רקע
גרשום שופמן
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

מחר עתיד היה להיות ביקוּרו של מפקד־הקוֹרפּוּס, הגנרל לאינפאנטריה ג–ג, שאת שמו הגרמני למדוּ לבטא בקושי רב החיילים ילידי רוּסיה הפנימית ושסנטרו הגלוּח, השמן והמסוּדק בין שני עברי הזקן הצחורים שלו, נחרת בדמיונם עד עכשיו רק לפי תמונתו הגדולה, התלויה על הקיר למטה מסוּבוֹרוֹב. כמו תמיד, לפני כל ביקוּר, נשתנה בקסרקטין סדר־היום. קודם הצהרים נתמעטוּ תרגילי־הסדר, ולעומת זה נתרבוּ לימוּדי ה“סלוֹביֶסנוֹסט” (הלכות־צבא), כדי שלא ייכּשלוּ, חלילה, הטירונים בלשונם, בהיותם נבחנים על ידי הגנרל; ואחרי הצהרים עסקו החיילים בניקוּי הקסרקטין, בשפשוּף־הרצפּה, בצחצוּח־קלחות־הנחושת הקטנות. המיטות הוּצאוּ אז אל החצר, ששם עמדו צפופות עם הארגזים על גביהן, ובשעה שמבפנים נשמע הגירוּד השרקני של קרשי־הרצפה, ניפנף הרוח בחוץ את המגבות התלוּיות על קוֹלביהן, למראשותי המיטות, אלו המגבות הכפריות, הרקוּמות רקמה אדומה, שפירפרו עכשיו יחד עם לבות־בעליהן: “המפקד של הקוֹרפּוּס!”…

הדאגות והטרדות השונות והמשונות רבו ועצמוּ ביותר. התקלה יכולה לבוא דוקא מאיזה מקום לא־צפוּי. פתאום יצווה “הוא” לפתוח את הארגז, ושם אין סדר: חסר מספר־הלבנים, ערבוביה, מתגלגלים גזירי סוכר. או שיעלה על דעתו לבדוק את הרגלים, והציפּרנַיִם, כמדומה, מגוּדלוֹת, ואפשר שגם ימצא רפש בין האצבעות. והעמידה בשורה באוֹתה שעה כשהיא לעצמה? סידוּר החפצים והמכשירים השונים על גבי המיטה? על דבר קל שבקלים אפשר לקבל “הערה”, ואז – אָבדן לדורות! מפקד־הרוטה יענוש קשה את הקפרלים, ואילו מצדם יתנקמו אחר כך בזה ה“משוּעבד” להם, שעל ידו באה התקלה, יתנקמו באכזריוּת: העבדה עודפת, נזיפות, הכאות…

גזוּל־מנוחה, כמעט לא פחות מהחיילים הנמוכים, היה גם היֶפרייטור הפּולני, יליד אחד הכפרים בסביבות וַרשה, סטניסלב בז’וּסקוֹ. בראשית החורף קיבל פלוגת טירונים לחינוך; הרבה טרח והתענה ב“שדים האפורים” הללוּ במשך שלושת החדשים, ועכשיו הריהו מתירא מאד, שמא “ילבינו את פניו”. הוא שוטט עכשיו אילך ואילך, מוּטרד ביותר, זירז את חניכיו, שגירדו את הקרקע מתוך זחילה על ארבע במגרדות של ברזל, וכשהפלדפיבּל קצר־הקומה היה יוצא ורץ ממדורו, בהחזיקו בהנאה מיוּחדת את יד חרבו, הנגררת אחריו כזנב, היה בז’וּסקוֹ נותן בקולו: “מהרוּ, ילדים! גרדו עד שנסורת תהא נזרקת למעלה! פלדמאן, אַל תפגר!”

מפני הפלדפיבּל התירא הפולני ביותר והיה שת לו בחלקות בצורות שונות. בדבּרו עמו היו פניו מקבלים פעם בפעם איזה סבר תמימי, תינוקי, ועיניו הכחלחלות נוצצו אז כשברי־זכוּכית לעין־הירח. כשבנו הקטן של הפלדפיבּל, פֶדקה, יצא לפעמים אל הקסרקטין והיה מצליף, כדרכו, את החיילים בשוט שבידו, מצליף בכוח על מגפיהם, על ירכיהם, על כתפיהם, ונוזף בתוך כך, בחקותו את אביו: “אי, קאנאליה טי!” (מנוּול שכמותך!) – היה בז’וּסקו חוטפו ומנטלו על זרועותיו ונושקו, ונושקו לעיני הפלדפיבּל. ברגעים כאלה קשה היה לחניכיו, שהתענו תחת אגרופיו, להכירו. עוד יותר נוח ורך היו רואים אותו, בשעה שקיבל מכתב מביתו. את מכתביו היה קורא פעמים אין מספר, בכל פעם כשהגיע לביטוּיים הסנטימנטליים, הביטוּיים הפּולניים, היה בוכה כתינוק.

אבל יחד עם זה היה היֶפרייטור גם כעסן נורא ומלא ארס. דיה היתה בשעת לימודי ההתעמלות “קפיצה” אחת שלא כהוגן, בכדי להעבירו על דעתו משטף־כעס. אז היה מכה את ה“קאליֶקה” (“לא יוּצלח”) הזה לא פּחות מחבריו, היֶפרייטורים הרוסיים. ההבדל היה רק בזה, שבעוד שהללו היו מכים מתוך שלוָה פּנימית, מפני שטבעם בכך, היה הוא, בז’וּסקוֹ, מזדעזע כוּלו, מתאדם לפני ההכאה ומחוויר תיכף לאחריה. והמוּכה גם הוּא, בשעה שאצל הראשונים היה על פי רוב מקבל את הדבר באהבה ומצדיק על עצמו את הדין, הנה עכשיו לא היה יכול להתאפּק, וקוּזמה אניקין, “קאצאפּ” טוּלאי, היה נוזף אחר כך בחשאי, בינו לבין עצמו:

– אך זהו פּוֹליאטשינה ארוּרה, תינזף־נא אמו!

נזיפה זו היתה מגיעה לאזניו לפעמים, ומתוך כך היתה מתחזקת בלבו השנאה הכבושה, שהיה שונא את חניכו זה. קוּזמה אניקין! הבריה הצחורה הזאת כאילו הוצקה מאבני גיר. קדקדו הלבן והגזוּז נדמה היה קשה כחלמיש, ועל רקותיו הנמוּכות והדלות היו זרוּעים עיקרי־שערותיו, שערות הפּשתן שלו. בז’וּסקוֹ שׂטם את פּיו הרחב, שלשונו התהפּכה בתוכו באופן משונה בשעת דיבּורו, זה “חיתוּך הדיבור” החד עם צליל־הנחירים שלו, בצירוף ההברה “טוֹ” לכל מלה ומלה; שׂטם את עיניו החצופות, קטנות־האישונים, שבהן ריפרף מעין להט־הקרדוֹם בחורף; אבל יותר מכּל שנא את חטמו. הוי, החוטם הזה? הוא היה מחוטט כולו, פגום באמצעיתו ומוזקר למעלה, והנחירים הדקים והרחבים שלו הזדעזעו והתנפחו, כשקולו הנתעב התפרץ עכשיו אגב קימה רשלנית מעל הרצפה:

"אֵי טוּלה, טוּלה, טוּלה, –

טוּלה רודינה מויה – יה!…"

(“טוּלה – מולדתי!..”)

– אל תשתפך כל כך! – גער בו בז’וּסקוֹ ־ לא עת־שירה היא עתה. תשיר מחר בערב, כשהבּיקוּר יעלה יפה!

ושפשוף־הרצפה הגיע בתוך כך לקצו. בחצר, במחשכּי־הערב, התחילו מנערים בשנַים את השמיכות הצבאיות מהאבק שבהן, ואחר־כך נשאו והשיבו את המיטות אל תוך הקסרקטין והעמידון על מקומותיהן. המיטות עם הארגזים על גביהן היו כבדות ביותר, וקשה היתה העליה על מדרגות־המעקה. דחק, המולה, זירוז, נזיפות־האֵם. באותה שעה רצו חיילים אל המטבח, ושם בערפל, שמתוכו הסתמנו פניו הרחבים והאדומים של מבשל־הדייסה, ובתוך ריח כבד של כרוב מבושל, ליבּנו על גבי הגחלים הבוערות את אבזמי־החגורות שלהם, כדי להעלות עליהן את קרוּם־התכלת הדרוּש. אבל הקרום, כמו להכעיס, לא עלה יפה, ואז, מבוֹהלים ודחוּפים, חזרו ונפחו בגחלים, הלוחשות עד כי, מדוּכדכים ונואשים, השליכו את ה“עסק”, ובפנים להוטים, צרוּבים ומיוזעים, רצו ויצאו החוצה, אל הרוח הקר. בתוך הקסרקטין כבר הוּקם הסדר, הודלקו העששיות והפלדפיבּל רץ מתוך מעונו אל הלשכה ובחזרה, והזהיר:

– מפקדי־הפלוגות, אל ה“סלוֹביֶסנוֹסט”! שננוּ לחניכיכם את התמונות על הכתלים, שננוּ היטב! המפקד של הקוּרפּוּס דרכו לשאול על אודות התמונות. ראו, הזהרתיכם!

– הפּארטיה שלי, אלי! – פיקד בז’וּסקוֹ.

הוא הגיש שרפרף אל הכותל, עלה עליו, והתחיל קורא בקול קריאה רעוּעה באָזני חניכיו, שעמדוּ בכנוּפיה מאחוריו, את הכתוּב מתחת לתמונה הראשונה בשורה: “מלחמה עם התוּרכים בשנת 1878”. בקראו להלן על דבר קשי־המצב, שהיה בהתחלה, ועל דבר הנצחון אחר כך, נשמע צחוק־הנאה בקולו, ובהתפּעלוּת תמימה פנה לאחוריו:

– השומעים אתם? מספר צבא האויב היה כפליים משלנוּ, ואף על פי כן…

גמר וירד מעל הספסל ובחן את אחד החניכים:

– כיצד תענה למפקד של הקוֹרפּוּס כי ישאלך: “אמור־נא לי, בן־חיל, איזו תמונה היא זו?”

– מלחמה בתוּרכים, רום־הפלגתך!

– טוב. מלחמה בתוּרכים. הבה, נלך הלאה!

העתיק את הספסל אל התמונה השניה. כאן היה מצויר איזה הר שומם בחורף, הר משוּפע וחלקלק, ועליו מטפּסים ועולים צפוּפים גיסות האויב (השבידים, כמדוּמה). בולטים כידונים באלכסון. באותה שעה הרבה מהם נרתעים לאחוריהם ונופלים חללים מחמת האבנים הגדולות, שממטירים על ראשיהם מפסגת־ההר – “שלנוּ”. ובז’וּסקוֹ קרא שוּב בהנאה יתרה, ומאחוריו הפסיקוֹ אניקין בצהלת־נצחון:

– באבנים־טוֹ! ישר על ה“בּאשקה” (ראש) טוֹ!

בהיוָכחוֹ, כי לתלמידיו מחוּורת כבר גם תמונה זו, עבר היֶפרייטור לתמוּנות אחרות. אגב, הצביע על הטבלה, שעליה מצוּיר הרובה לפרטיו, לחוליותיו וּמנגנוניו, והעיר:

– המפקד של הקורפּוּס יכול לשאול אף לזו. כיצד תענה, גוֹרדין?

– חלקי־הרובה, רום הפלגתך?

– טוב. חלקי־הרובה. הבה, נלך הלאה!

כשהגיע הפולני לבסוף עד התמונה האחרונה, הקבועה, בקצה־הכותל, בקרן צפונית־מערבית, והידועה לו היטב, זע לבו, כמו בקבלו לפתע מכתב מביתו. למראה הגשר הגבוה, הנטוי מעל לנהר רחב־הידים, ושפעת הגייסות הפרועים באנדרוֹלמוּסיה של כידון איש ברעהו, סחרחר ראשו קצת. אחרי קראו בקול:

“המלחמה עם הפולנים ליד פּראגה”, עלה בדעתו להפסיק את הקריאה תיכף, אבל יחד עם זה הרגיש, כאבותיו האוּמללים בשעתם, בהתנפּלם אז מתוך יאוש אל תוך הויסלה, כי מוכרח הוא כבר להתגלגל ולנפול בלי מעצור. הוא קרא הלאה־הלאה על דבר פרטי “הטבח הנורא”, שערך אז חיל סוּבוֹרוֹב ב“אויב”, בנשים ובטף שלו, עד שקולו התחיל רוטט ופיו מגמגם. בחששוֹ, שמא יפרוץ בבכי, התחכּם והתחפּשׂ, כאילו נתקל במלה קשה, שאי־אפשר להלמה, קולו נפסק פתאום – ושתיקה…

כאן נסתבּך במבוכה משונה. לא להמשיך את הקריאה ולא לרדת מעל הספסל באמצע, שהרי קשה הדבר בלי שום אמתלה לכך. גל דם פרץ אל פניו והציף את עיניו. מאחוריו מתלחשת כנופיית חניכיו, וקוּזמה אניקין, נדמה לו, מתחצף ומלגלג כלפי שכמו: “אהא, פוליאטשינה ארורה, אהא!” ומאיים באגרופו…

– אני קורא כאן ואתם מתלחשים שם! – נחלץ בז’וּסקוֹ מן המיצר, והפך את פניו – אדומים־אדומים. ישר אל עיניו הביטו עיני־אניקין החצוּפות, הקרות, עם להט־הקרדום שבהן, הביטו וליגלגו באמת. מתחת להן בּלט החוטם המחוּטט, הפגוּם באמצעיתו ושנחיריו הרחבים והדקים הזדעזעוּ עכשיו, והתנפחו והתנפחוּ.

– הרי לך! – קפץ בז’וּסקוֹ משתולל והכה באגרוף מהופך על זה החוטם, השׂנוּא לו כל־כך. דם ביצבץ ועלה, איזה דם דלוח, עכור, כדמו של שרץ.

– זא שטוֹ?! (על מה?!) – פּרץ אניקין ביללה פראית – על שוּם מה האדון היֶפרייטור מַכּני?!

– אני יודע על שום־מה! – ענה בז’וּסקוֹ חיור, ועיניו תעו בינתיים מתוך פחד מסותר על פתחו של מדור הפלדפיבּל.

– יודע על שום מה, – התחצף וחיקה את דבריו אניקין, בכבשו את קילוח־הדם בכף־ידו – גם אני יודע על שום מה… יודע אני טוֹ!…

המלצות קוראים
תגיות