כיון שנתיתמתי מאבי בשנה ג' לחיי נעשו שני דודי – ר' נחום אחי אמי ור' נתן אחי אבי – תומכי גורלי. מסתבר כי הם גם תמכו בפועל בידי אמי האלמנה, שעם מות אבי נשבר מטה לחמה, אבל חסותם המוסרית היתה במיוחד פרושה על ביתנו המיותם ומרותם עלינו, שלושת ילדיו של המת, נתקבלה על ידינו ברצון ובלב שלם.

ילד לבדו לעולם דעתו חלשה ורוחו נמוכה והריהו זקוק למשען של גדול העומד על גבו, שאר בשרו הקרוב ושוחר טובתו בעליל, להסתכל בדרכיו ולהידבק במידותיו. ליתום אין שיור אלא הדוד, אם מצד האב ואם מצד האם. ובחלקי נפלו שני דודים שהשגיחו עלי בעין פקוחה לחנכני בדרך הישר, הן בין אדם למקום והן בין אדם לחבירו.

אף אני מצדי תליתי את מבטי בשני הדודים כאחד להתבונן בהליכותיהם ולהתחקות על טבעיהם, ללמוד מהם חכמה ודרך ארץ וכל עניני התנהגות הטובה והישרה, אולם דא עקא, ששני דודי נבדלים זה מזה בטבעיהם, במזגיהם, בהשקפותיהם, בנימוסיהם ובכללי סדרי חייהם מן הקצה אל הקצה. מה שאחד מהלל השני מחלל ואת אשר האחד מנשא כמעלה רמה, שתפארת היא לאדם, נחשב אצל השני על הרוב כדבר של פגם. ואני הכפוף מילדותי ועד בחרותי להדרכתם של שניהם וסופג במידה שווה השפעת שניהם נמצא קרוע ומהוסס בתוך-תוכי ואיני יודע איזו משתי הדרכים הישרה ביותר לבור בה.

 

א    🔗

דודי נחום אינו בר-אורין גדול, אם כי גם בור ועם הארץ איננו, חס ושלום. הוא יודע ללמד דף גמרא, אלא שאין שעתו פנויה להתעסק בסוגיות הש“ס. בהיותו שקוע תמיד בטרדות הפרנסה ורוב ימי השבוע נודד בירידים שבעיירות הסמוכות. בכל זאת אין עובר עליו יום בלי פרק משניות, שיעור ב”חוק" וקצת אמירה ב“זוהר”. סבור דודי נחום שעיקר הכל הוא ראשית חכמה היינו, יראת ה'. אין צורך לומר שלימוד התורה הוא מצוה גדולה, כמה שנאמר “והגית”. אבל הלמדנות, שיש עמה חריפות יתירה, היא מידה ואינה מידה, שכן הפלפול עלול לסרס את הפשט ופעמים חדושי תורה משכיחים את התורה.

מדרך הלמדנים הגדולים, אומר דודי נחום, שהם בעלי גאוה – וכלום מה מבקש היצר הרע מן האדם? הוא אומר לו: הוי גאה וכל השאר יבוא ממילא. והרי הדבר ממה נפשך, מחזק דודי נחום את דעתו בראיות מן ההגיון, אם כי כל דיבור היוצא מפיו נראה מעיקרו מאושש ומבוסס, כאילו הוא תוקע אותו כמסמר לתוך מוחך: אם פּלוני הנהו ירא-שמים אפילו אינו בקי וחריף, כיון שבא לטהר מסייעין לו; ומי שאינו חס ושלום ירא וחרד מפני דבר עבירה, אפילו מלא כרסו בש"ס ופוסקים הרי עליו אומר הכתוב: מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי – היינו, חצרות התורה; ולמה לי רוב זבחיכם – היינו מה לך מין ואפּיקורוס, שאתה עוסק במסכת זבחים או מנחות.

כיוון שדודי נחום מוציא מפיו את המילים מין ואפיקורוס מיד בשרי נעשה חידודים-חידודים, שכן הוא מבטא אותו בקול רם ובחרון-אף, משל אותו מין אפיקורוס נצב כנגדו ולמראהו נפשו מתמלאַה קנאות, בדומה של שמעון ולוי אחים או לפינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן. כך דרכו של

דודי נחום: הוא מהיר במשפטו. לוהט ורותח תמיד, ומתוך רתיחה יש והוא בא לידי הגזמה. אדם שאינו מוחזק אצלו ירא-שמים, הריהו מכתיר אותו תחילה בשם “קל” ותוך כדי דיבור הוא מעבירו למדרגה של מין ואפּיקורוס או פושע-ישראל.

לכאורה יש מקום לשער שדודי נחום הוא קנאי קשה-לב ובעל טבע אַכזר, ואינו כן. אדרבא, הכל יודעים בו שהוא בעל מזג טוב וגומל טובות לבריות ואף רחמן הוא, אלא שאינו סלחן וותרן לגבי שאינם עושים רצונו של מקום או שהם חשודים אצלו על קורטוב מינות. וכל מי שאינו אדוק באמונת חכמים, הריהו אצלו בגדר חשוד. אמונת חכמים פשוטה כמשמעה: החכם שבדורך והנשיא שבעמך. מי חכם ומי נשיא? הוי אומר: צדיק הדור שכתר הנשיאות מגיעה לו כדת וכדין. ואיזהו צדיק הדור בימינו? על שאלה זו יש לדודי נחום תשובה משלו: הרבי מטלנה. אלא שבפרט זה אינו קנאתן. הזכות לכל יהודי לומר על הרבי שלו שהוא צדיק הדור, ובלבד שיהא מאמין בצדיק אחד, הממשיך בימים האלה ובזמן הזה שפע על כלל ישראל. ואילו מי שאינו מאמין בשום צדיק חי מניין יהא מקבל שפע? הריהו כעלה נידף, שאין לו אחיזה ושורש בתוך כלל הנשמות של ישראל, שכולן יחד מתחברות בנשמת הצדיק. יהודי שאין לו התחברות עם כלל הנשמות של ישראל הריהו בגדר נשמה דאזלת ערטילאה ואף התורה שבפיו אין להחיות.

דברי דודי הם, כאמור, פסוקים וכשם שהוא חורץ את משפטיו הברורים בעסקי יראת שמים לשמם כך הוא מפרש את דבריו וללא משוא פנים, שעה שהוא מחווה את דעתו על מידותיו של אדם בפניו. לעולם אין הוא ממתיק את דינו אלא, אדרבה, ממצה אותו עם כל אחד ואחד. שהן עני והן עשיר, הן קרוב והן רחוק. ואף על פי כן מקובל הוא על הבריות. ועם כי לפי מצב פרנסתו לא יכירנו מקומו אפילו בין בעלי הבתים הבינונים, ולא עוד אלא הוא מוחזק עני ממש, שבין יריד ליריד יש והוא זקוק להלואה לשם מזון סעודה אחת, הריהו נחשב בין יקירי קרתה, אחד מראשי הקהל, שדעתם נשמעת. ולא זו בלבד שבעסקי הקהל חוות דעתו מכריעה ובבית הכנסת הוא נוהג גבהות ברמה, אלא השפעה יוצאת הימנו גם על כל פרט מבני עירנו ורבים מקדימים ושואלים את עצמם, לפני כל חשש מעשה שאינו מהוגן; מה יאמר ר' נחום?

“מה יאמר ר' נחום” – פסוק זה שמנסר בפי רבים, כל פעם שמדינים בנדנוד עבירה שעבר מי שהוא מבני עירנו, הן בעניני יראת שמים והן בעסקי משא ומתן. אני שומע אותו בילדותי ואני שומע אותו בנערותי ובבחרותי – ומבלי משים הנני חש גאה שאיש זה, שהכל נוהגים בו דרך-ארץ ומוראו עליהם, הוא דודי, אחי אמי. דרך משל: פלוני המשכיל שמרננים אחריו, שהוא מטלטל ממחטה בשבת ברשות הרבים, הכל מתלחשים ואומרים שבודאי לא היה מעיז לעשות זאת, אילו היה חושש שמא יראהו ר' נחום בקלקלתו; אשה המסיחה דעתה מתלתל-שקר שנשתרבב ויצא לה, כביכול בשגגה, מתחת לשביס או מטפחת הראש, כיוון ששמעה שפורשים בשמו של ר' נחום, מיד מחלחל בה ריתוי וידה נמשכת מאליה להחזיר את תלתל המרי למקום מחבואו; חבר ריקים, שערכו להם משחק קלפים שלא בימי החנוכה, הואיל ונזדמן למקומם ר' נחום הריהם מזדרזים לסלק מעל השולחן את הש"ס הקטן ומעמידים פנים כיושבים ובטלים. בחורים בבית המדרש, המתרשלים בלמוד ועוסקים במעשי-משובה, רק נכנס למקום הקדוש ר' נחום מיד הכל פורשים מסורם הרע ושבים אל דוכניהם ליתן את קולותיהם בניגון הגמרא. עצם מראהו של ר' נחום מטיל אימה; גדולה מזו: מעורר הרהורי תשובה בלב ומשרה על רבים כובד-ראש. והרי אין דודי נחום לא רב דמתא, לא גביר העיר, אף לא סתם תקיף בקהילה, אלא יהודי פשוט ואף עני ואביון.

 

ב    🔗

ככל שאני גדל ויוצא מגיל הילדות ועיני נעשית פקוחה על החיים מסביב, כן מתחוור לפני עוצם עיניו של דודי נחום וכן משיג אני את גודל הפליאה שדודי צועד קוממיות כאחד מפני העדה ונחשב שני למאני הגביר מצד הכבוד שהבריות רוחשים אליו. ולא עוד אלא דומה, כי אף מאני הגביר יונק את מקור סמכותו ממנו ולא להיפך. אכן, רואה אני כמה גדולה בביתו הדלות. אין לך יום ושעה שאין דודי נחום זקוק לגמילות חסד ואין לך אדם בעיר, שאין דודי פונה אליו בבקשת הלואה בפעם לפעם; אלא שיש לו אופן מיוחד משלו לבקש הלואה. לא תחנונים ידבר; ולעולם אין ארשת של נמיכות הנפש מבצבצת במראהו. להיפך, קומתו הזקופה מתישרת ביותר, עיניו לנוכח יביטו, בת צחוק רחבה משתפכת על פניו, וחיתוך דיבורו מנסר בריהוט, כמי שתובע בחברו מה שמגיע לו בדין או מציע להלה טובת-הנאה. ויש שהוא סח דרך בדיחותה: שמע-נא ר' פלוני, מן הדין שתסלק לי לאלתר גמילות-חסד בסך חצי רובל! – ואמירה זו פועלת מיד. ר' פלוני משלשל את ידו לתוך כיסו ומעלה משם את הממון המבוקש באמרו לר' נחום אין מסרבין. אכן, מימי לא ראיתי מסרבין לדודי נחום או אדם אומר אין לי. כל משא ומתן כגון זה, התביעה והסילוק, נעשה כהרף-עין – דודי המהיר ממהיר גם אחרים – וברגע כמימרה שוב אין ניכר כלל כי היתה חליפת דברים על נושא המטבע. ושוב קולו של דודי מנסר בעוז ובתעצומות על כל ענין שהוא בו ראש המדברים – אין לך ענין שאין הוא בו בר-סמך ראשון במעלה.

יש לדודי הדרת פנים של “גביר” וכאחד הנגידים ידבר. משול הוא במראהו ובהליכותיו למראה ביתו והליכותיו. אדם זר הנכנס לבית דודי לא יכיר לכתחילה כי מעון עניים הוא זה. כאן פרוש על הדחקות מעטה של הרחבת הדעת. השולחן מכוסה תמיד מפה של שבת, מעל התקרה משתרשרת ויורדת נברשת בעלת שבעת קנים, רהיטי המורשה מאבי אביו של דודי, שהוא גם הסבא של אמי, עשויים אלון. וכולם, השולחן, המזנון, הספה וארון הספרים, הם רחבי-מידות ואומרים כבוד. החלונות הכפולים, שהם וצמר הגפן שביניהם אינם משנים את צורתם לא בקיץ ולא החורף, מוסיפים חשיבות. נקיון גמור שורר מסביב ופנים שוחקות לכל.

אמי שלי אומרת, שחן בית דודי בא לו בזכות הדודה פרומה, שהיא גם “בריה” להפליא וגם טובת-לב ונדיבות האדם ניבטת מכתלי ביתו. ועוד אומרת אמא שלי שיש דלות ויש דלות. יש דלות השורקת מכל פינה של הבית; יש דלות צנועה ויעלת-חן, הנחבאת לתוך כליה. דלות צנועה וחסודה היא מעין שבת של עניים. אף על פי כן שבת קודש. וכשם שאין שבת בלי חלה לבנה כך דלות זו לבנה, בניגוד לדלות השחורה המשולה לפת קיבר. וכן יש בה זמירות כבשבת. לא די שהרבונו של עולם ענשני בעוני – מפטירה אמי – אני צריכה להוסיף לו קינות ואנחות? מוטב לו לאַדם שיהיה עני עם זמירות ושירות.

ברם, מה שנעלם מעיני הבריות הזרות מעניו של דודי נחום, אי אפשר שיהיה מסותר בפני, מאחר שאני אצלו בן-בית וקרוא הנני לעתים אל שולחנו לאכול עם בני ביתו מסעודתם שאינה מספקת. סעודת-עוני זו, אף היא נעשית ונערכת ברוב תכונה וחגיגיות כאילו היא סעודת שלמה; מלוה היא רוממות טכס והידור ישיבה. דודי המיסב בראש השולחן משווה בעצם מראהו לשולחן צורת מזבח. הוא בוצע מ“המוציא” לכל אחד מבני הבית הסמוכים אל השולחן, איש לפי מעלות גילו, ומגיש את הפרוסה בהוד של חן כמין נתח שמן.

אין לך ארוחה שאין מקדימים לה צנון כמין פרפרת, זכר למה שעשה ר' יהודה הנשיא בהאריחו על שולחנו את חברו אנטונינוס הקיסר. ואפילו אם הפרפרת היא כל עיקרה של הסעודה, מאיר דודי אליה את פניו ומגפפה ומלפפה בחיוכיו האבהיים, כאילו אין היא באמת אלא הקדמה ותבלין לעורר את התיאבון. כך הוא נוהג שעה שאין על שולחנו אלא מזון של צנון, קל וחומר כשמתלוה לסעודה מרק שקוראים לו “קוליש”, מה גם מרק של עססיות ופולים. אותה שעה מפשיל דודי קצות השפם מכאן ומכאן, משום שהוא מתקין עצמו לאכילה ומסלק מראש כל גורמי הפרעה, ואומר מתוך הרחבת הדעת אל דודתי פרומה: היום את התקנת לנו באמת סעודת מלכים. אמרתי שדודי נחום אוהב הפרזה במקצת, אולם מעיד אני עליו, שבדברי הקילוסין שלו למרק של דודתי פרומה לא היה אף קורטוב הפרזה. כל שכן שאין מטבעו להביע שבח למי שהוא ואפילו לשארו הקרוב ביותר, שאין עמו הסכמה מלאה וגמורה של הלב.

תבשיל זה, שעלה על אותו שולחן-עניים, היה גם בפי הטוב שבמאכלים. אף זכור לי שיצאו לו מוניטין גם אצל רוב השכנות, היוצאות ונכנסות בבית דודתי וטועמות ממנו לעתים כדי כף סמוך לגמר בישולו. יש שהן תמהות ושואלות: מה סממנים שמת לתוך המרק, פרומה, שטעמו ערב כל כך? כמה פלפל! כמה מלח! כמה שומן ומה תבלין אחרים בו? מצטער אני שרוב הקורות מהילדות נשתמרו בזכרוני רק למחצה, או חלום או פתרונו, אם בצורת שאלה שתשובתה נשתכחה אם משהו כתשובה, שהשאלה שקדמה לה ירדה לטמיון. ובפרט זה ודאי הנני נמצא נפסד שלא חקקתי על לוח לבי את תשובת דודתי, שכללה מסתמא הוראות מדויקות כיצד להתקין מאכל מלכים זה. ויתכן כי אף דודתי נהגה דרך כל אמן במקצועו, המגיש לבריות רק את תוצאות מלאכתו, מעשי ידיו להתפאר, מבלי לגלות לפניהם לא את הסממנים ולא את דרכי העשיה שהוא משמש בהם בבית היוצר שלו. נשים רבות ניסו לעשות כמתכונתה ולא עלה בידן. אף אמי האלמנה, שאמנם היתה טורדה בדאגות פרנסה ולא עסקה במעשי-מטבח אלא דרך ארעי, למדה ממנה הרבה שנים כיצד מבשלים מרק בעססיות ופולים ולא השיגה ככל הצורך אמנות זו.

דודתי פרומה ידעה להתקין תבשיל מלא-טעם זה ודודי נחום ידע לאכול אותו בטוב טעם ובכוונה של דביקות, שהוסיפו, ללא ספק, בפי כל המסובים אל השולחן והשותפים לאכילה לווית מתיקות והנאה. כפי מידת הרצינות, שאדם משקיע באיזו עשיה, ארכו של חוט החן המתמשך ממנה על המעשה. ודודי נחום, שהיה נוהג כובד-ראש בכל דבר, נתעטף בחשיבות כפולה ומכופלת שעה שהיסב אל השולחן-המזבח. אותה שעה היה לא רק ראש בית אב, אחד נשוא-פנים בקריה, חסיד מפורסם מעזי-פנים שבדור לבית טולנה, אלא מכהן בקודש ממש. הוא שהיה בעל אופי של חפזון והילוכו מהיר, כמי ששעתו דחוקה לו תמיד, דרכו היה לאכול אט-אט ובמתינות, טעמו ונימוקו: שלא יהיה נראה כגרגרן ושלא להיות כעבד זה המשמש את יצר הרע של אכילה. מסתבר שככל שהמאכל ערב לחכך עליך להיות אטי ומתון באכילתו. והואיל ומרק העססיות והפולים הוא המשובח שבתבשילים, לכל הדעות, הרי שיש לנהוג בו נימוס מהודר שבמהודר ולקיים כיבוש היצר דווקא שעה שהחשק להזדרז ולבלוע דוחק בך לאין שיעור.

בבית עניים זה לא היו מגישים את המזון בצלחת לאיש אלא מעמידים על השולחן קערה אחת לציבור כולו, ואף המרק כך. כיוון שלא יתכן שהכל ישתערו על הקערה בכפותיהם בבת אחת, כאילו, חס ושלום, משול העולם הזה לשדה-קטל, שכל היכול פושט ידו בגדוד וכל הקודם זכה, או למקום של שריפה, שחייב כל אחד להציל מן הדליקה ככל שידו מגעת, על כרחך אתה אומר, שיש לנהוג סדר בהולכת הכף ובהבאתה, איש לפי גילו ולפי מעלתו. מובן: בעל הבית בראש, בעלת הבית לאחריו; לאחר מכן בני הבית, שכל אחד שומר מועדו, להוציא האורח המזדמן לסעודה, שיש לו זכות בכורה לפני האחרון שבבני הבית הקשיש ממנו. וכך קדמה תמיד כפי לכפו של פתחיה בן דודי, שהיה קשיש ממני בשנה אחת.

היטב חרה המעשה הזה לפתחיה, חברי ללמודים ובן-תחרותי למשחקים, שנאנס לפנות לי דרך במשך שנים רבות אל הקערה, אם כי דעתו היתה שאין אני ראוי כלל להינות מזכויות של האורח שכן הנני מצוי בביתם וקרוא לעתים מזומנות אל שולחנם. ומה גם בימים שריח המרק הטוב נודף ובא מן המטבח ואני במתכוון שוהה ומפליג במשחקים בבית דודי נחום עד כדי שכחה, בשביל שאהיה מוזמן לסעודה. אולם גם פתחיה קיבל עליו את הדין ולא היה מוציא הגה של מחאה או מגלה העויה של מורת-רוח במעמד דודי, הנוהג את אבהותו ברמה ובהוד-מלכות.

אויר בית דודי נחום ספוג דרך-ארץ; בחלל הבית מרחפות האותיות דרך-ארץ. וכשהקערה מנדפת את הבלה החם מעל השולחן ודודי מושיט אליה הושטה ראשונה את כפו, משל זו שרביט המלכות בידו, מתמלאים כל הלבבות חדוה שברוממות, שמתלווה לה גם יראת הרוממות, כאילו זה ההבל החם הוא עתר הקטורת והאכילה היא דבר שבפולחן והירידה בכף לתוך הקערה היא מעין עליה לתורה. לאחר עליית הכהן מקבל כל אחד מבני הבית עליה לפי דרגתו, עד שמגיע תורו של הכהן וחוזר חלילה. טכס זה נעשה בקצב מדויק להפליא. זה עולה וזה יורד; זה מתקין עצמו להפלגה וזה עוצר עצמו וכובש כל סימן של קוצר-רוח, עד להרף-עין אחרון משהוא קרוא אל הדוכן. מעולם לא היה מעשה ושתי כפות תתנגשנה זו בזו או שתהא כף משיקה בשפת הקערה קודם זמנה או שיהא מי פוסח בטעות על תורו של חברו. הכל ערוך ומתוקן כמקהלה תחת יד מנצח מנוסה. ויתרון-נוי אוצל למסיבה השקט האופף את הכל, שכן אין מסיחין בסעודה. קל וחומר שאין צוחקין בה, הואיל וממידת דרך-ארץ, שאין בני הבית צוחקים בכלל במעמד ראש המשפחה. אלא שדודי נחום, שאף הוא נזהר מן הדבור בשעת האכילה, מתיר לפעמים לעצמו קריאה של התפעלות בין כף מרק למשנהו: מחיה נפשות! או: טעם גן-עדן!

אותה שעה כולנו רואים בו שליח צבור שלנו הנותן ניב להרהורי לבנו, כי התבשיל היה באמת מחיה נפשות ועד היום לא מצאתי על שום שולחן, שהייתי סמוך עליו, מאכל טעים ומחיה כמותו; לא ראיתי כמדומה עססיות לבנות מבהיקות בלובן כזה ופולים כל כך חלקים, מתוקים ונמסים בפה כשל דודתי. אף לא פגשתי אומן פדגוג בדומה לדודי נחום לנצח בכף על כלל הכפות באופן של מכוון כוונות. יתר-על-כן: סגולה מיוחדת רואה אני בדודי נחום לשלות בכל טבילה של כף מתוך הקערה עססיות, פולים ומרק בשעורים ההולמים זה לזה. כל מה שאני מתאמץ לעשות כמתכונתו איני יכול והריני מעלה בחכתי או עססיות או פולים בשיעור מופלג או נוזל בלבד. אכן, זה כחו של ישוב הדעת שדודי נחום, שהנהו בדרך כלל מהיר-הליכות, נוהג על יד שולחנו; משל כל סעודה היא אצלו סעודת-מצוה.

 

ג    🔗

אין מסיחין בסעודה – עד כאן שעה שהקערה עומדת על השולחן והכף נתונה ביד והפה עסוק באכילה הצריכה כוונה. אבל לפני כן ולאחר מכן מרבים דווקא בשיחה על ענינים שבמוסר ושביראת שמים, שאין לך מקום מתאים להם כשולחן ואין לך זמן הצריך להם כשעה שאדם בא למלא את קיבתו. עם שאתה דואג לצרכי גוף חיב אתה על אחת כמה בשעת מעשה, לשקוד על צרכי-נשמה ולזכור שיש מורא שמים עליך.

רגיל בפי דודי: כשאדם מתפלל צריך הוא לדעת לפני מי הוא עומד וכשאדם אוכל צריך הוא לדעת לפני מי הוא יושב ובמסיבת-מי הוא יושב. במסיבת מי כונתו לומר, שיש להזמין לכל שולחן שאדם סועד עליו גדולי עולם, צדיקים ויראים, בחינת אושפיזין לסוכות, ולומר בשמם דבר תורה או דבור של חסידות בשביל שזכותם תגן עליו, שלא יהא שוקע בתאוות אכילה לשמה.

אין דודי נחום מזמין אל שולחנו חכמי התלמוד, תנאים ואמוראים, או גדולי הפוסקים, שאין תורתו אמנותו ובדברים שאין דעתו חזקה הוא נוהג בענוה ובריתוי; אבל מעלה הוא על ראש שולחנו גדולי היראים, הצדיקים ובעלי המוסר, כגון השל“ה הקדוש, האר”י ז“ל, בעלי ראשית חכמה ושבט מוסר ואין צריך לומר את ר' ישראל בעש”ט, המגיד, תולדות יעקב יוסף, ר' לוי יצחק מברדיצ’ב, הצדיקים מריזין ורב דוד מטלנה וכל הני אנפין קדישין אשר החסידות היא מקור מחצבתם. פמליה גדולה של אישים רמי מעלה ויסודי-עולם, שבמקום שאתה מוצא גדולתם שם גם ענוותנותם ופשטותם ודבורו של כל אחד ואחד מהם הוא פשוט-פשוט, שווה לכל נפש ומובן לכל שכל ונכנס לכל לב. שעה ששמו של אחד מהם יוצא מפורש מפי הדוד פני הדובר מתלהבים וקולו מתלקח ועיניו מתיזות זיקים, כאילו הנה הוא בא אותו צדיק חי, נצב בינינו ומיסב עמנו, אף אוכל מפיתנו ויורד עם כפו לתוך קערתנו. האח, איזו פמליה גדולה של אושפיזין רמים מיסבה עמנו ברוב הסעודות וכמה אמרי-שפר הם משפיעים עלינו.

חושבני כי הישיבה בצוותה עם הנשמות הגדולות של הצדיקים היא שמשרה עלי את השמחה היתירה על יד שולחנו של דודי נחום ומשמשת תבלין-טעם לכל מאכל, אפילו הפשוט ביותר, העולה על שולחן דודי נחום. כשם שעיקר החיות בתורה היא הנשמה שבה, כך כל מאכל, להבדיל, טעמו וכוח המזון שבו הוא הניצוץ הרוחני הגנוז בחובו; ואי אתה יכול להשיג את הרוחני שבדומם, אלא אם כן אתה מודבק תחילה בנשמתו של איזה צדיק – וזו שעומדת לך ומסיעת בידך לעלות ניצוצו. הוי אומר, אסור לטעום מאכל בלי סיעתא של צדיק יסוד העולם. הנה אחד מעיקרי כללותיו של דודי נחום בענין אכילה. מה תימה שמאכלי שולחנו כל כך ערבו תמיד לחכנו? אנו תבלנו את מזונותינו בנשמות, ומה גם בנשמות צדיקים. ואי עוד מאכל תאוה כנשמה?

נשמה בימות החול כך, נשמה בשבתות או בערבי שבתות לא כל שכן. אהבתי לאכול בבית דודי כל ימות השבוע, המעוטף טרדות והדאגות מרחפות בחללו והסעודה קצרה בערך. על אחת כמה וכמה בימי שבת וחג, שמאריכים בסעודה ויש בהם נשמה יתירה ומלאך השבת והחג. טורח נוסף על דודתי פרומה ליתן טעם מתוק ונעים בכל מאכל ומאכל. ויותר מן השבת והחג אהבתי סעודת ערב-שבת וערב-חג. ויקרה לי גם ארוחה בבית דודי נחום אור ליום ו'. ערב שבת קודש, תענוג לראות את דודי נחום בשובו לביתו ביום החמישי של השבוע בין השמשות מן היריד האחרון.

רוב ימות השבוע יושב דודי בעגלות או מכתת את רגליו בהליכה לאחת מן העיירות הסמוכות, כשאין לו שכר עגלה. לפני עלות השחר הוא יוצא לדרך ושב לאחר צאת הכוכבים ועד שהוא מתפלל מעריב וטועם דבר מה ועורך חשבון של יום כמה מכר וכמה קנה, כמה פרוטות הרויח או הפסיד חס ושלום, כמה לוה והחזיר וכמה נשאר חיב, אף מעיין פעמים בספרי-חסידים, משלים שיעור של יום במשניות או ב“זוהר”, הרי קופצות עליו דאגות היריד של יום מחר, המחייבות אותו בהכנות לקראת יום בא. והכנות פירושן שוב ריצה בין השכנים והידידים להשיג הלואות או לטכס איזו קניה בשותפות – סופן שאין הוא שב הביתה אלא לאחר חצות הלילה ואינו מספיק לישון אלא כדי שלש-ארבע שעות ומיד ליקיצה הוא מקבל עליו שוב עול יום חדש: תחילה עול תפילה ועיון בספר ולימוד “חוק” ואמירת “זוהר” כמובן, ולאחר כך עול פרנסה. וכך הדברים חוזרים חלילה. הלא על כן שגור בפי דודתי פרומה: בעלי שלי עושה הכל בחפזון; שאף ישן הוא חיש-חיש.

ענין אחר בערוב יום חמישי. דודי נחום שב מן היריד, האחרון בימות השבוע, במוקדם, על הרוב לפני תפילת מנחה, הן בימות החורף והן בימות הקיץ; ומנהגו שאותו ערב אינו עושה חשבון, אלא דוחה כל חשבונות החולין עד למוצאי שבת אחרי הבדלה. אולם מאותה שעה ואילך הוא יוצא לקבל את פני שבת. מאור ליום ו' ניכרים בפני דודי סימניה של הנשמה היתירה. בערב זה הוא מעיין על הרוב באורח חיים להלכות שבת ובו בערב הוא נותן דעתו מה הם הדברים החסרים בבית לצרכי שבת וכן הוא נותן את עינו הפקוחה על בני-הבית ואף עלי בכללם, אם אני מזדמן ובא אל הבית, לשחרנו מוסר וללמדנו אמונה תמימה והנהגות טובות. בערבי אור ליום ו' עולים על הרוב על השולחן תבשיליה המשובחים של הדודה פרומה שהראשון במעלה שבהם הוא מרק העססיות והפולים. ואם שיחקה לי השעה נתכבדתי בערב זה ללון הלילה בבית דודי ולישון עם פתחיה חברי הנאמן במיטה אחת, בתוך הקיטון המיועד למשכבו.

זכרון העבר, הדופק בי שעה שאני רושם פרקים אלה, ממריצני לייחד מקצת את הדיבור על הלינות האלה בבית דודי נחום, אשר כה שפרו עלי ועל הבקרים שלאחריהן שמנעמיהם שמורים בגנזי נשמתי. מילדותי גדלתי תוך יתמות תחת כנפי אמי האלמנה, אשר בהיותה בת כ"ב נעזבה לאנחות מאבי בחוסר כול וילדים שלושה לה, אני ביניהם הבכור. אוי ליתום; וכפלים אוי לו אם הוא הבכור שבבנים. חלק מהריחיים, שנפלו על צוארי האם, נעמסו גם עלי. ואם אין הוא מושך ממשי בעול הפרנסה הרי חייב הוא בעול גידול האחים והאחיות, היינו, בטיפול בהם ובהשגחה עליהם. מכל מקום מצווה הוא להיות גדול ומבוגר קודם זמנו, להיות ממלא-מקומו עלי אדמות של אותו אדם יקר ומופלא אשר הקדים ועלה לשמים וזנח את אפרוחיו. ונעלה מכל ספק שלא הזניח אותם כלל, אלא משקיף עליהם ממרומיו ארצה ורוחו מרחפת ביניהם, אף שואל דין וחשבון עליהם. בערבים, בערבי החורף במיוחד, אבי המת אינו מת, והריהו מכל מקום בר-מינן, ואם גם אבי הוא זה, עטרת ראשינו, היקר באדם, המזג הטוב, כולו נשמה, כדבר אמי, כיוון שהוא שוכן-עפר ומעורב עם המתים, הרי גם בבואו לפקוד אותנו יתומיו הוא בא מסתמא בלוויית פמליה של רפאים, רוחות או נשמות דאזלין ערטילאין – ובעקבות הרוחות מופיעים גם שדים ולילין.

מה נאמר ומה נדבר? פחדים אופפים את בני משפחתנו המיותמה בערבים בכלל, בערבי-חורף על אחת כמה. רוח שורקת מעבר לחלון; גשמי-זעף טופפים על התריסים; בכי כל היקום עולה באזנינו – ומסביבנו מתים, רוחות ושדים. אנה מפניך אסתר, מלאך המות מלא עינים, המשלח בי את רוחותיו? אמנם, על מתים אין מדברים; על מתים שותקים. אבל השתיקה זרועה אימה והמורא מטפטף מכל העינים, אף מעיני אמא, המתכווצת כמותנו ילדיה לתוך סודרה. משום שאף היא, אמה, רכה וחלשה כמו גוזליה – כך שמנו בפיה.

לפיכך כה טוב וכה נעים עלי ללון בבית דודי, לישון במטה אחת עם פתחיה הקשיש ממני בשנה, להיות נתון בצל קורתו של דודי, תחת חסותו של דודי, שהוא איש חי ורב-פעלים, זריז ותקיף, לו העוז ולו המשרה בביתו ובבית הכנסת ובכל עניני הקהל הוא ראש המדברים וכאשר יגיד כן יקום וכן יהיה. במחיצתו שלו אני יוצא מאזור המתים ומשתכן לבטח בארצות-החיים.

אין זאת אומרת שהלינה בבית דודי פוטרת אותי מלבוא בכל מגע עם עולם הרפאים ועם אותם ברואים ערטילאיים, שאין להם גופים אלא דמות הגופים. כלל גדול הוא: קדמה לשינה בצוותה עם פתחיה שיחה ממושכת על מעשי-נסים, צדיקים ואנשי-מופת, עסקי גן-עדן, גיהנום ועולם התוהו. משל אי-אפשר כלל להתפלל תפילת “המפיל”, שלאחריה נעצמות העינים ללא דחוי, אלא אם כן אתה מפליג תחילה מעולם המצוים הממשיים לסייר בעולם הדמיון, שהוא המעבר בין ההיקץ לבין השינה. כיוון שהתרוממת קצת מעולם של מטה הנך נמסר ממילא בידי הרוחות ונפתחים שערי דמיונך לרווחה ונכנסים שם מתים, שדים וכל הלא-טובים. ומה בכך? הרי בבית דודי אני שרוי, בצל כנפיו של בעל בעמיו אני חוסה וכל אימה לא תבעתני.

אדרבה, שמחה לי לדעת, כי כעת ידי על העליונה לגבי אותם יצורים אימתניים, המפילים עלי את חתיתם תמיד. ולא עוד אלא יש וחש ומרגיש אני שיותר משאימתם עלי מרותי עליהם. הם שמשוטטים בעולם לחפש תיקון ולא אני, בכוחי ובפי לתקן נשמות. אין לך תפילה ואין לך ברכה, אומר דודי נחום, שאינן בוראות מלאך וכל מלאך דרכו לתקן פגם. וישלח יעקב מלאכים אל עשיו – סח דודי מפי איזה ספר של צדיק – וקשה: כלום לא היו ליעקב אנשים שהיה צריך להטריח מלאכים להיות שליחיו? התירוץ: יעקב שלח אל עשיו את המלאכים שלו, שנוצרו על ידי תפילותיו ומעשיו הטובים ואותם מותר היה להטריח. על המלאכים האלה, שנפלו גם בחלקי, גאותי ובטחוני שהם יפדוני מכל רע ומכל צרה יצילוני.

חש אני את משק כנפיהם ממעל לראשי, ותמה אני שבבדידותי בבית אמי, בתוך עיגול היתמות המקיף את משפחתנו העלובה, אין אף מלאך אחד משלי נגלה אלי, ומה גם שאיני מסוגל ליצור מלאך חדש לעת הצורך בכוחותי שלי, שיעמוד לימיני ויגן עלי. אין זאת שאף מלאכים אינם מתחברים אל האדם הבודד והמסכן, השרוי בעצבות של יתמות, ואף דרי מעלה אוהבים דרי מטה כשהם בהמון חוגג. וראיה לדבר, שאף השכינה שורה על הצבור, הבודד במועדו עזוב מאלהים מאנשים וממלאכים. וכדרך שבבית דודי אני מתקרב אל עדת המלאכים, כך לבי נעשה שם גס בשדים ובכל הפמליה של סיטרא אחרא, לילית וכת דילה, משל אין הללו יצורים אימתנים, שדים משחת, הזוממים רק רע, אלא ברואים עליזים חומדי-משובה, לצים, חבריה לבנה, שאינם מתכוונים אלא לשטות בבריות ולבלבל את מוחם. אל תהא שוטה – אומר פתחיה, שיש בו תקיפות של אביו, ולא תיפול בפח. ועוד עצה כנגד תעלוליו של הליצן – אומר פתחיה – הקדם ועשה בדומה למעשי הקונדס שלו. הוא הושיט לך לשון – שרבב אתה כנגדו לשון ארוכה משלו, הוא הצמיח לו קרנים או זנב – התקן גם אתה לך מעין קרן או צורת זנב, ולא עוד אלא כמה וכמה קרנים וזנבות. אף חטוף ורכב על גבי מרדעת עד שיעלה בדעתו לעשות זאת. סופו שהשד יצטרך לחקות אותך – מפני שהשדים אוהבים מאד לחקות את האנשים – ונמצא אתה צר לו צורה ולא הוא לך.

“אנו יכולים לעשות שדים”, לוחש לי פתחיה, שעה שאנו שנינו לחוצים זה אל זה על משכבנו, עייפים ומיוגעים מעמל היום וממתיחותו של כוח הדמיון, עד ששמורות עינינו נדבקות מעט-קט. תגלית זו, שבכוחנו לעשות שדים במו ידינו, אשר נודעה לי מפי פתחיה, מעוררת בי חדוות-השתוממות לא פחות ממה ששימחני דודי נחום בבטחון קולו, כי אף בריאת המלאכים בידינו היא ובמאמר פינו. אמור שם ויש לך מלאך או שד – מפרש פתחיה כדרכו בסיכום קצר ונמרץ את הגיונותיו הארוכים של דודי. ובכן, אנו משננים שמות ישנים ומחברים שמות חדשים של מלאכים אשר כבר היו לעולמים ואשר לא היו עדיין, העומדים ומצפים לצו היוצא מפינו להיבראות. מיכאל, גבריאל, רפאל, סנדלפון, פצפציה, ארכילון, חריקולון, שמירמון, אשילון, יתומיאל ואלמניאל, שרפיאל ואביאל וסנפילון, מטטרון ושלגון, פניאל וגניאל, רחמילון וחכמילון, שמחיאל ועצביאל ושכמותם רבים לאין שיעור. מעלתו של המלאך שאפילו אחרי תפילת “המפיל” מותר לפרוש בשמו. כיוון שעלינו לפני תפילת השינה על האבניים ליצור מלאכים במאמר פינו, שוב אין אנו יורדים משם גם לאחריה ומתוך אמירת מלאכים נדבקות שמורותינו והשינה יורדת עלינו.

למחרת בהשכמה, אפילו זה יום רגיל מימות השבוע שאין בו יריד – ורק בלילה שלמחרתו אין יריד הנני מוזמן ללינה בבית דוד – כל בני הבית, ואף אני בתוכם, הננו נאלצים לקום מעל משכבנו חיש-חיש כמלאכים. איזו עבודה פוריה, שיש עמה ברכה, היא בריאת המלאכים. אי אתה מרגיש כלל בקפיצת הזמן. עלינו על משכבנו עם צלצול השעה העשירית של שעון הקיר – הדוד נחום מקפיד עלינו לקבוע עתים לתורה, להתפלל בשעה קבועה ולעלות על המיטה לא יאוחר משעה עשר. רק המתקנו קצת שיחה, מעט על העולם הזה ומעט על העולם הבא, חזרנו על כמה ספורי מעשיות ברוח או בליצן שנשתכן במרתף של השכן והיה דופק בלילות ומשווע בקול של תינוק; עשינו סיור קל בגן-עדן ולקחנו עמנו לשם בני-לויה בצורת מלאכים, וכשהפמליה נראתה לנו מועטת-אוכלוסים עד כדי חסרון-כבוד יצרנו לנו עדה מכובדת של בני כנף – בעלי שמות מצלצלים – והנה דפק לנו השעון שתים שעות אחרי חצות הלילה. בשתים נרדמנו ובשעה שש עדיין לא העיר השחר – היתה זו תקופת-חורף – כבר נצטוינו על ידי הדוד להתגבר כאריות ולהפסיק בחוזק-יד את חבלי התנומה המדבקים את העינים ומוצצים את הלב.

הדוד נחום גזר ואין לבטל את גזירתו, תרופה בדוקה יש לדוד נחום כנגד המפליגים לתוך השינה מתוך עצלות ופינוק גם בהאיר השחר: מיחם כריסתן יש לו שהוא שופתו לפני עלות השחר. הוא, הדוד, אומר בינתים תהלים, לומד חוק, שונה פרקו במשניות – מעולם לא השכים איש לקום לפניו ואף לא נתאחר לשכב לאחריו. אולם סברה היא שהוא יורד מעל מטתו בסוף האשמורה השניה של לילה. ולפי שאין מדרכו לנמנם אפילו שעה קלה בצהרים – בשום יום מימות החול לא ראיתיו שכוב אלא בצהרי השבת – כיוון שהרתיח המיחם ודודי חלט את התה בקומקום הקטן – חליטה זו, העולה אצלו יפה בטעם ובצבע במידה ששום אחר אינו יכול להשיג דוגמתם, משום שהוא אומן לה כדרך שדודתי מומחית להתקנת תבשילים לסעודת הצהרים – מיד הוא מזעיק את כל בני הבית מקטן ועד גדול להתעורר משנתם הואיל והמיחם הרותח עומד ומצפה להם. וכך מנסר ועולה קולו של דודי נחום בחלל הבית, קול גדול שאינו פוסק, המתגלגל לכמה וכמה בבות ומתלבש בנעימות מרובות: עורו, התעוררו, קומו, פרומה, לאה, חנה, פתחיה – היינו, זוגתו שתי בנותיו ובנו יחידו – ואף אני או אורח אחר מתאכסן בביתו ללינה הריהו מעמיד גם אותנו, כמובן, על הקריאה – עד מתי תהיו עצלים על משכבותיכם? הנה המיחם כבר הרתיח והגיע זמן שתית חמין!

שמא יבקש ויתחנן מי שהוא על נפשו להתיר לו עוד קצת תנומה לא יעלה בידו אלא חרס. אין רחמים לפני דודי בפרט זה, בני הבית מרננים אחריו שאין הוא סובל מראה ישנים לפניו. דודתי פרומה אומרת, שעוד בימים ההם, בהיות ילדיה תינוקות בעריסותיהם, היה הדוד תמיד מזרז ומעורר את הפעוטות או מצפה בקוצר-רוח ליקיצתם. “די לישון” – חוזר ומשנן דודי. אם אין הישנים מתעוררים בו ברגע, וקולו מתגבר והולך עם כל דק ודקה עד שלובש צורה של “ירגזון” וסופו שנפך לצעקה של קריאה לעזרה, משל רעם התחולל או דליקה נפלה בבית.

– עורו, התעוררו, קומו-חיש, עוד מעט וחצות היום – מצהיר דודי, המחמיר תמיד על עצמו ועל אחרים לדבר אמת לאמיתה, אם כי זה עכשיו האיר השחר – לא לישון! – מתרופף לבסוף קולו. ולקול התוף הזה הכל יודעים שאין עוד להשהות אף רגע.

 

ד    🔗

בני ביתו של דודי היו קובלים על צרה זו, שבגלל כוס חמין שעליהם ללגום כל בוקר הם מצווים לחסר עצמם כל ימיהם שינת שחרית, שאין לך שינה מתוקה כמותה. ובמיוחד היתה מתריעה כנגד זה חנה הבת הבכירה. חנה היתה בטבעה רגזנית ומרת-נפש, בניגוד לאביה הער ללא שיעור והמוכן לפעולות והשמח בכל עת ובעל הבטחון. אפילו בשעת צרה היתה היא בעלת רוח הוזה ועצלנית, נוטה לנמנום ושקועה בעצבות ולעולם לא ניחא לה. וכן לא ניכרה בבת הבכירה אף בבואה קלושה מתום הלב ומזכות התכונה של דודתי פרומה המקבלת הכל באהבה. חנה היתה תובענית ופיה מלא ריטון וסופה שהיא הדביקה ברוח המרדות כלפי האיש השורר בביתו גם את יתר בני הבית ויש שכמה מתרעומותיה נפלו אפילו לתוך פיה של אמה הצדקנית.

וכך היתה הברה מתגלגלת בית דודי, שלא בפניו כמובן, שהמיחם הרותח הוא שונאם בנפש. אולם עובדה זו אין כוחה יפה אלא לשמש הוכחה נוספת לכך, שאין שום אדם מקובל ומוסכם על כל בני ביתו, בדומה לכך שאין נביא בעירו, וכן האנשים הקרובים הם שמפרשים על הרוב שלא כהלכה את כוונותינו הטובות ומגלים פנים כסילים במעשינו המחוכמים ביותר.

ביסודו של דבר, לא שימש המיחם בפי דודי אלא אמתלה בלבד. הוא את תאוות השינה שנא בכל מאדו ולא יכול כלכל את ההתפנקות אפילו בצל-צלה. הוא ביקש לראות את בני האדם תמיד ערים, לעולם דרוכים, חרוצים, זריזים, עושים ומעשים. השינה נחשבה אצלו כמקור הבטלה והעצלות בעיניו, מין עבודה זרה. “יצר הרע ישן”, פסק פעם פסוק קצר ונמרץ, שאם לפרשו כפשוטו לא היה נכון כלל וכלל. שכלום יתכן שהוא, בעל הדבר, ישן – והרי עליו נאמר, שלא ינום ולא יישן לעולם ואינו זז אף לרגע מלפתות את האדם לדבר עבירה.

אלא שכוונת דודי נחום היתה לומר, כפי שהוא עצמו הסביר לנו בפשטות שיחו, שמטבע יצר הרע להשתער על האדם ולהסיתו לכל מיני מחשבות זרות ומעשי-תעתועים בשעה שהוא שוכב במיטה. מתפרקד לו האדם על משכבו, מנמנם להנאתו או סתם מתבטל ושולח רסן מעל מוחו החושב ולבו המתאוה ומחשב לו מה אוכל ומה אשתה ובאילו תענוגות אבחר – אותה שעה נגלה אליו היצר הרע כתנא דמסייע. משל הלה בא לקים בו עזוב תעזוב וזורק לו לתוך מוחו כל מיני מחשבות של גאוה ויוהרה ופסלנות ולתוך לבו חשקים מגונים ותאוות נבזות. וכך דרכו של אדם: כיוון שהוא שוכב במיטה הריהו חביב ומרוחם על עצמו ויש לו המית-מעים כלפי עצמו והוא אוהב גיפוף ולטיפה ופינוק. סופו של דבר שהוא שוכח לגמרי שיש בורא-עולם; ולא עוד אלא פעמים מינות מנצנצת בו. השכיבה במטה היא שמוסרת את האדם לרשותה של סיטרא אחרא.

פעם אחת הסביר דודי את צד הסכנה, שיש לאדם השוכב במיטה, בלשון זו: יצר הרע זה תוחבלן הוא ואדיר חפצו להכשיל את האדם ולהתגבר עליו. יכול – הוא תופס את האדם בערפו וסוחבו ישר לתוך החטא; אינו יכול – הוא מערים עליו ומעקיף עקיפין ובא אליו בשידולי-שידולים. דרך משל: מה לך רץ? עמוד קצת ושמע בקולי. כיוון שעמד האיש שוב נטפל אליו אותו שטן ולוחש לו: מה לך עומד? בוא ונשב בצוותה שבת אחים ונשוחח מלב אל לב. גדולה ישיבה שהיא מקרבת את הגופים ואף את הלבבות ומשיאתם לשיחת רעים. משישבו יחד לוחש לו אותו בחור עז ומחוצף-פנים: מה לך יושב? שכב מעט-קט, נוח והרדם או הוי נים ולא נים. ובשעת שכיבתך תור אחרי לבבך ואחרי עיניך וחשוק בעבירה, אין כשכיבה טובה למחשבות זרות.

ואגב, אדם שכוב אינו מזוין עוד במלוא כוח הרצון. קל לו ליצר הרע להתנפל עליו, אם מלפניו ואם מלגבו, ולהכותו שוק על ירך. ועכשיו הגיעו בעצמכם כמה טרחות טורח אותו רשע להביא את האדם לידי שכיבה, שיהיה חלוש כנגדו, וכמה שמח יצר הרע כשהוא מוצא לפניו אדם מלכתחילה מוטל בפישוט ידים ורגלים, מתחמם במיטה ויפה לו. אין זה חסר אלא לחישה אחת והריהו יוצא מיד לתרבות רעה. אכן סכנה בשינה שהיא עלולה, חס ושלום, להוציא את האדם מן העולם. כללו של דבר: מרבה שינה מרבה בטלה והבטלה גוררת הזיה ועם ההזיה באים הרהורים רעים וסוף מעשה רע בהרהורים רעים תחילה. מה תימה אם דודי כל-כך גועש ורועש תמיד: לא לישון! לא לישון, ילדים!

“לא לישון!” שתי מלים אלו מהדדות בחלל ילדותי ומרעישות את נעורי. פסוק קצר זה, שבשחר חיי מתפרש הוא לי כפשוטו, מוסיף תוכן ומחריף במשמעותו במרוצת השנים עד שנפך למעין פתגם-אשכולות, הניתז לכמה וכמה מובנים. הגיעו הדברים לידי כך, שהפסוק “לא לישון” מתמלט מפי דודי לאו דווקא בשעת שחרית כתביעה ליקיצה. אלא הוא מנסר ויוצא מפיו בכל שעות היום, כלל לא על מנת להוריד בני אדם מעל מטותיהם. “לא לישון” פירוש כעת בפי דודי לא להתעצל, לא להתמהמה, לא לעשות באיזו מלאכה באיטיות, לא להסס ולהתישב יותר מדי בדעה, לא להסתכל בצפרים הפורחות, לא להשקע במחשבות, לא להיות אטום-אזנים לדבוריהם של אחרים, לא להיות קשה-תפיסה, לא להתפלפל בהלכה או בכל ענין שהוא, לא להעמיד פני תם, לא לחפש פינה מבודדת מהבריות, לא להתרשל באכילה או להראות סימני בררנות באוכל, מעשה איסטניס, לא לאחר לטבילה למקוה, לא להסיח את הדעת מאמירת אמן לברכה או לתפילה של אחר, כל שכן לא לפגר בעשייתה של מצוה כגון להקביל פני אורח ולקום בפני גדול בשנים, לא ליטול את הידים דרך רישול, לא לבטא את המילים של התפילה בחצי-פה או מתוך גמגום, קל וחומר בן בנו של קל וחומר שלא להרהר חלילה אחרי אמונת חכמים ומה גם לגלות נטיה כל שהיא לשאלה בענין מה למעלה ומה למטה ולחקור בכל מופלא.

ואף על פי שהחקירה נכללה גם כן בתוך הסיסמה-האזעקה “לא לישון”, היה דודי נחום טורח לייחד את אזהרותיו הנמרצות כנגדה בכל לשון של חומרה. “לא לחקור” היה הפסוק השני שנשתגר בפיו בלשון גזירה קצרה ואף המונח חקירה היה רחב וכולל הרבה יותר ממשמעו המקובל. החקירה היא שם-דבר למחשבה ולכל צל של הרהור הנחרת לך בפניך. ואפילו אין סימן של הרהור אלא קמט או קמטוט כל שהוא מתקפל במצחך. לימים אין צורך עוד אף לקפל שבעור הפנים בשביל להלשין על הרהורי-לב. כל רגע שאדם עומד סתם ושובת מאיזו עשיה, חזקה עליו שהוא מוטרד בפעולת המוח – וכיוון שהמוח מתחיל לעבוד שוב אין אפיטרופוס לו.

המוח הוא ממזר, כלב שבכלבים, עוכר האדם. לעולם הוא עלול לצאת לתרבות רעה – אומר דודי בלשונו הפסקנית, שאינה מניחה נדנוד ספק בלבך שהדין עמו. לכאורה השכל שלך מתחייב לפעול על טהרת הקודש ולהתפלפל בתורה, אבל בינו לבינו הוא מפליג והולך לשאול תחתיה. אפילו אי אתה חושב כל מחשבה מדעת, אלא עומד לפי תומך ומדמה שאינך מהרהר בכלום, על כרחך אתה מהרהר. וכיוון שניתנה רשות להרהורי-לב יש שהם ישיאוך למינות. אי אתה חש ומרגיש כיצד הרעיון שבך אץ-רץ וכופר, חס ושלום, במציאת הבורא יתברך ובתורה מן השמים.

באמת אמרו: יהודי אסור לו להתבטל במחשבות. יהודי חייב לעשות תמיד. יהודי או שהוא מתפלל או שהוא מעיין בספר או שהוא רץ לקיים מצוה ולהשלים את המנין של מאה ברכות ואחת. בינתים הוא עסוק ומוטרד ואין לו פנאי להרהר בהבלים. יהודי צריך שלא יהיה לו פנאי ושלא תהיה לו שעה לחטוא. יהודי חייב באמונת חכמים. באמונה פשוטה ותמימה הכתוב מדבר. רק התמים משיג את השי"ת. בספר אחד נמצא כתוב, כי בספרד רבים מן החכמים והחוקרים שבבני ישראל המירו את דתם וכפרו באלוהי ישראל ורק היראים הפשוטים והתמימים קדשו את השם. התמים אינו מרבה כלל דעת ואינו להוט אחרי הרהורים. הירא והחרד מתפלל לרבונו של העולם והריהו יודעהו בכל לב; מתעטף בטלית ותפילין, מנשק את המזוזה, קורא שמע, אוכל כזית מצה, אומר דף בזוהר מתוך כוונת הלב – והריהו משיג יסודות העולם. וחביבה לפני הקדוש ברוך הוא מצוה אחת קטנה ופשוטה מתריסר גמלי חכמות. כל מחשבה שאין עמה מעשה היא מחשבה בטלה.

“אבל אתה חושב ומהרהר הרהורים. אתה תמיד חושב ומהרהר הרהורים. אתה גם ברגע זה מתעמק באיזו חקירה!” – זורק דודי כנגדי בתוכחה. אהה, בסתר לבי יודע אני, שדודי כיוון להרהורי לבי. עין צופיה לדוד נחום, חוש בוחן לו. הוא יודע לכוון בדיוק רגע שבו איזו מחשבה מנקרת במוחי בשביל להטיח כנגדי דברי כבושים; הנה אתה בשלך, אתה חושב. מנסה אני להתגונן מפניו ולהערים ולומר, אם כי יודע אני מידת השקר שבדברי: אין אני חושב כלל ועיקר. ובשביל שלא אהיה שקרן גמור אני מאמץ באמת את כוחי שלא להרהר בלא-כלום. אולם את דודי הבוחן כליות ולב אין פוטרים בתירוצים בדויים. הוא מנצחני ואומר: אמנם, ברגע זה גמרת אומר שלא להרהר בשום דבר. אבל אף החלטה זו הרהור היא. אינך חושב מחשבה, אבל אתה תפוס מחשבה. מבלי משים אתה מריץ את מוחך ותוך כדי שאתה משיאני להאמין לך, שאין בך מחשבה זרה, אתה חושב מתחיל לשגות הרהורי הבאי. וכי הרבה צריך אדם להיות אפיקורוס? מחשבה זרה אחת ובהרף-עין הוא נעשה כופר בעיקר.

לא, לא, אין אני מהרהר שום הרהור. מה אעשה והמחשבות נדחקות לי לתוך ראשי על כרחי – עונה אני שתי תשובות הסותרות זו את זו ומרגיש שעל אף הסתירה שביניהן יש בשתיהן גרעין של אמת, הואיל ופעמים יש לי מראה פנים כאילו אני מתעמק במחשבות – והלא משום כן דודי נחום מקפחני בטענה זו ואינו טופל אותה לא על פתחיה ולא על רבים אחרים – ולאמיתו של דבר איני נאחז בשום רעיון של ממש ורק בדמדומי הרהורים העוטפים את לבי ומוחי תפוס חשיבה סתומה שאין לה תוכן ולא צורה. אהה, דודי נחום תופס בי גם את הרעיון המעומעם הזה, שאיני יכול כלל, אף איני מעיז לבטאו.

וכנגדו דווקא הוא יוצא בחרי-אף לומר: ארבעה בנים יש בהגדה של פסח, אחד חכם, אחד רשע, אחד תם ואחד שאינו יודע לשאול. טוב לחכם. אוי לרשע. אשרי התם. ושאינו יודע לשאול ראוי שנגלגל עליו את רחמינו. אולם מה הדין בחכם העושה את עצמו תם או ברשע המעמיד פנים של שאינו יודע לשאול? כל אחד לפי מדרגתו, בין זו גבוהה בין נמוכה. אולם המחליף בעצמו דרגה בדרגה הריהו שנוא על הקדוש ברוך הוא כצבוע ושקרן.

משאני שומע פסק-דין זה לבי נוקפני, זיעה קרה מבצבצת במצחי ודמעה בגלגל עיני. דודתי פרומה, הנושאת הכל בדומיה ובהכנעה ומהדרת בכבוד בעלה, יוצאת הפעם מגדרה להגן עלי ואומרת: מה אתה אורח ובא על הילד? למה אתה מנקר לו את המוח ומוציא ממנו את הנשמה? רצונך שהכל יתנהגו בכל כמותך?

אולם דודי, המטיף מוסרו לכל, אינו נהוג לקבל מוסר מפי אחרים. אין שעתו פנויה כלל לשמיעת אחרים. כיוון שפסק את פסוקו הריהו נטרד מיד לאיזה ענין שבעשיה, אם לתפלה, ואם לאמירה ב“חוק”, אם לתיקון כלי מכלי הבית, הזקוקים בכל עת ובכל שעה לשיפוץ ואם לשיחה עם שכן הבא לשאול בעצתו או לריב את ריבו של עני וחלש שנעשה לו עוול על ידי התקיף ממנו וכן לעשות משהו לצרכי פרנסתו. אכן, דודי נחום עסוק ומוטרד ולעולם שעתו דחוקה. “אילו היה היום של הקב”ה גדול כפלי-כפלים – אומרת דודתי פרומה – לא היה מספיק לו לנחום שלי. עני הוא בזמן".

ולפי שהוא עני בזמן הריהו זריז ומזרז תמיד אחרים: “לא לישון! לא לישון!” בין זרוז לזרוז הוא משתאה, ומשתומם על הבריות הללו השוהים הרבה שהיות עד שהם עושים איזה מעשה, מתמהמהים והולכים, מאחרים לקום ומאחרים לבוא. הדחיות הללו אף הן ממעשי היצר הרע. אין דוחים את בעל הדבר, אלא את היצר הטוב דווקא. אומרים לו כגון אותו בעל-החוב: לך ושוב. וסוף דבר שפושטים את הרגל. מחמיצים מצוה אחת ומצוה שניה נחמצת מאליה. ומנין לבני אדם אלה כל כך הרבה זמן? חסידים הראשונים היו תמיד לוהטים ובוערים. היצר הטוב דופק להם מלבם. כל החורף הם משתוקקים ונכספים לאכילת מצה וכל הקיץ נפשם יוצאת למצות סוכה. אומרים עליו על רבי לוי יצחק מברדיצב, שכל יום הכפורים היה ממשמש מפעם לפעם את קיבורת זרועו, טופח¹ על קרקפתו, גונח ואומר: יד זו מתגעגעת על התפילין וקרקפת זו מצפה לשל ראש: הוי, רבונו של עולם, הגיענו עד מהרה לזכות שוב במצות תפילין.

טבע צדיקים שהם בוערים בכסופים, ורק אנחנו ההדיוטות איננו חשים ומרגישים שימינו כצל עובר. דבר דודי בלשון “אנחנו” מתוך שבאמת לא הרגיש בעצמו שהוא דוחק ונדחף, אץ ורץ, זריז ומזרז. האם לא נתן דעתו על כך שהוא בפיו מרעיש תמיד את העולם על הבריות “לא לישון”!? או שמא סבור היה לפי תומו, שכל ימיו היה טורד את בני ביתו מעל מטותיהם בשביל להגמיעם כוס תה עם הותיקין? אפשר היה כל כך בהול ומזורז, ששעתו ואף דעתו לא הספיקו כלל להרגיש בבהילותו ובזריזותו. ויתכן כי שעה שהשמיע על החמין נתכוון לפי תומו לזכות את בני ביתו בכוס תה רותח, שנראתה לו סגולת כל חמדה בחיים.

עתים הייתי משכים לקום לפני הכרוז היוצא מפיו להתעוררות כלפי בני הבית. אותה שעה הייתי מסתכל מתחת לשמיכה בהיחבא בדודי העומד מול המיחם הרותח ומבעבע ומעלה אד דחוס וצופה בו להנאתו. אהב דודי את ריתוחו של המיחם וזמזומו. אהב לגמוע מן הכוס תוך רתיחה, ומה שאהב לעצמו אהב גם לאחרים. “תה שאינו רותח, היה אומר, טעמו ריר חלמות”. וכשם שאהב את החום המהביל כך השתוקק אל הקור המקפיא. היה חוזר על פתגמו של אותו צדיק; יהודים קרים, מקוואות חמים; יהודים חמים, מקוואות קרים. הוא אהב כל שהוא עז ובוער ומרעיש. לפיכך היה משמש בעולם זה בכהונת כרוז להרעיש בו לבבות: “לא לישון! לא לישון!”. וכל מי מאתנו שגלה אות מרי או בקש על נפשו מעט תנומה נראה בעיניו מן המתמיהים, מבלה עולם.

 

ה    🔗

פרשתי לפניכם קצות הליכותיו החפזיות של דודי בימות השבוע – ומה דמות אשוה לו לדודי בערב שבת קודש, יום זה שכל כך הרבה עשיות וטרדות קופצות על האדם מישראל עד שאפילו המתונים שבין הבריות אינם מספיקים להשלים את מלאכתם כהלכה עד לפני הדלקת הנרות? אהה, יום ו' של השבוע כל כך דחוק לדודי עד שאפילו יום הששי הארוך נראה בעיניו כיום הששי הקצר. ואם בכל ימות החול מנהגו בפסיעה גסה, הרי בערב שבת הוא ממש משוה רגליו כאילה, עולה הרים ויורד בקעות של מניעות וטרדות, שלא להחמיץ חלילה שום ענין ושלא להסיח את דעתו חס ושלום משום מעשה, הכרוכים בהכנות לקבלת שבת.

הוא עצמו נוהג היה לומר: חייב אדם מישראל להיות מוכן ומזומן בכל עת ובכל שעה לקיים מה שמוטל עליו, להיות גבור כארי וקל כצבי, כאילו הוא עומד לפני קונו ולומר באמת ובלב תמים: שויתי ה' לנגדי תמיד. למה נשתנה יום ששי מכל ימות השבוע? שבכל יום אתה רואה יהודי רץ ואי אתה יודע לאן הוא רץ ולשם מה הוא רץ. אפשר שהוא רץ להרויח פרוטה, לחטוף גמילות-חסד, לעסוק במשא ובמתן, לערוך קובלנה בבית-דין או לכל שאר עניני חולין. ואילו ביום הששי יהודי רץ, חזקה עליו שהוא רץ לקראת שבת מלכתא, להתקין צרכי השבת או להכין עצמו לקבלת השבת. נמצא שבערב שבת אין אדם רץ אלא מן הטרדות; “ובינתים הוא טרוד” – היתה חנה, הבת הגדולה של דודי, ואף גדולה זו לא היתה אותו זמן אלא כבת י"ב – מפרשת את הענין בשום שכל כיד ההיתול הדק שלה, שבו היתה משבררת משחר ילדותה את שקף דיוקנו של דודי נחום, הלהוט והרהוט תמיד ולפום ריהוטו הוא מחפיז גם אחרים.

מכל הלינות בבית דודי קסמה לי יותר הלינה בליל חמישי אור ליום ו'. אותו יום היה הוא מעיר את הדודה פרומה וחנה הבכורה משנתן עד שיכחיל היום, שעה גדולה לפני שפיתתו של המיחם – ורק אותנו הזאטוטים הוא מניח “להתפלש” במטותינו עד שעת רתיחותו של אותו “גזלן” ששימש כל הימים שוט מעורר. וכשאנו נעורים משנתנו מיד ניתלות העינים הנפקחות באש התנור המתלקחת, בתמרות העשן המתאבכות בפיח-פיח מארובת המיחם ובלהבות-שלהבת הניתזות מעיני דודי היוקדות מרוב טירדה ומהומה. היום יום הששי – יום מלא וגדוש פעולה וטיפול, ריצה, מרוצה ובהלה.

שונים ומשונים בני האדם בטבעיהם. הרבה יהודים יש שאצלם דין יום הששי כדין כל יום מימות השבוע. הם מתהלכים בנחת ועושים מתון-מתון. בטוחים הם, כנראה, שמרת שבת צועדת גם כן לקראתם בצעדים מדודים כסבתא זו. יש להם פנאי. יש להם פנאי. אהה, דודי נחום אפילו היה יום הששי ארוך כפלי-כפלים לא היה מגיע בו לכדי רגע של פנאי. אצלו יום הששי משמע שריפה בעולם. העולם בוער כתנור. יום הששי עצמו הוא מין שרף. התעיף עיניך בו ואיננו. ואין לך ברירה אלא להיום גם כן אץ-רץ, לשנס את המתנים מכאור היום ולפעול בכל הזריזות לעבור בשלום את רוב המניעות, הנטפלות כמו להכעיס ביום זה. משום שידוע שבערב שבת נצב כנגדך השטן.

אילו באתי לפרט מהן העשיות הרובצות על דודי בערב שבת תארך היריעה עד בלי די. אין לי אלא לרמוז על מקצתן, ובלבד שתהא הדעת נתונה על כך, שכל עשיה לכבוד השבת חובת גברא היא ואין יוצאים חובת השבת, על אחת כמה לא ידי חיבת השבת, על ידי שליח. כל ההכנות לכבוד השבת דודי עושה בעצם ידיו. את הדגים הוא עצמו קונה ואף ראשית עשיתו של הדג, כגון שחובטים אותו לאלתר ובעוצם-כוח, שתהא הנשמה פורחת מתוכו בבת-אחת על מנת לפנות את מקומה לנשמה היתירה של השבת, הנכנסת לתוכו, מסורה לדודי. הוא הדין קניית הבשר ומליחתו או שחיטת התרנגולות אצל השוחט. פירושו של דבר, שלאחר שדודי שונה את פרקו כרגיל במשניות, ב“חוק” וב“זוהר” ואומר תהלים ומעמדות, החל מאשמורה שלישית של הלילה, ושופת את המיחם ועוזר על יד דודתי פרומה בהסקת התנור בלישת הבצק ובעשיית החלות, הוא יוצא לשוק לקנות צרכי השבת, דגים, בשר, שמן, צנון, פלפל, בצל, נרות, גריסים וכל כיוצא בזה עד לזרעוני חמניות בכלל זה.

יש ודודי משבח את העניים. שלא כעשירים הללו, שיש להם שקים מלאים כל מיני מאכלים בביתם ואף הפרוטה מצויה בכיסם להזמין להם בכל עת ובכל שעה כל אשר תתאוה נפשם. הללו אפילו הם קונים באמצע השבוע צרכי אוכל למען השבת, יתכן שיסיחו כל עיקר את דעתם שהם מקיימים אותה שעה מצווה של שבת. מה שאין כן העניים, שעל הרוב אינם משיגים את הממון להכנת השבת אלא בערב שבת ממש, כשרבונו של עולם רואה שאין עוד ברירה לפניו אלא להמציא להם את מחסורם ומזמן להם ברגע האחרון ממש בדרך נס, אם ריווח ואם גמילות-חסד, את הפרוטות לקניות, הרי על כרחם מכוונים את הלב בכל קניה וקניה למען השבת. הם זוכרים את השבת. ובידוע, אומר דודי, שעיקר מצוות השבת בזכירתה כמה שנאמר: זכור את יום השבת לקדשו.

בו בדודי נתקיים במלואו “זכור” זה, שכן עד היריד האחרון, הגדול שבירידים שבטרוסטינץ השכנה לעירנו, שחל ביום החמישי לעולם אין ידו משגת לקנות דבר-מה בשוק, שאין הוא נצרך לו לאותה שעה ממש. השבת כולה ניזונה אצלו מיום הששי בלבדו. אהה, עתים בכלל ריצותיו ביום הששי היא גם הריצה לגמילות חסד. ברם, גם בלי פרוטה מזומנת הוא מביא הביתה מן השוק ביום הששי בהשכמה כל המזונות הנחוצים לשבת. זה כוחו של דודי בעל הקומה הזקופה והדרת הפנים, שאין מסרבים לו גם בהקפה. וזה כוחו של יום הששי האוצל לפני דודי משנה הוד והדר ומוסיף למצעדו תקיפות ולקולו עוז ועצמה. ניגש דודי אל הקצב למשל ופוסק עוד ממרחק כמה אמות: הב בשר לנחום! – כך בפירוש: לנחום, בלשון נסתר. והרי זה מין כרוז היוצר מפיו של שליט. הכל מפנים לו דרך ביראת הכבוד והקצב מקיף ונותן או נותן ומקיף ללא טענה. בלשון נסתר זו בא דודי לאיטליז, למוכרת הדגים ולחנות המכולת והכל מקבלים אותו בעין יפה אפילו אין בידיו מזומנים. “בכוחה של שבת אפשר להשיג הכל” – אומר דודי נחום. הכל, להוציא מנוחת הנפש.

בערב שבת משול הוא לים גועש. ואף בית דודי דומה אותו יום כערוך על גלגלים. כי זאת לדעת: שלושה הם סוגי המלאכה, שיהודי חייב לעשותם בערב שבת. התקנת צרכי שבת שלא יהיה חסר דבר חלילה מכל מיני המטעמים והמעדנים על השולחן הערוך. הכנת הבית שיקבל צורה של שבת: נקי ומצוחצח ומסודר ומקושט ומעוטף במין פרוכת של שבת החופפת על הכל; ועיקר הכל, הכנת הגוף והכשרת הנפש לקבל את השבת, המלכה נכנסת לנו לתוך הנשמה. הוי אומר: לטהר את הלב באמת ובאמת לקראת השבת, שיהא טהור מכל מחשבה של חולין, מכל טרדה ומכל דאגה. וזוהי הדאגה: לגרש את הדאגה. וזו היא הטירדה: להיגאל מן הטרדות.

כשהיה דודי בא לפרשה זו היה קופץ עליו מין חפזון ותוקפתו מבוכה קשה ואימה ממש נופלת עליו: אוי, אוי, איך לקבל את השבת כסדרה וכהלכתה? איך להספיק לעשות הכל כשורה? ללמוד פרקו של יום, להתפלל בצבור, להסיק את התנור, להביא צרכי אוכל מן השוק, לעזור לדודה פרומה במעשי הבשול לכבוד שבת, להעביר את הסדרה, לחתוך את הצפרניים לפי דקדוקה של מצוה, ללכת לבית המרחץ, לסנן את יין הצמוקים, לכוון את עבודת היום שתבוא לידי סיומה לפני הדלקת הנרות בשביל שההדלקה תיעשה במועדה ללא חשש איחור חס ושלום אף לכהרף-עין, ולא עוד אלא להקדימה מעט-קט ולהוסיף מן החול על הקודש: וקשה ביותר לפקח על טיוט הקרקע בבית, על הטיוט, שיהיה הטיוט – מלאכתה של חנה – נעשה בהידור שבהידור.

כלל גדול הוא בידי דודי: ככל שהמלאכה שאתה עושה לכבוד השבת היא פשוטה וגסה ואף בזויה במחילה, כן יש לעשותה ביתר שקידה ושלימות, ביתר אהבה ודביקות, בחשק גדול, בחשק גדול, בחשק גדול… בחשק של שמחה, להכניס לתוכה נשמה, שתהא נעשית לא בידים בלבד אלא במלוא הלב, וללא קורטוב טרוניה חס ושלום, ומה גם מרירות-נפש ועצבות רחמנא ליצלן. שאם לאו, אתה נמצא פוגע בכבוד המלכה ובא לידי בזויה, ישמרנו אלהים. וכלום יודעים אתם מה זה טיוט הקרקע בערב שבת בעירנו? וכי משערים אתם כיצד מטייטים והטיט הזה ממה הוא מתהווה? הרי זה לא טיט אלא זבל, גלל בהמות, שיירי כל סחי ומיאוס ממחראות בעלי-חיים, מלשלשת צפרים, שיהודים מלקטים בשוקים וברחובות, מלקטם בידים ממש במחילה, צוברים אותם יחד ומערבבים בחול ובמים ולשים זאת בידים, בידים, בידים הענוגות של בנות ישראל.

בבית דודי נועדו למלאכה זו ידיה של חנה הרוגזנית, התובענית, שעיניה תלויות תמיד במרום למעוף הצפרים ובזה היא ללשלשת, שרוחה טווה הזיות, שמבטיה כל רגע פנאי שאינם לטושים למרחקים מציצים בראי להתענג על הדרת-פנים שלה. והיא עושה כל יום הששי במלאכה הזאת מתוך מיאוס וקפידה וטענה ומענה. אולם עיני דודי צופיות עליה ואזניו קשובות לכל ריטון היוצא מפיה לעמוד בפרץ ולזרזה בכפל זירוז על מצוה קדושה ורמה זו שנפלה בחלקה להשפיל שבת על הקרקע, לכרוע בקידה ובהשתחויה לאפר את מראה פני האדמה, שתהא עשויה למשעי מתנוצצת לכבוד השבת. להוציא מן ה“רפש” הזה, שחנה מבטאה אותו בעיוות-פנים ובשאט-שפתיים, חן של שבת, יופי נאצל. מן העז להוציא מתוק.

ואין זו מלאכה קלה להחליק את הטיחה הזאת, שתהא עשויה למשעי ומתנוצצת. לרמות את האדמה, אומר דודי, לעשות משיחה אחת לכאן ומשיחה אחת לשם, להתיז היתוזים בכמה תנופות-יד אפשר ואפשר. אבל מריחה זו אינה אלא חצי המלאכה. את האדמה את מרמה, אבל את העין אי את מרמה ואת הרבונו של עולם כל שכן שאין לסובב בכחש. שום דבר אינם עושים בידים בלבד. את הרצפה, בתי היקרה, ממרחים בנשמה לכבוד השבת. ולא די להשחירה על פני השטח בלבד. יש לסתום כל חור, כל סדק, נקובית כל שהיא בטיט. צריך שהאדמה תהא מרוחה כל השבת, מבהיקה ומתנוצצת, שתהא הרגל צועד עליה מרגישה בטריותה וברעננותה.

אף זו צרה היא בחנה, שחוש הזמן שלה קהה לאין שיעור. דומה שאין היא מבחינה כלל שלזמן יש רגלים. סבורה היא, כנראה, שאף הזמן מתנהג כמוה בעצלתים או שעל עמדו יעמוד. יש שבשעה שלוש אחר הצהרים היא מביעה השערה, שהשעה היא שתים עשרה בערך וכשהיא נקראת ואומרת “רגע, רגע”, אפשר שתתן דעתה עליך מקץ רבע שעה לפחות. הרבה שוקד דודי לפתח בה חוש השעה ולהסבירה כי רגע אינו אלא רגע וזה כיוון שעבר שוב אין לתפסו אפילו רודפים אחריו. אין דודי נמנע, כמובן, מלהוסיף ללקח טוב שבפיו גם שיעור הסתכלותי לדוגמה במו ידיו ומפעם לפעם הוא מתכופף אף משתטח על הקרקע להראות בפועל כיצד עושים מלאכה זו.

העיקר בכל דבר כיצד הוא נעשה. בהתלהבות כל דבר נעשה. באש של התלהבות – ובאש של התלהבות זו בא דודי גם למים, היינו למים שבמרחץ, למים העליונים שעל האיצטבה העליונה ולמים התחתונים של המקוה. מה אוסיף לתאר מראה דודי בבית המרחץ בערב שבת? ציירים גדולים בישראל נזקקו לנושא הזה והיטיבו לתאר את היהודי בעידנא דריתחא שבבית המרחץ, כשהוא מעלה הבל ועולה בעצמו לבחינת אש להבה ומשווע את אושר יהדותו ואת “אשרינו מה טוב חלקנו” ואת “אין כאלהינו” “ומי כעמך ישראל” בתשואות ובהמולות ומגלגל את תפנוקיו הגופניים לעלית-נשמה. אין עוד נופך תיאור שאפשר לשבצו בתוך עטרה זו, שעיטרו אמנינו לדיוקן היהודי המתנוסס כמין אנדרטא של אש. מראה כהן, מראה היהודי הכלל ישראלי מדור ועד דור, המטהר את גופו ולבו בבי-בני בערב שבת. אבל זאת אגיד כי אני הנער היתום, אשר זכיתי לשמש כאחד עם פתחיה בן-לויתו של דודי לבית המרחץ ובראותי אותו בעמידתו הזקופה, התקיפה, האומרת כולה מרות והוד של קהל, שהדליונית שלו נעשתה מאליה תלפיות לכל הדליוניות הצובאות מסביבו ודברו להגביר הבל מתגלגל והולך כצו השלטון, ראיתי את דודי במלוא הדרת פניו והוד מראהו בבית המרחץ דווקא. דומה כאן באין לבושים, כיוון שנתפרשה העצמות הערומה של כל אחד, נתגלתה ביותר מידת האדנות שבדודי שהכל מקבלים עליהם את מרותו ברצון ומייחלים למוצא פיו.

אותה שעה הייתי מתגאה בדודי ורואה בו את הדיוקן האבאי הכולל. משמע: אף לי אב ואיני יתום, דודי זה הוא כל כך תקיף ושופע חסות עד שלא ייצר המקום כלל וכלל גם למעני תחת כנפיו. אותה שעה מדמה הייתי שטיבו של דודי, חקר מהותו, דרכו בעולם וסדר מעשיו נהירים לי כל צרכי, אף מוסמכים ומקובלים עלי. כשדודי צועק “אש, אש”, שעה ששופכים “מים, מים” הרי זה כל כך פשוט ומובן, כשם שפשוט ומובן שהוא שוקד על מלאכתה של חנה בתו בטיוט הקרקע ועונה לעומתה על ריטונה “אוי, רפש, רפש” בהתלהבות של דביקות: “הרי זה זהב, לא רפש, אלא זהב של שבת!” וכשדודתי פרומה האשה הצדקנית, המחרישה כיונה, כדברי אמי, שאינה מעיזה להמרות את פי בעלה, אף היא יוצאת מגדרה בגלל נגישות דודי ומפיה מתפרצת קובלנה: “אבל מה נטפלת לילדה ומאיץ בה ללא שיעור? אכזר שכמותך!” אני בלבי מצדד בזכותו של דודי ומעלה על דודתי כאילו פגעה לא רק בכבודו אלא גם בכבוד השבת. כי דודי הוא שבת. וכשם שהשבת רק מרחפת ובאה, מרחפת ועולה ופורשת כנפיה על כל החול והחולין, ללא אומר, כך דודי אין, דומה, כוח שיכול לפגוע בו, לשרוט אף שרטת כל שהיא ברום מעלתו, שעה שהוא נושא את דבר השבת או שעה שהוא עושה כל שליחות שהיא לשם שמים.

“אש, אש!” – מצווח דודי – אש של שבת, או, טוב, טוב ונפלא. מה מבינים האפיקורסים בטוב טעם הזה? ומה מבינים ה“ארובות בלי בתים” במתק נועם של מצווה? – “ארובות בלי בתים” פירושם בפי דודי המתנגדים הללו שאין בהם אמונה בצדיק חי, שמלאו את כרסם תורה קרה, שרק עשן של פלפול מתמר ועולה מראשיהם ולבם אינו בוער בקרבם. והואיל והם מעיינים, מעיינים ומחקרים ומתפלפלים, הם מתישבים תמיד בדעתם. הם יושבים, משמע, על התורה, יושבים, יושבים ואינם רצים לדבר מצווה, אינם רצים לשום מצווה ואף אינם רצים לקראת שבת מלכתא. במעט ימינו הקצרים הללו אינם יודעים כלל לעשות אפילו קפיצה אחת לקראת הרבונו של עולם, שיהיה הלב שלהם אַץ ורץ לקראת הבורא יתברך, ולהתפלל פעם אחת לפחות תפילה שבכל נפשך ובכל מאודך.

וכשהדיבורים הללו יוצאים מפי דודי פסוקים וחתוכים אני חש בעומק נפשי, כי דבריו הם דברים חיים, נובעים ממקור שכל ואמת, שופעים מעצם מהותו, שכן הם מתקיימים בו, בגופו. דודי המרגיש את קוצר החיים, את קוצר הימים, את קוצר יום הששי, הלוהט ובוער תמיד בכסופים לקראת השבת, המחייבת הכנות נפש ללא גבול ושיעור, מה באמת יעשה ולא יהא עורו בוער עליו בכל יום ששי?

“כל כך הרבה מלאכות עליו לעשות בגופו עד שהוא נכנס לשבת והוא סוף-סוף אינו אלא אדם במספר יחיד ואין שעתו מספיקה לו” – אומרת דודתי פרומה בהיתול מטוב-לב. אולם דבר המעורר בדיחות הדעת אצל זה אפשר שיוציא מן הדעת את חברו. דודי נחום וזוגתו פרומה עם כל שלום הבית השורר ביניהם כמה הם נבדלים זה מזה בסדר מעשיהם ובהלך-נפשם, והפירוד הנפשי הזה מנקר עינים בערב השבת. לאט ובמתינות תעשה דודתי את עבודתה. אולם דודי נחום טורח לאין שיעור, הרים הוא עוקר ממקומם, עד שזוכה לקבל פני שבת מלכתא. בצעדי צב תתנהל דודתי פרומה ועל כנפי נשרים יטוס דודי נחום ושניהם כאחד מגיעים אל שבת. אני שראיתי לעתים תכופות את השותפות הבלתי שווה של הדוד והדודה, ששניהם רצויים בעיני, הייתי משתאה ומשתומם על כך. חן הליכותיה של דודתי עלי; אולם לבו הבוער של דודי סמוך ללבי. דומה שאני מבין שיחו, שומע דופק לבו הנמהר ונושא עמו בסבל היהודי, שכל כך תלי-תלים של מצוות עמוסים על גבו לעשות את רצונו של אביו שבשמים וזמנו אינו מספיק וחייו קצרים ויומו כצל עובר.

אשרי היהודי שיש לו שבת קודש, יום של נופש ומנוחה לגוף ולנשמה, יום שבו אף גלגל העולם חוזר כביכול ביתר מתינות וישוב הדעת, יום שהוא תכלית לעצמו ותכלית הבריאה כולה, יום מכובד מכל הימים, יום שניתן לו ערב להכינו ולעשותו כהלכה. אין תימה שמיד לכניסתה של שבת קודש יהודי משליך מעליו את טרדות החול ואת לבושי החול, ולא זו בלבד שנכנסת בו נשמה יתירה, אלא גם גופו משנה צורה ומתלבש בחיים חדשים. ולא עוד אלא שהוא יוצא כביכול ממלכות הגופים ומתחבר עם יצורים שאין להם גוף ולא דמות הגוף, עם מלאכי עליון. שאילולא המלאך של שבת, המתלווה ליהודי בשעת הכנותיו לשבת ועומד לו בשעת דחקו ומסייע על ידו, לא היה מספיק כלל להשלים את הכנותיו ונכנס חס ושלום לתוך השבת בלי הכנה.

הלא על כן אתפלל בכוונה את התפילה “שלום עליכם מלאכי השרת, מלאכי השרת. מלאכי עליון” במבואי השבת. אנו אומרים “יישר כוח” למלאכים, שאילולא הם לא היינו מגיעים עד הלום. ברם, מי שלא שמע מפי דודי נחום את תפילת “שלום עליכם” לא ראה כיצד יהודי מקיים בכל אבריו ועצמותיו את מוצא פיו. “שלום עליכם” – היה אומר בדחילו, ברחימו, בעוצם הטעמה, בפנים קורנות משמחה ובעינים מתלקחות מאושר ובידים מושטות לקבלם ולחבקם ברוב חביקות ונשיקות. ושוב הוא חוזר ואומר שלום עליכם ובפעם השלישית הוא מטעים שלום עליכם, כשקולו גובר והולך מפעם לפעם.

אולם מה קולו? עיניו הדוהרות-דולקות לקראת הדלת, פניו המתלקחות ונוהרות לשם, אל הדלת, ריכוז מבטו שם, בכיוון ההוא, אל הדלת, ידיו הפשוטות לשם, אל הדלת, ארשת פניו והתמשכות כל עצמותיו לשם אל הדלת, בת-צחוק של אושר המשתפכת על פניו בהסתכלו לעבר הדלת, משל כל ענין המלאכים אינו חזון ומליצה, אלא מראה עינים ממש. הנה הם נצבים על סף הדלת; הנה הם צועדים ובאים; הנה הם קרובים והולכים אל בין זרועותיו הפשוקות; והוא דודי הרואה אותם עין בעין מסביר פניו אליהם בעוצם רגש, מידבק בהם. ברם עם כל התרעשותו למראה שרפי קודש, מלאכי עליון, הוד שלוה מרחף עליו ושחקת-נחת מלפפתו, בדומה לזו המאירה את פני האמן שהשקיע רוב יגיעת בשר ורוח במלאכת מחשבתו עד שהביאה לידי שכלול.

ההכנות לשבת נעשו בידי אדם, אולם רק עם כניסת המלאכים לבית באה יצירת השבת לידי גמר תיקונה. הופעת המלאכים היא עדות שבת. אהב דודי את המלאכים כי הם תמכו את אשוריו וזרוע עוזם היא שהושיעה לו. אהב דודי את המלאכים כי רק בהם בטחון, שאפשר להשלים כל מעשה בעולם הזה. אהב דודי את המלאכים, כי רק הם, המרחפים במרומים, מביאים לנו את השבת ובזכותם אנו יכולים לומר: שובי נפשי למנוחיכי; אהב דודי את המלאכים כי רק הם רצים כל כך מהר כזמן הרץ ומשק כנפיהם בעולמנו השפל הוא שבכחו להחריש את דופק לבבותינו היוצאים בכיסופים; אהב דודי את המלאכים, שכן אהבתנו השלמה נתונה רק לברואים, שיש לנו בהם טביעת-עין ממש. והוא השומע מחשבות היה מעלה על עצמו כאילו הוא רואה את המלאכים בעיני בשר ממש.

דודי אהב את המלאכים ואני אהבתי את דודי. כל אימת שהייתי מסתכל בהליכותיו הייתי רואה בחוש כמה רב הענין לאדם תחת השמים, כמה מרובים המעשים העומדים ומצפים, וכמה נרחב כר הפעולות שאַנו מצווים לתקן אותן, כמה מהיר גלגל החוזר של חיינו, כמה דוהר סוס הזמן במעופו לאין-סוף, וכמה גדול העול המתוק, שאנו נתונים בו, הן עול תורה ומצוות והן עול דרך-ארץ ומעשים טובים והן עול פרנסה לכלכל אשה וילדים ואף קרוב יתום כמוני. אכן, החיים אינם דבר ריק – לקח זה שקבלתי מסדרי יומו של דודי ומכלל הליכותיו הוא שמלא את לבי גאוה ורננה ואת מוחי שפע רעיונות והרהורים על דרכי בחיים האלה ועל הנתיב אשר עלי לפלס לי בעבודת הבורא.

 

ו    🔗

מידת היושר מחייבת להציג נפש במחזה בצביונה לאמיתו, שלא להביא על ידי חסר או יתר בסממנים לידי טעות בעצם מהותה. וכך המידה גם בנפש שלא היתה ולא נבראה אלא בדמיון היוצר – שהרי חובת האמת חלה גם על ספירה שבדמיון – קל וחומר שיש לדקדק בתיאור דיוקנו של מי שהיה חי וקיים בעולם הזה, שלא לעשות ממנו פסל שאינו הולם אותו. דודי נחום היה איש חי בעולם הזה, חי בכוח, חי בהדר, חי באמת ואמונה. באחת מתקופות העתים שבראשית המאה הזאת, בישוב אחד שבישראל באוקראינה הרוסית, היה חי יהודי כזה ושמו ר' נחום אלתר, בעל בעמיו. כשהוא היה פוסע על כברת הדרך שבין ביתו ובית המדרש, דורך על מקלו ותיק טלית ותפילין תחת בית שחיו, היו כל העוברים והשבים מביטים אחריו בכוונת הלב, כי הנה הוא זה ר' נחום, אחד מפני העדה, שכולו אומר דרך-ארץ, עמוד התווך בקהילתו.

עליו נאמר: כזה ראה ותדע מה זה יהודי מגזע היהודים, שנתייחדו בו הרבה מעלות טובות של היהודי היפה. ואילו לפי כל מה שמסופר על אודותיו עד כה אפשר שיהיו טועים ואמרים: אין זה אלא יהודי ירא-שמים בעל צורה מובהקת, החרד לכבוד קונו ומקנא את קנאתו ועל חשבון אהבתו לרבונו של עולם הוא בועט בבריותיו ושונא אדם. אולם לא היה כזאת בקהל יראים בעמנו, מכל מקום יכול אני להעיד כי לא היה כזאת בקהל יראים במקומותינו. ומה גם בעיר מולדתי הקטנה, שכל תושביה מתיחסים זה לזה כאנשים אחים, לא היה כזאת, שאחד יתכבד על פני כל העדה רק בזכות שהוא ירא-שמים, אם אין לו לב יהודי חם, הפועם לאהבת הבריות ולמעשים טובים. דודי נחום שהיה רץ לעשות רצון הבורא, היה גם נחפז לגמול צדקה לבני אדם. לפי עצם טבעו היה מעורב עם הבריות וחי בצבור. דן פרט ככלל ומרומם בפיו ובלבו אחדות ישראל.

הלא משום כך היה נוהג כבדהו וחשדהו בכל תלמיד חכם גדול, שכן הלומדים מתיהרים על הצבור. והוא היה אומר: אוהב הקב"ה את ההדיוטות לא פחות מאשר את הכוהנים הגדולים. ועוד היה אומר: יהודי צריך ללמוד; יהודי מצווה על התפילה, אולם יהודי חייב לעשות מעשים טובים. ואשרי מי שעושה את התורה תפילה, ואף מתפלל על עצמו שלא תזוח עליו דעתו מכל מצווה שהוא עושה. בענין הגאוה היה דודי נחום מחמיר ביותר והיה מדקדק עם המתגאה אף כחוט השערה. וקשה מכל, היה אומר, ענוה פסולה, שהיא סיטרא אחרא של גאוה, טומאה מעוטפת בקדושה. אלא כיצד צריך אדם לקיים את המוטל עליו? בפשטות גמורה כמו שפורע חובו לחברו. לעולם אין האדם נותן, אלא מחזיר מה שהוא חייב.

כלל גדול היה לדודי, שחייב אדם לבחור לו מכלל המצוות מצוה אחת, שהוא מהדר בה ביותר, ללמדך שבעלי-חובות רבים יש לאדם, אבל לעולם אחד יש הדוחק עליו ביותר וחובה להקדימו. כי אם אין לאדם מצוה קבועה להתגדר בה, היה אומר מפי המדרש, מה הנאה יש לו? ואף ר' סעדיה גאון דעתו היא שמי שמייחד לעצמו מצוה אחת להחזיק בה נקרא עובד ה'. ודודי היה להוט ביותר אחר מצות בקור חולים. זו היתה נאה לו לפי עצם מזגו להדריך אנשים, לשקוד על תקנתם, להזהירם ולעודדם ולהכניס בלבם אמונה ובטחון. כלל גדול הוא, כיוון שנפל מי למשכב, בין קרוב ובין רחוק, מיד דודי נכנס ובא אצלו ואומר לו דברי חיזוק.

ראשית דברי החיזוק שהוא מבטל את עצם המחלה בתכלית הביטול. ולא עוד אלא הוא גוער תחילה בחולה ואומר לו: אי לך… שכמותך… שאתה עושה העויות. מצאת לך שעת כושר ליפול למשכב. אם חורף אותה שעה טוען דודי ואומר: השלג בחוץ לבן ובהיר, קור חזק מחיה נפשות – ומה טעם להתעצל כעת במטה? חזק וקום וצא לאויר ותכנס בך נשמה חדשה. ואם קיץ הרי בוודאי שהוא בא בטענה: ימים יפים כפני מלכים שמים בהירים ורוח צוננת נושבת לעתים, רפוי לנפש – קום בן-אדם על רגליך ולך לשאוף אויר טוב. דרך אגב תכנס לבית המדרש, תעיין בספר, תלמד פרק משניות והרי לך סם-חיים. זו לך מסתמא הצטננות קלה, כל אדם ומיחושו, ואין להשגיח בקטנות כאלה, יהודי אסור לו לחלות. אמור שאינך חולה ואי אתה חולה. האם שאלת ברופא? לא היה לך רופא? לא נמצא מי שיזמינהו לכאן, אם רק דבר זה חסר לך הריני ואביאהו. שורת ההגיון שאין מזדקקים לרופא אלא באין ברירה. לעולם אל תשאל את הרופא אלא אם כן שאלת תחילה את החולה. חולה, קום ורפא את עצמך, רצה, רצה נא בהחלמתך – ותחלים לאלתר. והלא ממנו, מהרופא הגדול שבשמים, בוודאי אסור להסיח את הדעת. סוף-סוף יצטרך הבורא יתברך לשלוח לך רפואה שלימה. אם כך התעורר אתה תחילה, והבא להבריא מסייעים בידו. מה? חש אתה דקירה בגב? היכן? כאן… כאן… המותן?

דודי נחום, כיוון שהוא מצוי בבתיהם של החולים הריהו בקי גם במיני המחלות ובטיב הרפואות שיש להגיש להם כעזרה ראשונה. הוא יודע להתקין תחבושת; יש לו יד קלה למרוח את הגוף בחומץ; מכיר הוא בסוגי השיקויים, שהם תרופה כנגד מחלות הקיבה ובני המעיים. אוהב הוא לעשות כל הטיפולים הדרושים, שהם בגדר מומחיותו, בעצם ידיו. הוא מורח, הוא חובש והוא מדביק קרני דאומנא. אלא שסבור הוא שהטוב ברפויים בא לאדם לא בזכות סמי-מרפא, אלא בכוח הרצון, האמונה והבטחון. כיוון שראה באחד שהוא מקטני-אמונה ושמחלתו הביאתו לידי דכדוכה של נפש הריהו גוער בו גערה זו של ר' נחום אלתר’ס. שהכל מכירים בה שתוכה רצוף אהבה; אהבה לפרט מישראל ולכלל ישראל. והכיצד לא יאהב את פלוני ואת פלוני וכל פלוני אם חזקה על כל יהודי, בין שהוא בן עירך ובין לאו, שהוא קרוב לך במשפחה, אם קרוב-קרוב ואם קרוב רחוק כגון שני בשלישי או אפילו שלישי בשלישי.

זה הכלל: כל יהודי הוא בחזקת קרוב. אולם דודי נחשב בצדק בין בני עירנו מומחה לעניני יוחסין ובין כל מידותיו הטובות ראויה מידה זו לייחד עליה את הדבור, שכן ממנה אתה רואה כמה מעורב דודי נחום עם הבריות וקשור בנימים רבות לא רק עם בני עירנו, אלא גם עם רבים מתושבי הערים שבסביבתנו. והלא שרשה של מידה זו נעוץ באהבת הבריות. אכן, דודי נחום היה מעין לוח היוחסין חי. לא זו בלבד שהיה מכיר כל תושב מבני עירנו לפי יחוסו מצד אביו ואמו ואבי-אביו ואם-אמו ועד לסבו של סבו, אלא היה מוכיח בקיאות זו גם ברוב האורחים הבאים לעירנו מהסביבה לרגל עסקיהם. ואפילו בא אחד מעיר רחוקה, שאין לו בעירנו לכאורה כל קרוב ומכר, כיוון שנכנס לבית הכנסת ודודי נחום נגש אליו וכבדו ב“שלום עליכם” ושאל לשמו, חזקה עליו שדודי ימצא לאחר שיח ושיג כל שהוא אותו חוט, שממנו משתזרים ויוצאים יחסי-קריבות אתו או עם מי שהוא מתושבי עירנו.

בעיקרו של דבר, מכיר דודי נחום פנים אל פנים כמעט רוב התושבים של הערים הסמוכות ואף של הסמוכות לסמוכות, שכן אין לך יהודי שאינו מזדמן פעם ליריד – וטביעת עינו של דודי יצא לה מוניטון. אדם שהסתכל פעם בפניו שוב אין צורתו משתכחת ממנו. וכשם שחוש ראיתו מפותח כך כוח זכרונו חזק. תמה הוא דודי שיש אדם שוכח צורת פניו של מי שהוא. קלסתר-פנים של יהודי, שראית פעם בחייך, הכיצד יימחה מזכרונך? משול הפרצוף היהודי לספר קדוש, אף בו חרות שם הויה, הוא צלם-אלוהים. ברם, בספרים הקדושים ההם הגה דודי לא רק בירידים, כי אם גם בכינוסים הגדולים, שהיו מתכנסים לעיתים מזומנות בבית הצדיק מטלנה, בשבתות ובימי טובים, מכל קצוי פלך פודוליה ואף מן הפלכים הרחוקים שבמדינה.

אמרו עליו על דודי נחום, שלא היה חסיד של רבו, שלא היה מכירו פנים אל פנים. כיוון שהכיר פניו הוי אומר שהיה בקי גם בשלשלת היוחסין שלו. מסתבר, שכל המתמחה באיזה מקצוע הריהו נוטה לעשות ענף זה, שהוא עודר בו, למעין ענף הכולל, לייסוד העולם. אף דודי נחום, כיוון שעשה את חוט היוחסין לחוט השדרה של היחסים האנושים, דרך הטבע שהוא שהיה בא לידי הפלגה בענין זה ומותח את החוט מתיחה יתירה משום אהבת הענין והיה גורס יחסי-קרובים אף במקום שאין רגלים להם. דודתי פרומה היתה אומרת, שיש בוראים מלאכים במאמר פיהם והוא מפריח מפיו קרובים. חנה הרוגזנית כל שכן שהיתה רוטנת על מידה זו שבדודי לבדות קרובים מדמיונו. שכן דודי פיו כלבו ולבו כפיו ומה שאומר בפיו הוא מקיים במעשה – ונמצא שהיה מושך ומביא מפעם לפעם קרובים חדשים לתוך הבית – וקרוב בבית טורח לבני הבית; מרוצה ומהומה בבית; דריכת-רגלים על הקרקע, המצריכה טיוט מחודש; ולא עוד אלא שמדרך האורח-הקרוב שהוא דורך ובא דווקא שעה מועטה לאחר הטיוט הטרי.

שאר בני אדם מלגלגים מקצת, שלא בפניו, כמובן, על הרגל זה של דודי לקרב רחוקים ורחוקי-רחוקים ולעשות את כל היהודים מעורבים זה עם זה. אולם אני לבי יודע עד מאד, כי קו זה באפיו חביב ומקובל עלי לאין שיעור. מתגאה אני בדודי שהוא לוח-זכרון חי, ששמו הולך למרחוק. זכרונו הוא בור סיד, שאינו מאַבד אף פרצוף אחד. מרבה הוא קרובים בעולם, קרובים לאחרים ועל אחת כמה קרובים לעצמו. וכל קרוב שלו הוא מדרך הטבע גם קרוב שלי. נעים ונחמד הדבר שמשפחתנו משולה לאילן זה, שענפיו מרובים ומתפשטים בערים רבות. הוי אומר: אף שרשה איתן. והיא שתולה על פני מים רבים והרבה תלמידי חכמים ויהודים עשירים בוודאי מצויים בתוכה. אני מוצא בשפע זה של קרובים פצוי-מה לי היתום, לאחי ולאחותי היתומים ולאמי האלמנה, שנעזבו גלמודים בעולם. לא, אין אנו גלמודים אם הדוד נחום חי וקים; לא כל שכן שאין אנו גלמודים כשהננו, כדברי דודי, אחוזים ומאוחזים בהרבה-הרבה קרובים.

אשרי שר' נחום אלתר’ס הוא דודי, אחי אמי. ולעומת סגולותיו היקרות וגולת הכותרת של סגולותיו להרבות קרובים לנו, מה ערך לקצת מידות משונות שיש בו, שהוא תמהוני, כמשפטה של חנה, שהוא אוהב להאיץ באחרים ולהטיל עלים את מרותו, שהוא תמיד דופק בעניני יראת שמים ומתלקח על כל צעד ושעל באש להבה כלפי המינים והאפיקורסים, הואיל שאין לך אדם שאינו עלול להיות חשוד על מינות.

ספרתי מעט מזער על חולו של דודי נחום ועל ערב-שבתו; אין כוח בקולמוסי לתאר אפילו מקצת מהליכות דודי בשבת קודש. עם שקיעת החמה של יום הששי, משירדה שכינת השבת על עירנו בבית וברחוב ודודי נחום התעטף בזיפיצה של אַטלס שלו ופניו התחילו מבהיקים בזיוה של שבת ושתי עיניו דולקות כאבוקות, משל אף הן נדלקו כנרות של ברכה לכבודה של שבת, וקומתו הזקופה מתישרת לעילא-לעילא. פשטה לעיני אף הבריאה את לבושה הרגיל ונתעטפה באנפין חדתין. עתים אני צופה ורואה כי באמת פנים חדשות לכל: לדודי, לדודתי פרומה, לחנה, ללאה, לפתחיה. לכלי הבית, צללים המרקדים בזויות החדר, קרקע הבית המטויח, לכפת השמים מלמעלה, לחתול השמנמנן הלבן, המנומר נקודות-חן צבעוניות, לגבי הספרים הניבטים מן הארון, הכל נתלבש בנשמה חדשה, ורק אני הנני אני מאז ומשכבר.

אני בפרוס השבת נעשה פגום מאד הואיל ועם נשמתי היתירה עצבות קשה נכנסת ללבי, גלוי וידוע לפני איזה חטא חמור היא העצבות בשבת. לפיכך נפשי מתעטפת במשנה עצבות. עצבות השופעת עלי מתוך חנא דשבתא, מתוך רזא דשבתא; ועצבות על העצבות שלי. חושבני כי מקור עצבותי בשבת היא יתמותי. בשבת הנני מיותם הרבה יותר מאשר בימות החול. בכל ימות השבוע האבות מוטרדים ומעוסקים מחוץ לבתיהם, מי בשוק, מי בחנות ומי מפליג למרחקים, ורק בשבתות כשהכל מסובין אל השולחנות הערוכים איש על מחנהו ואיש על דגלו וכל אב משפחה מכהן בראש – אותה שעה מביט היתום מסביבו ורואה כמה מקופח הוא ביתמותו.

ואני הרי הבכור במשפחתנו ובשבת על יד השולחן שומה עלי בן י' המשרה של ראש הבית. אני מקדש על הכוס, אני מנצח על הזמירות ואני החלוץ להולכת הכף אל הקערה ואחרי מחרים ומחזיקים האחרים. אמי צופה בי לעתים במבטי-חמלה נלבבים, הנוקבים את נשמתי. הרי כאומרת לי: אתה, ילדי, הנך עמוד האש, המהלך לפנינו במדבר הימים להביאנו לארץ שבת הברוכה. אולם, אהה, אני המוציא והמביא את בני ביתנו הנני גופי כושל. גדולה השבת, קדושה ונשאה מכוח הילד שלי. מהי שבתי בלי שמחה? ובי אין שמחה בשבת. מהי שבת בלי אהבת השבת בלב ונפש? חלול היא, ואני איני אוהב את השבת בבית אמי. אדיר חפצי לשבות בית דודי. אולם משאלתי זו נתונה לי רק לעתים נדירות, לאחר הפצרות מרובות שאני מעתיר על אמי לשלחני מהבית.

ברם, גם בבית דודי אין לי נחת שלימה, כי פתחיה המתהלך עמי בכל ימות השבוע לא רק כרע, אלא גם כאַח, ואינו מקפיד כלל שאהיה אף אני חוסה בצל כנפיו של אביו איש המידות ושאהיה קרוב ומקורב אליו ונאחז בידו ונושא אחריו את תיק הטלית והתפלין לבית המדרש וצרור הלבנים, להבדיל, לבית המרחץ, כיוון שנכנסת השבת מיד עינו נעשה צרה בי על שום שגם אני מבקש חלק באביו, שהנהו לפי דעתו, בשבת כולו שלו. אין הוא מניח לי לישא את תיק הטלית בשבת; אין הוא סובל שאהיה אף אני נאחז בידו בהליכתנו לבית הכנסת או נלחץ אליו ומתכנס תחת טליתו בשעת התפילה; אף מלווה אותי במבטי זעם כל פעם שאני על יד השולחן לוטש עיני על פני אביו, ששכינת השבת שרויה עליהם, ושואב מעט נחת מהם; קל וחומר שהוא רוטן ורוגז על זכות הבכורה הניתנת לי, האורח, בהולכת הכף אל הקערה גם בשבת.

אכן. מרגיש אני את יתמותי ביום זה המכובד מכל הימים בהרגשה צורבת את הנשמה ועם שאני צופה בזיו ובזוהר השורים על כל פנים ומהרהר בחמדה גנוזה זו ששמה שבת, העוטה בחינה ובחסדה את הבריאַה כולה ורואה את פני דודי הקורנים מאושר ומגדולה בשמחת השבת, אני מתמלא רחמים אין קץ על אבי המנוח, שנקטף מן העולם הזה בהיותו אברך רך בשנים – בסך-הכל בן כ"ג, אברך מלא וגדוש תורה וחכמה, שבעצם מראהו היה משמח אלוהים ואנשים, כדבר אמי – ואף על פי שהוא חוסה שם במרומים בצל כנפי השכינה אין הוא חי עוד בעולם הזה להיות עמנו יוצאי חלציו ולהתעלס אתנו יחד בחדותא דשבת.

ועד שאני מרחם על אבי כמהה נפשי, כלתה אליו. מתפלל אני להיות עמו במחיצתו. שייעשה נס! אבי יופיע פתע לפתאום לעיני ולעיני אמי, אחי ואחותי, נצב חי: “הנני. גוזלי, אני כלל לא מתי! הנני בבשר ובדם; הנני, אליעזר, שים ידך על ידי, תן מבטך במבטי, ראני-נא עין בעין, פנים אל פנים; הזן עיניך בי ואַל תיפול רוחך עליך, אינך יתום. הב ידך, אחוז בכנף בגדי ונלך יחד ונטוס יחד אל ארבע כנפות העולם; השען עלי, בני יקירי, ונלך יחד ללמוד בבית המדרש. להתפלל בבית הכנסת, נלך יחד בין בני אדם ונטוס יחד בין המלאכים ותחת כנפי השכינה נסתופף יחד. אליעזר בני, אל תתעצב אל לבך. לא שכחתיך; לא שכחתי את אמך הטובה והגלמודה, לא שכחתי את לאה בתי ואת יוסילה בני, לא שכחתיכם, גוזלי. בוא עמי, יקירי”. ואני הולך ומהלך אחריו.

איני קם מעם השולחן, אבל רוחי ישאני אל אבי הלאה מכאן, הלאה מן העולם הזה. אם כי אבי אינו מתהלך בארצות החיים, והרי אני מתהלך עמו בעולם האמת, יכול אני להיות מת לכשארצה. אין הבריות יודעים, כי צפונה בי הסגולה להיות מת. יכול אני להיות קצת-מת ומת הרבה ואף מת מאד. יכול אני להתפשט מגשמיותי, לזרוק מעלי את לבושי, את עורי ואת בשרי ואת עצמותי, להתפורר, להתמוגג. כלתה נפשי. כלתה נפשי, כל חומרי בי נמס. הה, הרגשה זו של התמוגגות, של התכלות אטית ומתמדת, של עליית-נשמה וביטול היש.

כך היה מעשה, בשבתות המעטות שזכיתי להיות קרוא אל שולחן דודי הייתי יושב שם על הרוב מת בצורת חי. העולם מסביב היה הדור-נאה מכדי שאוכל לשאת אותו. השבת הקדושה באורה ובזיוה בלעה מגופי חתיכות-חתיכות; שלהבת הנרות זורמת לתוך עיני ומשתכנת שם, זמירות דודי המתוקות נוסכות בי שכרון עצוב; נפשי מתמוגגת בדמעות ואני מרגיש בחוש כי בית-חומרי מתפורר ואני הולך ונאסף אל אבי. כיוון שתש חומרי איני סופג כמעט את המראות והדיוקנאות הרוחשים מסביב, איני טועם את המאכלים במלואם, איני מצרף את קולי אל המזמרים; יש שהנני נשאל ואיני נענה או מתעורר לאחר מעשה ושואל: מה?

אין הבריות יודעים שיש לי דרך משלי להיות מסולק מן העולם, אם כי גופי אינו טמון עדיין בקבר. הם תמהים עלי. דודי גוער בי ואומר שה“תם” מוזמן לסעודה רק ב“סדר” של פסח, ואלו בשאר ימות השנה אין מקום לתם אצל השולחן. דודתי פרומה, המצדדת בזכות כל אדם מגנה בנועם שיחה ואומרת, שדודי מרעיש את הבית בזמירותיו עד שבאמת אפשר להתחרש לכל הערב.

אולם רק לי גלוי רז זה, שלא רק חרש הנני אותה שעה, אלא גם עיוור ונטול כל רצון לחיות; ולא רק תם הנני; אלא גם בר-מינן פשוט; מה תימה אם גם עכשיו בשבתי אל שולחני. הניצב בחבל עולם רחוק מעיר מולדתי מהלך אלפי פרסאות ובסקרי לאחור כמה שמיטות שנים על אילו שבתות בודדות, שבהן נקראתי לסעודת השבת בבית דודי נחום, איני יכול להחיות בזכרוני שום מראה-נוף של שבת בצל קורתו של דודי, איני זוכר כמעט את פני דודי בשעות ההן ואף איני יכול להחיות בחושי שום טעם מתבשיליה השבתיים של דודתי פרומה. לא אורח חי הייתי לשבת.

לא המתים יהללו ה'; ולא איש המקופל לתוך חזון המות מסוגל לספוג רישומי-חיים עד כדי לרקום מהם לעתיד את רקמת הדמויות, שכבר ירדו לטמיון החלוף. איני זוכר מעשים ודמויות, העוטים נהורא דשבתא, אבל היטב נחרתו בזכרוני כמה אמרי-שפר, שיצאו מפי דודי בנוח עליו רוח דשבתא. וזאת לדעת: לאו שאין מסיחין בסעודה לא היה חל בבית דודי על סעודתא דשבתא. במסיבת השולחן של שבת, פי דודי נעשה כמעין המתגבר והוא עורך לפנינו אחד לאחד עניניו של אדם מישראל בתפילה ובתלמוד-תורה, במידות ודרך-ארץ, באמונה ובבטחון, כפי שהם כתובים בתורה ושנויים במאמרי חז"ל ומשולשים בספרי מוסר ובספרי חסידים ומקובלים על פה איש מפי איש לפי המסורה הקדושה, שניתנה לנו מצדיקים יסוד עולם, ראשונים ואחרונים. כיוון שדוד נחום פותח לדבר הרי קולו מתופף על לבי ומעוררני מתרדימת הרפאים. אני עוזב את אבי בעולם האמת ושב אל החיים להאזין לאמרי פיו. נפלאים כל המעשים בעולם ופלאי הוא גם פשר שיחתו של דודי. דומה שהוא עמד על סף לבי ונגלו לו כבשוני מחשבותי, וכשם שאני חופר וחופר בתוך המות אף הוא פתח את דבריו במות הואיל והוא בא לשוחח אתנו על עסקי אמונה ונחל האמונה מפכה ובא ממקור המות.

וכה פתח דבריו: – רבותינו הקדושים אבות העולם, קדושי עליון, חכמי התלמוד זכותם תגן עלינו, אפילו הזעירא מחבריא שלהם היה בגדר מחיה מתים. באמת אמרו: ראשונים לבם כפתחו של היכל. אולם כל האומר שחס ושלום בדורות האחרונים נסתלקה השכינה מישראל אינו אלא מין ואפיקורוס. תא חזי – היה דודי מתבל את לשונו בשתי מלים אלו מן ה“זוהר” שהוא מצוי באמירתו – השי“ת הבטיח אותנו לפני הסתלקות הנבואה ע”י הנביא האחרון מלאכי כי “אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם”. כשם שהשי“ת הוא נצחי ולא יצוייר בו שום שנוי חס ושלום, כן גם קדושת ישראל היא נצחית וכל אחד מזרע אברהם יצחק ויעקב, המדבק עצמו בחי עולמים, זוכה לרוח טהרה ומחזה שדי יחזה. אנו נמצאים למדים, כי מן היום שעמדו רגלי אבותינו על הר סיני ועד היום הזה לא בטלה רוח הקודש מישראל ואין לך דור שאין בו צדיק הדור, המראה אותות ומופתים להכריז ולהודיע כי אכן יש בורא עולם, המשגיח על הכל, וברצונו הוא משדד מערכות הטבע, בכל עת ובכל שעה. ואם בורא עולם יש, היכי תמצא שלא יהיה צדיק, שיש בו ממידת קונו? ובידוע: הצדיק גוזר והקב”ה מקיים.

מנהג אצל דודי נחום שבשעה שהוא מטיף אמריו הוא תולה את מבטיו לסירוגין בשומעיו ובוחן ובודק כל אחד מהם, אם הוא באמת שם אזניו כאפרכסת וקולט את דבריו בלב שלם ואם אין ניכר בפניו נצנוץ של פקפוק או אפילו היסח-דעת מחמת מחשבה זרה. ביתר התמדה הוא מרתק את קשבי אל דבריו על ידי שממשש את צפונות לבי בעיניו הנוקבות ויורדות, ודומה עלי שהוא מדיח ומשפשף את נשמתי ברותחים ובצוננים כדרך שמדיחים ומשפשפים קרביים ובני-מעיים. לפיכך אין ברירה לפני אלא לפתוח לרווחה את אזני ואף את שערי לבי. וכאילו מבקש דודי להוציא מלבי סברה הפוכה מדעתו הריהו פוסק ואומר:

נמצא כתוב בספר “ברית מנוחה” שהאר"י הקדוש הפליג² בשבחו, לאמר: דורות הראשונים הם חכמים מחוכמים, דורות אמצעים אינם כל כך, דורות אחרונים חכמים מן הראשונים. וטעמו של אותו מקובל אלוקי, שכך הוא בטבע הבריאה, שהיא כמו גלגל החוזר הטעון דליים, המעלים מיים מבאר עמוקה, שהעליונים עולים מלאים, האמצעיים שופכים והאחרונים שואבים ועולים. ורבינו פנחס מקוריץ, זכר צדיק יסוד עולם לברכה, אמר במדרש פנחס בענין ר' אבן עזרא, שהיה טועה הרבה בסברותיו, שיש להביא עליו את המשל באדם המהלך בחושך ורואה מרחוק אור גדול. יש אדם שעיניו חזקות והוא רואה את הדרך לאור הזה. ויש אדם שרגליו חזקות ויכול לרוץ עד סמוך לאותו אור. כך התנאים והאמוראים, שהיו סמוכים לחורבן בית המקדש, היו מסתכלים עדיין לאור בית המקדש, שנסתלק זה לא כבר, הצדיקים האחרונים בדורות הללו הסמוכים לאור המשיח אף הם משיגים את האמת לאור המשיח. אנו מאמינים שהם משיגים את האמת. אף השכל מחייב שהם משיגים אותה, ומה תימה שהם משיגים השגות נפלאות, שהרי אורו של משיח מבהיק והולך ואי אפשר לו לאדם שלא יראה את האור הגדול הזה, אלא אם כן הוא עיוור רחמנא ליצלן. מה שאין כן הדורות האמצעים שהיו רחוקים הן מאור בית המקדש והן מאור המשיח, כגון אבן עזרא וכל חכמי החקירה, הם היו כעיירים המגששים בחושך. ואנו שאיננו צדיקים ואין לנו עינים חודרות לאור שבמרחקים, נאה לנו שיהיו רגלינו לפחות חזקות לרוץ, לרוץ, לרוץ לקראת אורו של המשיח; לרוץ ולא לאחר חלילה את המועד.

סבור אני כי עכשיו נתחוור לי טעמו של דבר, שדודי נחום כל כך בהול תמיד בהילוכו ומהר בכל עשיותיו – הרי זה לפי שהוא אץ ורץ לקראת המשיח. אולם דודי נחום, המחונן כמדומה בסגולה מיוחדת, שמבטו שורה במרוכז בבת-אחת על כמה נקודות, הנתונות בריחוק זו מזו, תפס מיד לפי מראה פני את פעולת המוח בקרבי, אם כי עיניו היו אותה שעה משוטטות לכאורה בכיוון מהופך ממני. לפיכך הטיח כנגדי גערה בעקיפין, בהישירו את מבטו נכחי, לאמר:

וזאת חייב כל יהודי ירא-אלוהים ליתן אל לבו, כי אין משיגים את תכלית האמת לא בשכל ולא בחושים, לא בחקירות מרובות ולא ברדיפה אחרי השגות גבוהות, אלא בתום האמונה ובפשטות הבטחון. זה הכלל: לעולם חייב יהודי להיות מוכן ומזומן בלב ובנפש. לא המחשבות נושאות את היהודי אלא הרגלים. רגלוהי דבר-נש המוליכות אותו אל צדיק הדור הן שמביאות אותו אל מקור האמת. אף המעיין הרבה בספרים עלול חס ושלום להכשל, אלא צריך אדם להסתכל בפני רבו והוא מגיע לאורחא דמהימנותא, כדבר הנביא: והיו עיניך רואות את מוריך.

ועוד נאמר: אם דומה רבך למלאך ה' צבאות קבל תורה מפיו ואם לאו – אַל תקבל. מקדושי עליון, שזכו להגיע למדריגת רוח הקודש, היו שלא נודע כלל ברבים רוב גדלם בתורה ולא נזכר שמם בין בעלי התריסין המתנגחים בהלכה. ויש מהם שחז"ל מסרו לנו אך מעט משיח שרפי קודש אלו, מאמרים מעטים המחזיקים את המרובה, המלהיבים נפשו של אדם לעבודת ה‘. יראים אלה כל עתותיהם היו קודש לה’ בעבודה שבלב, בצדקה ובמעשים טובים. ויתר מכל היתה בוערת בלבם אהבת ישראל והיו משתתפים בצערו של כל אחד מישראל. וכגודל צדקתם ופרישותם כן גודל עניוותם. לפיכך זכו שתהא השכינה שורה עליהם ושכוחות הטבע יהיו כפופים להם ולהם ניתן הכוח לשדד את מערכות הבריאה כל אימת שיעלה הרצון מלפניהם. וראה זה פלא, אף בדורות הקדמונים, בימי התנאים והאמוראים, שכל אחד מהם היה בחזקת מחיה מתים, היה מנינם של בני-עליה, הקדושים אשר בארץ, מעט מאד.

הנה כמה מהם שנזכרו בתלמוד ובספרים הקדושים אבא אומנא – זוקף דודי את האגודל של היד הימנית, בהביאו במנין האצבעות את מספר הצדיקים הגדולים – שזכה לקבל מן השמים בכל יום פתק ועליו ברכת שלום; ואילו האמורא הגדול אביי לא זכה לכך אלא בערב שבת ורבא רק בערב יום כפורים. כשחלשה דעתו של אביי ענו לו, שאינו בעל מידות ומעשים טובים כאבא אומנא. והרי אבא אומנא לא נתייחד כלל בין גדולי התנאים והאמוראים ולא מצאנו ממנו שום מאמר בש"ס.

מי לנו גדול מר' חנינא בן דוסה, שהיה מסתפק בקב חרובין מערב שבת לערב שבת והיה זהיר מאד במצות מעשר, שאפילו חמורו לא אכל בלי מעשר, כלום נחשב בין החכמים עוקרי הרים? אבל הוא לא הוציא מפיו דבר שקר. בשכר זה היה מדעיילי בלא בר לפני מלכא קדישא. גדולי התנאים, כגון רבן גמליאל, שלחו אליו שיתפלל בעדם, וכשהיה מתפלל על החולה היה אומר זה חי וזה מת.

אף רבי פנחס בן יאיר – וכאן דודי זוקף אצבע שלישית וכעת חש ומרגיש אני עד כמה הנני שומע את דבריו בפיזור הדעת, שכן לא נתתי כלל את דעתי על אצבעו השניה, שתלתה על גב חודה את ר' חנניה בן דוסה איש החרובים – לא יצאו לו מוניטון כבעל-סברה, חריף או בקי, אבל לו נחלק הים שלוש פעמים ואמרו עליו שהוא גדול ממשה ושהוא שקול כנגד ששים רבוא מישראל שהקדוש ברוך הוא הבקיע להם את הים פעם אחת בלבד.

וכן חוני המעגל – אני מתגבר שלא להסיח חלילה את המבט מן האמה הסמוכה לזרת – ראש השושלתא הגדולה, שכולם היו יראי ה' ובעלי רוח הקודש, הוא אבי המשפחה היה חי עוד לפני חורבן בית ראשון וכשהיה נכנס לבית המקדש היתה העזרה מאירה, כפי שכתוב בירושלמי, מסכת תענית. ומבני בניו היה חוני המעגל, שמסופר עליו שהיה עג עוגה ועומד בתוכה בשביל להתפלל על המטר. והוא שאמר: “רבש”ע, בניך שמו פניהם אלי שאני כבן-בית לפניך, נשבע אני בשמך הגדול, שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך ותשלח אליהם את הגשם." ובן בנו של חוני המעגל זה היה אבא חלקיה, שהיו שולחים אליו לבקש על הגשם ובן-בתו של חוני המעגל היה חנן הנחבא, שכל פעם שהבריות היו מצפים לגשם היו תופסים ואוחזים אותו בשולי בגדו ואומרים: הב לנו גשם! הרי לפניכם משפחה של יראי ה'; צדיקי עולם, שלא נסתלקה השכינה מעליהם במשך דורי-דורות. אי אתה מוצא מדבריהם בשום משנה או ברייתא.

לבי נוקפני שמא חלילה כלה כבר כל מנין הצדיקים ובעלי מופת הגדולים מן הקדמונים ולא נשאר כלום בשביל הזרת, הואיל ומשפחת חוני המעגל על בניה ובני בניה, שהם שלשלת אחת, נתבצרה כולה על האמה שלפני הזרת. אולם דודי, שיש לו הרגל להסתכל בשעת דיבורו חליפות בפני השומעים במבט חודר ונוקר לתוך הנשמה במחשבה תחילה להתחקות על צמיחת הגרעינים, הנזרעים בלבנו בידו הנדיבה, נזדרז וקלע את דבורו האחרון ישר בפני, בזקפו כנגדי את זרתו: – וחמישי למנין נחום איש גם זו, האי צדיקא, האי חסידא, האי פרישא, שהיה מסתמא גם כן שונה הלכות, אבל לא מצינו שהיה פוסק הלכות, אלא ששמענו את שבחו הגדול, שהיה דורש אתין שבתורה. אולם הוא קידש את שם שמים רק במידה טובה אחת שהיתה בו, שהיה אומר על הכל גם זו לטובה. ולפיכך זכה לחולל נסים ונפלאות אשר עין לא ראתה.

כעת כפף דודי את חמש אצבעותיו, משל זימן כאחד את חמשת גדולי ישראל מזמן בית המקדש ועד לדורי-דורות של אחר החורבן והעמידם בשורה אחת אי-שם מעבר מזה לעולמנו. תלה עיניו למרום כמלווה במבטיו שרפי-קודש אלה המתרוממים ועולים מעלינו לערפלי קדומים וסח בלחש:

היה העולם שמם לאחריהם דורי-דורות. לא אלמן חס ושלום ישראל בשום זמן מיהודים שוחרי-תורה ומקיימי מצוות, מלומדים מופלגים ומשומרי אמונה; היו תנאים ואמוראים, היו גאונים, היו פוסקים ומורי-הוראה, אף יראים גדולים היו, אבל מלאכים שרפי-קודש, קדושי עליון, לא הופיעו עלי אדמות. נפלאים דרכי הבורא, ביקש רצונו יתברך לגנוז את אורו הקדוש לעידן ועידנים ונסתם כל חזון והדורות היו פוחתים והולכים, עד שנתרחם עלינו הקדוש ברוך הוא והאיר לנו את חשכתנו ודרך כוכב חדש מיעקב שהפיץ קרני אורו על פני כל הארץ, הלא הוא ר' ישראל בעש"ט, אור ישראל וקדושו, אריה דבי עילאי שנשמתו הגדולה היא גלגול משל אחיה השילוני. לאחר דורות האמצעיים שהיו שופכים נהפך הגלגל והדליים התחילו שואבים.

רבינו הקדוש הבעש“ט סלל את המסילה לעבודת השי”ת, היא עבודה שבלב, בחינת בכל דרכיך דעהו ועל פלגי מימיו נשתל האשל הגדול, אור עולם, הוא המגיד רבינו דוב בער ממזריץ, זכר צדיק יסוד עולם לברכה. וממנו הסתעפו ענפים ארזי הלבנון, צדיקי הדור, המורים לנו דרך החסידות בקודש. עליהם נאמר מאן מלכי רבנן כי הם המושלים בכל גנזי היראה והאמונה, עליהם נאמר חוסן ישועות עתיך, כי בהם לנו חוסן ומהם לנו ישועה והם יודעי בינה לעתים, הם חכמים ויראים, גדולי דעה, אדירי אמונה, חוזי עתידות וצופים למרחוק וכל היוצא מפיהם קדוש וטהור. לא היו לנו עוד דורות דעה מרובים כדורות האחרונים בישראל, המקבלים שפע מאורו של משיח וכל צדיק הדור הוא גלגול של המשיח, והוא מקרבנו אל ימות המשיח.

אמר לך אדם שהוא מאמין בתורה מסיני, במשה רבינו, בהרמב"ם הקדוש, בתנאים ואמוראים, אבל אינו מאמין בצדיק הדור אשר אורו זורח בימינו, הריהו מין ואפיקורוס… ואפילו הוא יושב יומם ולילה ועוסק בתורה, בדוק אחריו שמא הוא מין ואפיקורוס.

הרמז שבדברי דודי נחום הוא כאן גלוי ומפורש ועוקצו מכוון כלפי דודי נתן, שאף הוא תומך אשורי וחביב ומקובל עלי. ואף הוא מקרבני ומלבבני בנועם שיחו. אלא שדודי נתן הגדול בתורה וביראת שמים אינו כרוך אחרי שום רבי מצדיקי הדור החיים בימינו ובעיני דודי נחום הוא פסול משום שאין לו אמונת חכמים. עוקץ זה המכוון כלפי דודי נתן ננעץ לתוך לבי ואילולא שהייתי מוכן ומזומן מלכתחילה שעם השתלשלות הדברים יזדקר אי שם כמרצע מתוך השק רמז של הוכחה ותוכחה כנגדו, היו פני מחוירים מרוב צער וחרון-אף. אולם צרה צפויה היא חצי-צרה והראיה מראש נותנת לי כוח לכבוש את מרירותי בלבי. ולא עוד שהנני שומע במראה פנים של שקט את המשך דברי דודי נחום, שהם כל עיקרם חידודים-חידודים כלפי דודי נתן, שהנהו מתנגד גמור לדרכי החסידים. מענין לענין בא דודי להסביר מהי חסידות.

החסידות היא אמונה בצדיק שנכללות בו נשמות כל ישראל. על ידי שאדם דבק בצדיק הריהו מתקשר בכל הנשמות של ישראל והוא בא לידי אחדות. החסידות פירושה אחדות ישראל. יהודי יחיד אין כוחו גדול, יהודי אחד אפילו הוא בר רב אשי, גאון הגאונים, גדול בנגלה ובנסתר, ואף ירא-שמים מופלג, אין הוא לבדו עושה מנין לתפילה בציבור; אפשר רק לצרפו למנין, אבל אין עושים ממנו גופו מנין. ואילו עשרה הדיוטות הם ציבור. לפיכך אמרו חכמינו ז"ל: אל יפרוש אדם מהציבור. הא למדת: יהודי העורך התבודדות עלול לבוא, חס ושלום, לידי גאוה כזאת שיראה את עצמו כאילו הוא יחידי בעולם ולא יראה שיש עוד יהודים בעולם. החסידות היא שבת של כל ישראל. ואילו זה עושה שבת לעצמו. ובכן סופו של זה שהוא נופל לתוך גאוה – וגאוה היא עבודה זרה. הא למדת שיכול יהודי עוסק כל ימיו בתורה ואינו אלא עובד עבודה זרה.

אויה, הרמזים שהיו תחילה דקים כמשי נעשים עבים כשקים; תחילה ננעצו מחטים לבשרי וכעת מדקרות חרב. דודי נתן הוא מתבודד; הוא עסוק יומם ולילה בתורה; ועליו נופל חטא חמור ונורא של עבודה זרה. עדיין לא ספרתי כלום על הליכותיו בתורה, ביראת שמים ובדרך ארץ של דודי נתן. על קצות הליכותיו אייחד להלן כמה פרקים מספורי. אולם לפי שעה עדיין אני יושב אל שולחנו הערוך של דודי נחום ושומע שיחתו ונהנה מזיו פניו הבוערים בעוז אמונה ועולה עמו בהתלהבותו אל מפעל הצדיקים החוזים מחזות שדי. כלכל לא אוכל שמטילים דופי בדודי נתן, אולם שני הדודים אינם אוהבים זה את זה. ועל כך לבי דוי ומורתח לקרעים. דודי נחום כיוון שפתח לדבר הריהו מפליג והולך עד שבא לידי הגזמה יתירה, וכך הוא אומר: יהודי המתגאה עד שאינו רואה יהודים חוץ ממנו סופו שיתעלם גם ממציאות השם יתברך ויבוא, חס ושלום, לידי רעיון של כפירה, שהעולם הפקר.

הבעש“ט הקדוש היה אומר: מוטב אהיה בגיהנום ואל אבוא לידי גאוה. ומכל סוגי הגאוות – אומר דודי, משל הוא מתכוון לבתק את לבי לבתרים בחרב לשונו – מאוסה הגאוה של יהודי בר-אורין, הנוטל את התורה הקדושה, כלי היוצר של הקב”ה, שבה נסתכל הבורא ויצר את העולם, טבעת הקידושין של עם ישראל, ועושה אותה קישוט לעצמו. אף היצר הרע נהנה מכך הנאה יתירה ואין לשער עוצם שמחתו – אומר דודי נחום בלחישה כאדם הסח לחבריו על ענין, שפרטיו נמסרו לו ממקור ראשון – כשהוא רואה יהודי בר-אורין וירא-שמים יושב מעוטף בטלית ותפילין והגמרא פתוחה לפניו והוא מתגאה. אותה שעה היצר-הרע שבע נחת ועולה לגדלות ממש. יהודים כאלה – ואני מבין הטעמה זו של המלה כאלה, כגון דודי נתן – דרושים ליצר הרע והוא שמח על כל אחד מהם כמוצא שלל רב.

כיוון שמצא שכזה מיד היצר הרע יוצא במחול ועושה עיגול מסביבו – ודווקא עיגול של יראת-שמים – ואינו מניחו לצאת משם. שהרי גם הוא, היצר הרע, זקוק שיהא היצר הטוב עזר כנגדו והקליפה אין לה חיות בלי ניצוץ הקדושה. ועוד עושה היצר הרע, הוא השטן, הוא סמאל הרשע, ימח שמו, כיוון שהוא מוצא גרעין של קדושה הריהו מזמן לסעודה את כל בני הכת שלו, את כל בני החברה הזאת, את הלא-טובים האלו ואף הני כלבין דחציפין להתענג על המחזה וליהנות מקול התורה ואף לחקות בקול רם את ניגון התורה – דודי לומד תורה בניגון מתוק הממוגג את הנשמה. – רואה הס"ם יהודי בר-אוריון מתנועע בכל גופו על הגמרא עד שמתפקקות עצמותיו – הריהו נותן צו לפמליה שלו להתנועע גם כן בכריעות ובהשתחויות; וכשם שהוא צועק אף הם צועקים “הוי אמר אביי, הוי אמר רבא”. לקול הצעקה והניגון מתכנסים הרבה יהודים, הרואים את המראות ושומעים את הקולות ואף הם נמשכים בלב ונפש מתוך שסבורים בתמימותם, שבקרב יראי ה' הם עומדים, והם בתוך הקליפות עומדים.

נמצא, אותו יהודי למדן לא די שהוא מרביץ תורה לקליפות הריהו מושך ברשתו גם יהודים ישרי-לב ותמימים; חוטא הוא ומחטיא את הרבים. שומר נפשו ירחק ממנו. תמצא לומר: ירבעם בן נבט היה בור ועם הארץ? מה? – ודודי נחום לוטש עלי את מבטו השנון – קא סלקא דעתך ששמו יהיה כתוב בתורה! הוי אומר: למדן גדול היה. אלא מה? יהיר ומתיהר היה על הבריות ומתבדל מקהל בני עמו כדרך המתבודדים המצויים גם בימינו ובמקומותינו. לפיכך העלו עליו שהוא עובד עבודה זרה ומעמיד צלם בהיכל בדומה לכל המינים ואפיקורסים.

ולפי שדודי נחום אינו גורע מבטו הריני חש מחנק; הדמעות מרתיחות את עיני, ועוד מעט קט הייתי מתפרץ בבכי אילולא דודתי פרומה טובת הלב, היודעת תמיד צרת-לב וגוערת בניחותא בדודי: די לך, שבת היא מלהטיף מוסר. מה אתה רוצה מהילד?

 

ח    🔗

אף זה פלא: ספרתי הרבה על טבע דודי והליכותיו, סדריו ומנהגיו, דרכו ביראה ואופן שיחו ולא העליתי קווים של מראהו ומבנהו, קלסתרו ולבושו. חיצוניותו לא הניחה רישומים חזקים בזכרוני. בשמי ילדותי מרחפות דמויות ואין פרצופים, שוקקות נשמות המכהות בזהרן את הגופים, בכל שטחי החיים גבר על מראה עינים הלך הנפש. אין זאת אומרת, שלא היה גלגל חמה מנסר מלמעלה, הזורע אור במושבות הקריה. אבל לא היה זה אור שופע ובא ממרחבים, המשתפך ללא גבול, הואיל וגם הבריאה כולה היתה משתרעת ללא מצרים, אלא היה זה אור נחבא ומגיח חליפות, אור מעומעם, אור הנערב. והעולם היה של אלוהים, כולו מרוסן, כל יום וכל שעה הוא חדש ומתחדש במעשי-בראשית נתון למרותו של הבורא ותלוי במאמר פיו. יסוד-מוסדו אתא קלילא שאין בה ממשות וממילא אין שום ממשות ביקום, אלא במידה ששם ההויה חופף עליה ומשמרה מן כליון. הרים, נהרים, שמים, ימים ויבשות – כולם ניצבים וקימים משום שצלם הנאצל טבוע בחותמם.

מצוקי הבריאה רק הרוח מחייתם; האדם בן החלוף על אחת כמה; השמים מתכסים בעננים; מי הנהר נחרשים קשקשים-קשקשים; אף פני האדם פושטים ולובשים צורה. הם כועסים ושופעים רחמים, צוחקים ובוכים, עוטים יגון ושמחה, מתעטפים בארשות של חול ושל שבת, של טירדה ומנוחה. אולם אותות חיצוניים הם רק תנועות ומראות חולפים. תוכו של האדם במצולות נשמתו ישכון ובמידה שתוכו משתקף כברו אתה יכול להכיר בטביעת עינך את מהותו לאמיתה.

תמצא לומר: אסתכל בפרצוף ואעמוד על טיבו ותבניתו במלואם. לאט לך. מתן-עין אינו מידה בקריה, העינים הללו אי אפשר להעניק להן חירות רחבה. נאמר במפורש: לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. שתי העינים הן שני סרסורי עבירה. יהודי מצווה על הבושה, על הצניעות ועל הענוה. יהודי גדול כך, הילד, היהודי הקטן, לא כל שכן. מימינו לא ראינו מתחצף המישיר את מבטו נכחו. נותנים עין בכוס; נותנים עין באשה; נותנים עין רעה בשל חבר; סתם מתן-עין הוא ענין של גנאי. ישרי-לב ותמימי-דרך משפילים את עיניהם ואינם זוקפים מבט בחוצפה לא כלפי שמים ולא כלפי הארץ.

כיוון שגדלנו בתוך אויר-חיים, הספוג כולו מורא ודרך-ארץ – מורא-שמים ומורא האב כמורא-שמים וגדול כבוד הרב מכבוד האב – לא הסתכלנו בפרצופי הגדולים ממנו בשנים, אלא כדרך שמביטים בפני השמש אגב מצמוץ עינים וצמצום הראיה. ראינו את האור מן הפרצופים ולא את גופם, את מהותם ולא את חומרם.

וכל שאנו חייבים עליו יותר דרך ארץ שלטה בו עיננו פחות. האב לא היה רק גוף פרטי ודמות הגוף, הוא נחזה בצורה האבהית הכוללת בהתלבשותה האדנותית. שמא ראה מי מלך והגיס בו את מבטיו? הוד מלכות עוטה גם את האב. ואני היתום מאב הוד מוראו של דודי עלי, שנתייחדו בו כנגדי מרות האב והרב כאחד. איני זוכר מראה פני דודי. מזגו וסברו נחקקו על לוחות לבי וממנו יצאה עלי השפעה לא תימחה. איני זוכר אם היה גבוה או נמוך, רזה או שמן, שחום או צהוב. רק גוון עיניו זכור לי: גוון כחלחל המשתפך לעתים באדווה של תכלת. הכחלות הזאת נשתמרה בבית הגנזים של נשמתי, משום שהיא היתה שופעת מבעד לצנור המורשה דרך כל צמדי העינים המתנוצצות בבית דודי. פתחיה, חנה, לאה, כל אנשי בית דודי יש להם חלמונים כחלחלים במצחותיהם. כשדודי כועס משחירה הכחלות שבגלגל העין. אף פתחיה כך.

כנגד זה איני יכול להגיד אל נכון מה תבנית היתה לזקנו. סבורני שלא היה ארוך ביותר. שכן קבוע בי רושם כללי: שום קו ותג בדודי לא יצא מחוץ לשורה הבינונית. הרי כל היוצא מן השורה עשוי להתיהר ודודי היה מתמלא חרון-אף בשל כל תנועה יהירה. יהודי שיש לו זקן ארוך למעלה מן המידה הרי זקנו מכריז ומודיע עליו: תנו כבוד לבעל-שער שכמותי. הוא הדין כרסו של אדם נותן קול ברמה: פנו לפני דרך! יש לך זקנים מארכים של היהודים הנראים כביכול כמטאטאים של הרבונו של העולם לכבד ולנקות בהם ממרומי שמיו את האדמה. והרי דודי היה יהודי פשוט השש לעשות את רצון קונו כפי שמצווה עלינו על-ידי אבות-אבותנו ומפי התורה הקדושה. אבל לעולם אינו מתגדל על הבריות, שהוא בין יוצר-משרתיו של אבינו שבשמים.

מטעם זה אני קובע בהחלט. שלא היה דודי נחום איש שפרקו נאה וזקנו מגודל וכרסו מהלך לפניו. הוא היה יהודי פשוט, שאפילו אינו גבוה הוא נראה כבעל שיעור קומה. כיוון שהיה יהודי מעורה בדורות ונוהג לרתק כל חוליה לשלשלת של יחוסין שלא יהיה שום פרט, בין חי ובין דומם, בודד במועדו, הרי השתרע הוא בגופו הקטן לתוך מרחקים קדומים. הוא עמד על גבי סולם-דורות גבוה וממילא היה יהודי גבוה. לי הילד נראה תמיד כקדמון. אני נולדתי והוא היה-היה. על פלגי קדומים שתול גזעו וכלל הופעתו העלה דעת, כי העולם חי וקיים מששת ימי בראשית וכי יש חוט השני השזור ומשוזר בכל הדורות מאדם הראשון ועד ימינו. כענק היה דודי נחום בעיני. הוא העניק גלגל כל האבות על ראשו. אני מימי לא הבטתי למישרים בתוי פניו. ראיתי אותו רוכב ומרחף בתוך חלל של נשמות במרחבי זמנים, אנפין קדישין, אנפין רברבין – כלום גם להם יש חיטוב של קוים ותגים פרטיים?

כנגד זה היו אמריו, פתגמיו, הרגליו ומשפטיו הנחרצים מיני קוי-דיוקן קבועים ועומדים בדומה לתבנית החוטם ולחיתוך השפתיים, למשל. ניתן לומר, כי סדרי-חייו של דודי נחום היו הפנים שלו שאף הם, כפרצופו של בר-נש, שיקפו אל נכון את מלוא עולמו הפנימי. דיבוריו לא נשרו מפיו כעלים נדפים של אילן. הם נחצבו כאבני גזית מבית היוצר של נשמתו. הנני אומר זאת משום שאיני רוצה להשתמש ביחס לדודי נחום הרענן והנפעם תמיד בשיגרה של גלידי-דם מן הנפש. דודי נחום לא עשה שום דבר דרך שיגרה ואף תנועה אחת שלו, ומכל שכן דיבור שלו, לא נסתאבו עד כדי חולין. כשהוא פוסק: העולם אינו הפקר – הרי הדיבור הזה מחלחל ויורד לתוך נשמתך כאילו מלווה הוא רעם. קולו, דבר זה זכור לי היטב, לא היה גבוה, אבל תמיד חזק ומכה על הלב ובן לווי. לקול הרעם היה הברק המתכחלחל שבעינים. העולם אינו הפקר – זה לא היה פסוק בלבד. זה היה דיבור-תמונה ולתמונה פה, חוטם, עינים נוצצות, מצח רחב, היורד בשפועיו לתוך תהומות ההויה. העולם אינו הפקר, כלומר: הר אינו עמק; מים אינם יבשה; לח אינו יבש.

העולם והפקר הם שני הפכים בנושא אחד, שני יסודות הסותרים ומחריבים זה את זה. אמנם, דודי עשוי היה בעוז ההתלהבות לזווג גם שני יסודות המכחישים זה את זה כגון אש ומים; אבל עולם והפקר אינם אש ומים, שכל אחד מהם הוא חומר לעצמו, מהות חוקית לגופה ולפיכך השניים יכולים לעשות פעמים שותפות. עולם והפקר אינם יכולים כלל להיות שרויים לא בצוותא ולא זה בצד זה. אם יש עולם אין הפקר; ואם אתה מעלה, חס ושלום, על דעתך שיש הפקר, הרי העולם לא היה ולא נברא כלל, אלא הכל בטל ומבוטל. לא, לא, העולם אינו הפקר. הוא חי וקיים, אלא דא עקא, שהעולם מסור גם בידי השטן הוא היצר הרע. טבע יצר הרע, שהוא בעל הבית בעולם – ומפני רשע זה יש להיזהר בתכלית הזהירות.

מודה אני ומתודה, שענין יצר הרע, שדודי נחום הרעיש עליו כל כך את העולם, לא היה מוחוור לי כל צרכו. בתום שכלי הילדותי לא יכולתי להשיג מה האימה והפחד מפני יצור רע-מעללים זה ומה טעם דודי נחום מזהיר וחוזר ומזהיר מפניו, כאילו “בחור” זה – כך שמו של השטן הוא יצור הרע בפי דודי – כאילו “בעל-דבר” זה – זה כינויו של “הבחור” בפי דודי – הוא התקיף היחידי בעולם. חכם הוא, גבור הוא, דגול הוא, ואין יכול לעמוד כנגדו. מצטער הייתי גם כן, שדודי נחום המפואר בכל תנועותיו משפיל עצמו עד כדי לצייר בצלם פניו את מראה יצר הרע ואת כלל העויותיו שעה שזה אורב לבן-אדם. הפנים המלכותיות של דודי פתחו שער לפני אותו מנוול ונתנו לו להשתפך לתוכם ולהשחיר את כחלות הזכה של עיניו. דבר זה נחשב אצלי כחילול הקודש.

אבל כך היה. דודי לא חסך שום פעולה, שום העויה, שום מענה-לשון, בשביל לצייר קצות דרכיו של היצר הרע ותחבולותיו. עתים היה גם משרבב לשון ונובח ככלב או צוהל כסוס, שואג כאריה ומהגה כיונה ומעלה מתוך גרונו כל מיני הקולות של בעלי החיים ולובש פרצופים משונים, בשביל להדגים לפנינו את היצר הרע כשהוא נצב חי ומכה בלשון או מושך בפתוייו ובאמרי השפר. דודי לא סבל ליצנות; אבל ביחס לעסקי יצר הרע היה מתיר לעצמו גם חידודים ובדיחות.

כשהייתי מאחר לבוא לבית הכנסת, היה דודי נחום תוקע בי את מבטו ואף משחירו עלי ואומר: סבורני שבאת במאוחר משום שהלכת לאט; והלכת לאט הואיל ולא היית מהלך יחידי. – אלא בלוויתו של מי? – שואל אני. – בלוויתו של היצר הרע – הוא משיב בתום מעושה. בעצם יכולתי לעמוד מדעתי על תשובה זו, אלא שאני הסחתי את דעתי מיצר הרע. דרך כלל אני מסיח את דעתי הימנו. אין בחור זה עומד, לפי השגתי, על הבמה. אין אני תמים-דעה עם דודי נחום, שהוא עמוד העולם ושעיניו משוטטות בכל.

אולם דודי נחום לשיטתו. לא רק עיני יצר הרע משוטטות בכל, אלא גם כל פעם שאתה רואה עיני אדם משוטטות מסביבו – דע לך – שמעשי היצר באמצע, וזה מנהגי שעיני אוהבות לצעוד ואפילו בשעת התפילה, דודי נחום המתפלל בטלית על הראש רואה אף על פי כן מה העינים שלי עושות בשעה זו, והריהו גוער בי לאחר מכן ואומר:

– מה לך שעיניך מטיילות תמיד? את מי אתה מחפש ולמי עיניך צופיות בכל עת ובכל שעה?

ולפי שאין תשובה בפי מפרש דודי ואומר:

– מחפש אתה לך שותף לתפילה. ואיזהו שותף? הווי אומר יצר הרע. כסבור אתה מסתמא, שאף הבחור נפשו חשקה בתפילה, והרי אתה צופה ומצפה אליו.

– אולם דע לך – אמר דודי בפעם אחרת, שעה ששוט מוסרו היה מועף כלפי פתחיה בנו – שיצר הרע אם כי הוא ריק ופוחז הריהו מאחר תמיד במירוצו אליך.

– מאחר? על שום מה? – שאל פתחיה לפי תומו.

– משום שכל פעם שהוא דופק ובא אליך הוא מוצא שבכדי היה נחפז ובא מאחר שאתה עושה יפה את שליחותו בלעדיו.

– אני עושה מעשי היצר? – שאל פתחיה ושני רסיסי דמע נצנצו בעיניו בצפיתו לתשובתו הפסוקה של אביו.

– כן, אתה – ענה דודי בקול הגזירה הקדומה – אתה הנך היצר הרע בעצמו. כך דרכו של יצר הרע. תחלה הוא מפתה את האדם ואומר לו: תן לי ואעבור עבירה. רצה לומר: אין הוא מבקש מן האדם אלא סיוע לדבר עבירה. סופו שהוא פוחז עליו ומצוה: עבור!

אתה שעה פרץ נחשול של דמעות מעיני פתחיה. ואף לאחר שננעלו עיניו, שערי הדמעות, לא חדל לבו מבכי. ידע פתחיה שהוא עלול להיתפס לחטא בפתויי היצר, אבל כעת נודע לו לחרדתו, כי הוא גופו היצר הרע – ודי קצץ ובזיון עליו.