א 🔗
הדבר היה באחד מימי שבט האחרונים. על האכסדרה המרווחה שעל יד בית יפה שבמושבה “בית יואל” ישב בעל הבית ראובן הכרמלי ואשתו אצל השולחן, שאך גמרו עליו סעודת הצהרים ויביטו בעצב ובחמלה על ידידם הפועל בנימין, שקפל את חפציו המעטים: אילו כותנות, מעט ספרים, חליפת שמלות, והכין עצמו לדרך.
גם הילדים, השובבים הקטנים, עמרם ועמיהוד, שהיו שם באותו מעמד, הרגישו, כי איזה דבר לא נעים נעשה עתה לעיניהם ויביטו כתמהים מחמת איזו יראה…
היום היה יום פושר ובהיר בשחקיו הבהירים. העצים שלפני האכסדרה, הברושים העטופים היטב במעיליהם הירוקים, ועצי התות בעלי הענפים הרחבים, השלוחים למרום – עמדו והתעדנו בחמה. ומשם והלאה גן ירק, שעל תלמיו השחורים מבצבצים ירקות שונים ולצדי הגדר פרחי־בר כתומים ואדומים מתנודדים לפני הרוח הקלה, רוח אביב – כל זה לא התאים כלל אל פני האנשים המביטים ברוגז…
ראובן, בעל הבית, איש כבן שלושים וחמש שנים, בעל קומה שפלה אך מבטי עיניו ורשמי פניו מפיקים אנרגיה. מתוך “חבת ציון” בא זה מרוסיה לא"י.
עבד בתור פועל שכיר יום, ואחרי כן, כשלמד שפת המקום, היה לעוזר בבית מסחר וקבל שכר הגון, אך מטרתו היתה תמיד לנגד עיניו, להתאחז בקרקע, וסוף סוף הגיע למטרה זו.
והיוצא לדרך, בנימין, בן גילו של בעה“ב וחבר נעוריו הוא, אבל פניו היו כמושים וכבר זרקה בו שיבה, רק עיניו המאירות העידו, כי ברגשי הלב עוד צעיר הנהו. בנימין זה היה עובד כפעם בפעם אצל ראובן, שקבלו בסבר פנים יפות בבואו לא”י, ובכל זאת לא רצה ליהנות מביתו המרווח של ראובן ולאכול על שולחנו, כי אם יחד עם חבריו הפועלים שבמושבה ישב בדירה צרה, עמהם היה שוכב על הארץ ועמהם התפרנס בלחם יבש וחתיכת מליח: הוא בא הנה להיות פועל ולא רצה להשתמש לטובתו בשום זכות יתרה שאין כמותה לשאר הפועלים. הוא לא השתמש אפילו בזכות חולשתו, ולא משך את ידו מכל עבודה המפרכת את הגוף, וכל מה שהטילו עליו – השלים במועדו ובזמנו בדקדוק רב עד שהיה נחשב לאחד הפועלים החרוצים ביותר.
בימים האחרונים היתה לו עבודה תמידית בבית ראובן – וישב שם ויבא גם את חפציו לבית רעהו.
דומם קפל בנימין עתה את חפציו והפכם מצד אל צד. נקל היה לראות, כי מחשבותיו רחוקות מאלה החפצים, והוא עושה ואינו יודע מה הוא עושה…
– סוף סוף איני מבין למה אתה ממהר כל כך לצאת? – אמר ראובן ברוגז של נעלב. – הן עוד אתמול פרפרה אותך הקדחת, הנפש מעט, התחזק, הן לא תאחר את היציאה…
– האחכה עד שיגרשוני? – ענה בנימין במרירות.
– אך קשה עורף אתה, בנימין! – התפרצה מלב בעלת־הבית נזיפה של כעס – בחיי, רק עקשנות היא מצדך מתחילה ועד סוף. הועד עמד ותקן, שכל פועל יקבל על עצמו בחתימת ידו שיתנהג כמנהג המושבה וישמע לקול הועד, שהרי גם הקולוניסטים נשמעים לו – ומה הוא כל הקצף הזה מצדך? כלום אינך נוהג כמנהג המושבה? ואפילו אם אינך חפץ לחתום – אינני יודעת מדוע – למה אתה בורח מזה? מי רודפך? הכי שלח הועד חיילים לגרשך? ולמה אתה נחפז כל כך להמלט על נפשך, ואתה עדיין חלש?
– אמנם אשה טובה את – ענה בנימין – ולפי דעתך עמך הצדק. ואולם אני אינני יכול להשאר עוד פה… רגש עלבוני ועלבון חברי איננו נותן לי להשאר פה.
בנימין שם על ראשו את מגבעתו בעלת השולים הרחבים, ההולכים ומשתפעים למטה ומסוככים על הפנים ועל העורף עד לכתפים, ואת ילקוטו טען על שכמו ויקח “נבּוּט” (מקל עבה) בידו ויברך את בני הבית ברכה קצרה וישר לילדים.
– אבל הלא אבא ואמא אמרו לך שלא תלך? – שאל עמיהוד הקטן בפתחו את עיניו הגדולות בתמהון.
– אמנם טענה גדולה היא – ענה בנימין בשחוק קל. – בודאי צריך לשמוע בקול אבא ואמא, אבל אני צריך ללכת. אם ירצה ה' כשתבטל “הגזרה” נתראה עוד חביבי…
ובנימין ירד מן המעלות ויחש צעדיו כבורח…
האדמה הרוה מגשמי ברכה עטופה כולה מעטה ירו מנוּמר בפרחים מזהירים, מרחוק נראו הפרדסים המקושטים בעדי עדיים – בתפוחי זהב, המציצים מבין העלים הירוקים. הבתים עומדים ומתפנקים בחמה ובצללי עצי ברוש ותות, ועל פני גני1 הירק, שתלמיהם כמו מצוירים במכחולו של צייר קוסם, ועל פני הכרמים והפרדסים, תפארת המושבה וגאותה – שמים טהורים, שמי ארץ ישראל – שמים רחבים, עמוקים וכל כך כחולים!… וממרום השמים הנהדרים האלה עין השמש צופיה, משחקת בקרניה, על האדמה הרטובה, מחממת ומעוררת לגדל ולהצמיח.
הנה בית הכנסת הרם והגדול…
הנה הוא בית ה', האלוהים ה“שוכן מרום וקדוש ואת דכא ושפל רוח”, – זה ה“סומך נופלים וזוקף כפופים” – ויראי שמו גוזרים גלות על צעירי ישראל הנודדים והנדחים, שנמלטו בדרך נס מחרב ומגרזן…
“גזרת גלות”! הוי, “בני רחמנים”! הכי לא יאחזכם חיל ופחד לשמוע גם את שם העונש הנורא הזה?
בנימין עודנו מביט בבית ה' והנה יצא מפתחו ר' קלמן, אחד מ“בעלתי הבתים” היפים שבמושבה.
יפה הוא ר' קלמן, פניו פני תלמיד חכם נאים ועדינים, וחשוב היה האיש גם בעיני בנימין, יען כי הרבה מהצלחת המושבה בא על ידו; הוא סדר פעולותיה בחכמה, כי ידע להתהלך עם פקידי הרשות ולחזק ידי האכרים. אבל מטעם שלא ידע בעצמו להסבירו – היה שונא את הפועל העברי. ואם לפעמים היה נותן עבודה לפועל עברי, היה עושה זה כאילו כפאו שד. אל הפועלים הערבים היה לו לגמרי יחס אחר, יחס אנושי פשוט, אבל הפועל העברי היה זר לו ושנוא. איזו שנאת חנם שקשה להבינה. ומתוך שנאה היה מחפש לשום עליהם עלילות.
והנה נזדמן מאורע: הפועלים ערכו נשף. הציגו מחזה “שני קוני למיל” והזמינו את בחורי המושבה ואת הבחורות, ואת פי הועד לא שאלו. העל זאת לא תרגז הארץ?
הארץ אמנם לא רגזה, אבל ר' קלמן רגז ועשה את המושבה כמרקחה: הפועלים משחיתים את בני הנעורים, עושים את הבנות לפרוצות. צריך לרסן אותם. וכרוז נכרז בחיל מטעם ועד המושבה: כל הפועלים צריכים לחתום בועד, שלא יזידו מהיום והלאה להציג מחזה בלי רשותו וגם לא יבדלו במנהגיהם ממנהגי המושבה בענין שמירת השבת ושאר עניני היהדות, ומי שלא יחתום – יעזוב את המושבה במשך שלושה ימים. ולאזרחי המושבה נאסר להשכיר להם דירות, ומכל שכן לתת עבודה לאלה שאין להם תעודה מהועד.
ור' קלמן חשב, כי המתונים שבין הפועלים, כמו בנימין הסלונימי, ימהרו בודאי לחתום על כתב ההתחיבות הזה ורק הקיצונים, שאינם חפצים בשום סדר ומשמעת, לא יחתמו ויעזבו את המושבה ובאופן כזה יפטרו מהאנרכיסטים. אבל הוא שגה בחשבונו: כל הפועלים דחו את הצעת הועד בבוז…
כמה פעמים בקש ר' קלמן לבוא עם בנימין בדברים ולא עלתה בידו. מדת הגאוה שהיתה בו בר' קלמן, הרבה יותר משמינית שבשמינית, זו הראויה לתלמיד חכם – לא נתנתו להראות לו, כי מצטער הוא, שפלוני הפועל איננו מסכים עמו. עכשיו כשנזדמן בנימין לפניו, פנה אליו בשאלה:
– אנה אתה הולך היום, בנימין? הלא פסקו הגשמים והעבודה רבה הפרדסים.
בנימין הבין ששאלה זו לא באה אלא לפתוח וכוח, הנעים לאחר סעודת הצהרים – ויבט עליו בבוז וילך לו מעם פניו בצער עמוק…
צערו היה גדול ביחוד, יען כי כבּד תמיד את ר' קלמן בלבו…
ב 🔗
בנימין יצא מהמושבה מבלי הבט לאחור… קשה היה לו להביט אליה רגע, לבו התמוגג מרוב כאב: הן זאת היתה אחרית נחמתו…
הזכרונות, המעציבים שהעיקו תמיד על לבו, כבודו עתה עוד יותר וכנטל עופרת לחצו את לבו והעיקו על ראשו.
מימי בחרותו היה משתעשע בתקוה, כי אחר החתונה יעלה עם רעיתו האהובה לארץ ישראל ויתישב שמה.
אבל גם האשה גם סבות שונות אחרות עצרו בעדו והיה דוחה את נסיעתו מזמן לזמן, עד שנשכחה לגמרי. עסקיו היו טובים ואשתו היתה קשורה באבותיה, והלכה נתחדשה, כי בלי צ’ארטר לא כדאי להושיב את הארץ, ובכן היה בנימין יוצא ידי חבתו לציון, ככל “הציונים הטובים”: בקנית שקל ואקציה של הבנק הציוני ובשאר נדבות ונתינות שהזמן גרמא ובהשתתפות באספות, וכך עברו שנה אחר שנה – עד שהגיעו ימי הפרעות…
אז נשתנה פתאום מצבו – פתאום נפסקו כל הפתילים שקשרוהו עד הנה, ויצא לחופש…
רכושו נבוז ובטלו עסקיו ואשתו, בת ישראל כשרה זו שהיתה קשורה באבותיה, זו ששבע שנים התגעגעה להריון עד כי פקדה ה' – הפילה ביום הנורא ההוא בתוך המרתף, – ולאחר שלושה ימים מתה…
אז עלה בנימין בגפו לארץ ישראל… הוא בקש להשכיח שם את עצבונו ויגונו הגדול בעבודת הארץ, לעזור כמה שיוכל בבנין הישוב, ולבקש נחומים לעצמו בתקוה לנחמת ציון – – – –
והנה זה כשתי שנים שהוא עובד במושבה זו. באהבה וחריצות היה עובד, וכל אילן ואילן שהיה נוטע נתחבב עליו כבן שעשועים, ונפשו נקשרה במושבה. בה פג צערו הגדול, וערפילי זכרונותיו התחילו לאט לאט להתפזר. כל מה שעבד ועשה וכל מה שנעשה לטוב בתוך המושבה היה דומה עליו כאילו נעשה זה בשבילו, לטובתו ולהנאתו…
והנה פתאום – “מחלוקת לשם שמים”…
עד שגזר ועד המושבה גזרה מחפירה זו, ובנימין החליט לעזוב מקלט יחידי זה שהיה לו בתבל…
הולך הוא בנימין לאט וראשו תלוי לו על לבו. קומתו שחה, והרעיונות המעציבים זוחלים במוחו כנחשים…
והנה צעיר אחד מהפועלים נלוה אליו ללכת יחדו.
פני הצעיר דלים, עצמות לחייו בולטות, ועיניו הגדולות מתיזות ניצוצות.
לבוש הוא כתונת אדומה, שולי מגבעתו הקמוטה כפופים למטה ונודע הוא בין הפועלים בשם “בֶּבֶּל”.
“בּבּל”, זה אינו אלא יעשקא, או יעקב בן אשר פֶּטרישקא, אך מפני שמרבה הוא לדבר בכל אספה ומאמין בכשרונו הדברני – קראו לו בּבּל. וזה קבל את שם “חברו” המפורסם כהלצה שיש בה מן האמת.
בבל־פטרישקא זה, אף על פי שלא הגיע עוד לשנות עשרים, הספיק כבר להסתפח לכל “הצעיר החי והנלחם”, – כלומר לכל החברות והאגודות והפרקציות שצמחו ברוסיה – מעת דעתו לקרוא פּרוֹקלמאציה…
וכעבור איזה זמן התחיל גם הוא לנאום, ובכל אספה היה מגיד איזה דבר מענינו או שלא מענינו, אבל את חובתו עשה “והגיד”. לפעמים מאריך הוא בדבורו עד שמשתקים אותו חבריו, אבל הוא לא לנצח יקצוף ובאספה השניה עושה שוב את חובתו באומץ לב – ונואם…
כשהוא לעצמו היה מבקש את “המלה האחרונה” שבתנועה הצעירה. כל מלה שאחרונה היא מחברתה – נאמנה יותר בעיניו, “הלכה כבתראי”.
– העוזב אתה לגמרי את המושבה? – שאל “בבל” את בנימין.
– כן, צריך להתרחק מן המחלוקת, – ענה בנימין בקול נמוך כמדבר אל נפשו.
– אני אומר לשוב לרוסיה. אין פלשתינה שלכם מוצאת חן בעיני בכלל. שם יש מרחב, יש פרספּקטיבה, יש תקוה לריבולוציה, וכאן מה?…
בנימין שמע את דבריו ולא השיב כלום. הוא הבין כי לשוא ישחית דבריו. וזולת זאת הרגיש, כי הקדחת תפסה בו והראש בוער וכואב.
– גלון־גלון־גלון… –נשמע קול צלצול במרחבי השדה ואורחת גמלים ארוכה באה מן המושבה ללכת אל חוף יפו. הולכים להם הגמלים פשוטי צואר ומעלי גרה, נמשכים איש אחר רעהו באפסר ומתנועעים בלכתם תנועה מרובה, ועליהם מתנועעים וגונחים ארגזים כבדים המלאים תפוחי זהב, פרי הפרדסים של ישראל.
– ובכל זאת – חשב בנימין – הרי יש לנו משהו בארץ…
פתאום נשבה רוח וכרגע התקדרו השמים בעבים ובעוד רגעים אחדים התחוללה סערה גדולה ועננים כהרי חושך הגיחו ויעלו איש על אחיו ויחישכו את זוהר הרקיע כולו, ורק לרגעים נבקעו ומתוכם התפרץ להב הברקים, ורעמים נוראים הרעישו את האויר. כל המקום זע ויחרד – ושטף מים כבירים ניתך בזעף ממרום וכל מלוֹא המרחב נמלא מים.
“ארובות השמים נפתחו” לעשרה רגעים – והנה זה חדל הגשם…
פני השמים טהרו, צהלו, הזהירו עוד יותר מבראשונה – ולפאת ים התחילו משחקי הגונים ושטף פלגי האש של שקיעת חמה נהדרת ונשגבה…
בנימין ובן לויתו הלכו לדרכם כשהם רטובים מגשם ובגדיהם מזילים מים.
כשהגיעו ליפו כבר שקעה השמש, חשך היום, ורבוא רבבות כוכבים נוצצים השקיפו ממרומי שמי התכלת העמוקים והיפים לאין חקר.
שאון הים חדל ורק רעש גלי הים המתפוצצים בצורים שעל שפתו נשמע מרחוק כקול רעש מרכבות כבירות…
בנימין התחיל רועד בכל גופו:
– הקדחת שבה אלי – אמר בשינים נוקשות.
יעקב החזיק בבנימין ויוליכנו.
כשהגיע קרוב לשכונת הגרמנים לא יכול עוד בנימין ללכת. הקדחת פרפרה אותו ותלהט את דמו, כל עצמותיו רעדו, ברכיו כשלו ונקשו זו בזו, שניו תופפו בתוך פיו וכאב ראשו גדל מאוד.
– איני יכול ללכת – רעדה אמרתו, והוא ישב לפני בית אחד.
– אלך ואביא לך עגלה – אמר יעקב.
– לא צריך… רגע אנפש… ואחר אלך…
ובנימין חבק את העמוד שלפני הבית, תמך בו את ראשו – וזה רעד והתדפק בעמוד…
– לא, אני אלך ואמצא עגלה – ענה יעקב בהחלט, וימהר וילך.
יעקב עבר כל הרחוב, ירד לנוה־שלום, עלה משם וילך עד לשוק – ועגלה לא מצא וישב אל בנימין.
אפס כאשר בא אל המקום אשר שם עזב את רעהו, לא מצאהו עוד…
יעקב הביט בתמהון כה וכה רגעים אחדים. נוכח הבית ההוא ישב אמנם ערבי אחד עטוף עבאיה וישאף עשן במנוחה מתוך נרגילה – וכנראה, הבין זה מה יעקב מבקש ויגד לו. אך יעקב לא הבין אף מילה ערבית אחת, ופירש לו את תנועת יד הערבי, שבנימין קם והלך לו ברחוב הזה…
הוא שב לבקש את בנימין ברחוב ולא מצאהו – ובלבו חרה לו על עצמו, מפני מה לא שאל את בנימין לאן הוא אומר לסור ביפו. אך עד מהרה התנחם ואמר: “הן לא קטן הוא – אם קם וילך ודאי יבוא למקומו”.
כך! – אמר אל עצמו בקול – עוד לא הגיעה השעה לפרוליטרי שיסע במרכבה, רגלי ילך עד שיגיע למטרתו…
והוא נהנה בלבו ממאמר זה.
ג 🔗
כשפקח בנימין את עיניו אחרי ששה שבועות, ראה את עצמו מוטל במטה בבית זר ומוזר…
מנורה קטנה הפיצה אור כהה בחדר ואי אפשר היה להכיר כרגע את מראה החדר ואת כל הנמצאים בו. אבל אחרי שלטש את עיניו והתבונן, ראה, שיש חדר ההוא עוד מטות אחדות ועליהן בני־אדם חיורים מונחים: זה שוכב פרקדן, וכחלילים יהמו מתוך גרונו, זה שוכב מפותל נאנח ונאנק, ושם בפנה יושב אחד, תומך מצחו על ידיו הנשענות על ברכיו, פניו כלפּי לבו, שואף הוא בכבדות את האויר, מכעכע וגונח לרגעים… צל שחור ועבה מכסה את הקירות, כמו התגשמו הצער הגדול והיסורים המקננים בבית הזה והנם ממלאים את האויר, זוחלים על הקירות ומרחפים על הספּון ומניעים דומם בכנפיהם השחורות…
בנימין הבין כי בית־חולים הבית, אבל כיצד בא לכאן? – הוא מתחיל לזכור מה שעבר עליו בטרם הובא אל הבית הזה. הוא זוכר כי יצא מן המושבה וכי בדרך אחזתו הקדחת, אבל מה היה עמו אחרי כן איננו יודע מאומה… ולא ידע כי חלה בטיפוס.
על השולחן הקטן שעל יד מטתו מצא כוס חלב וישתהו וירדם שנית.
בבוקר התעורר מתוך חלום נעים – והרגיש כי קל לו וטוב לו… והנה ראה כי על שולחנו מונח איזה ספר. הוא שלח את ידו הרזה ויקח את הספר ויתבונן בו – והנה הוא ספר “ברית חדשה”.
הספר הזה לא היה חדש בעיני בנימין. הוא קרא אותו כבר פעמים אחדות ותמיד עשה עליו רושם זר ומכאיב. הוא הרגיש בספר זה, כי בתוך האהבה הגדולה שבו לכל אדם, שנאה עזה כבושה בו לישראל, – ואין להכריע מה משתיהן גדולה יותר, אם האהבה לכל אדם או השנאה לישראל…
הוא השיב את הספר למקומו בתרעומת.
– מי ולמה הניח עכשיו את הספר על ידו?
באותה שעה נשמע קול צלצול שעון־מעורר, ואחריו קול צעדי המשרת, שקם לקול הצלצול ומיהר לבקר את החולים.
המשרת הזה ספּר לבנימין, כי מצאו אותו ערביים כשהיה מוטל בחוץ חולה, וזה ששה שבועות שהיה מוטל כאבן, חשבוהו למת.
– ואיזה בית חולים הוא זה?
– בית החולים של המסיון – ענה המשרת.
– של המסיון? – שאל בנימין כאינו מאמין.
– ומה בכך? אדוני הבית הזה דורשים טובה ליהודים…
ימים אחדים שכב בנימין בבית החולים עד כי התחזק מעט. הרופאים והמשרתים התיחסו אלי יחס של ידידות, אך בכל זאת קשה היה לו לשמוע את דרישת אחד המסיתים, שבא בכל יום לדבר על לב החולים.
אנוס הוא בנימין לשהות פה עד שיתרפּא. ואם יבקש לצאת מזה – אנה יצא? מי יאסוף פועל עני וחולה?… וגם מרגיש הוא בעצמו כי חלש הוא מאוד. עדיין קשה לו לרדת מן המטה. ואולם, אף כי ידע בנימין שאי אפשר לו לצאת מתוך המצב הזה, בכל זאת לא היה אפשר לו להשקיט את רוחו לגמרי, ותמיד היה לבו מלא כעס ותמרורים על האנשים הללו, המשתמשים ביסוריהם של בני אמונות אחרות כדי להעבירם על דתם…
ופעם בלילה, בעת שהיו כולם ישנים, נפקחו עיני בנימין וראה שעל השמיכה שהוא מכוסה בה מרוקם באותיות מרובעות: “הצריך היה המשיח לסבול בעד אלה?”
פירוש המלות האלו הוא: “וכי צריכים, אנחנו, חברי המסיון הצדיקים לטפּל בחולים יהודים חטאים? אלא עושים אנחנו לפני ולפני משורת הדין: הן היהודי הוא תועבה, ולא לבד שאין צורך לטפּל בו, כי אם מצוה הוא לעבדי המשיח וגואלי דמו לעשות ליהודים, כמו שעשו נוסעי הצלב הקדושים ודומיהם, אבל מפּני שאנחנו רחמנים יותר מדי, הרי אנו נותנים מקום ליהודי חולה בתוך ביתנו, מטפּלים בו ומרפּאים אותו. והיהודי מחויב להכיר טובה ולשלם לנו בנשמתו”.
הצריך היהודי לקבל טובה מצורריו אלה? – שאל בנימין לנפשו ועל זכרונו עלו כל האכזריות וכל הנבלות שעשו לעמו אלה הרוצים להביא את היהודי למלכות שמים דרך גלגותא.
לא לחנם לא נתן ר' ישמעאל לבן דמה להתרפּא על ידי רופא מסית, שמחיה את הגוף כדי להמית את הנשמה – חשב בנימין.
וממחרת, בבוא הרופא, הודיע לו בנימין, כי הוא רוצה לצאת היום מפּה.
– איך תצא – אמר אליו הרופא בתמיה – ועוד לא נרפּאת כולך? סכנה יש בדבר.
– אין דבר. יש לי קרובים. אצלם אתחזק.
– קרובים יש לך? – שאל הרופא בשחוק – ומדוע לא בקרוך אף פּעם?
– בכל זאת אני דורש לתת לי לצאת היום – אמר בנימין בהחלט.
הרופא פנה לו ממנו.
ביום השני חזר בנימין והודיע החלטתו לרופא ואמר עם זה, כי אם לא ישיבו לו את בגדיו לצאת – לא יקבל כל אוכל…
אז נתנו לו את בגדיו ויצא.
ד 🔗
המושבה טהרה מהפּועלים העברים, ולר' קלמן היתה רוחה. שנואי נפשו אינם עוד לנגד עיניו. בבוקר הוא יצא והנה מחכים לו אחמד ומחמד, חולקים לו כבוד גדול וקוראים לו חוג’ה, והוא נהנה הנאה משונה, ממש כהנאת פריץ בשעה שעבדיו עומדים לפניו כפופי ראש.
אך על המושבה בכלל שכנה רוח עצבת, ופעמים כמו דממת קבר נסוכה עליה ורק צריחת עורבים מפריעה לפעמים את הדממה, צריחה שיש בה משום אזהרה…
מלפנים היו הבחורים והבחורות מתאספים בכרמים, בפרדסים וקול שירתם הרעננה היה הולך ומתפּשט על כל הסביבה, וכולם הרגישו כי במושבה עברית הם יושבים. עתה נדם קולם, וגם מבני המושבה נאספו שמחה וגיל.
למרות השמירה המעולה נתרבו במושבה הגנבות. אין עוד אותו בטחון ואותה מנוחה שהיו לפנים.
והתחילו בני המושבה רוגזים מתחלה בסתר ומעט מעט גם בגלוי, כי המושבה – מעת שיצאוה הפּועלים העברים פּנה זיוה, פּנה הודה, שפלו חייה.
ביחוד היה רוגן ראובן הכרמלי, חברו של בנימין. צר היה לו על שנפרד ידידו ממנו, וגם הבין יותר מאחרים את התקלה שבאה בעקב גזרת הגירושין, והוא התחיל להסביר לכל מכיריו, כי סוף סוף במושבה שלנו הזרים יתבצרו ואנו היהודים נהיה גרים ביניהם.
ופעם יצא ראובן בדברים קשים נגד ר' קלמן בישיבת הועד.
– אתה, ר' קלמן, מבקש להנהיג אצלנו במושבה את מנהגי רוסיה הצארית עם הפּספּורטים ושאר החוקים הדרקוניים שלה, שהביאו את כל החיים לידי שתוק. והנה הצלחת לגרש מן המושבה את האלימנט היותר חי ופעיל שבתוכנו.
– הפועלים מזלזלים במצוות היהדות – ענה ר' קלמן.
– חדל נא, ר' קלמן, מקנאותך! – קרא ראובן. – ר' מאיר היה יותר זהיר במצוות ממך ואף על פי כן אמר: בנים אתם לה' אלוהיכם: בין שעושים מעשה בנים ובין שאינם עושים מעשה בנים, מפּני שהיה חס על כל נפש מישראל, ואתה רוצה לבער את הקוצים ומכלה את הכרם. ומדוע אינך מוחה כלפּי הפּרדסנים שאינם זהירים במצוות? להם, העשירים, מותר ורק לפועלים אסור. ואם אתה רוצה לקרב את הפועלים אל היהדות – השתדל — לאַהֵב עליהם את היהדות על ידי יחס ידידותי, על ידי מעשים טובים, ולא על ידי בזיונות וגירושים.
ודברי ראובן שנאמרו מעומק הלב השפּיעו על רבים מבני המושבה. כולם הרגישו כי רדיפת הפּועלים העברים היא אסון למושבה ופתח־תקוה יכולה חלילה להיות לעמק עכור.
ומעט מעט נחרתו הדברים גם בלב ר' קלמן העקשן והתקיף. סוף סוף התחיל גם הוא לפקפּק בצדקת מעשיו, ואחרי זמן קצר גברו עליו דברי חבריו והגזרה נתבטלה.
וביפו נשמע הדבר ותהי תרועת שמחה במחנה. ובצאת בנימין מבית החולים של המסיון ובלבו דאגה: איפה ימצא מקלט עד שיתחזק ויתרפּא – ¬והנה ראובן פגש אותו ברחוב. ספר לו את בטול הגזירה, וכעבור שעה נסעו ביחד לשוב אל המושבה.
-
“גגי ירק” במקור המודפס, צ“ל גני ירק — הערת פב”י. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.