רקע
גרשום שופמן
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

 

I

בני שבע־עשרה, שמונה־עשרה שנה, היו יוסף שמיד ומשה אובּסקוּרוֹב, כשהיו נפגשים שניהם בעיר־מולדתם היפה, ואגב מצמוץ עינים כלפי האופק סחו והתפלספו על דבר האהבה. כזה כן זה הירהרוּ באותה שעה בפייגיל ליפשיץ זו הבלונדית, דקת־הצואר, עם העינים המחייכות, האביביות, שהיו פוגשים אותה לפרקים בשביל הצר, המתפתל במורד־ההר והמוביל אל הגשר, ומבעד לערפלים, שהיבהבו לפני עיניהם משפעת השירים והסיפוּרים, שירי וסיפוּרי אהבה עצובים, ששניהם היו ספוגים בהם, הביטו בציפּיית־רתת אל אותו הגיבוב הכחלחל של החומות והכנסיות הרחוקות שבשפת־האופק, ושהרכבת, נתפסת לעינים בקושי, זחלה שם לאט־לאט, מעוּלפת בקיטורה ושרקה מרחוק את שריקותיה הקטועות, שריקותיה המבטיחות.

– עיקר האהבה הוא בזה, כמדומני, שרוצים, כי לאהובה גופא יהא מושג נכון מיפיה, מחִנה; רוצים, כביכול שתהא היא אוהבת את עצמה. אתה מבין? רוצים ממש, שתהא היא אוהבת את עצמה, כשם שאנו אוהבים אותה. ומכיון שחפץ מוזר כזה אי־אפשר לו שיתמלא, לפיכך מורגש תמיד אותו אי־הסיפוּק שבאהבה, אותו הצמאון, שאינו מתרווה לעולם. אתה מבין?

כך דיבר יוסף שמיד ונשתתק. משה אובּסקוּרוֹב הביט עליו כל העת בעיניו האפלות, שחיבה עזה, הכרת־טובה וקנאה דקה שימשוּ בהן עכשיו בערבוביה. אחר כך ניענע בראשו קצת והעיר:

– קשה לצמצם את כל האהבה בהרגשה זו בלבד, אבל קורטוב של אמת ודאי יש כאן. יש!

אחרי שיחה כגון זו היו שניהם נהנים הנאה יתרה והיו מרגישים את עצמם המשכים מהמשוררים וכל דקי המחשבה והרגש של הדורות הראשונים, שנשמותיהם נתגלגלו בהם, בשמיד ובאובסקורוב. הללו, לאחר שביצירותיהם אהבו להשתעשע במות, לשיר עליו ולציירו מצדדים שונים, כאילו כדי להתרומם עליו ולנצחו, מתו, סוף־סוף, כאחד האדם, ושבקו להם, לשמיד ולאובסקורוב, את כל אותן הנערות הענוגות, הנפלאות, הנאהבות שלא־בידיעתן, את הירח, את הנהר, את טחנות־הרוח, בעלות־כנפים אלו, שמסביב להן כל כך טוב לתעות בלי מטרה, להרהר ולהזות, להרהר ולהזות.

אובסקורוב הקודר, עם הקמטים הפקחיים על מצחו החזק והאֶנרגי, הגה חיבה אבהית אל שמיד הרך, הרפה והזקוק לחסות, וזה גם הוא נמשך אל רעו, אל קדרותו, אל יסוד־החושך שבו. כי אף על פי שאובסקורוב באביב, או בימות־הקיץ, רבי החום והאורה, היה פגום־דמות ומכוער כמעט, הרי היה יפה, יפה מאד, בלילות־הסתיו האפלים. אז היו מבהירות עיניו הטובות, המעודדות, כוֹח מושך מיוחד ניתן להן, וחפץ היה מתעורר להתרפּק עליו, לחסות בצלו, להילחץ אל אדרתו.

מתוך בדידות ועצבות בלילות כאלה היו שני הרעים אוהבים ללון אצל חברם ניבליוֹב. ההליכה לשם היתה נעימה ביותר. צריך היה לעבור על פני בית ליפשיץ, בעל החלונות הגדולים, עם וילאותיהם ופרחיהם, לרדת באותו השביל הצר, שמתפתל במורד־ההר ומוביל אל הגשר, ללכת אחר כך לאורך הנהר הרחב, הכרסתן.

וניבליוֹב היה מקדם את פּניהם, כדרכו, בהעויותיו המשוּנות ובמנהגיו השגעוניים־ציניים, בהראותו להם אגב־כך את שיריו הקצרים, התאוותניים, השותתים־דם, שכתב בלילה האחרון. זה היה צעיר חולני עם לסתות נופלות, חוֹטם עקום, דק וחד כסכין, ועם שׂער־ראש שחור־שחור ויבש־יבש, שמעל לאש־העינים עשׂה רוֹשם של פיח ואבק־פּחמים מצוננים על גבי משוּאות־שריפה. כאן, בין הכתלים העצובים, שרו, התפלספו, התגלגלו על הדרגשים והספות. אובסקורוב, כדרכו, היה מגיע לידי אֶכּסטאזה משוּנה, כאילו הוּארה והתלקחה בלבּת־אש כל ישוּתו האפלה, נוהם כחיה פצוּעה, מקפּץ ומחבק את חבריו בזרועותיו הכבדות ונושקם בשפע־אהבה. אבל אחר כך שקעה האש לפתע, ואז, רחב־כתפים וחזק־מצח, היה מתחבט בקרקע וּבוכה, וּבוכה.

– אל־נא תבכה, אל־נא תבכה! – היוּ גוחנים אליו שמיד וניבליוֹב, מתבטלים בעיני עצמם לגבי יללה אי־מוּבנה זו, איזו יללה עילאית, שלא מעולם זה. דיבורי ההרגעה השונים הורגשוּ בטלים, מחוסרי־כוח.

היוּ עֵרים כל הלילה. שתוּ טה מסאמוֹבאר שקוּע בהרהוּרי־אהבה ואכלו תפוּחי־אנַטוֹנוֹבקה". החלונות השחירוּ והזדעזעוּ מסופת־החוץ, וּבבוקר־השכם, כשיצאו אל המעקה – שלג. השלג הראשון, הרענן, כיסה את גגו של בית־ליפשיץ, שעמד מנגד על ההר, מוּבדל מיתר הבתים.


 

II

נודדים בכרכים שונים, בארצות שונות, ורחוקים מעיר־מולדתם וגם איש מאחיו ריחוק־מקום וריחוק־זמן, חיו יוסף שמיד ומשה אובסקורוב, זה בלווית צלו של זה. צלו הקודר של אובסקורוב נגרר אחר שמיד, וזה לא פסק להרגיש מרחוק את הנפש הקרובה אליו, שמחבבתו, מעריצתו ויורדת לסוף דעתו והרגשתו. את מכתביו העצובים היה שותה כיין. הללוּ היוּ מלאים חיבה לטפנית, יאוּש וקובלנה בלתי־פוסקת על השעמום, על הריקות, על חסרון־העיקר.

ולא בכדי היתה קובלנה זו, וגם לא בכדי ליטפה כל כך את שמיד. אותה האהבה, שנקבעה מקדמת־דנא בעמקי לבם בצירוף נערות מיסודה של פייגל ליפשיץ, אותה האהבה האמיתית ניתנה, יחד עם אותה פייגל גופא, לאחרים, לאחרים, וּבמקומה ביזבזוּ את הלב לבטלה אלו חיכוכי־האהבים הקלוקלים, המזויפים, אהבים מתוך שעמום, מתוך אפס־מעשה, מתוך פחד־הריקות. האהבים הללו והעלמות הללו! אלו הנפשות המרוככות, הרעבות לאהבה, ששריריהן חיורים ורופסים, עיניהן נבעתות ומתחננות, וגידים דקים כחוּלים, מסתעפים על רקותיהן ה“רוחניות” והטעוּנות רחמים. נשיקה מזוּיפת מרטיבה את עיני העגל שלהן ואז, יחד עם גוֹעל־הנפש, שהן מעוררות באותה שעה, גם צחוק מפרכּס לצאת, ואתה ממהר לכבוש את פּניך במשקע־צוארן ולנשק להן עוד – רק כדי לטשטש אגב כך את הצחוק ה“מסגיר” הזה, שמתגנב ויוצא.

והחיים חולפים בינתיים, חולפים בין החומות, הדומות זו לזו, ועל־ גבי האבנים המרוּבעות של מרצפת־הרחוב. חולפים, חולפים החיים. הנה קיץ כבד־שרב, מבעית באֶפּדמיות ובריח־הקרבּול שלו. משחיר־מבהיק הצועני בחמה הלוהטת, ועיניו הערמומיות – חסילי־בית לחים על גבי חלבון של ביצה צלוּיה. אסירים במלבושיהם האפורים, גזוזים ומיוזעי־מצח, נושאים משאות כבדים באמצע־הרחוב, בלווית השוטר המזוין שמאחריהם. קירקס. נהם החיות נשמע מבעד לכתלי־הקרשים הדקים שלו, ועל מוט במבואו מתנועעים התוכיים האדומים. חורב, אבק וקושי נפשי. תכוּפות נפגשות ברחוב עגלות־המתים הקתוליות, אלו העגלות הכחוּלות, עם ארבעת הקברנים, הלבושים כחולים, בארבעת קצותיהן – כשהן ריקניות עדיין ומוכנות לקלוט… סתיו. המודעות על הכתלים, הקירות והגדרות, קרועות כבר, ונשארו עליהן אך קטעי הקיבּוֹרוֹת הענקיות, שיורי תמונות האַתלטים של אותו קירקס, שכבר נסע מכאן. בין־ערבּיים ברחובות נראים רהיטי־הבתים, כשהם מוּבאים בחזרה ממעונות־הקיץ, ופרחי־הבית הגבוהים, הקודרים והמאובקים קצת, נישאים לחוד, ומטילים בחללו של חוץ את העצבוּת הטרקלינית. אלוּ הצמחים הביתיים הכבדים, הניזונים מהעפר השחור שבעציציהם העמוקים, אלוּ עדי־הראיה האילמים לגסיסות ולמיתות השונות, החשאיות, בלילות, בחדרי־חדרים. חורף, ואחריו האביב כמו אשתקד. המנגן העיור בפינת־הרחוב מנגן את ניגוניו הישנים בהרמוניקה השחורה והמטולאה שלו, והרוח האביבי מפלג בעצלתיים את זקנו חסר־הצבע. ושוּב קיץ… אותן הנערות, שזה אך אשתקד היוּ עוּלות־ימים וגיבורות־הקוֹרסוֹ בשל יפיין הפורח, נפגשות עכשיו מכורכמות, עם חרמשי־תכלת מתחת לעיניהן, כאילוּ בכוּ כל הלילה. וכך חולפים, חולפים החיים. מתרבים החריצים הדקים בירכתי גבות־העינים, מתעוררת איזו נטיה להשתעשע בתינוקות, ובשעת ריצה מהירה – כעין רגבי־עפר מתרוצצים ומתפוררים בקרב.

השירים של המשוררים הצעירים, שצווחים מתוך נוער, מתוך אושר, ושרים על אהבה אמיתית, רחוקה, אהבה בין הרים, אשדות־מים ונשרים, מעוררים משׂטמה, כעס; בנחת־רוח נקראים השירים של המשוררים העייפים, הקובלים, שבוּרי־הכנפים. אבל עוד עולים על אלה הם מכתביו האחרונים של אובסקורוב. היאוש התהומי שלהם כמו בולע, מבטל את זה של אחר. ברגעים הקשים נעימה כל כך הידיעה, כי יש אדם בחללו של עולם, שסתיו תמידי בעיניו, ועל כתפיו הרחבות כמו טעוּן כל הסבל העולמי. יש אדם כזה, יש!


 

III

לתוך עצבוּת חדשה, שלא ידע אותה קודם, נפל שמיד, כשהפתיעו בבוקר אחד מכתב עליז מאובסקורוב. “יש שהאושר משׂחק לו לאדם דוקא באחרית־ימיו”. כך, בין שאר הדברים, כתוב באותו מכתב, ובסופו:" בשלהי קיץ זה נבוא אליך, להשתקע בעירך, נבוא – אני ויוּליה שלי, אני ויוּליה שלי!"

וּבערב הנועד, כששמיד התנשק עם ידיד־נעוּריו בתחנת־הרכבת, כמו הרגיש על שפתיו את הלחלוחית של האושר עצמו. עיני אובסקורוב, שלפנים, בשכבר־הימים, היו תמיד אפלות כל כך, קרנו עכשיו, ועשוּ רושם של חלונות קבוּעים בבנין חדש, חלונות, שבמקומם, עד עכשיו, היתה העין רגילה לראות את החורים הנבובים, השחורים.

– זוהי יוּליה שלי!

עם לחיצת־ידה הראשונה, מבעד לתוהוּ־ובוהוּ של בית־הנתיבות, הציצוּ לתוך עיני שמיד עינים כחלחלות, שוחקות, אביביות – מיוּדעות. הפסיעות על גבי רצפת־השיִש נתנוּ הד קולני בחלל המקומר, הגבוה־גבוה. השעונים העגולים הענקיים פה ושם היו כבר מוארים מבפנים, ומחוגי־הברזל הענקיים שלהם נראוּ, איך הם זזים ממקומם.

שמיד זרק אל חברו הבטה ערמומית מן הצד:

– הלא היא דומה לפייגל. מצא הגנב!..

ועוד באותו ערב טיילו שלושתם בגן. אכלוּ ענבים מחפיסת־נייר אחת. מעין לבנונית־כפור היתה שטוחה על אשכלות־הענבים ועל נופי־האילנות מסביב. הספסלים היו רטוּבים, שחורים וּמלאים שלכת.

העבר הרחוק, עבר העלומים רב־ההזיה, המשוּתף לשני הרעים, העיק מאחור ותבע איזו מלה חזקה, שתהא כובשת והולמת אותו, אבל המלים, שנזרקו עכשיו מפיהם, כל כמה שהיוּ רוטטות־נפשיות, לא הלמו את העיקר. כך, לפעמים, בשדה מתעורר צורך לשיר איזה ניגון נפלא, שיהא הולם את היופי המגוּון מסביב, את גלי־הקמה, רחש־האילנות וצרצור־הצרצרים, אבל הרוח החפשי טורף את הקול האנושי בראשית־יציאתו, והניגון מתמלט – חסר אונים, כבד, מדולדל.

– וניבליוֹב שלנוּ מת. אותו ניבליוב!

– כך, יוספ’קה, ניבליוב מת, ואנוּ חיים, ואנוּ חיים!…

וזה כבר נפל לתוך סילודיו, חיבק את חברו ובן־מולדתו בזרועותיו הכבדות וּנשקוֹ וּנשקוֹ. יוּליה ענתה:

– אתם התנשקו לכם, ואני אוֹכל את הענבים!

– איזה קול יש לה!… – צוַח שמיד.

הקול הזה, הריאתי, הניחר קצת, לא נשתתק באזניו של שמיד כל אותו הלילה; יחד עם זה לא חדל להרגיש גם את לחיצת־ידה. זו היתה לחיצת־יד מיוחדת במינה – כאילוּ לא את כף־היד לחצה, כי־אם את הלב.

וכמו אגרוף חזק הדפוֹ מאחור, כשרץ בבוקר־השכם למחרתו אל אכסניית אובסקורוב. כל היום לא סר מעליהם וסייע להם בחיפּוּשׂי־דירה. תעוּ ברחובות ובמשעולים רחוקים, לא־ידועים, בכל קצוי־הכרך. פעמים היו שמיד ויוּליה נשארים לבדם בחצרות, עם קטעי־גנים בתוכם, או בפרוזדורים אפלים, שאוֹר מגוּון חדר לשם בעד זגוּגיות־הדלתות, זגוּגיות אדוּמות וכחולות, זו בצד זו.

ושכּרוֹן משוּנה תקף את הנפש יותר ויותר. היתה ערבוּביה עמוּקת־תוכן: העלים הנושרים בגנים, העלים הצהובים, הדקים והשקוּפים, ששקיעה יפה, שקיעת־זהב, האירה אותם תחת רקיע מעונן, שׂערה הבּלונדי והריחני של יוּליה, קולה המלטף, המשיב את הילדוּת, ועיניה – רסיסי־טל מתנועעים ברוח־בוקר.

דירה נמצאה לבסוף באחד־המשעולים שבקצה־העיר, בין סוללות מסילת־הברזל מזה ובין הנהר מזה. שמיד, באבוֹד לו פתאום מושג־העת, איחר לשבת שם עד לאחר חצות. הסאמובאר, השקוּע בהרהוּרי־אהבה, רתח כבימים הראשונים, כשעוד צלה של פייגל היה מלווה על כל פסיעה. ברחשי־תודה עמוקים הביט שמיד אל ידיד־נעוריו, על שטרח וּמצא יופי זה, שעכשיו הוא מהנה גם אותו, את שמיד, הימנו. ורק כשנפטר מהם לבסוף ושמע את נעילת הדלת מאחוריו, הבין, כי כבר אין שותף לו בנשיאת השעמום והריקוּת הכבדה. הלה כאילוּ השליך את המשא מעל כתפיו הרחבות והטיל את כוּלו עליו, על שמיד, ובמקום האחוה אז, בעיני־הסתיו של אובסקורוב, הופיע עכשיו, בעיני־האביב שלו, רק מעין צל רחמים בלבד.

הוא הלך יחידי על פני הדרכים והשבילים החיורים מנוֹגה־הירח – בלווית צלוֹ הארוך. כשנכנס אל מתחת לגשר של מסילת־הברזל, קישקשה וחלפה מעל לקדקדו רכבת ארוכה־ארוכה, רבת־קרונות.


 

IV

על גבי הספה התוּרכּית החדשה, שבהנאה יתרה קנתה אותה יוּליה, התגלגל שמיד כל הימים וחצאי־הלילות, עם עצבוּת יפה בעיניו האפורות. כעין עופרת הוצקה בכל אבריו, עיניו נתלהטו ונתחדדוּ וכמו מאליהן תרוּ וארבו לכל תנוּעותיה של יוּליה, שהיתה, כדרכה, תוֹעה בעצלתיים מחדר לחדר בסנדלי־הארג שלה. ותמוּה: כל פעם שהיתה מתעלמת מעיניו, שוכח היה את רשמי־פניה בדיוקם ובמלואם, ובסקרנות חדשה הסתכל בה אחר כך, מתאמץ להטביע בזכרונו – ויהי מה! – את הכתם הקטן בצד חטמה, את משקעי־לסתותיה, את סנטרה. אבל אלוּ, רחוקים ובלתי נתפסים, לא נתאחזוּ בדמיון, השתמטוּ, ובקוצר־רוח ובגויעת־לב חיכה שמיד להתגלותה לפני עיניו עוד פעם.

באמנות ערמומית, ועם זה שלא־מדעת כמעט, היה זורה את קוּרי־רשתו אילך ואילך; אלוּ היו קוּרים דקים, מגוּונים, שהתאמץ לכוננם כלפּי יפיה, וביחוּד כלפּי אותם מקמטיו המסותרים, שעד עכשיו עוד לא טיפל בהם שוּם עיוּן, ואפילו זה של אובסקורוב.

– רוצה הייתי לראות, איך אַת בוכיה, יוּליה. בלי ספק צוחקות עיניך גם אז.

צחוק־עיניה זה, שתמיד הכיל בתוכו גם מעין לגלוג דק, לגלוג על אותה האהבה, הרת־היסורים, שהוא נושא בחובו, הפיל את לבו עליו, וכדי להכריעוֹ ולטשטשוֹ, לפחות, לרגע אחד, היה משתמש לפעמים בשיעולה הקטוּע או בנשימתה הכבדה, שכל כך כּישפה אותו, וקולו היה רותת:

– לא תאריכי ימים, יוּליה. יודעת את – כמה הייתי רוצה ללכת אחרי מיטתך!…

אבל בקלוּת נפלאה, דלוֹג וּפסוֹח, השתמטה יוּליה מבינות לקוּרים אלוּ ומעניבותיהם המסוכנות, וכשמשה אובסקורוב היה נכנס הביתה לפתע, מיד היתה מציצה עליו כמנצחת: “רואה אתה, יקירי, – לא נסתבכתי!”

בין שלושתם נתגלגלה פעם שיחה על דבר אותה האשה, שבתעלוּלי־האהבים שלה, תעלוּלי־הדמים, היתה לגיבּוֹרת־היום ושכל העתונים טיפלו בה אז. יוּליה, בהערותיה, בתנוּעות ידיה ובגיפוּפיה, שגיפפה אגב דיבור את בעלה, אֵלוּ הגיפוּפים הטהורים, הנאצלים, האמהיים, כאילוּ רצתה להוכיח, שכל עיקרו של ענין זה אינו אצלה אלא מין חומר רחוק בשביל ויכוח והבנה עיוּנית בלבד; היא עצמה אינה משיגה נשים ממין זה, והריהי עתידה לתת לחיי־המשפּחה מגמה חדשה, שלה. היא, יוּליה, תתחיל הכל מבראשית.

כך נדמה, לכאורה. אבל לא! הלילית הנצחית זעה סוף־סוף. אותם התחוּמים, שעד עכשיו היתה כל־כך זהירה בהם, התחילוּ מיטשטשים לאט־לאט. אגב רפרוּף גנוּב היתה נוגעת לפעמים בבלוריתו של שמיד, וזה, אחרי הערות ותנוּעות שונות בשעת טיוּל בחוץ, התחיל מרגיש את עצמו כקַלָע זה, לאחר ש“שׂם”, את הכַּוֶנֶת בדיוּק תחת נקוּדת־המטרה המבוּקשת – היה בטוח שלא החטיא; הבטתה עליו אז מאחורי כתפיו של בעלה, זו ההבטה, שאגב־טיסה לא נתקלה באובסקורוב, שעמד באמצע, כאילו איננו כאן כלל, נעשתה כבר אי־שלֵוה, חדה, עקומה. עיניה, שתחת הרקיע המעוּנן קיבלו גון־עשת, לא צחקו עוד והבהיקו לפתע כלהב־אולר תיכף להשחזה…

– סורה־נא, משה, אל אותה חנות, וקנה סוכר. כבר אזל הסוּכר אצלנוּ. אני ושמיד נמתין לך כאן, בפינת הרחוב.

– לכי־נא גם אַת עמי. נלכה כוּלנוּ! – התחנן אובסקורוב.

– כמה אכזרי הוּא! אני כל כך עייפה, כל כך…

ושני הרעים התחילוּ משוּם־מה מונעים את עצמם מלהישאר איש עם אחיו ביחידות. מבטיהם זה כלפּי זה נזרקו באלכסון: יראו מפני התנגשות. אובסקורוב קולו נעשה נכנע, אטום, צרוד קצת; קול כזה פולטת קדרה, כשמקישים עליה בפרקי־האצבעות – לאחר שנפל בה סדק…

– מה כותבת לך אולגה שלך? מתי תבוא? – שאל פעם את שמיד, בהיוָתרם לבדם על שפת הנהר.

– מה לי ולאוֹלגה? לא אהבתיה מעולם!…

הציצו זה לתוך עיני זה. כטובעים בלב ים, ברגעים שהם נאבקים חד את אחד בשל כּפיס־עץ – בשארית־הכוחות, בלי מלים.

– לא ניחא לי עוד מאז הבוקר! – פרץ אובסקורוב בבכייתו ההיסטרית, מה שלא אירע לו זה כבר, והתחיל מתחבט ומתבוסס בדשאי־האחו.

– אל־נא תבכה, אל־נא תבכה! – גחן אליו שמיד, כמו שהיה רגיל לעשות בימים הראשונים, ויחד עם כאב־לב הרגיש בקרבו גם את התגברות זדונה ואכזריוּתה של חיה טורפת, ברגעים שטרפּה מתחיל מפרפר לפניה.

ועוד באותו ערב, כשאובסקורוב לא היה בבית, ניגש אל יוּליה, ששכבה על הספּה על צדה, וקלט לתוך כף־ידו הקעורה את סנטרה החד, החביב כל־כך, הרחוק כל־כך ושנשתמר בריחוּקו אפילוּ עכשיו… היא לא התנגדה. זו היתה הפעם הראשונה, שלא התנגדה לנגיעתו. אז גחן אליה ונשק במשקע־לחיה נשיקה, שמאליה נמשכה כמה רגעים ולא רצתה להיפסק. אגב־כך ראה בעלטה את עיניה, שנתרכזו ונתמלאו טל־אהבה, ויחד עם האושר הרגעי, החטוף, שהאיר וחימם את כל הוויתו, נעשה צר לו על עצמו בשל כל אותן הנשיקות המזוּיפות, הריקות, שביזבז עליהן את מיטב־נעוּריו. “יש שהאושר משׂחק לו לאדם דוקא באחרית־ימיו” – לחש בינו לבין עצמו את דברי אובסקורוב, כשהלך הביתה באותו לילה, נע ומטולטל, כמו ברוח חזק. איזה ערך יש לאותם האהבים שם הרחק, בין הרים, אשדות־מים ונשרים, אם עיקר־העיקרים אינו אלא כאן! מה שם יש? האושר האמיתי הוא כאן, כאן, כאן!


 

V

אובסקורוב ויוּליה עקרוּ את מקום־מגוּריהם לעיר אחרת. מבעד לחלונות־הקרון הצלוּלים, לפני היעתק הרכבת ממקומה, הביטו שניהם אל שמיד, שעמד בין הפסים, על גבי ערימה של שברי־ פחמים. עיני יוּליה היוּ מעוּרפלות בערפלים כחלחלים ולחים, ערפלי־אהבה.

בית־הנתיבות כמו אז, נשמעו פסיעות קולניות על־גבי רצפת־השיש, פסיעות זורקות הד עצוב למרומי החלל המקומר. על גבי המאזניים האבטומטיים שקלוּ אנשים את כובד־גוּפם. מחוגי־הברזל הגדולים על־גבי השעונים הענקיים נראוּ איך הם זזים ממקומם.

שבוּעות אחדים חי שמיד שלֵו, שׂבע־רצון, בלי רצות, בלי הרהר. ואוּלם אך נפל השלג הראשון, נקפו לבו בכוח: יוּליה! הוא טייל יחידי בגן על פני כל אותם המשעולים והשבילים, ששם נטווּ קוּרי־אהבתו הראשונים ושעכשיו היו מכוסים בשלג רענן ורב־אורות. אנקורים בהירים, עליזים וקרים, פרחו בלי צפצוּף אילך ואילך, ניערוּ אבק־שלג ממרומי־הסרעפות על ריסי־העינים, על החוטם, ירדו ארצה, ובחודי־אברותיהם, אגב־כך, כתבו על השלג פה ושם את כתב־העופות הטמיר שלהם. הספסלים השחורים בלטוּ נמוכים מתוך חמרי השלכת המושלגת, אלוּ הספסלים הישנים, הלחים, הרקובים, שבתוך חריציהם וסדקיהם האפלים כמו משתמרות עדיין אהבות־הקיץ החטופות, הגנובות, של כל אותם הזוּגות, שישבו כאן בלילות, בחשאי, ושהמוסיקה הרחוקה העצבה הגיעה אליהם בעד נופי־האילנות ואִשי־הפנסים.

– יוּליה, יוּליה!…

שכוּר־אושר תעה שמיד יום אחד ברחובות לאחר שקיבל ממנה בבוקר גלוּיה מצוּירת. ניכּר, שעשתה את הדבר בלי דעת בעלה. גחנה והביטה שם אל חלון־הראוה ובחרה אחת מבין הגלוּיות המרוּבות, בחרה והסתכלה בעיניה, שאין דוגמתן ליופי על פני כל כדוּר־הארץ.

וכמה יופי בסגנונה, בכתב־ידה! ושוּב חבל על כל הטיפול באותם המכתבים הארוכים והמשעממים של כל אותן העלמות הרעבות לאהבה, ששריריהן חיורים ורופסים, עיניהן נבעתות ומתחננות, וגידים דקים כחולים מסתעפים על רקותיהן ה“רוחניות” והטעוּנות רחמים. הוי, אותם המכתבים המלאים קובלנה, תוכחות והשתפּכוּת־הנפש!

חבל!

והשלוה הפנימית נטרדה יותר ויותר. קשה היה לראות את כתמי־הירח על אדני־החלונות, על הפסנתר, לשמוע את שריקות־הקטר. ובאחד הערבים, כשגימנזיסטיות רכות, ורוּדות מקור, שבו מכיכר־ההחלקה, כשהן הולכות לאורך הקירות והגדרות המכוסים מודעות ריחניות על דבר קונצרטים ונשפים, והירח האיר את המחלקיים החדשים, שהתלבטו וקישקשו על כתפיהן, לא יכול שמיד להתאפּק – וַיסע.

ניגוּנים פנימיים, ניגוּנים נפלאים ליווּ את שקשוּק־האופנים. ניגנה בלב זו הוַדאוּת המתוּקה והמשכּרת – הרכבת מובילה עכשיו ישר לשם, לשם, לשם! עם כל נשימת הקטר נעשית יוּליה קרובה יותר ויותר. השדות, עם בהרות־השלג הקלוּשות על גביהם, מסתובבים, שטופי־ירח, מסתובבים וחולפים. נודף ריח־הפחמים החריף, וכעין אבן חמה וקטנה, אבן־האהבה, מזדעזעת ומתלבטת בקרב…

לאט־לאט ירד שמיד מעל מדרגות־הקרון. לאט־לאט. עדיין יש לו שהות. שלוה מוחלטת בכל האברים. לכשירצה, הרי הוא יכול לדפוק שם תיכף, אבל טוב יותר לדחות את הדבר לאחר שעה, שעתיים, וּבינתיים לתעות כאן סתם, בעלמא… מי טעם את טעם־התעיה בעיר זרה, בה שוכנת הנפש האהובה, זו תעיית־השכּרון סחור־סחור לאותו בית – בחורף, לפנות־בוקר?!

היא כאן!

המשעולים, הגדרות, ערימות־השלג לפני הבתים, עם כתמי־הפיח השחורים שעל־גביהן, הזכירו בעלטה את עיר־המולדת, את הילדוּת. שם מנגד על ההר, מוּבדל מיתר בתי־הרחוב, בית ליפשיץ ממש.

לסוּר לשם אין למהר כלל. היא כבר לא תימלט. מה נפלא הדבר להשתעשע בוַדאוּת זו, סחוֹר־סחוֹר לאותו בית – היא כאן, היא כאן! או אוּלי, מבלי לסוּר לשם, לנסוע מכאן לגמרי? לנסוע תיכף? אדרבה, יוָדע־נא לה אחר־כך: “הוא היה כאן בבוקר־השכם – ונסע!”

אבל עם הנץ־החמה נתגלגל לתוך אותו פּרוזדור, כמו מאליו, בלי שהרגיש בכך. הריהוּ עולה במדרגות. דוחק־נשימה ופיק־ברכּים – עוד מדרגה, עוד מדרגה… ותמוּה: מעין שעמום מוּזר, שעמוּם של חולין, תוקף לרגעים באמצע כל זאת – מה?… ובכובד־לב דפק על הדלת.


 

VI

ביקוּרו המושכם הפריע, כניכר, את הזוג הצעיר וגזל מהם מה. שניהם הציצו עליו מתחת השמיכות השׂעירות החדשות, וכאנשים, שהוציאוּם בעל־כרחם מתוך עולם אחר, עולם זר, כמו תהוּ והתמרמרוּ. בחוָרון חדש זה, בבוּאת־השלג מבחוץ, שהיה שפוּך על פני יוּליה, היתה עצוּרה גם איזו זרוּת, התנכּרוּת. שמִיד נתפּכּח בבת־אחת – מה לי פה, מה לי פה?!

חמשת הירחים עשו את שלהם והספיקו לשעבּד את יוּליה לבעלה שעבוּד עמוק, עקשני. תבנית־גוּפה עכשיו העידה בודאות נוראה על אותו האושר המסוּתר, הלילי, שהיא מַרוה את אובסקורוב, וששמיד אפילוּ בדמיונו, נכנע מפני היופי התהומי, לא הרהיב לטפּל בו הרבה.

– אני נוסע מכאן עוד היום! – הודיע שמיד לאחר שהתלבט בתוך החדר הצר לו כשתי שעות.

– למה אתה נחפּז כל כך? – הפציר בו אובסקורוב בקור־רוח, בשבתו על הספּה ובהשתעשעו בראשה של יוּליה, שזו הפקירה אותו על ברכיו. גיפוּפיו עכשיו היוּ כבר עזים, זלזוּליים כגיפוּפי איש, שהוּא בוטח באָשרו ויוֹדע, כי שוּם כוח מעתה לא יגזלהוּ ממנוּ.

– מה יהיה, אם אשהה כאן עוד? – הציץ שמיד לתוך עיני רעו השׂבעוֹת, המאוּשרות, ומשׂטמה עמוּקה התחילה תוססת בכל אבריו, משׂטמת עשוּק אל עוֹשקוֹ.

יוּליה, אגב חצי־שכיבה, התחטאה בינתיים לפני בעלה:

– לא נשקתני היום אף פעם אחת. מהר, איפוא, תיכף!

וּבעטה ברצפה.

– נוּ, אני נפטר מכם! – קרא שמיד, אבל קולו נחלש, נפל, ולא נשמע לאובסקורוב וליוּליה, שהיוּ שקוּעים בהתרפקות הדדית.

– היכן היא מגבעתי?!

ומדוכדך ולהוּט־עינים פירכס בתוך החדר אילך ואילך.

הללו קמו וּביקשוּ את המגבעת.

– הריהי! – מצאה אותה יוּליה. שלוָתה ברגע זה היתה נוראה.

בחזרה טסו בחלונות־הקרון השדות המוּשלגים – יומיים, קודרים ומלאי רקק של אדמה שחורה. הנשים, שנזדמנו בדרך, היבהבוּ בדמוּת בוּבות נמוכות, מגוחכות, מתוך איזה ערפל מוּזר. לא היתה שוּם אחיזה.

והלילות אחר כך היוּ כבדי־סיוּטים. הכאב עם חצות נשתתק קצת, אבל יחד עם היקיצה, כעלות השחר, הקיץ גם הוא, הבהיר, הוּאר.


 

VII

כעין עקירת שן רוֹעה, שגרמה הרבה לילות של אי־שינה וקדחת סיוּטית, הרגיש שמיד, בקבלו בבוקר אחד של תחילת־האָביב טלגרמה מאובסקורוב: “יוּליה מתה בלילה שעבר בחבלי־לידה, בוא!”

רוח פושר, אבל חזק, דחף את ההלויה הקטנה אל בית־העלמין. דלפוּ הגגוֹת של הבתים הנמוּכים, הבודדים, שמאחורי העיר, ותחת כפּוֹת־הרגלים נתגלוּ חבילות־שחת, אניצי־פּשתן רטובים. בצדי הדרך בלטוּ סדני־גזעים שחורים, עקומים, רקוּבי־לב. נדף אותו הריח האביבי, שנדף בשכבר הימים, באביבי־הילדוּת, אבלי בלי הבטחת העתיד הנפלא, הטמיר, שהכיל בתוכו אז. בלי עתיד.

– “כמה הייתי רוצה ללכת אחרי מיטתך, יוּליה!” והריני הולך, והריני הולך.

בנחת־רוח מיוחדת נפלו המבטים התועים על זה האיש, רחב־הכתפים וחזק־המצח, שניטלטל עכשיו בין המלַוים אילך ואילך ולא מצא את מקומו. לרגעים נכנס תחת ה“מיטה” וסייע קצת לנושאים, ואז נשא, כבימים הראשונים, את כל הסבל העולמי. לעיניו שב הסגריר שלהן – נשתברו השמשות של החלונות החדשים.

ובחללו של עולם היתה הרוָחה!

ברחשי־תודה עמוקים הביט שמיד אל לוע־האדמה הצהוב, שבלע לתיאבון את ארון־הקרשים החדש עם היופי שבקרבו, זה היופי, שלא נשאר כמותו בין החיים. שלוָה מוצקה התפּשטה בכל האברים, שלוה שמדגדגת את נימי־הצחוק, ושמיד חייך, חייך, כשם שמחייך העייף בשעה שהוא מתפנק בתוך מיטה רעננה וחבלי־שינה מתחילים ללפפו.

בחזירת המלַוים אל העיר נשב הרוח אל הפנים, נשב בכוח, והכריח לחזור וללכת אחורנית. האנשים המעטים נתפזרו לכל עבר, ושמיד ואובסקורוב נשארוּ בדרך יחידים.

אחרי הטמטוּם הנפשי כמו התלקח המוח בגולגולת, וכמו מאליו, בלי יגיעת־בעלים, סקר את כל העבר, את כל החיים – מפוּלשים. התמהון וההבנה נתמזגוּ יחד ונתבקשה איזו מלה חזקה, כבירה, שתהא הולמת את העיקר.

– יוּליה איננה!.. – התפּרץ אובסקורוב בבכייתו ההיסטרית ונפל על השלג הפושר.

– אל־נא תבכה, אל־נא תבכה! – גחן אליו שמיד, ולפתע, בפעם הראשונה בחייו, יחד עם האהבה הישנה, אהבת־הנעורים, שנתמלא אל רעו עכשיו, גם הבין לו, השׂיג את בכייתו הפראית – וַיבך.

אך הרוח החפשי טרף את הילל האנושי, השתעשע בו וזרק אל עבר המצבות האפרות והרטוּבות הברות יתומות, חסרות־אונים:

– יוּ־ליה, יוּ־ליה!…


המלצות קוראים
תגיות