I. גרוע מ“גוי”    🔗

הנפילה לתוך “בית־החולים הכללי” לא היתה נוראה כל כך אלמלא זו ההתנגשות עם היהודים, בני העיירות הקטנות מסביב, הצובאים שם פּתח המרפאה בבוקר־בבוקר, פרועים, גלויי־ראש עם מַדויהם הגלויים והמסותרים. אין הם פוסקים להתלחש ולפלפל חד את אחד על דבר המחלות והפרופיסורים, ופחד־המות הנשקף אז מעיניהם מעורר משטמה. וכמעט שנתקררה הדעת, כשהפרופיסור הפולני הזקן, הידוע לשונא־ישראל, התחיל צועק:

– לכו לכם אל בית־החולים הישראלי, אנכי אין לי מקום בשבילכם!

באיזה שאט־נפש הוא מסתכל אגב־כך בנגעיהם השונים והמשונים, ואם בינתים מתרכך קצת ביטוי־השנאה שבפניו, אין זה אלא משום שסוף־סוף הרי גם הם, נגעי בני־ישראל – תמוה הדבר! – בגדר ה“כללים”, כהלכה, ככתוב…

והודות לפרופיסור זה, המנהל של האגף הכירורגי, כמעט שלא היו יהודים באולם 14, ששם ניתנה לי המיטה האחרונה בשורה, אצל הקיר. היה רק אחד, בחור שבור־רגל, שבשעת ביקורי ה“אורחים”, אחרי הצהרים, היתה באה אליו כלתו, בת־עיירה, כחוּלת־חוֹטם מקוֹר, והעניקה לו תפוחי־זהב ושאר מיני־מתיקה, בשעה שעינה האחת תעתה בינתים על הרגל השבורה, המחותלת במוך. שכני מצדי האחד (מצדי השני, כאמור, היה הקיר) היה עלם פולני סימפּטי, שחברתו הקלה לי הרבה את מצב־הרוח. נזכרתי, ש“שכנוּת” מעין זו המתיקה לי גם את הויתי לפני כמה שנים באויר דומה לזה, בקסרקטין. דומה – אותן השמיכות האפורות, אותן הטבלאות עם הכתבות שעל גביהן למראשותי השוכבים, והפרופיסור הזקן, בעברו על־פני המיטות בראש האסיסטנטים הצעירים, הריהו ממש אותו הגנרל בשעתו, בעברו על פני ה“שורות” בלוית הקצינים מאחריו; עד כי לא פעם התעוררה בי החובה “ללַוותו בעינים”… על כל חולה מתעכב מבטו כרגע, ורק על זו המיטה שממולי הוא דולג באופן נפלא, כאילו אין זו במציאות. שם גסס חולה זה כשני ימים, והטבלה שלמראשותיו כבר נשמטה ממקומה והכתובת שעליה ניטשטשה. וכפעם בפעם נדמה היה, שאילו נתקלו בו, בגוסס זה, עיני הפרופיסור, ארי־הרפואה הזה, כי אז אולי עוד היתה לו תקוה, אך אלה דלגו, דלגו. ובאחד הערבים, לאחר ששכני הפולני הצעיר הלך לביתו ועזבני “לבדי”, הוציא הלה לבסוף את נשימתו האחרונה. האחות הרחמניה האדוקה ערכה אצלו תיכף את תפילת־ההשכבה, שמתוכה הידהדו בכל רחבי האולם, קולניות וחוזרות־חלילה, המלים: “לֵב יֶזוּס!” בעוד שהמשרת פַּוֶל נשא וחילק אז בין החולים את פת־הערב. באותה שעה הובא אל חדרנו חולה חדש, יהודי בא־בימים, והושכב על המיטה הסמוכה לי, זו שנתפנתה לא־כבר משכני הקודם. בלי הביט לצדדין, כבש את פניו בכּר והתחיל בוכה ומתיפח.

– למה אתה בוכה, ר' יהודי?

– כאב נורא, – הראה לי את פניו מתוך עקימה משונה ורמז על גבו – שם נתהווה לי “דבר־מה”, עד ש.. עד ש…

למרות הפיאות הארוכות שלו, כדרך הגליצאים, נכר היה, שאינו אלא יהודי הדיוט – לפי חוסר המצח ועיני־השוק שלו, שתאות־חיים בהמית צעקה מתוכן.

– ובכן, לבכות צריך? הנה לכל אחד מהשוכבים כאן יש גם כן “דבר־מה”, ובכל־זאת, ראֵה, אין איש מהם בוכה. בתוך כך נשמעה מהחדר הסמוך תפילת־הערב, כשהיא מוּשרה על־ידי האחות הרחמניה באותו הניגון, שבו שרה לפני רגע את תפילת־ההשכבה, והוא שאלני בפחד כבוש, בזהירות:

– הגם שם מת אחד?

רק עכשיו הבינותי, שבכיתו הקודמת לא היתה בעיקרה אלא מחמת הפחד שנפל עליו למראה המת. הוא רק עשה את עצמו כאינו רואה כלום, אבל באמת ראה, ראה היטב! – גם שם מת. מה אתה תמה כל כך? בכל רגע מת כאן אחד. מכאן כבר אין יוצאים חיים!

– אוי!… התפרצה מלבו אנחה מאליה, אנחה שכמותה לא שמעתי זה כמה. הרגשתי את שבירת־הלב שלו ממש. לא החטאתי את המטרה! – אבל אני התחננתי על נפשי: איני רוצה אל בית־החולים! אני רוצה למות בביתי. והכל בעטיה של אשתי…

– בן כמה שנים אתה?

– עוד לא מלאו לי אפילו ארבעים ושמונה.

– ובכן, מה אתה רוצה? דע, שארבעים ושמונה שנים בזמן הזה הן הרבה מאד.

וכמה צריך אדם לחיות? הוא העמיד פנים תמימים ביותר וענה שלא מן הענין: – הנך, ודאי, מרוסיה. לפי ה“לשון” הכרתי.

למחר נעשה לו הניתוח הקל, ובמשך שני ימים כבר הספיק להתאקלם באויר זה כל כך, עד כי לא רצה כבר לזוז מכאן. ברעבתנות יתירה היה נוטל בבוקר מידי האחות הרחמניה את שתי הלחמניות ופך־החלב, אחר כך היה מחכה בקוצר־רוח לארוחת הצהרים, ובשעת ביקורי ה“אורחים” היה מביט בעינים תובעות אל כלתו של אותו חתן, בשעה שזו היתה מוציאה מילקוטה את התופינים והפּירות. הדיוט זה היה לובש אז צורה של תלמיד־חכם, ופעם אחת פנה אל הזוג בזו הלשון: – דויד המלך אמר: “העיקר היא הבריאות”… – ופשט את שתי ידיו אל תפוח־הזהב הניתן לו.

ובאחד הימים היה ביקוּר גם אצלו. באה אליו מן העיירה אשתו. זו היתה אשה חולנית. דוויה, בלי טיפת־דם. היא התנצלה לפני בעלה על שלא באה קודם לכן והתאנחה:

– אלוהים הוא היודע, כיצד נסתחבתי ובאתי עד הלום. כל עוד רוח בי…

– אם באים כבר, – בא הוא בטרוניה, בשכבו על צדו, ובלי הביט אליה – איך זה אין מביאין מעט מי־פירות בכוס, או לפחות, תפוח־זהב, להשיב נפש… אני הפכתי פני אל הקיר ושמעתי איך שהיא שואלת אותו בחצי־לחש:

– זה ששוכב אצלך הוא יהודי? והוא עונה: – כן… יהודי… אלא שהוא אלף פעמים גרוע מ“גוי”!

 

II. שלי    🔗

אולם־הניתוח לא רחוק הוא מאולמנו, ובשעת פתיחת הדלת על ידי היוצאים והנכנסים מגיעים לכאן קטעי הצעקות של המנותחים שם בלי יִשוּן. האוזן הורגלה בכך זה כבר, ואין היא רוצה להבחין בין הצעקות האמיתיות, אלו של החולים, ובין צעקת־הדלת של אותו אולם. כי דלת זו, כשסבבה על צירה, צעקה אף היא בקול אדם. הציר שאינו־נראה כאילו פלט בחזרה את הצעקה האנושית, שספג לתוכו כאן במשך ימים ולילות הרבה כל כך, בלי הפוגות, בלי הפוגות.

אך קשות מצעקות רחוקות אלה היו הצעקות הקרובות, שצעקו החולים כאן, בתוך החדר גופא, בשעה שנעשו להם חילופי התחבושות, או תיכף ליקיצה מהאֶתר אחרי הניתוח, כשהכאב הנורא במקום הצנוע, לפנַי ולפנים, ניעור עכשיו בעצם תקפו. במקרה האחרון לא היה צועק החולה צעקה סתם, אלא בהיותו עדיין נדהם ומבולבל, בכה, יבּב ושפך ביללה שכורה, רבת־להג, את כל מה שנצטבר בלבו במשך כל העת ושכבש עד הנה באורך־רוח. במצב זה הוחזר פעם אחת אל מיטתו, מובל על־גבי האלונקה, אחד החולים, שנעשה לו זה עכשיו ניתוח קשה בתוך אזנו. זה היה “שוַבּ” (כך קוראים בגליציה לאיכרים הגרמנים, שהרבה מהם כבר נתפּלנוּ במקצת) בן־כפר, שקודם היה שוכב תמיד במנוחה ונשא את מכאוביו בסבלנות יתירה. ברם עכשיו, משהתחיל להתעורר לאט־לאט משנת האֶתר הסיוטית וכבדת־הגועל, פרץ ביללה איומה וממושכה, שהמשרת והאחות הרחמניה לא יכלו להשתיקה בשום אופן.

–…אני לא אעצור כוח לסבול את כל זאת! – יִבּב פולנית וגרמנית בערבוביה – לא, לא אעצור כוח! אֵלי, אֵלי, מדוע אני סובל כל כך?! זה הרופא עם המשקפים הוא אדם יקר מאד, וגם זה עם הזקן הצהוב הריהו גם כן אדם חביב מאד. אוי!… מריה הקדושה, עזריני! יֶזוּס גואלנו, הושיעה לי! הלא אתה מֵגֵן על כל אדם, בין שהוא גרמני, בין שהוא פולני ובין שהוא רוּתיני.

אוי!… גְוַלד! "פּאן בּוֹג איזראֶליטסקי (אל אלהי ישראל), עזרני אתה!..

ולא יסף. ניכר, שהכאב הרפה ממנו כהרף־עין. יוהרה נעימה זעה בקרבי – סוף־סוף לא יכול לעזור לו אלא שלי.

 

III. “אין לי נעלים”…    🔗

עוד בערב הראשון, בשעת כניסתי לכאן, שמעתי אחד החולים פוזם במיטתו קטעים מאותם הפזמונות הגסים, השגורים אך בפיות הבריונים והזונות מהדיוטה התחתונה שבתחתונות, ולא קשה היה להכיר בו, איפוא, אחד מ“האחים הפולנים” (הבריונים והאַלפוֹנסים, המקננים בפרורי־הכרך המיוחדים להם), שלפי ההוּמוֹר המעולה שלו, שיערתי אז, שאך איזה פצע־סכין שקיבל בתגרה עם חבריו, הביאהו הלום. אולם לאחר זמן, בעברי לתומי פעם אחת סמוך למיטתו, בשעה שנעשו לו על ידי הרופא הצעיר חילופי־התחבּוֹשת, ראיתי ונזדעזעתי – שתי רגליו היו כרותות עד למעלה מהברכים.

וחצי־אדם זה, שגם ה“נשאר” שלו לא היה אלא צנום, חיור ורופס (שנותיו היו כעשרים וחמש), היה השליט בכל האולם. מתוך החִורון החולני השחירו־הבריקו עיניו בּברק־משטמה, שדיכא והכניע לו כל חולה חדש תיכף לכניסתו, ומשבט־פיו יראו הכל. כל כוחו היה בחיתוך־הדיבור שלו, ואוי היה לזה, שמשום־מה לא מצא חן בעיניו – מיד נעשה מטרה עלובה לחיצי־לעגו ושנינותיו הבוטות, שלא היו נוחים הרבה מאיזמלי הרופאים.

ביחוד היה שונא את הצועקים, ובלילות, כשהללו לא הניחו לו לישון, היה מחרפם ומגדפם, עד שהשתיקם בעל־כרחם. על שכנו למטה, זה ה“שֵׁגץ” הקטן, שרגלו האחת נשברה לו בשעת גלישה בעגלת־חורף, איים פעם אחת בפשטות: – התחדל לצווח? אני אתן לך אל ה“פּיסק”! ורק בשעת רצון היה מנַמק, כביכול, את התמרמרותו זו והטעים את הזכות שיש לו לכך, להיות כועס על אלה הצועקים “על לא־דבר”.

– אצלי היה ניתוח לא שכזה, ואף־על־פי־כן… שאלו את פַּוֶל, אם השמעתי נאקה כל שהיא מיום שאני מוטל כאן!

אותו לא ביקר איש. הוא סח לפי תומו, שפעם אחת באה אליו אמו, אך הוא גירשהּ מעל פניו.

– אם שכזאת – התחיל מספר, בהביטו נכחו ובלי שים לב כלל, אם שומעים את דבריו או לאו – אֵם שכזאת צריך להרוג. את שתי אחיותי הקטנות ממני הרעילה בעודן תינוקות. הייתי אז נער קטן עדיין, ובכל זאת ראיתי והבינותי כבר את הכל. גם לי נתנה לשתות, אך אני לא חפצתי. אז הוליכתני אל היער, הדבר היה בערב, ואמרה לי, שאחכה לה שם, והלכה לה. אני חיכיתי, חיכיתי, והתחלתי לבכות. לקולי בא חייל, שעבר שם באקראי באותה שעה ואספני אל בית. זוהי אם!

קטעים קטעים ולסירוּגין סיפר הרבה גם על חייו בבתי־האסורים השונים, שהתגלגל בהם כל ימיו, וששם, שם, לפי דבריו, מחמת הקור והרטיבות, הפסיד את רגליו והביאן לידי כך. אלא שכּל זה לא העסיק כל עיקר את שכניו מימינו ומשמאלו, שכּל אחד מהם הביט נכחו, שקוע בשלו, והם נראו כשומעים רק אז, כשבמרוצת דבריו התחיל מספר, איך שישב זמן־מה בבית־כלא אחד עם צ’אבּאק (רוצח ידוע, שנתלה אשתקד), ואיך שהוא עם חבריו נשאו על כתפיהם את הקורות והנסרים בשביל התליה.

–… ואחר־כך חפצנו לראות בשכר טרחנו זו, ולא נתנו לנו! מצד הפּרסוֹנַל של בית־החולים נודעת היתה לו חיבה יתירה מהולה בדרך־ארץ, והכל קראו לו בשמו בהטעמה מיוחדה. וזוֹסיה, זו המשרתת החסונה והאדמונית, שבחַלקה בין החולים את הארוחות, לא זיכּתה מעולם שום איש מהם אף בתשומת־לב כל שהיא, היתה מתעכבת על יד מיטתו שעה יתירה, ועל הערותיו־שנינותיו היתה משיבה בבת־צחוק, שערכּה לא היה קל בין כתלים אלו.

– בוקר טוב, פּאני זוֹסיוּ יתן לך אלהים חתן “דארגוּן”, שחור־שׂפם ואֶרך־כידון…

– פּאן מילר מתחיל כבר… – התחפשה זוֹסיה כמתרעמת, וצחקה, וצחקה. ורק בשעה שהרופא עשה לו את חילופי התחבּוֹשות, בגַלותו את שתי שוקיו הקצוצות, רק אז התנכּר מילר אל זוֹסיה, שדוקא עכשיו נכנסה לאסוף את כלי־האוכל, ונדמה כאינו רואה אותה כלל. וזוֹסיה אף היא עשתה אז את שלה בכובד־ראש ובזריזות יתירה ולא הביטה לצדדין.

גם האחות הרחמניה בת־האצילים, זו שפני שעוה לה ושחריצים עמוקים ואפלים מתחת לעיניה הנוגות, היתה אוהבת אף היא להכנס עמו בעקיפי־שיחה שונים, שסימפּטיה מיוחדת במינה רעדה בהם.

– הלא חג היום – מתחטא לפניה מילר אחרי ארוחת הצהרים – ועל גברתי הרחמניה לתת לי עכשיו יין.

אז היא רצה, כביכול, אל הפתח ורומזת לו רמיזה קוֹקטית:

– בּוא, בּוא אחרי, ואתן לך… מילר מתרכז רגע אחד ועונה:

– אין לי נעלים…

והכל צוֹחקים.

 

IV. הצועני    🔗

בָּדֵל מיתר החולים, על המיטה שבפינה מימין, שכב הצועני ונאנק אף הוא. יד פצועה היתה לו (מבעיטת סוס). והוא צוַח פולנית רעוּעה ובניגון דומה קצת לנגינת הטעמים שלנו:

– היד שלי, היד שלי!

הוא נזדקר באברי גופו המעורטלים, שעין נחושת כהה להם, בשחוֹר שפמו ובברק־עיניו, והאחות הרחמניה הראשית, זו הכחלחלה והארסית, טיפלה בו תמיד יותר מבשאר החולים.

עתים היו נכנסות אלינו תלמידות־הרפואה, חבושות סינריהן הלבנים, והגדולה שבהן, מסורבלת־בשר ובעלת פרצוף תאוָני ביותר, השתעממה תמיד, בהביטה לכאן ולכאן. ורק כשאחת מחברותיה לחשה לה פעם אחת:

– הנה שם שוכב הצועני…

נתלהטה כהרף־עין וכמעט שצעקה:

– היכן?!…

יום־יום אחרי הצהרים, בשעת הביקור, היתה באה אליו אשתו, צוענית צעירה ויפה, כבת־עשרים (הוא היה כבן־ארבעים, וזו היתה אשתו השניה), ותינוק חבוּי בסודרה השׂעיר והחדש. עם כניסתה, כשהיא מושלגת קצת וערדלים חדשים ברגליה, נשתתקו מעט המכאובים מסביב, וזוֹסיה, שהיתה מציצה אז לכאן בחיוּך סקרני, היתה מתבטלת לגמרי, ואיש לא הרגיש בה. הכל הקשיבו באותה שעה אל הלהג הבלתי־מובן, שבצאתו מזה הפה הרענן ולבן־השינים, נדמה מוסיקלי ועָרֵב כל כך.

אלא שהאחות הראשית הופיעה בינתים והתמרמרה כדרכה: – כבר רב לך, ציגַנקוֹ! לכי הביתה. אַת אינך אלא מגרה אותו, ואחר כך הוא צועק.

היו גם ימים, שהצוענית לא באה, ואז כבר לא ניחא היה קצת. ואפילו האיכר הרותיני הזקן היה פונה אז אל הצועני כמו דרך־אגב:

– הז’ינקה שלך משום־מה לא באה היום…

ורק הבעל בעצמו לא הראה שום סימן של אי־מנוחה. בכלל, גם בשעת ביקוריה, נדמה היה תמיד כקשה ביותר ביחס אל אשתו, ובעוד שזו התרפקה עליו, האכילתהו מיני מתיקה וגם נשקה לו, נשאר הוא תמיד זועם וקר. ברם כשפעם אחת הציע לפניו אחד החולים דרך־הלצה:

– הלא אתם הצוענים אוהבים לעשות חליפין: הבה נעשה חליפין בנשותינו – אני אתן לך את שלי, זו שראית היום אצלי, ואתה תתן לי את זו שלך…

ניענע הצועני בראשו לאות מיאון.

 

V. רעי אַלְפּ והאחות הצעירה    🔗

… וטוב משניהם את אשר עדן לא היה

(קהלת)

בחוג רעינו ומכרינו יש תמיד אחד, שבכל פרק־משבר מפרקי החיים שלנו הריהו מוכרח להזדמן אתנו יחד: לכרך זר אחד, לספינה אחת, ולבסוף גם לבית־חולים אחד. רֵע כזה אצלי היה אַלְפּ. ולפיכך לא תמהתי ביותר, כשבאחד הימים ראיתיו נכנס אלינו, לבוש בכלי בית־החולים. לא תמהתי גם מפני שאויר זה אינו מסוגל כלל לתמיהה, להתפעלות ולכל מה שיש בו משום קטנות־המוחין. כאן, בין כתלים אלו, מתבגרים יותר מדי.

– ידעתי מראש, שאתה תבוא. ידעתי, ידעתי! הוא תפס מקומו על המיטה הסמוכה לי, שכבר הספיקה להתפנות משכני השלישי, ביני ובין אותו ה“שגץ” הקטן, שמעד ונפל בככר־ההחלקה. כרוצה להמתיק קצת “רדיפה” זו, שהוא רודף אותי “עד זיבולא בתרייתא”, ענה: – כמדומני, שלא ארד כבר ממיטה זו. הפרופיסור עצמו אמר: “זהו ניתוח לא קל”. אלא שאני שלו לגמרי. כמה צריך אדם לחיות? שלושים ושבע – די והותר אלא, אלא… אי־אפשר עוד להשתחרר מהרגשה נואלה זו של “בטרם מועד”. בעצם הדבר הרי לא פיללתי לחיות אפילו כדי כך, ובכל זאת… כמו שלפעמים מכריז הקונדוקטור פתאום את שם הכרך, בעוד שאתה סבור היית, שעדיין זה ממך והלאה ושעוד עליך לעבור אי־אלו תחנות קטנות. “כבר?!”

לפי הרגילות מימים אחרים התחיל מלפפני גם עכשיו אותו הלך־הנפש הנוח והנאצל, שתמיד היה בכוחו של אדם זה להשרות עלי תיכף עם הפגישה הראשונה. זו היתה נפש בהירה וטהורה, כשם שבהירות וטהורות היו עיני הצפור שלו. בלי שמץ מאותה הקוּבעת הנפשית, שבה עוכרים את רוחנו לפעמים אפילו ידידינו האינטימיים ביותר. אם כי ברוב המקרים לא היה זה אלא “עם הפגישה הראשונה”. כי בעטיה של חולשה ידועה שלו היה אותו הלך־הנפש שלי מתקלקל לאחר שעה קלה. כוונתי לאותה הלהיטות הנצחית שלו אחרי האשה. די היה לאיזה “סינר” מסוֹאב לרפרף על פנינו, וכבר אין הוא שומע מה שאני מדבר אליו, עיניו מתבלבלות, והריהו כבר בעולם התוהו! על דעתו לא עלה אז כלל, שכל סודה של הנאה זו, שבה קידמתי עכשיו את פניו, אינו אולי אלא מה שבחברתו (וחברתו היתה מסוגלת לכך!) אני רוצה לבקש מפלט מאותו “המר ממות”, לשאוף רוח קצת בעולם אחר, והוא מושכני פתאום דוקא, על אפי ועל חמתי, חזרה, שוב לשם… “מי היא נערה זו?”… “צריך היה לבוא בדברים עמה”… “הבה נלך אחריה!”…

מהיכן דבק בו בולמוס משונה זה? ודאי, שבילדותו, פעם אחת באפלולית הבוקר, הציץ וראה “דבר־מה”, והוא הוא שמתעתעהו ודוחפו נואש, עם חצי תאותו בידו, מאשה לחברתה, כדי למצוא סוף־סוף, ויהי מה, את… הבלתי־נמצא. איך שהוא והאשה חתמה בעדו תבל ומלואה. הוא היה כבר כבן שלושים ושבע, ותמה אני, אם ראה מה כראוי בעולם חוץ מבת חַוה. היוּ ימים, שביקרנו יחד במוזיאות שונים, וראיתי, שיותר משהוא מסתכל במה שטעון הסתכלות, הריהו מביט אל המביטות. בגן־החיות די היה לאיזו נערה לנשום על ערפו מאחוריו – כך התודה לפנַי פעם בבת־צחוק – שלא יראה עוד את הארי בכלובו פנים אל פנים, אלא כמו מבעד למרחקי־מרחקים, שם במדבר־אפריקה שלו…

ונפלא הדבר, שאפילו כאן, “על עברי פי פחת”, לא איחר לבוא אותו “שטן”, שכמו תמיד הקים חַיִץ ביני ובינו, והוא שוב לא שמע יותר מה שדיברתי אליו – נכנסה האחות הרחמניה הצעירה, זו שצמתה העשירה, העומדת להגזז, מזדקרת עדיין מתחת למטפחת־המנזר שלה, והתחילה מחלקת בנחת את המדחומים בין החולים, כמשפטה ערב־ערב.

– אני איני יודע, כיצד להשתמש בו – התחטא לפניה אַלפּ בחיוך עגבני, שכּיער עכשיו לגמרי את פני הקלף שלו.

– אדוני לא השתמש עדיין במדחום? – ענתה היא בנעימה אִמית תמימה, ובעצמה פתחה את פי־חלוקו ותחבה לו את מודד־החום תחת בית־שחיו. הערמתו הצליחה ופניו הנחרבים קרנוּ מאושר.

– כל ימי יש לי חולשה יתירה אל זו חתימת־השׂער שעל גבי שורש החוטם – פנה תיכף אלי, כרוצה להתנצל על השתטותו – גם לה יש כזו… איני מבין, מה המריץ אותה ללכת אל המנזר (האחיות הרחמניות במדינה זו כולן חניכות המנזר הן). היא הלא יכולה היתה בחיים להחריב עולמות! איני מבין. על הערתי, שהלא צריך גם לחוס עלינו, המתגלגלים כאן, הוסיף:

– אבל הצרה היא, שבעיקר הדבר אין היא מרחמת עלינו. ראה, בסבר־פנים אחד היא מטפלת בי, בך וגם באותו החולה הגוסס!

וסבר־פנים זה היה באמת מיוחד במינו. זו היתה מעין העויה קפואה של כבישת־כאב. בזהירות, בנחת עשתה את שלה: שיפשפה את הכוסות, מחתה את האבק, תיקנה את הכרים והכסתות, ניערה את המדחום ורשמה את דרגת החום – והכל באותו סבר־הפנים הבלתי־מתחלף. היסורים מסביב כאילו הטביעו את בבוּאתם ביצור הרך והיפה הזה, והיא תעתה בין המיטות בחשאי, בלי הגה – כסמל הכאב העולמי.

– רוצה הייתי לאמור לה, מה יפה היא, ולא יותר! – קרא פעם אַלפּ בהתלהבות, שדמתה ללחישת גחלים אחרונה על גבי משוּאות־שריפה – אלא שאין לי שום אמתלה לכך.

ובאמת, כיצד אפשר לפלוט מימרה שכזו לתוך חלל המלא אנחות, גסיסה ומות, מבלי להיות ברגע זה שיכּוֹר קצת? אך השיכרון הדרוש לא איחר לבוא, ואַלפּ לא נמנע מלהשתמש בו לתכליתו. ניכר, ששמר את הדבר בלבו היטב.

– רק עכשיו, רק עכשיו אני מתחיל להכיר את הכל מסביב… – מילמל בנעימה של שיכוֹר, כשהובא באחד הימים, מוּבל על גבי אלונקת־גלגלים מאולם־הניתוח, והושכב על מיטתו, מתעורר לאט־לאט משנת־האֶתר – הנה רעי הטוב, הנה פּוֵל, הנה האחות הרחמניה שלנו, זו הצעירה והיפה, זו הילדה החביבה כל כך…

אני הסתכלתי ברגע זה בפניה – שום ניד חדש לא חל בהם, כאילו לא שמעה את המלים. בזהירות אֵם כיסתהו בשמיכתו יפה־יפה, ואמרה:

– עכשיו שכב־נא אדוני במנוחה, אחרי הניתוח אסור להתנועע!

ועברה אל המיטה השניה. אלא שבפניו, בפני אַלפּ, נפל תיכף שינוי בולט. הבטתו נעשתה זרה, רחוקה, כמו מעולמות אחרים, שלשם השקיעהו האֶתר לפני רגעים אחדים, וכמו כל איש שהציץ לבדו לתוך דבר־מה פלאי־נורא, מיהר אף הוא לחלק עם זולתו את סבל־הרושם, והוא פנה אלי ומילמל:

– נורא, נורא… אני טעמתי עכשיו את טעם המות. עד עשרים ושש עצרתי כוח למנות, ומכאן ואילך מניתי באנחות, ואחר כך באנחות פנימיות. כל אחת מאֵלו כאילו נפלה לתוך חלל של איזו חבית גדולה וריקה והולידה הד… אין הוא ישן עוד!" – שמעתי את קול הפרופיסור. ידעתי שה“אני” מוכרח להפּסק תיכף, ואני חיכיתי לרגע זה, והרגשתי בינתים, שהוא נמשך עוד, נטוה הלאה, ישנו… והירהרתי מה נוראה היא, בודאי, קריעתו המוחלטת… עד… עד שהתעוררתי.

הוא נתקדר ונידלדל עוד יותר ממה שהיה, ונפל לתוך אפיסת־כוח. את האחות הצעירה לא ליוה עוד במבט קוֹקיטי ובהשתוממות, אלא באותו כובד־הראש, שבו הביטה היא. לאט־לאט ובין שניהם נתבצרה כעין הסכמה הדדית אילמת לרעיון עליון אחד: “לא צריך”… הבינותי, כי מה שאמר לה לפני שעה קלה לא היה אלא בכוחה של ה“אינרציה” בלבד, מפני שקודם לכן רצה לאמור לה כזאת, אבל עכשיו רוח אחרת עמו, דבר שנפשי תבעה ממנו זה כבר – ואנכי מעולם לא אהבתיו כמו ברגעים אלו.

והניתוח לא הצליח. עם בוא הערב הורע לו ביותר, וכבר לא יכול לענות לי על שאלותי ושידוּלי. אנקותיו הרפות נבלעו בצעקות מסביב, שלא נשתתקו במשך כל הלילה האין־סופי, ומתחת לטמטום הנפשי רבץ כעס־איתנים על כל אותם ילודי אשה, קטני־המוח, שעוסקים עכשיו, בשעות־לילה אלו, בהמשכת ההוָיה.

נפתחה הדלת והוּאר קטע של הרצפה האדומה. בלי רשרוש כל־שהוא נכנסו ועברו בינות למיטות שתי אחיות זרות, מאלו העֵרות בלילות, התעכבו קצת אצל אַלפּ והקשיבו לאנקותיו האחרונות – כרוחות־לילה. בטרם בוקר נפלה עלי תרדמה, וכהרף־עין חלמתי דבר־מה מגוחך וכבד, שהציק לי בגירוי־צחוק עד להתעלף ושנטרף פתאום באמצע על ידי קריאת ה“שגץ” הקטן: – הוא מת!

 

VI. כחצות הלילה    🔗

מתוך האפלה מלבין הראש המחוּתל של הצעיר המתאבד, זה שבערב הביאוהו לכאן ושהאחיות של כל האולמים, כעשר במספר, טיפלו בו אז בבת אחת במין התעוררות מיוחדת. הוא ירה ברקתו באופן לא מוצלח, ועכשיו, לאחר שכבר עבר עליו כחצי הלילה, עדיין התיסר בנשימות־גסיסה משונות. צעדים כבדים של שני זוגות מגפים התגנבו אלינו פתאום בלוית קטע־אור, שנזרק הנה עם פתיחת הדלת: שני המשרתים, כחולי־החולצות, עברו דרך פינת אולמנו, בנשאם מת בארון־הפחים השחור מהאולם מספר 15. – פַּוֶל! – קרא אחד החולים לא הרחק ממני.

• מה לך? – ענה הלה מתוך שנתו הערנית על משכבו שאצל הפתח.

• לך־נא מהר וקרא לי את הרופא התורני שיעשה לי… (צורך פיסי ידוע, שעכשיו אחרי הניתוח שלו, אין זה נעשה מאליו); לך־נא מהר, כי איני יכול לחכות עוד אף רגע אחד!

אחרי רגעים מועטים בא הרופא, ובאולם הועלה אור־החשמל. זה היה יהודי גוץ, פרוע שער וזקן, וצוארון־מעילו היה זקוף. בכל מהותו לא היה שום סימן של “דוקטוריוּת”. הוא פיהק, התמתח (ניכר, שפַּוֶל העירהו מתוך שינה עמוקה) ושאל בהתמרמרות:

• מי הוא זה?

• הוא ניגש אל החולה, ובסגנון של “למה הרגזתני להעלות אותי?” התרעם:

• מדוע לא קראת לי בערב? דבר זה עושים תמיד לפני שהולכים לישון, ולא עכשיו, בחצי הלילה, להעיר משינה.

הלה התנצל:

• כסבור הייתי, שאוכל בעצמי… הדבר הלא קשה ביותר…

• שאוכל בעצמי… אחרי ניתוח שכזה מן הנמנע הוא.

מבטו נפל בינתים על המתאבד הנושם־ונושף משונות, ובאותה התמרמרות הוסיף:

• מי זה?

• זה ירה אל עצמו, – ענה לו האחד – מ“הגן הסְטְריי” הביאוהו לכאן…

הרופא שיסעהו בתנועת יד, כמתכוון: “די, די. איני רוצה לשמוע יותר!”

• מה עסקך? – פנה אל החולה שלו, כשפּול הביא את המכשירים לדבר, והוא ניגש אל המלאכה.

• צייר.

• הרי שאתה אדם אינטליגנטי, ויכולת, איפוא, להבין זאת בעצמך. מה את מצייר?

• ציורים אירוֹטיים, א־לה רֶזְנִיצֶ’ק של ה“סימפּליצי”… אַי־אַי־אַי!… אוי־אוי־אוי!… הא־הא־הא…

• נוּ, נוּ… כבר! הרגיע אותו הרופא, לאחר שביצע את מעשהו בדייקנות יתירה, והוציא את השפופרת־המחט.

כשכונן את צעדיו אל הפתח לא שכח להזהיר שוב:

• בפעם השניה תקרא לי בערב!

ויצא. הצייר, שבדיעבד רוַח לו ביותר, ליוהו בעינים מכירות טובה. והכרת־טובה מוזרה נתמלאתי אף אני באותה שעה אל רופא אחוז־שינה וקפדן זה. בטענותיו, בתרעומותיו ובחולי החולין שלו פיזר בבת אחת את האימה החשיכה והשאיר אחריו איזו הארה־הקלה. “אדם יקר!…” – לחשתי לעצמי, מתהפך אל צדי השני.

 

VII. פנים אל פנים    🔗

לכאורה לא ניכר היה בפני הפרופיסור הזקן, בעברו בין המיטות, גֵא וזקוף, אף צל של הכנעה והכרת אי־כוח, אולם לחלוחית־הזקנה שבעיניו הכחלחלות היתה בכל זאת חשודה קצת, קול המצביא שלו היה, אמנם, חזק וטלטל והבהיל אילך ואילך את הרופאים הצעירים והאחיות, אבל מדוע לא בא בלילות, כשהאויב היה מתפרץ אל מחננו וטורף על ימין ועל שמאל, או מדוע אין הוא מתעכב בשום פעם אצל זה הזקן הגוסס, והוא עושה את עצמו תמיד כאינו רואה אותו?

זה כארבעה ימים גוסס ומתנַוון הלה, ומעל מפלי־בשרו המעורטלים, שנסתאבו והשחירו כבר נסתלק “צלם אלוהים”, והרי הם נראים כאֵלה של פגר־בהמה. שני המשרתים כחולי־החולצות וכבדי־המגפים, אלו ה“החלוֹפים” החסונים, שנושאים ומביאים הנה על האלונקה את החיים ומוציאים מכאן בארון־הפחים השחור את המתים, מסתובבים כבר מסביב למיטתו סחור־סחור – כעורבים.

לשוא מתקן פּול את הכרים והכסתות תחתיו ואוסף את ידיו ורגליו למקומן: הללו חוזרות ונשמטות אל מחוץ לתחום המיטה. ו“אי־סדר” זה נזדקר פעם אחת כל כך, עד שהפרופיסור לא יכול להתעלם עוד. כמוכן לקרב מסוּכן, כונן את צעדיו ישר אל מיטה זו – אנכי הפרופיסור!

• מי משגיח על חולה זה? – שאל במפגיע.

נבהלה ובאה האחות הראשית.

• אחות שלי! – הטעים בנעימה אבהית – הלא כך אי־אפשר…

כל האסיסטנטים מסביב התחילו מטפלים בגוסס כה וכה מבלי דעת מה לעשות.

• להוֹשיבוֹ! – פיקד הפרופיסור. הושיבוהו. הוא הפשיל את חלוקו למעלה ונקש לו על גבו באגרופו. הנקישות נשמעו כמו מעל גבי תוף. אחר כך נתן צו:

• להציב לו קרני־אומן!

וכמנצח אחז את דרכו הלאה. אך מי ניצח באמת – ראינו בערוב היום.