רקע
גרשום שופמן
עורבים
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

בציפיה חשאית לאסוננו הגדול מתנועעים אנו אילך ואילך. גדולים כנשרים, צורחים העורבים בשמי הסתיו. המוני בני אדם, המונים המונים, בני אדם אין קץ, אבל האסון הגדול אורב לכל אחד מהם, לכל אחד מהם.

בדרך הביתה, אל ילדינו הנפלאים, חרד הלב וצופה את האשה יוצאת לקראתנו ביללה. הפעם, אמנם, היתה זו חרדת־שוא: הילדים משחקים לתומם… הפעם! אבל מי יודע, מה יֵלד יום? מהי יהיה מחר, מחרתים, לאחר זמן?

איש איש ואסונו, איש איש ואסונו הגדול השמור לו. אסירים נדונים למות כולנו, אסירים נדונים למות, שהוצאת פסק־דינם אל הפועל נדחתה מאי־אילו סיבות טכניות לזמן בלתי־מוגבל.


המלצות קוראים
תגיות