הנחל, שקלח בין עיר ב–ק ובין מחנה־הצבא, שהשתטח על־פני כל הפּרבר, היה עכוּר, פוֹשר וחשוּד, ולשתות את מימיו נאסר על כל הצבא בכל חומר. מים סיפקה, איפוא, לכל המחנה הבאר היחידה, עם המשאבה שעל גבה, שאותה חפרו להם החיילים בעצמם ושבפקודת מפקד־הלגיון הוּשׂם עליה משמר, כעל כל יתר נכסי־הצבא. בשעת שילוח המשמרות היה הפלדפיבּל מזהיר את ה“דניוַלני” הנועד אל הבאר:
– לז’ידים (ליהוּדים) מן העיר לא ליתן מים בשום אופן!
ופעם אחת, כשדניוַלני זה היה אברהם דיכנא, מיהר הפלדפיבּל והוסיף:
– השומע אתה, ז’יד?
ותיכף העלה כלפי היהודי צחוק של חיבּה, צחוק קוֹקיטי, שהיה בו מעין: “אבל אותך הלא אנו אוהבים אף על פי כן”.
דיכנא היה יהודי ווֹליני, בן־כפר, אדמוני ורחב־כתפיים. בּאוירו של הצבא התאקלם במהירות, נעשה קַלָע ממדרגה ראשונה. ועל גבּי ה“סוּלם” היה מטפּס ועולה עד עצם גג הקסרקטין. בהתעמלות־השדה היה הוא בין היחידים המאוּשרים, שיכלו לקפוץ ולעבור את הפחתים, את “שוּחוֹת־הזאבים” הרחבות, ומפקד־הרוֹטה, הקפּיטן אוּשקוֹב, היה רואה וכובש את הנאתו, כאָב זה, בשעה שמהנה אותו הבן המֵביש… אלא שבשעת ביאת הטירונים היה אותו קפיטן פונה אל היהודים שביניהם:
– היו לבני־חיל, אף על פי שיהודים אתם. היו כדיכנא שלנו!
והיה מראה באצבע על דיכנא, שהיה מטפּל אותה שעה בניקוּי־רובוֹ, כשהוּא מצליפו למעלה ומביט בעינו האחת לתוך חלל הקנה שלו כלפי החלון…
את רובוֹ אהב דיכנא ביותר והיה מנקה אותו תכופות ומושחו בשמן, שלא יעלה חלודה, חלילה. אהב גם את מגפיו הצבאיים, רחבי־החרטום, דיקדק בלבישת כסוּת־הבטן, והיה מספר את שער־ראשו עד עצם הגוּלגולת. כשהיו החיילים הצעירים מטאטאים לפעמים את הקסרקטין בהשגחתו, היה מזרזם ודוחקם כ“קפּרל”, נוטל מידם את המטאטא בעצמו, מטאטא ונוזף:
– כך מטאטאים! כך! אסור לאבק שישתייר! לעבוד "באמונה וּבאמת! לא למדתם "סלוֹביֶסנוֹסט (הלכות־צבא)? Cepbe! (טירונים אפורים!).
ו“באמונה ובאמת” קיים הוא בעצמו. על המשמר, למשל, לא התנמנם מעולם. הלוֹך והקף את הבנין היה מהלך בלי הפסק כל שתי השעות, וכשהיה רואה מעין צל אדם, היה קורא תיכף:
– מי הוֹלך?
גם עכשיו, באחת־עשרה בלילה, ליל־קיץ חם, בעמדו ליד הבאר, היה ער ביותר והסתכל לפניו, כלפי העיר. מאחוריו ישן מחנה־הצבא על אוהליו, מחסניו וצריפיו (מדורי האופיצרים). משם נשמעו לרגעים רק הפקודות המאוחרות, שמסרו בקול זה לזה התורנים של ה“שורות”. הפקודות התיחסו אל תרגילי־היריה, שעתידים להיות מחר בעלות־השחר, יריה במרחק של אלף וחמש מאות צעדים ושרבים מחטיאים בה את המטרה. דיכנא נזכר, איך שאשתקד לא החטיא ביריה זוֹ אף כדור אחד, והוא כבר שינן בדמיונו את המימרה, שעליו בעצמו לצווֹח לאחר מעשה:
– דיכנא בכל חמשת הכדורים לא החטיא, רום הוד־מעלתך!
– בן־חיל! – שומע הוא כבר את קולו של הקפיטן מתוך האוהל.
גל חם של גאוה כמו טילטל אותו ממקומו ונישאהו למרומים ומשם הביט עכשיו על העיר שלפניו. שם פחתו והלכו האִשים, נשמעה הגפת דלתות, קולות מרוסקים; בקירוּב־מקום צווחה אשה יהוּדית אחת:
– אַי־אַי־אַי, איזו אורחים יקרים! מנדל, שׁפוֹת את המיחם!
שאט־נפש נתמלא דיכנא כלפי אלו החיים העלוּבים, שנתרחק מהם כל כך במשך שתי השנים של שירוּתו, אילו החיים שאין להם שוּם מוּשג מאמנוּת־היריה, מיפי “המַרש הצרמוֹניאַלי” (מצעד חגיגי), מפלאי ההתעמלוּת, חיים ללא־אומץ, ללא פסיעה נכונה, ללא “שבוּעה”…
צעדים נשמעו על הגשר בלווית קשקושו של דלי־נחושת. יהודי מן העיר הולך לכאן, בודאי, לשאוב מים. דיכנא מישמש בכידונו והתיצב הכן.
– מי הולך? – קרא רוּסית.
– הרשה־נא לי, סוֹלדט, לשאוב מעט מים! – התחנן איש בקרבתו, בלי דעת, כניכר, כי יהודי לפניו.
הטוֹן של הכנעה גירה משום־מה את דיכנא, והוא ענה:
– אסור. לא אתן!
– רק כדי סאמוֹבאר…
– לא, לא!
הלז הפנה את שכמו מתוך יאוּש:
– על מעט מים הוא חס…
– נוּ, נו, אל תהא סח כאן הרבה – קרא אחריו דיכנא – ז’יד!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.