רקע
גרשום שופמן
בלי דאגות
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

לפני המלחמה לא היה עם האנשים מסביב על מה לדבר. מה יכולת לדבר עם הסנדלר, עם הספּר או עם המלצר בבית־הקפה? לא כן עתה. עתה הם כולם אנשים מעניינים מאוד. כי כולם היו באש – והרי הם יודעים לספר יותר מהללו, שהיו בקוטב הצפוני, או בספירות העליונות. גיבורים כולם, כולם, ואתה, איש ה“עורף”, הבה גודל להם, ואל קטעי זכרונותיהם הסכת בדחילו:

–…פתאום, במרחק לא רב, כמו מכאן עד אותה האנדרטה, צצו לפנינו שני חיילים אנגלים עם תותח. אחד גבוה, ענק, ואחד נמוך. אמרתי: אבדנו!..

עד היום נפלא ממני, כיצד לא נתבלבל הקוֹרפּוֹרל שהיה אתנו: כהרף עין כונן את רובהו וייר… האנגלי הקטן נפל תיכף, והגבוה נטלוֹ תחת זרועו ונעלם עמו ביער הסמוך.

–…על פי רוב נפלו הנופלים ללא צעקה, ללא הגה; ביחוד אלה שנפגעו במצחם. אבל נוראה היתה צעקת החיילים, שקלטו יריה בבטנם. ירוי־בטן כזה נשאנו פעם בשנים, אני וחברי, אל צריפי העזרה הראשונה. נשאנוהו דרך טרשים וחתחתים ומהמורות ולכל פסיעה ופסיעה צעק איומות. ושם, בצריפי העזרה הראשונה, לא אספוהו. “אין כאן מקום בשבילו!” – אמרו (טשכים היו כולם) –

“שאוּהו הלאה!”…

–…בליל פסח – סיפר היהודי, משרת בחנות־בגדים – עמדה פלוגתנו בעיירה בפולין, הוזמנתי אל אחד מ“גבירי” המקום – אל ה“סדר”. מן הגיהינום ישר אל בית מלא אורה וחום, ויין וכוסות… אבל, יודע אתה, לא יכולתי ליהנות מכל זה בשל… הכינים בבשרי. הרגישו בחום אף הן והתחילו ל“עבוד” בתוקף… היה נורא!

כאלה וכאלה הם מספרים: הסנדלר, החייט, הספּר, המלצר… על הסוסים המרוסקים הם מספרים, על הסוסים שפוכי־המעים, על הגאז ועל חנוקי־הגאז, שהפכו שחורים ככושים, וכו' וכו' וכו'. וכפעם בפעם הם מסיימים בפזמון הידוע:

– מי שלא חי את כל אלה, מי שלא רבץ בחפירות בעצמו, לא יבין זאת…

איש כזה בכלל אינו יודע מה זה: רע… אינו יודע, אינו יודע…

אבל פעם נשתקע האחד בהרהורים, ואחרי הפסקה קצרה הפתיע:

– ואף על פי כן – אני אומר לך – ימים טובים היו אלה… חיים היינו בלי דאגות… לא היו לנו עסקים עם נושים, עם חובות, עם משפטים. לא פחדנו מפני המעקל… ימים טובים היו אלה – בלי דאגות.

המלצות קוראים
תגיות