רקע
גרשום שופמן
בין לילה ויום
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

מדרכת האַספלט האפורה קיבלה גון של שיש טהור לרוח־הערב, שעה שאפשר היה לפגוש שם את סוֹטרה בת השש־עשרה, בלכתה אל הספריה להחליף את ספרה. את הספר נושאת היתה, כדרכה, דרך זלזול – ידעה, ידעה הקטנה, שהגיבּוֹרה שבו, עם כל הרעש העוטר אותה שם, אינה מגיעה לקרסוליה. – למה את אצה כל כך? – אין לי פנאי. אם אני באה הביתה שלא בשעה הקבועה, אמא תיכף: “היכן היית?!”

והיא מתחילה נוהמת דרך הילוכה־ריצתה את קטעי הנעימות המתוקות, שזה אך תמול שלשום הובאו הלום ממרחקים על ידי בנות־הוַריֶטֶה החדשות. כיצד הספיקו ניגונים אלה להגיע בינתים אליה, שמעודה לא ראתה את הלילה בחוץ אחר נעילת השער?! מעין טלגרף בלי־חוטים בינה ובין אותו העולם.

הרחובות הידועים נעשים זרים לפתע וטעוני־תעיה. רחוקים ופגומי־דמות מרפרפים המַכּרים והידידים, שמזדמנים בדרך, כי זו היתה הנערה־האושר, נשמת־העיר, ששמה רעד בצלילי־הכנסיות ובבבוּאת־השקיעה שבחלונות העליונים. ופעם אחת הירהר: היום אני מוכרח לנשקה, ויהי מה! בחזרה אלַונה עד ביתה, ושם בפרוזדור, ליד המדרגות…

אך בקרבם אל הסמטה שלה, הושיטה לו את ידה:

– להתראות! מכאן ואילך אני הולכת לבדי. אמא משקפת בעד החלון.

הביט אחריה עד שהפליגה בעלטת הערב. אותה שעה הודלקו הפנסים ברחוב ואור נפל עליה בטרם נעלמה מעיניו.

עייף, באחרית הימים, פגש אותה בליל־קיץ חם בטיילת הראשית שבכרך־הבירה. לא נזדעזע. כהרף־עין תפס את כל הגלגולים מראש ועד סוף. הוא הלא צפה את הדבר עוד אז.

כתולעת־יוחנא זו שנתפסה בכף… מדרכת האַספלט היתה כאן מלאה אשפה וניירות־פרסומת ואת קטעי הנעימות המתוקות והשגורות ניגנו עכשיו מאליהם בתוך ה“אַבטומַטים” הכינורות ההפוכים.

–… למה את אצה כל כך?

– אין לי פנאי. מחכים לי…

יוהרה עליונה הוטלה בעיניה, והן כבר לא ראו את האחד, אלא שוטטו פזורות בהמונים, בהמונים – ושוב רחוקה ובלתי־מושגת, כמו תחת כנף־אמה לפנים.

– להתראות! – הושיטה לו את ידה האורירית – מכאן ואילך אני הולכת לבדי…

הביט אחריה עד שהפליגה בינות לאוּרי הלילה. אותה שעה כוּבוּ הפנסים ברחוב – והיא הבהיקה לבנת־שמלה מתוך עלטת־השחר.


המלצות קוראים
תגיות