רקע
גרשום שופמן
האדם הטוב
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

המשורר השטיירי הזקן, פּאול פִרוֹנִיוּס, נעשה עני באחרית ימיו. ספרי הליריקה המרובים שלו פסקו להימכר. העולם פנה עורף לספר. הנוער שקוע בכדור־רגל, הנוער גולש בסקִי, מטפּס על הכֵפים, ואל הפיוט – לא ישעה, לא ישעה. הפייטן רַד!

לא לחינם התקומם נגד המלחמה בסתיו 1914, התקומם בפיו ובעטו, עד שכפשׂע היה בינו ובין בית־האסורים. לבו ניבּא לו אז, שזו לא תביא עמה טובות. עתה הוא רואה, שהרגשתו לא הטעתהו. מן המשואות קם עולם חדש וזר. בתלתלי־השיבה הכחלחלים שלו, בבגדיו, בצוארונו ובעניבתו עתיקי־האָפנה – הריהו נראה כשריד מימי בטהובן וגרילְפַּרְצֶר. בפרבר, מקום מגוריו, מכירים אותו קטון וגדול, וקודם, בעודנו איש אמיד, בירכוהו לשלום מרחוק; עכשיו, בירידתו, משהתחיל טובע בחובות, עוברים עליו בשתיקה, כאילו אינו במציאות.

אשתו מתה עליו לפני כמה שנים. בן לו באמריקה – המשען היחידי שלו. אבל תכלינה העינים אל מכתב־הכסף ממנו! בגויעת־לב מצפּה הוא בבוקר בבוקר לדואר, וזה מביא לו את ה“נייר” האפור הנורא של בית־הדין: אחד מנוֹשיו הגיש נגדו תביעה! בפרצופו של נושא־המכתבים, מתוֹעב־החוטם, הוא רואה כעין חיוך כבוש, חיוך מכוער של שמחה־לאיד: הא לך דואר!..

וחדוה־לאיד זו הוא רואה בכל פרצופי השכנים, הנפגשים בדרכו. הפרבר קטן, וה“טרַטש” בו גדול. את הכל הם יודעים, את הכל. עתה ודאי מחכים הם בסקרנות ליום בוא אליו המעקל קרוֹי. קרוי זה, הכרסתן, עם משקפי־הניקל שלו, אימתו על כל העיר; אדם נורא הוא, תליין! לכשיבוא, יעקל את כל אשר ימצא. את האורלוגין העתיק, יקר־המציאות, יעקל, את אדרת־החורף, את הכרים והכסתות!

כן, ליום זה מצפּים הם כולם. עתה, עתה הכיר את האדם על בוריו. עתה הכיר, כמה רוע הוצק בו, כמה ארס! לפנים לא ידע את האדם, לא ידע. בסתיו 1914 חירף נפשו ופירסם שירים וכרוזים נגד המלחמה. האם כדאי היה הדבר? הוכרעו לטבח מיליוני בני־אדם – ומה בכך? מנוולים נהרגו! כך יאה להם. האדם אינו ראוי לחמלה, אינו ראוי.

דפיקה בדלת. ניתר לבו: המעקל קרוֹי?!.. פּתח, ובעיניו שחשכו ראה לפניו איש צעיר סימפּטי מאוד (קורא־מעריץ?..) ומזודת־עור קטנה בידו. זה נשאר עומד תחתיו, מעבר למפתן, וסירב להיכּנס. – האתה הוא האדון פרוניוס? – שאל הזר. – כן, אני הוא. – בבקשה לצאת אלי לרגע, – ביקש הלה בקול נמוך. המשורר יצא אליו, אל המסדרון. – מבית־הדין נשלחתי אליך, לשם עיקול, ואיני רוצה להתפרץ הביתה פתאום, בלי הודעה מראש: שמא באקראי נמצא אצלך עתה איש זר.

– לא אין איש. בבקשה להיכנס. והאדון קרוֹי היכן?

– האדון קרוי מת. עתה אני במקומו.

– האדון קרוי מת?!..

– כן, מת בשבוע שעבר. אחרי ניתוח.

המעקל הצעיר נכנס, פנה כה וכה – רואה ואינו רואה… ניגש אל החלון.

– סיכּוּי יפה… – העיר – כמה משלם אתה בעד הדירה?

– חמישים שילינג לחודש.

– בעד “חור” שכזה! בעלי־הבתים הם עתה ליסטים ממש. פּסע אחת הנה ואחת הנה וביקש:

– בבקשה לפתוח לי את ארון־הבגדים.

בידים רועדות ציית המשורר. הלה הציץ לתוך הארון הפתוח ואמר: – כבר תוכל לסגור. איני מוצא דבר.

רשם בפנקסו מה שרשם, ומתוך הסברת־פנים טובה מאוד השתחווה – ויצא. מאושר נשם המשורר הזקן ושב אל עצמו. האדם – טוב!!

המלצות קוראים
תגיות