רקע
גרשום שופמן
עם נעילת החנות
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

אנו אנשי הרוח (רוח תרתי משמע) רגילים להביט אל החנוני וחנותו בזלזול־מה. אבל לפתוח חנות, להשקיע בה את כל ההון וגם להסתבך בחובות ולישב בה אחר־כך מבוקר עד ערב ולצפות לקונה, אשר, מי יודע, אם בוא יבוא – האם אין כאן הירוֹאיוּת יוצאת מן הכלל?

הנה הוא פורש לקרן־זוית אפלולית ובודק שם את פנקסיו בדיקה, שתוצאותיה בשבילו ובשביל אשתו וילדיו הן ענין של… להיות או לחדול! ואם אין הוא, החנוני האפור הזה, לו, מי לו?! מי יעמוד לו ביום תמוטה ומי יצילהו?!

עכשיו, עם שעת הנעילה, הוא אוסף את כלי החרסינה והזכוכית, כלים מכלים שונים, מעל המרפסת ומכניסם פנימה, לתוך החנות הקטנה. מברשות, מטאטאים, כוסות, עששיות. יהודי זקן, פליט צרות רבות ורעות. את נפשו הציל ונמלט אל המקלט האחרון, כדי שיוכל כאן למכור בשלוה עששית־נפט זו… ניצבתי עליו ועשיתי את חשבון עולמו־עולמנו עד שהוא הרגיש בי ובעמידתי והפך פניו וקרא אלי כמתרעם: – ובכן, אתה קונה דבר־מה או לא?!


המלצות קוראים
תגיות