רקע
גרשום שופמן
בין החומות
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

 

I

השעה אחת־עשרה בלילה. סוֹף־שבט.

ראש פלוגת־המשמר היה בפעם הזאת סגן־האופיציר אנדריי פֶּרמינוֹב מפלך ויאַטקה, הנודע בכל הבּטליון השני בדייקנוּתו ובאכזריוּתו, ולכן לא ערב הלילה איש את לבו לשכב על האצטבה שלא בשעה הקבועה לכך, והסדר נהג, איפוא, כדת, היינו: משמר שני ישן על האצטבה והשלישי – ער; כשלראשון תמלאנה שתי שעות – השני יוצא למַלא מקומו, הראשון שב אל בית־המשמר, והשלישי שוכב. וכך חוזר הדבר חלילה.

– פּרמינוֹב, הלא ידוּע לכּל – סחו ביניהם אנשי המשמר השלישי נוֹאשוֹת, בלכתם ממשמרותיהם, דחוּפים ברוח אחר ה“מוביל” ההולך בראש – הוּא עצמו לא יישן ולאחרים לא יניח.

– פעם אחת – מספּר גורסקי, חייל בעל־בשר, שנדידת השינה כבדה עליו ביותר – היה שצֶ’קוּרין, זה ה"חוֹחוֹל, (בן־אוּקראינה), ראש־המשמר, ונהג אז כך: באת ממשמרתך, שכב לישון ותוּ לא. הוּא עצמו ישן כל הלילה; ובפני אלה הויאטקאים “אַל תעלה על דעתך” להתנמנם; הם לא יתנוּ לך לשכב עד שהמשמר נכנס אל הבית. הויאַטקאים ידוּעים הם!

– היאך, איפוא, אתם דנים, אַה? – לא יכול המוביל, היֶפרייטוֹר, להתאפּק – הנה טוב, באתם ממשמרותיכם, והנכם שוכבים לישון, גם אני ישן, גם ראש־המשמר בעצמו ישן, כּוּלנוּ ישנים, והנה דוקא בעצם שעה זו נכנס האופיצר התורני של הלגיון. מי יהא החייב, אה?

– אל עמדתי אני מגיעות הצוָחות והצריחות מבית־ההפקר; שם מרננות וצוחקות ומגדפות. תּינזף־נא אִמן! מה הן עושות לעת זקנה מתאווה הייתי לדעת.

המוביל ענה גם על זה דבר־מה, אך קולו לא נשמע מפני הרוח.

בין ההולכים היה גם ניסן לוין, חייל מן הרוֹטה הששית, שמקום משמרתו הוא הרחוק ביותר: אצל מחסן־הכדורים, הנמצא בקצה הכיכר על־יד הנהר. אחרי אשר סילק מעליו את ה“טוּלוֹפּ” (אדרת גדולה וכבדה, הניתנת למשמרות בחורף והנמסרת בעמדה מאיש לאחיו), הרגיש עתה את עצמו קל ביותר; ונהדף מאחור ברוּח החזק הנושב מעבר הנהר, התירא, שמא ייפּגע בכידונו של ההולך לפניו, והוּא הלך הלוֹך וקרוֹא אל זה:

– אל על הכידוֹן, אל על!

– מפני המות את מתירא? עת־מלחמה עתה, והוא את הכידון ירא! – הראית בן־חיל כזה? – ליגלג האחד.


– במשך שתי השעות, שאתה עומד על משמרתך, “השד יודע” כמה ומאין באות לך מחשבות; והכּל על אודות מולדתך… – עונה פתאום אחר.

הם כבר הגיעוּ בדרכם עד המקום, שבו הם מתאמצים, פעם בפעם, לבלי הביט לימין: שם בצד השביל, על־פני השלג הקודר, היה מוּטל כלב מת, שראוּהוּ כל היום ושעברוּ עליו כל פעם בשתיקה.

אך הנה הגדר הנמוכה המַקפת את החצר המרובעת הגדולה, המכילה בתוכה גם את כל הבּטליון הראשון, גם את בית תיקוּן־הנשק, גם את הרוֹטה החיצונית (לשירוּתים שונים) וגם את הבית של פלוגת־המשמר. למרות נעלי־הלבד הכבדות שעל רגליהם עברו בקפיצה קלה אותה גדר, איש־איש בהברת: ראז־ז!" (“אח־ת!”)

בתי־הרחוב ה“חפשיים”, שמעבר לגדר מסביב, היו כמעט כולם אפלים; ורק החלונות הגדולים של בית־ועד האופיצרים הגבוה שכנגד היוּ מוּארים בשפע־אור. האויר בחוץ היה לח וקר, והחיילים התחרוּ איש את אחיו להתפרץ אל תוך בית־המשמר ראשונה.


 

II

הבית של פלוגת־המשמר נחלק לשני חצאים שוים במידתם. החצי הראשון הכיל בתוכו את ה“כוננית” עם הרובים הקבוּעים בה, את הכיוֹר, את תנוּר־ הברזל העגול ואת שעון־הקיר העגול; פה שררה תמיד עלטה. בחצי השני סמוּכה אל הכּוֹתל עמדה האצטבה הערומה, שדף משוּפּע קצת השתרע לרחבּה למראשותי השוכבים, שולחן, ארונות וספסלים. את החצי הזה האירה עששית קטנה תלוּיה בתקרה, שזרקה קצת אור בעד הפתח גם לתוך החצי הראשון.


בחצי הראשון התקבצו אחדים מסביב לתנור, שכמעט נצטנן, חיבקוהו וגיפפוהו, אחדים ישבו אל אדני החלונות והתנמנמו, ואחדים היו תועים אחת הנה ואחת הנה, כשהם מבקשים פתאום איש מחברו לקפל את צוארוני־אדרותיהם הזקוּפים מאחוריהם. לאחד יציק הצמא והוא רץ רגע־רגע אל הכּיוֹר: השלשלת המחברת את הקיתון אל הכיור מקשקשת, המים קרים עד כדי מיחוּש־הרקוֹת, ומתוך הקיתון נודף ריח־צבע קשה… זה נוֹטל את רוֹבוֹ ומסתכל בו לאור העששית, לראות כמה העלה חלודה, ומשיבו למקומו, כשהוא גומר בלבו: “נחוץ יהיה מחר לעשות פירוּק גמור!” ואחד מתגנב ומתכנס בחשאי אל תחת הכוננית וישן שם על הקרקע את שנתו.

ומאחורי התנור, במרומי־הקיר, מנסר הגלגל במרוח, מנסר וּמנסר – בלי־הרף.

בחצי השני יושבת חבורה אל השולחן, מספּרת וּמסיחה. נושא־הענין היה “גנב”. כל אחד סיפּר מעשה מביתו על דבר גנב, שנתפּס והוּכה עד כדי מיתה.

– התרופה הטובה ביותר להם – העיר מבשל־הדייסה יֶגוֹרוֹב, בעל פנים מחוּטטים – היא זו שהשתמשנוּ אנו בה כמה פעמים: לתקוע יתד לתוך בני־המעיים!

– שינה זו מה היא! – מרעים פרמינוֹב בקולו על המתנמנמים על אדני־החלונות בחצי הראשון – “מַרש” אל השולחן!


ואנשי המשמר הישן התלכדו בתוך כך צפוּפים על האצטבה, בלי מצוֹא עצה נכונה, היאך ועל מה להניח את הראש. הדף המשוּפּע קשה הוּא וגם נמוך יותר מדי; הזרוע כשהיא נכפפת ומתכּווצת, מיד היא מתעלפת. אך עד שהעצה נמצאת להם הם כבר ישנים!

רק אחד מתהפּך ביניהם מצד אל צד ופעם בפעם הוא נוהם: – “אוּ נוּ”…

הוּא משה אַנצילביץ', בן הרוֹטה השמינית. לוֹ יש בית, אשה וילדים בעיר זו. הוא נודע בין כל יהוּדי הלגיון ליהיר, לפיקח, לבעל־לשון ולבן־חיל. הוּא קַלָע ממדרגה ראשונה, ובהתעמלות אין דוגמתו גם בין סגני־האופיצרים. כשהשעה צריכה לכך, אין כמוהו יכול לתבוע את עלבונו ממי שיהיה. חטמו ישר ושלם, דיבּוּרו אמיץ, חריף ופלספני, שרטוּטי־פניו מפוּתּחים ומוּבלטים, והרגשה או טעימה כלשהי ניכרת בהם כהרף־עין.

כשהרגיש בלוין, – זה היה מתהלך כל אותה שעה לאורך־הבית הלוך ושוב, הלוך ושוב – העשוי תמיד ליהנות מדבריו ומהתפלספותו, הוא פותח ואומר:

– אי אפשר לישון בשום אופן! הן לכאורה הלא מוכרח אתה לישון, משוּם שיודע אתה, שברשוּתך רק שתי שעות אלו בלבד, אבל משוּם זה גופא שיודע אתה, כי עוד מעט, עוד מעט יעירוך, הרי נגזלת שנתך גם בשעת הרשות! – הבה, – הוא התנשא לשבת – הביטה שם אל השעון, כמדוּמה לי, שכבר שתים־עשרה פחות רבע. מה איכפּת לך? עוד מעט ו“המשמר השני, התקן את עצמך!”.

– הלא דבר־פלא הוא, – הוא מוסיף – שם בחוץ. על משמרתך אתה עומד רק שתי שעות, וכשתי שנים הן בעיניך! הנך עומד ועומד, מקיף את הבנין אלפי פעמים, הלוך והקף – ומחליפך אין! כבר העברת בדמיונך את כל חייך מים־הולדתך על כל פרטי פרטיהם, כבר שכחת את הרגע שהתיצבת כאן – וסוף אָיִן! ופה בבית־המשמר הלא אתה שוהה ארבע שעות, והנה עד שפונה אתה כה וכה, וכבר עת ללכת שוב! אוּ נוּ!…

הוא העיף עין מרה על בני־יפת הישנים בנחרה מתוקה, מדובקים זה בזה, והוסיף:

– והם מנחרים בכל כוחם! ואתה אך צוחק, – הוא פונה אל לוין. – מים שהכּרתיך פה בצבא, הנך אך צוחק. הראיתם, אדם שהוּא צוחק תמיד!

הדברים האלה עוררוּ צחוקו של זה ביתר עוֹז, והוא גחן ונכפף לארץ צחק בכל אבריו עד כיד מיחוּש הבטן ודמיעת העינים.

– מ־מ! – ניענע אנצילביץ' בכפּוֹ תנוּעה של יאוּש והפנה את פניו הצדה.

– והלז אוכל מתוך ה“בּאק” (קערת־נחושת גדולה) את הקטניות המצוננות: בחצי־הלילה…

– משמר שני, התקן את עצמך! קוּם! מהר!! – הרעים פתאום פרמינוֹב בקולו מתוך החצי הראשון.

– זהוּ! – השפּיל אַנצילביץ' את קולו, ובעצלתיים ירד מעל האצטבה. השוכבים – מקצתם קפצוּ ממשכבם כנשוכי־נחש ומקצתם סירבו והוסיפו לשכב; אז ניגש פרמינוב אל האצטבה ובעט בכוח בכפּות־הרגלים הפשוּטות וצוַח:

– וכי לא לכם נתכוַנתי?!

והמשמר השני מתחיל להיחפז: זה חובש לראשו את ה“בּאשליק” (ברדס) וּמוֹשיט את שתי קצותיו אחורנית לאחר, כלומר: קשוֹר והדק היטב! זה חולץ מעל רגליו את נעלי־העור ונוטל את נעלי־הלבד, לזה אבד רובו והוּא הולך ומהפך בכל הרובים וממצמץ בעיניו אחוזות־השינה אל ציוּני מספריהם.

והמובילים אָצים: “שאַגוֹם מַר־ר־ש!” (קדימה צעד!")


 

III

על־פני האצטבה הפנוּיה מן הקצה אל הקצה השתטח בן־רגע המשמר השלישי. לוין, שהיה גם הוא במשמר זה, תפס מקומו על שפת האצטבה כלפּי החלון. הוא שכב על צדו השמאלי, את הבּשליק קיפּל וגָלם למראשותיו, ובכובע הגדול האפיל על חצי פניו הימני. “הנה עתה השעה אחת – חשב, בכבשו את פניו בתוך הבּשליק, – עד שלוש אישן, משלוש עד חמש – בעמדה, ומחמש ואילך עוד אפשר יהיה לישון כשעה אחת”. ונרדם. הוא חלם, שהזגג החרש, מר־הנפש, בא אל ביתם, שם בעיר־מולדתו, לקבוע שמשה באחד החלונות. את החלון הזה הצמיד הוא, לוין, לא־כבר אל המשקוף במסמר חלוּד גדול. הזגג חפץ, לתכלית מלאכתו, להוציא את החלון ממסגרתו, אחז במסמר וניסה לנענעו הנה והנה, וכשראה כי אי־אפשר להזיזו ממקומו הזזה כל־שהיא, התחיל מתמרמר בינו לבין־עצמו:

– “לדורות!”…

והוּא, לוין, צוחק מתחילה צחוק כבוּש, בקושי, אך מעט־מעט ירוַח לו, והצחוק מתפּרץ, צחוק קל, מרוּוה, מתגלגל.

– מי זה צוחק שם מתוך שינה? – שואל אחד העֵרים המסוּבים אל השולחן.

– אַה־אַה־אַה! – עונה פּיוֹטר שַלַיֶב, בן־הרוֹטה של לוין – זהו לוין שלנו. הוּא צוחק תמיד. יש שגם בעמדו בטוּר הוּא צוחק. הוא גם נענש כמה פעמים על חיוכיו. “עלם” טוב הוא; “מלוּמד” כמוהו, אחי, מעטים המה גם בין “שלנו”. אותו הכל אוהבים, גם מפקד הרוֹטה, גם הפלדפיבל. הוא גם בצורתו אינו דומה ליהודי!

השעון הורה שלוש פחות עשרה.

– משמר שלישי, התקן את עצמך! מהרו!

לוין קפץ ממשכבו כרגע, חבש לאזניו את הבשליק, נטל את רוֹבוֹ, הסתכל בו לראות אם שלו הוא וראה בין כך את החלודה הרבה שהעלה כוּלו, הצטרף אל משמרו ויצא.

– ראוּ־נא – העיר אחד אחרי כמה פסיעות – בבית־ועד האופיצרים עוד יש אור. אך זוהי צהלה להם הלילה!

כשיצאו אל הכיכר השוממה שמעבר לגדר, נשב בפניהם הרוח הקר והלח והשמיע קטעי נגינה דקה ועצובה, בחלפו על הכידונים… השמים היו מעוּננים. שלגים מופשרים למחצה, גלידי־קרח ורכסים ערומים כיסוּ את האדמה בערבוביה. הבהרות הכהות, שנראוּ מפוזרות מרחוק, הלכו והסתמנו מתוך האפלה יותר ויותר. אלה היו בתי־הגרנות והאסמים – המשמרות. בצלע כל אחת מהן התנוססה הסוכה המנומרה. בקרבם אליהם קרא המוביל בלחש:

– עתה – איש למשמרתו!

לוין עבר את כולם, פסע ודלג על שלג תחוח וחורק ועל שלוליות מוגלדות עד הגיעו אל משמרתו הוא. זה היה בנין־אבנים מרובע בלתי־מסוּיד, מחסן־הכדוּרים, שניצב על ההר ונשקף אל פני הנהר.

– האם ישן אתה? – קרא אל מי שעמד מכונס ומצומצם בטוּלוּפּ, נשען אל הקיר – תנה את הטוּלוּפּ!

הלז הסיר מעליו את הטוּלוּפּ והטילו על לוין.

– עמוד מאחורי כותל זה, פה לא ינשב הרוּח. על הסוללה תוכל גם לשבת. עתה גם השד לא יראה!

ואחרי לכתו ממנוּ כמה פסיעות שב על עקביו, וקרא:

– את המשרוקית שכחתי… הא!

לוין התכנס בטוּלוּפּ הארוך והכבד, את ידיו הכניס אחת בשרווּל חברתה, בלפתו בהן את הרובה שעמד על הארץ. חבלי־השינה עוד גירוּ את ריסי־עיניו, והוּא נשען אל הכותל הקר, שקרתו חדרה גם בעד הטוּלוּפּ העבה, ומיד מיהר לחשוב, כי בעוד ששה חדשים, כשישתחרר מן הצבא, יבוא לביתו, ותיכף־ומיד, בלי דבּר דבר עם איש, יתפשט עד חלוּקו ויעלה על התנור. שם יתכנס בכּסת הגדולה והרכּה וגם יתכסה בבגד. על השאלות וההפצרות יענה:

– אישן־נא מתחילה כנפשי שבעי, ואחר כך אדבר לכם. ארבע שנים רצוּפות לא נתתי שינה לעיני!

שעה רבה עמד בלי־נוע והתנמנם נמנומים קטועים, אך אלה התבדרו לאט־לאט והוא ננער פתאום, זז ממקומו והתחיל לטייל ולהקיף את החומה הלוך והקף, כשהוּא מַקיש בקת־רובו על פני הכפוֹר נקישות עמומות, זו אחר זו. מהמשמרות הסמוכות הגיעו קול צעדים אחרים, נקישות אחרות, פיהוקים תכופים… נשמעו שריקות־הרכבת, שריקות בהוּלות, עליזות, מיללות, מתיאשות; מַשק־נשימותיה, משק מתקרב ומתרחק; נביחות־כלבים קרובות ורחוקות ועוד רחוקות מאלה.

וכשפניו כלפּי הנהר, משׂתער עליו הרוח, נושב אל עיניו וּמדמיען. בעד לחלוחית־הדמע הוא רואה את הנהר הקופא בקרח כהה, את סוָארי־העצים שעל שפתו, את האניות ההפוכות הגדולות, את יתר הבהרות שאינן ברוּרות. מראה־הנהר וחופיו הוא ממש כמראה הדניֶפּר, ונדמה, שאילו כונן את צעדיו לאורך־שפתן, דרך הרכסים והבקעות האלה הלאה־הלאה, כי עתה היה בא אל בית־צמחון. בת ארבע־עשרה היתה פייגיל בלכתו לעבודת־הצבא, וּבבואו כבר תמלאנה לה שמונה־עשרה. בהיפרדו מהם נשק רק למשה רעו בלבד ולשאר בני־הבית לא נשק; היתה אז שעת־צהרים, ובבית שפע־אור, והכּל כה ברוּר וּבהיר… עכשיו, כשישוב, יכוון להיכנס אל ביתם בין־השמשות, בשעה שלא יום ולא לילה. ומפני מה לא שררה אז בבית איזו עלטה, או שכרון עז מדוע לא תקף אותה שעה אותו, את הכל?! ובכלל, עוד קודם־לכן, מה בכך היה, למשל, אילוּ קם פתאום בחצי־הלילה, כשהשלג הזך נוצץ בניצוצי־תכלת לעין־הירח, ועמודי־הטלגרף, בהציגם את רגלם לפסיעה אחת, שקוּעים בהמייתם העצוּבה שאינה פּוסקת שם מחוץ לעיר; מה בכך, אילוּ קם אז ורץ דרך העיר הישנה בצד הנהר ובא עד ביתצמחוֹן ודפק על הדלת ונכנס בחשאי מתחילה לחדרו של משקה והעירו משנתו, כשזה חם במשכבו, וחיבקו ונישקו אל שפתיו, אל לסתותיו, אל צוארו… ובשכרונו זה היה עובר מעליו אל שאר אחיו ואחיותיו הצעירים, אל פייגיל… הלא נוגה־הלבנה מונח על הקרקע, על הפסנתר, על עציצי־הפרחים! מה בכך?!


בכל שלוש השנים לא עלה בידו מסיבות שונות לקבל חופשה לביתו לירח או לשני ירחים. לוּ התראה אִתם שנה־שנה, כי אז לא הרגישו בו כל שינוּי. כבר אבדה לו אותה הרעננוּת, כבר אין אותו עסיס־הנערוּת. אך אין דבר! שריריו התפּתחוּ וחזקוּ, גמיש הוא עתה וקל. כשיזדמנו יחד הוא ומשקה ומנחם, שגם אלה ישתחררוּ בקרוב, אז ביום־חמה, על הכּיכּר הירוקה שלפני בית צמחוֹן, ישתוללוּ ויקפצוּ וידלגוּ ב“טשיחַרדה”, ופייגיל בלבוּשה האדום תביט מעל המעקה. גדוּד כי יעבור דרך עירם ואנשי־צבא יתאכסנוּ בביתם, יתחרה אִתם בשימוש הרובה…

– אַיֶך? – העירו פתאום הקול – תנה הטוּלוּפּ ואת המשרוקית! – מהרוֹטה החיצונית בא חייל וסיפּר, כי עוד מבערב נתקבלה טלגרמה: דורשים מלגיוננוּ רוֹטה “על־פּי ההרכב המלחמתי” אל המזרח הרחוק – רוֹטה אחת כהוָיתה, וחמישה־חמישה מכל שאר הרוטות נוספים עליה. בועד האופיצרים כבר הפּילו גורל (וזהוּ האור שדלק שם כל הלילה!); נלכדה הרוטה השתים־עשרה. מי ומי ילקחו מיתר הרוטות לא ידוע עדיין.


 

IV

– ומה דבר זה בעיניך? – דיבר אַנצילביץ', כשהוּא שוכב פרקדן על אדן־החלון. הוא נעץ מבט־ציפּיה בפני לוין, שעמד על גביו שקוּע במחשבה וידיו לאחוריו.

– אָה! – ננער פתאום לוין מקפאונו – אין כאן על מה לקרוע! אם ליהרג – ליהרג!

הוא ניענע בידו האחת והתחיל מטייל אנה ואנה…

אנצילביץ' גיחך גיחוּך מר וענה:

– לוּ כבר נשׂוּי היית כמוני, כי אז! ועתה הלא טעם חטא בודאי לא טעמת עוד! ה־ה־ה…

והתאנח.

– מה אתה צוחק? – קם עליו לוין. – אל־נא נרמה את עצמנו. הלא חצי־חיינוּ הטוב ביותר כבר חלף־הלך לו, ולפנינוּ רק מעט ימי־עמידה, שכבר אין בהם חפץ, ואחר־כך חולשה, ו–גויעה! לשכב על המיטה ולהימוק ולגווֹע לאט־לאט טוב יותר?! פה, למצער, מת אתה במהומה, ברעש, בהלמות התוף… בהן שלי!

– היהוּים כבר התחילו “מגרגרים” ביניהם! – קרא האחד מאצל השולחן – תלכו למלחמה, תלכו!

לוין הוסיף:

– להזדקן ולהיתקל על כל צעד בצעירים ובצעירות ולתעות ולהידחק בין ההמוֹן – כבריה אין חפץ בה, עד שאיזו מחלה מתגלית בך בהיסח־הדעת ואתה מבין מיד, כי “זה הוא!” – אָה!..

– כן, כן, “חקירות” כאלה יודע אני זה כבר!

– אין אלה “חקירות”, כי אם זוהי האמת! מה בכך, – אני שואל אותך – כשאתה מחבק את אשתך, מעסה את בשרה כה וכה, והנך מנסה גם פה, גם שם?.. מה אחר כך? העל זאת לבכות צריך?!

הוא סיים בביטוי העז המרחף באויר, כלומר:

– לעזאזל!

אַנצילביץ' ענה:

– היאך?.. איך זה יתכן, להתפּשר עם אָבדן־החיים? אם אלה אינם, מה זה, איפוא, יש?.. שממית זו, כשאתה ממעך אותה, גם היא מפרפּרת. כל בריה, כל דבר רוצה לחיות. איני סובל, כשאדם משתטה כבחור־ישיבה.

– המשמר השני, התקן את עצמך! קום!

אַנצילביץ' קם והתמרמר:

– אוּ־נוּ!

הוא מיהר להחליף את נעלי־העור בנעלי־הלבד. בהיותו אזוּר באדרתו קשתה עליו הגחינה וכפיפה, חיתולי־רגליו התבדרוּ ונפרעוּ, והוּא התמרמר. את הבּשליק חבש לראשו בדמות קוֹנוּס, באופן שנזקר רק חטמו העז בלבד; בהושיטו את שתי קצות הבּשליק אחורנית אל לוין, דיבר אל זה:

– שם על משמרתי מחכה לי “טוּלוּפּ” המשקיע את הכתפים, כמו שסרדינסקי אומר: “הטוּלוּפּ מוצץ את המוח מתוך העצמות”.

הדלת נפתחה ונסגרה ברעש, והמשמר השני יצא.

לוין שכב על האצטבה והתאמץ לישון, אך איזה “עצם” קטן, אבל קשה וזר, כמין אבן קטנה, התחיל מציק לו בתוך מעיו הצקות תכוּפות, זו אחרי זו: אחת, שתים, שלוש… הוא התהפך אל צדו השני והעתיק ממקומה את קוּפסת הכדוּרים המצומדה אל מתניו מימין – לא הא. הוא ניסה לשכב בלי תנוּעה על שהיא, כמת, ואז נדמה לו, שהאצטבה שתחתיו טסה ודואה בלי קול, ואם יוסיף לשכב עוד, תישׂאהו ותשקיעהו לתוך איזו תהום, והוּא הזדרז, קם וקפץ לארץ והחל לרוּץ לאורך־הבית אחת הנה ואחת הנה.

קם חייל וכיבה את המנורה. מבעד לחלונות נשקפה תכלת־הבוקר ונשמעו ההכאות בתוף עם קול צרוד קורא לרגעים:

– הרחב צעד!

חניכי־הצבא הצעירים, של הבטליון הראשון, כבר “טיילו” בחצר במעגל.

פתאום נפתחה הדלת ואנשי־צבא רבים מהבטליון השני (שממנוּ היתה מורכבת עתה פלוגת־המשמר ואשר קסרקטיו נמצאים במקום אחר, הרחק מהבטליון הראשון), מזוּינים ברוביהם התפּרצוּ הביתה בקול־שאון וערבוביית־קריאות, שמתוכן בקעה ועלה גם הקריאה של בני הרוטה הששית:

– לוין, שַלַיֶב ויֶזֶרְסְקִי, תנו את הכדורים! נקבעתם למזרח הרחוק, ועליכם למהר את בדיקת־הרופא. היכן הן המשמרות שלכם? אנחנו תחתיכם. מפקד־הרוֹטה בא בחצי־הלילה וקבע.


 

V

ברוּטה השתים־עשרה התאספו כל הנועדים מיתר הרוטות (שעליהם להצטרף אל רוטה זו ולמלאותה עד כדי רוטה שלמה “לפי ההרכב המלחמתי”) לבדיקת הרופא הראשי. הקַזַרמה (הקסרקטין) היתה מלאה מפה לפה. כל אלה התפּשטוּ עד מתניהם וערומים נדחקו ונתחככו זה בזה, כהים לאור הבוקר העכוּר. אחדים הסתכלוּ בראי הצלול והעבירו בידם על בלוריותיהם הקטנות. פה נזדמנו יחד מכרים ומיודעים רבים, שבמקרה אחר היו נהנים זה מזה הנאה מרובה, אך עכשיו נתמעטה דמות כל אחד בעיני חברו, וכל אחד רחש עתה בלבו אל חבריו אלה איזה זלזול פנימי, זרוּת; לעינים אָבד הליבּוּב והברק שלהן ונדמו אלו לאלו כמאוּבקות באבק־קמח…

האופיצרים ומעיליהם הצחורים ריפרפוּ כמו מבעד לערפל; גם פני הרופא אֶרך־השׂפם היבהבוּ באויר, והורגש רק ריח־היין מפיו עם משמושן של אצבעותיו הקרות בקיבּוֹרת וּבדופק. הוּא רשם בפנקס ושלח מעל פניו אחד־אחד.

בחוץ ירד שלג גס, ופתיו הרחבות והנפוּחות התרפקו על מעילו של לוין, על לסתותיו, על ריסי־עיניו. ההמון הציבילי, ה“חפשי”, שט ברחוב כיום־יום; השוק רעש, ונערות רכות הלכו לבית־ספרן וילקוּטיהן על שכמן. מתוך החצרות נשמעה נסירת־עצים, מלמוּלי־ברבורים… וכל זה ביחד כמו טוּלטל, נעקר ממקומו כצמח, ונגלה הצד הפּנימי, האמיתי, השורש. רגע אחד הוּרגש, כי אין כל דבר נורא בעולם, אך מיד נהפך לנורא זה הרגע עצמו. לוין הלך והתאמץ לחוּש את האדמה תחת רגליו, דרך בצעדי־און, “חלק כבוד” בדיוק לאופיצרים שנזדמנוּ לו על דרכו, והרגשתו היתה כאילו בלע היום בבוקר בריה חיה כמו שהיא, על ראשה ועל רגליה. וכשהתעשת ונשא את עיניו סביבותיו, בכדי להיוָכח בדבר לחלוּטין, אם באמת יש על מה לחוס – כבר נתרבו פּתּי־השלג המשתוללות כל־כך, עד שמלבדן לא ראה כלום.

בקזרמה נטפל אל ארבעת חבריו הנועדים ושתה עמהם לשכרה כל אותו היום. לכוס שימש להם קיתון־חרסינה גס. היי“ש היה קר, ולא הוּרגש לחך, כי אם העיר על הרקות. הם חיבקו ונישקו זה לזה, וזוגות־זוגות התלכדוּ וטיילוּ עקמומיות וזיגזגים הנה והנה. יזרסקי, בן־אוּקראינה, יפה־עינים, שעד שנתו האחרונה הי ה”דֶנשצ’יק" (משרת) בבית אחד האופיצרים, סיפּר:

– לפני לכתי לצבא ניחשה לי צוענית אחת, כי עלי ליהרג באמצע שירוּתי, סוּס צחור ירמסני; והנה עד כּה, כשהייתי נזכר בדבריה לפעמים, צחקתי, אבל עכשיו כבר מבין אני! – אך האמינוּ לי, אַחי, שאיני חס על כלום. הגיעוּ בעצמכם, אחי מרובים והאדמה מעטה, וסף־סוף עלי לנוּד ולעבוד בנכר. עתה, למצער, אמוּת וידעתי שלא לחינם!

פּיוֹטר שליֶב, ויאַטקאי, הנחשב לחזק מכל אנשי הרוטה, שבחטמו, בעיניו וּבקולו הוא דומה לנמר ושתמימוּתו הרבה אינה אלא ערמת־חיה, ערמה בלי חיוך, עד שנדמה, כי לוּ הזדמן זה עם חיות ביער, לא היוּ נוגעות בו אלה לרעה – בכה, ובתופפו באגרופו על חזהוּ הרחב, הבולט והבריא, צוַח מתוך דמע:

– דם רוּסי, דם פראווסלאבי! התדע, מהו דם רוּסי? אילוּ ציוָה לי, אחא, לוּ גם הפלדפיבל: דקוֹר את אביך, או את אמך, דהיינוּ את אמך יולדתך, חי אני – דקרתי! באלהים נשבעתי, דקרתי!

השלישי סטארוסטין, סגן־אופיצר, גם הוּא ויאַטקי, חטף רובה מתוך הכוננית, נטל אותו “על־היד”, ובצווחות “אוּרה!” משוּנה רץ בחמת־כוחו, השׂתער ותקעוֹ לתוך הכותל, עד שבקושי הוציאוּהוּ משם אחר כך.

– אי, שֶבְצֶ’נקוֹ, ההרמוֹניקה! שב־צ’נ־קוֹ־קוֹ!

ושֶבְצֶ’נקוֹ אינו מסרב עתה.

שליֶב מחכה תחילה עד תום התנוּעה הראשונה, ואז הוּא נותן קולו, קול־בוכים, עם התנוּעה השניה, בהבליעוֹ את קולו בקול ההרמוניקה:

На машинушку садился,

Голубочком возвился…

ושוּב הוּא מניח להרמוניקה, שתהא מנגנת לבדה ועם תנוּעתה הבאה הוא מוסיף עוד:

Я с миленъкой прощался,

Горькой слезкой залилсся…

וההרמוניקה חוזרת לבדה.


 

VI

בלילה למחרתו “עמד ער” בקזרמה משתים־עשרה עד שלוש מנדל קראפּיבקוֹ, סנדלר־הרוֹטה. הוּא עצמו התפּלא שהשינה אינה מציקה לו, כדרכה תמיד, ביחוּד בשעות חצות־לילה אלה. בחולשתו זו כבר היה למשל בפי כל אנשי הרוֹטה. הוּא יושב ומנמנם, נשען אל הקיר ומנמנם, מתהלך ומנמנם, וסוף־סוף אינו יכול להתאפּק ומעיר את בן־חליפתו לפני המועד. את שליֶב העיר פעם אחת במחנה־השדה בקיץ שתי שעות שלמות קודם זמנו; היה אז ליל־גשמים, וכשהלז עמד על הדבר, התהלך והתמרמר:

– אך זהוּ “יהודי”, תינזף־נא אמו!

אך בפעם הזאת חש קלוּת יתרה בכל אבריו, קץ לאורם־הקזרמה, רצוֹא ושוֹב, בהסתובבו על “חרטומי” המַגָפיים לפי חוקי ה“צעי’ה”. מגפיו היו ציביליים, “חפשיים”, כרסתנים, מעשה־ידיו. מזה ומזה נחרו הישנים בנחירות שונות, ומאטווייב, מי שעלה בתחילת החורף לדרגת יֶפרייטור וקיבל מחלקת חניכים לחנך, צרח מתוך שינה כדרכו: – הנני אליך, בן נעוַת־המרדוּת! כיון שעמדת בשורה – אל תתנענע! יינתן הפּיקוד: " התקן את עצמך!" ואז…

קראפיבקו ניגש אל השולחן, הוציא מתוך כיסו את תמוּנת־אשתו, נשב בנייר הדק המכסה אותה, הרימה כלפּי המנורה והתחיל מסתכל בה בעד שפופרת־אגרופו; תחבולה היא אצלו לראותה חיה, כמו שהיא. ובאמת נראו לו שרטוטי־פניה כל ך בולטים, כל כך חיים, עד שהתעורר בו החפץ לתפוס בחטמה ולנענעו מעט.

– בת־שבע’ניוּ, בת־שבע’ניוּ, מזלך אַת – הוא שעמד לי!

הוא אימצהּ אל לבּוֹ ונשק לה חליפות, אחרי־כן התאנח והעיף עינים דומעות סביבותיו; סוּבוֹרוֹב הביט בזלזול ממרומי־הכותל.

התורן, סגן־האופיצר ווֹלקוֹב, שישן על מיטתו לבוש, הקיץ פתאום ושאל:

– מי הוּא שם העומד עתה?

– אני, קראפּיבקוֹ!

– טוב. בשעה שלוש תעיר את לוין, הפלדפיבל רושם ב“גליון־השרוּת” גם את הנועדים למזרח הרחוק. אין אנשים!


קראפיבקוֹ התרועע עם לוין עוד מראשית ימי ההתחנכות. בעת אחת נכנסוּ לשרוּת וּמפי “דוֹד” אחד קיבלו את חינוכם.


מיטותיהם היוּ תמיד סמוּכות זו לזו, ובקיץ, ב“אימוני־הרוֹטה”, היה קראפיבקו מכוון תמיד לעמוד בשוּרה “כלפי מפרקתו” של לוין. ולוין גם הוא היה אוהב לשבת בערבי־החורף על־יד מלאכתו של הסנדלר ולהשתקע בהסתכלות בתקיעת המסמרים. באותה שעה היה מספר לו קראפיבקו מאורעות שונים מחייו קודם שרוּתו, גם היה מתרגש לפעמים וקורא:

– בחופש לא תארע לעולם ידידות חזקה כל־כך, כמו בשרוּת! – ומוציא במהירוּת את האימוּם מתוך הנעל.

“יישן לו עד בוקר” – החליט בנפשו עתה. – “לא אעירנו! אה, צר לי על אביו הזקן, הוּא ימוּת מיד, כשויָדע לו הדבר”.


השעון השמיע שתים. קראפיבקו ישב על השולחן, את זרועותיו הכניס אחת לתוך שרווּל חברתה והתחיל מהרהר שוב: בת־שבע, ששת ירחי השרוּת, שנשארוּ עוד, ונזכר בינתיים, שהגיעה עתה עת־צרה: אנשים ברוטה מעט, בצעירים אין משתמשים עוד, וכשאלה הנועדים ילכו, אז – היום עמוד עֵר, מחר לך למשמר, מחרתיים נסר עצים וכבּד את הבית, ומראש־החודש עוד תתחיל העבודה במטבח! הפלדפיבל הזה הלא אינו משגיח גם בסנדלר!

– את הכובע חבוֹש, שד אפור! – גער בנזיפה באחד החניכים הצעירים, שרצה לצאת החוּצה בראש גלוּי.

הוא קם והתחיל מתהלך שוב. אך מחשבותיו כבר התנדפוּ, רגליו נלאוּ והתעלפוּ, והוּא ישב שוּב. את ראשו תמך על זרועו, אך כרגע טולטל זה למטה אל חזהוּ, הוּא שב ותמכו, וזה טוּלטל שנית ושלישית, עד שחש בגב־צוארו ובחוט־שדרתו. וכששמע מתוך נמנוּמו את צלצוּל השעון, שהשמיע שלוש, ננער ממקומו ומיהר אל מיטת לוין.

– לוין, אָה, לוין, ער אתה הלילה, קוּם!

הוּא נגע בכתפו האחת, שהיתה רטובה מזיעה קרה, והירהר:

“לוּ כבר שלחוּם וסוף לדבר!”


 

VII

לוין החל לטפּל בהסקת התנורים כשהוא קרוס על ברכיו. גזרי ־העצים היו רטובים, משׂורטים וכבדים, ועד שהרימם והשקיעם לתוך חלל־התנור אחד לאחד, התעלפו זרועות־ידיו. האש לא נאחזה בשום אופן והוּא ביזבז את הגפרוּרים ללא־הועיל. קצות הברדס נחלצו מתחת החגורה, התבדרו והתבלבלו. הכידון הצמוד לירכו השמאלית בתוך נדן־עור טוּלטל והפריע גם הוּא.

– למה־זה תנענע בראשך, כשאתה נוטל את הרובה “על השכם”? הידים לבדן פועלות, בן נעוַת־המרדות! – נוזף מתוך שינה מאטווייב.

בכל חללה של הקזרמה נדף הריח הדק של “ציוד־המסע” החדש, המוּטל על המיטות הפנוּיות, שהוצא מתוך המחסן בשביל הנוֹעדים למזרח הרחוק: התרמילים, הצקלונים, הקופסות, הכדורים, האהלים, קלחות־הנחושת, היתדות, הרצוּעות, החבלים… שוּרות־המיטות עם הישנים עליהן נבלעו בעלטה, והקולבים שלמראשותיהן, שנועדו לתלות עליהם את האלוּנטית, החגורה והכובע, אלה הקולבים הכחולים, שדמות צלב להם ושכתובת בעל־המיטה מוּדבקת עליהם, השרוּ את הרוּח השׂוררת בשדה־קברות.

– כך לא תסיק לעולם! – קרא התורן מעל מיטתו, בראותו את לוין מתיגע בליבּוּי־האש – עלה אל העליה, שם יש נסורת יבשה.

בחצר נשף רוח קל, עצוּב. הרקיע היה בהורין־בהורין, והירח הזר, ירח לפני־בוקר, טס מבעד תלמי עננים אלה, התבהר והתעמם וחזר והתבהר וחזר והתעמם. גלידי־השלוּליות וגגות־הפחים הרטובים של ארבע הקזרמות הבהיקו בעין־תכלת. מירכתי החצר נשמעוּ בתוך הדוּמיה פסיעות תועות עם מלמוּלי־שיכּוֹר המסיח עם נפשו:

– איני מתירא, אי־אי־ני מתירא מפני שוּם דבר!

לוין עלה בסולם שמאחורי הקזרמה ופתח את העליה אפלה ונכנס. הוא פסע ודילג מקורה לקורה, נתקל ב“תישים” הרעוּעים (כרעי־המיטות) המתגוללים שם בחול, התחכּך בכבסים המתיבּשים צפוּפים מפה לפה. כשנכפף לתוך אחת התיבות העמוּקות להשׂיג משם בידיו את הנסוֹרת המבוּקשת, רתחוּ קצת שרירי לסתותיו וסנטרו ורצתה להתפרץ בוּעת־בכי, אך נכבּשה, נתגלגלה וחזרה על עקבה.

וכשירד ושב אל הקזרמה, מצא את שליֶב נדחק בינות למיטות וּמבקש את שבצ’נקו.

– שבצ’נקו אַיהוּ? ההרמוניקה מהר! איני מתירא עתה, אי־אי־איני מתירא!

קם התורן וגער בו: – שוֹטטת לילה כּאַוַת־נפשך ודי! שכב, ואם לא, חגורה אקח!

– אדוני סגן־האופיצר ווֹלקוֹב, האם איש־צבא רע היה שליֶב, אַה? אדוני סגן־האופיצר! אותי הלא הכּל אהבו, הכל! שֵׁרַתִּי שנה שלמה ואין עלי שום “הערה”! הלא גם “תחת הרובה” עוד לא עמדתי אף פּעם אחת! עתה לשכב יצווה אדוני סגן־האופיצר, ושכבתי, ושכבתי…

הוא הלך והטיל את עצמו על מיטתו, ושירה, כבושה בכר בלתי־מובחנת, נשמעה קטעים־קטעים.


VIII

בשעה שש נעורה הרוטה.

במחשכי־השחר טיילו החניכים במעגל בלווית הכאֹת בתוף. מתוך המנִיוֹת האמיצות: “אחת, שתים, שלוש, ארבע! אחת שתים, שלוש, ארבע!” בקעה ועלתה לרגעים כעין יללה, קריאה ממושכה: “קרוגוֹ־וֹ־וֹם – מַרש! (אחור – פנה!") ופתאום קריאה חטופה מכילה איוּם: בֶּי־גוֹם – מַרש!” (“רוּצה – רוּץ!”), שעמה מתחיל התוף את הכאותיו הקצרות האטומות.

מתוך מרתף־המטבח מתפּרץ החוּצה אֵד צחור רב; נודף למרחוק ריח כרוּב מבוּשל, ריח כבד ומשעמם.

אחרי שתיית הקפה הבהוּלה מתחילים בבית את ההתעמלות, מורה־מורה וחניכיו. הכל לבוּשים חולצות לבנות, הראשים גזוּזים למשעי, המכנסיים עודם “חפשיים”, בעלי צבעים שונים. השוּרות מיושרות

. – ר־רַ־אַ־רז!… (אַ־אַ־חַת!…) – עולה ונמשך ילל מסוף הקרזמה ועד סופה.

וכשהם מגילים ל“קפיצת פנים ואחור” – זו הקפיצה, המוציאה מן המצח קילוחי־זיעה הזוחלים ונופלים לתוך העינים – תנץ החמה מתחת לארץ בעד החלון שלפניהם. הנה מקצתה, רבעה, מחציתה, הנה כולה, מַבלחת ומהבהבת כחלמון־ביצה רענן.

על הסף עומד קראפיבקוֹ “עֵר של יום”. הוא מתקן ומיטיב עליו את הבּאשליק, הכובע, הכידון, ומשנן בדמיונו את הקריאה “סמירנו!” (דום!"), שעליו לקרוא, בבוא מפקד־הרוֹטה.

בחוץ האויר פושר, שלג־החצר נמס והולך, ועל “בור־האשפה” פשטה שפעת עורבים.

ובשעה אחת־עשרה באה הפּקוּדה לשלוח מיד את הנועדים אל הרוֹטה השתים־עשרה, ששם יצטרפו כולם לרוטה אחת לפי “ההרכב המלחמתי” ושבערב תתאספנה כל הרוֹטוֹת בחצר הבטליון הראשון אל התפילה.

הנועדים עמסו עליהם את כל הציוּד החדש, והתחילוּ הולכים ונושקים לאחיהם הנשארים.

קראפיבקוֹ לא גרע עיניו מלוין, שתעה כשיכּוֹר בראש גלוּי, טעוּן מכל עבריו, ונשק לכל מי שמבטו נפל עליו. פניו קדרוּ, לסתותיו נפלוּ, הסריטות והחריצים שמסביב לגולות־עיניו נתרבו ועמקו, חטמו עטה עין־תכלת והתבּלט, וקראפיבקו הבין ברגע זה, כי לא אך עתה, אלא כל שלוש השנים היה זר לרעוֹ, זר לגמרי, ונפשו סלדה: “לוּ מיהר הדבר לחלוף!”

וכשלוין ניגש לבסוף גם אליו והתחיל מנשק לו בשתיקה, קשתה עליו הרגשת השׂפתים הלחוֹת והקרות, והוּא לא ענה על הנשיקה האחרונה. ואך יצוא יצא זה מיהר אל קערת־הבשר, שעמדה בארון הקטן, וּברר לו את המנה הגדולה ביותר.

– ואת העיקר שכחתי – חזר לוין בחיוּך מוזר והלך אל הכוננית, לקח את רובו וסגר את הבריח ויצא.


וּבערב עם חשכה התאסף כל הלגיון בחצר הבטליון הראשון, ואחרי ההעתקות והפניות ממקום למקום סוּדר בריבּוּע רחב ופניו ביתה. זלפוּ גשמים מהוּלים בשלג, אדרות־האופיצרים היו רטובות וכהות. קול מפקד־הלגיון היה ניחר.

אך הנה צעדה כבירה הולכת וקרבה בלווית מניות אדירות: “אחת, שתים, שלוש, ארבע!” – נשמע קולו של מפקד־הרוטה השתים־עשרה, הקפיטן הזקן: “הכתף השמאלית בראש – מרש!” והרוֹטה המורכבת הגדולה נכנסה ועמדה באמצע הריבּוּע, מזוּינת וּמקשקש ת בקלחותיה; ואחרי פיקוּדים שונים, שנשנו ושוּלשוּ, סוּדרוּ בשוּרות אחדות, זו מאחורי זו, כלפּי השער.

אחרי הפקוּדות הקריאות עם נטילת הרובים לשם מתן־כבוד, נשא את משאו מפקד־הבריגדה, הגנרל גבה־הקומה ואֶרך־השׂפם. מכל דבריו הובחנה והוּבנה להמון הנאספים רק קריאתו הנמרצה: “כידוניכם צריכים להתאדם בדם!” הוא סיים ב“אוּרה” חטוּפה ואדירה, שעליה ענה כל הלגיון ב“אוּרה” ממוּשכת, כבירה, שהלכה ופחתה עד שפסקה; ורק “אוּרה” אחת יתומה עוד נשמעה רגע אחד ופסקה גם היא – זו היתה ה“אוּרה” של קראפיבקוֹ.

הוּא עמד תחתיו כקפוּא, בלי חשוֹב, בלי הרהר… לכל “אוּרה” ו“אוּרה” הרחיב את פיו, שגעה כמו מאליו, עד כי פעם בפעם היה מתעצל לסגרו, וה“אוּרה” שלו היתה נשארת לבדה כסרח העודף. התפילה: “הצילה, אלוהים את אנשיך!” הוּשרה וחזרה והוּשרה פעמים אין־קץ, והלגיון כרע על ברכיו, כרע וקם לסירוגין, ולכל כריעה וכריעה נשמע קשקוּש־הקלחות, וקראפיבקוֹ כרע וקם וחזר וכרע גם הוא. עמדתו נפלה לו בשלולית דוקא, אצבעות־רגליו הלכוּ הלוֹך וקפוֹא יותר ויותר, והוא הקיש רגל ברגל והתמרמר על שטוּת זו, שנכנסה בו קודם יציאה מן הקזרמה, לחלוֹץ את המגפיים הצבאיים הרחבים והחמים ולנעול תחתיהם את אלה ה“חפשיים”, הקרים, תרי־החרטום.


המלצות קוראים
תגיות