I 🔗
ההנאה החריפה, שהיתה גנוּבה וחשאית, עלתה לו אחר כך במחיר רב, כשעיניה הכחוּלות והערמוּמיות התחילוּ כבר מביטות לפעמים מעל לראש, למרחוק. יש שעוד לפתה את הצואר בזרועותיה הכבדות והרגיעה את הכאב רגע אחד בנשיכות שיניה החדות והמוּצקות, אבל תוך כדי דבר, כשאֶל הדם כמו הוכנס קילוח של יין חריף, והראש כבר סחרחר משובע־אושר, דוקא באותו רגע נתערפלו בדאגה גלוּיה עיני־הנמרה שלה והיא שאלה:
– היכן הוא עתה ליאון? כל כך מתוק העלם. לנשקהו פעם ולמות!
ואז חייכוּ השפתיים, בשעה שהלסתות שקעוּ ונפלו מרגע לרגע; הגוף, נדמה, נתרוקן מדמו, והקרקע, כמו בתוך מי־נהר עמוקים, השתמט מתחת כפות־הרגלים.
וטעם מוּזר התחיל מאז מפעפע בּכּל: בטיפּות־הגשם הראשונות, שנימרו את אבני־הכביש, במנגינת־הצבא, שהתפרצה מתוך רעש־הכרך כלשונות־אש מתוך עשן שחור, בשושנים המעוּכות, שהידים מישמשוּ בהן בלילות לאור־המנורה, בריח הסבּוֹן השחור בבוקר־בבוקר.
כעין דופק עם הפסקות ממושכות היה הכאב. המחשבות נתגלגלוּ אילך ואילך, וּבקביעוּת ידוּעה נתקלוּ וניגפוּ בנקוּדה אחת, בזו הנקוּדה העיקרית, הכואבת, שכירסמה את הלב, ינקה בלי־הרף את עסיס־העלוּמים והכשילה את הבּרכּים. המדרכות נדמוּ רחבות ביותר, וכשהרוח הרים מעליהן את האבק לאור הפנסים החשמליים, היה נדמה לפתע, שנתעית באיזה מדבר־חול.
עם כל מַכּר, לוּ גם הרחוק ביותר, שנזדמן בדרך, התעורר חפץ ללַבּוֹת שיחה. זו היתה מתלקחת בהתלהבות מאונסת, עוד מעט וצחוק צוהל התפּרץ מקרב והתגלגל באויר – כעין דרדור של בנין נופל.
היא, שלא היתה מעולם חזקה ביותר ונכנעה תמיד בשעת התגוששוּת מתוך הוֹללוּת, נהפכה עתה ליצור מטיל צל ענקי, לכוח־איתנים, שכבש את כל חללו של עולם. העינים הלוהטות תעוּ לצדדין, נמשכו אל האופק, תרוּ וביקרוּ מסביב נקוּדת־סמיכה, שטח כלשהו של אחיזה, אבל פעם בפעם כמו ראו רק את יפיה התהומי מתמכּר לאחר, לאחר, שם באין רואה; ראוּ את היופי היהיר כל־כך, כשהוּא מתעַנֵו, מוַתר עתה על הכּל, על הכּל, מתבקע וּמתגלה מבפנים…
ואיזה כוח נעלם הדף מאחור בלי הרף והתעה דרך גנים וּפרדסים, שרישרשוּ בעליהם הדקים לאור הפנסים תחת שחור־תכלת השמים, וּמשם הלאה־הלאה על־פני חלונות גדולים, חלונות של חנוּיות־פרחים, פרחים מגוּונים ומוּארים, שתולעת־הקנאה המסתתרת כמו רחשה אז ביניהם, ואכלה ואכלה בהם.
II 🔗
לפני בית־הנתיבות, בינות לפסי־הברזל המתעקלים, צמח חציר פראי והשחירה ערמה של פחמים כתוּשים. דמדוּמי השמש השוקע השתקפוּ בחלונות הצלוּלים של הקרונות האדוּמים־שחורים, שהיוּ עתה כל כך חביבים, על שהם עתידים עוד מעט להעתיק מכאן אל עולמות רחוקים, אל עולמות אחרים.
במרחק כמה פרסאות, ליד כפר, יש יער קטן. ביער, בביתו של גרמני אחד, מתגורר עתה רֵעַ טוב, אחד מאותם הרֵעים, שחברתם מפיגה את הקושי הנפשי. ולגרמני יש אֶמה קטנה כבת עשׂר, אחת־עשׂרה, ילדה שזוּפה משמש, בעלת עינים יפות, עינים נפלאות, מאירות דבר־מה, מאותן העינים, שאינן נתפסות בדמיון… לפעמים היא קוטפת וּמביאה לך מן השדה צרור זכריות או “תאומים”, פרח־קטיפה זה, חכלילי־העינים, הדומה לפרפר, כשהיא מאפילה בידה מתוך ביישנות על עינה האחת וסוקרת בתוך כך בעינה השניה, עין שׂוחקת. כשמתרפּקים עליה, היא מתחמקת וּבורחת, ורק אחרי ריצה ארוּכה ברגליה היחפות, הרגלים הקטנות והשחרחרות, על־פני המדשאה, היא נופלת עייפה לתוך הזרועות, ואינה מתנגדת עוד לנשיקות, המתנדפות ברוּח־השׂדה.
הרכבת זזה ממקומה, ולפני החלון הפתוח חלפו לאט: מנהל־התחנה, כשכף־ידו לכובעו, תלי־הנסרים, הפנסים, איזו גזעים עבים, אדוּמים משקיעת־החמה. ביעוּתי־הכרך נשארוּ מאחור.
חוּטי־הטלגרף עם הציפּרים שעל גביהם ירדוּ ועלוּ, השדות, שהתנמרוּ משפעת ציצים וּפרחים, נסבוּ וחלפוּ, נסבוּ וחלפוּ. הנה ביצה, שחסידות תועות על גבה ומתעופפות לפתע, תעלה עם גשר קטן רעוּע. השתקשקוּת־האופנים הדהימה ועוררה בדמיון איזו קטעי ניגוּנים מתוּקים, ניגוּנים של כלות־הנפש. ראשי האילנות והחלונות הקטנים במרומי־הכנסיות שבצדי־הדרך הלכוּ וכבוּ, וילדי האיכרים מהכפרים הסמוכים רצו יחפים על פני השדות האפלים והרטובים מטל – הלום, אל הרכבת המוּארת. חלפוּ בעלטת־הערב ערוּגות־בולבוסים, ניצני־פּרג.
הכאב הלך והתרכך, הלך והתפשר. מאחורי היער השחור עלה הירח, ומהשיפון הרך והירוק, שנכפף מהרוח, נשבה עצבוּת רעננה, ריחנית. על החזה חלפה לאט־לאט העקה חמימה, אותה העקת־אהבה נפלאה, שפוקדת רק לעתים רחוקות מאד, בחלום או במצב נים־ולא־נים, ושכל כך צר בו ברגע, עד שאי־אפשר לתת מושג ממנה לאהובה גופא.
– אֶמה, אֶמה!…
היא כבר ישנה בודאי. הדרך מן התחנה אל היער התפתלה בין רוכסי־הרים וחורשות אפלות, שניצוצות התעופפו בתוכן – תולעי־יוחנא. עוד מעט, והחלונות התנוצצוּ מבעד לאילנות.
בעמקי היער השתטחה שכבה עמוקה של שלכת נובלת, שהתגבּבה כאן מהרבה שנים והתמזמזה תחת הרגלים, כשהתחילה התעיה על גבם ביוֹם המחרת, שהיה יום זיו וקדרוּת לסירוּגין. כתמי־החמה הבודדים, שהתגנבו דרך הצמרת העבה, השתעשעו על אֶמה, והיא סקרה מבעד להם בעיניה המתרפּקות, המאירות דבר־מה, אותן העינים הנפלאות, היעריות, שאינן נתפּסוֹת בדמיון… נשיקותיה העסיסיות, נשיקות בת גזע אחר, נתנוּ אושר רחוק וזר, אושר מהמם, עד כי נשתכח פתאום הכל, הכל, ונתהוה כמו באמצע.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.