רקע
מקס נורדאו
הקדמת המתרגם
מקס נורדאו
תרגום: ראובן בריינין (מגרמנית)
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
שפת מקור: גרמנית

מכּס נוֹרדוי הוא עתה אחד ממנהיגינו הרוחניים, וכל מלה היוצאת מפיו או מעטו, אם הדברים נוגעים לישראל ולארצו, עושָׂה רושם ידוע, ולא קל, בעולמנו הקטן. אולם קהל הקוראים העברים, כונתי: הקוראים רק עברית, יודעים את נורדוי רק על פי דרשותיו שהוא דורש על הקונגרס הציוני וע“פ שנים שלשה ממאמריו, בנוגע לשאלת תחית האומה, שתורגמו עברית. אולם אין אחד מהם יודע את נורדוי החוקר השנוּן ואת אשר יצר, הגה וכתב במקצוע המדעים האנושיים. לכן גאותי לבקשת “תושיה” להציע לפני נורדוי, כי יתן לי את הרשיון לתרגם את “הפרדוכסים” שלו עברית. בתתי את הסכמתו המוסרית לתרגם את הפרדוכסים עברית לא נעלם ממני באותה שעה, כי יש פרקים בספר הזה שנתישנו מעט, וכי הענינים שהמה מטפלים בהם נתבררו באופן יותר מדעי או פלוסופי ובאופן יותר קרוב אל האמת ההגיונית בספרים שכתבו חכמי דורנו הגדולים בשנים האחרונות; לא נעלם ממני גם זאת, כי רבות מהשקפותי ודעותי מתנגדות אל ההשקפות והדעות המוּבעות בה”פרדוכסים“, אבל שמתי אל לבי, כי הספר הזה הוא הטוב והמובחר שבספרי נורדוי. ובתתי את תרגומו העברי הרי אני נותן לפני הקוראים את השקפותיו ודעותיו של המחבר על העולם והטבע, על השאלות היותר נכבדות בחכמת־הנפש ובחכמת־החברה. בספרו זה מתיצב נורדוי לפני הקהל העברי ואומר: הרי אני לפניכם כמו שהנני, בצורתי הטבעית. ה”פרדוכסים" הוא הספר היותר מדעי שכתב נורדוי, ואשר עשה לו שם בין חכמי אשכנז.1

וה“פרדוכסים” יש להם ערך מיוחד לא רק מצד יחוס מחברם, שהוא עתה “נורדוי שלנו”, – כי אם מצד יחוס עצמם. אם יספר מצוין ונעלה, שראוי “לשנים מקרא ואחד תרגום”, הוא אותו המעורר בלב הקוראים מחשבות והגיונות במדה מרובה והמלמדם לעמוד ברשות שכל עצמם, אז יכולים אנחנו להגיד בצדק, שה“פרדוכסים” הוא אחד מאלה הספרים המצוינים והנעלים, המועטים גם בהספרות האירופית, שפעולתם על הקורא פורִיָּה מאד, ובמקרים ידועים תֵּחָשב למאורע רב־הערך בחייו.

עוד זאת: אני חושב, כי ספרותנו העברית צריכה לכלול בקרבה את כל הטוב אשר יצר הרוח העברי בכל מקצעות המדע והספרות, ומטעם זה יש לתרגם עברית את כל הספרים המצוינים, שכתבו בני עמנו בשפות שונות ובתקופות שונות. ויצירתו המדעית של נורדוי היא יצירת הרוח העברי, עברי שנתגדל מתחלה באהלי שם ועֵבר ואחר כן פנה להם עֹרף ויהיה, או חפץ להיות, אירופי גמור. הוא חפץ וגם השתדל להיות לא־עברי, אך לא עלה דבר זה בידו וישב אלינו תשובה שלמה, ותשובתו היתה לאות הזמן. ואע“פ שהענינים, אשר נורדוי מטפל בהם בה”פרדוכסים" אין להם נגיעה ישרה אל היהדות, במובנה הצר והגלותי, – כי נגיעה בלתי ישרה יש לכל עניני המדע והספרות אל היהדות והיהודים, – בכל זאת הננו מכירים גם בספר זה, ואולי דוקא בספר זה, את השפעת רוח עמו עליו: את אופטימיוּתו החזקה, האופטימיות היהודית הטפוסית, את התנגדות להזיוּף בכל צורותיו.

עתה הוא נורדוי יהודי ביודעים. הוא מטעים את יהדותו הטעמה מיוחדה, כדרך בעלי התשובה; אולם בה“פרדוכסים” הננו מכירים את נורדוי העברי בלא יודעים2. זה האחרון לא האמין אז בעצמו בשרש נשמתו הישראלית, ואם האמין בה בסתר לבבו לא היה מגלה סוד זה ברבים. אולם כל מה שמתאמץ העברי להסתיר את יהדותו, כן היא נִכרת ביותר לעין מתבונן, כי גם ההסתרה וההכחדה הזאת עצמה היא ארכי־יהוּדית.

עתה מלים אחדות על אדות תרגומי. אנכי לא תרגמתי פסוקים כצורתם, מלה במלה, משפט במשפט, אבל תרגמתי את רעיונותיו של נורדוי וחַסְתִּי על אבוד הגוָנים, יהיו גם הדקים שבדקים, שבהם, ובמקום שסגנונו הוא מיוחד ומטביע חותם מיוחד על המחשבה שם עמלתי, במדה היותר אפשרית, לדבר בשפתו ובסגנונו הוא. עד כמה עלה הדבר הזה בידי, לא עלי לשפוט. אולם עיקר עמלי היה לתרגם את הספר באופן שיבינו הקוראים מה המה קוראים בלי קושי מיוחד ובלי יגיעה רבה. לתכלית זו וִתַּרְתִּי על איזה מהשקפותי בנוגע לחכמת התרגום (כי התרגום חכמה ולא מלאכה הוא, כפתגם הראשונים). פרקים אחדים בה“פרדוכסים” דורשים מצד נושאיהם ועניניהם עצמם התאמצות השכל והכנה למודית, כי המחבר מטפל בהם בדברים העומדים ברומו של עולם המדע. לכן נזהרתי לבלי הקשות הבנתם ולבלי האפיל כונתם על ידי שפה עמוקה ולשון כבדה. על כן הייתי במקומות ידועים של תרגומי זה קצת מסביר ומפרש, כדי להקל את ההבנה על הקורא, אך על פי רוב הייתי מדקדק לבלי גרוע ולבלי הוסיף דבר על דברי המחבר. במקומות ידועים ומעטים בחרתי לדבר בלשון קצרה, במקום שנורדוי מכפיל את הרעיון במלות שונות, כי לא הרי הקורא העברי כהקורא האשכנזי, ולפעמים בחרתי לדבר בלשון נקיה בענינים שאֹזן העברי איננה סובלת מבטאים גסים יתר מדי. אולם לפעמים הייתי אנוס, – הנני מדַיֵק בלשוני ואומר דוקא אנוס, – להשתמש בלשון שאניני־הדעת והאסטניסים היתרים אולי ימצאוה בלתי נקיה כל כך. דבר זה עשיתי, כלומר, אנוס הייתי לעשות, בתרגום הפרק: “צור נאַטורגעשיכטע דער ליעבע”. טבע הענין שבחר לו המחבר לבארו בדרך מדעי הכריחו וחִיְבו לדבר בלשון טבעית, ובזה חִיֵּב והכריח גם את המתרגם לנַבֵּל, כמו שיאמרו סריסי־השפה, את פיו. ואלו הייתי משנה בפרק זה את הלשון ועושה אותה לצנועה וחסודה הייתי מזַיֵּף את תמונתו הספרותית של נורדוי, ומעון כזה השתמרתי.

מעשה היה בלבוב, שראוי הוא לספרו במקום זה. אחד הציונים בהעיר הנזכרת, שהיה לו שם בין המשכילים העברים והוא עתה חכים וגם מסַפֵּר עברי וגם רבי יקרא, התרגש באחד הימים ויצעק צעקה גדולה ומרה, בראותו, כי חבריו תלו את תמונת משוררנו יהודה ליב גורדון על הכותל המזרחי בחדר החברה הציונית. מה יאמרו החסידים, מה יאמרו היראים ומה יאמר כל ישראל, – קרא הציוני שהוא אחד ממעריצי יל“ג, – הלא יאמרו, כי רבנו, כי משוררנו וסופרנו הגדול מגוּלח הוא, יהודי בלי זָקן! ובהתרגשותו מנה את החסרון. הוא לקח עט־עֹפרת ויעשה, על ידי הוספת קוים ושרטוטים תכופים על הסנטר, זקן ארוך, זקן של חסיד לתמונתו של יל”ג המגולח.

אני לא אדבק זקן לסנטרו של נורדוי. הרי הוא לפניכם, רבותי, כמו שהוא!

הפרק הנ“ל הוא מדעי, והמדע קורא בדיוק את כל דבר בשמו הראוי לו. החוקר מדבר בלשון טבעית, ולא שַׁיך לאמור על איש כזה: הוא מנבל את פיו. בלשון כזה השתמשו, משתמשים וישתמשו כל כותבי ספרי או פרקי חכמה. האמת איננה מתקשטת ואיננה מכסה את פניה במסוֶה. נורדוי איננו סופר צבוע ומתחסד, וזאת מעלתו העקרית. במחברנו זה יש, שלא מדעתו, ממדתם של נביאינו וחכמינו, זכרם לברכה, להשתמש ב”מלה חזקה" ולקרוא דברים ידועים, שבני האדם קוראים להם שמות בדויים המסתירים את הוראתם, בשמם האמתי והטבעי.

ה“פרדוכסים” מלאים מלים מלאכותיות ומבטאים מדעיים מכל מקצעות החכמה והפלוסופיה, ועל כל אלה מתובלים המה בפתגמים קצרים ולפעמים גם מְמֻחָיִם הלקוחים משוק־החיים, המלון המיוּחד של מומחים שונים למלאכות ולאומנויות שונות. ובבואי לתרגם את כל הדברים האלה עברית השתדלתי להמעיט, ככל האפשר, ביצירת מלים חדשות או מבטאים מחוּדשים, ועשיתי זאת רק במקומות שלא יכולתי בשום אופן להֵעָזֵר בדרך אחרת, וההכרח לא יגונה. בכלל, נתתי את היתרון למלה מלאכותית או ניב מדעי שהם מקובלים מכבר באיזה חלק מספרותנו העתיקה ושכבר השתמשו בהם גם רבים מהסופרים העברים במאת־השנים האחרונה על פני אלה “ההמצאות”, כלומר: המלים המחודשות תכלית החדוש, של האחרונים שבאחרונים, אם אינן מתקבלות על הדעת ואינן נוחות להטעם הספרותי, או שהקוראים יתקשו או לא יבינו כלל את הוראתן ופרושן. ובמקום שהייתי אנוס לברוא מלים חדשות או ניבים שלמים חדשים (ואנוס הייתי לעשות כזאת, אם מפני שלא מצאתי כלל וכלל מלים ומבטאים, לא ישנים ולא חדשים, שהיו דרושים לי בתרגומי, או שמצאתי אותם והם לא ישרו בעיני כלל וכלל, ולא יכלתי לצאת בהם ידי חובת מתרגם הרוצה שיבינו את דבריו), נתתי תמיד את היתרון למלים קלות ופשוטות, למען לא תכבד הבנתן על הקוראים המצויים. שויתי תמיד לנגד עיני: לא לכל הקוראים יש דֵי פנאי, דֵי רצון ודֵי סבלנות לחפש זמן רב בחדרי ספרותנו הרחבה אחרי פתרון איזו מלה שקדמונינו או אחרונינו השתמשו בה פעם אחת, ואין לה דוגמאות לא במקרא ולא במשנה, לא בספרות הרבנית ולא בספרות־ההשכלה. שופנהויר אומר במקום אחד: הסגנון היותר טוב הוא זה המביע במלים מצויות ופשוטות דברים בלתי פשוטים בלתי מצויים.

עוד עלי להעיר: את המלים התלמודיות כתבתי ע"פ האורתוגרפיה העברית, כדי לאַזְרחן על ידי זה בשפתנו. מלים זרות, ואף אלה השגורות מאד בעטם של סופרינו בעשריות השנים האחרונות, לא הכנסתי בתרגומי, ולא קל היה הדבר להמָּלט מידן, יען כי קשות הן לשפתנו, מקלקלות את פניה ומשחיתות את סגנונה. מיום החילי לכתוב עברית הייתי מתרחק מהמלים הלועזיות, וגם בתרגומי זה לא יכֹלתי ולא חפצתי לעבור על מדתי הספרותית הזאת. ויהי רצון מלפני הקורא, שלא יחשוב לי דבר זה לעון.

זאת היא אשר ראיתי להקדים לתרגומי.

ברלין.

ראובן בן מרדכי בריינין.


  1. הספר Paradoxe נדפס בפעם הראשונה בשנת 1885 ועד היום יצאו שש מהדורות אשכנזיות, שלש צרפתיות וחמש רוסיות והוא מתורגם לכל הלשונות האירופיות. הספר הזה הוא אחד מן המעטים שהשפיעו השפעה רבה על החכמים המומחים ועל דעת הקהל הגדול באירופה.  ↩

  2. בשנת 1893 נדפס מאת כותב הטורים האלה פיליטון במה“ע האשכנזי ”זעלבסטעמאנציפאטיאן" גליון 42 (שיצא אז לאור בוינה), ובו נסיתי להוכיח עד כמה בולט הרוח העברי בספרי המדע והבקרת של מכס נורדוי. ובעת ההוא היה זה האחרון עוד רחוק מהיהודים והיהדות, ולו אמרו לו, כי יהיה מנהיג ציוני בודאי היה שוחק על זה. הקוראים באירופה שחשבו את כל ספר שהוציא נורדוי למאורע חשוב בעולם הספרות לא ידעו כלל שהמחבר האהוב עליהם הוא יהודי.  ↩

המלצות קוראים
תגיות