כאשר הציע לפני ידידי וחברי־לָעֵט הסופר ראובן בריינין בפעם הראשונה לתרגם את הפרדוכסים עברית, נראתה הצעתו זו קצת תמוּיָה וכמעט זרה בעיני. כמעט ירֵאתי להעלות את הרעיון על לבבי, כי ספרי זה יִנָתן להקוראים העברים בשפת אבותינו. שאלתי את נפשי, לא בלי חרדה, אם ספרי זה הוא אמנם מסוגל להיות מזון רוחני לָרִבֲבוֹת ולמאה רבבות הקוראים, אשר אליהם יפנה ספר עברי? לא יראתי, חליליה, כי אַחַי בני עמי יושבי התחום לא יבינו דברַי ומחשבותי. יודע אנכי יתר מדי, מה רמה התפתחותם הרוחנית, ועד כמה מוכשרים המה לקלוט אל קרבם כל רעיון מדעי. השכל שהורגל מנעוריו לצלול בנבכי ים התלמוד ולשוּם דרך בין הרי הפלפול התלולים והמרוּכסים, לא יקשה עליו לחדור אל עמקי כל מחשבה. לפקפוקי בדבר התרגום העברי היתה סבה אחרת. אנכי שאלתי את נפשי: איך תפעול החליפה הפתאומית של חוג־ההשקפה על רוח הקוראים, שהיו שקועים כל ימיהם רק במקצוע אחד, בלמודי התורה וההלכה המסורים להם זה שנות אלפים? האם לא יביאו השאלות המדעיות, הזרות והמוזרות להם לגמרי, אשר ימצאון בספרי זה, מבוכה וערבוביה במוחותיהם? הילכו בעקבותי אני? האם ימצאו חפץ בחקירות המרחיקות אותם מארחות־הרוח הכבושות והמסורות להם? ואיך יתיחסו אל דרכי המחשבה המתנגדים נִגּוּד גמור לאותם הדרכים שהוּרגלו בהם? האמונה נשענת על הקבלה והמסורה וראיותיה והוכחותיה הנה “כמה שנאמר” “וכמה שכתוב”, ואני כופר בְּאַסְמַכְתָּאוֹת שאינן עומדות בפני כס המשפט של הדעת. התלמודיים, בעלי ההלכה, הסברא והאגדה לוקחים את אחד המקראות או אחת הסוגיות החמורות בגמרא ומפלפלים בהם בחריפות רבה, מוצאים בהם קושיות וסתירות, ואחר כן המה מְיַשְּׁבִים אותן, או רק חושבים, כי המה עושים זאת, ומיַשְׁרִים את כל המעקשים בהם. גם אנכי מבקש סתירות בהדברים המדעיים המסורים לנו, גם אנכי מבקש למצוא בהם את הכונה הנכונה הַמִּתְיַשֶּׁבֶת על הדעת, אבל דרך הגיוני הוא לגמרי אחר: אנכי מבקש הרבה יתר את הסתירות שבהם, ואין אני מתאמץ כלל לדבק את ההנחות וההשערות המכחישות זו את זו ולחברן על כרחן.

אבל דַּיָּהּ היתה לי סקירה אחת על הספרות העברית של השנים האחרונות להניח את דעתי ולהחליש את פקפוקי. ראיתי, כי סופרים רבים הקדימוני להרגיל את הקוראים, אשר השפה העברית הוא מקור־השכלתם היחיד, לדרוש ולחקור בכל שאלות הזמן. כבר נתנו להם ספרים ע“ד תולדות האדם הקדמון וע”ד תורת־ההתפתחות של דַּרְוִין, ע“ד תורת הכלכלה המדינית של מרקס וע”ד תורת הנפש והחיים. ולא זאת בלבד, כי אם גם ספורים טבעיים, ריאליים, ועוד יותר פורנוגרפיים, כלומר המלאים נבוּל־פה, המציאו להקוראים העברים, דברים שאוּלַי צרכם אין כל כך מורגש ושעולמנו היה יכול להתקיים גם בלעדם. המעט מכל אלה, כי גם את הפטפוטים הלוטים בערפל של ניטשה, המשוגע האומלל,¹ אשר התחיל את עבודתו הספרותית בהיותו כבר מבוּלבל ומטורף, וישים קץ לה אחרי אשר הוּעם בו זיק שכלו האחרון ובתקופת שגעונו כתב את ספריו המלאים הוֹלֵלוּת, אשר בעיני שכורי־ההשכלה שהתפרצו מבתי־הישיבה יֵראו כ“המלה האחרונה” של חכמת אירופה, – גם את הפטפוטים הסּוֹדִיִים האלה הכניסו אל הספרות העברית בחוצפה יתרה, כאלו השמיעו תורה חדשה וינבאו גדולות לעמם. ובראותי, כי הספרות העברית החדשה כבר מלאה מכל המינים והיא חִילוֹנִית לכל דבר, נחמתי ואמרתי בלבבי לא נורא הדבר אם גם יבואו ה“פרדוכסים” שלי ויתפסו בה קרן־זוית.

ואחרי שובי לחשוב בדבר נוכחתי, כי יש אמנם לשמוח על כי שפת אבותינו העתיקה מתחלת להיות כלי־תשמיש גם לרעיונות בלתי דתיים. קדש היא השפה הזאת בעינינו, לכן נוטים אנחנו, ע"פ רגש־טבעי, להאזין ולהקשיב אל כל אשר תאמר אלינו ביראת־הכבוד ולקבל את כל הגה היוצא מפיה בלי בחינה ובקֹרת. ובדבר הזה כרוכה סכנה גדולה לחיי הרוח של עמנו. אם קליפת־השפה מחנקת את גרעין הרעיון הצפון בה, ובכבודה וקדושתה החופפת עליה תגן על זה האחרון לבל תחלל אותו עין הבקֹרת בסקירתה הנוקבת ויורדת למעמקיו, – שפה כזאת, כלומר, הדברים הכתובים בה, מפלת תרדמה על שכלו של האדם, מַקְפָּה את חוּדה של המחשבה ומחנכת מעט מעט דור של אמני־הזכרון (געדֶאֶכטניססקינסטלער), החוזרים על פטפוּטי אחרים מלה במלה, מבלי הבין את כונתן ומבלי היות מסוגל לחשוב מחשבות בעצמם. כל העושה את המלה, הלבוש החיצוני של הרעיון, לאליל אשר אליו ישתחוה, הוא אוטֵם רוחו.

טוב אפוא הדבר, כי יִנָּטל מהשפה העברית טעמה הדתי. טוב אפוא הדבר, כי החלו להביע בעזרתה כל מיני מחשבות ורעיונות, גם כאלה שהם רחוקים מאד מקדושה, או מבינת האדם הישרה. על ידי הדבר הזה יתרגל העם העברי לבקש בבגדי השפה גם את גוף הכונה והוראת הדברים, על ידי זה יִוָלֵד החשד המועיל בלב הקוראים העברים אל הדברים שהמה קוראים “שחור על גבי לבן”, וילמדו להתנגד אל הרעיונות החדשים, אם גם מוּבעים המה בשפת ישעיה, איוב ונעים זמרות ישראל. על ידי זה ילמוד גם העברי לבלי וַתֵּר על זכות־האדם העליונה, על ממשלת הבקרת החפשית, לבקר בלי מעצור את כל התורות והשטות אשר יטיפו לו, אם גם כתובות הנה בשפת משה והנביאים.

רק בתנאים כאלה, כלומר: אם השפה העברית תהיה משמשת בחול כמו בקֹדש, יכולה היא להיות אוֹמֶנֶת לבני עמנו בדורנו אנו, כאשר היתה עוזרת לשמירת קיומם במשך שנות אלפים. ורק אז יכולה היא להיות לאומתנו בצדק ובמשפט לשפה קדושה: קֹדש תהיה לנו על ידי תעודתה הנעלה ומפעלה הנשגב, קֹדש על ידי הדעת וההשכלה שהיא מרחבת בתוך אחינו, קֹדש בתור מורָה דרך להעם העברי העולה מהעבר אל ההוֹה ואל העתיד, דרך המוביל מעולם החלומות והחזיונות אל עולם המציאות, מעולם הגעגועים, הזכרונות והתקוות אל עולם המעשים הממשיים. מעולם לא היתה השפה העברית יותר קדושה, מאשר בשעה שהיא עוזרת להבין את העם העברי לתעודתו הגדולה, אשר התפתחותו ההיסטורית מתחלת להתות לפניו. התפתחותנו ההיסטורית העלתה שאלות רבות על הפרק המחכות לפתרון, והשאלות הן שאלות הכלכלה־המדינית, שאלות־המוסר, שאלות חברתיות ומדעיות, ורק אותה האומה תוכל לפתור אותן, אשר מחשבותיה ורגשותיה הן לפי רוח הדור.

אל נא נשכח את אשר אנחנו יודעים ואת אשר למדנו מכבר הימים, אבל חלילה לנו להיות מן הנחשלים. נוסיף נא ללמוד את כל אותם הדברים הטובים, אשר אירופה המתקדמת יכולה ללַמֵּד אותנו. במוח העברי יש דֵי מקום להדעת הכפולה הזאת. נהיה נא גם להבא עם־כהנים בכל הנוגע לטהרת המדות, לארחות המוסר הגבוהה ובכל הנוגע לנקיון הלב והנפש, אבל נהיה נא יחד עם זה עַם העומד על מרום פסגת החכמה ושולט בכל אוצרות המדע. כל דבר הנוגע לאדם באשר הוא אדם אל יהיה זר לנו, נאמר נא בסגנון המשורר הרומי: נלמוד נא הכֹּל, אם גם בשביל זה, למען נוכל אחרי כן להשליך אחרי גונו דברים אחרים ולבזותם.

ואם ספרי זה יוכל להועיל אף במעט לקרב את עמי אל המטרה הזו, אז אֹמר לנפשי בעֹנג, כי יהודי טוב הייתי בעת שכתבתי את הפרקים האלה ובעת שנאותי לתת את הרשיון לתרגמם עברית.

פַּריז, 8 מאי, 1900.

ד"ר מכּס נוֹרדוי.