רקע
גרשום שופמן
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

עייפי־שרב ישבנו, אני ובן־ארצי, מכּרי הצעיר והסימפּטי סוֹקוֹלין, באחד מבתי־הקפה, שערי גליציה הגדולות מלאות אותם. ישבנוּ אל שולחן־השיִש העגול, החלק והקר בקרבת־החלון, שבעדו ראינוּ עוברות את בנות־הארץ הצעירות. שזוּפות, שחרחרות, בכלי־לובן מבהיקים וּמהבהבים, הן נדמוּ לנוּ בעד הזכוּכית הצלוּלה יפות ביותר, ועיניהן האפורות בשרב־היום נראוּ כרמץ רענן, וַרדי, שנחלי־אש לוחשות תחתיו.

– אפשר שנאכל גלידה? – שאלתי.

– גלי־ד־דה – משך סוֹקוֹלין בניגוּן – אוי, לא!

פניו היפים הסמיקו במקצת, ומתוך צחוקו המיוּחד לו נעשתה גוּמה בלחיו האחת.

– מה זאת?

אז סיפר לי סוֹקוֹלין “מעשיה” קטנה בגלידה; וזוהי בקירוב:

לפני כמה שנים היה הדבר. הייתי אז יוצא־ונכנס בביתה של משפחה קיוֹבית אחת, שמחמת אימות־הפּוגרומים נדדה מעירה ומארצה ושהתה כאן “עד יעבור זעם”. על דבר המאורעות הנוראים ופרטיהם המשוּנים וה“מעניינים” אהבה לספּר ביחוּד הבת הצעירה, נערה בלוֹנדית כבת חמש־עשרה או שש־עשרה – פֵנ’קה.

רושם כמעט לא נעים, זכורני, עשתה פנ’קה זו, בראותי אותה בפעם הראשונה. קשה לנערה “רוּסית” למצוא חן בעינים, שכבר ניזונוּ זמן מסוּים מיפיין העשיר של בנות־גליציה (אל תזלזלוּ בארץ השטריימלים והפיאות הלזו – בנותיה היפות מכפּרות על הכּל!). אותו רושם לא־טוב עשתה בחטמה הקטן, שחודו היה כחול קצת כמו מקוֹר, וביחוּד באותה האדמומית (היא היתה בלונדית־אדמדמת), שנתפשטה בכל: בשׂערותיה, בגבּותיה, בעור־פניה ואפילוּ בכפּות־ידיה. ברגע הראשון להתוַדעותנוּ, כמו תמיד כשאנו מתוַדעים עם נערות לא־יפות, נצטערתי ושמחתי בבת־אחת. נצטערתי על שהיפות האמיתיות מזדמנות לאחרים ושמחתי בתוך כך על השלוָה הפנימית, על אי־ההשתעבדוּת, על חוסר־העוֹל. אלא שסוף־סוף נגעה זו בנימים ה“רוּסיות” שבלבי, נגעה בעקמומיות הפסיכית שלה ובעיניה, שכמו נשתמר בתוכן משהו משיבּוֹלת הדניֶפּר…

מעט־מעט התרגלתי אליה יותר ויותר. איזו אי־מנוחה יפה גיליתי באישוניה, שנתרחבו והציפוּ את עיניה לרגעים, לחייה פרחו ונסתמקו לפתע, התכלת שבחוד־חטמה אבדה. נעים היה להזדמן אִתה ברחוב, שבו, בין בנות־המקום, באויר הפולני־גרמני היתה מתבלטת בדיבּורה הרוּסי ובשמלותיה הרוסיות, שמלות־גימנזיסטית.

במקרה הצגתי לפניה פעם את בן־דירתי מַרקוּליס, צעיר גליצאי, גבה־קומה, עם העויות עצבניות, שדר עמי אז בחדר אחד ושהכרתיו כאומלל בעולם־הנשים. זה היה אחר כך כל אותו ערב מסוֹער ביותר, ובהביטו אלי בעיני־הדג שלו, שיסוּרי־אהבה תמידים עשו אותן לדלות־צבע, דיבּר:

– אמור־נא את האמת, אתה נושק אותה, לפחות? ילדה כזו רק לנַשׂא על כּפּים ולנשק – לא יותר!

– אֶה! – ניסיתי אני לבטל את ערכה – בעיני שלי דוקא אינה מוצאת חן ביותר. כאן, בין “שלכם”, תמצא נערות הרבה יותר יפות מזו!

– אינך מבין כלום! יפהפיה כזו הלא אין בעולם! איזו שפתים, איזה צואר, איזה קול! אני במקומך הייתי נושקה עד ש“עשן היה מתמר ועולה!”

ממחרת־היום ראיתי את פנ’קה בעינים אחרות כבר. האדמומית שבצמתה העבה נתעשרה פתאום וקיבלה איזה גון־זהב. החולצה הלבנה שלה הבהיקה בזהרורי־האביב הראשונים, שחדרו בעד החלונות. ביחוּד היתה מלבּבת בחברת דודתה רוֹזה. רוֹזה זו היתה עלמה מזדקנת בבתוּליה, עם פנים מחוטטים ועם עינים כחולות, שהזכירוּ נקוּדות־תכלת גדולות על גבי סינר ישן ומחוק – אחת מאותן ה“דודות”, שכבר אין להן בעולמן כלום מלבד מכונת־התפירה, שבה היתה מקשקשת תמיד “בשביל הילדים”, ומלבד סודותיהם הכמוסים של ה“ילדים” הללו. על־אודות אותם ה“סודות” היתה רוזה מדברת בהנאה עצמית מיוחדת, אבל סוף־סוף בקור־רוח.

– פנ’קה אינה מניחה לי לישון כל הלילה – הסיחה לי לפי־תומה פעם רוזה ברחוב – כל הלילה: סוֹקוֹלין, סוֹקוֹלין, סוֹקוֹלין! היא ישנה אתי בחדר אחד.

הציצה עלי בעיניה הכחוּלות, שנתחבבוּ עלי ברגע זה, וקראה בנחת:

– אך זהוּ איש מאוּשר!

מן הגגות נפלו אז לרגעים גושי־שלג כבדים והתפוררוּ על המדרכות הרטובות. השלוּליות פה ושם התקמטו ברוח כלפי ענני־האביב, ורטט מתוק חילחל בברכים על מפתן הקיץ, שממשמש ובא – ארוך־ארוך ונושא בחיקו טיוּלי־לילה בשדרות אפלות בלווית אותה הנפש הרכה, שאוהבת כבר בחשאי.

וטיוּלים אלו באו סוף־סוף. החבוּרה שלנוּ נתרבתה מיום־ליום. הסתפח אלינו גם אַנקוֹר, זה ידידי הטוב והחביב, שבדיבורו הנאה, בפניו היפים והרעננים, בקמט־שׂפתיו וּבעיניו הטובות, שליבּבו מבעד למשקפיים, משך את הלבבות עם ההיכּרות הראשונה. הטיוּלים הללו! כמה העבירו אותנו ממש על דעתנו! אלוּ הריצות, הרדיפות והמאבקים על פרח, או על גזיר שוֹקוֹלדה. בשעת ההתגוששות עם פנ’קה (אגב, כוח הגון היה לה בשריריה), באחת הפּינות שבגן, היתה מתלהבת התלהבוּת משוּנה, ואז בנפתוליה הפרפרניים, בחיבוקיה, בנשיכותיה ובנשימותיה הלוהטות, המשכּרות, ובפראוּת־עיניה גילתה שלא־במתכוון הרבה־הרבה ממה שהתאמצה להסתיר בשעות כתיקונן. ברגעים כאלה היבהב מרקוליס לנגד העינַיִם עלוב ומדוכא ביותר, וקשה היה להתגבר אז על אותה ההרגשה הבהמית, שבה דורסים ברגלים את המַכּרים, את הידידים בשעת אנדרלומוסיה של עמידה על הנפש…

מוזר היה אחרי הנצחון טעמה של השוקולדה, בהתערבו במתיקות החריפה, שפיעפעה בכל האברים עוד קודם לכן. מתוך מתיקות זו הייתי מתעורר לפעמים בלילות משנתי, ואז שמעתי, איך שמרקוליס מתהפך במיטתו מצד אל צד מתוך סערה פנימית. תיכף השתקעתי לתוך גוּמת כּרי ושינה רעננה היתה חוטפת אותי.

– היום לא אלך עוד לטייל עמכם! – הודיעני מרקוליס בערב אחד.

– מדוע?

– כך. יהי די. רק בקשה אחת לי אליך: לבלתי דבר שם על אודותי למטוב ועד רע.

אבל בקשתו לא נתמלאה. באכזריות קהה התעללנו בו, אני ואַנקור, במסיבּת החבוּרה שלנו, שהיתה מתאספת, כרגיל, בחדרה של פנ’קה. ליגלגנוּ על פרצוּפו, על העוָיותיו, על אהבתו.

– בגללך, פנ’קה, – באתי אני בטענה – אין אני יכול לישון לילה־לילה. מרקוליס אינו מניח לי. הגיעי בעצמך! כל הלילה: פנ’קה, פנ’קה, פנ’קה! אי־אפשר לסבול עוד, הוא מהממני…

– מה אני יכולה לעשות?! – התחטאה פנ’קה, במזגה לאורחים את כוסות הטה, ושפתי־הפּטל שלה היו נשוכות משהו.

היתה הוללוּת עליזה. אנקור הנהיג את משחק־ה“משכונות”, זה המשחק המשכּר, המהפּנט, שנותן את האפשרוּת לנשק בפרהסיה, בלי צל של בושה משני הצדדים, אפילו אותן הנערות, שנזדמנו אתך רק זו הפעם הראשונה.

האושר שיחק חליפות: פעם לי, פעם לאנקור. יש שקם בינינו מעין אד של קנאה, שפּגם לשעה קלה את רגשי חיבתנוּ זה לזה, אבל, כשיצאנו מבית־פנ’קה, השתדלנו למחות מלבותינו טינה כל־שהיא. הלוך הלכנו בדממה על פני רחובות־הטיוּל. מי משנינו, שידו היתה על התחתונה באותו ערב, היה, כרגיל, מפסיק את השתיקה בהערה כגון זו:

– אתה לא ראית? הנה בזה הרגע עברה על פנינו נערה אחת עם עינים נפלאות!..

ובאחד הלילות, כשאני הייתי המאוּשר ושבתי למעוני בשעה מאוחרת, מצאתי את מרקוליס מוטל פּרקדן על משכבו, כשעודו לבוּש, והוזה וממלמל מתוך נים־ולא־נים. הבטה זו שזרק עלי באפלולית־החדר לאור פנס־הרחוב, קשה לשכוח. כך, בוַדאי, מביט האיש אל עיני רעהו כשזה קם עליו בלילה לרצחו נפש.

יסוּרים אלו, שהייתי צופה “כלא ידע” אצל בן־דירתי ביום ובלילה, בתנועותיו המשוּנות, בקטע הניגוּן משירת פנ’קה:

Tянутся по небу тучи тяжелые…

(זוחלים בשמים עננים כבדים)

שהיה נוהם בינו לבין־עצמו בהביטו אל הרצפה, כל אלה מהך גיסא, וגירוּיי ההתחרוּת התמידיים עם אנקור מאידך גיסא – אלו ואלו העלו ערפלי יופי וכוח מסביב לאותו היצור הרפה ודק־הגו. מעט־מעט, וזו לא היתה עוד אותה הנערה הצהבהבה עם החוטם הקטן, שחודו היה כחול קצת כמו מקור, לא! זו היתה כבר “פנ’קה”, ששמה בלבד, כסיוּט מסובך, הכביד את אויר־הנשימה, סיחרר את הראש, הבעית. עד כי לא היו ימים מועטים, ומצב־נפשי בחברתה קיבל איזו צורה משונה. נעשיתי ער לכל תנועה ותנועה שלה; באופן אחר, חדש, התחלתי מדבּר עם אחיה, קולי נחלש, נצטרד, כאילו אבקת סוּכּר חילחלה בריאה ובגרון, והעינים סלדו, כמו אחרי הבטה ארוכה לתוך התנור הבוער. בתיאָבון מיוחד, שלא היה אצלי קודם, ינקתי את עשן־הפפירוסה, שנדמתה ריחנית ביותר, ואחר־כך, מקוצר־רוח, לעסו השינים את הזג. ברחובות־הטיוּל שוּב לא נפגשו יפהפיות, מאותן שלבּבוּ לפנים עד לכאב; הללו כאילו נמנו וגמרו ביניהן להיעלם… בגירוּי חריף, חדש, הבהיקו הדובדבניות הכהות מאצל חנוּיות־הפּירות, טעם אחר נתהווה גם בנגינת־הפסנתר, שזלפה בין־ערבּיים מתוך החלונות הפתוחים ברחובות הטהורים והיפים. בלילות, בשדרות האפלות בגן, לשמע המוסיקה של הצבא, שהגיעה אלינו בעד נופי האילנות ואִשי הפּנסים, היתה העצבות תוקפת באמצע־הצחוק, ובשעה שהעינים נמשכו אל גושי העננים השחורים, שהכוכבים מיצמצו מביניהם, היתה מובנת שירת פנ’קה, שירת הסתיו, ששרה אז בחשאי; היתה מובנת – אף על פי שהסתיו עצמו עוד היה רחוק כל־כך:

Тянутся по небу тучи тяжелЫе

СЫро и мрачно вокруг

Плача, деревЬя качаются, голые

(זוחלים בשמים עננים כבדים,

טחב ואופל סביב,

בבכי נעים עצים עירומים…)

נדחקנוּ אליה ושוררנו עמה יחד, אני מזה ואנקור מזה. חודי־שוליה של מגבעת־הקש שלה סרטו את פּרצופינו.

– מדוע חדל מרקוליס לבוא? – הפסיקה את שירתה לפתע.

– מתגעגעת את?

– ומה? גוֹועת אני מגעגוּעים. כבר אין על מי להתגעגע?!..

למחר סחתי למרקוליס דרך־אגב:

– יודע אתה, פנ’קה מזכירה אותך תכופות. שואלת, מדוע אינך בא.

– לא זה המכריע! – ענה מרקוליס, ופניו נהרו קצת – אבל, בכלל, למה ה“ברוגז”? היום אלך!

חבורתנוּ טיילה בערב זה מחוץ לעיר. פנ’קה היתה שרוּיה מאיזו סיבה בהתעוררות מיוחדת. שוטטנו זוגות־זוגות. כשעלה בידי מרקוליס להתיחד עם פנ’קה קצת, הבטנו אליו, אני ואנקור, מן הצד, ובפרצוּפו המשוּנה, שסלד אז ברעדה ושהביע לבת־לוויתו מעין יחס דתי, עורר אצלנו שאט־נפש עד כדי נטיה אכזרית לדכּאהו עד גמירה. מתוך משוּבה של הוללות גזלנו ממנו את פנ’קה, סחפנוה אתנו הלאה־הלאה, עד שנתעלמנו עמה בתוך החורשה האפלה, בהשאירנו את מרקוליס הרחק מאחורינו, בחברת רוֹזה. תעלולינו פרצו הפעם גבולות. יש שבאמצע ההיאבקות עם פנ’קה פגה פתאום תכוּנת־הצחוק של הדבר, וההיאבקות כמו נעשתה רגע אחד רצינית, עד כי הבעיתה מתוך כך את עצמנו. התלקח חפץ להכניע את היצור החלש־החזק הזה, להכניעהו, לפחות, בידים, ולנקום ממנו את נקמת כל היסורים הדקים, שאנו סובלים בגללו. אלא שתיכף נכמרו ניחומינו, ואז ליטפנוּה, המצאנו בשבילה כינוּיי־חיבה משכּרים, נשאנוה על כפּים (נזכרתי אז בדברי מרקוליס:“רק לנַשׂא על כפּים – לא יותר!”), וכשמרקוליס קרב אלינו, גם נשקנוּה חליפות. בקרבת־מקום צווחה איזו ציפור בקול־אדם. בין הסבכים ומתחת לרגלים נוצצו מפוזרים תולעי־יוחנא. אנקור הצית גפרור וגחן להסתכל באחד מהם. לאור השלהבת הקטנה, שהאירה קוצים, חריות ושלכת של אשתקד, ראיתי את פני מרקוליס ופנ’קה – צער שחור אחד התיזו עיני שניהם…

– פנ’קה, פשוּט, יוצאת מדעתה – סחה לי בעוד ימים מועטים רוֹזה לפי־תומה, כדרכה – בבית התחילו מדברים אמש על דבר השיבה לקיוֹב, ופתאום התחילה היא להתנגד לכך. טענה: “הרי נוסעים אנו ישר אל פּוגרום!” אבל אני יודעת את הסיבּה האמתית.

– למשל?

– היא אוהבת את מרקוליס!

ברק מכוער רצע וחלף את המוח. מעולם לא שׂטמתי כל־כך את הפנים רצופי־החטטים הללוּ עם העינים הכחולות, כמו באותו רגע. כעין שמחה־לאיד, נדמה לי, היתה שפוכה עליהם.

– איזו כסילה אַת! – לא התאפּקתי – פנ’קה תאהב את מרקוליס?!

רוזה ענתה בנחת:

– וכי מי יודע יותר טוב? אתה או אני, שישנה עמה בחדר אחד? אני בעצמי אמרתי לה: המשתגעת את – את מרקוליס?!

– והיא?

– בכתה…

ואף־על־פי שליגלגתי אז על רוזה ועל “שהיא אינה מבינה כלל בפוליטיקה”, בכל־זאת מיהרתי בבוקר־השכם למחרתו לבקש עזרה אצל אנקור. הלז קם זה עתה משנתו, ובהיותו עדיין בלי המשקפיים, עשה רושם של עלוב ונואש.

– מאד אפשר, – דיבּר במין הנאה משונה – סימנים שונים לדבר עוד הרגשתי מכבר.

– אבל הייתכן – את מרקוליס?!

– רואה אתה, דוקא את מרקוליס! מי יודע? הכל אפשר, אפשר שהשתעבדותו של האיש, מסירות־נפשו, הכנעתו – אלו גרמוּ, ואנו בעצמנו בלחישותינו, שלחשנו לה תמיד מתוך לגלוג: “מרקוליס אוהב, אוהב, אוהב…” הרי לך!

אני ניסיתי לסתור בכל כוחותי. המצאתי איזו פלפּוּלים פּסיכולוגיים, היינו, שדוקא מתוך אהבתה לאחר, היא מסכסכת ומעקמת את הענין וכו'. אבל אנקור התאכזר, פישפש והזכיר פרטים דקים שונים, שתמכו את דברי רוֹזה הנוראים.

– לא לחינם דיבּרה אז כך וכך, לא לחינם הביטה אז כך וכך. לא לחינם!

– הא!..

– עכשיו הכּל מובן!..

בערוב היום, כשנאספנו כולנו בחדר פנ’קה, התנהגתי כבר שלא־כשוּרה. השתוללתי, התמרמרתי, עקצתי. ואף על פי כן לא עוררתי שוּם תמהון, כאילו הכּל היה ידוּע ומוּבן.

– נשּחק ב“משכונות” ואולי כבר בפעם האחרונה – הציעה פנ’קה – הלא נוסעים אנו מכאן בימים אלו.

היא שוטטה אילך ואילך, ואיזה כוח דורס, כבכפּות חיה צעירה, הוּרגש בחצאי־סנדליה הצהובים. פניה היו מרוחצים ועליזים, אבל כמו לאחר הרבה בכי…

לשופטת במשחק נבחרה הפעם רוזה. בצחוק כבוש, כאילו היה הדבר מותנה בחשאי מראש, גזרה את פסק־דינה האחד:

– על פנ’קה לנשק את מרקוליס על מצחו!

ראיתי כיצד היתה הנשיקה – צוארה הדק כמו נשתרבּב באותו רגע, כצוָארו של אווז צמא זה, השואף ונמשך אל המים – ושום צל של ספק לא נשתייר אצלי עוד.

אותו לילה היה הראשון, שבו ישוֹן ישן מרקוליס, ואני התהפכתי מצד אל צד. לא היתה אחיזה כל שהיא. כעין מטיל־ברזל העיק על הקדקוד ועל שורש־החוטם מתחת למצח…

– אינך יכול להירדם, – יעץ לי פתאום מרקוליס מתוך מיטתו – נסה נא לעשן פפירוסה…

ואך הכחילוּ החלונות, קפץ מעל מיטתו במכנסיו התחתונים והוציא מאיזה מקום את תמונתה הפוטוגרפית של פנ’קה, כדי להשתעשע בה קצת במיטה, כדרכו. דרך־הילוכו התעכב אצלי והעיר:

– הרי היא כאן יפה יותר משהיא במציאוּת.

הצצתי על הפּרופיל, שהבהיק לנגד עיני הלוהטות מעל חלקת הנייר עם דמדומי־שחר. חיוּך־עיניה כאילו עוד הבטיח משהו…

ועם ניצוץ עומם זה בלב תעיתי ברחובות הרועשים כל אותו הבוקר, עד שנזדמנתי לפתע עם מרקוליס. קרן עור־פניו, ומעיני־הדג שלו נשקף האושר בעצמו.

– הולך אני עכשיו משם. מחר בבוקר הם נוסעים.

הוציא מכיס־חזהו שוב את תמונת־פנ’קה, ואמר בנחת, ככובש את רגש־נצחונו מתוך רחמים:

– ראה, מה שכתבה לי!

בצד השני של התמונה קראתי: “למזכרת־נצח למרקוליס מהאוהבת אותו פנ’קה”.

– נוּ, נוּ… – גימגמתי בהשיבי לו את התמונה. הוא הכניסה בזהירות לתוך המעטפה והשיב אותה אל כיס־חזהו, אחר־כך טפח לי על שכמי:

– נסורה־נא אל בית־הקפה!

נגררתי אחריו כמהוּפנט.

– שתי מנות־גלידה! – פקד על המלצר.

ותיכף הוגשו שתי המנות. לו – ורוּדה, ולי – לבנה.

ממה שדיבּר הוּא לי באותה שעה וממה שעניתי אני לו איני זוכר כלום. זוכר אני רק, כיצד בלעתי בכפית הקטנה את החומר המתוק והקר־הקר כפית אחרי כפית, כפית אחרי כפית…

מאז עברו כבר הרבה שנים. נערות אחרות, הרבה יותר יפות מפנ’קה, כבר הספיקו להשכיחה מלבי ולמחות כל רושם ממנה, וגם אלו נשתכחו. אבל גלידה איני יכול לטעום עד היום.


המלצות קוראים
תגיות