רקע
גרשום שופמן
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

על הר בחורשה, באמצעיתה של חצר קטנה, עמד הבית המסוּיד, שליבב מרחוק בחלונותיו הצלולים מבעד למפלשי־הארנים. בצלע־הבית עמדה תמיד עגלה בת שני אופנים עם מוטות מוּרדים ארצה ועל גבה חבית־מים ישנה. אצל האוּרווה היוּ מגובבים תלי־עצים, עצי־לִבְנֶה, ובסדן־גזע, סמוך להם, היה נעוּץ קרדום ממוֹרט וחד.

בבוקר־בבוקר, כשהניה, בת שתים־עשרה, היתה קמה משנתה, לא ניחא היה לה קצת מרגליה היחפות המסואבות ברפש קרוש, והיא מיהרה לרוץ החוצה, אל הדשא הרטוב מטל. בחשאי היתה מתכנסת אל־תוך גן־הירק שמעבר לגדר־החצר, מתגנבת בינות לערוּגות, מחפּשׂת דבר־מה וּמנערת בתוך כך על שולי שמלתה את רסיסי־הטל מעל עלי הלפת הרחבים. או שהיתה מטפּסת על עץ־הדובדבן, שעמד מאחורי הכוורת, ומסתתרת בנופו.

אביה, איכר גרמני שנתפּלן, מגוּבן קצת ושכבר זרקה בו השׂיבה, היה מרכיב את המשקפיים הכהים על גבי חטמו, ובירכתי החצר אצל לול־התרנגולים היה עושה בעץ בכלי־אומנות נגריים – כדי לתקן איזה נסר בכוורת. האיזמל של המעצד נעשה קהה במשך המלאכה, ואז השחיזוּ במשחזת, שעמדה בקרבת־מקום. בנו הבכור גילגל את הגלגל, וכשהזקן כחוש־הלסתות היה אוחז את האיזמל על גביו ונשען עליו מתוך טרחה יתרה בכוחותיו האחרונים – מעין רחמים מוזרים היוּ אז נכמרים עליו, וחפץ היה מתעורר להעיר את אזניו באותה שעה על הניה הקטנה שלו, שאין כמוה בבנות ליופי ולחן.

לפעמים, ביום הראשון לשבוע, היה בא הלום “טיול” בית־ספר מהכרך הקרוב. אז היתה השלוה היערית מוּפרעת כאן קצת. כארבה היו התלמידים, הנערים היפים, שזופים משרב, מזיעים ומעורטלים במקצת, עם ראשיהם הגזוּזים והמבהיקים לעין השמש, פושטים על השולחנות והספסלים, בינות לארנים, על מעקה־הבית, על גדר־החצר, על הכיכר הירוקה. טרודה ביותר היתה אז האיכרה הזקנה, בעלת העינים האפורות והפקחיות, בהעניקה לכל אלה פת בחמאה וחלב חמוּץ. פעם בפעם היתה הניה אוהבת באותה שעה לשבת על הערסל, התלוּי בשלשלאות של ברזל בין שני ארנים עבים, ולארוב משם, כחיה צעירה, אל זמזוּמוֹ של העולם החדש והזר.

תלמיד אחד, עם חוטם סולד ועיני־משוּבה, פורש מן הכנוּפיה הרועשת, ניגש אל הערסל והוֹדפוֹ באויר אחת ושתים. זה מיטלטל לאט־לאט, והניה, מאושרה, מתערסלת בכוח־ההדיפה אילך ואילך. הערסל מפגר ועומד, ואז תובעת וּמפצירה הניה, תחילה בהברה רפה ומבוּישת ואחר כך במרץ ובמעין חוצפה תאוותנית:

– עוד!…

אוזר הנער את שארית־כוחותיו ומקלע את הערסל בלי־הרף. הניה טסה באויר וּמגיעה כמעט עד לראשי־הארנים, וּמשם היא מביטה הרחק־הרחק, מעל לחורשה ושדה, אל עבר הכרך, מביטה בעיניה היפות והלחות, שהבהיקו עתה כחיפוּשיות־שדה כחלחלות ברגע שהן מפשׂקות גפיהן לעוּף…


לאחר ארבּע שנים, כשנפלה הניה לתוך הסימטה העקלקלה שבקצה־הכרך, הוּרגש שם פתאום ריח יערי. נתרענן בבת אחת האויר המסוֹאב והמחניק, כאילוּ אילן לא־נראה, אילן רחב־עלים, התחיל מרשרש כאן מעל לראש. בלילות התחילוּ רומזים ומרהיבים משם הפנסים האדוּמים, והניגוּנים הצרוּדים והמילנכוליים, שיצאוּ מן החלונות הפתוּחים, נעשוּ עתה כל כך מתוּקים, עד כי צר נעשה, שבגלל ההפצרות והתביעות אל העוברים־והשבים היו נפסקים באמצע. צוחקת היתה הניה צחוק צוהל, עסיסי; נשימותיה היו כבדות וריחניות, ומנשיכותיה העמוקות שהיתה נושכת את הקיבורת – כעין גלי־יין סוערים היו מטלטלים אחר כך, כל אותו יום המחרת, ונושאים הלאה־הלאה, עוד פעם אל אותה הסימטה העקלקלה עם אוירה המוזר, הקשה והמושך.

בקוצר־רוח הבריקו בבתי־חרושת עינים להוטות מתוך פנים מפוּיחים – לאור הלהב של המפוּח. המונים־המונים נהרו קשי־היום כל הלילה, הלוך ורנן, הלוך וצרוח צריחות של הוללות פרועה – לשם, לשם, ועל מפתן־הבית היתה כבר השאלה מרטטת:

– היכן הנ’קה?

והתשוּבה היתה פעם בפעם קצרה ומכאיבה:

– “תפוּסה!..”

הרעבתנות של עשוקי־החיים וחנוקי־הכרך, הרעבתנות האכזרית, שאינה יודעת שׂבעה, התנפלה על היצור היפה, צמח־השדה, ינקה את לשדו בלי־הרף, תבעה והפצירה בחוצפה תאוותנית:

– עוד!…

מתה הניה כעבור עוד כמה שנים מיתת פתאום לפנות־בוקר. היא היתה מוּטלת לרוחב־מיטתה, ופניה קיבלו אותו גירוּי־הרחמים התינוקי, שהיה שפוך עליהם בשכבר הימים, אז, אז בערבי־הקיץ, בבית־אביה, כשהיתה נרדמת עייפה על הדרגש הערום, וחיפוּשיות־בית התרוצצוּ על הקרקע. עיניה היוּ פקוּחות קצת – נראו אך קצות הכנפים הכחלחלות, כשהן מנצנצות לעוּף…

בעל־ה“בית”, כחול־החוטם ועב הכרס, התרעם על אשתו:

– חשק אצל אשה להחזיק תמיד גוססות!

ותוך כדי דיבוּר פנה אליה:

– תני לי לבנים! הולך אני אל בית־היזע.

בבית־היזע, כמו תמיד, מרק ושיפשף את בשרו בכל כוחותיו הבלן הגבוה עם התבלול בעינו האחת. הוא שכב פּרקדן על דף־הרחצה שבצלע־האצטבה והושיט לבּלן את זרועו האחת, פעם את זרועו השנית.

גוּפו המפונק והשמן הבהיק מתוך האפלולית. מלבד שני אלה לא היה כאן איש. התקרה היתה שחורה, החלונות עם שׂבכות־הברזל היוּ מפוּיחים, ונדף ריח של עלי־זרדין. מעל לאבנים הגדולות, הצהוּבות והרטוּבות, השחיר חללו של התנור – כעין לוע ענקי פעוּר. מים ניתזוּ, השתפכוּ ושוקקוּ, וצירצר הצרצר.


המלצות קוראים
תגיות