רקע
דוד בן־גוריון
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

חוסר העבודה, בטלה מדלדלת ומדכדכת, מבוכת־יאוש, התמרמרות, עזיבת המערכה – שוועה זו בוקעת ועולה זה חדשים מתוך האהלים והמחנות, האסיפות והעתונות של הפועלים בארץ, והֵדם רועד ומחלחל בלבות אלפי חלוצינו בכל התפוצה.

מקום התורפה הוא תל־אביב, נקודת התרכזותם של מחוסרי־העבודה, אך אין זו שאלת המקום. טרם הכינו שרשים עמוקים בקרקע העבודה בארץ. טרם הורחב שטח היניקה וההתערוּת שלנו במידה כזו שנוכל לשֹאת חוסר־עבודה ממושך באחד המרכזים, בלי זעזועים כבדים, העלולים לערער ולקעקע את קיומנו בארץ כולה. המוּעקה הקשה והכואבת של מאות בטלים ורעבים משקעת את מוסדות ההסתדרות בהתאמצוּיות סיזיפיות ומדלדלת את כוחות הנפש של הציבור ושליחיו. כל המרץ והמחשבה נתונים אך ורק לדאגה אחת – סידורי עבודה בכל תנאי, לזמן־מה להצלה פוּרתא, בכל מיני קומבּינציות, בלי הבחנה אם בעבודות אלו אנו יוצרים נכסים כלכליים בני־קיימא שירחיבו ויחזקו את בסיס העבודה, יסוד קיומנו בארץ, או אם אנו מבלים ומבזבזים את הוננו ואוֹננו לעבודות טלאי וסרק שאין להן פירות וקיום.

אנו גם נותנים חילנו לזרים. מתוך לחץ המצב האיום אנו משיגים בהתאמצויות שמתוך יאוש אמצעים ציבוריים ולאומיים ובונים במחירי־רעב ובלי תשלומים בתים וכבישים לבעלי נכסי־דלא־ניידי ובמאמצינו אנו אנחנו מגדילים את הצפעים הציבוריים שכל ארסם שלוח לעבר מעמד הפועלים. וכל זאת – חלף שנים־שלושת ימי־עבודה בשבוע.

מתוך דאגה רבה ונאמנה לעליה אין אנו מרשים לעצמנו לזלזל בכל אפשרות עבודה שהיא, בכל תנאים שהם, ואנו מוסיפים להתלבט בהמצאת כל מיני הקלות זמניות וחלקיות לחוסר־העבודה. ומדרך־קוצים זו לא נזוז גם להבא.

אולם דרך זו – והבחנה זו חייבים להדגיש ולהטעים בכל מאמצי הכרתנו ורצוננוּ – אינה יכולה להיות דרך־המלך של תנועתנו. אנו לא נחזיק מעמד בארץ אם לא נדע להסתפק במועט ולהיאחז בצפרנינו בכל פירור־עבודה ורגע קיום, אבל אנו נכרע וניכשל וניפול בנופלים אם נדגול בהסתפקות במועט, אם ההסתפקות במועט תיהפך לשיטת עבודתנו וכיווּנה.

בעבודה לסירוגין, בעבודה בחילופין, מקרית, בעבודת יומיים־שלושה בשבוע לא נקים בארץ מעמד פועלים, ולא נקיים את הסתדרותנו, שעליה הוטל מטעם ההשגחה ההיסטורית תפקיד מרכזי ומכריע בכיבוש ארץ, תקומת עם ועיצוב חברה חדשה, חברת־העובדים, אשר בשם ציונוּת תכוּנה.

אנו נחטיא את המטרה אם נראה בשאלת העבודה רק דאגה למחוסרי העבודה ונסתפק בכך. את מצבם של מחוסרי־העבודה אפשר להקל על־ידי כל עבודה שהיא – אבל את בסיס עבודתנו וקיומנו, את גוף הסתדרותנו, את מעמדנו הכלכלי והחברתי, את שורש אחיזתנו ויניקתנו בארץ – נחזק ונבצר ונבטיח רק בעבודה קבועה, תמידית, בטוחה, במשך כל ששת ימי המעשה, לאורך כל שבועות השנה, ובעבודה שערכה קיים ופירותיה שמורים; עבודה המסוגלת להתפשט מתוכה עצמה ולשמש כלי־קיבול לעליה מתרחבת וגדלה. ויצירת אפשרוּיות רחבות של עבודה כזו היא עכשיו הצורך המרכזי של השעה ההיסטורית.

מה טבעה ואָפייה של העבודה הזאת?

עד גמר המלחמה היתה העבודה במושבה כמעט המשען היחיד של עבודתנו. עם פרוץ העליה השלישית גדלה גם פעולתנו ההתישבותית. במשך ארבע השנים האחרונות גדל שטח החקלאות העובדת פי ארבעה מאשר בעשר השנים הקודמות. עם זאת ברור שאין החקלאות, גם אם יתרחבו תחומיה, מסוגלת לקלוט את העליה החדשה, גם זו המוגבלת והמצומצמת של ימינו אלה, וּודאי שלא תעצור כוח לספק את הצרכים של עליה גדולה ורחבה, שבלעדיה אין זכות ותוכן ויסוד לכל קיומנו בארץ. ההתישבות החקלאית היתה והנה ותוסיף להיות חוט־השדרה של תנועת־העבודה בארץ, המניע המרכזי של העליה החלוצית, הנשמה המחַיה והכוח המֹפרה של כל פעולתנו. אבל לא נעצום את עינינו בפני גבולי יכלתה. מהחקלאות בלבדה לא תיוָשע העליה.

העליה השלישית שנשאה בחזון ההתישבות מצאה את הדרך לחקלאוּת כמעט חסומה וגדורה לפניה ונאלצה להבקיע מסלולים חדשים לעבודה, ובכוחות עצמה כבשה כר־פעולה חדש ויצרה, כמעט בן־לילה, את המכשיר רב־האונים וגדול־הפעלים־והמאמצים, הנקרא בשם “משרד לעבודות ציבוריות ובנין”, שציין קו־פעולה חדש, ופתח אפקים רחבים ואפשרוּיות רחבות בעבודות ציבוריות, ויצר בסיס ותוכן לעליית־האלפים הראשונה – ומי יודע אם לא הוא הוא שהציל את כל התנועה הציונית בתקופה זו של תקוות מופרזות אפס־פעוּלה ואכזבות מרות מפשיטת־רגל והתרוקנוּת תכנה.

מכשיר זה עוד ימלא תפקיד חשוב ואחראי במאמצי העליה בדרכה רבת־המכשולים־והפגעים לעבודה בארץ. וההסתדרוּת ממלאה כרגע שליחות גדולה של העליה בבצרה ובבססה את המכשיר הזה בצורתו החדשה “סולל־בונה”, בצורת חברה מאושרת בעלת הון משלה, בתור הבת הבכירה של “חברת־העובדים”.

עם זאת הגיעה עכשיו השעה למתוח קו־פעולה חדש, רחב, רב־ האפשרוּיות וגדול־האופק אשר יפתח מקורות־עבודה חדשים ואשר ישאב כוחות ואמצעים מתוך חוגים חדשים רבי־מספר ועשירי־אמצעים ואדירי־כשרון־המעשה שלא השתתפו עד היום בעבודותינו הקודמות, ואשר ישמש בסיס נאמן ואיתן ליצירותינו המשקיות בחקלאות ובעבודות ציבוריות.

הגיעה השעה לגשת להקמת מפעלי־חרושת גדולים של ציבור הפועלים ברשות, הפועלים, באמצעיהם ובמאמציהם, לא בניגוד לקווי פעולתנו הקודמים, לא מתוך המעטת דמותם וצמצומם להבא – אלא להיפך, לשם הרחבתם, ביסוסם, קביעותם והצטרפותם להקמת משק־פועלים אדיר, רב־ענפים, הנושא את עצמו וגדל מתוכו.  מפעלי־חרושת אשר יעסיקו בקביעות מאות ואלפים פועלים ואשר ישמשו מקלט בטוח ונאמן לעליה בצד ההתישבות החקלאית, העבודות הציבוריות והבנין ומשקי הרכוש הפרטי.

מפעלים אלה ידרשו, כמובן, אמצעים כבירים. היימצאו לנו האמצעים האלה? אני עונה באמונה ובבטחון גמור: כן! האמצעים הכבירים יימצאו אם רק יימצא בנו הרצון, האומץ והעוז להשיג אותם, ואם תגבר בנו ההכרה שבָֹּשַל הצורך במפעלים גדולים. איננו מעריכים כראוי את יכלתה של תנועתנו.  לא יכלתו של פלוני ואלמוני, אף לא יכלתו של מוסד זה או משנהו, כל אחד מאלה הוא מוגבל ומלא ליקויים – אני מדבר על יכלתה של התנועה, של תנועת פועלי ארץ־ישראל, שמרכזה הסתדרוּת העובדים הכללית, והיקפה יתפשט בכל הארצות ויכלול את כל הבריא והרענן וצמא־ההתחדשות שבתוך הנוער העברי, תנועת־הפועלים והתנוּעה הציונית. בתנועת פועלי ארץ־ישראל מקופל, כמו בעוּבּר בראשית גידולו, כל כוח ההפראה והצמיחה של מרץ היצירה הגנוז והכמוס בתוך ההמון העובד והנוער העברי. מתוך המועקה המדכאה של קשי מצבנו בארץ אין אנו רואים את האותות החדשים המבשרים תקופה חדשה בעבודתנו להבא: התקרבות המוני הפועלים היהודים לתנועתנו, התלכדות כל ענפי הציונות הסוציאליסטית סביב ההסתדרות, התתעוררות הנוער הדוגל בשם העבודה בארץ – כל הביטויים והגילוּיים האלה של השפעתה המוסרית של תנועת פועלי ארץ־ישראל המגובשת בתוך ההסתדרות הכללית.

חזון האיחוד שנרקם בפגישת הגדוד האמריקני והארצישראלי במדבר מצרים ומצא ביטויו בועידת “אחדות־העבודה” בפתח־תקוה – חזון הקמת ציבור־פועלים מאוחד בארץ שישמש מנוף, מחנך ומדריך להמוני הפועלים ובני־הנעורים היהודים בכל הארצות וירכז את כל מרצם ועבודתם לבניית חברת העבודה העברית בארץ־ישראל – חזון זה מתחיל לרקום עור. אלפים ורבבות מטוֹבי פועלינו ונעורינו בכל הארצות, מברית הרפובליקות המועצתיות ברוסיה ועד ארצות־הברית באמריקה, עֵרים לכל המתהווה בתוך תנועת פועלי ארץ־ישראל ונכונים להיענות לקריאת ההסתדרות.

חצי מיליון הפועלים היהודים המאורגנים באמריקה – הכוח המאורגן המדיני והכלכלי העצום הזה, הגדול ביותר בעם היהודי כולו בכל הארצות – החל מתנער.  עוד אינו עומד כולו בתוכנו, אוּלם התנגדוּתו וזרוּתו לעבודתנו היא כבר נחלת העבר.

כשהצעתי במועצת־ההסתדרות האחרונה ליצור קרן־החרושת בסך שלושים אלף פוּנט ולפנות לפועלי אמריקה שיאספו את הקרן הזאת – נראתה הצעה זו להרבה חברים כהפלגת הדמיון. והנה כעבור ימים אחדים בלבד לאחר סגירת המועצה קיבל הועד הפועל של ההסתדרות מכתב מאמריקה, שבו מודיעים לנו על החלטת ראשי ההסתדרוּיות של הפועלים היהודים באמריקה לאסוף קרן של מאה וחמישים אלף דולר בשביל פועלי ארץ־ישראל.

האמצעים הדרושים להקמת מפעלי־חרושת גדולים של ציבור הפועלים נשיג לא רק מתרומות של חברינו וידידינו בכל הארצות. למפעל זה נוכל למשוך גם את אמצעי ההון הפרטי הרוצה להשתתף בבנין הארץ, ועם זאת שואף להבטיח את קרנו ורווחיו.  לא שיתוף הפועלים במפעלי הרכוש הפרטי ורווחיו – שאינו אלא לרועץ למעמד הפועלים – אלא להיפך: שיתוף הרכוש הפרטי במפעלי הפועלים, המתנהלים על־ידי מוסדות ההסתדרות ונמצאים ברשות חברת־העובדים, ולתת לו חלק ברווחים או להבטיח לו אחוזים קבועים.

שצורה זו של שיתוף הרכוש הפרטי במפעלי פועלים אפשרית, מראה לנו המציאות הכלכלית של רוסיה הסובייטית. אף שם משתתפים בעלי־רכוש זרים במשקי השלטון המועצתי. העובדה שיש שם לבעל־הרכוש עסק את ממשלת־פועלים ולא רק את משק קואופרטיבי של פועלים – אינה טעם לשבח אלא לפגם.

מפעלי החרושת אשר תקים ההסתדרות עלולים לתת כיווּן חדש לכל פעולתנו הישובית בארץ. כל בתי־החרושת של ההסתדרות יתרכזו בנקודות הישוביות של פועלי העיר החדשה – עיר העבודה.

הרעיון של יצירת עיירות חקלאיות לפועלי העיר ולעובדי הרכבת לשם ביסוס קיומם ועתידם של פועלי העיר – שהכריזה עליו ועידת “אחדות־העבודה” לפני שנה ושנתקבל בועידה השניה של ההסתדרות הכללית מתוך הכרת “הצורך לרכז את פעולת ההתישבות של פועלי העיר ועובדי הרכבת ולכוונה במגמת בנין שכונות־שדה גדולות בקירבת הערים בקשר עם משקי ירקות, פירות, עופות וחלב” – הרעיון הזה העומד להתגשם בשם “שכונת־עובדים”, ימצא את תיקונו ותכנו המלא והשלם במפעלי־חרושת גדולים, אשר ישמשו נקודות אחיזה ומשען כלכליות מרכזיות לקיומן העצמי של השכונות.

שכונת־העובדים התלויה כולה בעבודה שכירה בעיר הזרה לא תיכּוֹן, וגורלה יהיה כגורל מושבי־הפועלים שעלו לפני חמש־עשרה שנה במחשבתם של “חובבי־ציון” למען אַפשר עבודה שכירה עברית במושבות – על־ידי הוספת משק ביתי זעיר שיקל את קיום הפועל בעבודתו אצל האיכר. בלי ביסוס משקי רחב העומד ברשות עצמו ואינו תלוי בעבודת העיר הזרה, תהא השכונה תלויה על בלימה. ההתישבות העירונית של הפועלים תיכּוֹן אם תתבסס על חרושת עצמית של פועלים. מפעלי החרושת ישמשו גרעין כלכלי איתן אשר סביבו יתרכזו גם פועלים שעבודתם היא במשק הפרטי בעיר, וכל הישוב החרשתי הזה, העובד במשקי הפועלים שבתוך השכונה ובמשקי הרכוש הפרטי שבעיר, יוּקף איזור חקלאי של משקי חלב וירקות, פירות ועופות. משקי חרושת של הפועלים אשר יתרכזו בשכונת־העובדים, לא יהיו תלושים מן הקרקע ומורחקים מן הטבע והשדה – כחרושת הקפּיטליסטית.

החרושת והחקלאות, המכונה והטבע, בית־החרושת והגן, המוטור והפרה, הפטיש והמעדר יתלכדו יחד בעיר העבודה החדשה, בגיא־החרושת.


ה' שבט תרפ"ד.

המלצות קוראים
תגיות