רקע
אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה

במושבה א. היתה אספה רועשת.

כל אכרי הכפר באו להתיעץ יחד ע"ד השערוריה שנעשתה היום…

שני ערבים ירו בשומר העברי ויפצעוהו.

הרוצחים ארבו לו תחת הגבעה וכשעבר עליהם השומר ירו בו ואיש לא ראם, מלבד הנפצע.

והנפצע מכיר את הרוצחים, כי המה בני בריונים, שכמה פעמים גנבו מהמושבה סוסים, פרות.

ועל פי החוק המושל בארץ אין הוכחות ועדות של הנפצע מתקבלות, אלא עדות של שני עדים.

את הרוצחים הושיבו אמנם במאסר, אבל אין ספק שיוציאום מהרה לחופשי, כי אין מעיד עליהם.

וכשיצאו לחפשי בודאי עוד תגדל חוצפתם ויוסיפו להתנפל על האכרים לחסמם ולשדדם.

הרבה התוכחו ודנו בדבר הזה, וסוף סוף נתפזרו איש לביתו, מבלי מצוא עצה הגונה. רק הוחלט לשלוח שני שתדלנים ליפו, אעפ"י שכולם ידעו שאין שתדלנות בענין זה מועילה כלום…

הנאספים נתפזרו, נשארו אחדים וביניהם – אדון הבית, אכר זקן ותלמיד חכם. והשני בינוני כבן עשרים, בעל עינים לוהטות ולב חם ואיננו ירא מפני כל.

– אין לנו דרך אחרת – אמר הצעיר אלא ללכת ולהעיד. העצות ששמעתי פה – רוח ישאן. הבקשיש והשתדלנות הם רק משחיתים את אפים של אלה, שגורלנו עכשיו בידם, והועל לא נועיל בזה מאומה. הן אנו יודעים ברור, כי הרוצחים הם סלים ואחמד, אחרי שהנפצע ראה אותם בעיניו, ואנו יכולים לסמוך עליו שלא טעה, בפרט שהאחים הללו ידועים לנו מכבר לגנבים ורוצחים. על כן אנו צריכים למוד להם במדה שהם מודדים לנו. אל נא נהיה חסידים יותר מדי. צריכים אנו להגן על עצמנו בכל האמצעים שישנם בידינו.

– נלהב אתה יותר מדי, – אמר הזקן – דברים כאלה אסור לעשות והם בודאי לא יביאו תועלת.

– מפני מה אסור? – קרא הצעיר בהתלהבות ועיניו הפיצו זיקי אש. – היראים אתם עוון שבועת שוא? מאיזה צל של עברה אתם מתיראים? אמנם פחדנים אתם, מוגי לב תמיד ובשביל זאת הנכם נותנים את המושבה בידי רוצחים להרוג ולהשמיד. אם כך נתנהג עם הערבים – אז גם שארית לא תהיה לנו. לפניהם כל הדרכים פתוחים וכל האמצעים כשרים. אם הפעם יצאו הרוצחים לחפשי יגדילו את הרציחות שבעתים, כי הם עזים ומחוצפים נגד כל אלה המתנהגים עמהם ביושר ובצדקה. אני הולך ראשון להשבע, מי עמי?

– אני הולך – אמר איש אחד כבן ארבעים בקול חרש.

האיש הזה – יעקב שמו – הוא מן החלוצים הראשונים, ובכל זמן שנפלה תגרה בין הערבים ובין בני המושבה – היה הוא יוצא ראשון להגן על אחיו וכבר נפצע לא אחת ולא שתים.

¬– לשבועת שוא? – אמר איש אחד היושב על ידו בתמיה.

– ומה בכך? הלא מותר לחלל את השבת במלחמת הגנה ובמה שבועת שוא חמורה מחלול שבת?

– אנחנו לא נפריע בעדם. אם הם רוצים ללכת, ילכו. – ענו אחדים.

אבנר ויעקב הלכו עזתה אל מקום המשפט.

תחילה הלך אבנר שמח וטוב לב. נשקו עליו ורוחו אמיצה, ואין צל של ספק בקרבו, כי הוא הולך לעשות את הטוב והישר. הוא כבר סדר עם חברו את עדותו, שלא יכחישו זה את זה.

ויעקב נגרר אחרי אבנר. הענין מצד עצמו איננו נעים לו כלל, אבל אחרי שהבטיח ללכת ולהשבע ע"פ השפעת אבנר, הנהו הולך לקיים את הבטחתו בלי חשוב הרבה.

אולם אבנר, זה הצעיר הרותח, ככל אשר הוסיף ללכת, וככל אשר התקרב יותר ויותר אל העיר עזה, כך הוסיף הספק להרוס את החלטתו שהחליט אז בודאות גמורה.

ככל אשר הלכה השעה וקרבה, שבה יצטרך להשבע, כי בעיניו ראה איך אחמד וסלים ירו בשומר העברי – כך התחיל יותר ויותר לפקפק, אם רשאי הוא לעשות זאת.

הוא מצא, כי יקשה ממנו מאוד לפתוח פיו ולהוציא שבועת שקר. הוא אינו יודע בעצמו מדוע, אבל השבועה עמדה כנגדו כאיזה מלאך־חבלה גדול, שחור ומזוהם, והנה הוא מניח את כפו הכבדה והמזוהמת על שכמו של אבנר, מחייך לו ואומר: שלנו אתה, שלנו!…

והוא מרגיש כי היד המזוהמת של מלאך־חבלה זה מכבידה עליו כאבן עופרת ולוחצת את נשמתו כמו בצבת של ברזל…

שבועת שוא! איזה מעשה מנוול היא, עברה שאין לה כפרה עולמית! האדם מוציא איזה דברים בהבל פיו, וההבל הזה בא ומפעפע בתוך כל האברים, מזהם את הנשמה…

אבל הוא צריך להגן על המושבה? מה יעשה אם הערבים הם פראים? ורציחה בעיניהם כצחוק? ומה הם עושים הערבים? האם המה אינם נשבעים לשקר? ועל לב אבנר עלו זכרונות ממעשי הערבים שכמה פעמים נשבעו לשקר. ואיך נתקיים אנחנו, אם לא נעשה כמוהם?

אבל איך נעשה כמוהם ואנו איננו יכולים כבר? הם מתנפלים על האיש השוקט היושב לבטח עמהם וגוזלים ופוצעים אותו, ואנחנו – האם יכולים אנחנו להתנפל עליהם ולגזול ולפצוע אותם? הם גונבים, ואנחנו – היכולים אנו לגנוב?

ומי יודע אם באמת אחמד וסלים ירו בו? אולי באמת ירו אחרים והפצוע את היורים לא ראה, או מפני הפחד והבהלה לא ידע מה שראה. מי יכול לסמוך על הדבר הזה?

– למה הורדת את ראשך? — שאל יעקב את אבנר.

– עם אומלל אנו, – ענה אבנר – חושנו המוסרי מפותח יותר מדי, ואנו אנוסים לשבת בין פראים חסרי־מוסר. אני איני יכול עוד ללכת להשבע; הבה נשובה.

– הבה נשובה – אמר יעקב. – אני גם בראשונה לא חפצתי כל כך ללכת אלא שנמשכתי אחריך, ועכשיו אם אתה מתחרט – מה טוב.

– ובכן נשבעתם? – שאל הזקן בראותו את אבנר שב.

– לא נשבעתי, שבתי כך – ענה אבנר במרירות.

– מדוע? – שאל הזקן.

– צדיקים אנו הרבה. כשבאים לעשות איזה דבר טוב, מפחדים אנו מחשש עברה. זאת היא ירושתנו, שאיננו יכולים לפרוק מעל צוארנו – ענה הצעיר בלעג מר.

– ואתה מצטער מזה? אל נא, חביבי תצטער – אמר הזקן, ועיניו נהרו. – לא טוב שצדיק לוקה, אבל יותר רע כשהצדיק חדל מצדקתו. אל נא נעזוב את ישרותנו ויהי מה!…


המלצות קוראים
תגיות