רקע
גרשום שופמן
כחום היום
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

נתניה “בן־הרבי”, איש כבן ארבעים, בעל פנים נובלים וקודרים, חוטם גדול וישר ועינים שחורות ומבהיקות, הגרוּש מאשתו זה כחמש־עשרה שנה והנודע בכל הסביבה לחדל־אישים ול“משוגע” קצת, מתהלך בביתו בטליתו הישנה ותפיליו הגדולים, הלוך ושוב ומתפלל.

בבית אין איש מלבדו.

כדרכו תמיד, הוא מזמר בתפילתו את ניגוּניו העתיקים השגוּרים בפיו מאָז, מהם ניגוני “הימים הנוראים”, ניגוּני חזנים שונים, ניגוּני מיכיילה, זקן נוצרי שכבר עלו עשבים בלחָייו, שהיה משתפך בעתו בזמרתו העצובה, בעברו שיכּוֹר על בית נתניה, ועוד קטעי ניגונים בעלמא, שנקלטו בתוך כלי־זמרו הפנימיים משכבר־הימים, בלי שידע בעצמו את מקורם.

היום יום־קיץ חם. השעה שתים־עשרה.

בחוּץ, על פני ירק־הדשא, מטיילים וּמנקרים תרנגוֹלים ותרנגולות. חזירים רטוּבים, שהתגוללוּ זה עתה בביצות הקרובות, נוברים באשפה שחורה, ועל גביהם מנתרים העורבים ארוכי־הזנב ולבני־האבר. על גג־התבן של בית טרישקה, העומד בשורה עם בית נתניה, מפזזים ומדדים האנקורים, מקפצים פסיעות אחדות קדימה, משתקעים במחשבה מעט, הופכים פתאום לאחוריהם, מתנשאים באויר, עולים ויורדים וטובעים ונעלמים בּזיו המעוור. הכלב המנוּמר הגדול רובץ כדרכו על סוללת בית־האכר, פיו פעור ולשונו הדקה והרטובה מושטה ורועדת.

אל תוך הפרוזדור של בית נתניה נכנסים לרגעים מן החוץ חזירים גדולים וקטנים ועושים שם הרס ומהפכה. אז יֵצא לשם נתניה בטליתו ותפיליו, גוער בהם בנזיפה: “איוּס!” וסוגר ברעש את הדלת אחריהם. אך שעה קלה עוברת והיא נפתחת שוב מדחיפת חזיר והפּרעות הנשנות טורדות את נתניה מחדש, עד שהוּא יוצא ושונה את מעשהו הקודם.

לרגעים יפסיק נתניה מהליכתו, מתפילתו וניגוניו, והוא עומד נשען ב“של־ראש” הגדול אל החלון המאוּבק והמלוכלך בגללי זבובים ומביט החוצה. הנה תרנגול אדום אחוז־תאוה רודף אחרי תרנגלת לבנה, רץ בחמת־כוחו, מגַמא ארץ, נתקל וקם, ונתניה מרגיש בקרבו אפיסת־כוח וכליון־נפש… התרנגול והתרנגולת מתרחקים ומתעלמים מאחורי בית־האיכר וַסיל, ונתניה מזדקף אז מן החלון מסוֹער מעט ומתחיל תפילתו בנהימה קטוּעה. ניגוּניו נפסקים בראשית יציאתם ולשמע המהפכה והפרעות הוּא יוצא ונותן בקולו על החזירה הגדולה ושפעת גוריה:

  • קיש־ש, קיש־ש!

אך פתאום הוא מתעשת, שוחק על עצמו ומתקן בקול רם:

  • איוּס!

מן החוץ נשמעות חריקות אופנים. זו נמשכת והולכת שורה של עגלות טעונות זבל, מובלות אל השדה. בלי־משים ניגש נתניה אל החלון עוד פעם. הזבל הרענן מתנוצץ לעין השמש ובינות לעגלות בוקע והולך בֶּרל, נער עקוּם־עינים, מדדה עקלקלוֹת, ושבט ארוך בידו.

  • הוא ירא מפני הכלב,– מדבר נתניה בינו לבין־עצמו ובטלית ותפילין הוא יוצא החוצה לקראת הנער.

  • לכה, לכה, אל תירא!

הכלב מתעצל למוש ממקומו, ועל כן הוא מסב את ראשו ומתחפּשׂ כאילוּ אינו רואה את ברל הסובב אותו בזהירות ואינו גורע ממנו את עיניו העקומות.

הנער הולך ונכנס אחרי נתניה הביתה. הבית קטן וצר, והאיש הבא אליו מן החוץ נופל מיד לתוך קדרוּת וקרה.

ברל צועד ברגליו היחפות על חלונות האור המשׂתרעים על־פני הקרקע השחורה, אוחז על דרכו במסעדי הכסאות הישנים והרעועים ופוזל בעיניו אל נתניה.

הלז מחַדש את ניגוניו השונים ביתר עוז ונועץ את עיניו בנער. הניגונים מתפשטים לרחבם ולעמקם, ובעיני נתניה מבריקה יהירוּת מיוּחדת: “ראה, גם לזמר יודע רבך!”

פני הנער מזדעזעים ומתעקמים בחיוך קל ומלמטה הוא מביט אל נתניה.

כשנתניה גומר את תפילתו ומקפּל את טליתו ותפיליו, הוא מוציא את ה“מַחוֹרקה” (טבק גס), כורך במתינות פפירוסה, מקמט וּמניח את נייר־הטבּק, ולוחש בתוך־כך דבר־מה בינו לבין־עצמו. אחרי כן הוּא מושיט את ידו אל כתף־התנור ומחפּשׂ שם גפרוּר. הוּא אינו מוצאו ויוצא להצית את פפירוסתו אל בית טרישקה שכנו.

בבית האכר מלפּפים אותו האפלוּלית והריח הכבד הבלתי־נעים. בזוית משמאל נוצץ האיקונין, החלונות הקטנים הם במרומי הקיר, ועל הקרקע הנקשה והצהובה מכרכּרים וצורחים זאטוטי החזירים.

טרישקה יושב ואוכל אז את סעוּדת־הצהרים. כפי הנראה, הוּא בא זה־עתה מעבודת הגינה שהוּא עובד היום, מאחר שבלוריתו לחה, ומצחו, מעל פניו השזוּפים משרב ושמש, לבן ומזיע.

כדרכו מתעכב נתניה בבית־האיכר ואוהב לעסוק עמו מעט בענינים נאצלים. הוא שואף ומוציא את עשן הפּפּירוסה ומביט בתוך־כך אל תמונות הקדושים.

  • מה שם הקדוש הזה בעברית? – הוא שואל פתאום את טרישקה ברוסית גרועה.

  • האם גם שם עברי יש לו? – מתפלא האיכר.

  • כל שם שלכם ישנו גם אצלנו… – מסבּיר ומטעים לו נתניה.

  • אם כן, מה יהיה שמי אני?

  • שמך?– עונה נתניה אחרי עיון קל– רבּי טרפוֹן!

  • רבּ טרפן? – שונה האיכר וצוחק.

שבע־רצון יוצא נתניה מבית טרישקה ומחייך בפני־עצמו כל הדרך, עד שהוא נכנס לביתו ונוטל ידיו לאכול. אחרי נגבו את ידיו הוא זוקף עצמו ולוקח מעל המדף הגבוה את לחמו החרב, מוציא מן התנור תפוחי־אדמה צלוּיים בקליפּתם, מגלגלם בתוֹך כפיו ובוצעם לחצאין; התפוחים מתבקעים ונפתחים וקרביהם הקמחיים מבצבּצים ומרהיבים את נתניה.

בשעה שנתניה בוצע ולועס יושב ברל אל השולחן ממוּלו, רגליו היחפות נתוּנות בתוך בהרות־האור החמות שעל הקרקע, ראשו מוּטל על זרועותיו המונחות על השולחן, והוּא כמו מנמנם.

  • הא לך עוּגה! – נשמע קול בתוך הבית, ואשה גדולה הופיעה פתאום בחלון הפתוּח.

ברל התנער ממקומו וגם נתניה הסב את פניו אל החלון.

  • הא!– חזרה האשה בפנותה אל הנער– ואל תמהר לשוב הביתה! מדוּע־זה אין איש? – היא פונה אל נתניה – היכן קריינה? ומה? היש תקוה, כי ידע דבר־מה? הן בכפר לא הראו לוֹ כלום! לוּ יוּכל, לפחות, להתפלל! הוא אינו מבין, מה קשים הם לאמו תשלומי עשר הפרוטות לשבוע.

  • יֵּדע “עברי”, ידע!– מנחם אותה נתניה.

היא משפשפת בידה את עיניה המתחילות לדמוע והולכת.

אחרי אכלו יוצא נתניה החוצה ובעמדו על יד גדר־הגינה הריהוּ ממצמץ בעיניו אל אשר לפניו. פה הכּמון, הפרג, ה“לבנות” (חמניות), הלאה תפוחי־האדמה שעלוּ ניצה, ומבין הרגבים לעין־השמש, זעיר פה, זעיר שם, מתנוצצים שברי חרס. טרישקה הולך אחרי מחרשתו הלוך ושוב, וכותנתו האדומה מתנפּחת ברוח הקל.

וכשהוא שב, כעבור רגעים אחדים, הביתה, נופלת עליו הקדרות הקרה, והוא מסיר את ה“קרא־מקרא” מעל המסמר הגדול הנטוע במרומי הקיר.

  • ברל!– הוא נוגע לאט בזרוע־הנער.

הלז מרים את ראשו בעצלתיים, מבליט גרגרתו, שׂם ידיו בין ברכיו, מחייך ושולח מבט עקום אל האותיות הגדולות אשר לפניו.

הוא קורא והחוֹטר הנתוּן בין אצבעות־נתניה נדחף והולך. בעד החלון הפתוח מתפרץ הרוח החם, מגפּף בנשיבותיו החמימות את פני נתניה ומפיל עליו תרדמה מתוקה וכבדה.

נתניה חש כבדות נעימה בכל אבריו, ורגליו היחפות טובעות ומתלהטות ברגבי העפר החם… ברזל־מחרשתו נוצץ לעין־השמש ובמהירוּת נפלאה הוא גומר ערוגה אחת וחוזר ומתחיל את השנית.

  • אדוני– קורא ברל בקול רם, וערוגות הגינה עם שלל צבעיהן מתקפלוֹת וּמתכּווצוֹת תחת רגלי נתניה ומצטמצמות פתאום בשורות ה“קרא־מקרא” אשר לפניו; המחרשה המבריקה נהפכת לחוֹטר הדל שבידו…

נתניה כועס על עצמו על נמנוּמו זה, ובחפצו להתבדר ולהינער בחזקה, ישאל את הנער:

  • התדע מה הוא ה'?

ברל חש היום מאז הבוקר כאב בלתי־פוסק בחצי־ראשו השמאלי, בּרקה ובעין. בכוח הוגיע את עיניו העקומות לבחון את האותיות, שניטשטשו והתנמרוּ לפניו. על עיניו האפילה כעין רשת־שׂער ומבעדה הציצו בו זקן שחור מדולדל, וכחסילי־הבית, עינים שחורות מפיצות־אימה.

  • מה?– שאל בעצלתיים בשמחו אל ההפסקה.

  • הוא אשר “עשה” את כל העולם, את כל אשר אתה רואה!

  • לו יש ידים?– שואל הנער בלי־חמדה, בשוב אליו ראייתו מעט מהפסקה זו.

רוח הפילוסופיה כבר תקפה את נתניה כולו, ובלי שים לב להבנת תלמידו המוגבלת, התלהב ודיבּר:

  • התבונן היטב! מי, מי עשנו? מאין תוכל אתה לדבר, לצחוק?

  • ר־רבּי!– מושך ברל– האם נאמר את המלים הקטנות גם־כן?

  • התבין?.. – מתאמץ נתניה בכל כוחו לתפוס את מחשבתו החדשה, שניצנצה בו ברגע זה– כל אשר אתה רואה הוא ה‘…את כל זה ה’ עשה!

  • יש לוֹ ידים? – שונה הנער בעצלתיים את שאלתו.

  • האם יש לו ידים? אתה שואל… מדבּר נתניה ומתרכז בתוך־כך בכל מאמצי־כוחו– “יש לו ידים!”… “היינו הך!” – חזר ותיקן את תשוּבתו– כל מה שאנוּ רואים הוא ה‘, הוא, הוּא ה’!…

ובבת־צחוק של שובע־רצון והנאה מעצמו העיף את עיניו סביבותיו, בכלי־הבית הדוממים.

  • ר־רבי, לי אמר מוֹטה, כי היום אחרי לימוּדי יקחני היערה.

  • התבין?– מטעים המורה– זאת גוּפא הוּא ה'!

ברל מרים את ידו ואוחז בזקן־נתניה, מושכו וצוחק.

  • הת־בין?– מטעים המורה שקוע במחשבתו, ועיניו מפיצות נחת־נצחון והנאה מעצמו.

  • אח!– הוא משמיע בתוך־כך נהימה קלה – הניחה, הרף! הלז מוסיף כוח למשוך בזקנו וצוחק.

  • ואתה מדמה, כי יש אלהים בפני־עצמו?.. – ובהרגישו את כאב סנטרו הולך וגדל, סטר על יד ברל.

ברל מושך בזקן משיכה עזה, קופץ ממקומו, ובעמדו בפתח, הוּא מעווה את פניו למול מורהו ומלגלג.

נתניהו מתנשא ממושבו לאט וברל נחפז ונס החוצה. נתניה יוצא החוצה גם הוּא; ובתוך רחבי החלל הגדול המלא אורה וזיו הוא מתבטל בעיני עצמו…

ברל עומד למולו במרחק צעדים אחדים, צוחק בקול גדול ומעפּר בעפר לעוּמתו.

נתניה כופף קומתו, גונן בידו בפני הרגבים הנזרקים עליו ונושא את רגליו לרדוף.

הלז הופך ידו ומכונן רגליו אל הדרך העולה השדה ומשם היערה.

נתניה רוצה לשכוח את מספר שנותיו ומתאמץ עתה להתכנס בחזקה אל תוך נערוּתו, שאז היה קל ברגליו יותר מכל בני־גילו…

כבר כלתה גדר־הגינות שמשׂמאלם והם רצים.

הנער קל ברגליו היחפות, ונתניה, אף על פי שהצטיין לפנים בריצתוֹ המהירה, הנהוּ כבד עתה ברגליו הבצקות הנתוּנות במגפיים בלים, מרוּוָחים וכבדים.

הוא מתיגע והמרחק שבינו וּבין תלמידו הולך וגדל.

משמאלם מתלחשת הקמה, מצרצרים הצרצרים, ומימינם, כלהב־עשת רחב וממורט, מבהיקה הביצה השוקטה.

פוסעים הם על חול, ירק־דשא, רגבי־אדמה נקשים.

לרגעים מתעשת נתניה והוא רוצה לעמוד תחתיו, אך כאילו מתעצל הוא להעמיד את גוויתו, שנדחפת ורצה כמו מאליה… הוא מוסיף כוח ומרחק־הביניים הולך וקטן. עוד צעד, עוד רק צעד אחד, והוּא יתפסהו!

  • לַוִי יֶהוֹ, לַוִי יֶהוֹ!– שומעים הם קולות האיכרים הקרובים. הצחוֹק וקלוּת־הראש, שליווּ את המרוּצה השובבה הזאת בתחילתה, הלכו הלוך ואבוד, ואת מקומם תפסה מין רצינות בלתי־שכיחה, שהבעיתה בזרוּתה את הרצים עצמם. ראשית־הדבר נשכחה מלבם לגמרי, וכשׂוֹחים בים הגדול, בלי כל סיבּה ותכלית, רצוּ שניהם כל עוד רוח בם הלאה, הלאה…

השדות כבר היו מאחריהם, ועל דרכם נזדמנו גזעים, ערערים, עצים קצוּצי ראש…

רגלי ברל החלוּ להיטלטל באויר. גב צוָארו עטה קדרוּת…

  • אַה־ה, אתה!.. – נהם נתניה בנשימה נפסקת בתפשו בזרוע תלמידו.

מסביב לא היה איש. ממולם השחירה אפלת עמקי החורשה בינוֹת לגזעי־עצים דקים. ברל שתק, ופניו שקדרו, הביעו לא פחד, לא נוֹחם, כי־אם מעין קובלנה של יאוש, נוגעת עד הנפש, על יצר לב האדם בכלל… נתניה הרגיש בכפו את חוֹם בשׂר־הנער, וביגיעה רבה חיפּשׂ ובדק עתה בקרבו את כעסו הקודם ואת החפץ להכות, אך לשוא! אלה פשטו פתאום ויעופו ובקרבו הורגש חסרון דבר־מה; ריקות נעימה ושוממה כאחת. מהיותו חושש, שמא יחשדהוּ תלמידו ברצון להכותו, הוֹרה באצבעו על הדגניות המזדקרות מבּינוֹת לקמה, ואמר:

  • הציצים האלה נותנים ריח נעים, קטוף ועשה לך מהם צרור!

ברל לא ענה דבר, ודוּמם ולאט הלך לפני מורהו.

נתניה הלך ושאף רוח לרגעים. פניו היו אדומים וקודרים ועיניו השחורות הבהיקו עתה כדובדבניות שנתבשלו על האילן יותר מדי.

  • למה לך לכתת רגליך על רגבי האדמה, כשיכול אתה להלוך על־פני הדשא? – דיבּר מאחרי תלמידו.

ככל שהוסיפו להתקרב אל הבית, כן הלך אויר החוץ הלוך וקר; ובדרכם על מפתן־המסדרון נשב מאחריהם רוח קל נושא צינה ומבשׂר גשם.

וכשישבו, כעבור רגעי־מספר, אל ה“קרא־מקרא” עוד פעם וברל קרא את שיעורו בשקט ובהתמכּרוּת־תוֹם, כבר נמחוּ ואבדוּ בהרות־האור מעל־פני הקרקע השחור ועננה קודרת ומוּצקה נשקפה מבעד לחלונות.

סוּס לבן רעה כבוּל בכר־הדשא שלפני הבית, ותחת הרקיע המעוּנן הבהיק מראהו ביותר, ופעמונו התלוּי בצוָארו צילצל בעצבוּת… רוח־סערה קמה והדלת האחת של החלון הפתוח נסַבּה על צירה ונתדפקה. פּיסות נייר התגלגלוּ על פני חוץ, סוֹערוּ ונישאוּ באויר. התרנגולים נדחפו ברוח, רעמותיהם סמרו וזנבותיהם התנשבו והתפלגוּ. טיפות גסות תופפוּ והופיעוּ מפוזרות על־פני הזגוגיות הכּהות וכדמעות התגלגלו מטה. רעם ממושך מתגלגל ברקיע לאט, מתרעם ומשתתק חליפות ונתניה מביט אל תלמידו… ברל מתקשה בעיניו העקומות תחת מבט־מורהו ובת־צחוק מוּזרה מפשׂקת את שפתיו למרות רצונו. עוד רגע וּמטר סוחף ניתך בזעף, הבריקו ברקים פזיזים, רעמים התגלגלו, נאנחו, התרגזו…

אך הנה קול הגשם הולך הלוך ורפה. השמים החלו להיטהר ומבּינוֹת לגוש ענן־תכלת בשיפּוּלי הרקיע ביצבצוּ וניתּזוּ גלי־שמש. על־פני קרקע־הבית שוב נפלו בהרות־האור וירק־הדשא בחוץ עם שברי החרס המתגוללים עליו שוּטפוּ והזהירוּ.

נשמעו געיות פרות והחלונות החלו להזדעזע לקול־צעדה כביר: זה הלך ועבר העדר מהנהר אל השדה. ה“קרא־מקרא” נדחה הצדה, ושניהם, הרב ותלמידו, השקיפוּ בעד החלון. גבי־פרות שונים בצבעיהם התנועעו צפופים, זרמו, התנמרו וצפוּ. רגע נדמה, כי נגמרת ההליכה, אך פתאום היא מתגלית ביתר שאת. זנבות אין־מספר מתנפנפים באויר אילך ואילך, ומתוך הים המתנועע הזה מתנשאת פתאום אחת הפרות ועולה ומטפּסת על חברתה. אך עוד מעט, והזנבות האחרונים מרפרפים ועוברים, והרועה עובר עם חלילו בבית־שחיוֹ ושוטו על שכמו. קצה השוט הארוך זוחל בינוֹת לדשא הרטוב, מתעלם, מתגלה וחולף.

המלצות קוראים
תגיות