הצעה    🔗

א) תפקיד ההסתדרות הכללית הוא – לסדר ולנהל את העבודה, התוצרת וההספקה של ציבור העובדים בעיר ובכפר, ברשותה היחידה והכוללת של ההסתדרות.

ב) משמעת־העבודה של ההסתדרות מוטלת על כל חבריה בנידון המקום, המקצוע והסדר של העבודה.

ג) כל משקי הקבוצות החקלאיות והקואופרטיבים העירוניים לתוצרת והספקה, על כל רכושם, עוברים לרשותה הגמורה של הסתדרות העובדים הכללית. היבול ופרי התוצרת של משקי הפועלים בעיר ובכפר הם קנין ההסתדרות.

ד) ההסתדרות היא הקבלנית היחידה של כל העבודות הציבוריות והפרטיות בארץ.  כל הפועלים בעבודות הממשלה, ההסתדרות הציונית, החברות הלאומיות ובעלי הרכוש הפרטי – עובדים מטעם ההסתדרות הכללית, ומשכורתם נכנסת לקופת ההסתדרות.

ה) כל צרכי העובדים: מזון, הלבשה, מעון, תרבות, רפואה, חינוך ילדים וכו' – מוספקים על־ידי ההסתדרות ועל חשבונה.

ו) בסידור העבודה והמשק דואגת ההסתדרות בראש וראשונה לאַפשר את ההספקה לחברים באמצעי התוצרת הקיבוצית של ציבור הפועלים עצמו.

ז) בסידור העבודה והנהלתה בכל מקום משתתפים: 1) מומחים בעלי מקצוע, האחראים בפני ההסתדרות; 2) באי־כוח ההסתדרות; 3) באי־כוח הפועלים המקומיים.

ח) עד שמצב העבודה והמשק יאַפשר השוואה גמורה של תנאי חיי הפועלים בכל הארץ, קובעת ההסתדרות מפקידה לפקידה מינימום ומכסימום של שכר העבודה לפי תנאי המקום והזמן.

ט) ההסתדרות משתמשת גם בעזרת מומחים בעלי מקצוע שאינם מחברי ההסתדרות, ואלה מקבלים את שכרם לפי מחירי השוק. באותה שעה דואגת ההסתדרות לחינוך ואימון חבריה בכל ענפי העבודה ונותנת אפשרות לחרוצים שבהם להתמחות מקצועית.  

י) עד שההסתדרות הכללית נוטלת על עצמה את התפקיד הנזכר, נוסד צבא־עבודה בעל משמעת, המסדר ומנהל את העבודה, התוצרת וההספקה של חבריה על היסודות הנזכרים.

יא) “אחדות העבודה” מגייסת מיד את כל חבריה לצבא־העבודה. כל חברי “אחדות העבודה” מחויבים בלי כל ערעור להישמע לפקודת הנהלת צבא־העבודה בנוגע למקום, למקצוע ולסדר של העבודה.

הערות להצעה    🔗

שיטת העבודה והמשק הנהוגה עכשיו בתוך ציבור העובדים בארץ– המשקים הקואופרטיביים (הקבוצות החקלאיות, הקואופרטיבים העירוניים, “המשביר”) העומדים ברשות עצמם מצד אחד, והעבודה הפרטית של הפועלים השכירים והקבלנים מצד שני – מתנגדת לאינטרסים של המעמד העובד ואינה מותאמת לצרכי העליה וההתישבות.

הקואופרטיבים העירוניים, שברובם הם מיסודה של קפא“י, הם למעשה משקים פרטיים של קבוצת שותפים, המנצלים – לא פחות מכל משק רכושני אחר – את הציבור, ובתוכו את העובדים. שליטת הקפא”י ברכוש הקואופרטיב אינה אלא פיקציה משפטית משוללת כל תוכן ממשי. אמצעי ציבור הפועלים (קפא"י), שנועדו למעמד הפועלים כולו, מושקעים בעסק פרטי של קבוצת שותפים, שאינם תלויים במעמד העובד; חברי הקואופרטיב משתמשים ברכוש הפועלים אך ורק להנאתם הפרטית. קיומו של הקואופרטיב ושגשוגו אינו משביח ומרים את מצבו של מעמד הפועלים, אלא, להיפך, גורם לו הפסד: הקואופרטיב העומד ברשות עצמו מוציא מתוך מעמד הפועלים את בחירי עובדיו המקצועיים והמנהלים, והופכם לבני מעמד בעל זכויות העומד בכל עניניו ושאיפותיו מחוץ למעמד הפועלים, וציבור העובדים מפסיד על ידי כך כוחות יצירה ועבודה הדרושים לו בשביל שחרורו ועמידתו ברשות עצמו.

והוא הדין בקבוצות החקלאיות. חברי הקבוצה אמנם מרגישים את עצמם בתור חלק בלתי נפרד של ציבור העובדים כולו ונושאים בעול ההסתדרות לא פחות משאר הפועלים החקלאים, אולם הרגשה זו אינה נובעת מתוך עוּבדות המשק ואין לה שורש בטבע הכלכלי של הקבוצה. משקי הקבוצות אינם משמשים להנאת כל ציבור העובדים ולהבטחת קיומו בעזרת תוצרת חקלאית הנמצאת ברשותו, אלא הם קנינם הפרטי של חברי הקבוצה. היחסים הכלכליים של משק הקבוצה למעמד הפועלים אינם שונים בכלום מיחסיו של כל משק פרטי רכושני אחר וחברי הקבוצה עתידים, בהכרח הנובע מתוך טבעו של המשק הפרטי, לצאת ולהתבדל מתוך מעמד הפועלים.

העיקר של הלאמת הקרקע, שאנו רואים בו את היסוד ליצירת חברת־עובדים חפשית, נהפך לאימרה ריקה, חסרת תוכן בשיטת הקבוצות הקיימות. כשכל המשק הוא רשותו הפרטית של היחיד או של קבוצת יחידים, אין קנין הלאום בקרקע אלא פיקציה משפטית. הקרקע היא חלק אורגני ובלתי נפרד של המשק, ואין הלאמת הקרקע בלי הלאמת המשק.

כל אותן הפרובלימות הקשות שבהן מתלבטות הקבוצות – שאלת המשפחה, עבודת פועלים שכירים, גרעונות וכו' – אין להן פתרון בתוך הקבוצה הפרטית, העובדת מחוץ לשיטת משק־עבודה כוללת ורבת־ענפים, המאַחדת בתוכה את החקלאות והתעשיה, ההשברה וההספקה של כל הישוב העובד.

“המשביר” אף הוא אינו אלא חברת־הספקה רכושנית ביסודה. הניגודים בין חברי הקבוצות בתור מוכרי יבולם הפרטי ובין הצרכנים העירוניים, וכמו כן הניגוד בין הקואופרטיבים המוכרים פרי תוצרתם ובין כל הציבור הצרכן, לרבות ציבור העובדים – אינם מתישבים על ידי “המשביר”, שאינו אלא מתַווך מסחרי על יסודות רכושניים בין המוֹכרים השואפים להרבות את מחיר תוצרתם ובין הקונים הצרכנים.

העבודות הציבוריות בקבלנות – אחד מענפי העבודה הכי־חשובים בארץ בהוֹוה ובעתיד – אף הן סובלות מהאנרכיה השוררת בכלכלת הישוב העובד. בהיותן קרועות מהמשק החקלאי הן מתקשות בסידור ההספקה של חבריהן וכורעות תחת יוקר הפרודוּקטים הנקנים בשוק. הן תלושות מהפעולה הישובית ומחוסרות תקוה להתישבות והתערוּת בקרקע.

רע מכולם הוא גורל הפועלים העסוקים בתור שכירים במשקים של בעלי הרכוש הפרטי. בתוך האנרכיה של העבודה אין הפועל מסתדר בעבודה שהוא מתאים לה והיא מתאימה לו, אלא כל עבודתו תלויה במקרה ובהזדמנות עיוורת. הפועל מנוצל על כל צעד ושעל לא רק על־ידי בעל העבודה, כי אם גם על־ידי בעל המלון, בית־האוכל, החנות, בעל־הדירה וכו'. הוא סובל ממקריוּת העבודה, מחוֹסר העבודה, ממחלות..

המון הפועלים החדשים משוללים עזרת חברים, מחנכים ומדריכים בעבודה, כי בשיטת המשק והעבודה האנרכית מתחמקים העובדים המנוסים, החרוצים והמומחים, מעבודה משותפת עם הפועלים הטירונים, והרי הם מסתדרים בפני עצמם בקבוצות חקלאיות, קואופרטיבים, חבורות קבלניות, מבלי להתחשב עם צרכי העולים החדשים.

ההסתדרות הכללית של העובדים בצורתה הקיימת אינה אלא מוסד של באות־כוח פוליטית ואדמיניסטרטיבית של העובדים. למרות ההחלטה הפורמלית, שההסתדרות מנהלת דווקא את הפעולה הכלכלית והישובית, ולא את הפעולה המדינית של ציבור העובדים, אין להסתדרות זו כל תפקיד כלכלי ישובי, אלא אדמיניסטרטיבי בלבד.  ההסתדרות אינה מנהלת את העבודה הכלכלית והישובית של העובדים, כפי שמנוסח בתקנות ההסתדרות, אלא אך ורק את התיווּך של הפעולה: המשא־ומתן עם ועד הצירים, עם הממשלה, עם שאר המוסדות, התערבות בסכסוכים וכדומה.

הפעולה הישובית והכלכלית הישרה עומדת מחוץ לרשות ההסתדרות. בפעוּלה זו, בשדה העבודה והכלכלה של הישוב העובד, עדיין שוררת אַנרכיה גמורה, ומאנרכיה זו תוצאה לכל הניגודים והסתירות, הליקויים והנגעים, הרפיונות והכישלונות שבחיי העבודה ומשקי העבודה.

ולאנרכיה זו מחויבים עכשיו לשים קץ. אנו עומדים לפני עליה גדולה והתישבות רחבה, בלעדיהן אין יסוד לעולמנו ואין תקוה לעתידנו. ותנאי מוקדם לעליה ולהתישבות רחבה של עובדים – תיקון המַסד, שעליו תיבּנה כלכלת הישוב העובד בארץ.

במקום האנרכיה – סדר ומשמעת, במקום פירודים וניגודים – איחוד ואחריוּת הדדית, במקום ביצור חלקים בודדים על חשבון הכלל ולרעתו – ביצור המעמד העובד כולו בכוחות משותפים. במקום משקים פרטיים ויחסי כלכלה רכושנים בתוך העובדים גופם – משק עבודה כללי ומשותף לכל ציבור הפועלים בארץ, משק עבודה שמגמתו היסודית היא סיפוק צרכי הישוב העובד באמצעי התוצרת העצמית שלו.

וזהו תפקידה המשקי של הסתדרות העובדים. לא מוסד של באי־כוח למשא־וּמתן כלפי חוץ וכלפי פנים, אלא חֶבֶר עובדים המסודרים ומאוחדים בעבודתם ובחייהם הכלכליים, שלרשותו עוברים כל המשקים החקלאיים והקואופרטיבים העירוניים, שבידו נמצאים סידורן והנהלתן של כל העבודות הציבוריות והפרטיות בארץ ושעליו מוטלת ההשברה וההספקה של כל הישוב העובד.

ו' אלול תרפ"א.