רקע
גרשון שופמן
קטנוּת

לאן אתה נחפּז כל־כך? בחוּץ אבק, חול… שכב ותו לא! היכן אני עומד? כך, נזכרתי…

ושמעון טַסר, רוָק כחוּש כבן עשרים וּשמונה, הוסיף “לשאת משאו” על הענקים, על עזי־הרוח, על אדוני־ההויה, על כוח־הרצון, על העצבות, על “טיפּת הגשם המבשׂרת את הברק”… בצליל קולו, בתנוּעות־ידיו וביחוּד בזעזוּעי רקותיו החיורות, הורגש להילל סנַפּיר, צעיר יפה כבן־עשרים, שהתגולל ממול שמעון על מיטת הברזל השניה, דבר־מה מעין דמות־דיוּקנוֹ של אביו, אבי־הילל, הרב החולני, ובו התעורר החפץ ללכת מזה ולהיפּטר מחברו. ועוד זאת: הכסף, שקיבל מביתו היום ושחיכה לו בקוצר־רוּח כל־כך, משכו עתה החוּצה, אל בית־הקפה, אל שוּק־הפּירות, אל אותו המשעול הצר…

בחלון הפּתוּח התנפנף הוילון הלבן, פּירפּר ושקט לסירוגין. על השוּלחן הערום, הנכתם בכתמי־דיו, היוּ מוטלים ספרים פתוּחים ודפיהם התהפכוּ אילך ואילך מחמת הרוח המתפּרץ. על הקרקע המזוהם התגלגלוּ פיסות־נייר, וריבּוּעי־אורה הופיעוּ ונמחוּ וחזרוּ והופיעוּ. הכרים והכסתות היוּ מעוּסים ומעוּכים ואבק־נוצות נתנדף מהם. מתוך החצר, מן הקומות העליונות, נשמע חיבוט בגדים ושמיכות, וקול הכרוֹז הידוּע בקע ועלה לרגעים, זה הנשמע כעין:

– הַנְ־נְ־נֵר הַנֵר, הַנְ־נְ־נֵר!

שמעון היה מפסיק לרגעים את דבריו באמצע, קם ממשכבו, רץ אל הברז, מטיל ראשו אחורנית, נותן את הדד לתוך פּיו ומקלח את מימיו. המים הקרים מתפרצים בעוז, ניתזים וזולפים על זקנו, על חזהו, ונזרקים לתוך העביט המלא מי־בורית סאוּבים, אשפּה ופיסות־נייר. חסילי־בית שחורים־מבהיקים מבצבצים מבוֹהלים ומתפזרים על שולי העביט ונעלמים.

– לא, כי אלך! – ננער הילל, הזדרז וקם, הושיט לשמעון את ידו, כבש בּחזקה את הרגש הדומה לרחמנוּת, שעוררה בו ברגע זה הבטת הלז, ויצא.

פעם בפעם, כשהוא נפטר לנפשו מחברת אנשים כאלה, הוא שב ממש לתחיה. אלה כפות־הידים המזיעות והקרות, מפלי הבשר מאוּכּלי־ההרגשה והבל־פּיהם הכבד מדכּאים וּמשעממים את רוּחו, וחלף השפע הרוחני, שהם משפיעים עליו, נדמה לו תמיד, כי נוטלים הם ממנו את העיקר, והוּא מתמלא לפעמים חמת נערה קטנה, בשעה שזקן עוגב אליה.


אַים, איפוא, אותם הצעירים קלי־הדעת, אבל החומים והמלבבים, בעלי השׂיער השחור, הרך והריחני והידים החמות, השזוּפות, השחרחרות?!

מזלו האכזר מתגרה בו. תחת אותם החלקים, השחרחרים, הזרים, הרחוקים, שהוא עורג אליהם כל ימיו, יאַנה לו המקרה דוקא את אלה החיורים, הקרים, הרכים, הקרובים, שהם כמו “עצם מעצמיו וּבשר מבשרו”…

וּבאותם הרגעים, שנדמה לו, כי מרגיש הוא בעצמו את יפי־תארו ואת עומק־בבותיו, או על משכבו בלילות, כשחלוּקו החדש מבעבע וּמרשרש על כתפיו המלאות ועל קיבּוֹרוֹת־זרועותיו הבולטות והחמות, מגיע כעסו עד כדי בּכיה. ונזכר הוּא אָז, בשעה כזו, גם בזאת, שמעולם לא אירע לו להיכנס בקרבה עם אותן הנערות החומות, הזרות, שהוא פוגש אותן לאור הפנסים והחלונות או מזדמן אתן ברכבת; ופעם בפעם הוא נמצא דוקא לאלה הרופסות, התאותניות, החיורות, בעלות המצחוֹת הגבוהים והנוצצים, ושגם בהן הוא מרגיש מעין קרבת־בּשׂר.

ו“הפילוסופים”, נפלי החברה האלה, אך יוצקים עופרת בכנפיו. נטפּלים הם אליו תמיד כמעט בעל־כרחוֹ, מחליקים בחיבּה את מפרקתו והוּא ישן עמהם בחדר אחד, משוטט עמהם ברחובות הרועשים כאסיר־שלשלאות, בלי יכולת ליהנות בחברתם כנפשו שבעו אף מהפּירות והממתקים השונים המבהיקים לנגד עיניו. נגרר הוּא לפעמים אחריהם גם מחוץ לעיר, ושם נדמה לו, כי בהתלהבותם המשונה כובשים הם להם את האילנות, הדשאים, האגמים והפרחים, ותוכו הוא ניחר, ריק… והעיקר – שהם מטשטשים את מזימתו הכמוּסה, מטרת בואו הנה, לקריה ההומיה הזאת. כי בעצמו של דבר, תחת האמתלה להשתלם כאן בלימוּדים הסתתרה כּוָנה אחרת, אותה הכוָנה המטוּפּחת בדמיונו משכבר־הימים: “לטעום פה טעם־הכל”…

אמת הדבר, שבסתר־לבו אין הוא סובל כל אותם הענינים העומדים ברוּמו של עולם, ופעמים רבות הוּא שומע את הענין המַלאה העמוּס עליו באונס ומהרהר בתוך כך על תוּפינים, תפוּחים, דובדבניות ודברים אחרים, אבל, סוף־סוף, לכשירצה, הוא גדול בכל זאת. כן, לכשירצה! אמת גם הדבר, כי יש שהאחד מתלהב ומדבר אליו בדם־לבו וסובר לתוּמוֹ, שהדברים נוגעים עד נפשו, בעוד שבאמת הוא מבקש לו רק תחבולה מחוכמת, איך לאנוס את עצמו מן הצחוק המציק לו – אבל לכשירצה הוא יכול לרדת לסוף־דעתם ולהבין ולסקור את הכל, ולא לחינם לחש לו שמעון טסר פעם אחת, כי הוא רואה בו דבר־מה של גדלות.

וההרהורים המסוּתרים על דבר הפּירות והממתקים ודברים אחרים, אלה ההרהורים הזרים, המבצבצים ועולים בעצם הענינים הרמים והנאצלים, תופסים מקום סוף כל סוף, ישנם, וקטנוּתו נוטלת לה מצע ומשתרעת בתוכו כמו שהיא. דמיון כוזב התעהו, כי אפשר לארוב במסתר, בחשאי, ולתור מן החרכים אותה הנקוּדה שהכל מתלבטים בה, ולהגיח מן הצד ולרמות… לא־א־א! הויתו משתטחת בתוך החלל הכללי במידתה האמיתית למרות הרצון וההערמה.

אמת הדבר, שבלילות־חורף, לילות־ירח, היוּ שניהם, הוּא ואחיו הגדול ממנוּ, המשוֹרר, מביטים בעד החלונות אל השלג, אל הצללים, אל עמודי הטלגרף, ומקרב לב שניהם התפרצו אז לסירוּגין הברות־געגועים:

– א־ה, אַה!..

אבל בכל־זאת אין לכחד, כי כאין הוּא לגבי אחיו. כי עוד בימי ילדוּתם, בשעה שאחיו היה נשען על החלון וּבוכה חרש, כדרכו, מסיבּה בלית־ידוּעה, היה הוּא מתגנב אל המזווה האָפל והקריר וּמלקק שם בהיחבא את הריבּה המתוּקה, או היה משתוֹלל, מתגרה באחותו הקטנה והשקטה וּמכּה אותה על לא דבר… במות עליהם זקנתם התיפּח הוּא, הילל, כתינוק והוריד שפע דמעות, ואחיו לא בכה; וכנגד זה, כשהלז מפזם בינו לבין־עצמו, בחשאי, מתוך לרמונטוב: “בדמוּתך אבקש דמוּת פנים אחרים” וכו', מיד עיניו נרטבות. זוהי באמת נפש כבירה – רוחב אין־סוף, תהום… שיריו הקצרים הם לכאורה קלים, שאננים וּשלוים, אבל שלוָה זו אינה אלא סערה כבוּשה, זוהי שלוַת חיה מדבּרית, שלוַת־הים. אמנם גם הוּא, הילל, בשעה שהוּא ממקשיב אל העוגב בית־תפילה קתולי, נדמה לו, שבכוחו עתה לחולל שירה שמַימית, אבל כיון שהוּא בא לביתו, מסב אל השוּלחן הערום וּמנסה לכתוב, מיד נופל מבטו על העיגוּל הרטוֹב – רושם קיתון־המים – והוּא מתרוֹקן, מרירתו תוססת בו, והקולמוס למשא על אצבעותיו.

ובלילות־אשתקד, ברגעי יקיצותיו התכוּפות, היה מוצא את אחיו ער, לוחש בינו לבין־עצמו איזו לחישה טמירה, קובלנית, שדמתה לרעידת צמרת היער תחת רקיע מעוּנן. והוּא לא יכול אָז להתגבּר על שנתוֹ המתוּקה, חזר וכבש את ראשוֹ בּכּר, חלם חלומות מגוחכים, וצחק עד בוקר מתוך שינה.

וצחוקו זה עצמו מה הוא? הוא צוחק תמיד, כמעט בלי כל סיבּה מוחשת לכך, בהקיץ וּבחלום. יש שגם בהביט אליו כלב הבטה ממוּשכת קצת, הוּא מוכרח לצחוק; הוּא צוחק, והכלב מוסיף להביט אליו בעינים קמות, וכאילוּ ינוד לו: “אך זהוּ קטן־מוח!” וכשהוּא רוצה לכבוש בכוח את צחוקו המתפּרץ ובוקע, בשעה שמראה כובד־ראש דרוש ממנוּ, הרי אין לו תחבולה אחרת, בלתי־אם למהר וּלשווֹת לנגדו גולגלות־אדם מרוֹצצוֹת, שדמן שוֹתת.

והילל הרגיש עתה, כי כל הוָיתו בהירה, צרה, חלקה ויכולה להיתפס על צחוקה וצערה גם־יחד בתפיסת־כף אחת. הוא ניסה להעלות מקרקעית־עברוֹ איזו “חתיכה”, שתכיל בה עוֹמק, קדרוּת, ותפס רק זה, שבנערוּתו, בימי הספירה, אחרי תפילת־ערבית, היה רץ מבית־המדרש הביתה יחף, על הדשא הרטוֹב, וחיפוּשיות זימזמוּ וסטרו על מצחת כובעו… והוּא הלך ולחש: – קטנוּת, קטנוּת, קטנוּת, קטנוּת…

וזה לפני ימים אחדים, כשבעלי־דירתו הלכו להם והוא נשאר ביחידוּת עם התינוק הקטן, תינוק בן־שנה, שישב בעריסתו ושתק, ניגש אליו ועשה העויות משוּנות כלפּי הפנים הקטנים והתמימים; הוא, הילל, פער והרחיב את פיו, הושיט את לשונו, מיצמץ בעיניו, עיקם את לסתותיו והוציא הברות קטוּעות, הברות־שגעון. “כזה הנני, דע לך!”… צוַח אז בלי חיוך מתוך העויוֹת הזרות.

– כזה הנני! – קרא עתה הילל בקול בהיכנסו לתוך השוק הקולני שממול הגן וניגש אל סל התפּוּחים הראשון. נשים זקנות שזוּפות ומקוּמטות וּבעלות שפתים כחוּלות מישמשו בידיהן הרזות וּשחורות־הציפּרנַיִם בפירותיהן השונים: תפוּחים, אגסים, שזיפים, ענבים… הילל קנה ואכל באותו מעמד מכל שמבטו נפל עליו, שילם ביד רחבה, לעס וּבלע. הפּירות היוּ מקולקלים, רקוּבים ובאוּשים, ותולעים אדמדמי־ראש ביצבצו מקרביהם. אך הוּא חטף ואכל, חטף וּבלע, בדלגו על טעמם. מסביב נדחק ההמון, המה, התלחש, וריח חריף של דגים מהוּל בצחנה של לשלשת נדף;תרנגולות צפוּפות התנגשוּ בתוך כלוביהן והציצוּ מן החרכים בעיניהן התמימות. יהוּדי בעל זקן מגוּדל עמד מול הילל, הביט אל עיניו ופרט על מיני שלפוּחיות, והן השתפכו כזמיר, קירקרוּ כצפרדע, הגוּ כאַוָז, התיפּחוּ כחתול…

בזרקו לרגליו תפוּחים נגוּסים, חמוּצים, שהקהוּ את שיניו, הלך הילל לעבר רחובות ארוכים רועשים, מבריקים. השתולל רוח חזק, חם, העלה אבק, נשב בשמלות־הנערות, ההולכות ואוחזות בשולי מגבעותיהן, וסימן את חמוקי ירכיהן. מבעד לזכוכיות הצלוּלות של החלונות נשקפוּ נקניקים עבים ושמנים, רובים וסייפים מצוחצחים, מעשי־צעצוּעים, שעונים, מכונות־תפירה… גלגלי־השחזה התגלגלו תחת סכינים ומספּריים, צווחו והתיזו ניצוצות. מרכבות־הטראם השתקשקו רצוֹא ושוֹב ונשמע לרגעים קול־צפירתן. על המדרכות, בעריסות־אופנים, ישבו חצאי־אנשים ופשטוּ יד. מתוך חצר אחת הגיעוּ מנגינות תיבת־זמרה, השׂיאוּ רגע לעולם אחר, ונפסקו באמצע… בתים גבוהים הלכוּ ונבנוּ פה ושם, ריפרפוּ הבנאים בינוֹת לפיגוּמים וסולמות ונדף ריח סיד, תוּקנוּ חלקי כביש ועלתה צחנת אַספלט רותח. מצלעות בתים אחדים, מגבוה, הציצו פסילי־אבן – אנשים ענקיים, התבלטוּ שוקים, ירכים, רגלים יחפות, עקבות, שרירים מוּצקים, קיבּוֹרוֹת, גידים… ועל כל אלה התנשא ונמשך הכּרוֹז:

–סַא־אַ־א־אַחַרני מארוֹ־וֹ־וֹ־וֹז.. (גלי־דה!…)

הילל פנה לשמאל ונכנס לתוך רחוב שקט שבתי־אבן גבוהים וארוכים, בעלי שׂבכות־ברזל, נמשכו בו מזה ומזה. אלה היו בתי־צבא ובתי־אסוּרים. אנשי־חיל מזוּינים עמדוּ על משמרותיהם ליד הסוּכות המנוּמרות.

אך הנה הוא המשעול הצר. הנה האדמה הכהה והלחה שאינה מרוּצפת. הנה הבּיצה שבאמצע־הדרך. הנה גדר־הלבנים הנמוכה ועל ידה העצים קצוּצי־הראש וכפוּלי־הגזעים הדומים לשוֹקים מפוּשׂקוֹת. הנה הוּא הבית הנמוך המסוּיד, בעל שני החלונות, שמבעד לאחד רומזים פני נערה להיכנס.

תוך הבית הצר ניצנצוּ לעיני הילל: עביט־השופכין המלא, קליפות תפוּחי־זהב שצפוּ על פני מימיו, כלי־הבּישוּל הרבים התלוּיים על הקיר מעל לכּירה, כדים וקיתונים כחולים, מחבתוּת, קערות־עופות… אשה עבה מסוּרבלת שכבה על הספּה, פניה כלפּי הכותל, ומאחוריה, בעד סדק שׂמלה, מחשׂוֹף לבן. נערה אחת ישבה על אֶדן־החלון והביטה החוצה, ואחת, צעירה כבת שבע־עשׂרה, עמדה מוּל הראי וסרקה את שׂערה הרטוב. נדף ריח בּוֹשׂם מחניק.

– יפהפיות יש אצלכן? – שאל הילל בקול רם, בקול שאינו שלו, כמנוּסה בכך.

– ואני? – התחילה מתחטאת לפניו זו, שסרקה את שׂערה, וקשה היה להבחין, אם צוחקת היא או בוכה.

הוא חבט על שכמה ותוך־כדי־דיבוּר והנה הוּא עמה בתוך חדר צר, בעל מיטה אחת, שוילון אדום מתוח על חלונו.

היא פירקה את מחיצת־הקרשים וגדרה בה בעד הפתח. חלל האויר נעשׂה צר עוד יותר.

מצע המיטה היה דל וּמסוֹאָב. על הכר הושיטו לשון אריות קטנים.

בלי הבט אל פניה פיתח את פי כותּנתה הרגיש בתוך־כך את הבל־פיה, הבל חם שהתנדף בריח־יין. אחרי כן התפרקד, שׂם ידיו תחת מפרקתו, כדי להתרכז מעט.

– מהר־נא! אין פנאי!

– טססס!..

והוּא הושיט למעלה את אצבע־שמאלו.

– שוֹטה! – קראה בקול רם וסטרה על לחיוֹ סטירה צלילית ותצחק.

– מה, הלהכותני אַת אמרת, הא־אַ?!

והוּא שילב את ידיו בידיה והתחיל מתגושש אתה וּפוֹכר את זרועותיה אילך ואילך.

– מה חזקות הן ידיך!..

ולאחר שעה קלה, כשיצא משם ופסע פסיעות אחדות על־פני חוץ, בלי חוש את רגליו תחתיו, התיצב ושאל:

– ועתה מה? לאן?

הרוח הִשיב את מגבעתו מעל ראשו וגילגלהּ על־פני הדרך, והוּא רדף אחריה וגירה את עצמו בקול:

– קטנוּת, קטנוּת, קטנוּת, קטנוּ־וּ־ת!


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!