רקע
גרשום שופמן
"בנדיט"
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

משפחה אמידה אספתהו, את הנער בן־התערובת, מפליטי גרמניה, אל ביתה. קרוב הוא מצד אמו למשפחה זו, ועתה הוא נער, היתום החי הזה (אביו הנוצרי נשאר בגרמניה, ואמו היהודיה אין איש יודע, היכן היא עכשיו), עם ילדי הבית, בני גילו, הילדים המפונקים, המטופחים, המפוטמים.

כי עד לאין שיעור, עד לזרא נוהגים הורים אלה לפנק את ילדיהם, לכנותם בכל כינויי חיבה שבעולם ולהעתיר עליהם גיפופים ונשיקות על דבר ועל לא דבר. בה בשעה מוכרח הנער ה“אסופי” להסתפק בכלכוּל ובצל־קורה בלבד.

ורק זה הרווק הזקן, פייטן והוגה, ידיד־הבית, היוצא־ונכנס כאן יום יום כמעט, מעביר לפעמים את ידו על חלקת המפרקת ה“אריית” למחצה וסונט בו: “בנדיט!”

בחיוך מתחטא עונה על זאת הנער הנאה, וניכר, שנפשו מתקשרת בנפש האיש הגלמוד, שאשה וילדים לא היו לו מעולם. ופעם, בהיותם לבדם בבית, הטיל הנער ראשו, ללא דיבור, על ברכי הזקן הערירי – – רגע גדול היה זה לשניהם.


המלצות קוראים
תגיות