רקע
גרשום שופמן
מאידך גיסא
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

 

I

תיכף אחרי הפסיעות הראשונות מעבר לגבול, כשהעינים, שהיו כבר מלאות ביעוּתי־מות, נתקלוּ בגדרות־גנים, בגרנות, באיכרים חבושי־מגבעות, והאופק הרחוק הבטיח חיים ארוכים, חיים שאננים בלי עוֹל וּבלי פחד – אז קשה היה לריאה להכיל את שפע האויר האביבי, שזלף, כנדמה, מטוהר השמים החדשים, רווה חדוָה, נוער וחירוּת; אך עבר זמן־מה, ומצב־הרוחות נשתנה קצת.

רפוּשים וּמסוֹאבים הרחובות בעיר ל. אשר בגליציה, והתעיה בהם ללא תכלית התחילה משעממת יותר ויותר. לא הרבה נחת גם באולמי האגודות השונות. כאן – האויר קר וריק, העתונים המתגלגלים על השולחנות הארוּכים ישנים וּממועכים ונקראוּ כבר שבע פעמים, ומַרכּס מתמרמר ומתקמט מעל הכותל; ושם – “שַמָש” מכוער, עם רבב צהוב בזקנו הצחור, קפדן ומר־נפש, שפעם בפעם הוא כועס ומתרעם על ה“רוּסים”, על ישיבתם שלא־כהוגן ועל אחיזתם את העתונים שלא־כהוגן:

– וכי לקרוא הם באים? לגנוב את העתונים הם באים!

ושוּב תעיה ברחובות. השוטר, העומד על משמרתו, דומה שהוא עושה את עצמו כאינוֹ רואה את ה“רוֹסיאן” עובר על פניו – משוּם שהוּא מתעצל עכשיו לטפּל בו; שהרי השמוּעה אינה פוסקת, כי התחילוּ מגרשים מכאן את הרוּסיים, מגרשים!

וכמו מאליהן מוליכות הרגלים אל “ולאדיבוסטוק”, המסעדה עם השלט הרוסי מבחוץ – המבצר היחיד של הגולים, כאן האויר כוּלו שלהם. אלוּ הם שני חדרים בירכתי־החצר, בלי חלונות, והגז דולק בתוכם גם ביום, עד שנדמה, כי הלילה אינו פוסק כאן. הקרקע רטוב וּמלא סחי וזנבות־סיגריות, הלהג, שהוּא תמיד אחד, מהמם ומיישן, פּרצוּפים גסים, מגודלי־בלוֹרית, מסתמנים מבעד לעשן הכחול. דוקא מנגד יושב הנער חסר־החוטם עם הלגלוּג החצוּף שבעיניו, וּשני הפתחים משני עברי־הבית נפתחים בבת אחת, ונושבת רוח פלשנית, אֶמיגרנטים חדשים באים הלום ישר מבית־הנתיבות וארגזיהם על שכמם – כמו טירוני־צבא. למראם המבוהל והמטורף מתחילה תוססת בלב אותה הטינה, שמתעוררת אצל המסתתר באיזה מקום־מחסה ממטר סוחף, בשעה שעוד אחד בא ונטפּל לו בכפיפה זו. “גם הוא כאן!”…

מאוֹדיסה מקיוֹב ומיקאטרינוסלאב. הרבה יתומים ויתומות. שוּב מספרים על אותם המאורעות, שהאוזן התרגלה אליהם זה כבר, על תינוקות, שהושלכו מהדיוטות העליונות אל המדרכות, על תינוקות שהודבקוּ במסמרים אל הכתלים לעיני אמותיהם; מספרים על־אודות הרג ואָבדן, והדמיון המדוכדך, שבע־נדודים ואחוּז־שינה, מתפנק בחשאי בתוך אותם הכרים והכסתות הזכים, חמי־הנוצות, שנקרעו וטולטלוּ בחוצות – “לטבוע בהם עד צואר, ולנוּח, לנוח, לנוח!”

– אבל מה בכך?! – טוען וֶרבּיצקי במרכזה של הכנופיה שלו – אני בעצמי יהודי, ובכל זאת, נַסוּ לתת לי לגיונות, ואני אעשה פּוֹגרוֹמים עוד יותר נוראים! מלחמה לעשוקים בעושקיהם. עוד לא כך הייתי מחנק אותם!

– נוּ, נוּ, כזאת אל תאמר! – לא יכול לסבול וילקין, עלם תמים־עינים, לבן־בשר ויפה־שׂיער, שבא לא מכבר מסמוֹלנסק ונפל תיכף לתוך כנוּפיית ורבּיצקי ודבק בה.

על כנופיה זו התיחס גם צבי (בשמו זה היה קרוּי בפי כל מכיריו המרובים). זה היה צעיר גליצאי, בן בלי־בית, לבוש קרעים תמידיים, ומגבעתו הבלוּיה והחומה היתה דומה לכלי־חרס מהוּפּך. בהיותו פועל־ציוני אדוק, היה מתקוטט תדיר עם יתר בני־החבורה, שרוּבם היוּ אנרכיסטים־קומוּניסטים, בנוגע לתורתם, אבל חברתם ליד כוסות־הטה היתה חביבה עליו ביותר ומתוך בדיחוּת־הדעת היה אומר לפעמים:

– בכל מקום שקומונה שם, אני בא וכף בידי!

כאן היוּ רואים לפעמים גם את ברוֹניה, נערה שתקנית כבת חמש־עשרה, מדרום־רוּסיה. בתוך האויר הצר, המסואב והמעוּשן ולאור־הגז היתה נדמית יפה ביותר, ובבואה מן החוץ רעננה מקור, היו מתנדפים תיכף חבלי השינה מעל ריסי־העינים.

איזו מהפכה הוטלה בחדר בהיסח־הדעת: הכסאות השתקשקו וסולקו לצדדין. ובטרם הספיקו אנשים מסביב לעמוד על טיבו של דבר – ואיזה איש חדש, חגוּר חגורה של אַקרוֹבּטים, התהפּך על ראשו על פני הקרקע אחת ושתים. אחר כך הציג ילד על גבי השוּלחן והתחיל מפליא לעשות באבריו הקטנים, מעסה ומפשיל אותם אילך ואילך. אחר כל “פלא” ו“פלא” עשה הילד השתחויה נעימה כלפּי הקהל מתוך תנוּעת ידיו התינוקיות.

– איזה ילד יפה! – חמלה עליו בּרוניה.

– הילד אינו שלו, – נפלה הברה בתוך הכנופיה – אי־אפשר להניח את הדבר כך.

– הילד הוא שלך? – שאל וילקין רתת את האקרובט, כשזה ניגש אליו עם הקערה שבידו. הוא סקר את וילקין סקירה חדה והסתלק. כשנטל את הילד ויצא משם, מיהרוּ וילקין עם עוד “חבר” אחד ויצאו אחריו גם הם.


 

II

בערב אחד ישב בתוך החבורה, בחדר הראשון, “קאצאפּ” (רוּסי) צעיר ושתה טה. סדקי־עיניו היוּ ארוכים וצרים, למטה מהם בלטוּ הלסתות האדוּמות, והיה דומה, כאילוּ הוּא מלגלג בינו לבין עצמו לגלוג ערמומי, לאחר שרימה את מי. לגולים האחרים, שישבו צפוּפים מסביב ושרובם חיילים היו לפנים, הזכיר את הקפּרל, שהיה אוהב להכותם באגרוף קר וזר אל הסנטר, מלמטה למעלה, עד כדי נקישת השינַיִם, והיה מלגלג בשעת־מעשה מן לגלוג כזה.

– חוּליגאן! (בּריוֹן!) – ריחפה לחישה חשדנית בין האמיגרנטים.

בהיסח־הדעת נתהוותה אנדרלמוסיה בחדר השני. נבעתים הגיחוּ לשם האנשים מהחדר הראשון. סלוֹמוֹנקה, שיכור ואדום, התאמץ להיחלץ מהידים הרבות שעצרו בעדו, ופרוּע ולהוּט־עינים, צוַח:

– הניחוּני אליו! אני מוכרח לדקרו בסכין! אני מוכרח!

זה היה בריון יהוּדי אודיסאי, לבוּש חולצה אדומה, שמפניו יראוּ הכּל. הבריונים ה“מסוכנים” המקומיים נהגו בו כבוד. מספרים עליו, כי לא פּעם הכּה את פקידי הבולשת מכות־רצח – בלילות, בסימטאות הנידחות.

מבטו נתקל עכשיו בורבּיצקי, שניסה לפייסו בדברים, ובחמת־כוחו התנפּל עליו ותפסהוּ בצוארו ודחקהוּ אל הכותל.

– אתכם, אנרכיסטים, אחנק כאן תיכף!

חיורה ונבוכה ניטלטלה כאן גם ברוניה. ורבּיצקי צעק אליה מתחת לידים הלוחצות אותו:

– למה את עומדת כאן? לכי והוליכיהו מזה!

ברוניה צייתה.

היא הוליכה את ה“קאצאפּ” החשוּד דרך משעולים משוּפעים ועקלקלים, והיתה נוגעת בשרווּלו, מדי פעם כשצריך היה להימין או להשׂמאיל.

– מי הוּא ומה הוא רוצה? – שאל אותה.

– הוּא סובר, שאתה לקחת חלק באיזה פּוגרום ועל כן… זהוּ בריון, חסר־הכּרה!

הם ירדו במורד איזו מדרגות חלקלקות, והיא שאלה:

– מאיזה פלך אתה?

– מקוקז אנוכי. ואת?

– ממַריוּפּוֹל.

– מי יש לך כאן?

– אין לי כאן איש. יש לי אח בפאריס.

– איך אתם יכולים לחיות כאן? – תמה הוא – עיר מכוערה כל כך. אפילוּ השלג מזוהם כאן!

סחו עוד קצת.

– שמי רוֹמננקו! – לחץ את ידה בכוח, כשנפטרו זו מזו.

וב“ולאדיבוֹסטוֹק” כבר שב הכּל למנוחתו. נפתחה הדלת, ואיש צעיר נמוך, רחב־כתפים, נכנס הביתה ושאל:

– היכן כאן ורביצקי?

– אני הוא? – יצא אליו הלז.

– פּיֶר מפּאריס שלחני אליך – לחש לו הזר.

– א. ק.?…

ושני זוּגות עינים אפורות, עם אישונים קטנים כנקוּדות ננעצו עמוק רגעים אחדים אלוּ באלוּ.

– כך. מנין?

– על־פי קלסתר־הפנים אני כבר מכיר! – התפאר ורביצקי.

פרשו לקרן־זוית והתלחשוּ. אחר כך ישבוּ אל השוּלחן והתחילוּ שותים טה. הזר הסיר מעליו את ה“טוּז’וּרקה” חסרת־הצבע, ונתגלה צוארו – עזוּב וקוֹדר; זה היה אחד מאותם הצוארים השחרחרים והגלוּיים, שכאילוּ צל־העניבה מרפרף עליהם…

מפני הרעש שאינו פוסק בחדר קשה היה לקלוט את דבריו. וילקין הרכּין והוגיע מן הצד את אזנו האחת, וּבקושי הציל מכל הנאמר, כי הוּא הזר, שלוּח עתה לשם בשליחוּת חשוּבה, וכי הדממה השׂוֹררת עכשיו שם אינה אלא הדממה שלפני הסער. “פועלים” במחתרת, עובדים כדבעי!

– אלא שעלינו להיות אז זריזים בדבר לתפוס את ה“מכשלה” תחת ידינו. המהפכה תבוא בהיסח־הדעת, מהפכה משורש! עכשיו יד אחת, ואז מלחמה במפלגות אחרות!

לרגעים גחן אל ורבּיצקי ולחש לו דבר־מה על אזנו. וילקין שתה את הטה העכוּר, חסר־הטעם, ובערפל המסתורי, שהקיף אותו עכשיו, שתה בדמיונו טה אחר, טה צלוּל, ריחני, שם בעירו, בבית רעו נחום היקר כל כך, בשעה שאחותו היפה של זה ניגנה על הפסנתר בחדר השני.

“הביתה, הביתה!” – הביט וילקין בתחנוּנים אל הזר, ובת־צחוק של תקוָה ניצנצה בעיניו הגדולות והתמימות.

– אצלנו אין “אַבטוֹריטטים”! – סיים הלז את שׂיחתוֹ.

אחר־כך קמוּ והלכוּ אחרי הזר אל האכסניה שלו. הלכו דרך סימטאות אפלות וחלקלקות. מסביב לפנסים הרחוקים זה מזה הסתובבוּ פּתי־שלג תפוּחות – כפרפרים. ורבּיצקי וּוילקין המתינוּ לו בחוץ, והוּא יצא אליהם בעוד שעה קלה טעוּן צרור כבד. נדמה, שנושא הוּא עכשיו על כתפיו את סבל־העולם.

– אֶכּסמפּלר אחד של “לחם וחירות” צריך בכל זאת ליטול אצלך – ביקש ורבּיצקי.

– אבל רק אֶכּסמפּלר אחד. שם דוחק גדול ב“ליטרטורה”.

שעה רבה חיטט וניקר בצרורו עד שהוציא משם את ספרו של קרוֹפּוֹטקין. וילקין דיפדף בו קצת לאור־הפנס.

– היוּ שלום! – נפטר מהם הזר לבסוף מתוך נשיקה.

לאחר שהתרחק כמה פסיעות חזר לאחוריו וקרא:– אחות יש לי כאן! ברוניה! הגידוּ לה על אודותי, כשתזדמנו אתה. אמרוּ לה, שלא היה לי פנאי!

– טוב, טוב!

שניהם עמדוּ והביטוּ אחריו עד שנעלם מעיניהם.

– ואני אלך עכשיו אל ה“חוּליגאן” שלנוּ – אמר ורבּיצקי – תראה איך אעשה אותו ל“חבר” נפלא!

באותו לילה תעה וילקין יחידי ברחובות הזרים, בבקשו לו מקום ללון. בתקוות קלוּשות, שנתבדוּ זו אחר זו, שוטט ממקום למקום, שעה שהחנוּיות התחילוּ נסגרות במשיכות התריסים הפגומים, משיכות מפתיעות, קורעות־לב. עייף, מאפס עצה, סר לבסוף שוּב אל “ולאדיבוֹסטוֹק”. שני החדרים היוּ כבר ריקים מאדם; משאר אך הנער חסר־החוטם. זה סידר גפרוּרים על גבי השולחן בצורות חלון ודיבּר אל בעל־הבית בקולו האטוּם, חסר צליל־הנחירים:

– טול מכאן שלושה גפרוּרים, על־מנת שהריבּוּעים יהיוּ שלמים!


 

III

מקץ שנתים ימים, ביום חורף קר לפנות ערב, יצאה ברוניה מאגף־היולדות שבבית־החולים הנוצרי, ותינוק חבוּי בסוּדרה. התינוק, בן תשעה ימים, היה גדול כבן שני ירחים, וזרועות־ידיה הנחלשות התעלפו מכובד־המשא. הלוך הלכה אל מכירתה החדשה ובת־ארצה דוֹרה, שגרה הרחק, בקצה־העיר, בקרבת בית־העלמין.

דוֹרה, אשה צעירה, חולנית ודקת־גו, שכוחה נתבזבז בשעתה בבתי־אסורים ובאֶטפּים (הובלת אסירים ממקום למקום), הסמיקה מהתלהבות כשנטלה את התינוק על זרועותיה. זה פּקח לאוֹר המנורה סדקי־עינים ארוכים עם לובן שלא במקומו, ודוֹרה צווחה:

– ממש אבא!

ותישקהוּ.

צבי, שישב שם באותה שעה, הסתכל בתינוק אף הוא וניענע בראשו:

– רוֹמַננקו!

– אחר־כך רחצה דורה את התינוק באמבטי. הגוף השחרחר, הגדול מכפי ימיו, נשתכשך בפושרים, מיצמץ בעיניו ובכה והתיפּח. בא גם בעלה של דוֹרה, סנדלר חיור, מגוּדל־בלוֹרית ולבוּש חולצה רוּסית שחורה. הוּא הציץ לתוך האמבטי וחייך:

– “פּוֹרוֹסיוֹנוֹק”! (גוּר־חזיר"!)

כשהוציאה אותו דוֹרה מן המים והתחילה מחתלת אותו בתוך הכר, מיישרת את זרועות־ידיו הקטנות, נתעצמוּ הללוּ, נתעקשו, וּבקושי נשמעוּ לרצונה. הורגש כוח זר ושׂוֹטם.

– הוּא כבר חזק ממני! – טיפּלה בו דורה בכל כוחה.

ברוניה ישבה כל העת על הדרגש וסיפרה על אודות בית־החולים, הרופאים והמילדות שם, סחה על דבר היולדות האחרות ותינוקותיהן המכוערים.

– הללוּ היוּ קופים ממש. כשרחצו אותם באמבטי יחד עם שלי הייתי חוששת תמיד, שמא יחליפוהו באחר.

באודם הרענן שבלחייה, בתנוּעותיה המרוּשלות ובקולה הריאתי והעייף הורגשה החמימות המלבּבת של אם צעירה.

בינתיים נתגלגל ויכוּח בין צבי וּבין הסנדלר. הראשון ינק מזנב־סיגריה יניקות עמוּקות, ירק על הקרקע וטען:

– לפי דעתי היא מוכרחת ל“יַהד” אותו. אחת משתי אלה: או להטמיעו בגויים תיכף, למסרו לבית נוצרי, לסביבה נוצרית ולעשותו משוֹרש נוצרי שלם, מה שקשה יהיה לה ביותר, או לעשותו יהוּדי כהלכה, שהרי סוף־סוף תהא נזקקת תמיד ליהודים, ובין אלה יהיה לה דבר זה למכשול נצחי. כך אני מבין.

הסנדלר התנגד לכך. הוא התהלך לאורך־החדר, הלוך ושוב, ודיבּר בקור־רוח:

– אצלי אין יהוּדי, אין פולני, אין צרפתי. אצלי – יש אדם!

ברוניה גחנה אל התינוק, שהיה מונח כפוּת על ברכיה, נשקה אל שפתיו, וסחה:

– אבל כיצד אפשר? הלא יכאב לו!

בעוד ימים אחדים באה יהוּדיה זקנה עם עינים צעירות, סרסוּרה של מיניקות, לתהות על ברוניה.

– רואה את, – פנתה אל דורה – עמדתי בדיבוּרי, אמרתי שאבוא – וּבאתי.

וּבלי הבט אל ברוניה ובראותה אותה היטב, שאלה את דורה:

– כמה אתם משלמים כאן שכר־הדירה?

– תשעה זהובים.

– כל כך ביוקר וכל כך הרחק?! חמס – בחיי!

דורה סיבּבה את פני הדבר ישר אל העיקר:

– הנה, זוהי האשה הצעירה שאמרתי.

– הזקנה תיקנה ותחבה בידיה את שערות־ראשה הלבנות אל מתחת למטפּחת, ישבה אצל ברוניה, ומתוך רמיזה בסנטר ביקשה:

– בבקשה להראות לי את…

ברוניה צייתה.

בידים רזות וארסיות מישמשה וּבדקה הזקנה את השדיים המלאים והזכים, ואמרה:

– סתוּמים לגמרי. החלב צריך שיהא שופע דרך כל הצינורות, לא דרך צינור אחד, בצמצום. צריכה את להשתדל בזה. התינוק שלך, אני רואה, ישן אצלך. זהו רע. צריך להעירו ולעוררו ולהיניק אותו בעל־כּרחוֹ, להיניק ולחזור להיניק, בכדי שייפּתחוּ כל הצינורות, את מבינה, כל הצינורות. באופן אחר לא יקחו אותך לשוּם בית. כשאדם משלם כסף, הוא רוצה בסחורה טובה!

ועוד באותו יום נמסר התינוק לאשה כפרית, וּברוניה לנה בלילה אצל הסרסוּרה. היא ישבה על הספּה המוּצעת בשבילה והביטה אל חללה של הכירה המוסקת. שם לחכה האש את חמרי הפּחם השחורים ופלטה מהם לרגעים גוש בוער ומעלה עשן החוצה, אל הקרקע. ואז גחנה הזקנה במגרפה שבידה וחזרה וזרקה את הפחם אל תוך התנור, כשהיא סחה בתוך כך:

– קרוב עשיר יש לי, בעל מכרה־פחמים. והרי שלח לי היום במתנה שק־פּחמים. מעולם לא היה כל כך קר כמו עכשיו. אי־אפשר לחמם את הדירה בשוּם אופן. אצלכם ברוּסיה גם כן קר כל כך?

– לגבי רוּסיה זהו חם. אצלנוּ מגיע הקור לפעמים עד ארבעים מעלות.

– ומנוחה עוד אין אצלכם?

– שם לא תהיה מנוחה לעולם.

– גם אצלנוּ יהיה ברבות הימים לא טוב מזה – נאנחה הזקנה וזרקה עוד גוש שחור ומחוספּס אל תוך החלל הבוער.

כבתה המנורה הקטנה, ואת החדר הצר האיר עתה מן הפינה התנוּר בלבד – הארה אלכסונית, מוצלפת מלמטה למעלה, אל כתמי הטחב הצהובים במרומי־הכתלים, אל הסחבות שנתיבּשוּ על מוֹט.

– היכן אני עכשיו בעולם, היכן אמי, היכן אחי?! – נזדעזעה פתאום ברוניה מנשיבה חזקה של שכוֹל ויתמוּת, ושכבה.

כשחשך התנור, סגרה הזקנה את ארובת־העשן ושכבה גם היא.

– הלילה יהא כבר חם – לחשה לעצמה, בהתכנסה תחת השמיכה, עם רחשי־תודה בלב לקרובה העשיר.


 

IV

עלטה מוזרה היתה בטרם בוקר, בחצר בית־האסורים, כשהוציאו את מישה, אחי ברוניה, לתליה. הרחק, בקצה־האופק, כאילוּ התלקחו הדמדוּמים לא מהזריחה, כי אם ממדוּרת־פּחמים. על־פי סיבוכי הדברים המשוּנים, המשוּנים כבר יותר מדי, ועל־פי העצבוּת התהומית, שבהקיץ אין טועמים כמותה אפילו בשעת אסון גדול ביותר, הבינה ברוניה, כי אין כל זה אלא חלום רע, ובכדי להיחלץ ממנו בבת אחת, אימצה את כל כוחותיה להתעוֹרר משנתה, אבל בשעה שהתליין, עם סדקי העינַיִם הארוּכים והמלגלגים, שם את העניבה על צואר אחיה בידו האחת, חנק אותה, את ברוניה, בידו השניה, ובדממה, בלי יכולת לנוּע ולבכות, הביטה אל הלגלוּג הערמוּמי והקר עד הרגע האחרון.

– זה כארבע שעות שהן מתות – שיער הרופא, כשבדק בבוקר את גוּפותיהן של הסרסורה וברוניה.

הוא ציחצח את משקפיו והתמרמר:

– כמה שמרעישים על זה את העולם שנה־שנה, והן באחת. סוגרות את ארוּבות־העשן, ותוּ לא!

אל הלוָיה של ברוניה, שהיתה ביום־המחרת, התלקטוּ “חברים” גליצאים בצירוף ה“רוּסיים”, השרידים המעטים, המפוזרים והמפורדים בכל קצוי־העיר. ממכרי ברוניה הישנים באור רק וילקין וצבי. יתרם נתפזרו זה כבר על־ידי הבולשת ועקבותיהם נעלמו.

את הארון נשאו ה“חברים” על כתפיהם. רובם, שהיו חיילים בארץ־מולדתם, התאמצו ללכת בהתאמת־הרגל: כך קל יותר לנשוא. כשהיו נושאים לפנים את ה“מטרות” הכבדות אל כיכר־היריה, היו גם־כן נוהגים כך.

אצל אחרים התעורר עתה ה“לוֹדיר” (עצל) החיילי, והם השתמטוּ והסתלקוּ לצדדין. שלא יצטרכו להחליף את הראשונים ולשאת את הארון גם הם קצת.

– אני ראיתי היום את גופה בשעת הטהרה – שיִש! סח וילקין, עטוּף פּלרינה, לצבי, בחבשו את כף־ידו לאזנו הימנית מפני הקור.

במשך השנתיים הוא נזדקן ביותר, זקן צהבהב קלוּש עכר את סנטרו, עיניו נתקלקלוּ, והן דמעו עתה מפני הרוח.

צבי ינק, כדרכו, את זנב־הסיגריה ושינן:

– קרבן תמים, קרבן תמים!

נכנסו אל תוך בית־העלמין. אצל מצבות־השיש הגבוהות והחלקות, עם הכתובות המוּזהבות שעל גביהן, נעשה הקור צורב יותר.

– אי, אברך, השלך את הסיגריה! – צוַח מרחוק יהודי מר־נפש, כחול־פנים מקור, שטיפּה היתה תלוּיה לו בחוד־חָטמוֹ – אל “מקום קדוש” בסיגריה!

צבי ציית.

היהודי שר “אל מלא רחמים” כמה פעמים, ופעם בפעם גחן ושאל:

– את נשמת?

– ברכה! – ענו לו וחזרוּ וענוּ.

אחר כך הכניסוּ את הארון אל תוך האכסדרה העגולה המיועדת להספדים, ו“חברים” נאמו את נאוּמיהם. במרומי־האכסדרה היוּ קבוּעות זכוּכיות בנות צבעים שונים, ופרצוּפי־המלווים נתהפכו כאן חליפות לכמה גוָנים, באופן שנעשׂוּ כמעט זרים ובלתי מוּכרים זה לזה.

– זהוּ קרבן־הפילנטרוֹפּיה! – צוַח הנואם, בהראותו בידו על ארון־הקרשים הדל, ופניו – חציים אדוּמים וחציים כחוּלים.– קרוב עשיר נדב פּחמים!

על הקבר הפּתוּח חזרוּ ונאמוּ. אלה שעמדוּ מסביב לחוליית העפר הצהוב, נשענים על מעדרי־עץ רחבים (כעין אותם, שהיוּ גורפים בהם את השלג בחצר־הקסרקטין), מוכנים לסתום את הגולל, המתינו בקוצר־רוח: “לוּ כבר גמרוּ לדבּר – קר!”

בשאט־נפש הביט היהודי אל הכנופיה, אל ארחם ורבעם, “עשה” עוד פעם “אל מלא רחמים”, וּבחוֹד חָטמו התנועעה עדיין אותה הטיפּה.

הסותמים הראשונים מסרוּ את המעדרים לאחרים. ניגש גם וילקין ונטל מעדר מיד האחד והתחיל חופר וזורק את העפר גם הוּא. כנפי הפלרינה שלו התבדרו אילך ואילך, עם כל נעיצה ונעיצה התאמץ לתפוס עפר מלוא־המעדר, וּבעיניו התמימות והדומעות ניצנצה עכשיו מעין אותה בת־צחוק של תקוָה, שבה הביט לפני שנתיים אל מישה:

– “הביתה, הביתה!”

אלא שבת־צחוק זו היתה כבר שאננה יותר, רחוקה יותר – מאידך גיסא.


המלצות קוראים
תגיות