לא לחינם היה האושר מרטט לפרקים ומתעגם כל־כך: סודו ארב לו וליגלג עליו. מן התמימות, מן הטעות ניזון האושר – כברק הבריקה האמת ותאֶר את כל עומק־האסון.
והם נפרדוּ.
בפעם הראשונה טעם הוא את הכאב האמיתי, ונבעת ממנוּ, רץ דרך רחובות רועשים ושדות מצרצרים – אל הים. וּבנפלו מהר תלוּל וגבוה, מתהפך באויר פעמים אחדות, כמו שמע ברור את צעקתה שלה:
– אַי!…
בבת־צחוק פנימית חיפּשׂה היא וחזרה אחרי דבר־מה. היא השתמטה מהעינים החולמות, מהעינים המתגעגעות, וביקשה כבר עינים אחרות.
וַתמצא.
ובפעם הראשונה טעמה גם היא את הכאב האמיתי, ותצעק:
– אַי!…
ובצעקה, הרגישה את הנפילה מהר תלוּל וגבוה – אל התהום.
המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות