רקע
גרשום שופמן
למלחמה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

מידת־הדין נתרכּכה קצת. כשאיש מן החיילים לא חלק את הכבוד כהוגן, או כשאבזם־החגורה על הטבּור לא היה מצוחצח ומקורם כדבעי, או כשאחד היֶפרייטורים שב אל הקסרקטין שיכּור בשעה מאוּחרת בלילה – האופיצרים והפלדפיבלים לא הקפידו עכשיו על כמו אלה ביותר. ופעם אחת, כשנשמעה לפתע הגערה הרגילה של מפקד־הרוֹטה:

– במאסר אשׂימך, קנַליה! (מנוּול!) –

הוּקל מעט ללב. אבל בעוד שעה קלה נתפּייס ושכח את ה“חטא” לגמרי, ואז, למראהו המדוּכא והוַתרני, שב להציק אותו הקושי החדש, שבעת האחרונה התחיל נובע מהחלונות עם “מטרות”־ הנייר המדובקות על שמשותיהם, מהכתובות השחורות שעל גבי הכתלים סמוך לתקרה, מתמוּנות הגנרלים הזועפים עם סוּבוֹרוֹב בראשם, מהמפּה הגיאוגרפית הגדולה…

כדי להפיג קושי זה, רצוּ החיילים מהרוֹטה השמינית, כמו מכל יתר הרוֹטות שבבטליון השני, אל ירכתי־החצר (היה יום א'), אל המזנון החיילי. השֵכָר קר כקרח, הנקניקים שמנים יותר מדי, והאכילה המטורפת נעשית לבסוף תפלה, כבדה, מאונסת – פיטוּם לפני השחיטה. מדוכדכים עוד יותר מקודם הם רצים בחזרה אל הקסרקטין, ושם הם מוציאים את הארגזים מתחת המיטות ויושבים לכתוב מכתבים הביתה. במקום שולחן משמשת להם מיטה ובמקום כסא – ארגז. כותבים הם, כי מאד אפשר, שהיום או מחר ייקרא הלגיון למלחמה, וכי אמא לא תבכה, וכי… אבל דוקא ברגע זה “יורד” בעל־הארגז לארגזו, ונחוץ להפסיק באמצע הכתיבה, ולקום ולהמתין, עם הקולמוס ביד, עד שהלז יטול מתוך ארגזו מה שיטול.

– דוקא עכשיו הוא צריך לסוּכּר שלו, שד אפור!..

אחר כך מתלקחת הכתיבה שוב. אבל לכתוב את המכתב עד גמירה אי־אפשר. סגן־האופיצר טיראנוב, שקיבל זה עתה את התורנות ברוֹטה, מביט לתוך גליון־השרוּת ומכריז:

– קוּזמין, ברזילי וגריב לנַסר עצים. חיש!

– אדוני סגן־האופיצר! – מתחנן ברזילי – ינסרוּ נא היום אחרים. צריך אני לגמור מכתב נחוץ אל הורי!

– אין אני מכיר בשום מכתבים שבעולם! תיכף טול את המשׂוֹר ולך!

ולטיראנוֹב אין מסרבין הרבה. קפּרל גוץ זה, עם אזניו הגדולות, עם עיני העופרת שלו ועם שפמו – אניצי־הפּשתן היה מפלצת־הרוֹטה.

בחצר – היתה ראשית־האביב – הפשרת שלגים, דלף־גגות, וריח כרוב מבושל מתפרץ בערפל מתוך מרתף־המטבח. מקום נסירת העצים הוא מאחורי הקסרקטין. כאן משתמר עדיין שלג שחרחר, שמתוכו בולטים שברי התותח החלוד (זכר לארטילריה שחנתה בקסרקטים אלו לפנים), מתגלגלים צקלוני־כדורים קרוּעים, קופסות־פחים, שנתרוֹקנוּ ממשחת־נעליים, עם התרנגולים השחורים המצוירים על גביהן. קוּזמין וברזילי נוטלים מעל תל־העצים קורה רטובה, מסוקסת ומאוזבת, מטילים אותה על גבי ה“חמור” ומתחילים לנסר. גריב, שעליו לבקוע את הגזרים המנוסרים בקרדום, עומד לו לפי שעה במנוחה וכורך במתינוּת סיגריה.

זה היה חייל צעיר מאוקראינה, חזק, יפה וביישני קצת. דבר־מה בתוּלי היה בעיניו השוחקות, בלחייו הרעננות ובסנטרו החלק והמסודק. כשצריך היה לפעמים להעירו בלילה מעל משכבו בתור “מחליף” למשמר, היתה איזו רחישה מוזרה מתעוררת – מעין עריגה עיורת אל אחיותיו הרחוקות, שהן יפות, בודאי, כמותו.

– ובכן, אחים, מתי נלך למלחמה? – קרא מתוך חיוך ונטל את הקרדום.

– שמעתי, כי בלשכת הלגיון נתקבלה איזו טלגרמה. נקראו לשם כל הפלדפיבלים – ענה ברזילי.

קוּזמין, “קאַצאַפּ”, סאַמאַראי, גדול־הראש וחד־הדיבּור, התחיל מתמרמר:

– איני יכול לנסר עם היהודי הזה. אתה אל תדחף את המשׂוֹר ממך, אלא משוך אותו אליך!

הנסירה זיעזעה וטילטלה את אבן־הפחד הכבדה בתוך הבטן, ונדמה, כי המשׂוֹר מנסר לא את העץ, כי אם את הלב. אבל בשעת ההפסקות בין קורה לקורה היה קשה עוד יותר. אז הבעיתו ביותר השערותיו של ברזילי, ומבעד לחלונות־הקסרקטין נשמעו קולות ודיבּוּרים, שהאוזן יראה לשמעם עד גמירה. וקוּזמין מיהר להטיל על גבי “החמור” קורה אחרי קורה.

המשור מנסר ושוקע פתאום ברכרוכית של רקבון, ונודף איזה ריח מתוק ולא־נעים. גריב נתקל בגזר מסוקס ביותר, שהתעקש ולא רצה להיבקע בשום אופן. הוּא נזף בעץ, ירק אל כפּות־ידיו, וכאן, כמו להכעיס, נושל ברזל־הקרדום מעל הקת. חיור ועייף הזדקף ונשאר עומד שעה קלה במבוכה.

– קרב אל הקסרקטין – קרא אליו פתאום קולו של טיראנוֹב.

איזו אנדרלמוסיה כבוּשה שׂררה בתוך הקסרקטין. הפלדפיבּל התרוצץ אילך ואילך טרוד ביותר, באחזו בנדן־חרבו שלא תתלבּט. הלשכה היתה פתוחה, ומשם נראה שכמו הצר של מפקד־הרוֹטה, עם רצוּעת־החרב המתוּחה עליו באלכסון. טיראנוֹב משך את גריב בשרווּלו והציגו בקצה שוּרת החיילים, שהסתדרה באמצע־האוּלם.

– תלכוּ אל המזרח הרחוק!

ובצווחו:

– עכשיו עדיין דיאצ’נקו חסר לי! דיאצ’נקו היכן הוא?! תמיד צריכים אותו לחפּשׂ!

רץ ויצא החוצה.

דיאצ’נקו היה ה“קאַליקא” (כך קורין לחייל רפה־כוח ולא־יצלח לתכסיסי־הצבא) של הרוֹטה. הוא התנהל עכשיו בעצלתיים מהרוֹטה השביעית, ששם שירת בן־כפרו. מאחוריו התלבט לו ה“חליאסטיק” (בריח־האדרת), תלוּי על כפתור אחד.

– מהר, לך מהר, בּאבּא! – גער בו טיראנוב מעל המעקה – הלא ממתינים לך שם! בגללו מקבלים תמיד “הערות”!

את המלים האחרונות ביטא טיראנוֹב בלחש וברתיחה כבושה, כשהלז כבר טיפס ועלה במדרגות. באותו רגע הכניס לו מכת־אגרוף כבדה וחשאית אל הצלע התחתונה, בהעיפו את עיניו סביבותיו, אם אין רואה.

זו היתה כבר הכאה ממין חדש, שכמותה לא הכּה עוד מעולם, הכאה חפשית, מוּתרת, תאוותנית. כך מכּה הבּהם את הבהמות המדוכדכות ומרוּטות־העור, שעה שהוא מובילן לטבח…

כשנצטרף גם דיאצ’נקו לאותה שורה, יצא הקפיטן מן הלשכה. עלטת־הערב מישמשה ובאה. על פני הכוננית, עם שורת הרובים הקבועים בה, רבצו מפוזרים כתמי־השקיעה האדומים. היבהבו לנגד העינים ניצב־הנחושת של החרב, הדרבונות הרפושים, והורגש מגע האצבעות הקרות והמעושנות בלסתות ובסנטר. הקפּיטן ליטף, ניחם ודיבר בקול רווה־דמע:

– היו לבני־חיל ואל תביישו את הלגיון הא – זי! בעוד חודש, לכל היותר, נלך כוּלנוּ לשם!

הוא התחיל מתנשק עם כל אחד על פי הסדר. כשנשק לדיאצ’נקו, שבשעת לימוּדי־הקרב בשדה אוהב היה כל כך להכותו באגרוף מהוּפך על הסנטר, חיבקהו עכשיו החייל המוּכה בסילוּד רב.

– דרך צלחה, בני־חיִל! – נפטר מהם לבסוף וקולו שב לאיתנו הראשון.

– שבתך לשלום, רום הוד־מעלתך! – ענתה השורה בפיזור הקולות.

– התפזר! – פקד הקפיטן ויצא מן הקסרקטין.

הללו תעו שעה קלה על מקומם מסביב לנקוּדה אחת, כחזיר זה, לאחר שהכּה האיכר על קדקדו בקרדום. מסביב להם הסתובבו הנשארים ומילמלו:

– כולנו נלך לשם במהרה, כוּלנוּ!

סחרחר הראש קצת כמו מיין־שׂרף גרוע. הורגש אי־סיפוּק, כאילוּ נפסקה איזו מלאכה באמצע… גריב נזכר בבול־העץ, שלא ביקע אותו עדיין, ויצא לאחורי הקסרקטין. כאן לא היה כבר איש. מהחלון המואר נפל אור על ה“חמור”, על שברי־התותח, על הסולם המוליך אל עליית הגג. גריב נטל את הקרדום והכּה על העץ בכל כוחו, אבל ברגע זה חלף רעד במפרקתו וגירוּי בחטמו והוּא בכה בכיה קטוּעה והשליך את הקרדום ושב אל הקסרקטין.

– במעילים עם חגורות אל “שיחת” הכומר! – הכריז טיראנוֹב.

באולם של הרוֹטה החמישית התאספו החיילים של כל הבטליון לשמוע, כמו בכל יום ראשון בערב, אל דרשת הכומר. התישבו צפוּפים על ספסלים ארוּכים שוּרות־שוּרות, זו מאחרי זו. על הבמה עלה כומר־הצבא, גדול התלתלים וכחול המשקפיים.

התעוררה הרוח קצת. לכאורה חסות, אבהוּת, אלוהוּת. אבל משנשמע הקול הקשה, המתכתי, שדיבּר על אודות מסירות־נפש, על דבר הצלת הדת הנוצרית וכו' – אז מבעד למשקפיים הכחולים הציצה אלוהוּת זרה, קנאית, להוּטה אחרי דם ואש.

– יצטרף נא דמכם אל אותו הדם הקדוש, ששפכו למען הנוצרי אבותינו, הנוצרים הראשונים!

כך סיים.

כשהתחילו מתפזרים ויוצאים, נשמעה קריאת החצוצרה לסעודת־הערב. מארבע כנפות־החצר התחילוּ מקשקשים ב“בּאקים” (קערות־הנחושת הגדולות): רצו אל המטבח שבמרתף. אחרי האכילה הבהולה על גבי הארגזים בכפּות־העץ האדוּמות והרחבות, פלוגה־פלוגה מסביב לקערה שלה, נשמעה פקוּדת טיראנוֹב:

– אל השירים והמחולות!

ליקקו את הכפּוֹת מלגו ומלבר וזרקו אותן אל תוך הקערה. אחד מן הפלוגה יוצא לאחורי הקסרקטין למרק שם את הקערה בחול, ובתוך הקסרקטין – הילוּלה וחינגה.

אוֹרליק “מצמבּל בצימבּלים”, ושבצ’נקוֹ, המנגן הנפלא, מנגן בהרמוֹניקה. הקפּרלים והיֶפרייטורים יוצאים במחולות. מצטיין ביחוד הקַפְּטִינרמוּס (הממונה על המחסן) נאגל, פולני דק־גו ועדין־פנים כנערה ורע־לב ומלא־ארס. יש שגם החיילים הפשוּטים נסחפים בערבּוּביית־המחולות, ואז הם הרגעים היחידים, שאין כאן גדול וקטן, שליט ונכנע.

הנועדים למלחמה התגוללוּ באותה שעה על המיטוֹת הקיצוניות, המובלעות באפלוּלית. אחדים מהם גמרוּ עכשיו את מכתביהם על קצות המיטות, שבהרות־אור, נזרקות מהמנורה הרחוקה, שטוּחות עליהן. צללי החבוּרה המתהוללת בולעים לרגעים את הבהרת יחד עם נייר־המכתב שעל גבּה, ואז פוסק הכותב באמצע וממתין… אך הנה טיראנוֹב נדחק לכאן ומפשפּש באפלוּלית ונוזף:

– “קונצלריה” זו מה?! מַרש אל המחולות! אין דבר! כוּלנו נלך למלחמה, כוּלנוּ!

זו היתה אנדרלומוסיה של ריקוּדים, אנדרלומוסיה מטורפת עד כדי קעקוּע הרצפה והתנוּרים. מתוכה נזדקרוּ פני גריב להוּטים ביופי חדש, יופי לא־רגיל. קוּזמין הראה פלאים בריקוּדיו מתוך קידה, ישיבה וקימה וספיקת כּפּים. יצאה לראות גם אשת הפלדפּיבּל הצעירה. הצהלה, ההוֹללוּת והנגינה נתרקמוּ עכשיו כעין צעצוּעי־רקמה על גבי יסוד שחור־שחור. הרגלים רקעוּ וּבעטוּ בשחרוּרית הריקנית והעמוּקה – כדי להרגיש את הקרקע…

– למה אתה עומד מרחוק?! – משכו הקפרלים את דיאצ’נקו, חפוּי ומדוּכדך, והדפוּהוּ והרקידוּהוּ בעל כרחו.

הלז התלבּט, התאמץ להיחלץ מתוך הידים המטלטלות אותו אילך ואילך, ומילמל:

– איני יודע לרקוד, איני יכול!

אלא שתיכף נשמע מן החוּץ האות “אל המפקד”, והוּא שחילצהוּ מן המיצר.

– התיצב אל המפקד!

הפסיקו את המחולות והסתדרו והתיצבו בשתי שוּרות לאורך כל הקסרקטין.

– סמירנו! (דום!) – פקד טיראנוב, כשהפלדפיבּל יצא ממדורו.

זה התחיל קורא מעל הגליון בקולו המוצק והצלצלני את שמות כל החיילים, שכבר ידע אותם בעל־פה: דיאקוֹנוֹב, פיֶטרוֹביץ‘, טיראנוב, וכו’ וכו'. לכל שם ושם ענה קול מן השורה:

– אני!…

ה“אניים” היו שונים: עבים ודקים, נמוכים וצרחניים, שאננים ונבעתים, שלמים ומרוּסקים, ופעם בפעם זעה בלב הנאה מוזרה:

– אני!…

אחר כך צעד הפלדפיבּל לאט לאורך כל השורה והביט לתוך העינים. ניכּר היה, שהוא מתכונן עכשיו לאמור איזו דברים חשובים בשעה חשובה זו.

– אתם הנועדים אל המזרח הרחוֹק – התאמץ לחקות את סגנונו של מפקד־הרוֹטה – אל יפול רוחכם! הנכם צריכים לחשוב את עצמכם למאושרים על שעלה בגורלכם להיות מן הלוחמים הראשונים למען הקיסר והמולדת. מאד אני מצטער על שאין אנו הולכים כּוּלנוּ יחד. במהרה נלך כּוּלנוּ לשם, ואפשר שעוד נתראה…

הציץ על היהודים, שעמדוּ רצופים בקצה־השוּרה, והוסיף:

– ועכשיו, שנשארים אנחנוּ, כלוּם אין אנוּ בשדה־הקרב? הלא בין אויבים אנו יושבים! הננוּ מוּקפים אויבים מכל עברים, והאויב הפנימי, אַחַי, הוּא הרבה יותר מסוּכן מהאויב החיצוני!

שעה קלה התהלך הלוך ושוב, שקוּע במחשבות, ופתאום נמלך:

– נאגל, מחר בבוקר־השכם תוציא להם מן ה“צ’חַאוֹז” (המחסן) את הכּל, כפי שכתוב ב“פקוּדה”, שני זוּגות מגפיים לאחד!…

– מציית אני! – ענה נאגל.

– אל התפילה!

השורה נתפזרה ונתכנסה אל תוך הפינה בתחתית־האיקונין, נדחקו חד אל חד. הקפּרלים עמדוּ בראש, בהראותם את מפרקותיהם הגזוּזות, הלבנות והמעוּטרות למטה בצוארונים מוּזהבים.

– “אבינו שבשמים”…

שרו החיילים והקשיבו בתוך כך אל ה“קרן”, שעוד נשמעה מן החצר. שם על המעקה ניגן שבצ’נקוֹ. משוּם מה האריך הפעם לנגן וחזר על ה“תנוּעות”, הנעוצות אלו באלו, כמה פעמים. הנגינה העצובה, נגינת ה“שקיעה”, שמזכירה את אהלי־הבד בקיץ בשדה, בערבי־הטל, התלבּטה בחללה של החצר השוממה, שאדמתה השחירה לעין הכוכבים האביביים, אך הנה התחילו כבר התנוּעות מהבהבות, כלשונות־אש בשעת גסיסתן, עוד מעט, עוד מעט, והתנוּעה האחרונה החטופה והנמרצה הופשלה למעלה – והניגון נפסק כמו באמצע.

כבדה היתה השכיבה על מזרני־התבן הקשים מתחת לשמיכות הצבאיות, האפורות והדקות. יסורי החלומות עוררוּ לרגעים את החיילים משנתם, ואז, מתהפכים מצד על צד, שמעו את מילמולי טיראנוב עם ה“דניוַלני”, את צפצופי־המשרוקית מן החוץ (החייל העומד בשער קרא לחליפתו), את צלצוּל השעון…

והדניוַלני גם הוא תעה עייף, רצוּץ ואחוּז־שינה בין הכונניות של הרובים וּבין מכשירי ההתעמלות. בפינה מוּבלעת באפלוּלית הראה לו הראי פנים חיורים, מטורפים וזעירים מתחת לכובע הגדול והכבד, רחב־ה“גג”.

הגיעה אשמורת־הבוקר. הנה קוּזמין קם מעל המיטה שלו, ובגילוּי־הראש ובאדרתו על כתפיו הוּא שׂם פעמיו אל הפתח. דרך־הילוּכו הוּא מתעכּב אצל השוּלחן ומצית את הסיגריה על גבי העששית.

נשמעה הטלת המטאטאים על הרצפה.

ואת לבות הישנים ביתרה לחצאין אותה הצוַחה, שמהזוָעה שבּה אי־אפשר שיהא מושג לאיש, אשר לא טעם את טעמה:

–Вставать!.. (קומו!…)

זה היה קולו של טיראנוֹב. החלומות התנדפוּ בבת אחת לברק המחשבה הראשונה:

“למלחמה!”


המלצות קוראים
תגיות