במלחמת אנגליה וגם במלחמת רוסיה. יתר על כן: לכל הפחות שלושה דומיניונים בריטיים – קנדה, אבסטרליה וניו־זילנד – נמצאים במסגרת הבטחון האמריקאי. בלי אמריקה אין כמעט שום אפשרות לאנגליה להגן על חברות אלו של הקומונוולט הבריטי – בפני אויב רציני כיפאן. ידידות אמריקה היא איפוא צורך חיוני בריטי, צורך ממדרגה ראשונה, ובלי ספק שזה יקבע את כיוונה של מדיניות אנגליה בעתיד.

אי־אפשר בודאות כזו לדבר על מדיניותה של אמריקה. לאחר מלחמת־העולם הראשונה שהוכרעה בכוחה של אמריקה – חזרו ארצות־הברית ונקטו במדיניות של “התבודדות מפוארת”. הפעם תומכות שתי המפלגות הגדולות – הדימוקרטים והריפובליקאים – במדיניות בין־לאומית ורואות את אמריקה כחלק בלתי־נפרד מיתר חלקי כדור הארץ, בין באירופה, בין באסיה ובין באפריקה. כל המדינאים המובהקים באמריקה בשעה זו מתנגדים לאיזולציה, ודעת־הקהל ברובה המכריע הכירה שהתבודדותה של אמריקה לאחר המלחמה הקודמת ועזיבתה את חבר־הלאומים של וילסון לנפשו היתה אחת העילות היסודיות למלחמת־עולם חדשה זו. ואעפ"כ אין להניח שמדיניותה הבין־לאומית של אמריקה לאחר המלחמה היא כמונחת בקופסה. אמריקה היא ארץ כבירה, בעלת ישוב עצום בלתי־מגובש, שהניגודים והשינויים בתוכו הם רבים ותכופים. ואי־אפשר לדעת מראש מה תהיה דעת־הקהל לאחר גמר המלחמה. אולם תהא המדיניות האמריקאית לאחר המלחמה מה שתהיה – ברור שמצד אנגליה יהיה הידוק קשריה עם אמריקה לאבן־פינה במדיניותה החיצונית. וכאן יש מפתח לגורם מסייע חשוב. באמריקה יש חמישה מיליון אזרחים שהם יהודים, וישוב יהודי זה הוא הכוח הפוטונציאלי הראשון – לאחר הישוב בארץ – שיש לנו בעולם בהיאבקותנו על עתידנו במולדת. יש להדגיש כוח פוטנציאלי, היולי. אין זה עדיין כוח מגובש, אקטיבי, והוא טעון הפעלה והדרכה, אבל הוא עלול לשמש אחד הגורמים אשר יכריעו בהתרוצצות שיש במדיניות האנגלית בין שתי האורינטציות – הציונית והאנטי־ציונית.

לפיכך מוטל עלינו באמריקה תפקיד כפול: כיבוש היהדות לציונות מדינית ורכישת עזרת הממשלה. כל אחד משניהם כשהוא לעצמו קובע ומכריע במידה רבה גם בלי השני. אם גם נניח שלא יעלה בידינו לרכוש את עזרתה המדינית של הממשלה האמריקאית – או מפני שממשלה זו לא תרצה ללחוץ על אנגליה, או מפני שלא תרצה להכריע בריב שבינינו ובין הערבים, או מפני שלא תרצה להתערב בענין לא־אמריקאי – גם אז יש ערך פוליטי כביר לכיבוש היהדות, כי אחרי מלחמה זו יהרהר משרד־החוץ בלונדון פעם ושתים בטרם יתן הסכמתו לצעד ולהכרעה העלולים להרגיז חמישה מיליון אזרחי־אמריקה, וביחוד חמישה מיליון כאלה שיש להם, לרגל שורה של נסיבות, משקל פוליטי גדול יותר מאשר יש לחמישה מיליון אחרים. כל זמן שאמריקה היא ארץ דימוקרטית ודעתו של כל אזרח באה לידי ביטוי ביום ההצבעה אין ענין לאנגליה שעל השונאים המרובים שיש לה באמריקה – האירלנדים, הגרמנים, האיטלקים ושאר הקתולים – יתוַסף עוד אלמנט חרוץ, נאור, מרוכז בערים ובמדינות־מפתח ורב־השפעה בעתונות, המונה חמישה מיליון נפש. כי אנגליה תיזקק לאמריקה עוד ימים רבים. ומשום כך כיבוש יהדות אמריקה לציונות, גם אם אינו מוליך ל“כיבוש” הממשלה האמריקאית, – יש לו ערך מדיני רב.

ברור שעמדת היהדות כשהיא לבדה אינה קובעת עדיין את עמדת הממשלה האמריקאית, אם־כי בענין יהודי שמור ליהדות משקל רב – לפעמים מכריע – בעיצוב דעת־הקהל האמריקאית; ואין ספק שדעת הממשלה האמריקאית – ותהא אשר תהיה מדיניותה החיצונית לאחר המלחמה – תהיה שקולה בעיני הממשלה האנגלית כנגד כל דעת ממשלה אחרת שהיא בעולם, לרבות דעת מושלי־ערב.

בתקופה שלפני המלחמה מילאו גם מדינות־אירופה תפקיד לא קטן במדיניות הציונית. יתכן שכמה ממדינות אלו ישובו לתחיה – ולהשפעה בין־לאומית. גורלן של מדינות פולין, צ’כוסלובקיה, רומניה עדיין עטוף ערפל, כי אין יודע מה יהיה גבולותיה המערביים של רוסיה המנצחת.

ברוסיה הסוביטית נמצא הקיבוץ היהודי הגדול ביותר באירופה. יהדות רוסיה היתה הגורם המדריך של העם היהודי לפזוריו עד המהפכה הבולשביסטית. מאז נכרתה מגוף האומה היהודית ואינה מסוגלה, לרגל המשטר המדיני שבו היא חיה, לפעול על דעת עצמה, אפילו במידה המצומצמת שדבר זה ניתן לקיבוצי יהודים בשאר ארצות הגולה. עמדת היהדות הרוסית נקבעת לחלוטין ע"י השלטון, ואין ליהודי רוסיה כל אפשרות להשפיע במשהו על עמדת ממשלתם. לפני המלחמה התיחס הקומוניזם – והקומוניזם חי מפי שליטי רוסיה – באיבה לציונות ולמפעל היהודי בארץ. בימי המהומות קיבל המופתי והכנופיות הטירוריסטיות שלו ברכת המפלגות הקומוניסטיות (וגם של הקומוניסטים היהודים). שליטי רוסיה גילו לא־פעם את גמישותם הרבה בענינים בין־לאומיים, הקו של רוסיה הסוביטית לפני המלחמה אינו מחויב להישאר גם לאחר המלחמה, והתנועה הציונית חייבת לשקוד על כל אפשרות להסביר את דבר הציונות לשליטי רוסיה ונציגיה.

אין התנועה הציונית רשאית להתעלם גם מגורמים שחשיבותם פחותה, כגון סין ומדינות אמריקה הדרומית, נוסף על ממשלת־הגולה של בעלי־הברית הלוחמים. אולם הגורם המכריע בשאלת ארץ־ישראל לאחר מלחמה זו יהיה העולם האנגלו־סכסי: בריטניה הגדולה והדומיניונים מצד אחד, אמריקה הצפונית מצד שני.

ונשאלת השאלה — אחת השאלות המרכזיות בהתוָיית קו־פעולתנו המדיני: – מהי המדיניות הציונית שיש לה סיכויים להצלחה באנגליה ואמריקה?

 

“פשרה שקולה” שאינה פותרת דבר ומגדילה סבך ומשטמה    🔗

לפני כשנה פירסם ד“ר מגנס בקובץ אמריקאי מאמר בשם “לקראת שלום בארץ־ישראל”, שבו הוא קורא לאמריקה להכריע בריב שבין היהודים והערבים בארץ. ד”ר מגנס היה כידוע מחסידי הסכם יהודי־ערבי וגם האמין כל השנים באפשרותו של הסכם זה, לא לאחר שיבוצע דבר הציונות, אלא כמכשיר ותנאי קודם לביצועה. הוא גם ניסה לא פעם, על דעת עצמו ולפעמים בשותפות עם חבריו־לדעה, לנהל משא־ומתן עם מנהיגים ערבים בארץ ובארצות שכנות. מתוך נסיונו או מתוך נסיבות הזמן הגיע ד“ר מגנס לידי מסקנה שאין כל סיכוי עכשיו להסכם יהודי־ערבי, ואינו רואה פתרון לשאלת ארץ־ישראל בזמן הקרוב אלא מתוך הכרעה חיצונית — לדעתו, בעיקר הכרעה אמריקאית — והוא מציע לאמריקה תכנית של הכרעה. הוא מציע לא לתת לערבים כל מה שהם רוצים — הפסקה גמורה של העליה היהודית והקמת מדינה ערבית; לא לתת ליהודים כל מה שהם רוצים — עליה לפי מכסימום יכולת־הקליטה ומדינה יהודית, אלא “פשרה שקולה”, שאם יהיה צורך בכך “יכפו אותה על שני הצדדים”. והוא מזהיר את קוראיו ש”אם ארצות־הברית תיגָררנה לתוך מצב קשה ומתוח" – ולדעתו הן חייבות להיגרר לתוכו – “עליהן לדעת מראש שתפקידן לא יהיה פשוט ואין עליהן לקבלו בקלות. הן יכולות להסתבך במחלוקת ואף במשׂטמות הנראות כבלתי־נפרדות כמעט מהבעיה הארצישראלית”.

מהי הפשרה השקולה שאמריקה נתבעת לכפות אותה על היהודים והערבים גם מתוך הסתבכות במחלוקת ומשטמה? שלושה הם יסודות ה“פשרה”, לפי מגנס: א) “איחוד ארץ־ישראל, עבר הירדן, סוריה והלבנון לפדרציה כלכלית ומדינית”. ב) “משטר דו־לאומי שיעניק לפי החוקה זכויות וחובות מדיניות שוות גם לאומה היהודית וגם לאומה הערבית בלי להתחשב ברוב או במיעוט” (“שויון” זה חל רק על ארץ־ישראל, ולא על הפדרציה המרובעת). ג) “אין להסכים לגזירה המפסיקה בשרירות־לב את העליה לארץ־ישראל. זוהי הסיבה העיקרת שבגללה היו היהודים מאוחדים בהתנגדותם ל”ספר הלבן" משנת 1939" – – “כשתוקם הפדרציה לא תהא עוד לשאלת המספרים בארץ־ישראל חשיבותה הנוכחית” – – ו"על סמך ההנחה שהפדרציה אפשרית ורצויה, יוכלו אלפים רבים של פליטים יהודים למצוא מקום בארץ־ישראל ובשאר ארצות הפדרציה (בלי להרחיב את הבית־הלאומי היהודי אל מעבר לגבולות ארץ־ישראל").

“אם מאיזו סיבה מדאיבה שהיא לא תוקם הפדרציה, תהיה שאלת העליה לארץ־ישראל לבדה – – מסובכת הרבה יותר – – ועלינו להציע במקרה זה שלמשך תקופה של עשר שנים יחושב מספר העולים היהודים באופן שבסוף השנה העשירית יהווּ היהודים לא יותר מארבעים אחוז למאה מהאוכלוסיה הכללית”.

הקַוים היסודיים של תכנית־פשרה כזו יכילו שתי הגבלות: האחת – שככל שיהיה יחס האחוזים והאורך של תקופות קבועות אלו, לא תורשה האוכלוסיה היהודית לעולם לעלות על מחציתה של האוכלוסיה כולה; והתנאי השני הוא שמיכסת העליה לא תחולק לפי חשבון מדויק לחלקים שָוִים מדי שנה בשנה, אלא שהמידה האפשרית מבחינה כלכלית תוכל להינתן בשנים הראשונות לאחר גמר המלחמה בהתחשב עם טלטוליהם האיומים של אלפי יהודים.

לא כל החולקים על תכנית־ירושלים (“בילטמור”) שנתקבלה על־ידי התנועה הציונית מסכימים בכל להצעת ד“ר מגנס. אולם הם יחד עם ד”ר מגנס סבורים שבלי ויתור גמור על עליה עברית לא יתכן עכשיו הסכם יהודי־ערבי, ודרושה מפני זה הכרעה חיצונית, אולם ההכרעה לא תיתכן על יסוד עליה יהודית גדולה, בלתי־מוגבלת מבחינה פוליטית, ומתוך כך לא תיתכן מדינה יהודית. האנגלים והאמריקנים לא יקבלו לא את טענת הערבים במלואה ולא את טענת היהודים במלואה — ולכן, אומרים הם, עלינו להציע דבר־מה שבאמצע.

לא אעמוד כאן על השאלה המתבקשת מאליה: היות ו“אמצע” אינו אלא מושג יחסי, ונקבּע על־ידי הקצָווֹת, הרי ה“אמצע” שאנחנו נציע יהפָך מיד לקצה, והפשרה תחול על אמצע חדש, בין ה“אמצע” שלנו שנעשה קצה ובין הקצה של הערבים. ואם נציע את האמצע החדש – יהָפך מיד לקצה, והפשרה תחול על אמצע חדש, בין ה“אמצע” שלנו שנעשה קצה ובין הקצה של הערבים. ואם נציע את האמצע החדש – יהָפך אף זה לקצה, וכן בלי סוף. לא קריעת הצפון מעֵבר לראש־הנקרה, לא קריעת הדרום מעבר לרפיח, ולא קריעת עבר־הירדן – אף אחד מהניתוחים הקשים האלה לא המעיט את התנגדות הערבים לשיוּר המעט שנשאר בתחומי הבית־הלאומי. – ואף גזירת הקרקע לפי “הספר הלבן”, שאסרה גם את תשעים וחמישה האחוזים הנשארים – לא הניחה את דעת הערבים.

ודין שטח האדמה כדין שיעור העליה. ברגע שהתכנית הציונית תצטמצם בשיעור־עליה מוגבל מבחינה פוליטית, כהצעת ד“ר מגנס וה”איחוד"⁶ – ויהיו השיעורים אשר יהיו – תתרכז כל ההתנגדות הערבית לעליה זו, ואם אנגליה ואמריקה עלולות להכריע רק לטובת פשרה ממוצעת שבין תביעת הערבים ובין תביעת היהודים – נעשית כל תכנית מדיניות ציונית בלתי־מעשית ואילוֹזוֹרית.

אולם יש לבחון את ההנחה של ד"ר מגנס וחבריו ביסודה: הנכון הדבר שרק ציונות קצוצה ומעוטת־דמות עלולה להתקבל על דעת המדינאים באנגליה ובאמריקה?

ד“ר מגנס צודק באמרו שגם אם אמריקה תכריע על יסוד “פשרה שקולה” – כלומר עליה מוגבלת וקצוצה – תיתקל בהתנגדות ערבית ותסתבך במחלוקת ומשטמה, ויהיה הכרח לכפות את הפתרון על הערבים. אבל יש לשאול: לשם מה תכפה אמריקה על הערבים פתרון ממין זה? לשם מה תיכנס בריב עם ערבי ארץ־ישראל, מדינות־ערב והעולם המוסלמי – שבהם מפחידים אותנו שוללי “תכנית ירושלם”? איזו מן הבעיות תיפתר על־ידי הכרעה כזו? מה יתן פתרון כזה לארץ, לערבים, ליהודים? במקום שש מאות אלף יהודים יהיו כאן שמונה מאות או מיליון יהודים ריבוי של ארבע מאות ואפילו רק של מאתים אלף יהודים, אינו מילתא זוטרתא. אבל במה ישַנה דבר זה את מצבו של העם היהודי בעולם, שאסונו הוא – היותו מיעוט בכל מקום. כיצד יפתור ריבוי קפוא זה שאלת פּליטי ישראל? והציונות שומה עליה לפתור בעיה כפולה זו – הבעיה ההיסטורית של עם מחוסר־מולדת שהוא מיעוט בכל מקום, ובעיית החורבן היהודי בימינו. אפילו בעיית הישוב היהודי בארץ לא תיפתר על־ידי כך. גם אם נהיה שמונה מאות או מיליון אין בטחון לקיומנו, אין בטחון למשקנו, אין בטחון לתרבותנו כל זמן שנישאר מיעוט וגידולנו יופרע מנימוקים פוליטיים חיצוניים, – כי במה יעמוד מיעוט יהודי כזה הנתון לחסד של אימפריה ערבית (ותקראו לה בשם פדרציה)? האם לא יהא זה ישוב שירגיז את הערבים ויעורר בהם שנאת ישראל יותר מכל ישוב יהודי אחר בעולם? כלום ישתנה כאן “החוק” האנטישימי שפעל בכל ארצות הפיזור ובכל הדורות –שאם מספר היהודים עולה על אחוז מסוים אין עם הרוב סובל אותו? האם יש בהכרעה מעין זו כדי לפתור לכל הפחות בעיית ארץ־ישראל? היביא פתרון כזה שקט ומנוחה לארץ? ישוב יהודי קפוא של מיעוט ניכר בגודל 40 – 50 אחוז או אפילו שקול כנגד הישוב הערבי אינו פותר אלא מסבך ומחריף את הבעיה הארצישראלית. הקפאה זו של יהודים וערבים ביחס של 40־ 60 או 50 – 50 פירושה מתיחות פוליטית מתמדת בקרב היהודים והערבים כאחד, הגדלת הפחד ההדדי, וקרקע פורה להתנגשות וסכסוכים בלתי־פוסקים. המופתי הכריז בפני הועדה המלכותית שאין הערבים מוכנים “לעכּל” אפילו 400,000 היהודים שנמצאו אז בארץ. ו”מאורעות" הלבנון בשנת 1860⁷ ומאורעות עיראק (טבח האשורים, אבגוסט 1933) – כשהערבים ניסו להיפטר משכניהם הנוצרים בדרכים שהומצאו לאו־דוקא ע“י היטלר; ו”מאורעות" ארץ־ישראל גופה בשנת 1936־ 1939 אומרים משהו. ומי תמים ויניח שהיהודים עצמם ישלימו עם מצב המונע אותם להביא ארצה את בניהם, הוריהם, קרוביהם ובני־עמם המסתערים למולדת היהודית האחת בעולם ובהיסטוריה. תהיה אמנם הכרעה של אנגליה ואמריקה: עד מספר זה תגיעו ולא תוסיפו. אבל כלום יתכן שלאחר הגיע מספר זה לארץ – ישכיבו היהודים את עצמם ברצון במיטת־סדום זו? האם לא יתפרצו יהודים נוספים לעלות ארצה – ובני הישוב כלום לא יעזרו להם?

“פשרה שקולה” זו של ד"ר מגנס וחבריו אינה פותרת ולא כלום, אלא מוסיפה בעיות חדשות. היא מגייסת בארץ מתיחות מזוינת – מצב של מלחמת־אזרחים מתמדת. היא מגדילה את המתיחות במזרח התיכון, ומגבירה את התמרמרות היאוש בקרב בעם היהודי בעולם. – היכן ההגיון המדיני, המוסרי, המעשי של הכרעה ממין זה?

“הספר הלבן” אמר בפשטות: מה שנעשה בעבר – נעשה; היהודים שנכנסו – נכנסו; מעכשיו אנו מפסיקים כל עליה ואוסרים למעשה כל התפשטות יהודית בארץ. מדיניות זו היתה עשויה להחניק את היהודים – אבל לכל־הפחות באה לתת סיפוק לערבים. יש שליש יהודים – וחסל! אף יהודי אחד לא יתוַסף! מגנס וחבריו אינם מקבלים מדיניות זו, ומאמינים שגם אנגליה ואמריקה לאחר המלחמה לא ימשיכו במדיניות זו, ויפתחו שוב את הדלת לעליה יהודית – לעליה מוגבלת – גם אם יהיה צורך לכפות לשם כך את הערבים. אבל מגנס וחבריו לא יוכלו בשום אופן להסביר לשם מה יעשו זאת האנגלים והאמריקנים? פשרה היא טובה כשהיא מסלקת קשיים משני צדדים או לכל־הפחות מצד אחד ומניחה דעת המעונינים. פשרה זו שמציע מגנס תגדיל את הקשים מכל הצדדים ולא תניח דעת מישהו, ומבחינת סיכוי ההצלחה אין לה כל יתרון על “תכנית ירושלים”, אלא להיפך.

 

ציונות גדולה הפותרת בעיות גדולות — סיכוייה גדולים יותר להצלחה    🔗

אולם השאלה חוזרת: היש סיכויים לפתרון הציוני המלא, הגדול? כבר נאמר שאין בכוח היהודים עכשיו להפוך את ארץ־ישראל למדינה יהודית בלי עזרה חיצונית, בין־לאומית. אין איש יכול להבטיח לעצמו, או לאחרים, שעזרה זו תבוא, ותבוא בזמנה, ובשלמות. ואילו היתה הציונות נעגנת לבטחון מראש שאחרים יסייעו בידה — ועד שתהיה בידה ערובה זו לא היתה מתחילה לפעול, – היינו עומדים עכשיו במקום שעמדנו בה לפני שבעים שנה, כלומר בעירום ובחוסר־כל. אבל מאידך גיסא חייבת המדיניות הציונית לשאול את עצמה: המטרה שאנו מציגים לעצמנו, לא לעתיד רחוק בלתי־נראה אלא לתקופתנו זו – היתכן שתושג? רק נביאים ושוטים מסוגלים לומר בבטחה: “תושג” או “לא תושג”. די למדיניות אם היא בטוחה שהדבר הרצוי הוא בגדר האפשרות. והשאלה היא: התיתכן הכרעה מדינית על בסיס “תכנית ירושלים”?

התשובה נתונה בשני שיקולים:

א) שיקול היסטורי. כבר ניתנה פעם הכרעה כזו מצד אנגליה ואמריקה – בסוף המלחמה הקודמת. גם אז נתרוצצו שתי אורינטציות – ציונית ולא ציונית. בראש האורינטציה האנטי־ציונית בקבינט הבריטי עמד יהודי – ששימש אז מיניסטר לעניני הודו. ונפלה הכרעה. מה היה טיבה של ההכרעה? מיעוט יהודי בארץ? עליה מוגבלת? מדינה דו־לאומית? – לא. הנשיא וילסון, השותף האמריקאי להצהרת־בלפור, אמר במפורש ובפשטות “קומונוולט יהודי!” מה אמר הקבינט הבריטי? מה היתה כוונת הצהרת־בלפור ומשמעותה המדינית? על כך יש עדות מוסמכת ומובהקת של ועדה מלכותית בריטית אשר בדקה כל התעודות וגבתה עדות מאת מחבּרי ההצהרה, בתוכם לויד ג’ורג' ווינסטון צ’רצ’יל – ראש־הממשלה שניצח במלחמת־העולם הראשונה, וראש־הממשלה המנצח במלחמת־העולם השניה. והועדה המלכותית קבעה שני דברים: 1) ארץ־ישראל הנזכרת בהצהרת־בלפור, כוונתה היתה לא ארץ־ישראל המערבית בלבד, אלא הארץ בגבולותיה ההיסטוריים; 2) “הבית־הלאומי” הנקוט בלשון ההצהרה כוונתו היתה — אפשרות של מדינה יהודית. אפילו “הספר הלבן”, לא התכוון למנוע התהוות רוב יהודי והקמת מדינה יהודית. כי לדעת הגויים רוב יהודי פירושו מדינה יהודית, ויהיו המשטר וצורת השלטון במדינה אשר יהיו.

אלה היו טיבה ומובנה של ההכרעה במלחמה הקודמת. מובן שאין ההיסטוריה מוכרחה לחזור, אולם הטענה שהכרעה כזו נפלה אז מפני שהקבינט לא ידע על מציאות הערבים או על התנגדותם האפשרית של הערבים – כבר הוזמה והופרכה על־ידי אֶמרי ואחרים. ואנו באים עכשיו לתבוע מאנגליה ומאמריקה לקיים את אשר התחייבו אז.

ב) אולם תביעתנו נשענת לא רק על הבטחה והתחייבות שניתנו פעם. יש הגיון פוליטי מחודש בתביעתנו, ודוקא בתביעה של ציונות גדולה, ממלכתית. איש לא יוכל לערוב שמאמצינו באנגליה ואמריקה יצליחו מיד או יצליחו בכלל, ויתכן שאנו עומדים בפני היאבקות קשה וממושכת; אבל גם על דעת הגורמים המכריעים מכל ציונות אחרת, כי רק הציונות הגדולה פותרת בבת־אחת את שלוש הבעיות הקשות הקשורות בעם ישראל ובארץ־ישראל:

1) הבעיה ההיסטורית של העם היהודי המחוסר מולדת;

2) הבעיה של מצוקת המוני ישראל באירופה וארצות אחרות בתקופה זו;

3) הבעיה הפנימית של ארץ־ישראל — הניגוד בין יהודים וערבים בשאלת העליה.

מהו תכנה ועיקרה של הציונות הגדולה? לא נוסחה מדינית זו או אחרת – אלא יצירת עובדה, כלומר לא הכרעה מילולית, אלא הכרעה במעשה: העברה יהודית רבתי ומהירה לארץ־ישראל מיד לאחר המלחמה, דוגמת העברת היוָנים מאנטוליה ליוָן אחרי מלחמת יוָן תורכיה לפני עשרים שנה… בפני המדינות המנצחות, ובראש־וראשונה בפני אמריקה, תעמוד לאחר מלחמה זו תעודה ענקית לפרנס עשרות מיליונים אוכלוסים בארצות הנהרסות והמדולדלות באירופה, ובתוכם גם השארית היהודית שתינצל מחרב היטלר. האמצעים אשר ידָרשו להעביר את היהודים לארץ ולהיאחזותם בחקלאות, בחרושת במלאכה וכל משלוח־יד אחר – יהיו רק חלק־מה מהאמצעים אשר ידָרשו להקמת הריסות המלחמה בארצות שונות. עם הכפלת הישוב היהודי – ובאמצעים בין־לאומיים הדבר ניתן להיעשות בזמן הקצר ביותר, – נפתָּר ביסודו הקושי הפוליטי בארץ. לאחר שיתוַסף המיליון היהודי הראשון בארץ – יש אפשרות לסדר את המשטר בארץ בדרך הטבעית ביותר, מתוך סילוק כל הניגודים הפוליטיים העומדים עכשיו בין יהודים וערבים. וכשיוקם בארץ שלטון (הכוונה לשלטון הפנימי, ותהא המסגרת הבין־לאומית מה שתהיה) שיש ברצונו וביכלתו לפתח במידה המכסימלית והמהירה את כל אפשרויותיה הגנוזות של הארץ – ורק שלטון יהודי יהא לו רצון זה – נוצרת הערובה הממשית להמשך של עליה והתישבות, ללא כל הפרעות וסייגים מדיניים, אשר תפתור במלואה ולחלוטין את הבעיה היהודית משתי בחינותיה – הבחינה ההיסטורית והמציאותית. המזרח התיכון יתעשר בכוח מַפרה ומקַדם שעלול לפתוח פרק חדש בתולדות ארצות אלו, דלות־היכולת ועשירות־הסיכויים. העם הערבי ירכוש לו ידיד ובן־ברית נאמן אשר יסייע לו להתנער משפלותו הכלכלית והרוחנית מתוך עבודת־גומלין ושותפות־אינטרסים אשר יהיו לברכה גם ליהודים וגם לערבים כשני כוחות שווי־זכויות, שיש ביניהם לא תלות אלא זיקה־הדדית.

 

הגורם הערבי    🔗

ובזה אני בא לגורם הערבי. רבים אולי יתרעמו ויתפלאו למה נדון הגורם הערבי רק לאחר הגורם האנגלי והאמריקאי, והרי הגורם הערבי הוא קודֵם וקובע גם את מדיניותה של אנגליה, ואולי גם של אמריקה במזרח התיכון. יש להודות: מבחינת הנצח הגורם הערבי קודם. הערבים קדמו בארץ־ישראל ובארצות השכנות לאנגליה ואמריקה, וּוַדאי ישָארו כאן לאחר שכל המדינות הזרות יסתלקו מכאן לגמרי. ברם, אין דין הפוליטיקה כדין המטפיסיקה. אין נצח במדיניות. יש רק זמן קצוב ומסוים פחות או יותר שמכריע במאורעות פוליטיים כמו במאורעות אישיים.

פרק־הזמן הקובע את גורל הציונות הוא זמן היהפכו של הישוב היהודי ממיעוט לרוב. בפרק זה לא הערבים אלא האנגלים (והאמריקנים) יהיו המכריעים. הערבים ישמשו רק גורם־משנה. הערבים לא הזמינו את האנגלים לבוא למצרים, אף לא לעיראק ולארץ־ישראל. ואם־כי הכיבוש הזמני במצרים נמשך כבר למעלה מששים שנה ברור שיום יבוא ומצרים תהיה עצמאית בהחלט. כיבוש ארץ־ישראל על־ידי האנגלים הוא הרבה יותר צעיר, והחל רק בשנת 1917, ואולי לא ימָשך ככיבוש ה“זמני” במצרים. אבל מה שקרה כאן בפרק־זמן מבחינה ציונית, הוא חשוב ומכריע ממה שקרה פה במשך מאות בשנים. בסוף 1918 היו כאן 58,000 יהודים, בסוף מלחמה זו יהיו כאן 580,000 יהודים. אין צורך לחכות עד שמספרנו יגדל שוב פי־עשרה בעשרים וחמש השנים הבאות. אם בהכרעת אנגליה ואמריקה יוגדל לאחר תום המלחמה מספרנו רק פי־שלושה – או אפילו רק פי־שנים, ולשם כך דרוש רק זמן קצר מאוד, – עוד נהיה רחוקים גם אז מביצועה המלא של הציונות, אולם בסיסה המדיני יהיה שונה תכלית שינוי: הציונות תעמוד אז לגמרי על רגליה־היא, על רגלים יהודיות. לשם מַעבר זה, הקובע הכל, אנו זקוקים לעזרה אנגלית־אמריקאית, ומַעבר זה לא יעָשה בהסכם ערבי – ללא עזרה אנגלית־אמריקאית.

גם האידיאולוגים של “איחוד”, “עליה חדשה” והשומר הצעיר אינם מאמינים עוד שהסכם ערבי – בלי שנתחייב על מיעוט נצחי ועל עליה קצוצה – הוא מעשי עכשיו, ואין הם תולים את המשך הפעולה הציונית בתנאי של הסכם. להיפך, כולם מכירים שבתקופה זו דרושה הכרעה. ואם יש צורך בהכרעה – יש לפנות למכריע.

את כשלון רעיון ההסכם אני מציין בצער רב, הייתי בעצמי ממטיפי ההסכם, לפני שנשלחתי מטעם התנועה לעסוק במדיניות הציונית, וניסיתי לבוא בדברים עם הערבים בארץ ובארצות השכנות, לאחר שהוטל עלי להשתתף בהנהלת ענינינו המדיניים. אולם למדתי מהערבים שאין הם רואים אותנו כאשר אנו רואים את עצמנו, ועוד פחות הם רואים את עצמם כאשר אנו רואים אותם וכאשר אנחנו היינו רוצים שיראו את עצמם.

גם ערבים אלה הנהנים בעצמם כיחידים ממפעלנו הציוני וגם אלה שמכירים בברכת מפעלנו גם בלי הנאה עצמית, אינם רוצים, כערבים, בברכה זו, מפני שאינם רוצים את העליה היהודית המביאה אותה, ואינם רוצים את העליה היהודית מפני שהם רוצים שארץ זו תישאר ערבית כאשר היתה, אם גם לא מאז ומעולם, אבל במשך מאות בשנים. לא כולם השלימו גם עם היהודים שישנם פה כבר למעשה, ואלה שהשלימו — השלימו רק עם העובדה הקיימת, הסטטית, ולא עם זו הדינמית. יש בודדים שנכונים להשלים עם כליה מוגבלת – מתוך פחד שהיהודים יקבלו מהאנגלים והאמריקנים הרבה יותר. הטוענים שהערבים קובעים את מדיניותה של אנגליה לגבי ארץ־ישראל. – אינם רואים שאנגליה קובעת הרבה יותר את מדיניותה של הערבים לגבי היהודים. אם תינטל האפשרות של התערבות אנגליה, אמריקה או מעצמה גדולה אחרת בשעה זו – לא ימָצא אף ערבי אחד אשר יסכים אפילו לעליה יהודית של בודדים, וארץ־ישראל תיהפך מיד – במידה שהיהודים בכוחם־הם לא יפריעו לכך – למדינה ערבית אשר מעמד היהודים בתוכה לא יהיה שונה ממעמד היהודים בעיראק או בתימן.

בלי עזרה והשפעה מכוונת מצד אנגליה ואמריקה אין בתקופה זו כל אפשרות של הסכם יהודי־ערבי על בסיס ציוני. אבל אין זאת אומרת שאין עכשיו מה לעשות בשטח הערבי.

המלחמה השתיקה לזמן רב את האקטיביות הפוליטית בקרב הערבים. רוב הערבים בארץ־ישראל ובארצות השכנות, רוב המנהיגים הערבים בכל המזרח התיכון, תלו את תקוותיהם בנצחונו של היטלר וציפו לפלישה נאצית־פאשיסטית. עם המכות הקשות שניתכו על ה“ציר” בחזית אפריקה הצפונית נתערערה העמדה הפּרוֹ־נאצית, אולם המנהיגים הפּרוֹ־נאצים נשארו גם עכשיו מנהיגי דעת־הקהל הערבית. מתחילה ריאורינטציה פוליטית בעולם הערבי. המחשבה הערבית מתחילה להסתגל לרעיון של נצחון אנגלי־אמריקאי. השליטים בשתי הארצות שקיבלו את עצמאותן מידי האנגלים – מצרים ועיראק –נשענים יותר על כידונים בריטיים מאשר על תמיכת עמם. והאיניציאטיבה הפוליטית במזרח התיכון יותר משהיא בידי מנהיגות ערבית – היא בידי השלטון הבריטי, אף בענינים שנוגעים לעמי־ערב בלבד.

ובתקופת־מעבר זו עלינו להבהיר לעצמנו שלוש שאלות, אשר לא הוגדרו עדיין ב“תכנית ירושלים”:

א) מה יהיה מעמד הערבים בארץ־ישראל יהודית, במדינה יהודית?

ב) מה יהיו יחסיה של ארץ־ישראל יהודית לארצות השכנות?

ג) מה יהיו היחסים בינינו ובין הערבים בתקופה־המעבר – עד שתבוצע “תכנית ירושלים”?

כשנתקיים בחודש מאי שנת 1939 בפרלמנט האנגלי ויכוח על “הספר הלבן”, הסביר מלקולם מקדונלד, שאם־כי היהודים יהיו רק מיעוט במדינה הארצישראלית, לא יותר משליש – אפשר להבטיח בערובות קונסטיטוציוניות את מעמדם וזכויותיהם כיהודים וכקיבוץ לאומי. קם נויל בייקר, מצירי מפלגת־העבודה, ושאל אותו שאלה בזו הלשון: “ידידי הנכבד מאוד הסביר כי ערובות קונסטיטוציוניות יבטיחו את מעמד היהודים כשיהיו מיעוט, – האם הוא מוכן להסביר לנו מדוע אותן הערובות הקונסטיטוציוניות לא יבטיחו את מעמד הערבים כשהיהודים יהיו רוב?” מקדונלד לא ענה על שאלה זו; התנועה הציונית אינה יכולה עוד להימנע מתשובה לשאלה זו, לאחר שכל המפלגות הציוניות רוצות ברוב יהודי בארץ בזמן הקצר ביותר, ואפילו מאיר יערי הכריז בוַעד הפועל הציוני, שהוא מצטרף לרצון זה – ואין השומר הצעיר, כידוע רוצה בדברים שלא ניתנו להתגשם – הרי מחובתו לומר לעם היהודי, לעולם הערבי ולדעת־הקהל באירופה ובאמריקה כיצד אנו רואים את המשטר בארץ, כשרוב תושביה יהיו יהודים, לכשתקום מדינה יהודית.

התשובה שיש לתת היא בת ארבעה סעיפים:

א) שלטון דימוקרטי מיוסד על שויון גמור של כל התושבים ללא הבדל דת ולאום;

ב) אבטונומיה מלאה לכל העדות בארץ בעניניהן הפנימיים – דתיים, חינוכיים וכדומה;

ג) שלטון עצמי בכפר ובעיר (אבטונומיה מוניציפלית ממשית);

ד) השוָאה מודרגת של כל תושבי הארץ ברמת־החיים הכלכלית, הסוציאלית והתרבותית.

בארבעה סעיפים אלה יש להשלים את “תכנית ירושלים”.

שני גורמים יחייבו ארץ־ישראל יהודית להיות למופת ביחסה למיעוטים (לאחר שהיהודים יהוו רוב בארץ): א) מציאות קיבוצים יהודים בגולה, ב) מציאות ארצות ערביות בשכנות הארץ.

לעם היהודי בארץ יהיו בני־תערובת בכמה מהארצות בעולם, והערבות הישראלית תחייב להתנהג עם המיעוטים בצדק מוחלט, לבל ניתן פתחון־פה לאנטישמיות. גם הצורך הכלכלי והפוליטי לעמוד בקשרי־ידידות עם הארצות השכנות יהַוה ערובה אובייקטיבית לזכויות המיעוט הערבי בארץ. מעמדם של הערבים בארץ־ישראל ישמש בלי־ספק קנה־מידה לארצות השכנות ביחסיהן ליהודים.

מה תהא מסגרת יחסיה של ארץ־ישראל לארצות השכנות? מדובר על פדרציה, אחדות, ברית ערבית כללית. יש מדברים על פדרציה מרובעת: סוריה, לבנון, עבר־הירדן וארץ־ישראל. יש מציעים פדרציה של סוריה מאוחדת עם עיראק וסעודיה, ויש מוסיפים גם מצרים. הממעיטים מציעים רק ברית כלכלית ותרבותית של כמה מארצות־ערב. עד כמה שהדבר נוגע לארצות־ערב – מחוץ לארץ־ישראל – אין זה ענין יהודי ואין אנו נתבעים לקבוע את יחסנו השלילי או החיובי. אחדות ערבית תקום – כשתקום – על־ידי הערבים, אם יצליחו להתגבר על הניגודים שבין הארצות ושבתוך הארצות השונות. רק אם ידָרש צירופה של ארץ־ישראל לפדרציה או לברית – יש לנו להיזקק לבעיה זו. ואין אנו לפי־שעה צריכים לקבוע עמדה מחייבת, שלילית או חיובית. אנו נהיה תמיד מוכנים לקואופרציה אמיצה בינינו ובין הארצות השכנות – בתנאי של הדדיות ופעולת־גומלין.

ללבנון נודעת חשיבות מיוחדת בפרשת יחסינו עם הארצות השכנות משני טעמים: פוליטי ומשקי. כאן יש עדה נוצרית גדולה – עדת־המרוניטים, שמצבה דומה למצב היהודים בארץ: אי בודד בים המוסלימי. מכל המיעוטים המרובים אשר בסוריה ועיראק יש למרוניטים מסורת גדולה יותר של עצמאות תרבותית ומדינית, וגם לעתיד – סיכוייהם לאבטונומיה ממלכתית גדולים מאלה של מיעוט אחר, ויש ענין רב ללבנון הנוצרי שבשכונותו תקום מדינה יהודית.

הנימוק המשקי אולי חשוב מהנימוק הפוליטי. שאלת־הגורל של ארץ־ישראל היהודית היא שאלת המים. אדמה פנויה להתישבות יש בשפע רב בארץ־ישראל המערבית, ויש רק מחסור במים. בלבנון יורד שפע עצום של גשמים, פי־שלושה מאשר בארץ הגשומה ביותר באירופה; הלבנון אינו זקוק לעתרת הגשמים האלה, ואינו יכול לנצלם – גם אם ישתמש במידה היעילה ביותר בכל טיפּת־מים הנתונה לשימוש. עכשיו הולך אוצר יקר זה לטמיון, בשטפו ברובו לתוך ים־התיכון במערב, ובמיעוטו – לאפיקי ים־המלח בדרום. שיתוף פעולה משקי עם הלבנון לשם ניצול רציונלי של שטפי־הגשם יש בו ברכה רבה לשתי הארצות השכנות.

ואשר ליחסים עם שכנינו הערבים בארץ גופא בתקופת־המעבר – ותקופה זו עלולה להיות לא קצרה ביותר – יש להעמיד על שנַים:

א) יחסי־שכנות טובה בין ישובים יהודים וישובים ערבים ופעולת־גומלין ועזרה הדדית בשטח הכלכלי, הסוציאלי, המוניציפּלי והתרבותי על יסוד של שויון ועצמאות, שיתוף־פעולה ללא תלות וללא פילנטרופּיה. יחסים בריאים בין שני עמים נוצרים אך ורק על בסיס של אינטרס הדדי, על־ידי עזרת־גומלין כשני צדדים הנהנים זה מזה ומהנים זה את זה כשווי־ זכויות, ושווי־חובות, זאת אומרת: קואופּרציה בין פועל יהודי ובין פועל ערבי, בין פרדסן יהודי ובין פרדסן ערבי, בין יצרן יהודי ובין יצרן ערבי, בין אכר יהודי ובין אכר ערבי, אבל לא “קואופּרציה” בין פרדסן יהודי ובין פועל ערבי, בין יצרן ערבי ובין צרכן יהודי, גם לא “שיתוף” של גומלי־חסדים מצד אחד ובין מקבלי־חסדים מצד שני – אלא קואופּרציה של שָוים.

ב) הדבר השני דיו להגדירו במלה אחת: בטחון.

 

על יהדות ארצות־המזרח    🔗

במדיניותו הציונית נתבעת עכשיו תשומת־לב מיוחדת לקיבוצים היהודים בארצות־ערב. אם יש גלויות שעלינו לחסל אותן בדחיפות הנמרצה ביותר על־ידי העברת היהודים שבהן למולדת – הרי אלו הן גלויות־ערב: תימן, עיראק, סוריה, מצרים וצפון־אפריקה, לרבות יהדות פרס ותורכיה. מה שעובר עכשיו על יהדות אירופה מחייב חרדה מיוחדת לגורל הגלויות במזרח התיכון. קיבוצים יהודים אלה הם בני־תערובת של הציונות. מה שאירע לאשורים בעיראק לפני עשר שנים עלול לקרות ביתר אכזריות ו“עקביות” ליהודי עיראק, בשעה של מתיחות פוליטית בארץ. רק עיור לא יראה את ה“מנא מנא תקל ופרסין” שעל הקיר. תושבי בגדד הערבים עושים בגלוי הכנות לטבח. גם במצרים מחריף מצב היהודים. השנאה לזרים בכלל וליהודים בפרט מתגברת והולכת. ענות יהדות תימן היא מן המפורסמות; עכשיו נהרסת גם יהדות תורכיה תוך נישול שיטתי של המיעוטים בתורכיה. בארצות־ערב יש גם סכנה מדינית: שליטי הארצות האלה מנסים ללחוץ על נתיניהם היהודים שיתנו יד למלחמה בציונות. ועלינו לדאוג לכך שבמקום גורם אנטי־ציוני, יהיו יהודי ארצות אלו למנוף ציוני – לשליחי העם היהודי בקרב העולם הערבי, כל עוד הם בגולה הערבית. אולם עלינו לקצר שהייה זאת. תכונתנו הראשית לקראת הבאות היא העליה. ודרכי העליה מאירופה עכשיו אבלות. היַמים סגורים ומסוגרים, ויש רק ארצות אחדות המחוברות ביבשה לארץ־ישראל – אלו הן הארצות השכנות. כל השיקולים האלה מחייבים דאגה ופעולה מיוחדת להעברתם המהירה של יהודי־ערב לארץ. זהו סימן של כשלון רב לציונות שעדיין לא חיסלנו את גלות תימן. אם לא נחסל גלות עיראק בדרך ציונית – יש סכנה שהיא תחוסל היטלראית.

 

באחדות ובתנופה    🔗

מכשירי המדיניות הציונית הם שנַים: ההסתדרות הציונית והישוב העברי בארץ. ההסתדרות הציונית נפגעה קשה במלחמה: באירופה חלקה הושמד, חלקה נחנק ושוּתק. הקשרים בין שאר חלקי התנועה ניתקו. עברו ארבע שנים ללא קונגרס – והמלחמה טרם נסתיימה ואין יודע מתי יבוא קצה. אפילו ההנהלה הציונית אינה אחידה, והמגע בין חלקיה הפזורים בירושלים, לונדון וניו־יורק אינו מתמיד ונורמלי. התפקקות קשרי התנועה בעקב תנאי המלחמה מעמידה בסכנה את אחידות קו־הפעולה והמדיניות הציונית. אין אפשרות לכנס קונגרס לפני תום המלחמה באירופה, אבל יש צורך למצוא תחליף הולם לקונגרס – בכינוס הציוני מבאי־כוח התנועה בכל הארצות החפשיות (האימפּריה הבריטית, האמריקות), ארץ־ישראל והארצות והמשוחררות מכיבוש נאצי. כינוס זה יש לקיים בארץ־ישראל דוקא, לא רק באשר כאן מושב הועד הפועל המצומצם וההנהלה הציונית, – שני המוסדות החוקיים המייצגים עכשיו את ההסתדרות הציונית, אלא באשר ארץ־ישראל משמשת עכשיו משען ראשוני לתנועה הציונית וסדן להיאבקותנו המדינית. שליחי התנועה בעולם צריכים להיפגש עם הישוב הבונה והלוחם, ומכאן ישאבו אומץ, אמונה ובטחון; כאן יעמדו גם על הקשיים, התקלות והסכנות שיש להתגבר עליהם. אימוץ הקשרים בין התנועה הציונית ובין הישוב בארץ הוא תנאי־קודם להתכוננותנו לקראת הבאות.

בארבעה אלה עלינו להיכון לימים הבאים:

א) עמידה בפני “הספר הלבן” ללא רתיעה;

ב) מאמץ מדיני לרכוש את אנגליה, אמריקה ושאר הגורמים המדיניים החיצוניים ל“תכנית ירושלים”.

ג) חישול הכוח היהודי בארץ והאדרתו המתמדת;

ד) תיכון ציוני;

בסיום יש להוסיף רק מלים אחדות לסעיף האחרון.

תיכון ציוני יש לבסס על שלושה עקרונות: קליטה מכסימלית של עליה; בטחון פיסי ופוליטי; הבראה גופנית, כלכלית וסוציאלית של העם היהודי המתערה מחדש במולדתו. ועיקרון ראשון קודם לכל; מכסימום של עולים במינימום של זמן. אם כל אפשריות־הפיתוח הגנוזות בארץ ינוצלו במלוא־היקפן באמצעי המדע, הארגון והטכניקה החדישים – מסוגלת הארץ לקלוט בזמן הקצר ביותר את כל פליטת הגולה באירופה ובארצות־המצוקה.

אפשריות־הקליטה עומדות על ששה דברים: אדמה, מים, כוח, תחבורה, שווקים וגורם אנושי.

שטח אדמתה של מערב ארץ־ישראל, הנתון תחת המנדט (הקטן מהשטח ההיסטורי והטבעי של מערב ארץ־ישראל), הוא למעלה מעשרים וששה מיליון דונם. לא יותר משמונה מיליון מעובדים כיום הזה, ברובם עיבוד פּרימיטיבי. למעלה משמונה־עשר מיליון בשטח המערבי של המנדט אינם מעובדים ואינם מיושבים. כל חציה הדרומי של ארץ־ישראל המערבית ריק לגמרי מאדם, פרט לשבטי בדואים נודדים ופרט לעיירה באר־שבע. שטח זה בלבד תופס למעלה משלושה־עשר מיליון דונם. עם פתרון שאלת המים אפשר להושיב בשטח זה בלבד מאות אלפים משפחות על הקרקע.

מקורות המים בארץ לא נחקרו עדיין במידה מספיקה, אולם כמות־המים הידועה והבטוחה מספיקה להשקאת ארבעה מיליון דונם. עד עכשיו משתמשים רק בעשרה אחוזים מכמות זו. על ארבעה מיליון דונם אדמה מושקית אפשר להושיב כמאתים אלף משפחות חקלאיות. אולם ניצולם המלא של כל מקורות־המים מחייב תיכון ממלכתי. שפע מימיה של ארצנו נמצא בצפון, עתרת האדמה מקומה בדרום, ובלי סמכות ממלכתית ובלי אמצעים ממלכתיים אין לזווג את המים והאדמה בקנה־מידה רחב.

פיתוח חקלאות אינטנסיבית וחרושת ענפה, אשר יפרנסו מאות רבבות אדם, מוּתנה ממציאות כוח מניע בשפע ובזול. ארצנו דלה בחמרי־דלק, אולם מִבְנה הגיאוֹלוֹגי היחיד במינה אָצל לה מקורות גנוזים כבירים של כוח פּוטנציאלי: ההבדל הרב בגבהי זרמי המים. משהו מזה נוצל על־ידי מפעל החשמל של המנוח רוטנברג, אבל מה שנוּצל אינו אלא מעט־מזער מהשפע הצפון בחיק הארץ. הבקע העמוק מצפונה של הארץ, לרגל הר החרמון, ועד דרומה באילת אשר על ים־סוף – הבקעה העמוקה ביותר בכדור הארץ – והבדלי הרמות שבין ים־התיכון וים־המלח (קרוב לארבע מאות מטר), מסוגלים להעניק לארץ אוצרות לא ישוערו של כוח חשמלי. מומחים סבורים, שאם יחפרו תעלה מים־התיכון לעמק־הירדן אשר תעביר מימיו לים־המלח, ישוחררו כל מימי הירדן ופלגיו במזרח ובמערב, והכוח האדיר אשר יוָצר ממפּל מי ים־התיכון בעומק של מאות מטרים, יעניק לארץ אוצרות כוח חשמלי זול ושופע. מומחה אמריקאי חישב ומצא שפיתוח הארץ על יסוד תכנית זו יאפשר יישובם של חמישה מיליון אדם בשני עברי הירדן, נוסף על מיליון ושמונה מאות אלף הנמצאים פה כיום.

מעטות הארצות הקטנות בעולם אשר נתברכו באמצעי־תחבורה טבעיים ומלאכותיים כאלה שניתנו לארץ־ישראל. שני ימי הארץ – ים־התיכון במערב וים־סוף בדרום, מקשרים את הארץ עם כל יבשת אירופה, אפריקה ואמריקה המזרחית מצד אחד, ועם יבשת אסיה ואבסטרליה מצד שני. חיפה משמשת כבר היום מרכז התחבורה האוירית שבין אירופה ואסיה, ומסילת־ברזל של שלושה קונטיננטים עוברת לארכה של ארצנו.

ה“הינטרלאנד” המזרחי והדרומי של ארצנו, כל המזרח התיכון וצפון־אפריקה, – מצרים, סוריה, תורכיה, עיראק, פרס והודו כבר משמשות גם עכשיו שוק טבעי לחרושת הצעירה שהוקמה על ידינו בשנים האחרונות, ולא יבָּצר מאתנו לפתח פה חרושת ענפה ומסועפת אשר תספּק צרכיהם הגדלים של עמי־הקדם שכנינו.

אולם יותר מכל תנאי הטבע והסביבה קובע הגורם הדינמי של כל פיתוח ובנין – הגורם האנושי. חיי הגולה, הפיזור והתלות הטילו בנו מוּמים חברתיים ופוליטיים ולא במהרה נרַפא אותם. אולם מפעל־הבנין שאנו עוֹסקים בו זה שלושה דורות הוכיח שניחַנו בסגולה מופלאה ויקרה שאין ערוך לה – סגולת בנין־ארץ. מימי יסוּד פתח־תקוה, ועד הקמת הנקודה הצעירה ביותר בנגב, נתגלה בחלוצינו גאוניות קונסטרוקטיבית. בני עיר היו כמעט בן־יום לבני־כפר. נתוקים מעבודה היו לעובדי חרוצים ומעולים, דרי־יַבָּשה נעשו ליורדי־ים, ואין עבודה בחקלאות ובחרושת, בים ובאויר אשר תיבצר מבוני־המולדת.

ועל יסוד נסיוננו העשיר בארץ נתַכן תכניות עליה והתישבות רחבות מידה לקליטת המוני ישראל מכל התפוצות. אבל בתכניות על הנייר בלבד לא נצא ידי חובתנו. עלינו להכשיר מיד במעשים מתאימים את ביצוע התכניות. בהרחבת העליה וההתישבות – כבהאדרת כוחות הגיוס והבטחון – לא ניעגן לגמר המלחמה. התכונה היעילה לקראת הבאות לא תיתכן בלי הרחבה שיטתית ומכוּוָנת של עמדותינו המשקיות והישוביות מעכשיו: התישבות חדשה על הגבולות, על חוף הים ובהרים; הגברת העליה בכל הדרכים ובכל האפשרויות; גיוס הנוער להתגוננות ולבנין; הכשרה ימית. וציוד ימי; דאגה מיחדת להגדלת ישובנו בערי־המפתח: ירושלים וחיפה.

התכונה לקראת הבאות דורשת מעל הכל — חזית מאוחדת של ציונוּת גדולה ולוחמת