רקע
גרשום שופמן
בימי הרג רב
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

 

I

מנחם בּוג, אם כֹּי זר ו“אויב”, נסחף אף הוא עם ההמונים המורתחים, שהריעו “הוּרא” פראית לקיסר ולמולדת, ובתוך הדחק וההמולה נזדמן פתאום עם אַלטורה, צעיר זה, שרכש את לבּו לפני כמה שנים, ששהה בנכר זמן־מה, ושזה עתה, כניכּר, שב הלום, לבירת מולדתו, לרגלי פרוץ המלחמה. “חבל על הראש היפה הזה!”… היה ההרהור הראשון, שהיבהב אצל בּוג, משראה את ראש אַלטורה הגלוי, הבּלּוֹנדֹי, הדומה בתבניתו לזה של אחיו הגדול. (אגב, מי יודע גם מה גורלו של הלה?! ודאי נלקח אף הוא – שם). אותו המצח הרחב והזך, אותה המפרקת התלולה: לא משופּעת, בּולטת, הדיוטית, שנואת־נפשו. בּוג לחץ את כּף רעוֹ בכוח, הבּיט לתוך העינים הטהורות, התינוקיות משהו, וגל־אהבה חדש אל העלם היקר הזה הציף את לבּו.

– הלא “אויבים” הננו עכשיו, אויבים!

מפני קולי הקולות מסביב לא שמעו את דברי עצמם. הימנון הממלכה הושר וחזר והושר פעמים אין קץ, ודמע קל עלה בעינים פעם לשמע קול ילדה אחת, תינוקת ענוגה, שהשתפך: “קיס־רנו, אר־צנו!”… נואמים צרודים צווחו מעל גבי השלבים שלרגלי אַנדרטות־מצביאים, שעכשיו כמו נכנסה בהם נשמת־חיים; גיניראלי־אבן אלה, האוחזים בשלח דרך פּיקוּד, רכובים על סוסים אבירים, ששום איש עד הנה לא נתן דעתו עליהם, כאילו אמרו: “ידענו, כי יש יום ואתם תשובו אלינו כולכם, ידענו”.

מבינות לגלי התהלוכה נזדקרו לרגעים בנות המקום היפות, כשהן אדוקות בבחוריהן – בלונדיניות זקופות, ארוכות־צואר וכבדות־צמה, מפתיעות, מדהימות, אחרונה מַשכחת ראשונה. בּוג יודע אותן מתוך הטראם, מתוך בית־האופירה, כשהן צובאות מבושמות ואוריריות אצל המזנון בשעת ההפסקה, מעל ככר הגלישה. אותו היופי, שכשהוא נפגש ביום־חורף, וחם לך משהו, וביום שרב כבד, וקר לך משהו… זע הכאב הגדול, זה שבעת האחרונה – כמו על־ידי הארה פתאומית על החמס הנורא הנעשה לו, לזר – הורכב מכל המכאובים הרגעיים, החולפים, שקדמו לו; ובוג נאנח והעיר בבת־צחוק:

  • תחת לעשות מלחמות, כלום לא טוב היה, ששתי ממלכות שכנות תשלחנה אל הגבול מפקידה לפקידה זו את בחוריה וזו את בתולותיה – “שדות קטל” שכאלה צריכים היו להיות! מעט השנים, שניתנו לנו כאן..

אלא שגם לרגלי המלחמה בצורתה הנוכחית דימדמה בחשאי מעין תקוה חדשה. הנחשול העולמי הלא אי־אפשר שיחלוף בלא־כלום… הכרך, עם ספסלי חוצותיו, גניו ופרדסיו, שעתיד להתרוקן מזכריו… דבר־מה שמור בעתיד הקרוב… ברם צר על אלטורה נתין־המדינה, והוא גחן ולחש לחברו:

  • כלום אין לך איזה מיחוש בגופך?

  • הלב אצלי אינו כתיקונו.

התהלוכות ארכו עד לאחר חצות. העם שאג פרא, מתפרץ לקרב, והורידים התנפחו על הצוארים הכחושים. ורק היצאניות החיורות, רק הן לבדן, כמחוננות בבינה עליונה, הציצו פיכּחות ותוהות, כשהן נהדפות ונלחצות אל קירות החומות.

  • הלילה די, עת לישון! – שידלו השוטרים, שליווּ את ההפגנה, מעל סוסיהם.

מחמת קשי הפרידה לן אלטורה הלילה אצל בּוג. איחרו לשבת. אלטורה סיפר הרבה ממאורעות חייו במקומות, שהוא בא משם, והראה פוטוגרפיות של נערות ומכתבי־אהבה. ובּוג אף הוא טרח ונבר, ב“ארכיון הרוסי” שלו, והוציא משם תמונות מחוקות של מהפכניות קצוצות־שיער, שבפני הללו נראו כאוזות־הבר בפני האוזות הביתיות; אגב־כך הראה גם בראַוּנינג מוחלד קצת, שהשתמש בו בשעתו, לפי דבריו, לא בלי הצלחה, בהיותו עוד “חבר” אדוק. כאנדרטות־המצביאים קיבל עכשיו גם הנשק הקטן הזה צורה אחרת; כגוף מת, שנשמתו הוחזרה לו.

  • היו ימים… – מילמל בּוג כמתוַדה. – עכשיו הנני אדם אחר, אחר לגמרי.

  • למה עודך מחזיק את זה? התעקם אלטורה, ששנא כלי־זין תכלית שנאה. – השליכהו!

  • מדוע? עוד אפשר, שיהא בו חפץ.

נשמעו דפיקות עמומות בכותל, ובּוג הסביר:

  • זוהי בעלת־הבית הזקנה שלי. אין אנו מניחים לה לישון. מלחמה כבושה, אילמת, אינה פוסקת בינינו. הרי אני בעיניה חידה חשודה. איזה רצח מסתורי כי יארע בעיר, סוקרת היא אותי בעינים מלאות חשד ופחד, ולאחר ימים מועטים, כשהיא מסבירה לי פנים פתאום, ברי לי, שהעתונים הודיעו היום, כי הרוצח כבר נמצא ונתפס…

אלטורה צחק וענה:

  • אבל הבה נשכב!

בוג מסר לאורחו את מיטתו, והוא שכב על הספה הערומה וקיבל באהבה את הסיגופים. לא ידע בעצמו, כמה טוב־לב אצור בו. הוא טעם מעין אותה החדוה, שהיתה לו בילדותו, כשאחיו הגדול היה שב ממרחקים לימי החג וישן עמו בחדר אחד אחרי הפרידה הארוכה.


 

II

  • הוצאה מיוחדת – קְרַסניק נכבשה!!! רץ לאורך הרחוב, עם צרור גליונות תחת בית־שחיו, נער קטן, יחף וגלוי־ראש, אותו הנער היפה והמלוכלך, כחול־העינים, שעמד על משמרתו בקרן האוניברסיטה והושיט, מתחנן בשפה רפה, שרוכי נעלים לקניה. אבל עכשיו – איזו אש בעינים, איזו קלות. איזה קול!

הידיעות החדשות לבּקרים משדות־הקרב, המספרים העצומים של הנופלים, משפטי־המות התכופים, ה“קריאות” לצבא המדובקות אל הקירות, כשהן לחות עדיין, האבטומובילים המטורפים בארץ והאוירונים השאננים בשמים, – כל אלה לא הניחו לשבת על מקום אחד, אלא דחפו בלי־הרף מרחוב אל רחוב, מגן אל גן, לתור ולשחר, לתור ולשחר. ספסלים, ספסלים, ספסלים. בפינותיהם, כמפנות מקום למישהו, יושבות הן, בנות הכרך המזועזע – עייפות, זועפות, אפּתיות. בשעה שמרַבצים את הרחוב בקרבתן בקילוח אדיר, אין הן זזות ממקומן עד הרגע האחרון, עד שהמים באים עד נפש. הגייסות החמושים, עם אדרותיהם הגלומות, צקלוניהם, נשקם וקערות הבדיל שלהם, שחולפים על פניהן בעגלות הטראם, עגלות, עגלות ממולאות, מתוך השתפכות בשירה מטורפה, אינם מעוררים בפרצופיהן זיע כל־שהוא; בהבטה ריקה מלוות הן את הנוער בגבורתו, המובל לטבח… זו כפופה על ספרה, זו מביטה נכחה סתם וזו מצחצחת צפּרניה. בקצה עינה האחת, מבלי הסב את הראש, רואה היא את זה, שהתישב זה־עתה בפינת הספסל השניה. מחיצת־דממה, מחיצה ערפלית כבדה, חוצצת בינתים בכבדות, כמו מבטן האדמה, עולה המלה הראשונה ונרתעת יתומה, עלובה, בלתי־נענית. מתוך מגבעת־הקש בולט חוד הפּריפה… הנחשול העולמי לא פעל כלום! מה שהאִמות והסבות נטעו דורות־דורות לא יהפוך משורש שום סער שבעולם. נשמעת לפעמים אך איזו נפש נידחת, לקוית־גוף, חסרת־טעם מטבע ברייתה. באפלולית מנומרת, מאחורי הוילאות המוּרדים, מוכי השרב, מתגלית בת־אדם בעצם כיעורה הנורא, כגייסות הללו בגיאיות ההריגה, הצמאים למים, למים חיים, ושותים מי־ביצה עכורים! בבוקר בבוקר יוצא בּוג את מעונו בלב רועד, מלא תקוות טמירות: “מה יביא לי היום החדש?!”… בבוקר בבוקר, כשתיקיהם של נושאי המכתבים עודם מלאים וגדושים ומנקי־הארובות נפגשים תכופות ומבשרים אושר. אך הנה הוא עובר את הכרך, חוזר חלילה, עשרת מונים, מציץ לכל פינה חבויה, נפגע רצופות על־ידי נסיונות בלתי־מוצלחים, מתיגע, וכבר הוא רואה את אודם השקיעה רובץ על מסעדי הספסלים, על העלים הנושרים, על שלוליות הריבוץ. מדוכדך ונואש הוא שב בשעה מאוחרת הביתה.

  • היום אירע לי מאורע מענין. – מספר אלטורה, שבמשך העת נתחמץ משום־מה. – נכנסתי בדברים עם נערה אחת בפרדס־העיר. נערה נפלאה. המלה האחרונה! ביקשתיה לבוא אלי, סירבה, סירבה – עד…

  • ואחר־כך?

  • אחר־כך!…

  • אבל בעצם הרגע העיקרי הלא הרגשת: הבל־הבלים?!

  • מדוע? אדרבה! דוקא עוד יותר מכפי שפיללתי…

בקולו רעדה נימה חדשה, נעימה צרודה משהו, לא־טובה. היתה בה מעין כבישת האושר, שלא להקניא את חברו, אבל כבישה שניתנה להרגיש בה, והיא שהקניטה ביותר. למורת־רוח היתה עתרת העשן, שהיה ממלא את חלל החדר בסיגריות התכופות שלו, האפר הרב, שפיזר על השולחן חמרים־חמרים. עקימת־שרירים חדשה, לא־נעימה, בפרצוף ובת־צחוק נפסדת בעינים, בעינים הללו, שלשעבר נדמו תמימות וטהורות כל־כך. פעם אחת, ביום־בציר כהה, ראהו מרחוק בגן־העם מטייל יחידי בנחת, כשמגבעתו בידו, ותר ואורב לכאן ולכאן אף הוא. איזו הליכה נתעבה! זו המזימה העצורה בה! שלא להתנגש עמו, נסתלק בוג מכאן ועבר אל השדירה הראשונה שבצד ימין, זו הסמוכה לסורג, ומבטו גלש, כמו מאליו, על־פני שורת הספסלים, שבלטו מבינות לחמרי שלכת אדמדמה תחת הרקיע המעונן. ברוניטה קטנה כבת שש־עשרה, חטובת־חוטם, עם “בּוֹאַ” על ערפה ועם שעון קטן על גב ידה השזופה, ענתה לו משם בעינים אפורות, ששמורותיהן שחורות, ופראיות משהו. הרושם היה חזק ביותר. כאילו להיוכח, שאין שום הפרזה בדבר, שב בוג על עקביו והסתכל בה שנית. איזה טוהר! עור־הפנים מכושת כפרי־בוסר הקשה להיקטף. שוב הציצה עליו בעיניה הפראיות, שהתמיהו וליבּבוּ בכוח זר, כאילו של איזה יצור חדש ויפה, שאנו רואים אותו בביבר, בפעם הראשונה בחיינו. אך בנערה שכזו, הירהר, אפשר להעביר בבת־אחת את הכאב הנצחי ולהביט אחר־כך בלי שמץ של קנאה אל כל אושר זר, איזה שהוא. מלומד נסיונות רעים לא העיז לשבת אצלה מיד, אלא דחה את הדבר לשעה קלה, ובינתים עבר על פניה, הלוך ושוב; עדיין יש לו שהות. דרך השער הסמוך יצא וטייל לאורך הסורג מבחוץ, בהביטו בעד הסדקים פנימה, אל מסעדי הספסלים מאחוריהם. הוא חיפש בעיניו אותו ספסל, מצאו, ולבו נפל – אצל הנערה ישב אלטורה! “כך יאה לי!” – גירה את עצמו בלבו והחליט לעמוד כאן ולראות מה יהיה בסופו של דבר. כמה ניווּל בזו המפרקת, בזו הלהיטות! כאילו כבר אין שום דבר בעולם זולת זה… מתוך אריבה כבושה מתחיל הלה לצדד פניו לאט־לאט אל עבר הקטנה, המביטה נכחה. כחיה טורפת מוכנה לזינוק. מחפש הוא, כנראה, אחרי המלה הראשונה. הריהו מוציא סיגריה ומציתה: לשם יתר אומץ. אבל היא לא תענה! נערות כאלה אינן עונות! אך הנה אמר אלטורה מלה – והיא ענתה מלה אף היא! רע! מכיון שענתה – הרי רע! אם כי לפעמים הן מדברות, מדברות, וממקומן אינן זזות. הריהי צוחקת אפילו… מפרקת אלטורה נוהרת, חוגגת, ונראה, כביכול, ההרהור, שרוחש בה עכשיו: “אספר לבוג”… הוא עמד כאן עד בוש וקפא במארבו עצור־נשימה. לבסוף הוא רואה את אלטורה מתנשא ממקומו – ואף היא מתנשאת. הריהי סוקרת כה וכה מתוך איזה חשש, מחליקה בכף־ידה את קמטי שמלתה מאחוריה – והולכת על־יד אלטורה, הולכת!.. בוג נאנח אנחה, שכמותה לא נאנח זה כבר, והתחמק כגנב. ימים אחדים התאמץ בכל האמצעים שלא להיפגש עם חברו. אין הוא רוצה לשמוע כלום. אך משנתגלגל המקרה ולא היה דרך לנטות ימין ושמאל, ניסה בוג להשיאו לענינים אחרים, אבל הלה דחף, כדרכו, בטכסיסים ערמומיים ודקים, דרך קפנדריות מוצלחות, דוקא לשם, אל אותה הנקודה האחת, הנקודה הנוראה – וסיפר, וסיפר, וסיפר.

  • …השם כשלעצמו כמה שוה הוא: כריסטינה!

בעוד ימים אחדים, כששניהם התנגשו שוב, התחיל בוג:

  • נפטרת שוב! כיצד עלתה לך אתמול ה“בדיקה”? זוהי, כמדומני, ה“בדיקה” השלישית.

  • נפטרתי בדרך נס, המאיור רצה לקחתני ויהי מה, אין אנשים! אבל מה“בדיקה” הבאה ודאי לא אמלט!

בסתר לבו התנחם בּוג ב“בדיקה באה” זו, וכדי לכסות את ההרהור הרע, העיר:

  • סבורני, זוהי ה“בדיקה” האחרונה. נשארת בין החיים!

אלטורה ענה מתוך התעוררות:

  • עכשיו צריך להתחיל הכל מבראשית. קודם־כל עלי לבקש דירה חדשה. אתמול נפלה קטטה ביני ובין בעלת־מעוני.

  • בשל מה? שאל בוג, ולבו ניבא לו לא־טובות.

  • כריסטינה היתה אצלי אתמול, – הבליע בנעימה, – אלא שצניעות־איתנים שכזו עוד לא ראיתי מימי. לא יכולתי לה בשום אופן…

“העיקר אצלו, שאני יודע!” – הלכה והתגבשה השנאה בלב בוג מיום ליום. כשהיה הלה, כבעת הראשונה, לן אצלו לפעמים, לא יכול הוא לישון כל הלילה: נשימות חברו הישן כאילו שאבו את אויר החדר עד תומו. קשה היתה ביחוד אותה שעה קלה בבוקר־השכם שבין יקיצה להתעוררות גמורה, שעה שבה שכב אלטורה ופניו אל הקיר, הוזה כלוא בעולמו… מפרקת זו, שלפנים אהב אותה כל־כך, התחילה עושה לו את העולם צר. עתים בנשף, בשבתו באולם־הקונצרט, מכיר היה את זו פתאום, שהיא נטויה קצת הצדה, באחת השורות שלפניו; הלך־הנפש הקודם נפסד כהרף־עין, ושוב לא יכול ליהנות מסוף הסימפוניה.


 

III

אם כי כל שלושת הקיצים הקודמים עלו בתוהו, בכל זאת משהגיע האביב הרביעי, חזרה וזעה התקוה בלב. הגנן קיצץ בראשי האילנות, נפלו הזלזלים השחופים ונחשפו מקומות־הקציצה. על אחד הספסלים כבר נראתה היושבת הראשונה… החורף גז מן הזכרון בבת־אחת, ונדמה, שנמשכת התעיה מאשתקד. הצלבים האדומים על־גבי הדגלים הלבנים, שליד בתי־החולים לצבא, אדמימותם התגבשה וקדרה ביותר. נפגשים אך אינבלידים, כמרים בשמלת אשה ונתיני חוץ־לארץ המעטים. הנה הכנר, הוירטוּאוֹז הידוע, יליד הגיטו הרוסי, שעלה כאן לגדולה, מטייל עם כלבו מעדנות, כדרך אצילים מבני המקום. פה ושם שוטרים זקנים, במשקפים. מחטי־שער מתגלגלות על חלקת המדרכה, ובשמים, כעין בהרת־עב קטנה, נראה הירח בעוד היום גדול. בדמדומי ערב נושאת אשה במקום גבר את מוט־האבוקה מפנס אחד אל משנו.

שוב חולפים הימים בלא־כלום. נזקקות אך הנערות הללו, שאינן אלא בחינת תחליף; האמיתית אינה נתפסת; יש שגם זו מבטיחה ראיון ליום המחרת, ובוג שנתו נודדת כל הלילה מקוצר־רוח. בשעה הקבועה הוא עומד במקום המיועד ומביט אל האורלוגין הענקי שבמרומי המגדל מנגד. כל עוד שהמחוג הגדול זקוף, מכוון כלפי XII, זקופה עמו גם התקוה, וכנפי־האושר משיקות מעל לראש, אבל מכיון שמחוג זה מתחיל שוקע, שוקעת עמו גם התקוה – ואובד־עולם הוא עוזב את המקום לבסוף, כשאותה המתעתעת הקטנה, שישנה עתה באיזו פינה שבכרך, ישנה, שוגאה בדמיונו ליופי ולקסם פי־שבעה משנראתה לו אתמול. “נערות כאלה אינן באות!” – נאנח בוג פעם אחת אחרי ראיוֹן נכזב שכזה ונכנס לפרדס העיר. “נערות שכאלה יודעות את ערכן. כּריסטינה, אמנם, מתהלכת עם אלטורה זה זמן רב, אבל לפי הודאת אלטורה עצמו, עדיין במרדה עומדת. מה מעכב אותה? אין זה אלא מין חסד שלא־מדעת עם האחרים”… הוא התעכב קצת ליד הבריכה ותמה על שאין עוד עופותיה עליה; במקום הברבור הלבן והאוזות האפורות נראית אך הירוֹקה העגומה בלבד, כשהיא רובצת על־פני המים בלי נדנוד כל־שהוא… מעבר לבריכה, על הספסל הקיצוני שבשורה, ישבה נערה. “כעין כּריסטינה!” – הציף את לבו גל־מרפא, כשנתקרב אליה וראה והנה היא דומה מאד לאותה השחרחורת הנפלאה, שנפלה בידי אלטורה. מסוג אחד. חסרו אך הכישות הדקה והשעון הקטן. בניגוּד לרשלנותו של אז, שלא יכול כפּרה עד היום, ישב בוג אצל זו מיד. המלה הראשונה שוב לא קשתה כבימים הראשונים – מתוך רגילות. היא הסבירה לו פניה וחייכה. מה שהפתיעהו מעט.

  • … זה לא־רחוק מכאן, – נשתנה קולו משהו. – למה נשב פה?!

הציצה לתוך עיניו בלי בת־צחוק; הירהרה.

  • השעמום גדול והחיים כה קצרים! – התחטא לפניה בנעימה של ילד, מתבייש בתוך כך מפני עצמו על מליצה שדופה זו, שהוא משתמש בה בפעם האלף.

הציצה בו שוב.

  • ובכן הולכים אנו! – התנשא בוג ממושבו.

הוביל אותה דרך רחובות וסמטות קשי־אבנים. חורב בפה… לרגעים החזיק בה, מזהיר אותה מאבטומוביל. סוף כל סוף!… יספר לאלטורה…

  • לא, לא, ילדתי היקרה! – התפלץ בוג, בראותו באפלולית שמאחורי הוילאות המורדים את מערומי גופה, גוף הבוסר שלה, והנה אין בהם מתום. כתפוח מתוק זה, שהתולעים כירסמוּהו במפולש. – לא, אני הולך!

  • אין זה כלום… – מילמלה היא והתחילה מתלבשת.

שעה קלה ישבו זה מול זו, הוא על הספה והיא על המיטה, דוממים, אחר־כך הציצה עמוק לתוך עיניו, כמו קודם בפרדס, ותבעה:

  • אבל אל־נא תהיה משעמם ככה, אין זה ולא כלום. באלוהים נשבעתי!

בוג לא גרע עיניו ממנה. כמו קודם אין הוא רואה אלא את פני־התינוקת השזופים שלה, עם השחרורית שמתחת לעיניה המלבבות. עופרת במוח. והיא הפצירה:

  • גשה־נא אלי!

כנהדף מאחוריו התנשא בוג ממקומו ופסע את הפסיעות. התהום עודנה רחוקה, ולפי־שעה אך גלגולי מורד, אך גלגולי מורד… מעוקם־שכם, כמי שמחכה להכאת אגרוף, התהלך בוג כל הימים הבאים. ובוקר אחד – וזו ניחתה! גוש־אופל הוטל בזיו היום. האקדח – משא כבד; כל־כך מתעלפות הידים. סחרור־ראש ומעידת־רגלים על גבי השלבים החלקלקים, המוליכים אל הפרופיסור המומחה. על הקולבים שבחדר־הכניסה תלויים בשורה ארוכה כובעי־צבא. באולם ההמתנה פתוחים ז’ורנאלים מצוירים, ישנים ומאובקים. מתוך הערפל הכבד מציצים פרצופים נתעבים, קטני־מצח, המצויים בטרקלינים של בתי־זימה. המלחמה לא השמידתם. בחשאי, בלי חריקת ציר, נפתחת הדלת שמנגד, והפרופיסור גבה־הקומה, עוטה מעילו הלבן, מבהיק בצד גוש־האופל. בשעת כניסה אליו מתקטן האומלל בעיני עצמו. התפשטות־בהלה. מצלצל הטלפון…

  • אבל אין להתיאש ביותר! – נהם הזקן, כדרכו, לאחר שהקריא את גזר־הדין הנורא ורחץ את ידיו בכיור בשקידה יתרה.

בוג ירד מעל השלבים החלקלקים, כשידו לופתת בתוך כיס־מכנסיו את יד האקדח הטעון. אך פסע פסיעות אחדות על־פני חוץ, ונער, עם צרור גליונות תחת בית־שחיו, צוַח לעומתו:

  • הוצאה מיוחדת – שביתת הנשק!!

זה היה אותו הנער, שלפני ארבע שנים הכריז על כיבוש קרַסניק, ושבינתים כבר גדל הרבה. לחדותו של אז לא היה זכר, ועיניו הכחולות כבר צפויות היו אל השעמום והחולין של ימי־השלום החוזרים. “נו, יריה אחת בכל־זאת עוד תפרוץ היום!” – לחש בוג לעצמו, בהרגישו בתוך כך כמה אין הדבר קל. צריך לא לחשוב, לא להימלך! כשם שהיתה מאיצה בו אמו בילדותו “ליטול” את שמן־הקיק… או אולי יותר טוב אל הנהר? בטראם 36 אל קצה הכרך, מקום שם השבולת רחבה ואדירה כל־כך… בחדרו מצא את אַלטורה, כשזה מוטל על הספה. מחכה לו. החלל היה מלא עשן סיגריות. – נבהלת? מחכה אני כאן זה כחצי שעה. המכשפה הזקנה שלך נתנה אותי להיכנס בקושי גדול. שמעת בחוץ את “ההוצאה המיוחדה?” היינו יחדיו עם ההתחלה, והנה רוצה אני להיות עמך גם עם הסוף.. מבלי הוציא את ידו הימנית מתוך כיס מכנסיו, התלבט בוג אילך ואילך, שמע בתוך־כך את קול אלטורה מבעד לאלפי פרסאות ולא קלט מדבריו כלום. “אולי דוקא ברגע זה, תוך כדי דיבור? אל הרקה!” והוא שם את אצבעו על ההדק.

  • … כריסטינה… – פיזרה המלה בבת־אחת את הערפל הכבד, ובוג התחיל קולט את המלים ומבין, ומבין.

  • … אבל לא האמנתי בעצמי – רעדה הנעימה הצרודה בקולו של אלטורה, ששכב על צדו ותמך את ראשו בידו – לא האמנתי בעצמי…

  • מה לא האמנת? – ישב בוג עיף, שטוף־זיעה, על שפת המיטה המוצעת שמנגד.

  • לא האמנתי, שהיא עוד לא ידעה איש…

  • ועכשיו אתה יוֹדע?! – נתרתח בוג בקרבו עד היסוד: לא יכול להתאפק! רץ תיכף אלי!…

אלטורה נעץ בו עינים מיתממות, מבקשות פתרון כביכול, ובחצי־לחש, באותה הנעימה כובשת־האושר, פלט:

  • היא צעקה…

כמו אז, לנוכח הנערה בעלטת החדר, נהדף בוג מאחוריו, ובאותו קצב־הפסיעות ניגש עכשיו אל אלטורה – – – עם פצע־מות במצחו היפה נזדעזע לעיניו אחיו הגדול, והוא מיהר להפוך את הנשק כלפי עצמו.

  • אני אמרתי תמיד: פושע דר אצלי, ושום איש לא רצה להאמין לי! – טענה בעלת־הבּית, הנוצרית הזקנה. מוקפת שכנותיה, ושערות השיבה הכחלחלות שלה, מעל לעיני־הזועה, נראו כמקור כל הרֶשע האנושי, זה שכילכל את מלחמת־העולם במשך ארבע השנים.

בימים שלאחר־כך היה הכנר הוירטואוז הגבר היחידי כמעט, שנראה מטייל בכרך המת עם כלבו המובל בידו בשלשלת. יש שהכלב מתעכב תחתיו ועושה את צרכיו באמצע הרחוב, ואז מתעכב בעליו אף הוא, ממתין. בהביטו נכחו הבטה רחוקה, עייפה וקרה, המיוחדה אך לאצילים מלידה ומבטן.


המלצות קוראים
תגיות