א 🔗
ימים אחדים הייתי טרוד בעניני עצמי. המכאובים העצומים לא נתנו לי להפנות את לבי לאשר מסביב. כל הקשבתי היתה עסוקה במה שנעשה בתוך גופי, לדעת מה יעשה שם המלאך המשחית, ששׂם בי משכנו וקרע את לבי, את קרבי…
אחר כך הונח לי. פתאום הרגשתי, כי שבה רוחי בקרבי, ורק עיף ויגע הייתי, ואני נרדמתי ואישן.
הקיצותי בלילה בשעה מאוחרת, מנורה קטנה דלקה בחדר והפיצה אור מועט על הפּנים החיורים והצמוקים, הבולטים ונגלים מתחת לשמיכות. מהמחלקות האחרות נשמעו קולות של חולים סובלי יסורים חריפים, וגם פה מקרוב, נשמעו אנחות עמוקות ולפעמים גם קריאה: אוי, אוי! נדמה, כי החלל כולו מלא מדוים ויסורים. גדולות הן צרות בני האדם ואנוּשות מכותיהם!
ועל יד מטתי, השכן הקרוב אלי מימין, איש כבן ששים, יושב לו כפוף ונאנח חרש. הוא אינו יכול לישון. נשימתו קצרה, והיא מפריעה אותו משינה. אותו אני מכיר. זהו חיים יעקב העגלון. כמה פעמים נסעתי עמו בעגלתו. וכמה חדודים יפים משעתי מפּיו! ניכר היה שהוא בן תורה ופקח.
בראותו שפּקחתי את עיני מיהר לשאול לשלומי. וכשאמרתי לו שהוקל מכאובי, שמח מאוד.
– אמנם ימים נוראים היו לך. התאבקת עם המות וגם יכולת, איש חיל אתה!
– ומה לך?
– האופנים נשברו, והבהמה “פגירה” – אמר חיים יעקב. – מה יש לשאול על עגלון זקן?
זה היה חיים יעקב העגלון, בה"א הידיעה. הוא היה חניך הישיבה בירושלים, אבל כשגדל ונשא אשה, מאס בלחם הקלוקל של החלוקה, הניתנת ליושבי בית המדרש ופרץ גדרו של עולם ונעשה לעגלון. זה היה צעד נועז לפני ארבעים שנה מכל הצדדים. מצד אחד היה זה מחאה חיה נגד הבטלנות. ומהצד השני הדרכים היו בחזקת סכנה, והוא חרף נפשו ונסע מירושלים ליפו, לחברון ואפילו לגליל, בלי כל פחד.
– למה היה פה הרב ועוד איזה “כלי קודש”? – שאלתיו. – נדמה לי שראיתים בהקיץ, או אולי איזה חלום שוא היה עמדי.
– גט היה פה – לחש לי העגלון.
– גט?
– ככה. החולה הזה, פישל שמו, השוכב משמאלך, גרש את אשתו. לא רצה שתהא שומרת יבם. נו, היו יללות. בקושי השיבו אותה לתחיה, באופן כל כך קשה התעלפה! לא ראיתי מימי אשה כל כך קשורה בבעלה כמוה. לולא אמרו לה שרפואתו תלויה בגט, לא היתה נפרדת ממנו בשום פנים.
– וכי הוא מסוכן?
– קדחת צהובה. ממנה לעולם האמת – דרך קצרה.
ב 🔗
עברו כשבוע ימים.
גם שכני “השמאלי”, התגבר על מחלתו הנוראה והתחיל לשוב מעט מעט לאיתנו. בזמן הבקורים היתה אשתו באה אליו, יושבת על־ידו ולפי הנראה התאמצה לשדלו בדברים. פעם באה גם איזו ילדה כבת שבע עמה, היא קראה לפישל “אבא”. אבל כמו שנודע לי לא היתה כלל בתם, אלא קרובה, יתומה עניה, שאספו אותה אליהם ויחנכוה כבת. פישל שמח מאוד לקראתה ונתן לה איזה מטבע לממתקים. גם לשעוריה שאל. וכמה עדינות, רחמים ואהבה היו בשאלותיו ואיזה אור זהרו עיניו הנוגות, הטובות.
מהרה התועדנו איש לאחיו. נודע לי, כי הוא מנהל בית מושב־זקנים, ומקבל בעד זה ארבעים פרנק לחודש. מזה הוא משלם עשרה פרנק לחודש שכר דירה ובשאר הוא מתפּרנס עם אשתו והיתומה קרובתו. אנוכי, אף על פי שלא התפנקתי מימי בעשירות, קשה עלי לתאר לעצמי איך אפשר למשפחה להתחכם נגד כל תביעות הקיבה וצרכי הלבשה, כדי להסתפּק באותו השכר המועט.
– ויש לך איזו פרנסות צדדיות?
– לא כלום.
– אוכל אתה בודאי יחד עם הזקנים?
– מפונק אני. איני יכול לאכול ממה שמבשלים בשבילם, בשביל כל הקהל הקדוש הזה. כידוע לך, בא משבר בתוך המוסד הזה. אפס כסף, והמוסד תלוי בנסי ניסים. עכשיו אין עוד אותן השנים הטובות. מלפנים היו בלול של מושב־הזקנים כמאתים תרנגולות ויותר. עכשיו אין טועמים טעם בשר משבת לשבת. פּת ומעט מי־גריסים ודי. הלואי שיהיה לחם לשובע. ואני אינני יכול לאכול מאכל שאינו מתוקן כדבעי. אשתי היא “בריה” גדולה בדבר הזה, היא מכינה תבשיל באופן מצוין. הכל אצלה במדה ובמשקל. מטוגן בבצל, בקצת שמן שומשום ונקיון אידיאלי… אמנם הייתי יכול לבשל לי ביצה אחת או שתים, אבל קשה לי להרשות לעצמי דבר כזה בשעה ששם, במוסד, יש כל כך הרבה זקנים חלשים ותלמידי־חכמים מצוינים, האנוסים להסתפּק בלחם ומי גריסין בלבד. הרבה צער אני נוחל מהמוסד הזה! מוסד כל כך יפה! יושבים זקנים שגמרו את חשבונם עם העולם ועוסקים בתורה ובמצוות. אילו ראית איך הם מתאספים יחד בבית המדרש כשמונים זקנים, ואחד מהם יושב בראש וקורא שיעור בגמרא! יפה ונהדר מחזה כזה! הם מזכירים לנו את החכמים הקדמונים, את ישיבת לוד ובני ברק, צפורי ושפרעם, כל אלה המקומות שהתורה מצאה לה בהם מלפנים משכן רחב ונהדר. ובמה הם ניזונים הזקנים החלשים הללו? צער גדול הוא. ולא רק צער, אלא גם עלבון גדול. כמובן, לא צריך לפטם אותם, כמו שנהגו מלפנים, בטרם בא המשבר על המוסד הזה, אבל תבשיל הראוי לבני אדם, ומכל שכן לזקנים שכמותם… רבש"ע, זו תורה וזה שכרה!?…
הוא נאנח באנחה עמוקה ויורד את ראשו.
מתחילה, כשהיתה האשה באה לבקר את בעלה, היתה מדברת אליו בלחש, ולאזני הגיעו רק קטעי דברים. סודות בודאי לא היו בדבריה. איזו סודות יש לאנשים כאלה? אבל כך היא מדת הבושה. הרגשתי שביחוסה אליו יש איזו טרגיות מיוחדה. היא יודעת שאיננה עוד אשתו, שהוא יכול לקחת, כשיבריא, אשה אחרת, אם יחפוץ, ויחד עם זה הוא כל כך קרוב לה, כל כך קרוב!…
לאט־לאט התרגלו עמדי. לפעמים היו שניהם באים עמי בדברים כנהוג בין שכנים, אחים לצרה. הוא התחיל לרדת ממטתו קודם שנתחזקתי קצת, ויהי משמש אותי בכל מה שאפשר לו. וגם האשה היתה עושה את שליחותי לקנות בשבילי איזו דברים, וכך היינו מהרה לידידים.
ופעם היתה שיחה רצינית בינו ובינה. אפשר מאוד שבעת אחרת לא היו מגלים אותה לפני, אבל אז התלהבו שניהם בדבורם, ולא שמו כלל לב, שאיש זר שומע את השיחה האינטימית.
– אני אומר לך, כי בשבילך יותר טוב שתסעי לאחותך לאמריקה. הלא את חולנית, וצריכה את למזונות מבריאים, מה שפּה אי אפשר להשיג. שם תמצאי במשך הזמן גם את בן זוגך וגם תלדי בנים. החושבת אתּ כי איני יודע מפּני מה אין לנו בנים? כמובן, הכל מיד ה', אבל יש לכל גם סבה טבעית. אנחנו חלשים יותר מדי. אנחנו איננו נזונים כמו שצריך, ומשום כך אין לנו בנים.
– ואם כן, אולי נלך שנינו לאמריקה – אמרה היא בגחוך עצוב מאוד.
– לא, אני לא אצא מארץ־ישראל. אני עליתי הנה בשביל לשבת בא"י. איך לשבת? הכל כרצון אלוהים. מפּה לא אצא, אבל אתּ…
– ואנוכי מה? האם אשה, אתה חושב, אינה מבינה ואינה מוקירה את א"י? גם לי לא היתה מגמה אחרת, כשיצאתי רוסיה, אלא לעלות לארצי, למולדתי. וחבת הארץ היא גם שאגדה אותנו יחד… התשכח את שיחותינו מלפנים?
נדמה לי, כי מעיניה ניתזו ברקים, בהביטה אליו. מבטה היה כל כך רך וחודר עד מעמקי הנפש.
– אבל האם תוכלי להיות שבעת רצון מא"י, אם חלילה תשארי עקרה לכל ימי חייך? אין אשה אלא לבנים, אמרו חכמים.
היא החרישה רגע ואחר אמרה:
– ומה היא ה“נחת רוח” שאחותי מצאה בבניה? הם התרחקו ממנה ונכדיה זרים לה לגמרי. טוב יותר שלא ללדת כלל מלגדל בנים כאלה, ומי יודע אולי פה ישנה אלוהים את מצבנו לטובה!
– עכשיו גיטה, יש לך פנאי. את יכולה לחשב את דרכך, חפשיה את לנפשך. אל תרמי את עצמך. זאת היא עצת חבר טוב.
– דרכי ברורה! אין מה לחשב! – ענתה האשה בהחלט.
* * * * *
לא עברו ימים מועטים והם חגגו את חג חתונתם.
הוא החזיר את גרושתו.
מי שלא ראה את שמחתם – לא ראה שמחה של מצוה מימיו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.