הסטוּדנט לפילוסופיה אליהוּ בדלון, שמחמת הריסוּת בריאוּתוֹ שב עוד בתחילת החורף מחוץ־לארץ, מקום שמעוֹ בלימוּדיו, אל כפר־מולדתו ומגוּרי־הוריו עתה, אלאנטיובה, לבלות שם ירחים אחדים, נשאר היום יחידי בביתו. יתר אנשי־הבית– אביו הזקן ושלושת אחיו נדדו מביתם לרגל עסקם, עסק העטרן הנצרף ונעשה על־ידיהם בתוך יער־הארנים הנמצא במרחק חמישה מילים מהכפר. שם בין עצים כרוּתים ומוּקצעים, בין גזעים קודרים ועתיקים, יתנשאו השמימה שלושה תנורים בעלי־דמוּת־קוֹנוּס, המוּסקים ומקלחים זה כעשרים שנה דרך צינורותיהם הצרים קילוּחים דקים של עטרן שחור ומבהיק, שהשחיר את פני בעליו, שיעבּד לו את כל כוחותיהם, אבל יחד עם זה, הודות למרצם שאין לו דוגמה ולחסרון־מתחרים בכל הסביבה, גם העשירם.
השעה– אחת־עשרה בלילה.
המנורה העומדת על השולחן הלכה הלוך וכבה, חלק ממנה כבר ליפפו הצללים, ומראֶהָ הזכיר את העוָית פני איש המתאווה להתעטש… אור־הלבנה חדר אל הבית בעד השמשות העוטות קפאון והגיה את הפרחים הירקרקים־חיורים הנטוּעים בעציצי־חרס גדולים, בתוך העפר השחור שבתוכם.
המטוּטלת הקישה בהתעוררוּת עזה, מחדר־המבשלות נשמע טיפּוּל המבשלת הזקנה, טיפּוּל אִטי בשפשוּף־הקדרות, הקול המוּרחק של פעמון בית־התפילה הנוצרי הגיע לאזני בדלון מקצה הכפר השני, ואותן המחשבות המוּזרות והטוֹרדוֹת, שהחלוּ לפקדו לפרקים בעת האחרונה וגזלו את מנוּחתו, פעלוּ בלילה הזה בהתעצמוּת יתרה וּבמין עליזוּת אכזרית של אויב מתנקם.
הוּא התהלך אַט, קוֹדר ופרוּע לאורך החדר הלוך ושוֹב, ובלחשו בינו לבין עצמו איזו מלים מקוּטעות, בתנוּעה רפה ואי־מוחלטת, כתרנגוֹל תוֹעה במחשכּים, עמד פתאום באמצע הבית קפוא כוּלו, ואחרי ירקו הצדה רקיקה גסה, רקיקה של כעס, ניגש בראש זקוּף וּבצעדים אטיים אל החלונות הקפוּאים והמתנוֹצצים בניצנים מגוּונים לעין הירח, והביט בעינים דומעות החוּצה.
- מפני מה פחדת כל־כך?– פרצה מפיו לבסוף, מבין ערבוּביית לחישותיו, פראזה שלמה, בעמדו מול בבואתו המטוּשטשת, שנשקפה לו מן החלון. הוּא ניענע בראש נענוּע של יאוש.
הלא פלא יחיד במינו הוא. כל עשרים וחמש שנותיו עברו עליו כמו במצב של השפלת העינים, בלי מצוא דין אוֹן בנפשו להרימן ולהתבונן סביבותיו.
הוא כמו התירא.
כשהיה מתהלך בחוצות בכל מקום שהיה, לא הביט מעולם אל עברים. הוא התחמק תמיד, מצוּמצם ומכוּנס בתוכו ובפנימיוּתו. מסביב רעשו, התגעשו החיים, רתחו הדמים, דפקו הלבבות והוא לא ראה ולא התבונן.
- מדוע אתה ירא להרים את ראשך? – וחיוך מוזר זיעזע את שרטוטי־פניו בזעזוע לא־נעים.
הוא ביקר בבתים רבים ובכל זאת לא יזכור כלום, כלום, מלבד איזו פנים מכוסים בערפל. הוא דיבר ושׂוחח עם אלפי אנשים ולא הציץ מעולם ישר בפני אחד מהם…
הוא כמו התירא.
והוא הלא חלם מעודו, כי בעת מן העתים, בגמרו את חוק לימודיו, יצוֹא יֵצא אל אחיו הנדכאים והרעבים ויאמר להם “מלה” אף הוא. הוא יגש אל עדר השׂיוֹת הנידחות והתועות על פרשת־הדרכים ויראה להן גם הוא איזה “לאן”. ועתה מה יאמר להם, והוא לא ראה ולא התבונן.
הוא התכנס תמיד בקרבו פנימה כצב בשריונו. איזו רשת טמירה האפילה תמיד על עיניו והפסיקה כל נגיעה בינו ובין כל ה“חוץ” הגדול מסביב. הוא לא הביט לצדדין. לא עלה על דעתו, כי צריך להביט.
רעמים כי רעמו, ברקים כי הבריקו, מטר סוחף כי ניתך בזעף, או אם נשמעוּ בלילות אנחות אמו החולה, והוא עודנוּ אז ילד קטן, התכּנס תמיד תחת הכסתות, אטם את אזניו.
הוא ירא לראות, לשמוע…
כשהפצירו בו בני־גילו בנערוּתוֹ בערבי האביב, בעת שגברו המים, לצאת עמהם לראות בשיט האניות והרפסודות, היה נגרר ורץ אחריהם בלי חמדה, והנהר, בכרסו הקודרת, רחבת־הידים, תחת הרקיע המעוּנן, היה מטיל עליו אימה ורתת, והוּא היה מתחנן אל רעיו פעם בפעם למהר לשוב הביתה.
וּבימי הקיץ לא הרחיק מעולם לטייל מחוּץ־לעיר. אך כלתה גדר הגינות ולפניו השׂתּרעוּ השדות המנוּמרים בבוהק־תבואותיהם ובירקות־דשאיהם, מיד היה מתחיל לצעוֹד ברפיון, עיניו היוּ נחשלות ומתערפלות, והוּא היה הופך ידו ושב על עקביו.
ושם, בעיר ההומה, באותם הלילות, כשחבריו היו יוצאים מחוריהם כנופיות־כנופיות, כחיות טורפות, היה הוא, אליהו, נגרר אחריהם דרך חוצות ומשעולים צרים ומתפצלים, רועד כולו ברוח הקרה כעלה בסתיו, וסוף־כל־סוף היה מפגר ונפטר מהם בחשאי ומרגיש אז את לבו, שהוא נח ושוקט, ואת עיניו, שהן מזדכּכות כמו מתבלוּלים מעוורים.
- “מה אתה מתירא?!”
ונפלא הדבר, כי גם אחרי אשר גמר בלבו בהחלט נמרץ להילחם עם עצמו במקרים כאלה כל עוד רוח בו, בכל זאת כשמגיעה שעת המלחמה, תוקפת אותו שכחה אכזרית, וביאוש מדאיב־לב הוא נזכר אחרי־כן, כי גם הפעם נכשל בדבר.
הן זה לא כבר, בשבוּע שעבר, כשטייל לאורך הכפר, פגש בלוָיה נוצרית, ורק כשקולו העצוּב של הכוֹמר כבר התרחק מאחוריו, זכר, כי גם הפעם שכח להבליג על מורך־מבטו ולהציץ במנוחת־בטחה במחזה שלפניו. האפוּדוֹת, שהתנוֹעעוּ ברוח, ריפרפוּ לעינו רגע אחד וחלפוּ.
ולפעמים, כשגם יעלה בידו, אחרי התאמצות עצומה, לכבוש בכוח את הבלתי־נתפס הטמיר ההוא, הוא מתעשת מיד, כי באותו רגע גוּפא כבר מנוּצח הוּא עצמו בפינה אחרת… הוא מרגיש אז מה שמרגיש החבתן, המתקשה לשים על חביתו חישוּק צר, שברגע שזה מלפף את העבר האחד הריהו מתחמק ונשמט מהשני.
- ועתה גופא, אה?!– הוכיח את עצמו באמיתת מחשבתו האחרונה והחל פתאום להקשיב רב־קשב. ממבוא־הבית, מחדר־המבשלות, הגיע לאזניו קול נפילוֹת נטפי־מים, נפילות רכות, ירקרקות־קודרות, עצוּבוֹת. “הלא כמעט שעברת עליהן בלי שימת־לב!” וגיל־נצחון תקפוֹ בתוך־כך על כי עמד על הדבר בעוד־מועד.
פתאום נשמע צרצור מוּרחק של צרצר מסתתר, צרצור רפה, חלוּש, דומה במעט לכתב מחוּק ומטוּשטש.
- “צריך להקשיב לכּל, צריך לחיות עם הכּל!” ובפה פעור ובנשימה עצוּרה חיכה להישנות ההגה הזה.
הצרצור נשנה עוד פעם ונדם, ויחד עם דממה זו, שהיתה כעין הדהּ של שריקת הצרצר המרוּחקת, הרפה והקצרה, השתפכה לתוך לבו של אליהו איזה הארה מסערת ומרעידה… “מאד אפשר, כי הצרצור הזה, דוקא הצרצור הזה הוא הוא הדו של כל האין־סוף!” – נתן אל לבו ושיפשף את כפיו.
- אַ־ה? ואתה אוֹמר להתחמק ממני?! – השמיע פתאום בקול, בשעה שהגיע לאזניו בתוך־כך איזה שאון אחר.
מאחורי הארגז נשמע גירוד חטוּף והתרוֹצצוּת מבוֹהלת. לבו דפק ופניו החיורים והפרועים, עיניו הכחלחלות, שנוצצוּ עתה בדמע, וכל מראהו המדוּכא עוררוּ רחמים וגועל־נפש כאחד עד כדי חפץ אכזרי לדכּאהוּ כָלה… הוא מיהר ושחה שחיה עצבנית לאותה קרן־זוית, ולאור הכהה התחמק וגז על־פניו כתם קטן ואפור בעל שתי עינים קטנות ועכוּרות. “אין בכך כלוּם”,– ניחם את עצמו, מזדקף ומכונן את צעדיו אל החלוֹן– “עוד יש תקוה, עוד אפשר להחל הכּל מחדש”… נטל כבד הרפּה מעל לבו ומתוך גרונו התפּרצה אותה נשימת־הרוָחה, שהיה נושם בשכבר־הימים, בעודנוּ ילד קטן, אחרי בכיה ממושכת ורבת־דמעות.
לא ארך הרגע והוּא הרגיש, איך שבקרב נפשו עמוק כבר עולה ובוקע קול בלתי־ברור עוד, אך נושא אתּו קדרוּת יאוּש. עוד רגע והקול, קול אורב אכזרי, מלגלג וקורא אליו בבירוּר:
- ועתה גופא, אה, ברגע זה עצמו, אַה, האם לא תתן את עצמך לידיו להשׂתּרר ולהתעלל בך ככל אַוַת אכזריוּתו?! הנך מקשיב ומסתכל בדברים פחוּתי־ערך, בהבל־הבלים, באפס ואפע, בשעה שבחוץ… שם הלא ישׂוֹר הקוֹר, הלבנה, השדות, השלג…
ויֵשוּת אותה המחיצה הכמוּסה, החוצצת בלי־חמלה בינו ובין כל ה“חוץ” הגדול כמעט מיום צאתו לאויר העולם, ישוּתה ומציאוּתה בקרבתו, המרחפת מסביב לו נעלמה ואי־נתפסת– חש והרגיש עתה אליהו באופן מוּחש ומזעזע. הוא כמו מרגיש את מגעה הקר על עיניו, על לבו…
בהתמרמרות רותחת ובכעס הבא מתוך רחמנות על עצמו ביקש עתה לפוצץ בבת־אחת את המחיצה הארוּרה, מחיצת־הקסמים, לפוֹצצה ולהתלכד, לוּ גם לרגע אחד, עם כּל ועם הכּל. את העולם הגדול, על שדותיו ויערותיו, שנראה לו תמיד בדמות אותו ליל־הקיץ, בו לן בלי חמדה פעם אחת בילדוּתו בחורש תעשיית־העטרן שלהם, ביקש ותבע עתה כילד קטן… “אונאה אכזרית היתה בזה ולא יותר”– ריפרף במוחו רעיון מקוּטע– “להם לקחו את הכּל, ולי נתנו תמורתו, רק כדי לפייסני, תעתועים, רעל”… וחפץ־שגעון תקף את שארית כוחותיו לחבוק בשעה זו בבת־אחת את אותו ה“כּל”: לצאת גם הוא עם אחיו אל מלאכתם הגסה והקשה, להתחמם כמוהם נגד מדוּרות שלושת התנורים, לשאוף גם הוא אל קרבו את ריח העטרן הצלוּל והחם, להקשיב שם גם הוא כאז, אז באותו הלילה, אל צניפת הסוּסים הרועים חרש בכר מסביב, לשמוע את קשקוּש־כבליהם, לחוּש גם הוּא את עקיצות־היתּוּשים, את הקור ואת הרטיבוּת כעלוֹת־השחר…
וכמו נדחף ביד נעלמה יצא בראש גלוי החוּצה. גווֹ רעד כוּלו, שיניו נקשוּ אשה אל אחותה ורקותיו הזדעזעו והלמו. “המתּן, המתן!”– לחשו שפתיו, ואד צחוֹר רב פרץ מתוך פיו ונחיריו. הוּא זכר, כי בצאתו שכח לגמרי בתוך־כך להסתכל בדרכו ברצוּעת־האור, שנפלה על הכותל מימינו דרך אחד מחרכי־המסדרון. “הלא צריך לראות ולהתבונן בּכּל!”. הוא שב על עקביו, ניגש אל רצוּעת־אור זו, שבקרבתה התנועע אניץ־פּשתן מדוּלדל, ואחר שנגע בה בידו ואגב־כך גם באניץ־הפשתן, שב ויצא החוצה עוד פעם.
מנוחה ושקט היו מסביב. רוח לא היה. הקוֹר הגדול כמו חבק וחנק את היקוּם כולו ובאויר הורגשה היאָבקוּת עצוּמה, ממוּשכת ומסותרת. לרגעים נשמעו אנקות־דום: התבקעו העצים ובניני־הגרנות על־פני שדה. בשפלה נח הכפר חתוּל בערפל דק עם שדרות אילנותיו עטוּפי־הכּפוֹר אשר מזה ומזה, עם קילוני בארותיו הנטויים באלכסון. הירח התפּרץ זה עתה מבעד לבהרת־עב צחורה ושקוּפה, ובקרבותו הבהיק הכוכב הבהיר והעליז.
הוא אחז באחת מיתדות־הגדר הקרות שעל יד ביתם, אשר צלליהן נפלו והסתמנו על־פני השלג הזך והמבהיק, וכשהוּא משמיע בקול: “צריך לראות, להרגיש, לטעום הכּל, הכּל!” התרומם וקפץ אל העבר השני. לפניו השתרעוּ כרים עטופי־שלג רחבי־ידים מתנוֹצצים כעין תכלת ומרחוק התנוססוּ פה ושם לִבְנִים גבוהים וענפים, עוטים קפאון וכפור, בניני־גרנות נמוכים ומטילי צל… עוֹרבים בודדים, אחוּזי־שינה, שטוּ ברפיוֹן מראש עץ אל משנהו, ואנחותיהם עם צלליהם, שזחלו בדממה על־פני השלג מתחת, כאילוּ הגדילוּ את הקור. אליהוּ ביקש עתה לחיות לוּ רק רגע אחד עם כל ועם הכל. מה מאד התאַוָה ברגע זה לאחד וללכד את לבו הדופק, את דמו הרותח עם עוד לבבות דופקים ודמים רותחים; הוא תבע בדמיונו אותם הלילות, לילות־הסוּפות, הרעמים והברקים, לילות אנחות־אמו, בכדי להוציא את כל ראשו מתחת לשמיכה ולהקשיב ולהאזין. לוּ פגש עתה למצער באותה הלוויה הנוצרית… אך מסביב היה רק קור מסַמר ונוגה־תכלת שוקט וקר. הוא רץ כמשתולל, משקיע ומחלץ רגליו, על־פני השלג העמוק והתפלא והתרעם בתוך־כך על אותה השאננוּת המלגלגת, שהסתתרה וארבה בעמקי נפשו מתחת לכל חרדתו זו, וגם על אי־השתתפוּתו של צלו, שנגרר ושט בצדוֹ כמו בעצלתיים וּבלי־רצוֹן… הוּא האיץ בעצמו להסתער ולהתגעש ובא במרוצה עד אילנות בודדים, חבק את גזעיהם העבים, המשׂורטטים והקרים, רץ והסתובב במעגל, הסתכל בירח, טבל ושיפשף את ידיו בשלג…
ושם במרומים נדדו העורבים והשמיעו כעין הברת־נצחון: א־ה־ה, א־ה־ה!
וממחרת היום, בבוקר השכם, עמד אליהוּ בגילוּי־הראש ובאדרתו על כתפו על־יד הגדר, ובחיוך מוּזר דק הביט על עקבותיו הפזוּרים, המתפתלים והמסוכסכים, אשר כבר הושלגוּ חציים בשלג הגס, שנפל בטרם בוקר.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.