I.    🔗

בהיותו כבן עשרים ושלוש, נטפל דוד צֶ’רטוֹב אף הוא לזעזועים הפוליטיים הראשונים, שהתרחשו בשנת 1905 בעיר המחוז שלו, זו שהדניפר חוצה אותה לשנים, אבל אותו גץ־המסתורין, שניצנץ אז בעיני רוב בני גילו מסביב, לא מצא אחיזה בעיניו הקרות והכבדות. לא לחנם איפוא לא אהבוהו הללו ביותר, וביחוד אסתר, נשמת החבורה. דוקא נערה רכה־בשנים זו, שאת צלה הוא שואף בחשאי עוד מקדמת נעוריו. יש שהתערב בויכוּחים וגם דיבר רתת שעה קלה, אבל כפעם־בפעם צד היה בינתים את המבט היפה, שנתמלא זלזול לפתע, ושמשמעו היה: אותי לא תרַמה!

בין בנות הארץ, זו רוסיה הלבנה, שרובן הן שַטיניות חסרות־טעם, טרוטות־עין וזרוּעות נקודות־חמה, אחיות לסרפד הממאיר, הצומח שם בשפע בצללי המשוכות, נדמתה אסתר הבלונדינית – בעיניה הערפליות כעין האופק, בסנטרה החד והשסוע משהו ובגזרתה המחוטבה והמשונסה באיזור־עור שחור־מבהיק על־גבי החולצה הלבנה והזכה – כנטיעה זרה ומרהיבה, שסוֹערה הלום מארץ רחוקה, ברוכת אלוהים. כנימפה זו המושכת בקולה את העוברים והשבים אל המצולה, כן משכה היא את רוב הצעירים הרעננים אל תוך אוירה המסוכן – בחיתוך־דיבורה העילגי־מלַבב, בכובעיה המופלאים, בעקבות ערדליה על־פני השלג.

פעם אחת בערב, באסיפה חשאית, בלא אור נר, דיבר אנדרוס, הברונט המוצק, מגודל־הזקן והארי שבחבורה. צ’רטוב, בעמדו בקרבתה המשכּרת של אסתר, לא שמע ולא הבין כלום, וידו האחת נשלחה, כמו מאליה, וריפרפה אט־אט על חלקת האיזור, נתקלת אגב־כך בקצה הצמה הרעננה ורבת־הכוח. המהפכנית הצעירה והיפה הבהיקה מתוך העלטה והביטה פעם אל הנואם ופעם ממנו והלאה, אל הכוכב הגדול, שרמז בעד זגוּגית־החלון העליונה – זקוּפה וגאה כבת אלים שגורל המין האנושי בידיה.

– אחיות ואחים! – צהל אנדרוס את קולו וניענע בידו כזורע. – זרעוּ את השנאה בכל אשר תוכלו. קדושה השנאה!

אסתר ננערה, הרגישה במגע, כנראה, ומבלי הבט סביבותיה, סרה ועברה אל מקום אחר.

אלא שלא ארכו הימים, והרדיפות מצד הבולשת התגברו ותכפו כל־כך, עד שטישטשו את כל הענינים האחרים. צללי המרגלים, הפרוטוקולים באולמים כבדי־האויר תחת תמונתו הגדולה של ניקוֹלַי השני, הנזיפות, ההכאות. נפלה הברה גם על־דבר משפטי מות. כבנקיפות הדופק, עם הפסקות קצובות בין אחת לחברתה, הציק הפחד – וצ’רטוב סלד: לברוח!

כשעמד על גבי ה“פַּרוםֹ”, מוכן לדרכו הרחוקה, והביט אל הדניפר בפעם האחרונה, רטבו עיניו. כמה פעמים נסע על־גבי מעברה זו סתם, מעבר הנהר האחד אל משנהו, עבור ושוב, עבור ושוב – בתקותו המסותרה, שמא יזדמן כאן עם אסתר. תקופת אדר היתה עכשיו ו“קריעות” (גלידים) כבדות התחככו בצלעות הפַּרוֹם ובילבלו קצת את שיווי משקלו. הדניפר! שם, על חול החוף, עומד היה בקטנותו ומסתכל בקמטי־קמטיו הנוחים והמרגיעים, בשעה שאמו החלשה חבטה במזור החיור ולחוּך־השטף את הכבסים על־גבי־האבן. או בשבתות הקיץ אחרי הצהרים, כשמיצמץ בעיניו, מובל ביד אבי־זקנו, לאורך שיבּלתו הכרסתנית, והאמין לראות, שם שם בטבורה, אותה ה“גולגולת האחת, שצפה על פני המים”… היה שלום!

כשלושה ימים ארכה הנסיעה. בכל בתי הנתיבות שבדרכו הריח צ’רטוב את האויר החריף החדש, שנדמה כשופע משם, מעירו, מן המקור. הנה הנן נקרות־העינים האפלות, שאהבה ושנאה משמשות בהן בערבוביה ושמסַמרות את הנוצה שבכובעי הז’נדרמים הללו, קרי השׂפם, המתרוצצים אילך ואילך כמורעלים; בהן רואים הם כבר את בקיעי הספינה הראשונים… “אל היבשה, אל הקרקע המוצק, אל החיים המתוקים!” – צעד צ’רטוב בכבדות על־פני הגלידים הפושרים של התעלה־הגבול וחש בגבו את מבטה השוֹטם של אסתר.

 

II    🔗

יחד עם חוסר ה“דוּגה” (הקשת) והמוט האחד שברתמת הסוסים מזדקרת כאן ביותר ריקות העינים. כנושאים משקפים נבובים, בלי זגוגיות, עושים רושם בני הארץ החדשה, השוקטים על שמריהם. בטחון, שלוה, חופש. אך לתעות תעיה עיורת ברחובות הזרים והמהממים, בפרדסים, שאינך יודע את מוצאם, להתנדנד בנחת על־גבי גשרים, בעבור עליהם מרכבה מרקדה. האביב כבר נכנס בעביוֹ, תינוקות בריאים ויפים מפריחים את כדוריהם המגוונים, אריות־אבן מקלחים מים מתוך פיותיהם הפעורים, ובנות הארץ הן כולם מיסודה של אסתר. ניכר שאדמה זו, ולא אחרת, היא המולדת שלה, היא היא אותה הארץ הברוכה! הנה הוא נטפל לכנופיה הצפופה, שהקיפה שולחן־תגרים, ושכוּר־הנֶכר – נשלחת ידו אל הנערה שאצלו, נוגעת ואינה נוגעת, וכמו באֵד משונה רואה הוא אז את התגר הרציני־ערמומי, כשהוא חותך בדיבורו כפרופיסור מעל־גבי הקתדרה:

• בסבוֹן זה אפשר למרק גם את הרבב היותר גדול!

הנערה הופכת פניה בזעף ועוקרת את עצמה ממקומה – וצ’רטוב מתפכח קצת ולבו נופל עליו. לכאורה אך להושיט את היד – אבל לא! כי אם גם לפני האזרח אין הדרכים עדיין סלולות ביותר, הרי קיר אבנים סומא לפני הגֵר. בשעת טיול בשדירה אין עיניו הנוהות נענות אלא במבטי זלזול כלפי נעליו. היושבות בגנים אינן עונות… רע, רע. כרך הבירה הזה, שבתחילה נדמה אגדי ומכושף כל־כך, שביליו נעשים נהירים יותר ויותר, וסייגי הברזל המוחלדים יוצאים ממחבואיהם. המטרוניתות הבאות בימים פוגשות אלו באלו קרות וחמורות, וכשכלביהן המובלים בידיהם נאחזים זה בזה, הריהן מושכות אותם בחבל מבלי רחם, זו לכאן וזו לכאן. לכל בית שוערת זועמת, ולכל נערה – אֵם… כך, לפעמים, מלבין ביער בית בודד, שרומז מבעד למפלשי האילנות כקן האושר; אבל בכניסתך לתוכו, מלפף אותך מיד חבל קשה, שפעת זבובים משחירה על פשוטי כלי העץ, ובנות האיכר הן צנועות־בצורות כל־כך, עד כי סכנה לנגוע בהן באצבע קטנה! אלא שלעתים רחוקות, כמו מתוך רחמים, משחקת לו השעה משהו. על הככר שלפני הכנסיה האפורה עומדים בשורות צפופות, זו מאחרי זו, המונים, המונים, מצפים ליציאת הקיסר. נדחקים, מתפרצים, מצטפפים. צ’רטוב מגמא את עורף הנערה הריחני, השזוף והמכושת, בשעה שלעיניו מהבהבים האורים בתוך החלל האפל של הכנסיה הפתוחה. אך הנה עכשיו, ודאי, יוצא הקיסר – לפי שהדחק התגבר לפתע, הנשימות נעצרו, והנערה כמו הפקירה את עצמה: “עשה בי כטוב בעיניך!”… אלא שהרגע הפלאי הזה אינו נמשך הרבה, ההמון מתנפץ תכף, מתגלים השוטרים – וצ’רטוב עולמו נחרב עליו.

וכך הוא תועה כסהרורי הלאה – ימים, חדשים, שנים. מתוך חלונות־הראוה מציצים שעונים, אקדחים, כתפוֹת, מַנדוֹלינוֹת. לא ניחא. בבית־הקפה קשה לסבול את סריטת הטס בשולחן השיש, ואיזה בן־אדם מכוער תולה את אדרתו דוקא מאחורי שכמך. הדשא במגרש נרמס ונפסד, והנמלים אינן מניחות לשכב. שעמום בכל. בגן החיות מפהק הארי הזקן בכלובו, עולה על לביאתו בעצלתים, נמלך לפתע – ויורד. השרב בכרך מתגבש בינתים, מדכא, מבעית. באפס מחיה וצל קורה יושבים עשוקי החיים על הספסלים שברשות הרבים, ספסלים צהובים, מחוקים וחלקלקים אלה, שמזכירים עכשיו את ספסל הנאשמים בבית־הדין. אך מה זה שם? האחד השליך את עצמו ברגע זה מעל הגשר אל הנהר – וצ’רטוב ממהר ברטט אל הכנופיה הצפופה… בלילות החמים הוא מטייל יחידי בשדרות האפלות ומתעורר לפתע, כששמלה לבנה מבהיקה לעיניו מרחוק; אך בקרבוֹ אל זו, הוא רואה את הנערה מתרפקת בחשאי על בן־זוּגה, שרק בשל בגדיו הכהים לא נראה זה קודם לכן. זוגות זוגות אין־קץ. כשעיניו מבחינות באופל איזה עלם היושב בפינת ספסל לבדו ושורק לו חרש, הריהו מתמלא אליו חיבה מוזרה, ושפתיו לוחשות: “עלם יקר!”

בלכתו הביתה לפנות בוקר, הוא עובר שוב על “ספסלי הנאשמים” עם צללי האנשים המתנדנדים עליהם מתוך נמנום. הצוארונים והמנגֶ’טים שלהם, שחרגו ממסגרותיהם, נראים בכל סיאובם הנורא למרות החושך. בהיסח הדעת צץ אצלם השוטר גבה־הקומה ומסתכל; כי לשבת כאן כל הלילה אמנם מותר, אבל לישון אסור. הנה יונק האחד מהסיגריה שבפיו יניקה נמרצת, מתכוון ללבותה ולהבליט את אִשהּ, כלומר: אין אני ישן!

 

III    🔗

באחד הימים של סוף קיץ לפנות־ערב עמד אבטומוביל לפני בנין המיניסטריון לעניני־חוץ, מסורג־החלונות, ונשם־ורתח… ולא ארכה השעה, וה“הוצאה המיוחדת” הראשונה כבר נישאה באויר יחד עם העלים הנושרים – מלחמה! צ’רטוב נסחף עם ההמונים המורתחים, שהקיפו מצבת־זכרון של איזה מצביא קדמון, והריעו כלפי הנואם תשוש־הקול. “כך צריך!” – כאילו שמע הוא, שקוע בשלו, בנאום הצרחני והמטושטש. – “להיתלות בנפש מן השוק, אפילו מבלי ראות את פניה – כבהמה! עכשיו – אל מעבר לגבולות!…” והוא נשא עיניו אל הרגלים הקדומות של סוס המצבה, שהסתמנו ברקיע הערב, כשהן קפואות בדהירה־זינוק.

גון חדש, כעין זה של ליקוי־חמה קטן, הוטל בזיו הימים, ואבטומובילי־הצבא האפורים והמחודדים טסו אילך ואילך כמטורפים וזיעזעו תכופות בקולותיהם השונים והמשונים: נהם חיה, נעירת חמור, מלמוּל תרנגול הודי…

עגלות־הטראם, מלאות וגדושות אנשי־צבא חמושים, טסו אל בית הנתיבות בלי מעצור, בלי מעצור, כשצקלוני־העור מזדקרים ונתלים להן מבחוץ. מעל גבי הקירות והעמודים היבהבו חדשות לבקרים ה“קריאות” לצבא, כשהן לחות עדיין, והפועלים קשי־היום שעמלו אז בתיקון המרצפת או בבנין חומה, השתקעו במלאכתם בשקידת רתת – ובלבד שלא נילָקח מכאן! ילדים חיורים תולים עיניהם למרום – אוירון!

ערב רב של פליטים מנפות הגבול. האחד מספר: – אני ראיתי, איך שתלו אצלנו שנים־עשר איכרים בזה אחר זה. בבית־תמחוי מרכיב בעל־בית נשוא־פנים את משקפיו לחטמו קודם אכילה, בוחן ובודק בכוונה רבה את הגוש המסופק שבקערתו, וגוחן אל שכנו: – מה דעתך, הבשר הוא זה אם טחול? והנשים סחות מהבוקר ועד הערב:

– תפוחי־אדמה…

– תפוחי־אדמה…

– תפוחי־אדמה…

סוסים נופלים תכופות, מחוסר מספוא, על אבני הרחוב הרטובות, וקשה להקימם; שפחות מביטות. פלוגת־צבא נוהגת בשיירה של כלבים מלומדים, שהולכים על־יד בעליהם מוּרדי־ראש – במסירת־נפש: “עמכם אנו בצרה!” בשארית כוחותיהם סוחבים הטירונים, עוּלי הימים, את ארגזיהם הכבדים, כמתאמצים לרמות את עצמם בנוגע לעתידם.

מחנות מחנות של שבוּיים. מתנהלים הם נרפים, שטופי זיעה, מחוקי דמוּת, ומלוכלכים באדמה, ואויר החוץ מסרב לקלטם.

עלוב וקר־לוע עומד לו בקרן הרחוב תותח האויב, מַלקוח המלחמה, ותחת לספר הרבה כל־כך, הריהו אומר לכל :“אוֹבּוּחוֹבסקי זַווֹד”.

הזכרים הצעירים והבריאים הולכים ופוחתים בינתים מיום ליום. נשארו אך תלמידי התיאולוגיה, פרחי כהונה אלה, הלבושים שמלת אשה, שפרצופיהם מגושמים, בהמיים ומחוטטים. על־גבי אבני המדרכה, שנעשו קשות ביותר, נגררת הפסולת של החומר האנושי – בני אדם חיורים, בלי טיפת דם, שאזניהם פקוקות במוך ותבלולים בעיניהם, מדברים אל עצמם בקול. הנה נשתגע איש באמצע הרחוב! אבל מהיכן פתאום עלם חסון כאלון זה, הרץ נכחו בחמת כוחו?!

– תפסוהו, תפסוהו! – רודפים אחריו חיילים מזוּינים. – עריק. והנה הנכים הראשונים. מטילי ברזל מוחלדים במקום כפות הרגלים, שרוולים נבובים, אבל עוד נוראים מאלה הם מזועזעי העצבים הללו שמנענעים בראשיהם בלי הרף; נענועים אילמים אלה מכילים בתוכם את כל חרדת האלוהים של שדה־ההריגה, כלוח הגרמופון את הנעימה. באולם־ההמתנה של הפרופיסור המומחה, בין פרחי־עציצים שחורים ומאובקים, יושבים דומם קצינים, נוגי עינים, איש ותהומו, איש ותהומו; הפתח שמנגד נפתח משעה לשעה בחשאי, פתיחה מצומצמת, והזקן מציץ, וכבר רואה הוא, כביכול, את הכל. לוָיות של צבא יום־יום. החצוצרות הממורטות מבהיקות בלי ברק תחת הרקיע המעונן, ונגינת האבל מסלקת את הנפש שעה קלה לעולמות אחרים; אבל עוד מעט והיא נפסקת, ועגלת הטראם מצלצלת את צלצולי האזהרה שלה ומחזירה את הכל לאיתנו.

הבתולות הבריאות מתבגרות ביותר, ושפעת לשדן חומרת עכשיו כנהר זה, שהוטל בו סכר. בגנים, בשרב־הצהרים, הרי הן מפשילות את ראשיהן לאחוריהן אל מסעדי הספסלים, ונזקקות לחמה, ובערב, באופירה או בקונצרט – למוסיקה, והכל אגב עצימת עינים… המרי והזדון, שהיו להן לשעבר, פגו קצת, וכשאחת מאלו שומעת לפעמים אחרי עקיפי שיחה את ההצעה האחרונה, אין היא מזדעזעת כל־עיקר, אלא שואלת בנחת, כאילו חיכתה לכך:

– היכן זה – רחוק מכאן?

וכך נפל פרץ גם בקיר־האבנים הסומא, שעמד לפני צ’רטוב; על ידי פגז כביכול. “עוד דיוטה אחת” – הוא לוחש לבת־לויתו מתוך קוצר נשימה, בעלותם על המעלות. רועד המפתח ביד. אך עוד מעט והוא נועל את הדלת מבפנים – היא אצלו! הוא ניגש אל החלון הפתוח וסגר גם את זה, כמו שהילדים עושים לאחר שצפור נכנסת לחדרם ביעף, ושמע בתוך־כך מן החוץ: – הוצאה מיוחדת – פשֶמישל נפלה!

 

IV    🔗

קרבות קשים, מלאי כעס ומכאובים, היו לו בתולעי־יוחנא אלה, ולא יכול להן; כאילו כולן הן יונקות ממקור השנאה הראשונה… הרגעים הטובים המעטים לא ניתנו, כנראה, אלא בכוונה תחילה, שהכאב אחר־כך יגדל שבעתים. בלילות הארוכים, כשאבן הקנאה בבטן אינה מניחה לישון, מקבלת דמות דיוקנה של נערה רגילה זו, שברחוב אין שום איש מבני המקום נותן דעתו עליה, איזה כוח כובש עולמות, חומס נשימה, מחריב דם. כי נכון לו לילה שכזה, יודע הוא תמיד מפי הנסיון בעוד יום, והריהו נכנס למיטה כמי שעולה לגרדום. צריך לפחד מפני כל נערה שבשוק!

כדי לברוח בפעם השניה, לברוח מפני עצמו, התחיל צ’רטוב משתמט מכל מכריו וידידיו, שעיניהם נדמו לו עתה כרמשים לחים, ועקר את דירתו אל פינה רחוקה. בנשאו את מטלטליו אל מעונו החדש, הרגיש את עצמו כמו אז, לפני ארבע־עשרה שנה, בצעדו על פני מהמורות השלגים של התעלה־הגבול. ולא בכדִי; כי בשעה שדיבר אתמול עם בעלת־ביתו החדשה בפעם הראשונה, הציצה אליו מאחריה בתה הקטנה, ילדה כבת אחת־עשרה, וצ’רטוב לבו חש לו תיכף, שכאן, אך כאן, ימצא את המרגוע.

– את יודעת, שהנך מעַלגת קצת, הלא אין את מדברת ככל אדם, – נכנס היה עם הקטנה בקטעי שיחה, בשעות שנשארו לבדם, ונושקה אגב־כך על קדקדה; נדף ריח של לחם חם.

– אני יודעת, אני יודעת, – ענתה הֶלי בהברתה המלבבת, שעשתה רושם כאילו סוכריה לה בפיה, – גם בן־דודי, אוֹטוֹ, מדבר כך. בקרוב ישוב מן ה“שדה”.

הברה זו, הקול מילאהו תמיד חדוה מרעידה, כששמע את אלה בבוקר בבוקר מעבר לכותל. עתים גם שרה. בניגוד לאופן חייו הקודמים התחיל צ’רטוב לשבת בבית כל הימים. בחוץ לא יכול עוד לשהות הרבה; קנה בשביל הלי מיני מתיקה שונים, ובהול וכבד־כיסים התנשא על המעלות.

באין הקטנה בבית אהב לדבר על אודותיה עם אמה. נהנית ומהססת כאחת ענתה זו:

– כבר יש לה מזל שכזה. גם בבית־הספר הכל אוהבים אותה. פעם אחת בדמדומי ערב, כשעמד בפתח חדר־הבישול וביקש מבעלת־מעונו כוס תה, בשימו את ידו, כגודר את המוצא על כף המנעול, נגשה הלי בלאט, התרפקה בלי אומר, העבירה על גב ידו את לחיה הקטנה והמתוקה, אחר כך את סנטרה החד, השסוע משהו… צ’רטוב התאמץ שלא להביט עליה, דיבר בינתים עם האם בשלוה, בקור־רוח – כמסתיר עוון.

שינה מוצקה, שכמותה לא טעם זה כבר, ישן בלילה הבא. כחולה קשה לאחר ששתה את סם־המרפא היחידי, האמיתי. אסיר־תודה לילדה הגואלת חזר ביום המחרת על חנויות הרבה וחיפש בשבילה דבר־מה שלא מן המצוּיות. תיכף לכניסתו מן החוץ התעכב בפתח חדר־הבישול, בשימו את ידו, כמו אתמול, על כף המנעול. אך הפעם לא שעתה הקטנה אליו ואל דוֹרוֹנוֹ, התנכרה לפתע, הציצה אליו באישונים קטנים, חדים ומַמרים, הידועים לו היטב, והטיחה:

– אוֹטוֹ כבר בא. הנה הכובע שלו!…

וכפפה את עצמה אל מתחת לידו הגודרת ויצאה בריצה אל הטרקלין והגיפה הדלת אחריה. צ’רטוב נכנס לחדרו, ומבלי פשוט את אדרתו, תעה אחת הנה ואחת הנה, הציץ אגב בראי המסודק – וירא את אביו־זקנו… וינס החוצהּ.

הוא אץ דרך הרחובות, שהיו עתה שקטים משום־מה וריקים מאדם, אל טבור הכרך, אל המקום, שזה אך לא מכבר ברח משם. נכנס לגן. הספסלים הריקים הבהיקו מתוך לחלוחית בשורה ארוכה, והשלכת המעורבת בערמוניות מפולחות נראתה כמלוכלכת בדם. כאן הגיעה לאזניו המולה אדירה וכבושה, המולת המונים ברעם והוא שׂם פעמיו אל מוצא הגן מעברו השני, אל הככר שלפני הבנינים הרשמיים, מקום שם, לפני ארבע שנים, עמד אותו האבטומוביל, שנשם־ורתח, נשם־ורתח… אוקינוס של בני אדם הכה גלים וסאן כלפי הדגלים האדומים, שהתנפחו בעצלתים, כמפרשי אניות, תחת מפלשי העננים. העינים לא היו ריקות עוד, אלא מלאות אף הן אותו האופל המסתורי, שצ’רטוב לא ראהו מיום גלותו מעל אדמתו, אבל באיזו קפנדריה הגיע זה עד הלום?! העשוקים! באפס מחיה וצל־קורה ישבו תחילה על־גבי הספסלים הקשים והחלקלקים שברשות הרבים, לילות לילות התנדנדו שם נאבקים עם השינה האסורה, השליכו את עצמם אל הנהר ונמשו משם תיכף על־ידי השוטרים על־כרחם; אחר־כך ארבע שנות המלחמה, נתקטעו, נתגדמו, נשתגעו, ורק עכשיו, אחרי כל גלגולי הזוָעה, בא זה ומילא את העינים המשונות הללו, שהן ספק נפסדות על ידי יריה, ספק עינים תותבות, עשויות זכוכית… רק עכשיו, רק עכשיו הבינו את אשר עולל להם!

צ’רטוב נגרף עם שבולת־איתנים זו, ובפעם הראשונה בחייו התלכדה הויתו עם זו של הכלל, ובטירופי הקולות מסביב הבליע גם את קולו הרפה שלו, כשהוא נדחק ומשווע, נדחק ומשווע. כי לא קולות גבורה, קולות קרב היו אלה, כי אם ילֵל יאוש של הרוסי־החיים, ילֵל בני־אדם שהקיצו משנתם והנה הם שחוטים למחצה. מהאופק הגיע הד – כאילו ענה להם קול דמי אחיהם ההרוגים, הצועקים מן האדמה אף הם. במרומי אילן מוקרח ישב נער משולח, קרוּע מכנסים, התקלס מגבוה, התלהלה וחיקה את הקולות, מה שקילקל קצת את הלך־הנפש, כלעג מנַחש לא־טובות. צליל חדש נפל באויר, כעין נקישה עמומה בקורנס על גבי טבלה של פחים; אחריו שני, שלישי, וברד יריות ניתך אי־מזה, מן המארב. הבנינים, האנדרטות, הפנסים, קרעי העננים התנכרו כהרף־עין והביטו הבטה חדשה, ופרצופי האנשים שהדפו חד את אחד, שוב לא נראו בשלימותם, אלא ריפרפו קטעים קטעים. – לאט־לאט!! לאט־לאט!! אבל דוקא צריחות התראה אלו עוד הגדילו את האנדרלומוסיה. היריות התגברו ותכפו, והלב בכה מכעס אין־אונים על זו המפלצת הנצחית, הצוחקת במארבה, שאינה אומרת די ואינה חסה גם על שארית הפליטה. נכים מכל המינים נסתבכו, נפלו, נפתלו, עוד מעט ופקעת של גופים נתגבבה, פירכסה, נדרסה – וצ’רטוב בתוכה.

נשתתקו הקולות. ומתוך העלטה שלפפתהו צפה ועלתה אסתר, כשהיא מפויסת, נוחה, אוהבת; בפניה הוצק הרבה גם משל האחרות, משל הלי… בשארית כוחותיו שאף צ’רטוב אל קרבו את האושר הכבד והעגמומי במקום אויר הנשימה שלא היה. וכל זה נמשך, נמשך, נמשך. אולי עד לאין סוף? כי יקיצה הן לא היתה כאן, זו שמפזרת את החלומות.