רקע
גרשון שופמן
עם לויה אחת

סיפורו של מורה


בית זה, בו דר בן־אומנותי ובן־גילי, בית פשוט זה, שאיש לא השגיח בו קודם, הודגש עכשיו ביותר, בהתעכב אצלו קרון־המות השחור, שמתוכו הציץ חצי הפסוק: …“וישם לדרך פעמיו”. יהודי מדובלל־זקן ומשונה־פרצוף, כמי שעלה מן הקבר, קישקש בקופסה, כמו לפנים בישראל, בימים ובמקומות ההם. המות, כשהוא לעצמו, לא היה נורא כל כך, אילמלא הקרון השחור הזה, הסיאוב, קשקושי הקופסה והפזמונות התפלים. למה עוד להוסיף זוועה בידים?! והנה מוציאים את המת מדירתו שבקומה העליונה ונושאים אותו במדרגות למטה, נושאים ביגיעה רבה, בשארית הכוחות. גם האנשים החיים עדיין כמה חלשים הם! איש עדין מאוד היה המנוח (תלמידיו ותלמידותיו אהבוהו) והקפיד תמיד, שלא יהא לטורח כלשהו על אחרים; ברם עכשיו נדמה, כאילו ניחא לו בכך: שאוני, שאוני!..

המלווים נתרבו מרגע לרגע. ביניהם חבריו למוסד־האולפן, בו השקיע את מיטב כוחותיו, וגם מורים מבתי־ספר אחרים, כמוני. נזדקר הנוער – תלמידיו ותלמידותיו בגיל 17־16. כולנו באנו ללוותו בדרכו האחרונה, מי מתוך חובה ומי מתוך ידידות או אהבה. אבטובוס מיוחד בא והובילנו, בעקבות הקרון השחור, אל בית העלמין שמחוץ לעיר. צפיפות ולהג הרבה, שאף מלה אחת מזה לא נקלטה בשמיעתי. לא חפצתי לשמוע!..

עם כניסה לחצר־הקברות פגשנו את האיש עם המעדר על שכמו וסימני עפר תחוח על המעדר. מה שבא אחר־כך הבליח לנגד עיני ואני ראיתי ולא ראיתי. הנה מורידים את הגויה, עטופה בתכריכיה, אל ירכתי הבור הקריר והאפלולי. ראיתי את הנערות הרכות והענוגות בהביטן בסקרנות, אחת מאחורי כתפיה של חברתה, כיצד שיכל הקברן את ידי המת, שתהיינה נחות כשורה. כן, ראיתי את התלמידות הצפופות הללו בהביטן אל תוך הקבר הפתוח והמורה בקרקעיתו. אחרי סתימת הגולל התחילו ההספדים. רפה מאוד היה קולו של זקן־המורים. חולשתו הורגשה ביותר. נדמה, עוד אחת מעט ונפל אף הוא. את כוח־המשיכה של האדמה, חוק הכובד, אנו חשים במקום זה, לנוכח טורי המצבות, מצבות אין קץ, בכל איתנותו.

בצאתנו מכאן לבסוף, נתחדש הלהג, ושוב איני קולט דבר, כשם שלא קלטתי כלום גם מדברי המספידים. אבל הנה נשמע קול־תלמידה: “סוף כל אדם”… וזאת ספגתי בכל ישותי, בחינת גילוי, כאילו שמעתי אמת זו בפעם הראשונה בחיי. הצצתי אל הדוברת: משהו מוּכר ולבבי מאוד בשחרחורת זו. לתלמידה אחת שלי דמתה, אשר בשכבר הימים, בראשית נעורי, אהבתיה בחשאי, שלא בידיעתה. אותן העינים, אותו החוטם ואפילו אותו הקול. תפסנו מקומותינו באבטובוס, בדרך חזרה, ובגורלי עלה לשבת עמה, עם “גלגול” זה, על מושב צדדי אחד. בנינים בודדים, פרדסים, תמרות חלפו בעד האשנב בערפל דק. והנה הרחובות הראשונים של העיר – זרים, חדשים. טסתי בספירות העליונות… עד שאחד מחברי, שקם לצאת, העירני דרך זירוז, ועקרני כמו מתוך חלום:

– עכשיו גם עליך לרדת!.

– לא – עניתי – אני נוסע הלאה.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48744 יצירות מאת 2702 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20830 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!