באחת משבתות־סיון לפנות־ערב הצליח ראובן סוף־סוף, אחרי הפצרה ממוּשכת, לפתות את רעהוּ שאוּל, כי ילך עמו לבקר פעם אחת בביתם.
- מי יאמר,– טען ראוּבן כמנצח – כי עלי ללכת תמיד אליך? לכה אתה פעם אלי!
שאוּל שיער בנפשו רגע, כי התנגשוּתו עם הסביבה וביאתו באנשים בכלל, סוף־סוף, הלא מוּכרחות הן, וכי להימלט מהן לעולם דבר אי־אפשרי הוא; ואם גם יוסיף הפעם לסרב לו וייפּטר ממנו היום, הן תלכדהו העת בפעם אחרת ותכריחהו, סוף־כל־סוף, לעבור את ההר הזה; ועל־כן, בלחשו לעצמו: “אם לא עתה, אהיה מוּכרח לאחר־זמן”, גבר על מורך־לבו ופחדנוּתו המטוּשטשת, וַיֵאוֹת.
היום היה קר ומעוּנן.
שניהם, לבושים באדרותיהם, יצאוּ מן הפרוזדור העתיק והרעוּע, אשר כוֹתל־פתחו נטוּי ודחוּי מרוֹב ימים פנימה – ובמתינות, בידים שׂוּמוֹת בכיסים, הלכוּ לדרכם.
ראובן הוא עלם כבן שבע־עשרה שנה; מבנה־גוו איתן ומוּצק ועיניו אפורות, אמיצות ונדיבות; מפרקתו המוּבלטת והגזוּזה התנוססה מתחת לכובעו בעל המצחה הנוצצת. שאול צעיר ממנו בשנה; פניו חוּמים־חלקים, עיניו שחורות וּמלבבות ותלתלי שערו הצהבהבים והרכים כמשי התנשבו והתפלגוּ ברוּח.
– אם גשם לא יהיה, – דיבר שאול בהביטו אל השמים המעוננים – לא אתחרט על הליכתי זו, אבל אם…
- אצלנו תלין הלילה!
לשאוּל נדמתה ביאתו לשם עוד רחוקה, רחוקה מאד, ואוּלם הרעיון, כי מחמת פסיעותיו הרצוּפות האלה, סוף־סוף הלא מוכרחת היא, החל, למרות רצונו, להחרידהו מעט.
- הנני מרבה ללמוד עתה ביותר, ובעת האחרונה, כפי שהחילותי להרגיש, הלכו ידיעותי הלוך וגבור למדי… – דיבר שאול, ולמרות אדרתו העבה והחמה, קר לו מאד, ובכבדות עצר בעד מלתעותיו, שהחלו לנקש אשה אל אחותה.
ראובן כאילו הרגיש ביראת רעו המסוּתרת, וענה:
- אצלנו עתה, אפשר, שאין שום איש.
- אם כן, הן עלי לראות, אחרי כל המהלך הרב הזה, רק את ארבעת כתליך הערומים בלבד!…
הם סרוּ אל משעול צר, ושאוּל, בפסעו ובדרכו בעקבות רעו ההולך לפניו, שיער בינו־לבין־עצמו את רוב הדרך, שנשאר עוד לפניהם, וחשב על כך, שאַחיות־ראוּבן, לפני עת מעטה, הלא היו עוד ילדות קטנות לגמרי.
הם עברוּ את גשר־הטחנה, ירדו בשיפועי הרים שונים, בשבילים עקלקלים והגיעוּ לרחובות ארוכים מלאי רפש.
הבית הראשון, שעמד על ההר מופרש מבתי הרחוב, כבר התנוסס מרחוק. לב שאוּל החל לדפוק, ושדה־ראייתו ניטשטש.
- למה זה אתה רץ כל־כך? – קרא אל רעו ואחז בשרווּל אדרתו.
בהתנשאם במעלה־ההר, נגלה לפניהם הנהר, ושאוּל, אחרי העיפו מבט סוקר על הזרם רחב־הידיִם, התאמץ לתת עֵין־בוּז בבית אשר לפניו. החלונות נוֹצצוּ ונדמוּ לו עמוקים כים…
ובברכיִם כושלות עלה במעלות.
טרקלין בית־הפֶּבזנרים הָמָה. הורי־הבית התרחקו אל חדריהם ורק לעתים רחוקות הציצוּ מפתחיהם, בצווֹתם דבר־מה על אחד הילדים. הטרקלין ומלואו ניתּן הפעם לנוער המקושט, בעל הסנטרים השמנים והמבהיקים, אשר הסב אל השולחן הסגלגל בעל הכנפיִם, הסתּרח על מסעדי הכסאות, שתה טה, שׁרק בתוך־כך אל התינוק החבוּק בידי העלמה קלרה, טיפל בפסנתר, התלוצץ, השתולל, הסתובב ורץ מסביב לשולחן…
העלמה קלרה, שעשתה עצמה כנחפזת לנוס ומחישה את הסתובבוּיותיה, התאדמה מהתעוררות, נכשלה בכסאוֹת, ובהרגישה מאחריה את החזה הבריא והחם של רוֹדפה, צחקה עד כדי התעלפות וצווחה:
- מאד נאה, מאד נאה!
הנערות הקטנות, שעמדו וראו במחזה, צחקו גם הן, ובתתן לבסוף עין דומעת מרוב־צחוק על אשר לפניהן, חפצו, נדמה, לאמור:
- אך אלה הם החיים במהוּתם!
שאוּל ישב בקצה־השולחן, וכל הנעשה לעיניו נראה לו כמו מבעד לערפל. ביתו הוא נדמה לו עתה רחוק, רחוק ממנו מאד. הוא ישב כנתוּן בתוך המון כלי־זכוּכית יקרים, תלוּיים בשׂערה… רפיון־מה השפיעו עליו גם צבע־הרצפה, גם חלקלקוּת מפת השולחן, גם אחות ראובן הצעירה, שנדמתה לו יפה ביותר ומַרגשת במבוכתו. לעתים הזדעזע פתאום מה“מוֹפּס” – הכלב הקטן והבריא, שטיפּל בו תחת השולחן… אליו הגישוּ תפוּחים חתוכים, והוּא הרגיש בפיו רק את חלקת קליפּתם ושָׂרֶטֶת חידוּדם בחך וּבלוע; הוא בלע את הנתחים שלמים כמעט, כאילו ירא לטעום את טעמם.
שיחת המסוּבים, שנתגלגלה פתאום על אודות העלם מוּכּה־השחפת, שגר באותו רחוב וּמת היום, עניינתהוּ באופן מוּזר. “בחורף שעבר הוּטב מצב־בריאוּתו” – סיפּר האחד, ושאוּל, בלי־משׂים, הרגיש פתאום רווח בנעליו מסביב לכפּות־רגליו, שהתכּווצוּ בתוך הגרביים שעליהן. הוא התחלחל.
עלמה אחת קראה:
- התדעו את אמי? אין עוד נוחה להתפּעל כמוה. בשעה שהוּגד לה, כי בן הילל מת, כמעט שהתעלפה! עד שקמתי אני לבסוף וקראתי: הס, הס, בלי התפּעלוּת! – לא עליו נוסד העולם ובלעדיו לא יחרב!
עוד היא מדבּרת וצעיר אחד, בעל מצח מבהיק ופנים מקוּמטים מגיחוּך, התגנב מאחוריה על אצבעות־רגליו, ובחטפו דבר־מה מתוך ידה החל לרוּץ מסביב לשוּלחן. היא הפסיקה דבריה וכרגע נשמע מרוץ, שאון־שמלה, נפילת־כסאות, שחוק…
לשאוּל נדמה, כי אותו יום, אשר בו יינתק פתיל־חייהם של כל אלה, המתהוֹללים, הבריאים והעליזים, עוד ירחק מאד־מאד… ורק הרעיון, כי אכן מוכרח הוא לבוא, סוף־סוף, בזמן מן הזמנים, ניחמהו מעט.
בעד החלון הפתוח, נשענים על מרפקי ידיהם, הוציאו את ראשיהם שאול וראובן והביטו לשמים.
- הגשם, כנראה, ירד כל הלילה – אמר שאול בדאגה מסותרת בראותו את העבים מתגברים והולכים.
- עמי תישן הלילה בחדר אחד! – ענה ראובן והניח את ידו על שכם רעהו.
חושך היה בחוץ. הגשם תופף על גגות־הפחים של בתי־הרחוב. ענני־העופרת שוטטוּ בעצלתיים, התנגשוּ והתפלגוּ חליפות. בית אבנים אדוֹם התנוסס מנגד, מוּאָר חציוֹ לאור הפנס הרועד הניצב על־ידו, ושאול בהרגישו עליו את חסות רעו הבריא, את ידו החמה, המסלסלת אט במפרקתו, בתלתליו, אִיוָה ברגע זה להאריך ימים עוד ועוד… קפאון חלף רגע בכפות־רגליו, והוּא החליט בלבו: “נחוץ לסור מחר אל הרופא!”
מן החוץ נשמעו פתאום פסיעות בוסות בטיט, מלים מקוטעות ונפסקות ברוח, וצללים שחורים, איש אחרי אחיו, עברו על החלון לפניהם.
- אה, זו הולכת ל“שם” ה“חברה קדישא” – העיר ראובן.
- מדוע “שם” אצלכם החלון פתוח?! – נשמע קול ממבוא־הבית.
הם פנוּ לאחוריהם – ובטרקלין הגדול חשכת־אפלה. החלונות הגדולים הסתמנו בכהוּת על פני היסוד השחור. בפינה הבהיק הפסנתר.
במבוא־הבית העלו עששית מואפלה בגוּלה כחוּלה. שם כבר ערוּך היה השולחן לארוּחת־הערב. אכלוּ לחם יבש, דגים וחלב קר.
כשהתרחקו ההורים אל חדר־משכבם, ופה נשארו שאוּל, ראוּבן ושתי אחיותיו בלבד, החלה בין אלה האחרונים שיחה קלה ומקוטעה.
ממול שאול ישבה אחות ראובן הצעירה והיפה, לבוּשה חולצה לבנה־מבהיקה, והוּא הרגיש, איך שעיניה השחורות והמבריקות, אשר נעצה בו לרגעים, כאילו חודרות ויורדות עד תהום נפשו. ברגע הראשון־לשיחתו תמַהּ על עצמו, על שבניגוּד לטבעו תמיד במצב כזה, איננו נבוך הפעם כלל. אך כיוָן שמחשבה זו חלפה במוחו, מיד הרגיש את הגירוּי הקל, המוּכּר לו, בעצבי־לסתותיו מתחת לגולות־עינו. “הם שניהם מרגישים בזה” – דיכּאהוּ הרעיון בוַדאיותו הנמרצת והאכזרית, והחוֹם הכבד התחיל ללפף, בלי־מעצור, את כל פניו. הוּא דיבּר ושׂחק שחוק משוּנה, בהכירו בתוך־כך, כי אין נכונה בפיו. בידו האחת האפיל על פניו ובשנית מולל בלי־חשׂך את קופסת־הגפרוּרים, ובאצבעו פּתָחָה וסגָרה חליפוֹת. הגפרוּרים נזרקו לרגעים על השולחן בקול־שאון, ואז הוריד את ידו השנית לכנסם פּנימה. לימינו ישב ראוּבן, ושאוּל ראה את חליפות־המבטים בינו וּבין אחותו… “הלא לפני עת מעטה היתה עוד ילדה קטנה לגמרי” – התאמץ לתת אל לבו בחָזקה, אך הרעיון הזה כמו נבהל מזיוָהּ המעוור, אשר לפניו, ונרתע הרחק. “הנה היא קמה מכסאה ומתרחקת לה, בוַדאי כדי להפיג לרגע את מבוּכתי”… כובד־החוֹם הרפּה מפניו, ואחרי דומיה קטנה שם ידו על כתף רעהוּ הנשאר פה עמו לבדו, ובדרך חיבּה, כמו כלאחר־יד, החל לצבוט את לחיו באצבעותיו; הלחי היתה כחוּשה, ושאוּל לא הצליח בשוּם אופן לתפוס חלק בשר הגון כחפצו… אך הנה היא הולכת וקרבה עוד פעם, ולשאול נדמה באותו רגע, כי לוּ חיבקהו עתה רעו ולחָצוֹ אל בשרו, כי עתה עברה ובטלה מבוכתו בבת־אחת… אך רעוֹ לא עשה זאת, ואותו כוח כביר עוד פעם לפניו. עוד פעם הוא משפיל מבטו, עוד פעם הוא מאפיל בידו על עיניו, עוד פעם הוא מטיח דבריו נגד רצונו ועוד פעם הוא מרגיש בחליפות־ההבטות שבינה וּבין אחיה…
כאשר השמיע השעון בקולו הצרוד את חצי השעה האחת־עשרה, נפרדו ונפטרוּ איש־איש אל פּינת משכבו.
- שלמקה, אה, שלמקה, התּק עצמך אל הכותל! – קרא ראובן אל אחיו הקטן, שכבר ישן מקופל בחלוּקו על הספה המוּצעת לשניהם.
ובלי חכות עוד ליקיצת אחיו, לקחוֹ הוּא בעצמו ויהפכוֹ ויגלגלוֹ עד הכותל. הלז התהפך ויתגל.
ממוּלם, סמוך לכותל השני, הוּצעה ספה לשאוּל, אשר עוד ישב עליה לבוּש בבגדיו ודפדף בספר מחוּק ומטוּשטש של אי־אלה שירים רוּסיים ישנים. בסתר לבו כמו קיוה, כי אחות־ראובן הצעירה עוד תצא אליו מחדרה לאַחר עמו בנשף… הוא הרגיש בנפשו, כי רפיונו הקודם כבר חלף כליל, ועל־כן רצה לתקן עתה את המעוּות; הוּא הפך בדפים הבלים, הטבוּלים מראשם ועד סופם בשירי אהבה מגושמת, שירים שמחבּרם הצטייר בדמיונו בדמות זקן מכוֹער בעל שפתים עבות ועינים מבריקות ודומעות – והקשיב בתוך־כך לכל הגה, לכל נדנוד, שנשמעוּ מעבר לכותל… אך הנה הוּא שומע שאוֹן כיבוּי־העששית, קול נפילת נעליים על הקרקע… חריקות־המיטה…
- כשתשכב, תכבּה את העששית! – קרא אליו ראוּבן והתכנס אל תחת שמיכתו. שאולּ נשל את נעליו, התפּשט רק את מעילו העליון בלבד, כיבה את העששית הקטנה ושכב גם הוא.
הוא לא ניסה בכרים ובכסתות הרחבים, העבים והעמוקים, שהוצעוּ מתחתיו, וברגעים הראשונים לשכבו כאילוּ התאמץ רק לרפרף עליהם ולהיאחז באויר.
שנתו נדדה מעיניו. איזו רעיונות מוזרים הטרידוהו. – הוּא חקר: האם באמת ישנו אותו ה“עולם”, אשר נשׂאוֹ בלבו עד הנה ואשר נברא בדמיונו במשך עת התבודדוּתו בבית־הוריו על ברכי אותם הספרים, שהיוּ מקור חייו, או אם אוּלי רק מקסם־כּזב והטעאת הדמיון מצדוֹ הוא; ורק כל זה שראה היום בבית זה, הוּא אך הוא מעֵין כל אותו ה“יש” הממלא ושוֹרר באין־מפריע בכל רחבי־תבל?!
וכמו הוּרם פתאום לעיניו המסך המרהיב – מסך־הקסמים מעל־פני האדמה, הוּרם, התפזר והתנדף שם במרומים, ואותה הפדחת, ה“מצחות” המבהיקים, עם הנשיבה הקרה והמעציבה הנושבת מהם, הופיעוּ לפניו נפוֹצים על־פּני כּוּלה עד אפס מקום.
קרירוּת עצובה, בדידוּת, בדידוּת!
קפיצת החתול, שקפץ פתאום מגבוה בקרבת מַרגלותיו ואשר נדמה לו בחשכת הלילה שחור ונורא, זיעזעתהו רגע והטתה את קטעי־מחשבותיו כלפּי צד אחר. הוּא העלה על לבו, כי החיים דורשים לפרקים לבוא בנגיעה ממשית בסביבה ובהמונה; לבקר בבתים כמו אלה ולהסתגל למערכי לבם ולהלך־רוחם. אחות־ראובן הצעירה היפה הופיעה לעיניו על פני הרקע השחור שלפניו, ולבו כאב למראה “מבטיה”, שכבר הספיקו להשתכלל על־פי התכנית המקוּבלת… “גם היא כבר מבטת בעד אותן הזכוּכיות” – לחש לעצמו בחיוך ארסי קל. הוּא הרגיש עתה את עצמו רוצה לעצור בכף־ידו הקטנה בעד שטף נהר רחב־ידים. “קשה לחיות”… חלף בפעם הראשונה רעיון בכל ישוּתו, ככוכב נופל. הוא זכר את התמוטטוּת־בריאוּתו, שהחלה להיגלות בימים האחרונים ביותר, ואת כחש־בשרו, שהוא מתאמץ להעלים עיניו ממנוּ, וּבלי־משים ניסה עתה ללפות ביד־שמאלו את יד־ימינו במקום הדופק; זו נדמתה לו דקה כידו של תינוק, וזכר קרירות־הרוח האכזרית, שבה התיחסו היום לעיניו אל העלם המת, עלה על לבו. שרירי לסתותיו הזדעזעוּ והתעקמו, ויבך בחשאי בכיה קטועה…
קול המון הגשם בחוץ שקט. רק לרגעים נשמעו נפילות הטיפות, נפילות קצוּבות ואִטיות אשה אחרי אחותה. פתאום נבח כלב, לו ענו כלבים אחרים בנביחות מוּרחקוֹת, וּבעוד רגע נשמע מַשק אוֹפנים בוסים בטיט משתקשקים וקרבים. אבוּקה רועדת ניצנצה בחלונות הרטובים ורצועת אור הופיעה, נסַבּה על־פני הכותל, חלפה ונעלמה.
כשהקיץ לפנות־בוקר אחרי שינה קטוּעה תקפתהו והטרידתהו מיד ההכרה, כי בבית זר הנהו. הוּא שכב פרקדן שעה קלה ולפניו הסתמנוּ יותר ויותר הכלים והחפצים הזרים. החתוּל, שקפיצותיו הפתאומיות זיעזעוהו בלילה ואשר הצטייר אז בדמיונו שחור בצבעו, עבר במרוּצה על פניו במראהוּ המנוּמר. מהחדרים הרחוקים הגיעה לאזניו תנוּעה והתלחשות מקוטעת, וחפץ עז התעורר בקרבו להשתמט כרגע מתחת השׂמיכה העבה הזאת ולעזוב את הבית בטרם יקיצו אנשיו.
הוא נעל את נעליו, לבש את מעילו העליון ומקיתון־הנחושת הזר והכבד רחץ ושיפשף במים קרים את פניו, שמוּששוּ עתה בכפּו קטנים ופעוטים ביותר… עצביו היוּ גרוּיים וחמימות חולנית הורגשה בעיניו ובדפקי ידיו. הוא הסתפג באלונטית עבה ומסוֹאבת, היטיב את ראשו, ובהתבוננו בראי הקטן המוצג על השולחן, שהראה לו את פניו כמים מטוּלטלים, התפלץ למראהו הפרוע והמוזר.
לפני צאתו הוציא ראוּבן את ראשו מתחת מכסהו, הביט אליו בעיניו אחוּזוֹת־שינה, חייך ושב ושקע בתוך גוּמת כרו.
כשהרים וחלץ את בריח הדלת, נרתעה זו ונפתחה לפניו לרוָחה. הוא הרגיש את עצמו כאילוּ נחלץ זה־עתה לנפשו מתוך סד, שהכבּיש את כל אבריו… עוד רגע והוא בתוך הערפל הצחוֹר, הרטוב והקריר.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.