רקע
גרשון שופמן

 

I    🔗

בבוקר, בבוקר־השכם, היו מעירות את יונה משנתו הכבדה והקטועה הנערות הכפריות בדפיקותיהן בחלונות ובקריאותיהן הטורדות:

– צ’י נאדוֹ שְׁצַ’וִיל?! שְצַ’וִיל נאדוֹ?! ("האם דרוש לכם חמציץ?! חמציץ דרוש?!).

כרגע הוא מתנער ממשכבו, מציץ בחלון, שפני הנערה נשקפים בעדו, שׂם עליו את שׂמיכותיו וממהר ויוצא אל הפרוזדור לפתוח את דלת־החוץ. הדלת נפתחת, ואור בפרוזדור האפל: כתמי־האור המוארכים והעגוּלים, המפוזרים על כתליו זעיר־פה זעיר־שם, נבלעים ואובדים, וגזרי־השמים הקטנים, המציצים מן החרכים, יכהו מעט. הנערה היחפה, כפופה תחת אמתחת החמציץ, נכנסת והולכת בפסיעותיה החזקות, ויונה מתעכב רגע על מפתן־הפרוזדור. משמאלו מזהיר גן־הירק ברבבות רסיסי הטל לעין השמש העולה, ומימינו, על פני כר־הדשא, משׂתרע צל־הבית, צל ארוך וגדול, ההולך ומטפס בצורת גגו המחוּדד על גדר הקורות. “צ’וֹרט ווֹזמי!” (“לעזאזל!”) – מתמרמר יונה בלחישה, שב הביתה ומטיל את עצמו אל תוך משכבו המצוּנן. מסוֹער ונרגש הוא מתהפך על כסתותיו, בשעה שהנערה נושאת־ונותנת עם אמו בדבר מחיר החמציץ ומריקה על השוּלחן את הירק הרטוב והרענן.

כשהיא מקבלת לבסוף את שתים־שלוש הפרוטות ויוצאת בחפזון, בלי הבט לצדדים, נופלת על יונה עצבוּת קלה.


הוּא צעיר כבן עשרים ושתים, בעל פּנים קודרים, עינים מבריקות ברק חולני ושפתים אדוּמות, עבות וגסות. כשהשמיכה נשמטת מעליו ומתגלה בשרו, הוא מתפלץ בקרבו למראה הכחש והצוהב השפוּכים על זרועותיו וירכיו, והנהו מזדרז פעם בפעם, לובש את בגדיו וממהר לשפשף את פניו וצוארו במים קרים.

אחרי־כן הוּא יוצא החוצה ועומד שעה קלה בצלע־הבית על ירק־הדשא. צל־הבית כבר נתקצר וגגו ירד מעל גדר־הקורות ורובץ עתה בתחתיתו. לפניו רצות וחולפות הנערות הנוצריות, המשלחות את בהמותיהן השדה, ובלי שים עין עליו הן מתמרמרות וצועקות על פרותיהן וחזיריהן ורודפות אחריהם בזמורותיהן הארוכות.

– צ’וֹרט ווֹזמי!" – שוב לוחש יונה בינו לבין עצמו ונכנס הביתה.

אחרי אכלו את ארוחת־הבוקר ואחרי שתותו את החלב החם הוא יוצא לשוּח בשדה, המשׂתרע מאחרי גני־הירק. הוא אוהב מאד לטייל תחת קרני השמש הלוהטות, בשעה שכמטרות־אש הן ניתכוֹת על בּשׂרוֹ. לו נדמה אז, כי בריות־המות המקננות בחוּבּוֹ מתות וכלות והוּא שב לתחיה. פעם בפעם הוּא מאריך ומרחיק לטייל בּינוֹת לקמה הבשלה, קוטף בדרכו מלילות מלאות, מוללן ולועסן, ומתמרמר אחר־כך על עצמו, כשקצותיהן של השיבּלים הארוּכות והחדות נעצרות בתוך פיו ומגרות את חכּוֹ.

התבואה לו חומה מימינו ומשמאלו, הצרצרים המסתתרים מצרצרים ופוסקים, פוסקים ומצרצרים, עיני יונה טובעות ונחלשות באורה ובזיו, ובלי־משים תרות הן סביבותיהן… מתוך הקמה מתבלטות ונשקפות מטפחות לבנות־מבהיקות, מזדקרים ראשי־נערות שעין פּשתּה להם, ובלי שידע את נפשו מכונן יונה את צעדיו אל תוך אחד השבילים הצרים, הולך ומשתקע שם לאט־לאט. אך עוד מעט ועיניו מתערפלות. שיפוּלי־גווֹ הולכים וכבדים עליו, והוא שב על עקביו.


לרגעים הוא עולה על אחת הגבשושיות, מזדקף ומיגע את עיניו להביט למרחוק. עת רבה מתנמר לפניו ים־השיבּלים, מהבהב ומתפלג, ריק מכל עצם זר, עד שכתם שחור מבצבץ בו פתאום וצף ובא. הכתם מתנועע, שׂוֹגא, קרב והולך, ותחת הנערה הבוגרת הנראית מרחוק עוברת לפניו ילדה קטנה.

כשהוא מתיגע אחרי טיול ממושך כזה, הלוך ושוב, הריהוּ יושב לנוּח עם ספר על ברכיו על גבעת־דשא תחת האלון הקודר ליד הנהר. החום גדול; בנהר, מעברו השני, מתרחצות ומשתכשכות גופות ערוּמות, דפי הספר מתהפכים על ברכיו ומבהיקים לעין־השמש ושינה קלה תוקפת את יונה. אז יפשוט את רגליו, יניח ידיו למראשותיו, רוח קל עובר וּמהפּך ומחַור את עלי האלון הענף שעל ראשו, ואפיסת־כוח מתפּשטת בכל אבריו. זבובים כחוּלים מוּזהבים יורדים על פניו, מטיילים באין מפריע אחת הנה ואחת הנה, וכתפוסים במחשבה עומדים הם תחתיהם על שפתי פיו הפעוּר… שעה קלה עוברת והוא מקיץ פתאום יקיצה קלה, גונח על העשב ושב וישן עוד פעם. בפנים אדומים וּבעינים דומעות משיעול עצום ומחנק הוא קם בעוד שעה והולך הביתה. שם הוּא משפשף את פיו במים קרים, שׂם עליו את חוֹשן החזה, מצחצח את נעליו בכל כוחו והולך ה“עירה” להורות את שיעוּריו האחדים.

בדרכו הוּא מסתכל בפני כל איש שהוא פוגש וביגיעה רבה הוא מחפּשׂ בהם כחש, כמישוּת וצוהב; אך הרזים המעטים בעלי הלסתות הבולטות מדכאים את רוחו באומץ המיוּחד הנשקף מעיניהם.

השיל, נער קטן כבן שמונה, יפה־עינים, כרסתן, בעל פנים רעננים וצחים, לחיים מלאות ואדוּמות, מתעווה ומתחצף פעם בפעם ומתכּוון להרעים ולהרגיז בהעוָיותיו המוּזרוֹת את מורו, שהיה בעת האחרונה לכעסן חולני ביותר. כשיונה אוחז בקיבּוֹרת־הנער השמנה והחמה ומטלטלו על מקומו מרוב כעס, הנה הבריאוּת הפורחת, שהוא חש אז בידו, מדכאה אותו לגמרי, ורק כשימהר לשוות בדמיונו, איך שברגע זה הוא תוקע ברזל מלוּבּן ובוער בבטן־הנער המלאה, ירוַח לו מעט…

לפרקים, כחום היום, הוא יושב בבית־הרופא בפרוזדור ומחכה לבואו. פה השלך הס – דממה כבדה, עצובה. נודף הריח המיוחד לבתי מרקחת. יהודים אחדים יושבים דוממים, גלוּיי־ראש. הוּא פוסע פסיעות דקות על־פני הרצפה החלקלקה, הצבועה והמצוּירת, ועומד תחתיו רגע מול הראי הגדול והצלוּל המשקף בבהירות יתרה את פניו החיורים, המזיעים והעצוּבים. מעבר למחיצה, מן הטרקלין הגדול והנותן־הד, נשמעים פטפוטי ילדים, צחוק־נערה, נפילת מקל על הקרקע… עד שתצלצל פתאום הדלת והרופא, לבוּש מעיל־בד, כרסתן ובעל צואר שמן, נכנס ועובר את הפרוזדור ומפריע את הדומיה בפסיעותיו החורקות.

היהודים מתנשאים ממקומותיהם ואינם עוד אחים לצרה, כפי שהורגשו בשעת ההמתּנה.

אחרי חליפת דברים רגילים לופת הדוקטור בידו החמה, היוצאת מתוך המַנשיטה, את יד־יונה במקום הדופק, ואחרי החזיקו אותה שעה קלה, הוּא מצווה עליו לפתוח את מעילו. החולה מציית. ברגע זה מרפרפת השפחה וחולפת לאורך האולם בסינרה הלבן… הרופא שׁוֹחה, מצמיד אזנו אל לב יונה, חובק ומאמץ אליו את גוו, וברגע זה בלבד מרגיש יונה את עצמו חפשי מעט מאימת־מות.

– מה שמך? שואלהו הרופא ברשמוֹ את המַתכּוֹן.

– יונה חנין! – ממהר הוא להשיב, כאילוּ יכתבהו זה בספר־החיים.

בתחילה, כשהוא מתעתד לדבר עם הרופא, הוא מחליט בנפשו לבקש ממנו הפעם, שיגיד לו דבר־אמת: האם מסוּכן מצבו או לא. ואוּלם בכל פעם הוא מתירא לגשת אל שאלה זו ומפקפּק כמקוֹדם הוא יוצא את פני הדוקטור.


היום עוד גדול. בחוץ כבד החוֹם. אין אף נשיבה קלה. “כחשי נורא…” – לוחשות שפתיו, בהביטו על צלו דק־הצואר הזוחל על המרצפת לפניו.

לעתים בין־ערביים, הוּא שוכב פרקדן, שׂרוּע על מיטתו החורקת. בבית רק הוא ואמו. דממה. הזבובים מזמזמים ומרפרפים על החלונות, ומן החוּץ, מהבּיצה הקרובה, מגיעים קרקורי הצפרדעים. אמו עוברת לאט מקצה החדר ועד קצהו, ופסיעותיה רכות, חסרות־קול – כעין פסיעות באנפילאות. דמות שלולית לעיני יונה על הקרקע… מעילו ומגבעתו תלויים על הקיר ממולו – נשארים… ואז הוּא מתחיל להתגעגע על אדמת מולדתו – בּיצוֹתיה, טיטה ורפשה.

ככה בילה יונה את רוב ימי הקיץ החמים.


 

II    🔗

אחוּז כליון־נפש וגעגוּעים אי־ברוּרים, באותם ימות־החמה הגדולים והממוּשכים – ימות הילדות הקדומה – תעה יוֹמק’ה הקטן, בטרם מלאו לו עוד שבע שנים, סביבוֹת ביתו, העומד בקצה העיר, בין בתי־האיכרים הקטנים. העשבים האחדים, שהתנועעוּ בעצלתיים בתחתית הגדר של גן־הירק, החזירים והתרנגולים שטיילו על ירק הדשא שלפני הבית, הבּיצה העגולה שאינה מתיבשת לעולם, רְקָקָהּ השמן והמעלה הבל לעין החמה והנערות הנוצריות השוטפות בה את החציר גלוּיוֹת־שוֹק – כל אלה מסכו בקרבו אז, בחום השמש הלוהט והמישן, שכרוֹן מוּזר בלתי־פּג.

האפלוּלית והלחלוּחיות הקרה שבמרתפים, במערות ובאכסדרות משכוהו אליהן תמיד, בעברו בקרבתם; הוא אהב את המאוּרוֹת הנסתרות ונפשו ערגה, בלי דעת מדוע, אל האדמה הרטובה והלחה שבהן.

האהבה העזה לאחד מבני־גילו הקטנים לא פסקה מנפשו הרכה, שדבקה תמיד פעם בזה ופעם בזה; ופרקי־הביניים, שנמשכו בין אהבה לאהבה מחסרון־נושא, הציקו לו בלי־דעת בריקוּתם ובשעמוּמם, עד שהיה חומל עליו המקרה ואִנה לו את מי והשיבוֹ לתחיה.

ויש אשר בהרגישו רק בשרטוט מלבב אחד, בהעוָית־חן אחת, בפני אחד הנערים, כבר החל לחבבוֹ ולהתרפק עליו, בהתאמצו עם זה להשתיק ולדכּא בחזקה את הרגש הלא־נעים, שעוררוּ בקרבו בתוך כך שאר שרטוטיו של אותו נער ושאר העויותיו.

בקראו עם חבריו לפני רבו בפעם הראשונה על דבר אהבת דוד ויהונתן, היה הוא היחידי, שהבין בינו לבין־עצמו את כל אותו הענין. ובהגיעו למקרא: “ויתפּשט יהונתן את המעיל”, הרגיש בקרבתו כעין נפנוף מעיל־הבד האדום של שכנא אהובו ואת הריח המיוּחד הנודף ממנוּ.

פעם אחת בליל־חורף, כשנפלה קטטה בינו ובין אהוּבו, ובמצב ה“ברוגז” עברו לפניו חזיונות נבוכדנצר בלשון הארמית ובסגנון הטמיר, נתן יונק’ה פתאום, לתמהון רבו וחבריו, את קולו בבכי: געגועיו העזים על אהובו, שהתגברו בשעה זו, אותו האילן עם “צפרי שמיא”, שלג־החוּץ, שנשקף אז בעד החלונות לאור פנסים נודדים – כל אלה יחד חזקו עליו, והוא לא יכול להתאפק.

וביום־הכיפוּרים היה מגיע שכרונו המתוק עד למרום־קצו. בבית־התפילה – נפנוף הטליתות והקיטלים, הפסיעות העצלות בשחת המעלה אבק, רעידות נרות־השעוָה לאור־היום, זמירות־החזן, צלצוּל־השעון… ובחוּץ – השדות הקצוּרים, הגינות המתרוקנות, העלים הכמוּשים הנישׂאים באויר והמתגוללים על הדרכים, ורוּח־היום, רוח תחילת־הסתיו. על פני שכנא אהוּבו מרחפת אז תרדמה מלבּבת, צועד הוא בערדליו בעצלתיים, וריח כוּתנתוֹ נוֹדף היום עד לנטילת נפש.

בבית־הרחצה אחרי שפשפוֹ את בּשׂרוֹ בספל חמין, היה יושב הוּזה נשען אל הכּוֹתל הקר ועיניו נעוּצוֹת בנער נוצרי, שצד פתאום את לבבו; ותמימותו של אותו נער ואי־הבנתו לרחשי־לבו כישפוּהוּ כּליל.

הפרצוּפים השונים, שנפשו דבקה בהם חליפוֹת, ירק־הגינות בקיץ ורוכסי־השלג בחורף, אור השמש ביום ונוגה־הירח בלילה, תקוּפות־השנה עם קסמיהן המיוחדים לכל אחת מהן – כל אלה כמו הצטרפו והתלכּדוּ לתסיסה ארוּכה אחת, שתקפה בעוז את נפשו הרכה וַתְּעַר עליו הזיות וחלומות שאינם פוסקים.

האהבה התאותנית התמידית, כתולעת זוֹללה, אכלה וכילתה בו כל חלקה טובה ובריאה והיתה מבצבצת מתוך קמטי־פניו החיורים, שהלכו הלוך ונבול, הלוך וכמוש, ומתוך גידיהם הכחולים, שהנתנפּחו והתבלטו בשעת התלהבותו, והיא שהעירה אליו מעין גועל־נפש שלא־מדעת בלב אהוּביו הקטנים; וככל שהוסיפה נפשו לכלוֹת ולהתקרב אל אחד הנערים ולהתרפק עליו, כן הוסיפה לדאוֹב ולכאוֹב, נפגעת מחמת קרירות והתרחקות.

ההזיות המשכּרוֹת, פיזור־הנפש ויסוריה המסוּתרים איבּדוּ אצלו כל תשוּקה לכל עניני־החיים הפשוטים ומעשי יוֹם־יוֹם והקימוּ כעין חיץ מבדיל בינו ובין כל ה“חוּץ” מסביב. גם כאשר בגר וההכרח אילצהו לבוא בנגיעה סמוּכה עם הסביבה והמונה, לא עלתה בידו בשוּם אופן להתלכּד ולהתמזג עמה כראוי, כי־אם התחמק ממנה והתגעגע עליה גם יחד, מציץ בה מן החרכּים… בהיוֹתוֹ מטבעוֹ גאֶה ורפה כאחד, לא הזדקק לה, אף גם ירא מפניה. בחוג רעיו הקרובים אליו בּיטל ושׂם לאַל את הכּל; אך די היה לצל לחלוף מבחוּץ לפני חלונות ביתו ביום־חורף, עת שהם מכוּסים כפוֹר, או לדלת־ביתו להיפּתח בהיסח־הדעת – שיזדעזע. המקרה אִינה לו פעם בפעם לראות מרחוק צעירים יפים וּמלבבים זרים לו, וקינא באלה ממכריו, שבּדרך נשׂגבה ממנו כבר הספיקו להתרועע עמהם וגם להתחבּב עליהם; ובהימצא לו לפעמים אחד מאלה, היה ברק מוּזר מוּצת בעיניו והיה מתמיה את זה תמהון נמרץ בהתיחסוּתו המשוּנה שהתיחס אליו… ופעם אחת, כשנזדמן מחמת גשם שוטף עם אחד מהם תחת כּיפּת מעקה אחד, ואחרי שהחליפו אז ביניהם איזו דברים, הושיט לו זה את ידו – נדדה שנתו כל הלילה הבא והתהפּך מצדו האחד אל השני, מרגיש כעין אבק־מותק מתפּשט, מפעפע ותוסס בכל ורידיו ועורקיו… הוא אהב להביע פעם בפעם את רגש־תיעוּבו, שהוּא מתעב את הכּל, והיה אומר תמיד, כי אין הוא נזקק לשום חיבּה, וכשהיה מרגיש בשעת־התספּוֹרת את היד החמה של הגלב הצעיר על לחיוֹ, על מפרקתו, מיד היו עיניו דומעות והיה חס אותו רגע על כל הימים והלילות הארוכים, שחמקוּ ועברוּ ללא־אהבה, ללא קרבת־נפש.


בסוף־הקיץ, בלילוֹת־ירח קרירים, כשהיו נערכים בגן־העיר משחקי־עם שונים ולהקת מנגנים ניגנה – תעה יונה ונדחק שעה רבה בין המון מטיילים עליזים, עלמות רעננות ומבוּשׂמוֹת, ובשעה מאוּחרת, כשהחלונות והדלתות היו סגורים מסביב והלבנה הבהיקה ביותר, היה שב עם צלו הביתה.

את הנשים בּזה וניאֵץ בּשׂיחותיו לפעמים, אך בסתר־נפשו כמו היה מצר בצרתן, משוּם שהביט עליהן כעל מין רם ונעלה מאד, שרק מחסרון מין אחר הן נזקקות לגברים… וגם כשנערה קטנה היתה הולכת מביתו, אחרי ששהתה שם עת־מה, היה יונה נופל פעם בפעם לתוך עצבות ושעמום.

ומתחת לתסיסת געגועיו המוזרים ואי־סיפוק־הנפש התמידי הסתתרה ועממה בקרבו תמיד מעין ציפּיה לדבר־מה, תקוַת־קסם לצפוּנות ימים יבואוּ; כל שקיעת־חמה, כל תקופת־שנה חדשה נתנוּ שׂמחה בלבו. את יסורי־נפשו כבש לפי שעה והיה ממתין באוֹרך־רוּח.


 

III    🔗

וכשנתקצרו הימים ונתקרר האויר נוכח יונה, כי קוי־השמש, שליהטוּ את בּשׂרוֹ כל ימי הקיץ, עוד לא הספיקו להביא לו מרפא, כאשר השלה את נפשו בינו לבין־עצמו. נשימתו כבדה, קול־השאון שבאזניו הממהוּ כל הלילות, השיעוּל העז היה מזעזע ומקעקע את קרביו עד היסוד, וחריקה לא־נעימה כמו חריקת כף בקערה היתה מעבירה רעד בכל בשרו. מכּפּות־ידיו נס הלֵחַ האחרון, עורן צפד והתכּווץ, וכשהיוּ נוגעות שלא־במתכּוון בחלקת־קטיפה, סלדה נפשו והזדעזעוּ לסתותיו מהרטט שחלף בכל גוּפו.

נטה הקיץ. כל היקום חוַר והצטנן. באילנות ובדשאים זעיר־פה זעיר־שם כבר נזרק יֵרקון. הנהר כמו קדר ביותר והתקרר. בבתי־מדרשות אחרי צהרים התקבּץ, נדחק והזיע ההמון: שם הטיפוּ מַגידים. בשוק רבו התפוחים והאגסים, ומלפפונות גדולים וצהוּבים התנוססוּ עגלות־עגלות. בצלע הבתים והחצרות נדף ריח קרבּוֹל, ומין מרה־שחורה מדכּאת־רוח נישׂאָה באויר – אימת מגיפה.

אך הנה הגיעוּ לילות ובקרים קרים באמת. שכבת־כּפוֹר התנוססה כעלות השחר על הדשא החיור, על הגגות, על הגדרות. עלים צהובים ונובלים התגוללוּ בגנים מתרוקנים סביבוֹת גזעים משׂוֹרטים. עד הצהרים לא התנדפוּ הערפלים הצחוֹרים, והלחים, ומבעדם נשמעו צריחות העורבים והקריאות המרוסקות והקטועות של התרנגולים הרכים… גני הירק התרוקנוּ כליל, בגדרותיהם נפלו פרצים, ושפעת חזירים חיטטו באין־מפריע בעפרם הריק, ורק באחדים מהם, זעיר־פה זעיר־שם, עוד התנוססו “לבנות” בשלות, כפוּפות, שניצניהן כבר נבלו וקדרוּ. פרגים נקובי־ראשים, עקורים משורש, התיבּשוּ בשורה סמוכים אל כתלי הגרנות, ומעדרים עוד נראו נעוּצים בערוּגות־תפוחי־האדמה האחרונות.


השמים התקדרוּ וטהרוּ חליפות, וצללים זחלוּ בדממה על־פני גנים ושׂדוֹת, התפּשטו וכבשוּ קש וגבבא, סוּסים בודדים, גדרות… נסוגו אחור, התכּווצוּ ושבוּ והתפשטוּ.

השמש עוד הציץ בגבורתו לפעמים בעתות־צהרים, וחוּמוֹ הכבד, שנפל כל השדות הקצורים, על היֵרקוֹן והכמישות השפוכים על כל פני היקוּם, הכיל בקרבו מעין חום־קדחת או מעין מגע של אשת־איש… ערפלי־תרדמה דקים, ערפלי כליון־נפש ריחפו באויר, נשבו רוחות־קסמים, רוחות קרירים וקלים, והגעגוּעים על הנפש האהובה הורגשוּ עתה ביותר…

בליל־הכיפּוּרים שכב יונה פּרקדן על מיטתו מול הנר הגדול, שהיה תחוב ב“חרס” רחב מלא חול, והירהר והזה עד בוקר ב“שלוש התמרות הגאות”, שהיו שתוּלוֹת על פּלג־מים במדבר־ערב וקבלוּ על האלהים, על שאין כל בּריה נהנית מהן, וגם באיזה נזיר נגוּע ומעוּנה, ששכב במדבר השמם ושבצחוק על שׁפתיו מיצמץ בעיניו מוּל השמש הלוהט והודה לאל על שביבי־החיים האחדים, שעוד עממוּ בקרבוֹ.

החורף הקדים בשנה זו לבוא, וּבין־הערבּיים, בעמוֹד יונה בפתח הפרוזדור, היה בוכה בחשאי בכיוֹת מקוּטעות למראה השלג הדק המתפּזר על יתדות־הדרכים ולקול הרוח המקשקש בכותל־התבן השׂריד של ה“סוּכּה” ההרוּסה.

ובאחד מימים אלה, בבוקר־עבוֹת, קראה פּתאוֹם אמו בקול רוֹתח מוזר:

– יונה, האתה גנחת פּה?!…

והוא אז בחדר השני. והרגיש אז את בטנו כשהיא רופפת, והכּל, הכּל, הצטמצם והתכּווץ פּתאוֹם באותו רגע בבהרת ירוקה מרפרפת לנגד עיניו… כל העולם מסביב הציץ בו מיד בסר־פּנים אחר.

רוב הימים הקרים, ימי קרח וסוּפה, עברוּ עליו במצב־השכיבה.

“עיקר הצרה” – היה מתפלסף בינו לבין־עצמו, בהביטו על בהרת־האור, בעלת דמות־חלון, שהשתּרעה על פני הקרקע – “עיקר הצרה הוא בזה, שרגילים אנו להביט על כל דבר לא כפי שהוא באמת. השחפת, למשל, מצוּירת בדמיוננו בדמות כבד צלוּי”… אך פתאום היתה נופלת קדרוּת בבית, חלון־האור שעל גבי הקרקע נמחה ואבד, ועמו אבדה גם בת־הצחוק שהופיעה לרגע על שפתי־יונה, ולהציץ בשחפת כמו שהיא לא עלתה בידו בשום אופן.

בערב שבת היתה הכּירה מוּסקת בטרם הוּדלקה העששית. היתה נשמעת הגפת־הצמידים בארובת־העשן, אחרי־כן לחיכת האש בעצים הלחים, ובהרות־אור גדולות ניתּרוּ ופיזזוּ על הכתלים והזויות האפלות.

בחדר שבו שכב יונה לא דלק נר בלילה מעולם, אך בשביל החולה עמדה שם עכשיו על אדן־החלון עששית מפוּיחַת; ובחוּץ האיר עתה החלון, שהיה אפל תמיד, יותר משאר החלונות, ורסיסי־שלג דקים ריחפוּ לאורו.

פעם בפעם היה מתחנן יונה שלא יניחו עמו את המנורה כשהיא דולקת, אך גם בלעדיה היו הלילות הארוכים נוראים מאד. שנתו נדדה וזיעה רבה כיסתה את בשׂרוֹ והרטיבה את חלוּקוֹ. לפעמים, בהקיצו בחצי־הלילה אחרי שינה כבדה, מלאת חלומות מבהילים, ובעינים, שבן־רגע סרוּ מהן חבלי־השינה, היה מציץ בחלונות עטופי הכפוֹר, שהתנוצץ והשתּבּץ לעין הירח – מיד היה חולפו כברק רעיון בהיר מאד: “הוא הולך וקרב, הולך וקרב”…


 

IV    🔗

שלג־החוּצוֹת השחיר ונתמסמס מהגשמים התכוּפים, ורק בצדי־הדרכים ובמורד־ההרים עוד נראה קודר ומושחת. פלגים וּנחלים עכורים שקקוּ ורצו נמהרים ופוזזים, גרשו רפש וטיט, הרסוּ סכר־זמורות, שיפשפוּ וציחצחוּ רקק־בּיצוֹת, בהשתפּכם ובנפלם אחד אל משנהוּ. על הרכסים נגלה דשא כמוּש וחיור, ובינות לענפי האילנות, חשׂוּפי־העלה, נראוּ ציפּרים… מאחורי העיר על־פני הכר הרחב נעשו בּיצֹת גדולות, רחבות־ידים, ואִמות עם בניהן נשאו משם מים במוט ובדלָיים חדשים. בחוּצות התגוללוּ אניצי־פּשתה, חבילות־שחת. השמים היוּ מעוּננים, אך האביב כבר הורגש בגעיות־הפּרות, בקריאות־התרנגולים, בדלף־הגגות, בשוּרות הכּבסים, שהתיבשו על גדרות־הגנים…

בקוצר־רוּח חיכּה יונה לאויר חם, לאויר־אביב יפה. בריאוּתו כמו הוטבה מעט בימים האחרונים, ולוֹ נדמה, כי לוּ האריך יומו עד קרן שמש־האביב הראשונה, כי עתה כבר אסף את שארית־כוחותיו ונאחז בחיים בעצמו… בערב־בערב ניחש לפי שקיעת־החמה את מזג־האויר של יום־המחרת, והרצועה הבהירה והצרה שהתפשטה בשולי הרקיע מעל ליערות־התכלת, השלתה את נפשו יום־יום בתקוה קלוּשה למזג־אויר טוב. בלילות נתפזרו אמנם העננים, והירח נשקף שעה קלה בביצה וברפש, אך כמעט שפנה בוקר, מיד עטוּ שמים קדרוּ שוממה, בלי הבהיק עוד כל היום.

הנהר עלה על גדותיו, ולמראה כרסו העכורה והקודרת, רחבת־הידים, התבטלה העיר העומדת על ידו וכמו נתמעטה דמות אנשיה. הקרח כבר נסע וגז, ואך גזרים־גזרים, אחד אחרי אחד, צפוּ בעצלתיים על־פני המים. מצלעות חופי־הנהר התלוּלים, שמזה ומזה, מבּינות לבהרות־שלג מפוזרות, התבלטה אדמה ערומה, צהוּבה. המעבּרה (“פּארוֹם”) התנהגה בכבדוּת ולאט לרוחב הנהר, הלוֹך ושוֹב, הלוֹך ושוֹב.

באחד־הלילות נתפזרוּ העננים וטהר הרקיע ובישר למחר אויר נאה באמת. פּנסי־המעבּרה הטילוּ כתמי־אור רועדים על מימי הנהר, שענני־בתר צחוֹרים ושקוּפים נשתקפוּ בהם יחד עם הירח המלא והאדום, שהתנשא במעלה הרקיע הזך. לרגעים היה מנשב רוח קל, זיעזע והכּה גלים במימי־התכלת, בּידר וסילסל שׂער ראשיהם של נוסעי המעבּרה, השמיע המיה קלה מעל לאָזנים.

המעבּרה היתה בליל זה כמעט ריקה מאדם. בקרבת יונה משמאלו עמדה עגלה טעוּנה כלי־עץ חדים, רעננים, ריחניים: כסאות, דליים, עריבות… סמוּכה אליו מימינו ישבה נערה לבושה קטיפה כחוּלה. קרבת הקטיפה העבירה רטט קל בּבשׂרוֹ, ומחשבה בטלה חלפה במוחו: “לוּ מַתּי ברגע זה, כי אז היה אצלי הרגש האחרון מכוֹער כל כך”… והוּא מיהר להסב את פניו אל חוף־הנהר התלוּל, שאליו התקרבה המעבּרה. שם על ראש ההר, בּינות לעצים גבוהים, חשׂוּפי־עלה, התנוסס בית חדש בלתי־נגמר עוד, שהציץ בחוֹריו האפלים חסרי החלונות. על הקורות החדשות, המוּטלות על־ידו, ריפרפו לאור־הירח שמלות ורוּדוֹת מבהיקות, נשמעוּ זמירות־אהבים, צחוק…

יונה ישב והגה ביום־המחרת, עת השמש בגבוּרתו ובחמלותו יאיר ויחמם את הכרים הרפוּשים, את הגינות המלאות בוץ ושלגים נפשרים, את הגגות, את שכמו… הוא כבר הרגיש את נשימת האדמה החמה והשמנה, אשר תלפּפהוּ ברחמי־אם ותשיבהוּ לתחיה.

מסביב שׂררה דממת־מנוּחה. קול־השאון שבאזני יונה, משק־הנחלים, השתקשקות־החבל בגלילי־המעבּרה – כל אלה התלכּדוּ יחד לקול המולה אחת, שכּמו הלכה הלוך וגבור…

פתאום נשמעה נגינת הרמוֹניקה…

יום־המחרת, יום האָביב הנאֶה, רד בערב־טל, בזמזוּם־דבורים, בקרקור־צפרדעים, ועל גל חם, שפרץ ונבע פתאום מקרב ולב, צפוּ ועלו כל אלה התמוּנות והקולות וכמו התנדפו באויר… בסתר־נפשו עמוֹק הרגיש יונה, כי מן ההכרח לעצור בעד התפּרצות זו, אך היא לא נשמעה לו, ובאופן אכזרי נבעו פרצוּ גל אחרי גל: ליל־חורף, שכבת־שלג זכה, זרוּעה ניצוצי־תכלת, מנגינות־הרמוֹניקה, צחוֹק־נערות ריחפוּ וחלפוּ זה אחר זה. הגיח גל כּבּיר ונשׂא על גבּוֹ את כל אותם הנערים עם כּתנוֹתיהם הנותנות ריחן, שדבקה בהם חליפוֹת נפש יונה הרבה בשכבר־הימים; גם אותו העלם הנוצרי, שליבּבהו בבית־הרחצה… חוֹם כבד מנשוא, נהר שוקט רחב־ידים, נשימת־צמחים, עלים מתעלעים ומתחַורים צפוּ וריפרפוּ בעצלתיים על הגל האחרון.

“עוד לא הא!”… – כמו ביקשה להתפּרץ קריאה מתום עמקי־נשמתו, ואז נפקחוּ עיניו לרגע ויבן, כל זה אינו אלא הדם הרב, שזינק זה עתה מתוך גרונו ואשר בשלוליתו הוא שוכב… דומם לאור הירח, התנועעוּ לפניו דמוּיוֹת־אנשים; מבטו נפל על הדמות הכחולה והוּא הושיט את ידו…

כעבור שעה, כששכב יונה בביתו מת, נראה לאור־הנר זעזוּע־הרטט, שקפא על פניו ממגע־ידו בחלקת הקטיפה.

יום המחרת היה יום חמה, יום־אָביב יפה.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!